|
Yo m'era un pobre lucero casado con una falsa
La falsa tenía un hijo el mejor que había en la plaza
Todo lo que pasa en casa a su padre lo contara
Padre mío y de mi alma un infeliz entró a casa
Le he visto yo con mi madre y en tu arregalada cama
El padre no hizo caso de lo qu'el hijo contara
Armara un grande viaje y se ausentó de Granada
Dejó qu'el padre se fuera a su hijo degollara
Con la carne de su lengua hizo una gran cazolada
Con lo que quedó de la carne a los perros se la echara
Los perros como eran nobles a la carne no tocaran
Cuando viniera el marido por su hijo preguntara
-¿Adó mi hijo mujer que ya no le veo en casa?
-Siéntate marido y come te contaré lo que pasa
Un día tu hijo yendo a los campos a los campos de Granada
Preguntí por el tu hijo Dios del Cielo te le traiga
Ellos en estas palabras la carne del plato habla
Padre mío y de mi alma no coma y de mis entrañas
Que esta madre que yo tengo merecía degollarla
Como eso oyera la falsa se encerrara en una sala
Cuando el marido fue a verla no halló falsa ni nada
Hallara un pájaro verde cantándola su desgracia |
סוֹחֵר-בַּד עָנִי, הָיִיתִי, שֶׁגְּבֶרֶת בּוֹגְדָנִית נָשָׂא;
בֵּן לַבּוֹגְדָנִית הָיָה אָז, בַּשּׁוּק כֻּלּוֹ, הֲכִי מֻבְחָר,
כָּל שֶׁקָּרָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת, לְאָבִיו, הַכֹּל מָסַר.
-אָב יָקָר כֹּה לִי, הַקְשִׁיבָה, אִישׁ אֻמְלָל הַבַּיְתָה בָּא,
עִם אִמִּי אוֹתוֹ רָאִיתִי, בַּמִּטָּה אִתָּהּ שָׁכַב.
הִתְעַלֵּם הָאָב דָּחָה הוּא אֶת שֶׁמִּפִּי הַבֵּן שָׁמַע.
לִנְסִיעָה גְּדוֹלָה יָצָא הוּא, מִגְרָנָדָה נֶעֱדַר.
חִכְּתָה עַד שֶׁעָזַב הַבַּיִת, אֶת יַלְדָּהּ הִיא שָׁחֲטָה.
לְשׁוֹנוֹ כָּרְתָה צָלְתָה הִיא וְהֵכִינָה אָז אֻמְצָה
אֶת יִתְרַת בְּשָׂרוֹ הִשְׁלִיכָה, לַכְּלָבִים אוֹתָהּ נָתְנָה.
הַכְּלָבִים, אֲצִילֵי נֶפֶשׁ, לֹא אָבוּ לִנְגֹּעַ בָּהּ.
עֵת חָזַר הָאָב מִדֶּרֶךְ, עַל אוֹדוֹת בְּנוֹ הוּא שָׁאַל.
-אַיֵּה בְּנִי, אִשְׁתִּי, הַגִּידִי, לְעֵינַי כְּלָל לֹא נִגְלָה?
-שֵׁב נָא בַּעֲלִי לָאֹכֶל, אַגִּיד לְךָ מַה שֶׁקָּרָה.
יוֹם אֶחָד, בִּשְׂדוֹת גְרָנָדָה, בַּשָׂדוֹת דַּרְכִּי עָבְרָה,
לְבִנְךָ אֲזַי שָׁאַלְתִּי, יְשִׁיבוֹ הָאֵל לְךָ!
עוֹד מִלִּים אֵלּוּ הִשְׁמִיעָה, הַבָּשָׂר אֶת פִּיו פָּצָה:
- אָב יָקָר כֹּה לִי, הַקְשִׁיבָה, אֶת קְרָבַי אַל נָא תֹּאכַל,
כִּי אִמִּי זוֹ, זֹאת עָשְׂתָה הִיא, וְאוֹתִי הִיא שָׁחֲטָה.
עֵת הַבּוֹגְדָנִית שָׁמְעָה זֹאת, בְּחַדְרָהּ הִיא הִסְתַּגְּרָה,
כְּשֶׁבַּעֲלָהּ פָּתַח הַדֶּלֶת, זֵכֶר לֹא נוֹתַר לָהּ כְּלָל,
עוֹף יָרֹק בִּלְבַד מָצָא שָׁם, מְזַמֵּר לוֹ שִׁיר קִינָה. |