|
Yo me era un pobre lucero casado con una falsa
La falsa tenía un hijo y el mayor que hay en la plaza
Todo lo que pasa en casa a su padre lo contara
Padre mío y de mi alma un alferez entró en casa
Yo le he visto con mi madre en su regalada cama
El padre no hace caso de lo que su hijo contara
Armara un grande viaje de Francia para Granada
Dejó que el padre se fuera y a su hijo degollara
La carne de su lengua y a los perros se la echara
Los perros como eran nobles en el suelo la dejaran
Con lo que queda de la carne hace una gran cazolada
Cuando viniera el marido por su hijo preguntara
¿Adónde mi hijo mujer que ya no le veo en casa?
Siéntate y come te contaré lo que pasa
Un día yendo a los campos a los campos de Granada
Pregunté por tu hijo Dios del Cielo te lo traiga
Ellos en estas palabras la carne del plato habla
Padre mío y de mi alma no comas de mis entrañas
Que esta madre que yo tengo merecía degollarla
Como esto oyera la falsa se encerraba en su sala
Fue el marido a abrir no encontró falsa ni nada
Encontró un pájaro verde cantándole su desgracia. |
סוֹחֵר-בַּד עָנִי, הָיִיתִי, שֶׁגְּבֶרֶת בּוֹגְדָנִית נָשָׂא;
בֵּן לַבּוֹגְדָנִית הָיָה אָז, בַּשּׁוּק כֻּלּוֹ, הֲכִי מֻבְחָר,
כָּל שֶׁקָּרָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת, לְאָבִיו, הַכֹּל מָסַר.
-אָב יָקָר כֹּה לִי, הַקְשִׁיבָה, נוֹשֵׂא-נֵס הַבַּיְתָה בָּא,
עִם אִמִּי אוֹתוֹ רָאִיתִי, בַּמִּטָּה אִתָּהּ שָׁכַב.
הִתְעַלֵּם הָאָב דָּחָה הוּא אֶת שֶׁמִּפִּי הַבֵּן שָׁמַע.
לִנְסִיעָה גְּדוֹלָה יָצָא הוּא, לִגְרָנָדָה מִצָּרְפָת.
חִכְּתָה עַד שֶׁעָזַב הַבַּיִת, אֶת יַלְדָּהּ הִיא שָׁחֲטָה.
לְשׁוֹנוֹ כָּרְתָה הִשְׁלִיכָה, לַכְּלָבִים אוֹתָהּ נָתְנָה.
הַכְּלָבִים, אֲצִילֵי נֶפֶשׁ, לֹא אָבוּ לִנְגֹּעַ בָּהּ.
אֶת יִתְרַת בְּשָׂרוֹ צָלְתָה הִיא וְהֵכִינָה אָז אֻמְצָה.
עֵת חָזַר הָאָב מִדֶּרֶךְ, עַל אוֹדוֹת בְּנוֹ הוּא שָׁאַל.
-אַיֵּה בְּנִי, אִשְׁתִּי, הַגִּידִי, לְעֵינַי כְּלָל לֹא נִגְלָה?
-שֵׁב נָא בַּעֲלִי לָאֹכֶל, אַגִּיד לְךָ מַה שֶׁקָּרָה.
יוֹם אֶחָד, בִּשְׂדוֹת גְרָנָדָה, בַּשָׂדוֹת דַּרְכִּי עָבְרָה,
לְבִנְךָ אֲזַי שָׁאַלְתִּי, יְשִׁיבוֹ הָאֵל לְךָ!
עוֹד מִלִּים אֵלּוּ הִשְׁמִיעָה, הַבָּשָׂר אֶת פִּיו פָּצָה:
- אָב יָקָר כֹּה לִי, הַקְשִׁיבָה, אֶת קְרָבַי אַל נָא תֹּאכַל,
כִּי אִמִּי זוֹ, זֹאת עָשְׂתָה הִיא, וְאוֹתִי הִיא שָׁחֲטָה.
עֵת הַבּוֹגְדָנִית שָׁמְעָה זֹאת, בְּחַדְרָהּ הִיא הִסְתַּגְּרָה,
כְּשֶׁבַּעֲלָהּ פָּתַח הַדֶּלֶת, זֵכֶר לֹא נוֹתַר לָהּ כְּלָל,
עוֹף יָרֹק בִּלְבַד מָצָא שָׁם, מְזַמֵּר לוֹ שִׁיר קִינָה. |