אוצר הסיפורים של יואל פרץ

 

חיפוש מלה או צירוף מלים

רשום מילה או צירוף מילים

 


חזרה לדף הראשי

שם הסיפור

תוכן

מספר סידורי

האיש שחלם חלום


היה או לא היה, הו שומעי המעשייה,
אם יש בכם עדין ער, סיפורנו נספר.
אך לא נפתח בטרם כאן נזכיר
את הנביא אשר כל איש מוקיר,
על מוחמד אדוננו הברכה והשלום
ישגב שמו בכל הארץ ובשמי מרום.
 
בימיו של הח'ליף הרון אל ראשיד, מגן האמונה, חי בבגדאד, על שפת החידקל, דייג עני ושמו יוּסֶף שכל אשר הרוויח די היה בו כדי למלא את קיבתו במעט מזון ותו לא. לא היה בידיו כסף עודף לקנות לעצמו בגדים, בית או אשה.
כשהיה מסיים את יום עבודתו היה יוּסֶף מבשל לעצמו כמה דגים ומעט אורז בסיר ישן נושן, ולאחר שסעד את לבו היה מתכסה בשק ישן ושוכב לישון על שפת הנהר. בן עשרים היה יוּסֶף, ובעת שישן היו פוקדים אותו חלומות, ובחלומותיו היה בא ויוצא בארמונות מלכים לבוש במחלצות פאר ופוגש את הנערות היפות ביותר בתבל. אך כאשר היה ניעור משנתו, היו הארמונות והנערות גזים ואינם והוא היה מוצא עצמו ערום למחצה על שפת הנהר מופתע ונדהם.
יוּסֶף הדייג הרהר בעניין. "אם רק יכולתי להביא אתי מחלומותיו את בגדי הפאר שלי, או את הארנק המלא במטבעות זהב, או למצער את הטבעת שענדתי," אמר לעצמו, "הייתי יכול לבלות את ימי כשם שאני מבלה את לילותי, שכן מה מועיל לי שאני מבלה את לילותי בארמונות מלכים אם בשעה שאני מתעורר, נקי מכל נכסי, עלי לעבוד בפרך למחייתי כדייג."
אבל מכל הרהוריו אלה לא יצא דבר. כל יום עם עלות השחר היה מאבד את כל מה שהיה בבעלותו בחלום.
והנה, לילה אחד כאשר שב מעבודתו בנהר, סעד את סעודתו הדלה ושכב לישון, חלם שהוא לבוש בכותונת משי ובגלימה מעוטרת רקמה דמשקאית, ארנק תפוח בחגורתו, מלא וגדוש בדינרי זהב וטבעת זהב על אצבעו. והוא הילך בגן ורדים נושם אל קרבו את ניחוחות פריחת האפרסק, ושם ראה נערה מקסימה מרקדת על הדשא. היא הייתה מתוקה ודקת-גזרה, עורה לבן כשנהב, שפתיה אדומות ושדיה כשני אגסים בשלים. טבורה כפנינה, ירכיה רכים כשמיכת פוך ואין כל לבוש לגופה למעט שתי אצעדות כסף על רגליה.
יוּסֶף עצר מהילוכו כדי להתבונן בה ולהתפעל מחן ריקודה. הוא המטיר עליה מטר של מטבעות זהב ששלה מארנקו כשהוא חושב לעצמו: "מה אכפת לי אם אבזבז עליה את כספי. הרי ממילא לא ייוותר לי ממנו דבר בבוקר."
הנערה אספה את המטבעות וחדלה מריקודה. היא התיישבה לרגליו, והוא שאל אותה לשמה.
"שמי הוא חלומית." אמרה לו.
יוסף קרא לעבדים ולמשרתים שהיו בגן וציווה עליהם להביא יינות משובחים, ומיני מאכל – קבאב וצלי טלה ובשר מבושל בלבן, פירות ומיני תרגימה, והם מיהרו להיענות לו. המשרתים נשאו את המזון לסוכת גפנים מבודדת בירכתי הגן, שם פרשו שטיחי משי וערכו רותו לפניהם, ויוּסֶף והנערה ישבו בנוחות וסעדו את לבם.
וכאשר שבעו דיים נטל יוּסֶף את הנערה בזרועותיו, גיפף אותה ונשק לה על שפתיה ונאנח, שכן מעולם לא נגע ביופי שכזה בעבר, אך למרבה הצער עתידה היא להיעלם עם הזריחה – כך חשב לעצמו.
וחלומית, ששמעה את אנחותיו ביקשה לדעת על מה ולמה הוא נאנח.
"אני מאושר," השיב לה יוּסֶף, "לאחוז אותך בזרועותי, ובה בעת אני עצוב כי מחר אתעורר ואת תיעלמי, שכן אני דייג עני בלי רכוש ונכסים. כל רכושי הוא רשת הדייגים שלי ואין לי אדמה בבעלותי, רק מי החידקל שאיש אינו מחזיק בהם או שולט עליהם."
חלומית התעצבה לשמע דבריו של יוּסֶף שכן אהבה אותו מאוד והיא אמרה לו: "אחת משתיים, או שתצטרך שלא להתעורר מן החלום הזה, או שאמצא דרך להגיע אליך לבגדאד. אסור לנו להיפרד!"
והיא נשקה לו על ידיו ועל ברכיו.
אבל יוּסֶף אמר: "איך תוכלי לבוא אלי? ניסיתי לא אחת ולא שתיים לשמור לעצמי ולו רק מטבע זהב אחת מחלומותי והדבר לא עלה בידי, ואיך אוכל להביא עמי משם נערה?"
"אשר לזהב," אמרה לו חלומית, "הדבר פשוט מאוד. אתה צריך להלוות אותו לאדוננו הח'ליף, הרון אל ראשיד, מגן המאמינים, בעת שגם הוא וגם אתה חולמים. אבל להביא אותי מן החלום הוא דבר קשה הרבה יותר, ועם זאת אני בטוחה שנמצא את הדרך לעשות זאת!"
יוּסֶף מישש את ארנקו המלא וגדוש במטבעות זהב. "ראשית כל הבה ונמצא את מגן המאמינים ולאחר מכן נחשוב מה לעשות אתך."
והם שוטטו בגנים עד שהגיעו אל אדם, שמכשפה זקנה רכבה על גבו, לפתה אותו בירכיה והצליפה בו בשוט.
"זהו אדוננו הח'ליף!" אמרה חלומית.
"אבל איך זה יכול להיות?" שאל יוּסֶף, "מי הוא זה המרשה לעצמו להתייחס בצורה כזאת לח'ליף?"
"ראה," השיבה לו חלומית, "אתה אדם עני, ועל כן אתה זוכה לקבל בחלומותיך זהב ומזון משובח ונערות יפות, אבל אדוננו הוא עשיר ויש ברשותו את כל אשר יחפוץ לבו, לכן הוא זוכה ליחס כזה בחלומותיו, שכן זהו רצונו של אללה!"
יוּסֶף היה מופתע מדבריה, אך הוא פנה אל האיש ואמר לו: "הו אביר המאמינים, הואל נא וקח ממני את אלף דינרי הזהב שבידי, והחזר לי אותם מחר במהלך היום."
"אעשה זאת בשמחה," השיב לו הח'ליף, "אך דבר ראשון, עזור לי לסלק מעל גבי את הזקנה הבלה הזו הרודה בי."
יוּסֶף וחלומית לקחו מקלות והכו את המכשפה עד אשר נאלצה לשחרר את הח'ליף מלפיתתה, להרפות מצווארו ולהניח לו לנפשו.
ואמיר המאמינים העתיר על יוּסֶף וחלומית דברי תודה, לקח מידיו של יוּסֶף את הזהב ואמר לו: "בוא אלי מחר לחצר המלכות ואמור לי: 'זכור את המכשפה' ואני אשיב לך את כספך ואגמול לך על השירות שהענקת לי. אני מתכוון לקחת עכשיו את הזהב ולבזבז אותו כדי שלילי ינעם עלי כמו יומי."
אבל יוּסֶף אחז בגלימתו של אמיר המאמינים והפציר בו: "אמור לי, הוד מעלתך, אדוננו רב החסד, איך אוכל לגאול את הנערה המקסימה הזאת מחלומי וליהנות ממנה ביום כפי שאני ניהנה ממנה בלילה?"
הח'ליף הביט בחלומית ואמר: "לו הייתי יודע כיצד לעשות זאת, הייתי שומר אותה לעצמי, אך אינני מכיר שום דרך לעשות זאת. תקוותך היחידה היא המכשף לוקמן, שכן רק הוא בכשפיו יוכל לעשות זאת ואף אחד זולתו."
יוּסֶף וחלומית נפרדו מן הח'ליף ושבו לשוטט בגניה של ארץ החלומות, אך לא עלה בידם למצוא את לוקמן.
ואז אמרה לו חלומית: "איננו מצליחים למצוא אותו שכן הוא עדין ער ולא חולם. הוא מבלה את לילותיו ברקיחת שיקויי כשפים ובדקלום לחשים ואינו שוכב לישון עד אשר מפיג השחר את את הרע מעל הארץ."
"אבוי לי," בכה יוּסֶף, "ומה יהיה אם אתעורר בטרם יעלה המכשף על משכבו?"
יוּסֶף והנערה בילו את לילם באהבים, חיבקו וגיפפו זה את זו בעודם שואפים אל קרבם את ניחוחותיו המשכרים של הלילה, עד אשר תם ונשלם מעשה אהבתם כמו גם הלילה, וחלומית אמרה לו: "עכשיו אנו חייבים למצוא את לוקמן או להיפרד לעד."
והם רצו ורצו במחוזות החלום עד שנגלה לעיניהם איש זקן, עטור זקן לבן, מגבעת קוסמים לראשו וגלימה שחורה על כתפיו, וחלומית אמרה: "זהו לוקמן! הוא ולא אחר!"
יוּסֶף צנח על ברכיו מול המכשף, אחז בגלימתו והתחנן: "גאל את הנערה הזאת למעני והנח לי לקחת אותה אתי לבגדאד, שכן רוצה אני לשאת אותה לאשה."
לוקמן הביט בחלומית ונדהם מיופייה: "ומה יהיה שכרי אם אעשה זאת?"
"אתן לך את כל הזהב שאקבל מידי אביר המאמינים בבגדאד. כל מה שאקבל ממנו יהיה שלך."
לוקמן הסכים לדבריו של יוּסֶף, ואמר: "בוא אלי לביתי שבבגדאד ותקבל ממני את הנערה שלך."
יוּסֶף נפרד לשלום מחלומית, מסר אותה לידיו של לוקמן ועזב אותם.
ומיד אחר כך זרחה השמש ויוּסֶף התעורר ומצא את עצמו על שפת החידקל, מכוסה בשק הישן שלו. הוא נזכר בחלומו. ועל כן קם ורחץ עצמו והתפלל. ואז נטש את הרשת והלך לארמונו של אמיר המאמינים. הוא נכנס לחצר ומצא את הח'ליף יושב על כסאו, והוא ברך אותו לשלום וכרע ברך לפניו.
והח'ליף פנה אליו ואמר לו: "אמור לי מה בקשתך ואת אשר על לבך." כפי שנהג לומר לכל הבאים לעתור בפניו.
"הוד מעלתך, השב לי בבקשה את אלף הדינרים שהלוויתי לך."
"אלף דינרים? על מה אתה מדבר?"
"הו אדוני, כלום אינך זוכר? זכור את המכשפה!
והח'ליף נחרד ונרתע לאחוריו: "אתה יודע אם כך על חלומי! ומה עלה בגורל הנערה שהייתה אתך?"
ויוסף השיב: "לאחר שתשלם לי את הכסף, אוכל ללכת אל המכשף לוקמן ולתבוע אותה ממנו."
"טוב ויפה." אמר הארון אל ראשיד והוא קרא לממונה על אוצרותיו ופקד עליו לשלם ליוּסֶף אלף דינרי זהב ועוד חמש מאות דינרים נוספים על שפטר אותו מעונשה של המכשפה.
יוּסֶף העתיר דברי תודה על ראשו של הח'ליף ולאחר שיצא מלפניו, שוטט בשווקיה של בגדאד וחקר ושאל את הבריות: "היכן מתגורר המכשף לוקמן?"
והם ענו ואמרו לו: "תמצא אותו בבקתה בודדת הסמוכה לבית הקברות. תזהה אותה על פי הינשוף היושב מעל פתחה. אך תוכל למצוא אותו רק בלילה בעת שהרוע והרשע מתהלכים בעולם."
יוּסֶף חיכה לרדת הלילה. לבו היה מלא בחששות כבדים וכאשר עטפה החשיכה את היקום, קם והלך אל בית הקברות ושם ראה את הצריף, והוא ראה את עיניו הנוקבות של הינשוף – ירחק מכם, הו השומעים – והוא נקש על הדלת ומבפנים שמע קול קורא: "האם אתה לבוש בתכריכים, או שתלבש אותם רק בעתיד?"
"אני בן אדם, ואני עדין חי וקיים." השיב יוּסֶף בקול רועד.
"היכנס אם כך." אמר הקול.
יוּסֶף נכנס לבקתה ושם ראה את לוקמן המכשף לוגם מוח מתוך גולגולת אדם, ולצדו ישבה חלומית, יפה כפי שהייתה בחלום, עירומה מכל בגד למעט צמד אצעדות כסף, בדיוק כפי שראה אותה בחלומו.
"תן לי את הזהב וקח את הנערה." פקד לוקמן.
יוּסֶף ראה שחלומית עירומה מבגד, למעט אצעדות הכסף שעל רגליה, והוא חשב לעצמו: האם לא תזקק לבגדים, ומה יהיה מחירם? וכלום תרצה נערת חלום בזהב ותכשיטים?
ואז נזכר יוּסֶף כי למרות היותה נערת חלום, היא ביקשה ממנו בחלומו בעת ששכבו מחובקים יחדיו, בגדי משי וענק פנינים וכיסוי ראש שזור כסף, וצמידי זהב, ולבו נמלא חששות, שכן – חשב לעצמו – נערה אנושית תרצה הרבה יותר מנערת חלום.
הוא הוציא על כן את הזהב מן הארנק ונתן אותו ללוקמן, אבל השאיר חלק מן המטבעות – מאה או אולי מאתיים מטבעות – בתחתית.
"האם נתת לי את כל מה שהח'ליף נתן לך?" שאל לוקמן.
"הכל!" השיב יוּסֶף "חי זקנו של הח'ליף, נתתי לך הכל!"
אבל לוקמן הצביע על הארנק של יוּסֶף, ומטבעות הזהב שנותרו בו הלכו וגדלו יותר ויותר עד שהיו גדולות כצלחות והארנק התנפח ותפח עד שקיבל מימדים של ראש שור. התפרים בעור נפרמו והארנק נקרע ומטבעות הזהב הגדולות כצלחות פרצו החוצה וקיפצו על הרצפה כמו קרפדות. פניו של לוקמן היו כמו ענני סערה. עיניו רשפו זיקים, ויוּסֶף היה חיוור כסיד מרוב פחד.
"מכיוון ששיקרת לי," רעם קולו של לוקמן, "אהפוך אותך לקרפדה והנערה תישאר ברשותי ואני אתענג עליה כחפצי!"
אבל יוּסֶף נפל על ברכיו לפני הקוסם והתחנן והפציר: "לא קרפדה! כל דבר, רק לא קרפדה! אני רק שמרתי בצד מעט זהב כדי לקנות בגדים ומעט מתנות לנערה."
לוקמן אחז את חלומית בזרועותיו, אף שזו האחרונה נרתעה מפניו. "רק למען הנערה שלך, אחוס עליך ולא אהפוך אותך לקרפדה! אבל אני הפכתי את הנערה הזו מנערת חלום לנערה בשר ודם, ואני אהפוך אותך מגבר בשר ודם לחלום, ונערתך תהיה שלי, ומן החלום הזה אתה לא תתעורר לעולם!"
לוקמן הצביע על יוּסֶף, ומלמל לחשי כישוף רעים, ויוּסֶף מצא את עצמו תועה בארצות הלילה, כמו בחלום, ועם זאת היה זה חלום שממנו אין יקיצה ואין תקווה לבוא השחר. והוא שוטט תועה בארצות הלילה, לאורך זמן ללא תכלית, אך לא פגש שום נערה או בת חווה, רק מפלצות ויצירי סיוט וחלומות רעים.
ולאחר שעייף מנדודיו ויגע מרוב געגועיו לנערת החלומות שלו, ייחל יוּסֶף רק לשינה. הוא כרע ארצה לצד הנחל ותהה אם אדם חולם יכול לישון בחלומו.
ועם זאת בעת ששכב על הקרקע, הוא הושיט זרועותיו ולפתע חש שהן נוגעות במותניה של נערה. הוא התיישב תחתיו בתדהמה, שכן נוכח לדעת שזו היא חלומית אהובתו, אך הפעם היא הייתה לבושה בשמלות משי משובחות מעוטרות זהב ויהלומים, כסף ופנינים.
יוּסֶף אימץ את חלומית בזרועותיו ונשק לה שוב ושוב, ולאחר שנרגע מעט מן הפגישה המחודשת חקר אותה "כיצד הגעת לכאן?"
"אני ישנה ובשנתי אני חולמת עליך וכך הגעתי אליך."
"ומאין לך בגדי המשי והיהלומים?"
"לוקמן נותן לי כל דבר שתאבה נפשי," השיבה, "שכן, גם אם שולט הוא בכל רוחות הלילה, עדין אני היא ששולטת בו, ומרבית ימי ולילותי אבלה בחברתך, חולמת, שכן לוקמן ישן במשך היום ובלילות הוא עסוק ברקיחת שיקויי כשפים, וכך יכולה אני לישון גם ביום וגם בלילה ולהיות בחברתך כמעט תמיד."
ויוּסֶף אמר: "אך מה יקרה אם לוקמן ימצא אותנו כאן בעת שהוא עצמו חולם?"
"לא," השיבה חלומית, "שכנעתי אותו לתת לי את גביש הבדולח הקסום שלו והסתרתי אותו כך שלא יוכל למצוא אותנו וגם לא שום דבר אחר!"
וכך, הפך חלומו של יוּסֶף לנעים מכל החלומות והוא היה מאושר בתכלית האושר, אך לפעמים היה נאנח ואומר, "פעם הייתי גבר והייתה לי נערה בחלומי, ועתה אינני אלא גבר בחלומה של נערה!

1

מי המתיקות


היה פעם בחור צעיר בשם יונוס וכמו שאתם יודעים, בחורים צעירים חולמים על נישואין, חולמים על כל החלב והדבש שמצפה להם ומסרבים בכל תוקף להודות שתתכן גם אפשרות אחרת.
והנה, ליונוס ידידנו היה שכן. הבית של השכן היה קרוב מאוד לבית שלו, ומדי פעם כשהיה מציץ החוצה היה מבחין שם בחלון בדמותה של נערה חמודה, נערה שחורת שער וסמוקת לחיים וחיוך שלא סר מעל השפתיים, בקיצור, נערה כלילת מראה ויופי.
באחד הימים כאשר התבונן בה בסתר, הבחינה בו הנערה ושלחה לעברו חיוך מצודד ומזמין. החיוך הזה, כמו שנוהגים לומר, גרם לו שיחסיר פעימה מפעימות לבו ואת הסוף לא קשה לנחש: עוד באותו יום ניגש יונוס אל השכן ואמר לו:
"ראה, ידידי, אני שכן שלך ולא מהיום. אתה מכיר אותי כבר כמה שנים טובות. יש לך בבית אוצר בלום שלא קל לשמור עליו. מה דעתך להפקיד אותו בידי. חתן טוב ממני לא תמצא, מה אתה אומר?"
השכן לא מיהר לענות. הוא הסתכל על יונוס, קימט את מצחו, החליק בידו על זקנו ושתק.
"נו?"
"שמע ידידי," אמר לו השכן, "אגלה לך את כל האמת ולא אסתיר ממך דבר. יש לי, כמו שאמרת, אוצר בביתי, בת שהגיעה לפרקה, וחתן מוצלח יותר ממך ספק אם יזדמן לי. אתה צעיר, נבון, בעל יוזמה. יש לך מקצוע טוב, אתה משתכר לא מעט, אבל..."
"אבל מה?"
"פשוט חבל לי עליך ועל נעוריך. אתה לא יודע לאיזה פח אתה עומד להכניס את עצמך ואיזה צרות תיפולנה על ראשך..."
"על מה אתה מדבר?"
"שמע, כבר אמר המלך שלמה, עליו השלום: 'שקר החן והבל היופי!' פטמה שלי, מה אגיד לך, על אף יופייה וקולה הענוג היא פשוט פגע רע. יש לה אופי קשה ואכזר. היא תמרר את חייך ותדכא אותך עד שתבקש את עצמך למות. מוטב לך שתניח ידך מכל העניין. לא הייתי רוצה שבחור צעיר ונעים הליכות כמוך יסתבך בעסק הזה."
מה אומר לכם - יונוס היה פשוט נדהם והמלים נעתקו מפיו. הוא לא ידע מה להגיד ואיך לעכל את הדברים ששמע, והשכן המשיך ואמר: "אומנם יש אפשרות לשנות את הדברים. בהחלט יש אפשרות, אבל ספק אם ימצא מישהו שיהיה נכון לקבל על עצמו הרפתקה מטורפת רק בשביל לשנות את אופייה הנפשע של פטמה שלי."
"רגע, רגע" אמר לו יונוס שהספיק בינתיים קצת להתאושש, "אתה אינך מכיר אותי. אני מוכן לעשות כל דבר שיידרש, לסכן אפילו את חיי ובלבד שאוכל לשאת את בתך. תבין, בלעדיה חיי אינם חיים. מוטב לי שאמות במאמץ להשיג אותה מאשר לחיות בלעדיה. ספר לי במה העניין ותן לי להחליט."
"בסדר. אבל אל תבוא אלי אחר כך בטענות. אני הזהרתי אותך. נאמר לי מפי יודעי דבר ששלוש טיפות מים מבאר המתיקות די בהן כדי לשנות את אופייה הרע של אשה מן הקצה אל הקצה ולהפוך חיה טורפת וצמאת דם לשייה תמימה..."
"בסדר, הבנתי. רק אמור לי היכן נמצאת הבאר הזאת?"
"אתה מכיר את האשה הזקנה שמקבצת נדבות על מדרגות המסגד? היא יודעת את הדרך. כל מה שתצטרך זה בקבוק זעיר שמכיל בדיוק שלוש טיפות, אבל יונוס ידידי, אני חוזר ואומר..."
יונוס לא חיכה לסוף המשפט. "די בכך. אני יוצא לדרך וברצון אללה יתעלה ויתהלל, אביא לך את מי המתיקות."
עוד באותו יום הלך יונוס לסוּק אל עטרין - שוק הבשמים, וקנה שם בקבוק מתאים. אחר כך ניגש אל המסגד וכשחלף על פני הזקנה השליך לקערת הנדבות שלה מטבע זהב.
הזקנה, מה אומר לכם, נדהמה ממראה הזהב הנוצץ. "אלף ברכות על ראשך והצלחה בכל מעשי ידיך. הנדיבות יאה לנדיבים. אמור לי, בני, האם יש משהו שאוכל לעשות למענך? לא בכל יום אני זוכה למתת כה נדיב."
"אני מתכוון לצאת ולחפש את הבאר של מי המתיקות ויודעי דבר אומרים שאת מכירה את הדרך. האם תוכלי להנחות אותי אליה?"
"באר המתיקות? אני מכירה את הדרך. מקום מאוד מסוכן! לא הייתי מייעצת לך ללכת לשם, אבל אם אתה מתעקש אומר לך. שים לב, אתה צריך לצעוד שבעה ימים לכוון מערב ושבעה ימים לכיוון מזרח. בסופו של דבר תמצא את עצמך על שפת נהר. בעברו השני של הנהר מתגורר ענק והוא כבר יגיד לך איך להמשיך. ועוד עצה קטנה: זכור תמיד שאללה גומל לנדיבים ושולח להם את ברכתו!"
יונוס יצא לדרך. לו אני הייתי במקומו, ספק אם הייתי מצליח להגיע למחוז חפצי עם הנחיות כל כך מעורפלות, אבל באותם ימים - אתם יודעים – לאנשים היו פחות ספיקות ויותר אמונה. היום הארבעה-עשר מצא את יונוס על שפת הנהר. השעה הייתה שעת ערב וסמוך לגדה ניצב איש המעבורת על משמרתו.
"השלום והברכה עליך, ידידי. האם תוכל להעביר אותי אל צדו השני של הנהר?
"אם תשקול לידי שלוש פרוטות נחושת אעביר אותך ברצון."
יונוס עלה על המעבורת והאיש משך בחבל והעביר אותו על פני הנהר. כשהגיעו לעבר השני הושיט יונוס את ידו לכיסו לתת לאיש את שכר טרחתו. לפתע נזכר בעצה שקיבל מן הזקנה. הוא נמלך בדעתו ובסופו של דבר נתן לאיש המעבורת מטבע זהב במקום שלוש פרוטות הנחושת שהבטיח לו.
"ידידי," אמר לו איש המעבורת "הרבה אנשים העברתי אל צידו השני של הנהר, אבל איש מהם לא חזר. העניין פשוט מאוד: הענק שיושב שם איננו ידידותי במיוחד, אם לדבר בלשון המעטה, אבל אם תתנהג אתו בנימוס מופלג, לא יעשה לך כל רע, ואני מאוד מקווה שבזכות נדיבותך ועצתי אזכה גם להחזיר אותך במעבורת שלי. לך לשלום וברכת אללה על ראשך!"
יונוס המשיך לצעוד. השעה כבר הייתה די מאוחרת. הלילה ירד והענק לא נראה לעין. בסופו של דבר יונוס היה כל כך עייף עד שהחליט למצוא לו מחסה ללילה ולהמשיך למחרת היום. לא רחוק משם ניצבה גבעה גדולה. הוא ניגש אליה ואחרי שטיפס על הסלעים מצא שקערורית נוחה ורחבה בתוך סלע גדול ושם נרדם.
למחרת בבוקר הוא קם, פותח את העיניים ומוצא להפתעתו שהוא שוכב על מה שנראה כמו ספה גדולה מצופה בעור שבמשענת שלה יש שלושה חריצים. השתגע. איך הגיע לפה? פתאום הספה מתחילה לרקוד ולהזדעזע מתחתיו והחריצים במשענת נפתחים ומתרחבים ומלמעלה בוקע קול רועם שהדיו מתגלגלים למרחוק: "מה אתה עושה כאן גמד קטן?"
הקול הזה החזיר אותו לעשתונותיו. באותו רגע הבין יונוס שהמטה שישן בה בלילה היא בעצם היד של הענק והגבעה שראה אינה גבעה אלא הענק עצמו.
"ברכת אללה עליך, אדוני, ומאה ברכות ואחת על ראש רעייתך שתחייה ועל בניך ונכדיך וכל בני ביתך!"
הענק פער את פיו וצחק בקול רעם מטיל אימה. מרוב צחוק עלו דמעות בעיניו ונטפו כמו גשם סוחף על גבו של יונוס המסכן.
"תשמעו, תשמעו" אמר הענק "איזו תולעת חמודה! כבר הרבה זמן לא דרשו בשלומי בצורה כה מכובדת. אומנם אני רווק ואין לי אשה וילדים, אבל העיקר הכוונה. אתה יודע - בדרך כלל אני מסיים את פגישותי עם גמדים מסוגך בלחיצת יד קלה... אבל אתה מוצא חן בעיני, לכן לא אמעך אותך ואניח לך ללכת לדרכך לשלום. בודאי הייתה לך סיבה טובה מאוד אם סכנת את חייך והגעת עד לכאן. האם אוכל לעזור לך במשהו?"
יונוס סיפר את סיפורו והענק נד בראשו לאות השתתפות. "אומנם אינני נשוי אבל אני מבין ללבך. הדרך לבאר המתיקות מתחילה במערה שאני מתגורר בה. היא לא ארוכה במיוחד, אך באמצע הדרך מתגורר דרקון קטן בעל שלושה ראשים. אינך צריך להיות מוטרד ממנו יתר על המידה. כאשר תראה אותו, פשוט תאמר לו: 'בשם המלך שלמה בן דוד עליו השלום הנח לי לעבור!' והוא יניח לך להמשיך בדרכך."
יונוס הודה לענק ויצא לדרך. הפגישה עם הדרקון הקטן לא הייתה כל כך נעימה. אתם יודעים - גודל הוא דבר יחסי. מה שנחשב דרקון קטן ונחמד בעיניו של ענק, התברר כיצור אימתני יורק אש וגופרית, אבל ההשבעה מלאה את תפקידה והדרקון סימן לו באחד מראשיו שימשיך בדרכו. יונוס לא חיכה לאישור נוסף של שני הראשים האחרים - אתם זוכרים שלדרקון היה ראש משולש - הוא המשיך בדרכו ולאחר שהתקדם עוד קצת הגיע לבאר. על שפת הבאר העמוקה ניצבה בת שדים ענוגה שהחזיקה דלי בידה והביטה בו במבט שואל.
אם הדרקון היה מפחיד הרי שבת השדים הייתה מהממת ביופייה. ראשו של יונוס שלנו היה סחרחר למראה והדיבור נעתק מפיו. יופי שמימי שכזה לא ראה מעולם. לשבחו עלי לומר שאחרי רגע ארוך התאושש מן ההפתעה ונזכר בסיבה שהביאה אותו עד לשם.
ללא אומר הושיט לה את הבקבוקון שבידו ובת השדים חייכה אליו חיוך נעים, צללה אל תוך הבאר וכעבור רגע קט מסרה לו את הבקבוקון המלא. יונוס העתיר עליה דברי תודה, איחל לה אך טוב ואף התכוון לנשק את ידה ולהעיף בה מבט נוסף לפני שיצא לדרכו, אבל בת השדים נעלמה לפתע ורק זוהר בוהק נותר במקום שניצבה בו שנייה לפני כן. כיוון שכך סבב יונוס על עקביו והחל לצעוד חזרה בדרך שבא בה.
לא אספר לכם איך פגש את הדרקון ואיך כמעט ושכח את מלות המעבר כיון שראשו עוד היה נתון ליופייה של בת השדים. מן הצרה הזאת הצליח איך שהוא להימלט. אך בפתח המערה חיכתה לו הפתעה - הענק ניצב שם וחסם את דרכו.
יונוס ברך אותו לשלום, הודה לו במלים חמות על עזרתו וחשב שבכך הסתיים העניין, אלא שהענק חשב אחרת.
"גמד קטן" אמר לו, "שום דבר בעולם לא ניתן בחינם והדבר הזה נכון לא רק אצלנו, הענקים. זה חוק שתקף בכל מקום. תצטרך לשלם, ידידי, בעד זכות המעבר!"
"לשלם? במה?"
"בעבודה, חביבי, בעבודה! שנה שלימה תשב כאן ותעזור לי. אחר כך נראה. אתה יודע - יש לי קצת קשיים בתפירה וביתר העניינים שדורשים אצבעות של גמדים. אבל אם זה לא נראה לך אפשר לגמור עניין בלחיצת יד קלה. בזה יש לי הרבה ניסיון..."
"לא, לא. מצדי זה בסדר גמור. אשמח לשרת אותך כמיטב יכולתי !"
קיצורו של דבר – עברה על יונוס שנה לא קלה בשירותו של הענק, אבל גם הזמן הזה חלף והענק שהעריך מאוד את מאמציו, עמד בדיבורו וכעבור שנה שילח אותו לדרכו ואפילו נתן לו צידה לדרך ואוצר קטן של כסף וזהב.
שבועיים אחר כך התייצב יונוס לפני שכנו והציג לפניו את הבקבוקון עם מי המתיקות.
"יפה, יפה מאוד." אמר השכן "האמת היא שכבר לא ציפיתי לראות אותך. אין לך מושג כמה אני שמח ששבת בשלום ובעיקר שגם הצלחת להביא לי את מי המתיקות. תן לי את הטיפות ובעוד שבוע ימים נערוך חתונה כדת וכדין והכל יבוא על מקומו בשלום."
שבוע לאחר מכן נערכה בכפר חתונה מפוארת שעוד זמן רב אחר כך דיברו בה. אני יודע שאתם תאבים לשמוע את סוף הסיפור ולכן לא אלאה אתכם בתיאורים מיותרים ולא אספר לכם כמה מרשים היה הטקס ואיזה מנות הוגשו לשולחן הסעודה. לא אוכל מקוצר זמן לתאר לכם כפי שהייתי רוצה את טעמו המופלא של המרק שהוגש לאורחים הכבודים, את מגוון הניחוחות והטעמים שהיו בו, את האורז המתובל בנתחים רכים ונימוחים של בשר עגל שהיה רק מנה ראשונה מבין רבות אחרות שלא נפלו ממנה בטעמן המעודן. חבל מאוד שאאלץ מקוצר זמן לדלג על תיאור העוגות המשובחות ומיני התרגימה המופלאים והמשקאות הצוננים והערבים לחך שכל האורחים שיבחו והיללו אותם בכל פה. גם לא אוכל להתעכב על רשימת המוזמנים שנטלו חלק בחגיגה מראש הכפר, הקאדי הראשי, זקני הכפר, השכנים וקרובי המשפחה ועד אחרון האביונים. לא נפקד גם מקומה של מקבצת הנדבות ממדרגות המסגד. כולם הוזמנו לחתונה, איש לא נעדר.
הטקס תם והחתן המאושר נכנס לחדרו בלווית רעייתו הטרייה.
פנה אליה יונוס ואמר לה : "השבח והתהילה לאללה הכל יכול על שסייע בידי וחילצני מכל פגע והביאני ליום הגדול הזה. הנה אני ניצב כאן מולך ואושרי עולה על גדותיו: את כה מתוקה וסבלנית וחיוך מאיר את פניך. אני תוהה בלבי איך היית נוהגת בי לולא טרחתי והשגתי את שלוש הטיפות ממימיה של באר המתיקות..."
הכלה לא הניחה לו לסיים את דבריו. היא פרצה בצחוק עליז ומצלצל ושעה ארוכה לא חדלה מכך עד שעלו דמעות בעיניה.
"מה כל כך מצחיק במה שאמרתי?"
"אישי הטוב, משוש חיי - תמיד הייתי נערה רכה וטובת לב ומעולם לא נזקקתי למי המתיקות כדי לשפר את אופיי והאמת היא שגם לא טעמתי מהם כלל!"
"למי אם כך נועדו מי המתיקות?" תהה יונוס.
"הטיפות הללו הגיעו לכתובת הנכונה. אבא שלי השקה בהם את אמי. אתה מבין אבי נשא לאשה, לא נעים לספר, מרשעת אמיתית שכבר שנים רבות ממררת את חייו ומאמללת אותו, עד שביקש נפשו למות, ועכשיו שטעמה ממי המתיקות, לא תוכל לשער איזה מהפך חל באופייה. היא השתנתה כליל וכולה נופת צופים. אבי המסכן, סוף סוף אחרי שנים רבות כל כך של צער ויגון זכה לטעום מעט טוב..."
"מה? את רוצה לומר לי שיכולתי לחסוך מעצמי את כל התלאות הללו וכי הכל היה לשווא?"
"לא לשווא" השיבה לו הנערה בחיוך, "ראשית כל, עצם העובדה שעמלת כה קשה להשיגני רק יעלה את ערכי בעיניך. טבע העולם הוא שאנשים אינם מעריכים את מה שמגיע אליהם בקלות וללא מאמץ. שנית, אף אני מצדי מלאת הערכה לנכונות ולהקרבה שגילית ורואה בהם אות וסימן לאהבתך הגדולה אלי. והחשוב מכל - וזאת עוד תעריך יותר ויותר בשנים שתבואנה - זכית לא רק באשה נאה ואוהבת אלא גם בחותנת כלילת המעלות וזה, תודה, הוא דבר נדיר בעולמנו..."

2

הגנב השחור (גַּדִי דּוּב) – סיפור עם אירי


ישנם סיפורים רבים על גַּדִי דּוּב – הגנב השחור. הכינוי "שחור" באירלנד (לפני שהגיעו לשם מהגרים אפריקאיים) ניתן ליליד אירלנד שיש לו עור חיוור במיוחד, עיניים חיוורות ושיער שחור במיוחד. יש הטוענים כי אלה הם הקלטים האמיתיים של אירלנד.
גַּדִי דּוּב היה הגנב האירלנדי העשיר והמוצלח ביותר. אין זה אומר שהוא מעולם לא נתפס. הוא אכן נתפס מדי פעם, אך תמיד הצליח להימלט. הנה דוגמה אחת. זהו סופו של סיפור ארוך יותר על שלושה נסיכים שהיה עליהם להביא שלושה חפצים מכושפים לאמהות החורגות המרושעות שלהם.
גַּדִי דּוּב מחליט לגנוב סוס. לא סתם סוס אלא את סוסו של המלך בכבודו ובעצמו. באישון לילה, חרש חרש הוא נכנס לתוך האורווה ומוליך את הסוס החוצה, אך הסוס מתחכך במזוזת הדלת ומפעיל את האזעקה הקסומה. המזוזה קראה: "שומרים שומרים, סוס המלך נגנב!"
גַּדִי דּוּב מובא לפני המלך למשפט.
המלך מסתכל עליו ואומר: "שמעתי עליך! דע לך שעכשיו אתה ככה, אבל ככה (כמעט מצמיד את אגודלו לאצבע ומותיר מרווח קטן) רחוק מן הגרדום, אבל אם תספר לי על מקרה שבו היית קרוב יותר למותך מאשר עכשיו – אולי נתחשב. תלוי מה נשמע מפיך..."
גדי דוב מסתכל על המלך. הוא עומד גאה נוכח פני המוות. "אדוני המלך," הוא אומר "מה אומר ומה אדבר – בנעורי הייתי נועז יותר, נועז יותר ממה שאני היום. לקחתי סיכונים שהיום לא היית מעיז לקחת. נכנס לי לראש כמו אובססיה לשים יד על אוצר היהלומים של הענק הידוע לשמצה.
לא אלאה אותך בסיפורים, אדוני המלך, יצאתי למלאכת יומי – בעצם מלאכת לילי – התגנבתי לחדר האוצרות שלו, שמתי יד על האוצר ו... באותו רגע אני מרגיש שמישהו שם על יד, מרים אותי ככה גבוה באוויר. הענק! תופס אותי, מקרב אותי ככה לעיניים שלו כמו שמסתכלים באיזה חגב ואומר: "ארוחת צהריים!"
זורק אותי לכלוב שניצב בפינת המטבח – סורגי ברזל, אללה יוסתור, אין סיכוי לפרוץ אותם. נועל אותי ותולה את המפתח על צווארו.
טוב, אני מכין עצמי לסיר הבישול. אין לי שום סיכוי להימלט, ופתאום אני שומע מהצד השני של המטבח – אתה יודע, אדוני המלך, מטבח של ענקים, יותר גדול מהאולם הזה שבו אתה שופט אותי – שומע מרחוק בחורה ממררת בבכי.
מה אומר לך – רחמי נכמרו עליה. יושבת שם בפינה מנדנדת את התינוק שלה ומורידה דמעות כמים.
"מיידל'ה," אני אומר לה, "מה קרה? למה את בוכה?"
"הענק," היא אומרת לי, "אני בת מלך. הענק המנוול הזה לכד אותי יחד עם בני העולל. היום הוא ציווה עלי לבשל לו את בני לארוחת הבוקר! מה אעשה? למי אפנה? אם אסרב לו, הוא יהרוג גם אותי וגם את התינוק, אומללה שכמותי."
"מיידל'ה," אני אומר לה, "יש לי רעיון שיציל אותך ואת התינוק. אם זה יצליח תעזרי לי להשתחרר מכאן?"
"איזו שאלה" היא אומרת.
"תחתכי חצי מהזרת של התינוק שלך ותבשלי אותה בסיר עם חזיר קטן. אומרים שלבשר אדם ולבשר חזיר יש טעם דומה. אם הענק יאמר: אני חושב שזה חזיר, תוכלי לשלות מהסיר את האצבע ולהראות לו, והוא יאמין לך."
וזה באמת עבד. החזיר הזה אכל את החזיר ונרדם בחיקה. היא הורידה ממנו את המפתח ושחררה אותי. הוצאתי סכין ותקעתי לו בעקב – שם הענקים האיריים מחזיקים את הלב שלהם. ככה ניצלנו שלושתנו.
הוד מלכותו, זאת הייתה הפעם שבה הייתי קרוב למוות יותר מאשר עכשיו."
המלך מסתכל עליו ככה מזווית העין, אומר לו: "וואללה אחלה סיפור, גַּדִי דּוּב, דע לך שעכשיו התרחקת מרחק רב מעמוד התלייה, אולי מרחק כזה (פורש את שתי ידיו ומראה לו). יודע למה?"
ואז הוא מוריד את הכפפה מיד שמאל ומראה לו ולכל הקהל – חסרה לו חצי מהזרת.

3

מספר הסיפורים במצוקה - סיפור עם אירי


שמו של הסיפור שאני מתכוון לספר לכם היום הוא "מספר הסיפורים במצוקה". זהו סיפור אירי וסיפורים איריים דורשים קצת הסברים, אבל אני אשתדל שההסברים לא יקלקלו לכם את ההנאה מהסיפור עצמו.
הסיפור הזה מתרחש בתקופה שהטאוטה דה דאנאן שלטו באירלנד. הטאוטה דה דאנדן, אם אני מבטא את השם נכון, פירושו אנשי הדאנו, כלומר תושבי אירלנד שהאמינו באלה דאנו.
באותה תקופה מלך בליינסטר מלך שמאוד אהב לשמוע סיפורים. עכשיו, כמו יתר הנסיכים וראשי השבטים באי, היה לו מספר-סיפורים מועדף. למספר הזה הייתה אחוזה רחבת ידיים, והאחוזה הזאת הייתה הענקה מיוחדת שקיבל מהמלך. אתם מבינים אם כך שבאותה תקופה לספר סיפורים באירלנד זה היה מקצוע מאוד משתלם. אבל מה שאתם צריכים לדעת עוד זה שהאחוזה הוענקה לו על ידי המלך, בתנאי שיספר לו סיפור חדש בכל לילה, לפני שישכב לישון, לאורך כל ימי חייו.
עכשיו, לשבחו של המספר שלנו אני מוכרח לומר שהוא אכן הכיר מאות סיפורים, אולי אפילו אלפים, ולכן הוא הצליח להגיע לגיל העמידה בלי שנכשל אפילו לילה אחד במשימה שקיבל על עצמו.
המיומנות שלו בסיפור סיפורים, הלואי עלי, הייתה כל כך גדולה עד שלא משנה עד כמה גדולות היו הדאגות שרבצו על המלך והסיחו את דעתו – תמיד עלה בידי מספר הסיפורים שלו לגרום לו שיישן שנת ישרים. אני לא מתכוון לומר כמובן שהסיפורים שלו היו מרדימים. להפך – הם היו מרתקים ודווקא בגלל זה הם פשוט הצליחו להסיח את ראשו של המלך מכל דאגותיו ולגרום לכך שיעלה על משכבו עם ראש צלול.
והנה, בוקר אחד התעורר מספר-הסיפורים מוקדם בבוקר וכמנהגו יצא לו לטייל בנחת בגן. שם הוא הפך בדעתו אירועים שונים שיוכל לטוות מהם סיפור עבור המלך בלילה. זוהי אגב טכניקה שאני ממליץ עליה לכל מספר סיפורים, אבל הפעם זה פשוט לא עבד. הוא צעד בכל רחבי האחוזה ובסופו של דבר חזר הביתה בלי שיעלה על דעתו שום דבר חדש או מוזר.
זאת אומרת, לא היה לו שום קושי לחשוב על פתיחה מתאימה. משהו כמו: "היה פעם מלך ולו שלושה בנים", או "יום אחד המלך של אירלנד כולה", אבל יותר מזה לא עלה על דעתו דבר. בסופו של דבר, כמו שאמרתי, הוא חזר הביתה לסעוד פת שחרית ומצא את אשתו אובדת עצות בשל איחורו.
"מדוע כל כך איחרת, יקירי?" אמרה היא לו.
"אין לי ראש לאכול היום שום דבר. אני אובד עצות. בכל השנים שהייתי בשירותו של מלך ליינסטר, עוד לא קרה שישבתי לאכול ארוחת בוקר בלי שיהיה לי סיפור חדש מוכן לערב.
אבל הבוקר הזה, המוח שלי אטום. אני לא יודע מה לעשות. עדיף כבר שאפול ואמות מאשר שאמיט על עצמי חרפת נצח ואגיע אל המלך בלי סיפור."
אשתו אומנם הקשיבה לו באהדה, אבל באותו רגע היא הציצה מבעד לחלון וראתה משהו מוזר.
, שוכב על האדמה עם רגל עץ מונחת לצדו.
"מי אתה, אישי הטוב?" שאל מספר-הסיפורים.
"אה, מה זה חשוב מי אני. אני יצור מסכן, זקן, בעל מום, חלשלוש ואומלל, שיושב לו כאן לנוח קצת."
"ומה אתה עושה עם הקופסא והקובייה שיש לך ביד?"
"אני מחכה. מחכה לראות אם יהיה כאן מישהו שיהיה מוכן לשחק אתי בהטלת קובייה."
"לשחק אתך? על מה כבר יכול קבצן זקן שכמותך לשחק?"
"תשמע, כמה שאני נראה מסכן ומרופט, יש לי בארנק העור הזה שאתה רואה, מאה חתיכות זהב!"
"בעלי, כדאי לך לשחק אתו," אמרה לו אשתו, "אולי יהיה לך משהו לספר למלך בערב."
הם הציבו אבן שטוחה ביניהם ועל האבן הזאת הם הטילו את הקובייה.
מה אגיד לכם? לספר סיפורים הוא ידע, אבל כנראה שזה לא היה היום שלו. לא חלף זמן רב ומספר-הסיפורים שלנו איבד את כל כספו עד הפרוטה האחרונה.
"הרבה ברכה לא תצמח לי ממך, חבר! יכולתי למצוא לעצמי עיסוק נאה יותר, שוטה שכמותי!"
"אתה מוכן לשחק אתי עוד פעם?" שאל הזקן.
"בן אדם, מה אתה מקשקש – כל הכסף שלי נמצא ברשותך!"
"האם אין לך מרכבה וסוסים וכלבי צייד?"
"נן, ואם יש לי, אז מה?"
"אני מעמיד מולם את כל הכסף שברשותי!"
"שטויות, בן אדם. אתה באמת חושב שתמורת כל הכסף שבאירלנד הייתי מסתכן בזה שאראה את הגבירה שלי הולכת ברגל?"
"תראה, אולי תזכה." אמר הקבצן.
"ואולי גם לא אזכה. זה לא בא בחשבון."
אבל מי שדרבן אותו הייתה דווקא אשתו: "שחק אתו, בעלי, לא אכפת לי ללכת ברגל אם תפסיד, אהובי."
ואז הוא אמר לה משפט שאני אוהב: "מעולם לא סירבתי לך בעבר," הוא אמר "וגם לא אעשה זאת עתה."
והוא התיישב שוב וחזר לשחק.
טוב, מה אני אגיד לכם – בזריקה אחת הוא הפסיד בתים, כלבי ציד ומרכבה.
"רוצה להמשיך לשחק?" שאל הקבצן.
"מה, אתה צוחק עלי, בן אדם? על מה עוד נותר לי להמר?"
"אני אהמר בכל מה שזכיתי ממך כנגד אשתך!"
מספר-הסיפורים לא טרח לענות לו. הוא סב על עקביו בשתיקה ופנה לעבר הבית, אבל אשתו עצרה אותו.
"קבל את ההצעה שלו" אמרה, "זוהי הפעם השלישית ומי יודע איזה מזל יהיה לך הפעם? אתה בטוח תנצח עכשיו."
אתם יודעים, בתור אשתו של מספר-סיפורים היא ידעה שבחיים, כמו בסיפורים יש תמיד את הפעם השלישית.
הם שיחקו שוב ומספר-הסיפורים הפסיד. הוא אך זה הפסיד ומה הוא רואה למרבה צערו והפתעתו: אשתו קמה ומתיישבת על יד פושט היד המכוער.
"ככה את עוזבת אותי?" אמר מספר-הסיפורים.
"כמובן. מה אתה רוצה, הרי אתה הפסדת אותי במשחק. אל תגיד לי שאתה מתכוון לרמות את האיש המסכן?"
"יש לך עוד משהו להמר עליו?" שאל הזקן.
"אתה יודע היטב שלא נשאר לי שום דבר."
"תשמע," אמר לו הזקן: "אני מוכן להמר עכשיו על הכל, על אשתך ועל כל היתר מולך עצמך."
טוב, הפעם הוא כבר באמת הגיע למצב שלא היה אכפת לו להמר, אפילו על עצמו.
הם שיחקו ומה אתם חושבים קרה? הוא זכה חזרה בכל מה שהפסיד? נו בטח, דברים כאלה קורים רק באגדות, אבל מספר-הסיפורים שלנו פשוט הפסיד את עצמו.
"טוב, הנה אני. מה אתה מתכוון לעשות אתי?"
"עוד מעט תדע." אמר הזקן והוא הוציא מהכיס שלו חבל ארוך ושרביט קסמים.
"עכשיו" הוא אמר למספר-הסיפורים, "איזה סוג של חיה אתה מעדיף להיות, איָל, שועל או ארנבת? כרגע יש לך את האפשרות לבחור, אבל מאוחר יותר לא תהיה לך אפשרות."
לקצר סיפור ארוך, מספר-הסיפורים בחר באפשרות של ארנבת. הזקן זרק את החבל סביבו, נגע בו בשרביט והופה! ארנבת מפזזת ארוכת אוזניים החלה לקפוץ ולדלג באחו.
אך העסק הזה לא נמשך זמן רב; מי מכל האנשים, אם לא אשתו, הייתה זו שקראה לכלבים ושיסתה אותם בו. הארנבת נמלטה והכלבים שעטו בעקבותיה.
הצרה היא שאת השדה תחמה סביב סביב חומה גבוהה כך שהארנבת עם כל מאמציה לא הצליחה להימלט. אשתו והזקן מה-זה היו משועשעים לראות את הארנבת רצה, מסתובבת ומתפתלת לכל הכיוונים.
לשווא ניסה המסכן למצוא מחסה אצל אשתו. היא פשוט בעטה בו וזרקה אותו חזרה ישר לכיוון הכלבים. אני לא יודע איך היה הסיפור נגמר לולא עצר הקבצן בסופו של דבר את הכלבים. הניף על הארנבת את השרביט שלו ובמכה אחת הפך אותה חזרה למספר-הסיפורים.
ואני חייב לציין שזה היה מספר-סיפורים מתנשף ויגע וחסר נשימה.
"נו, נהנית מהספורט?"
"אולי בשבילכם זה ספורט." אמר מספר-הסיפורים כשהוא מביט על אשתו ככה מהצד בעין עקומה, ואני בהחלט חושב שהייתה לו סיבה טובה לכך. "מצידי הייתי מוותר ברצון על הספורט הזה."
"האם תהיה זו בקשה מוגזמת מצדי," הוא המשיך ואמר לזקן, "לשאול אותך מי אתה בכלל ומאיפה צצת ומדוע אתה שואב הנאה מכך שאתה מטריד ומטרטר אדם זקן כמוני?"
"אה!" השיב הזר, "אני מין עוף מוזר שלא יצלח למאומה, יום עני, יום עשיר, אבל אם אתה רוצה ללמוד יותר עלי ועל הרגלי, בוא אתי ואולי אוכל להראות לך יותר ממה שהיית משיג לוּ צעדת לבדך."
"אני כבר אינני יותר אדון לעצמי שאוכל להחליט אם ללכת או להישאר." אמר מספר-הסיפורים ונאנח.
הזר הכניס יד אחת לתוך ארנקו ושלה משם לנגד עיניהם אדם טוב מראה בשנות העמידה, והא פנה אליו ואמר:
"על פי כל מה שמעת וראית מאז הכנסתי אותך לארנקי, תפוס פיקוד על הגברת הזאת ועל המרכבה והסוסים, ותהיה מוכן להביא אותם ברגע שאזדקק להם."
הוא רק אמר את הדברים האלה, והנה נעלם הכל, מרכבה ואשה וסוסים וכלבים, ומספר-הסיפורים מצא את עצמו במעבורת השועלים, לא רחוק מהטירה של הוג' או'דונל האדום.
עכשיו, הוג' או'דונל האדום – לפי הכינוי אני מניח שהוא היה ג'ינגי אירי טיפוסי, אבל חוץ מזה הוא גם ידוע כאישות היסטורית הוא היה נסיך טירקונל וחי בסוף המאה השש-עשרה. בשנים 1595 עד 1602 הוא הנהיג את מלחמת תשע השנים נגד הממשלה האנגלית. מכיוון שהמלחמה הסתיימה שנה אחרי מותו, אני חושש שהוא לא הספיק לראות את סופה, אבל כל זה כמובן לא שייך לסיפור. מה שחשוב באמת שתדעו זה שמספר הסיפורים שלנו היה עכשיו במצב של רואה ואינו נראה.
או'דונל ישב באולם המלכות שלו ואיך נאמר זאת - כובד הבשר ולאות הרוח רבצו עליו.
"תצא החוצה," הוא אמר לשוער שלו, "ובדוק מי או מה עומדים בשער."
השוער פתח את השער ומה שהוא ראה לפניו זה היה קבצן כחוש, אפור שער. חצי מחרבו הייתה מונחת חשופה על ירכו, שתי הנעליים שלו היו מלאות במי בוץ שנטפו מבגדיו. קצות אוזניו הגדולות בלטו החוצה מבעד לחורים בכובעו הישן, שתי הכתפיים נחשפו לעין דרך הקרעים במעיל שלו, וביד הוא אחז שרביט ירוק של צינית .
צינית, למי שלא יודע, זה שם של שיח ריחני שבעלים שלו יש שמן אתרי, ומכינים ממנו משקה מעורר.
"ינצור אותך האל, או'דונל" אמר הקבצן הכחוש כסוף השיער.
"וכך גם אותך" השיב או'דונל, "מאין אתה בא ומהי אומנותך?"
והתשובה שהוא נתן לו נשמעה בערך כך:
 
"בא אני מן הנחל המרוחק ביותר על פני האדמה
מגאיות בהם דואים ברבורים לבני נוצה
לילה באיסליי ולילה במָן,
לילה על מורדות הגבעות הקרות"
 
איסליי זה אחד מהאיים ההיברידיים בסקוטלנד, ומָן – אתם בטח יודעים – זה האי מָן בין אנגליה לאירלנד. זה אי שגיברו בו בשפה קלטית מיוחדת שהלכה וגעווה, וכיום, דומני שכבר אין אנשים שמדברים בשפה הזאת.

"אני רואה שאתה תייר גדול. זה מה שהנך." אמר או'דונל, "יתכן ולמדת דבר זה או אחר בנדודיך בדרכים."
"אני להטוטן" אמר פושט היד הכחוש כסוף השיער, "ועבור חמש מטבעות כסף תוכל לחזות באחד מלהטוטי."
"תקבל אותם." אמר או'דונל, והקבצן כסוף השיער לקח שלושה אניצי תבן והניח אותם על כף ידו.
"הסתכל וראה: אני אעיף את האמצעי ושני האחרים יישארו במקומם."
"לא תוכל לעשות זאת." אמר אחד הניצבים.
אבל הקבצן הכחוש כסוף השיער פשוט הניח אצבע על כל אחד מהאניצים שבצדדים ובנשיפה אחת העיף את האניץ האמצעי.
"זהו תעלול נאה." אמר או'דונל ושילם לו חמש מטבעות כסף.
"עבור מחצית מן הכסף הזה" אמר אחד מבחוריו של המלך, "אעשה אותו תעלול עצמו."
"תפוס אותו במילה שלו, או'דונל!"
הבחור הניח שלושה אניצי קש על כף ידו ואצבע על כל אחד מהאניצים הצדדיים ואז נשף על כף ידו. ומה לדעתכם קרה אם לא זה שכף ידו כולה ניתקה מזרועו ועפה לה יחד עם אניץ הקש.
"אתה צרה צרורה ועוד תהיה צרה גדולה מזו!" אמר או'דונל.
"שש מטבעות נוספות, או'דונל, ואעשה למענך להטוט נוסף", אמר הקבצן הכחוש כסוף השער.
"שש מטבעות תקבל."
"אתה רואה את שתי האוזניים שלי? אני אזיז אחת מהן מבלי שהשנייה תזוז."
"קל מאוד לראות אותן. הן מספיק גדולות, אבל לעולם לא תצליח להזיז אוזן אחת ולא את השתיים יחד."
הקבצן הכחוש כסוף השיער שם את ידו על אחת מאוזניו ומשך אותה.
או'דונל צחק ושילם לו את שש המטבעות.
"לזה אתה קורא להטוט," אמר הבחור שאיבד את כף ידו, "כל אחד יכול לעשות את זה." ותוך כדי דיבור הוא שלח את ידו השנייה ומשך באוזנו, ומה אתם חושבים קרה אם לא זה שהוא תלש יחד עם האוזן את הראש כולו מעל כתפיו.
"אתה צרה צרורה ועוד תהיה צרה גדולה מזו!" אמר או'דונל.
"ובכן, או'דונל," אמר הקבצן האפור כסוף השיער, "מוזרים הם הלהטוטים שהראיתי לך, אבל אני אראה לך תעלול מוזר עוד יותר וזאת תמורת אותו הכסף."
"אני נותן לך את מילתי שאשלם לך אם תראה לי." אמר או'דונל.
ואז שלף הקבצן תיק מתחת בית שחיו, ומתוך התיק הוציא כדור של חוט משי מגולגל. הוא התיר את הכדור והשליך אותו באלכסון למעלה אל השמיים הכחולים, והחוט הפך לסולם. הוא לקח ארנבת והניח אותה על השלב הראשון, והיא טיפסה ונמלטה במעלה הסולם. הוא שב ושלח ידו לתיק והוציא משם כלב צייד אדום-אוזניים והכלב החל לרדוף בזריזות אחרי הארנבת במעלה הסולם.
"עכשיו," הוא אמר, "האם יש מישהו מביניכם שמוכן לרוץ בעקבות הכלב באותו מסלול?"
"אני מוכן." אמר אחד מאנשיו של או'דונול.
"מהר ורוץ למעלה" אמר הלהטוטן, "אבל אני מזהיר אותך: אם תניח לכלב לטרוף את הארנבת שלי, אסיר את ראשך מעליך כשתרד!"
הבחור רץ במעלה הסולם וכל השלושה נעלמו מן העין. לאחר שהביט למעלה זמן רב אמר הקבצן: "אני חושש שכלב הצייד שלי אוכל את הארנבת וידידנו שקע בשינה."
ותוך כדי דיבור הוא התחיל לנדנד את סולם המשי, והופה - למטה צנח הבחור כשהוא שקוע בשינה ואחריו כלב הצייד אדום-האוזניים ובפיו החתיכה האחרונה של הארנבת.
התעלולן הכה בלהב חרבו והסיר את ראשו של הבחור מעליו. ומה שהוא עשה לכלב לא היה טוב יותר אבל גם לא גרוע יותר.
"זה לא כל כך משעשע לראות בחור צעיר ובמיוחד כלב צייד משובח שנהרגים אצלי בחצר. אתה מתחיל להרגיז אותי." אמר או'דונל.
"חמש מטבעות כסף עבור כל אחד מהם," אמר התעלולן, "וראשיהם ישובו לשכון על כתפיהם כאילו לא אירע דבר."
"אתה תקבל אותן." אמר או'דונל.
חמש מטבעות ובעקבותיהן חמש נוספות שולמו לו וראה זה פלא! ראשו של הבחור חזר לשכון על כתפיו וכך גם ראשו של הכלב, ואף על פי ששניהם הגיעו לגיל זקנה ושיבה, אתם צריכים לדעת שני דברים: ראשית שכלב הצייד לא העז לגעת יותר באף ארנבת, ושנית, והבחור הזה דאג היטב מאותו יום ואילך לשמור את עיניו פקוחות.
הקבצן רק גמר לעשות את כל זאת והנה הוא נעלם כליל מנגד עיניהם, כמובן יחד עם מספר הסיפורים שלנו הסמוי מן העין, ואיש ממי שהיה שם לא יכול היה לומר אם הוא עף באוויר או נבלע באדמה.
 
הוא נע כמו גל נופל על גל
כמו סופה אשר תרדוף סופה
כמו משב חורפי זועם
זריז, חלק, וכה עליז
נישא בגאווה,
ולא עצר לרגע קט
עד אשר צנח נחת
בחצרו של מלך ליינסטר
דילג בחן ובקלילות
מעל לקצה צריח
של עירו וארמונו
של מלך ליינסטר
 
כבד היה בשרו ומיוגעת רוחו של מלך ליינסטר. זו הייתה השעה שבה רגיל היה לשמוע סיפור, אבל אף על פי ששלח שליחים לכל מקום, לאיש לא היה אף שמץ של מושג לאן נעלם מספר הסיפורים שלו.
הוא קרא לשוער ואמר לו: "תפתח את השער ותראה אם יש שם נפש חיה שתוכל להגיד לי משהו על מספר הסיפורים שלי."
השוער פתח את השער ומי שנגלה לעיניו היה קבצן כחוש כסוף שיער, חצי מחרבו הייתה מונחת חשופה על ירכו, שתי הנעליים מלאות במי בוץ שנטפו מבגדיו. קצות אוזניו הגדולות בלטו החוצה מבעד לחורים בכובעו הישן, כתפיו נחשפו לעין דרך החורים במעילו וביד הוא אחז הפעם לא שרביט של צינית אלא נבל משולש מיתרים.
"מה אתה יודע לעשות?" שאל אותו השוער.
"אני יודע לנגן." השיב הקבצן הכחוש כסוף השיער, ותוך כדי כך הוא לחש למספר הסיפורים שעל ידו: "אל תחשוש, אתה תראה הכל ואיש לא יוכל לראות אותך."
כששמע המלך שנגן נבל נמצא בחוץ הוא הזמין אותו פנימה.
"אני מחזיק בחצרי את נגני הנבל המעולים ביותר בכל חמשת מחוזותיה של אירלנד." אמר המלך, והוא רמז להם לנגן.
הם עשו כמצוותו והקבצן הכחוש כסוף השיער האזין בשקט לנגינה שלהם.
"נו, מה דעתך? שמעת אי פעם נגנים כמו אלה?" שאל אותו המלך.
" אדוני המלך" השיב לו הקבצן, "שמעת פעם חתול נוהם מעל קערה של מרק בשר, או זמזום של ציקדות על העץ לעת ערב, או אולי הזדמן לך לשמוע את לשונה הצווחנית של אשה זקנה שמוציאה אותך מדעתך?"
"את הדבר האחרון הזדמן לי לשמוע לא פעם." השיב המלך.
"דע לך אם כך שהגרועים שבקולות אשר מניתי ערבים יותר לאוזניים שלי מאשר הנגינה המתוקה ביותר של נגני הנבל שלך."
טוב, כאשר הנגנים שמעו כזה עלבון מפיו של הקבצן, הם לא חיכו רגע. הם שלפו את החרבות שלהם והסתערו לעברו כאיש אחד, אבל במקום לפגוע בו הם הצליחו רק לפגוע אחד בשני, ועד מהרה לא נותר שם אפילו נגן אחד שלא פיצח את ראשו של חברו ובתמורה זכה כמובן שגם ראשו שלו יפוצח.
כשהמלך ראה זאת, הוא לא התפלא שהנגנים לא היו מרוצים מהביקורת הקטלנית על נגינתם, אך תהה מדוע הם חייבים לפגוע זה בזה.
"תתלו את הברנש שהתחיל בכל המהומה." אמר, "אם אינני יכול לשמוע סיפור, לפחות שיהיה לי שקט."
השומרים קמו ממקומם, אחזו בקבצן הכחוש כסוף השיער, הצעידו אותו אל הגרדום ותלו אותו – אומלל חסר ישע שכמותו. הם חזרו לאולם המלכותי ואת מי רואות עיניהם אם לא את הקבצן הכחוש אפור השיער ישוב על ספסל ומגיש לפיו קנקן בירה.
"לעזאזל!" קרא ראש המשמר, "האם לא תלינו אותך לפני רגע. איך זה שאתה כאן?"
"אתה מתכוון לומר שתלית אותי, עצמי?"
"אלא את מי?" שאל ראש המשמר.
"הלוואי שהיד שלך תהפוך לטלף של חזיר, אם אכן התכוונת לכרוך את החבל סביב לצווארי; מדוע אתה מדבר על כך שתלית אותי?"
הם טסו חזרה לגרדום וגילו שמי שתלוי שם הוא לא אחר מאשר אחיו האהוב של המלך.
הם רצו חזרה למלך, שבינתיים כבר הספיק להירדם.
"אנא, הוד מלכותך," אמר ראש המשמר, "תלינו את הנווד המשוטט הזה, אבל הנה הוא כאן שוב, בריא ושלם כמו מקודם."
"תתלו אותו פעם שנייה!" אמר המלך ושוב שכב לישון.
הם עשו כפי שצוו, אבל מה שקרה הוא שהם גילו כעבור זמן קצר שהם תלו בטעות את נגן הנבל הראשי של המלך במקום את הקבצן.
ראש המשמר היה עכשיו ממש נבוך.
"אתם רוצים לתלות אותי פעם שלישית?" שאל הקבצן.
"לך לכל הרוחות," אמר מפקד המשמר, "וכמה שיותר מהר ובתנאי שתתרחק מכאן מהר ככל האפשר. כבר גרמת לנו לצרות די והותר."
"עכשיו סוף סוף אתה מדבר בהיגיון." אמר הקבצן, "ומכיוון שוויתרת על הניסיון לתלות אדם זר רק בגלל זה שהוא הטיל דופי בנגנים שלכם, לא אכפת לי לספר לך שאם תחזור עכשיו לגרדום, תמצא את חבריך יושבים על הדשא ולא נראים סובלים במיוחד ממה שעבר עליהם."
ומיד אחרי שאמר את המלים האלה, הוא נעלם כלא היה, ומספר הסיפורים מצא את עצמו באותו מקום עצמו שבו פגש לראשונה את הקבצן ושם ניצבו עדין אשתו עם מרכבתו וסוסיו.
"עכשיו," אמר הקבצן הכחוש אפור השיער, "אני לא אענה אותך יותר. הנה כאן המרכבה והסיסים שלך והכסף שלך ואשתך. עשה אתם כטוב בעיניך."
"אשר למרכבה ולסוסים ולכלבי הצייד שלי," אמר מספר-הסיפורים, "אני מודה לך, אבל את אשתי וכספי אתה יכול לשמור אצלך."
"לא," אמר לו הקבצן, "אינני רוצה לא בזה ולא בזו, ובכל מה שקשור לאשתך – אל תחשוב עליה דברים רעים בגלל מה שעשתה לך. היא לא יכלה לנהוג אחרת. זה לא היה תלוי בה."
"לא יכלה לנהוג אחרת! היא לא יכלה שלא לבעוט אותי ישר לפיותיהם של כלבי הצייד שלי! היא לא יכלה שלא לעזוב אותי לטובת קבצן זקן ו..."
"אינני כה עני או כה זקן כפי שאתה משער. אני הוא אנגוס מבְּרָף." אנגוס הוא דמות עממית בפולקלור האירי והעיר ברף היא עיר עתיקה שנמצאת בדרום אירלנד.
אתה פעלת למעני רבות אצל מלך ליינסטר." הבוקר סיפרו לי הקסמים שלי על הקושי שבו אתה נתון והחלטתי לחלץ אותך מצרתך. ואשר לאשתך – אתה צריך לדעת שאותו כוח ששינה את הגוף שלך שינה גם את השכל שלה. שכח וסלח כפי שצריכים לנהוג גבר ואשה."
איזה משפט יפה: שכח וסלח forget and forgive. זה מזכיר לי פתגם נחמד:
Women give and forgive, men get and forget
אבל נעזוב את זה.
"ועכשיו," אמר לו הקבצן, "יש לך יופי של סיפור עבור מלך ליינסטר" ואיך שאמר את המלים האלה הוא נעלם.
ומה אני אגיד לכם – באמת היה לו עכשיו סיפור מתאים עבור המלך. הוא סיפר למלך את הסיפור מתחילתו ועד סופו ותיאר באוזניו את כל מה שעבר עליו.
המלך צחק צחוק כה רם וממושך עד שלא יכול היה להירדם כלל, והוא אמר למספר-הסיפורים שמכאן ואילך אין הוא צריך להוגיע את מוחו בחיפוש סיפורים חדשים. הוא ביקש שבכל ערב וערב כל ימי חייו יוכל להאזין שוב ושוב לסיפור הנפלא הזה ולצחוק מחדש למשמע מעלליו של הקבצן הכחוש אפור השיער.

4

שני הבחורים ושתי הנערות


מעשה בעשיר מופלג שנשא לו אשה. הכלה שלחה את כל רהיטיה ורכושה לבית חתנה. סבלים הגיעו לבית לסייע במלאכת ההעברה ובין היתר העבירו ראי גדול עשוי מכסף מלוטש בתוך מסגרת עשויה מעץ טיק. הראי היה כה גדול וכה כבד עד שנדרשו ששה אנשים כדי לשאתו. הסבלים נשאו את הראי לאורך הכביש ודרך מטעי התמרים. הראי היה כבד מאוד. היום היה יום קיץ לוהט והסבלים היו עייפים וצמאים.
"הגיעה שעת תפילת הצהריים." קרא אחד הסבלים, "הבה ונלך להתפלל ולאכול ולשתות ונשוב לכאן כדי להעביר את הראי ליעדו כאשר יתארכו הצללים והעולם יהיה קריר יותר."
"איך אפשר להשאיר את הראי פה בין העצים?" אמרו יתר הסבלים, "הראי עשוי מכסף ומישהו עלול לגנוב אותו."
אבל הסבל הראשון אמר: "מי יבוא לכאן בחום היום, ומי יוכל להרים את המראה הכבדה הזאת ולשאתה?"
הסבלים השעינו על כן את הראי כנגד אחד העצים והלכו לדרכם.
והנה עברה שם נערה, וכדרכן של נשים, עצרה כדי להתבונן בעצמה בראי, שכן התפלאה למראה ראי הכסף הניצב סמוך לדרך.
ובעוד היא מביטה במראה, הגיע לשם בחור בשם יוּסֵף. ויוּסֵף הביט בראי והביט בנערה והופתע למצוא ראי מכסף על אם הדרך והופתע עוד יותר למראה הנערה: עיניה דמו לעיני עופרים, לחייה היו כפריחת האפרסק ושפתיה כניצת הוורד, וגופה הלם את מראה פניה שכן היה צנום ומחוטב ומתוק ונאה לעין.
וכך קרה שגם יוּסֵף וגם הנערה התבוננו בראי, ויוּסֵף החל לבכות.
והנערה הסתכלה ביוּסֵף וראתה שהוא בוכה ואמרה לו: "למה אתה בוכה? לפני רגע חייכת."
ויוּסֵף השיב לה: "אני בוכה בגלל שהוא בוכה!"
והוא הצביע על השתקפותו בראי, והנערה ראתה שגם בן דמותו בראי בוכה, והיא צחקה ואמרה: "אבל זה אתה! זה לא מישהו אחר, והוא עושה בדיוק מה שאתה עושה ולכן הוא בוכה כשאתה בוכה!"
אבל יוּסֵף השיב לה: "לא. זה לא כך, למרות שזה שבראי דומה לי כמו אח, הוא אינו אני. כשאני מרים את יד ימיני, הוא מרים את ידו השמאלית, וכשאני מרים את ידי השמאלית, הוא מרים את ידו הימנית. ובעוד שאני מוסלמי, הוא נמנה על הבלתי-מאמינים שכן על הפגיון שאני נושא בחגורתי רשום שמו של אללה באותיות כסף בעוד שעל הפגיון שלו יש כתובת בכתב מאגי שאין לו משמעות בעיני מי שאינו בקי בענייני כישוף. בן דמותי שבראי אוכל, בניגוד למנהג כשהוא משתמש בידו השמאלית, בעוד שבידו הימנית הוא משתמש למטרות שאדם מן השורה עושה אותן ביד שמאל. צר לי שבחור שכה דומה לי שרוי בבורות ובטעות וצר לי לראות אותו בוכה."
הנערה שקלה את דבריו ואמרה: "אם תחדל מבכי, גם הוא יחדל."
אבל הבחור בכה עוד יותר ואמר: "אין זה כך ואני חושב שאני יודע מה יש בלבו. הוא רוצה לנשק את הנערה שבראי, שדומה לך כמו אחות, אף על פי שלך יש נקודת חן על הלחי השמאלית, בעוד שלה יש נקודת חן דומה על הלחי הימנית."
והנערה הביטה בראי ואמרה: "למה אתה חושב שהוא רוצה לנשק אותה?"
ויוּסֵף השיב: "ראי איך הוא מגניב לעברה מבטים. ראי את מבט האהבה הנשקף מעיניו. ראי איך ידו השמאלית מתגנבת לעברה!"
אבל הנערה אמרה: "למה אתה כורך את ידך סביבי?"
ויוּסֵף השיב לה: "אני עושה זאת רק כדי לשמח את הנערה והבחור שבראי ולהפוך אותם למאושרים. כלום היית רוצה להעביר את ימיך בתוך ראי? הבה ונביא להם מעט אושר כל עוד אנו יכולים."
והנערה הביטה בראי וראתה שהבחור שבראי הפסיק לבכות והוא נראה הרבה יותר מאושר מאשר לפני כן, והנערה שבראי גם היא נראתה מאושרת.
אבל יוּסֵף המשיך ואמר: "הבחור שבראי עדין לא ממש מאושר, ואני יודע מה יש בלבו. הוא רוצה לנשק את הנערה הזאת, אך הוא אינו יודע איך מנשקים. מדוע שלא ניתן לו שיעור בענייני נשיקות ונראה אם הוא מהיר תפיסה, שכן כאשר אני מקרב אותך אלי, הוא נלחץ אל הנערה בת דמותך שבראי ומקרב אותה אליו, אבל היא מסתכלת לכיוון שלנו במקום להסתכל עליו. אני אראה לו אם כך איך להניח עליה את ידו השנייה כדי לגרום לה שתהפוך פניה אליו. ראי איזה תלמיד מוכשר הוא! הוא תפס את העניין מיד ועכשיו הוא עומד לנשק לה כמו שצריך."
ויוּסֵף המשיך במלאכת ההוראה שלו והתפעל מהמיומנות של תלמידו. והוא שאל את הנערה לשמה, והיא אמרה לו ששמה נוּרָה, והנה החלו הצללים להתארך, הערב ירד והם שמעו את קול פסיעותיהם של הסבלים המתקרבים ונפרדו זה מזה לשלום.
אבל יוּסֵף הלך לאביו וביקש שישיאו לו את נורה לאשה. שליח מטעם האב יצא לבית הוריה של נורה והסדיר את כל התנאים.
וכאשר נשא יוּסֵף את נורה לאשה הוא הציב בחדרם מראת כסף מלוטשת ומבריקה ואמר לה: "אנחנו חייבים לדאוג לכך שהתלמידים שלנו בראי לא ישכחו את לקחם וילמדו מאתנו עוד דברים רבים נוספים באומנות האהבה."
ונורה הביטה בראי וראתה ששניהם, גם הבחור וגם הנערה שבראי היו מאושרים לאין שיעור ולא בכו כלל.

5

טירת אַנוּשׁ


מתוקה על פי שמה,
אך מרה במהותה.
לצד הדרך המובילה מטיסבון לאקבטנה ניצב צוק תלול מחודד. בסיסו המוצק מבצבץ מתוך מצע סלעי רחב, שכוחות הטבע כמו בנו במיוחד כדי להציבו עליו.
לא תמצא אף חופן אדמה על פניו החשופים של הצוק. שום צמח לא צומח על קירותיו הסלעיים הנוקשים. קרניה היוקדות של שמש הדרום ייבשו ואפו אותו כמו כלי חרס שנאפה באש תנורו של כדּר. מזה עידן ועידנים נראה כך הצוק ללא שינוי.
והנה אירע באחד הימים שפַרְחָת, הפסל הפרסי המהולל, חלף למרגלות הצוק נושא מכוש על כתפו. קולות קרנות וחצוצרות העירוהו לפתע מן ההרהורים העמוקים שהיה שרוי בהם. הוא נעצר על עומדו. כלבי ציד ונושאי בזי-ציד הופיעו בתחום ראייתו – קבוצת רוכבים עליזים וחסרי דאגה שעטה בעקבותיהם, חלפה ביעף על פניו ואז נגוזה ונעלמה כמו סערה ששככה.
קווי פנים עמומים כמעט בלתי נתפסים של אחת הרוכבות נותרו בלבו וערערו את שלוות נפשו. מאז אותו מפגש, בכל יום באותה שעה עצמה נראה הוא מצפה לצד הדרך, מצפה בלב דרוך וברגשות עזים. ואותו מראה נלבב, אותן פנים שהדריכו את מנוחת נפשו היו מופיעים לרגע קט, שולחים לעברו מבט אדיש ונעלמים כמו הבזק ברק.
שלוות נפשו אבדה לו. הוא נטש את אומנותו ונדד מנותק מעצמו בבדידות ההרים.
ימים חלפו. שבועות חלפו והשבועות הצטרפו לחודשים. באחד הימים ישב שם מצפה כהרגלו. היא הופיעה, אך הפעם לא היו עמה לא כלבי צייד ולא נושאי בזים. היא הייתה לבדה עם אחדות מנערותיה. היא דרבנה את סוסה ובאה וניצבה לפני פרחת.
"שלום לך, אמן דגול," אמרה, "מה כובל אותך להרים האלה – לבדידותם של מחוזות המדבר? אני רואה אותך תמיד ניצב כאן."
"השמחה שבמפגש עם מראה שיופיו עולה על כל דמיון, הוא שמאיר לי את בדידותם של מחוזות השממה האלה." השיב פרחת.
"האם כה גדולה אהבתך אלי?" שאלה אותו, מחייכת.
"וכי מי יוכל שלא לאהוב את האצילה שבבני האלמוות? מי יוכל שלא לאהוב את זאת שנשימתה מפיחה בו חיים, שמבט אחד מעיניה מעניק לו אושר נצחי? כלום סבורה את שלבו של זה השקוע בעבודת האבן והמפסלת כה התקשה עד שלא נותר בו מקום ליופי?"
"אינני סבורה כך. זה אשר יכול להעניק חיים לאבן חסרת צורה, זה היוצר הוויות קסומות מתוך שיש קר, אינו יכול שלא לאהוב את מה שיפה לעצמו. אך שמע נא, אמן – כדי לשבות את לבה של בת למלך פרס נדרשים קורבנות רבים. אינני דורשת ממך את הבלתי אפשרי – אני מבקשת רק להעמיד את אהבתך במבחן. שים לב, פרחת, רואה אתה את הצוק הניצב שם?" ובהצביעה על שן הסלע המחודדת המשיכה ואמרה: "עליך ליצור ארמונות למעני מתוך הסלע הזה, כך שאוכל להביט בעונג מפסגתם ולראות את נהר החידקל הזורם בחשאי בפיתולי כסף על פני מישורי אשור ולחזות בכפות התמרים הנישאים של בגיסטאן המתנועעים ברכות עם צפרירי השחר. בלב הצוק יהיה עליך לחצוב מחסנים לאוצרותי ומתחתם אורוות לסוסי. כאשר תעשה כל זאת אהיה שלך."
היא אמרה את דברה ורכבה משם והלאה.
השנים חלפו לאיטן. מכושו ופטישו של האומן הלמו ללא ליאות בסלע האיתן. יומם ולילה הדהדו למרחוק הצלילים הבלתי פוסקים של המכות הכבדות. העבודה התנהלה כיאות. האהבה חיזקה ואימצה את כישרונו הגאוני של האמן הדגול ויופייה של הנסיכה הפרסית הצית בו התלהבות. הוא חצב חדרים ובנה אולמות ומבואות מעוטרים בתמונות. מתוך הסלע המוצק יצר ארמון מרהיב ביופיו. הוא החיה את קירותיו בתבליטים מרהיבי עיניים. במקום אחד פיסל את הגיבורים והענקים הקדומים של פרס כשהם נלחמים בשדים ובכוחות השאול, במקום אחר סיפר בגילופיו את תהילתם וגדולתם של מלכי פרס הקדמונים, את חגיגות ניצחונותיהם ומעשי גבורתם. הוא חקק באבן את עוז רוחם של אותם מלכים, מעלותיהם וחסדיהם. ואת כל הפלאים האלה חולל למען יצור אנוש אחד, שלו הקדיש את כל תשוקת אהבתו. הוא ברא אותם כולם כדי שאהבתו תוכל לחזות ולהיזכר ללא הרף בתהילת העבר של אבותיה הקדומים, מלכי פרס, כדי שלבה יוכל לעלוז בגאווה אצילית על היותה בת לשושלת כה מפוארת של בני אלים שמעשיהם מעשי אלים.
היא באה וראתה את כל המפעל הכביר אשר עשה.
"זה יפה מאוד," אמרה "אך אין כאן מים – אין עצים וצמחייה. צור למעני מעיינות ומזרקות אשר יטילו מימיהם אל על גבוה מעל לעננים. טע עצים שאוכל לנוח בצלם, חבוקה בזרועותיך!"
היא אמרה את דברה ורכבה משם והלאה.
האמן הטה את מהלכם של נהרות רחוקים והביא את מימיהם באמצעות תעלות תת קרקעיות עד לפסגת הסלע. הוא עיצב את האבן, חצב אגני מים ויצר מזרקות כסופות. יום ולילה זרמו מתוכן מאגרי המים האין סופיים וכיסו בטיפות פנינים של רסס טל את הצמחים והעצים שנטע. הוא יישר את פני הצוק וכיסה אותו באדמה שהובאה ממרחקים. הוא נטע עצים וברא גנים תלויים שהיו כה נשגבים עד שדומה היה כי הם פורחים וצומחים באוויר.
חלפו שנים. העצים גדלו והניבו פירות. הפרחים פרחו והפיצו את ניחוחם המשכר למרחקים. ציפורים השתכנו בגנים ומילאו את האוויר בציוציהן. אך היא, אשר נועדה להיות המלכה וגולת הכותרת של גן עדן נהדר זה, לא הופיעה.
באחד הימים ישב האומן למרגלות הארמון שבנה, סמך את סנטרו על ידו והביט בעצב במורד הדרך. כפרי אחד התקרב לעברו כשהוא מזמר והתיישב לנוח מעט לצדו.
"מאין אתה בא?" שאל אותו האומן, "בר מזל הנך שאתה כה מאושר."
"אני בא מטיסבון," השיב הלה, "וכי למה שלא אהיה עליז ומאושר כאשר העולם כולו עולץ?"
"מה קרה?"
"כלום אינך יודע? שם בעיר מתנהלת מזה שבעה ימים החתונה. יין נשפך כנהרות ואין חסך במאכלים מעודנים. הכל אוכלים ושותים, שמחים ועליזים. בכל העיר מהדהדים צלילי המוסיקה ורגלי הרקדנים לא תיעפנה. גם אני באתי לשם ונטלתי את חלקי – אכלתי ושתיתי כאוות נפשי ועכשיו אני נושא עמי לאשתי וילדי מזון שיספיק לנו לשבועות רבים!"
"ושל מי החתונה?"
"חתונתו של נסיך."
"ומי היא בחירת לבבו?"
"הנסיכה אַנוּשׁ."
האומן חדל ממדברו. הוא רק ישב במקומו בלי נוע כמוכה ברק. ואז העפיל ועלה בצעדים כושלים ורועדים אל מרומי הארמון אשר בנה. הוא התבונן סביבו ובפעם האחרונה נשא עיניו אל מעשי ידיו, תוצאותיהם של אהבה יוקדת ואומנות יפיפייה. ואז נכנס לחדר עבודתו, מקום בו היו מוטלים כלי מלאכתו, נטל לידו פטיש, יצא החוצה וניצב על קצה צוק התלול. "היא רימתה אותי!" אמר.
הוא זרק את הפטיש גבוה באוויר. הפטיש הסתובב באוויר, צנח מטה כשהוא צובר מהירות וניפץ את ראשו. דמו החם של האומן ניתז על קיר הארמון מעשה ידיו.
פרחת לא השיג את תשוקת לבבו, אך שמה של אַנוּשׁ אהובתו דבק במבצר הסלע שבנה ועד היום קרוי המקום טירת אַנוּשׁ.
ארמון הסלע המחוטב אשר אמור היה להיות מקדש לאהבה ולאושר אין סופיים, הפך לגיהינום מלא בדמע ובסבל ללא גבול. במקום זה כלאו מלכי פרס את המלכים הארמניים שנשבו על ידם.

6

כה שמן, כלל לא קצר, ויצא מפתח כה צר?





היה פעם בן איכרים יתום, עני מרוד, אבל בריא בשכלו וחזק בגופו. הוא היה מוציא את לחמו מאדמתו בעזרת צמד בהמות שירש מהוריו, אשר זמן לא רב לפני כן הלכו לעולמם.

יום אחד כשחרש את אדמתו כהרגלו מימים ימימה, עמדו פתאום בהמותיו מלכת ועצרו במקומן. בן האיכרים גער בהן והצליף עליהן בשוט, אך הדבר לא הועיל במאומה; הבהמות לא הצליחו להמשיך ולמשוך את המחרשה המחוברת אליהן. יותר מכך – מרוב מאמץ ניתקה רצועת העור של הרתמה שהייתה קשורה למחרשה. לאיכר לא נותרה ברירה. הוא היה אנוס להתיר אותן ולתת להן מנוחה לזמן מה, בזמן שהוא עצמו התחיל לטפל בתיקון הרצועה ובשחרור המחרשה שנתקעה.

הוא התחיל לחפור מסביב למחרשה ונתקל בחוליה עבה של שרשרת, שחוד המחרשה היה תקוע בה.

האיכר המשיך לחפור מסביב לשרשרת עד שהגיע לחוליה האחרונה. חוליה זו הייתה מרותקת לחפץ מתכתי עבה וכבד. הוא חפר מסביב לחפץ ונתקל בכד חרס גדול ושמן אשר החפץ המתכתי היה מונח עליו כמכסה.

חזר האיכר לטפל בבהמות וברצועה. הוא תיקן את הרצועה חיבר מחדש את הרצועות למחרשה ורתם אליה את הבהמות. הוא נרתם בעצמו לעזרתן והפעם הן זזו בקלות ומשכו את השרשרת והמכסה גם יחד.

האיכר עצר אותן, הביט אל תוך הכד ואור הבריק בעיניו! הכד היה מלא במטבעות ובאבנים יקרות. מטבעות זהב בגדלים שונים ומרגליות בשלל צבעים – ירוק, אדום וכחול.

האיכר התרגש, אך שמר על קור רוחו. הוא החזיר במאמץ רב את המכסה הכבד למקומו וכיסה אותו באדמה. אחר כך רתם את הבהמות לעגלה ונסע הביתה.

בלילה לא הצליח להירדם וכל הזמן חשב על האוצר שמצא. הוא הגיע למסקנה כי אכן האוצר נמצא באדמתו והוא בבעלותו החוקית. אבל אם ייוודע הדבר לשלטונות, האם יתנו לו ליהנות ממנו? לא ולא!

על כן מצא לנכון ללכת למחרת בבוקר לחצר המלך ולהודיע למלך אישית על גילוי האוצר בתקווה שהמלך יואיל בטובו להעניק לו בעין טובה חלק מהאוצר, ואז יוכל לחיות בשקט ובלי בעיות, וימנע מעצמו אי נעימויות ונזקים.

בבוקר קם האיכר, הניח בכיסו את ארוחתו – פרוסת לחם יבש וחתיכת גבינה מיובשת – ופנה ישר אל ארמונו של המלך.

השוערים שניצבו בשער מנעו ממנו להיכנס אל החצר, אבל הוא התעקש שיש ברשותו מידע חשוב מאוד, שאותו הוא צריך למסור למלך אישית.

השוערים הודיעו ליועצו של המלך. בא היועץ, דיבר אתו והציע לו שיגלה לו את המידע, והוא ידאג להעבירו למלך, אבל האיכר לא הסכים ואמר: "זה סוד אשר אני צריך לגלות רק למלך ולא לאיש אחר ממקורביו!"

בלית ברירה הודיעו על כך למלך וקיבלו עבורו אישור כניסה. בדקו אותו, הוציאו מכיסו את הלחם והגבינה, ואותו עצמו לקחו אל המלך.

כאשר נכנס בן האיכרים לטרקלין וראה בעיניו את הפאר והיופי, את הסגנון ואת ההדר, הוא נותר המום. הביט פה, הביט שם – שפע כה גדול של דברים טובים אשר טרם ראה ומעולם אף לא שיער שקיימים כמותם בעולם. הוא היה מלא פליאה.

בעוד הוא מתבונן, חשב האיכר לעצמו: מה חסר לו למלך, שאני עוד רוצה להוסיף לו על אוצרותיו? לא! לא בא בחשבון! האם לא מספיקים לו כל השפע והנכסים שיש לו בעולם?

ובינתיים הגיע האיכר לחדר המלך, כרע ברך לפניו והשתחווה.

המלך שאל אותו: "מה בפיך, אזרח יקר?"

האיכר התחיל לגמגם ואמר: "המלך לעולם יחיה! אמש נדדה שינה מעיני ולא הצלחתי לישון. כל הזמן חשבתי על הוד מעלתך ועל הבעיות שיש לך והדאגות של אזרחי המדינה שאתה מטפל בהן ושבודאי מעיקות עליך מאוד, והבנתי שאין לך זמן אפילו לאכול או לשתות. על כן החלטתי לבוא אליך ולהזדהות עם עמלך וגם לכבד אותך לפחות פעם אחת במאכלים שיש ברשותי ולאכול אתך יחדיו, אבל לצערי, השוערים מנעו ממני את התענוג הזה ובאכזריותם לקחו ממי את האוכל שהבאתי לך."

המלך, בשמעו מלים אלה, בערה בו חמתו על יועצו אשר לא ידע להבחין בכך שאדם זה הוא משוגע. הוא קרא לו בזעם ובכעס שיבוא ויוציא את האיכר מחדרו.

בא היועץ והוציא את האיכר החוצה. הוא התבונן בפני האיכר ולא מצא בפניו שום סימן של שיגעון, אלא אדרבה, מצא שהוא אדם ערמומי ופיקח, אשר ברגע האחרון שינה את דעתו והחליף את הנושא שבגללו ביקש להיפגש עם המלך, ובלית ברירה כיסה על כוונותיו במסווה של משוגע. על כן החליט היועץ להכניס אותו למעצר ולעקוב אחרי תנועותיו.

השומרים עקבו מבעד לדלת אחרי כל תנועותיו והשגיחו והאזינו לכל פטפוטיו אשר נבעו מרחשי לבו.

רצה הגורל והוא נזכר בכד האוצר שמצא באדמתו ושבגינו הוא נמצא כאן במעצר. הוא דימה לנגד עיניו את גודלו של הכד שנראה כאשה בחודש התשיעי להריונה. הוא הניף ידיו מעל בטנו ואמר: "בגודל כזה? שמן כזה?" ואחר כך חיבר את אגודלו עם אצבעו בצורת עיגול ודימה בעיניו את הקף וגודל המטבעות שהיו בכד ואחזה בו שמחה ועליזות. ובעוד אצבעותיו מתוות צורת עיגול, הוא פלט מפיו: "ככה!" ועיקם את פניו בסימן של פליאה ושאל את עצמו: "איך? איך זה יכול להיות?"

באותו הרגע הודיעו השומרים על כך לשר היועץ, והיועץ בא והתחיל לחקור אותו על תנועותיו המשונות והפטפוטים שהוציא מפיו.

אך הוא לא ענה להם כלל, וכאשר המשיכו ודרשו ממנו הסבר, אמר להם: "זהו סוד שאינני יכול לגלות לאיש, אלא אם המלך בכבודו ובעצמו יהיה מעוניין לשאול אותי ולשמוע אותו ממני."

בלית ברירה הודיעו למלך, והמלך הסכים לקבל אותו שנית.

הוא הופיע לפני המלך, והמלך שאל אותו על העניין. האיכר ענה: "המלך ירום הודו, אתה בודאי תסכים אתי שזהו פלא גדול מאוד שהשר היועץ שלך הוא כל כך ארוך וכל כך שמן. ואיך זה יצא מהפתח הצר של אמו שאינו גדול יותר מזה?" ותוך כדי דיבור חזר והתווה באצבעותיו את צורת העיגול ואת יתר התנועות שעשה בזמן מעצרו והמשיך ואמר: "האם זה לא פלא?"

המלך לא ידע איך להגיב אם לצחוק או לכעוס. בסופו של דבר הצחוק גבר על הכעס. הוא פקד על יועצו להוציא את האיכר השוטה מעל פניו.

היועץ היה נבוך מאוד ובתחושת בושה יצא עם האיכר מחדר המלך. הוא הטביע בזרועו מכוות חותם המעידה על כך שהיה במעצר ושוחרר, וברוגז רב שחרר אותו לביתו.

האיכר כבר קיבל יותר עכשיו יותר אומץ. נשכח ממנו הפחד שהיה לו מפני השלטונות. בהגיעו לביתו פנה ישר אל האוצר שבאדמתו, הוציא חופן אבני חן, לקח אותן למקום רחוק ממקום מגוריו ושם מכר אותן. בכסף שקיבל תמורתן הוא הזמין אומנים ומהנדסים, הביא אותם לאדמתו וביקש שיתכננו לו ארמון הדומה לארמון המלך ויבנו אותו תוך שנה.

המהנדסים והבנאים האומנים טענו תחילה כי הדבר בלתי אפשרי מכיוון שהזמן מועט והמלאכה מרובה, אבל הוא לא אבה לשמוע להם ואמר: "הכסף יענה את הכל! אם תזמנו לכאן יותר פועלים ותשלמו להם יותר כסף, והכל על חשבוני, בודאי יתנהל הכל כשורה."

הם קיבלו את דעתו והתחילו לתכנן ולבנות. בינתיים הלך האיכר ובכל מקום פרסם את הידיעה כי מכר את אדמתו לאדם עשיר וקיבל סכום הגון תמורתה. הוא סיפר כי העשיר אוהב את מזג האוויר בכפר ובונה על האדמה שרכש ממנו ארמון יפה כארמונו של המלך.

הארמון כמוסכם, נבנה תוך שנה וניצב על מכונו ועד מהרה התפרסם דבר בנייתו בכל הערים, עד שהדבר הגיע לאוזני המלך.

והמלך היה מעוניין מאוד לדעת מי הוא בעל הארמון.

שלח המלך אנשים להתעניין, ולשליחי המלך נודע שבעל הארמון הוא אדם מאוד מכובד והוא מבני שבט מיוחד במינו אשר בא לטייל ולסייר באזור. המקום מצא חן בעיניו והוא קנה את האדמה והתחיל לבנות עליה ארמון.

כאשר נודע למלך על עושרו וגדולתו ומעמדו של בעל הארמון, ראה לנכון להזמין אותו ולארח אותו בבית מלכותו.

האיכר קיבל את ההזמנה ברוח טובה ובשמחה רבה והופיע לפני המלך בלבוש יפה ומפואר. אחרי שכרע ברך לפני המלך והשתחווה לו וקיים את כל כללי הטקס הנהוגים בפני מלכים, הגיש למלך כשי וכדורון כמה פנינים יקרות ערך בשלל צבעים.

המלך שמח על הדורון שקיבל, צבען המגוון של הפנינים וגודלן העצום מאוד מצאו חן בעיניו, כי באוצרו שלו לא היו קיימות פנינים כאלה. הוא שאל אותו על מקור הפנינים, והאיכר ענה שירש אותן מאבות אבותיו. דבר זה העלה את חינו של הבחור יותר ויותר בעיני המלך, ועוד יותר בעיני בתו של המלך, אשר שמה עליו עין. תוך כדי שיחה נודע להם שהוא טרם נשוי והוא מחפש נערה יפה וחכמה מבית אצילים.

הבחור הצעיר הזמין את המלך לביקור גומלין ובביקור זה, שבו ארח את משפחת המלך בארמונו, כבר הפכו הבחור והמלך לידידים וחשו כבני בית איש במחיצת רעהו.

לא עבר זמן רב והבחור שהיה בנו של איכר עני הפך לחתנו של המלך.

אבל כאשר ראתה בת המלך את סימן הזיהוי של העצורים על זרועו של בעלה, הדבר לא מצא חן בעיניה והיא הודיעה על כך לאביה המלך.

המלך חקר את חתנו בזעם, וחתנו סיפר לו את כל האמת על עברו ותיאר איך בקלות רבה עלה בידו להוליך שולל את יועצו של המלך עד לרגע האחרון, ולבסוף אמר למלך: "מלכי ירום הודו, הרי אתה לא נתת לי את הבת שלך, אלא בזכות העושר שברשותי ועושר זה ממשיך להתקיים! ועתה, ההחלטה בידך: אם לסלוח לי על חטאי, ואם לדחות את קרבתי ולהשליכני ובמקרה כזה – זה הראש שלי וזו החרב שלך!"

אבל המלך שראה את חוכמתו ועורמתו ונוכח לדעת כי האיכר גבר בחוכמתו על חוכמת יועצו החכם, ראה לנכון למחול ולסלוח לו. בני הזוג חיו חיים טובים ושלווים והשמחה הייתה במעונם, ובן האיכר אף לרגע לא שכח שהוא היה בעבר איכר עני ואומלל והיטיב תמיד עם בני עמו!

7

האמת


היה פעם אדם שרצה להכיר את האמת. היה אומר לאשתו השכם והערב: "הייתי רוצה פעם אחת לפגוש את האמת, לשוחח אתה, להכיר אותה פנים אל פנים..."
"מה אתה מבלבל לי את המוח. אתה רוצה להכיר את האמת? מצדי - לך חפש אותה, דבר אתה. מה אתה רוצה ממני?"
והוא באמת יצא לדרך. עזב הכל - אשה, ילדים. יצא לחפש את האמת. עלה הרים ירד גבעות, חיפש את האמת לאורך החופים, בנבכי היערות; חיפש אותה בכפרים קטנים, חיפש אותה בערים גדולות, ויום אחד, על ראשו של הר, תאמינו או לא, בתוך מערה, הוא מצא את האמת.
עכשיו, האמת הייתה אשה זקנה, כפופת גו, שערה שיבה ועורה צפוד וצהוב כקלף. אך בשעה שדיברה היה קולה צלול וזך כמים, והוא ידע שזאת האמת. שנה ויום שהה במחיצתה ושמע ממנה את כל מה שהיה בפיה לומר לו.
כעבור שנה החליט האיש לשוב לביתו. לפני שנפרד ממנה אמר לה: "גבירתי האמת, את לימדת אותי כל כך הרבה. אני עכשיו חוזר לביתי. אולי יש משהו שאני יכול לעשות למענך?"
האמת חשבה רגע, הרימה אצבע גרומה ורועדת ואמרה לו: "כן. כאשר תשוב לשם ותספר עלי, תגיד להם שאני יפה וצעירה..."

8

הילד ותלמידו של מוחמד


היה פעם תלמיד אחד מתלמידיו של מוחמד, עליו השלום והתהילה – שיצא לשוטט בעולם, ללמוד חוכמה, לקנות דעת. היה עובר ממקום למקום, חוקר, דורש, שואל.
יום אחד הגיע לאיזה כפר קטן, ושם, על יד קיר של בית ראה מחזה מוזר: עומד שם ילד, אולי בן שש, שבע, צועק, בוכה, מכה את עצמו, זורק עפר על ראשו, אך מדי פעם מפסיק, מחייך חיוך מאוזן לאוזן, כאילו הוא מבסוט, כאילו הוא מאושר, ואחר כך – עוד פעם: מכה את עצמו, שופך עפר על הראש.
בא אליו התלמיד, שואל אותו: "תגיד, ילד, מה קרה לך? מי התעלל בך שאתה מתנהג ככה?"
אומר לו: "דוֹד, אף אחד לא התעלל בי. אני עושה את זה לעצמי מרצוני הטוב!"
"אבל למה? למה את מכה את עצמך? למה אתה מרביץ?!"
אומר לו: "דוֹד, אני מעניש את עצמי על דברים שאני אעשה כשאהיה גדול!"
"אבל אתה ילד בן שש. בקושי מבדיל בין טוב ורע! איזה חטאים כבר יכולת לחטוא בגילך?"
"תראה, דוֹד," עונה לו, "אני עשיתי תצפית. אני הסתכלתי איך שאמא שלי מדליקה עצים בתנור. בהתחלה היא שמה קיסמים דקים. כשהאש אוחזת בהם, היא מוסיפה עליהם ענפים עבים יותר. כשהאש לוכדת גם אותם היא מוסיפה בולי עץ שלמים! ואני חשבתי לעצמי שהחטא זה בדיוק אותו דבר: אתה עושה משהו קטן ואתה לא יודע לאיפה אתה מגיע, אז בשביל שלא אגיע למקומות שאני לא צריך להגיע אליהם, אני מעניש את עצמי מעכשיו, מראש!"
"אה! יפה מאוד. אתה באמת צודק, אבל תגיד לי, ילד, למה... למה אתה זורה עפר על ראשך?"
אומר לו: "דוֹד, אתה הוא היודע שאדם מעפר יסודו ואל עפר ישוב, ואני, הייתי רוצה להכיר את העפר כבר מעכשיו כדי שבבוא היום לא נהיה זרים כל כך זה לזה..."
"כן, אתה צודק. אלו הם באמת דברי חוכמה, אבל תגיד לי, ילד – אני רואה שמדי פעם אתה מפסיק ואתה מחייך כאילו אתה מבסוט, כאילו אתה מאושר. תגיד לי: למה אתה מחייך, למה אתה מבסוט?"
"דוֹד, אתה באמת רוצה לדעת?"
אומר לו: "כן. תגיד לי!"
"טוב. אני לא אסתיר ממך. אני מבסוט, אני מאושר כשאני נזכר בהבטחה! בהבטחה של אללה! תראה איזה מלך גדול, איזה מלך כביר הוא אללה, שאומר לנו, בני האדם: בואו אלי עם כל מה שעשיתם – הדברים הטובים, הדברים הרעים, ואני אקבל אתכם בזרועות פשוטות."
כשאני שומע את הדבר הזה אני אומר לעצמי: העולם זה לא הפקר! יש דין ויש דיין. יש מי שמסתכל על העולם ודואג ומפקח, ואני מבסוט לחיות בתוך עולם כזה!"
"וואלה ילד, כבר שיגעת אותי עם הפילוסופיה שלך! אתה יודע מה? בוא. בוא נשחק איזה משחק. בוא נשחק במחבואים. אתה תתחבא, כאילו הלכת לאיבוד, ואני אחפש אותך!"
אומר לו: "טוב, דוֹד, למה לא, אבל אני קטן, צנום. אם אתחבא יהיה לך קשה למצוא אותי! אולי אתה תתחבא קודם?"
אומר לו: "טוב. תעצום את העיניים, ואני אתחבא."
הילד עצם את עיניו, והתלמיד, אתם זוכרים: זה לא היה סתם תלמיד. הוא היה מבחירי התלמידים של מוחמד. הוא מלמל איזו תפילה קדושה ועלה מעלה, מעלה, מעלה. מצא לו שם איזה מקום, צעק לו: "אני מוכן!"
הילד פקח את עיניו, הסתכל סביבו – היה שאטר, היה בחור חכם, תכף הבין איפה ההוא מסתתר. עלה בעקבותיו: תק-תק-תק-תק-תק, תפס אותו ברגליים, משך אותו חזק!"
"עזוב!" צעק התלמיד, "אנחנו ניפול שנינו מהשמים!"
"דוֹד," אומר לו, "אנחנו סיכמנו בינינו שאנחנו משחקים בעולם הזה, לא בעולמות העליונים!"
נישק אותו על שתי עיניו, אמר לו: "ירבו כמותך בישמעאל!"
אמר לו: " חכה רגע, דוֹד, עוד לא גמרנו. עכשיו תורי להתחבא!"
אמר לו: "טוב. אני עוצם את העיניים. תתחבא."
התלמיד עצם את עיניו, והילד – איפה אתם חושבים שהוא התחבא? הלך והתגנב ונכנס אל תוך לבו של התלמיד! מצא לו שם מקום, צעק לו: "אני מוכן!"
התלמיד פקח את עיניו, הסתכל סביבו – איפה הוא? חיפש אותו בים. חיפש אותו ביבשה. חיפש אותו בתימן. חיפש אותו בדמשק – לא מוצא!
צעק לו: "איפה אתה?"
אמר לו: "דוֹד, אני פה, על ידך! רק תפקח את העיניים ותסתכל!"
הוא שומע: הקול קרוב, אבל הילד איננו! מחפש, מחפש – לא מוצא!
בסוף הוא אומר לו: "אני לא מוצא! אם אתה אוהב את בוראך, תתגלה ותצא!"
יצא הילד מתוך לבו של התלמיד, אמר לו: "דוֹד, אתה חיפשת אותי בים, ביבשה, בדמשק, היה פעם תלמיד אחד מתלמידיו של מוחמד, עליו השלום והתהילה – יצא לשוטט בעולם, ללמוד חוכמה, לקנות דעת. היה עובר ממקום למקום, חוקר, דורש, שואל.
יום אחד הגיע לאיזה כפר קטן, ושם, על יד קיר של בית ראה מחזה מוזר: עומד שם ילד, אולי בן שש, שבע, צועק, בוכה, מכה את עצמו, זורק עפר על ראשו, אך מדי פעם מפסיק, מחייך חיוך מאוזן לאוזן, כאילו הוא מבסוט, כאילו הוא מאושר, ואחר כך – עוד פעם: מכה את עצמו, שופך עפר על הראש.
בא אליו התלמיד, שואל אותו: "תגיד, ילד, מה קרה לך? מי התעלל בך שאתה מתנהג ככה?"
אומר לו: "דוֹד, אף אחד לא התעלל בי. אני עושה את זה לעצמי מרצוני הטוב!"
"אבל למה? למה את מכה את עצמך? למה אתה מרביץ?!"
אומר לו: "דוֹד, אני מעניש את עצמי על דברים שאני אעשה כשאהיה גדול!"
"אבל אתה ילד בן שש. בקושי מבדיל בין טוב ורע! איזה חטאים כבר יכולת לחטוא בגילך?"
"תראה, דוֹד," עונה לו, "אני עשיתי תצפית. אני הסתכלתי איך שאמא שלי מדליקה עצים בתנור. בהתחלה היא שמה קיסמים דקים. כשהאש אוחזת בהם, היא מוסיפה עליהם ענפים עבים יותר. כשהאש לוכדת גם אותם היא מוסיפה בולי עץ שלמים! ואני חשבתי לעצמי שהחטא זה בדיוק אותו דבר: אתה עושה משהו קטן ואתה לא יודע לאיפה אתה מגיע, אז בשביל שלא אגיע למקומות שאני לא צריך להגיע אליהם, אני מעניש את עצמי מעכשיו, מראש!"
"אה! יפה מאוד. אתה באמת צודק, אבל תגיד לי, ילד, למה... למה אתה זורה עפר על ראשך?"
אומר לו: "דוֹד, אתה הוא היודע שאדם מעפר יסודו ואל עפר ישוב, ואני, הייתי רוצה להכיר את העפר כבר מעכשיו כדי שבבוא היום לא נהיה זרים כל כך זה לזה..."
"כן, אתה צודק. אלו הם באמת דברי חוכמה, אבל תגיד לי, ילד – אני רואה שמדי פעם אתה מפסיק ואתה מחייך כאילו אתה מבסוט, כאילו אתה מאושר. תגיד לי: למה אתה מחייך, למה אתה מבסוט?"
"דוֹד, אתה באמת רוצה לדעת?"
אומר לו: "כן. תגיד לי!"
"טוב. אני לא אסתיר ממך. אני מבסוט, אני מאושר כשאני נזכר בהבטחה! בהבטחה של אללה! תראה איזה מלך גדול, איזה מלך כביר הוא אללה, שאומר לנו, בני האדם: בואו אלי עם כל מה שעשיתם – הדברים הטובים, הדברים הרעים, ואני אקבל אתכם בזרועות פשוטות."
כשאני שומע את הדבר הזה אני אומר לעצמי: העולם זה לא הפקר! יש דין ויש דיין. יש מי שמסתכל על העולם ודואג ומפקח, ואני מבסוט לחיות בתוך עולם כזה!"
"וואלה ילד, כבר שיגעת אותי עם הפילוסופיה שלך! אתה יודע מה? בוא. בוא נשחק איזה משחק. בוא נשחק במחבואים. אתה תתחבא, כאילו הלכת לאיבוד, ואני אחפש אותך!"
אומר לו: "טוב, דוֹד, למה לא, אבל אני קטן, צנום. אם אתחבא יהיה לך קשה למצוא אותי! אולי אתה תתחבא קודם?"
אומר לו: "טוב. תעצום את העיניים, ואני אתחבא."
הילד עצם את עיניו, והתלמיד, אתם זוכרים: זה לא היה סתם תלמיד. הוא היה מבחירי התלמידים של מוחמד. הוא מלמל איזו תפילה קדושה ועלה מעלה, מעלה, מעלה. מצא לו שם איזה מקום, צעק לו: "אני מוכן!"
הילד פקח את עיניו, הסתכל סביבו – היה שאטר, היה בחור חכם, תכף הבין איפה ההוא מסתתר. עלה בעקבותיו: תק-תק-תק-תק-תק, תפס אותו ברגליים, משך אותו חזק!"
"עזוב!" צעק התלמיד, "אנחנו ניפול שנינו מהשמים!"
"דוֹד," אומר לו, "אנחנו סיכמנו בינינו שאנחנו משחקים בעולם הזה, לא בעולמות העליונים!"
נישק אותו על שתי עיניו, אמר לו: "ירבו כמותך בישמעאל!"
אמר לו: " חכה רגע, דוֹד, עוד לא גמרנו. עכשיו תורי להתחבא!"
אמר לו: "טוב. אני עוצם את העיניים. תתחבא."
התלמיד עצם את עיניו, והילד – איפה אתם חושבים שהוא התחבא? הלך והתגנב ונכנס אל תוך לבו של התלמיד! מצא לו שם מקום, צעק לו: "אני מוכן!"
התלמיד פקח את עיניו, הסתכל סביבו – איפה הוא? חיפש אותו בים. חיפש אותו ביבשה. חיפש אותו בתימן. חיפש אותו בדמשק – לא מוצא!
צעק לו: "איפה אתה?"
אמר לו: "דוֹד, אני פה, על ידך! רק תפקח את העיניים ותסתכל!"
הוא שומע: הקול קרוב, אבל הילד איננו! מחפש, מחפש – לא מוצא!
בסוף הוא אומר לו: "אני לא מוצא! אם אתה אוהב את בוראך, תתגלה ותצא!"
יצא הילד מתוך לבו של התלמיד, אמר לו: "דוֹד, אתה חיפשת אותי בים, ביבשה, בדמשק, בתימן! המקום הראשון שהיית צריך להסתכל, בתוך הלב שלך – שמה לא הסתכלת! אתה לא יודע? כל דבר שאדם מחפש בחיים – אללה שם אותו מראש בתוך הלב של הבן אדם, רק צריך להסתכל ולמצוא! אתה עוד ילד על ידי! לך תאכל את הדייסה שלך ותתבגר!" המקום הראשון שהיית צריך להסתכל, בתוך הלב שלך – שמה לא הסתכלת! אתה לא יודע? כל דבר שאדם מחפש בחיים – אללה שם אותו מראש בתוך הלב של הבן אדם, רק צריך להסתכל ולמצוא! אתה עוד ילד על ידי! לך תאכל את הדייסה שלך ותתבגר!"

9

אבו קטרינה העצלן


היה פעם בן אדם אחד עצלן. לא אהב לעבוד. קראו לו אבו-קטרינה העצלן. הייתה אשתו באה אליו, אומרת לו: "יא, אבו קטרינה, מה יהיה? הילדים רעבים, אין אוכל בבית. לך לעבוד קצת!"
"עבודה?" היה אומר לה, "המוות ולא העבודה!"
"למה, מה יש, מה רע בעבודה?"
"תעזבי אותי מעבודה ותעזבי אותי ממלאכה. העבודה שלי זה פה: לשכב על הספה, לקרוא עיתון, לשתות קפה - זה העבודה שלי!"
מסכנה, מה יכלה לומר לו? אתם יודעים, בימים ההם, לאשה לא היה פתחון פה. מה שהבעל היה אומר - קדוש. היום זה משהו אחר, אבל נשים תמיד מצאו להן דרך משלהן...
יום אחד, היא הולכת ברחוב, רואה קבלן בונה בית חדש עם פועלים. בא לה רעיון. ניגשה אליו, אמרה לו: "תגיד, אולי אתה צריך איזה פועל חדש לעבודה?"
אמר לה: "לא גברת, את רואה יש לי מספיק פועלים..."
"תראה," אומרת לו, "לא בזה העניין. יש לי את בעלי, הוא עצלן כזה. אני רוצה, איך אומרים - לחנך אותו למצוות. שיטעם פעם טעם עבודה, שירגיש מה זה."
"אה, זה עניין אחר גברת. בסדר, תשלחי אותו אלי."
אמרה לו: "תראה הבן אדם לא יזוז מהבית אם לא תבוא ותיקח אותו ככה באוזן" (המספר מדגים).
"בסדר. אין בעיה. תני את הכתובת, מחר בבוקר אני אבוא, אקח אותו."
האשה חוזרת הביתה, אומרת לו: "אבו-קטרינה, יש!"
"יש? מה יש?"
"מצאתי לך עבודה!"
"עבודה? איזה עבודה? מה עבודה? המוות ולא העבודה!"
"לא, תראה, זה עבודה נהדרת - בניין!"
"בניין? תגידי לי, את יצאת מדעתך? (מצביע באצבע על מצחו) אני? אבו-קטרינה? אלך לעבוד בבניין?"
"למה, מה יש, מה רע בבניין?"
"תעזבי אותי מבניין ותעזבי אותי מסבלות ומכל העבודות האלה! אני כבר אמרתי לך: העבודה שלי היא פה על הספה..."
"אבל אני כבר קבעתי עם הקבלן. יבוא לקחת אותך מחר..."
"מה! מה קבעת? איך קבעת? איך העזת לעשות לי דבר כזה?!! טה טה וטה טה טה! (המספר מדגים את התרגשותו של הגיבור בפרץ של מלים חסרות משמעות המביעות כעס).
"טוב בסדר, שה, שה. תירגע. אבל מה נעשה עכשיו?"
"מה נעשה - מה לא נעשה! אה, את רואה את השטיח הזה פה בפינה, השטיח של התפילה? - אתם יודעים, המוסלמים נוהגים להתפלל על גבי שטיח - אני אקח את השטיח, אתגלגל בתוכו ואעמוד פה בפינה, ואת תגידי שאני הלכתי - לא בבית!"
"טוב, בסדר, איך שאתה רוצה."
בבוקר בא הקבלן: טוק טוק טוק! (המספר מקיש על חתיכת עץ) "שלום, איפה אבו-קטרינה?"
אומרת לו: "לא יודעת, אבו-קטרינה יצא מהבית הבוקר, לא יודעת לאיפה הלך, לא ראיתי אותו (תוך כדי כך מראה המספר באצבעו לכיוון פינת החדר כמצביע על השטיח).
"לא בבית? טוב, מה אפשר לעשות. אבל תראי, יש לי בקשה. את יודעת עכשיו זה הרמאדאן, ואני עוד לא התפללתי הבוקר תפילת שחרית. אולי אני יכול לקחת לרגע את השטיח פה בפינה להתפלל?"
אומרת לו: "מצדי - בבקשה, למה לא."
ניגש לשטיח, מגלגל אותו: "אה! אבו קטרינה אתה פה? יאללה בוא לעבודה!"
לקח אותו לעבודה! עכשיו, מה הייתה העבודה? נתן לו אבן כזאת (מדגים בידיו) להרים לקומה ראשונה. גמר אבן אחת - עוד אבן, עוד אבן, ככה כל היום.
בא הביתה, מקלל, מחרף, מגדף: "המוות ולא העבודה! המוות ולא העבודה!""
"למה, מה יש, מה קרה?"
"מה, איזה עבודה מצאת לי! כל היום להרים אבנים לקומה ראשונה!"
"טוב וכסף קיבלת?"
"אה, קיבלתי חמישה גרוש."
"חמישה גרוש? זה כסף טוב!"
"לא מעניין אותי - כסף טוב, כסף לא טוב. אני גמרתי! לא הולך יותר לעבוד!"
"טוב, יבוא מחר - מה אני אגיד לו?"
"מה תגידי, מה לא תגידי! אה, את רואה את הסנדוק הזה פה [אתם יודעים, סנדוק זה מין ארגז שהיו שומרים בו בגדים בעדות המזרח ואצל הערבים. אצלנו, הספרדים, היו מחזיקים בזה את האנשוגר.
אתם יודעים מה זה אנשוגר? אתם לא יודעים? מה זה נדוניה אתם יודעים? טוב, אז אצלנו נהגו לקרוא לזה אנשוגר. אנשוגר זה כל מה שהכלה הייתה רוקמת ותופרת בימי נעוריה - מפות, ציפות, רקמות - לזה היו קוראים אנשוגר. ביום החתונה היו באים האורחים, היו תולים את זה כמו כביסה על חבל וכל המכובדים, אתם יודעים היו באים, ככה, עם הזקן, ממשמשים בודקים: זה בד טוב, עבודה יפה - מאה שקל, וזה משי טהור עם רקמה - מאתיים שקל וכן הלאה, ואת הכסף היו רושמים בכתובה בתור ההתחייבות של החתן לכלה, והיו גם שירים מיוחדים שהיו מלווים את הטקס (המספר שר):
"אנשוגר דה נוביה גאלאנה. אנשוגר דה נוביה גאלאנה..." אנשוגר לכלה יפה וחסודה - נוביה בספרדית, אתם יודעים, זה כלה... בכל אופן בואו נחזור לסיפור:]
אמר לה: "אני אכנס פה לתוך הסנדוק, לתוך הארגז הזה, ואת תסגרי עלי את המכסה ותנעלי עם מפתח, ואת המפתח תחביאי פה (המספר מראה על מקום מחבוא)!"
"בסדר, מה שאתה אומר."
בבוקר: "טוק טוק טוק!" הקבלן בא: "איפה אבו-קטרינה?"
אומרת לו: "מה? לא הגיע אצלך לעבודה?"
אומר לה: "לא, לא הגיע."
אומרת: "אני לא יודעת. יצא בבוקר מהבית - הייתי בטוחה שהוא אצלך..." (המספר מצביע על הארגז).
"טוב, בסדר, אין מה לעשות, שיהיה. אבל את יודעת - יש היום בכפר חתונה, מה אגיד לך - אשתי לא כיבסה, לא גיהצה לי חולצה לבנה. אולי אני יכול לקבל ממך איזה חולצה בהשאלה מהסנדוק שלכם? מחר בבוקר אני מחזיר לך, מבטיח: מגוהץ, נקי, מקופל..."
אומרת לו: "תראה, ברצון הייתי נותנת לך, שכנים, למה לא, אבל אתה רואה: הסנדוק נעול!"
"ואיפה המפתח?"
"אנא ערף? אני יודעת? כנראה שבעלי לקח אותו אתו... “(המספר מצביע על מקום המחבוא).
אמר לה: "תראי, אולי השאיר אותו פה. בואי נחפש רגע." (המספר מדגים איך הקבלן מוציא את המפתח).
פותח את הסנדוק: "אה, אבו-קטרינה אתה פה? יאללה בוא לעבודה!" לקח אותו לעבודה!
עכשיו, מה הייתה העבודה? אתם זוכרים: ביום הראשון נתן לו אבן אחת לקומה ראשונה - עכשיו נתן לו שתי אבנים לקומה (זוקף שתי אצבעות ומחכה שהקהל ישלים את המשפט) ... שניה. שתי אבנים לקומה שנייה!
וואלה, מה אגיד לכם? הבן אדם עבד כמו שבחיים שלו לא עבד: למעלה, למטה, למעלה, למטה, עולה, יורד, עולה, יורד - כל פעם שתי אבנים.
בא הביתה, צועק, מקלל, מחרף: "המוות ולא העבודה! המוות ולא העבודה!"
"מה יש? מה קרה?"
"וואללה, איזה עבודה מצאת לי! את יודעת מה זה - לא הספיק לו אתמול, היום נתן לי שתי אבנים ועוד לקומה שנייה!"
"טוב, וכסף כמה?"
"אה, עשרה גרוש."
"עשרה גרוש? הכפיל לך את המשכורת! כנראה שאתה פועל מצטיין!"
"לא מעניין אותי - פועל פשוט, פועל מצטיין! אני גמרתי! לא הולך יותר לעבוד! די! עד פה הגיע לי!"
[המספר מראה בכף ידו ליד הצוואר].
"טוב, יבוא מחר - מה אני אגיד לו?"
"יבוא מחר, יבוא מחרתיים, יבוא בעוד שבוע! די, נמאס לי! את יודעת מה תגידי לו?"
"מה?
"תגידי לו: אני מת! אני אשכב פה עם תכריכים. שיחשוב שאני כבר לא בעולם הזה, שיעזוב אותי לנפשי!"
"טוב, איך שאתה רוצה."
למחרת בבוקר, הקבלן בא: "איפה אבו-קטרינה?"
האשה מתחילה לבכות: "אבו-קטרינה מת! אבו-קטרינה מת!"
[המספר מדגים איך תוך כדי אמירה האשה מראה על הגופה כביכול ביד אחת ובאותו זמן מנידה את ראשה ומסמנת בידה השניה: לא, לא, לא].
"טוב, מת מת, מה אפשר לעשות אללה ירחמו - אלוהים ירחם על נשמתו. אני כבר הולך להביא את החברים. נביא ארון מתים, נעשה אתו חסד של אמת, נקבור אותו כדת וכדין."
ההוא יוצא. אומרת לו: "אבו-קטרינה, מה יהיה?"
"המוות ולא העבודה!"
"מה המוות ולא העבודה? אתה רוצה למות באמת?"
אומר לה: "את יודעת מה? לא אכפת לי. העולם הזה מלא נשים, קבלנים, עבודות, בעיות, צרות - יותר טוב כבר להיות בעולם הבא. שם יהיה לי שקט, אסתלבט לי בגן עדן עם כל החוריות, הנשים היפות שמוחמד מזמן ליראיו."
"טוב, איך שאתה רוצה."
כעבור שעה קלה בא הקבלן עם חבר מרעיו, הביאו ארון מתים, שמו אותו בפנים והיידה לבית הקברות. כרו בור באדמה, הכניסו אותו, אבל מה - השאירו לו איזה צינור של אוויר [המספר מדגים בידיו] שיוכל קצת לנשום, שלא ימות באמת.
באמצע הלילה בא הקבלן עטוף לבנים כמו מלאך משמים עם כל החברים: סדינים לבנים. הקיפו את הקבר. מישהו פתח את המכסה של הארון ומישהו אחר צעק: "כל המתים החדשים שהגיעו הלילה יקומו לעבודת בית המקדש!"
אמר: "מה? גם פה, בגן עדן, יש עבודה, ועוד בחינם? יותר טוב כבר לעבוד בעולם הזה בשביל כסף!"
קפץ מהקבר, רץ הביתה. התחיל לעבוד, עשה כסף, נהייה אדם עשיר, אתם יודעים, הוא חבר שלי, אתמול הזמין אותי אליו, פתח לי שולחן, עשה לי כבוד! בסוף הסעודה הוציא שלושה שקים. שלושה שקים של זהב! אחד בשבילי, אחד בשביל יואל ואחד... בשביל זה שסיפר את הסיפור!

10

הסולטן והדובדבן


יום אחד התחילה תסיסה בממלכת הסולטן. אנשים התחילו לדבר נגד הסולטן: שהסולטן לא בסדר; שהסולטן לא ממלא את חובתו לעמו כראוי.
וכל כך למה? פרי יש בעולם – יפה לעין, טעים לחך, מושלם בצורתו ובתבניתו – דובדבן שמו. אך דא עקא (זו צרה), רק התחלת ליהנות ממראהו הטוב ומטעמו המשובח והנה חלף חודש וכבר אפסו הדובדבנים מן השוק וצריך לחזור ולחכות שנה שלמה עד שיופיעו שוב בשווקים, ואיך זה שהסולטן ירום הודו, הוא שיש לו מהלכים שם למעלה, לא נוקף אצבע, לא עושה דבר כדי שיהיו דובדבנים, לא רק חודש אחד בשנה, אלא חודשיים, שלושה ואף יותר.
התחילו אנשים לדבר נגד הסולטן. דיבר אחד, דיברו שנים, דיברה העיר כולה. הממלכה כולה גועשת ורועשת. מכל עבר מגיעים שליחים: "אדוננו הסולטן מרד מתרקם! מה לעשות?"
כינס הסולטן את יועציו. זה אומר הא וזה אומר דא. בסוף קם איזה יועץ זקן, אמר לו: "אדוני הסולטן יש לי איזו עצה שיכולה להציל את חייך בשעת הדחק."
אמר לו: "דבר!"
אמר לו: "אדוני הסולטן, ברחוב היהודים יש איזה סנדלר יהודי בשם שלמה, והוא איך אומרים בערבית, בְּעִיד מִינַכְּ – רחוק ממך, לא עליך – דומה לך שתי טיפות מים. עצתי לך: קח את הבן אדם, שים גלימת מלכות על כתפיו, כתר בראשו. שהוא יהיה לסולטן תחתיך, יעני, כפיל. והיה כי תקראנה מלחמה - חס וחלילה, יעלה העם על הארמון להשמיד להרוג ולאבד - שהוא יהיה כפרתך, ואתה תנצל."
"בסדר, הביאו אותו לפני."
יצאו הרצים דחופים ומבוהלים. באו אליו: "אתה שלמה?"
"כן."
"בוא אתנו אל הסולטן!"
"מה חטאתי, מה עוויתי, מה פשעתי?"
"שתוק! הסולטן רוצה אותך, אל תשאל שאלות!"
מסכן, הולך אתם. מביאים אותו לארמון, שמים גלימת מלכות על כתפיו, כתר על ראשו, אומרים לו: "אתה סולטן!"
"אני סולטן?"
"כן".
"ואני יכול לעשות מה שאני רוצה?"
"מה אתה רוצה לעשות?"
אומר: "תראו, לפני יומיים הלכתי ברחוב, מעדה רגלי. איזה אשה טובת לב הושיטה לי יד ברגע האחרון. אני רוצה להודות לה על טוב לבה - לתת לה חמישים דינר. אני יכול?"
"אתה סולטן! תיתן צו ויתנו לה."
נתן צו ונתנו לה. אחר כך הוא נזכר: "יש לי בן דוד, מסכן, לא הולך לו בחיים. אני רוצה לתת לו איזה דחיפה, ארבע מאות דינר זהב. הולך?"
"אתה סולטן. תיתן צו ויתנו לו."
בקיצור, התחיל לחלק מתנות לכל הקרובים והידידים - לזה מאה, לזה מאתיים, לזה ארבע מאות. פתאום הוא נזכר: "יש ברחוב אצלנו איזה סנדלר - פתח סנדלרייה מתחרה בדיוק מול הסנדלרייה שלי. אני יכול לסגור לו את הסנדלרייה?"
"אתה סולטן. תיתן צו ויסגרו לו." נתן צו וסגרו לו את הסנדלרייה.
כעבור כמה ימים מודיעים לו: "באה משלחת מטעם העם בעניין הדובדבן."
"שיכנסו."
באים לפניו משתחווים אפים ארצה: "אדוננו הסולטן, אתה יודע יש בעיה עם הדובדבנים. העם כועס העם מתמרמר, רוצים דובדבנים לא רק חודש בשנה, ואתה לא עושה דבר..."
הוא שומע, שומע. בסוף אומר להם: "תבואו בעוד שבוע, נראה מה אפשר לעשות."
כעבור שבוע שוב מגיעה המשלחת: "אדוננו הסולטן המצב הולך ומחמיר, איננו יכולים לעצור בעד ההמונים המתפרצים!"
אומר להם: "תנוח דעתכם, הכל בסדר. דיברתי עם מי שצריך לדבר, סידרתי הכל. אתם רוצים דובדבנים חודשיים? שלושה? כל השנה? - תקבלו."
"כל השנה? אדוננו הסולטן, הרי זה דבר נפלא! אנו הולכים לבשר את הבשורה לעם!"
אומר להם: "רגע, חכו רגע, סְטַנֶה שְׁווֹיֶה - יש בעיה קטנה!"
"בעיה? מה הבעיה?"
"תראו" הוא אומר להם, "מתברר שהדובדבן והרמדאן, צום הרמדאן, קשורים יחד בשורשם העליון קשר בל ינתק - אי אפשר להפריד ביניהם. אתם רוצים דובדבנים חודשיים? בסדר, אבל תצטרכו גם לצום חודשיים. אתם רוצים דובדבנים כל השנה? הולך, אבל אז תצטרכו לצום כל השנה. עכשיו מה שתחליטו, זה מה שיהיה."
ישבו החכמים על המדוכה, חשבו, חשבו, חזרו אליו אמרו לו: "אדוננו הסולטן, חודש רמדאן זה עד פה (המספר מראה בכף ידו על הצוואר) שיישאר המצב בעינו!"
מאז ועד היום יש חודש אחד דובדבן וחודש אחד רמדאן, כי החיים, רבותי, אם לא הבנתם את זה עד היום, זו עסקת חבילה!"

11

השבויה המורית


בַּמּוֹרֵרִיָה בקזבלנקה, לרגלי שוקת צוננה

עלמה יפה ראו עיני, כובסת בגדיה.

"מורית יפה", אמרתי לה , "מורית שכה יפה הנה"

מעם השוקת סורי נא, ילגום סוסי מימיה."

"לא בת מורים, פרש, הנני; שבויה גזולה מתוך קִנה.

בערב פסח חג פריחה, מורים נשאוני הנה."

"האם תאבי לבוא עמי, עלמה שכה יפה הנה?"

"כביסה שיש עמי בדלי ביד מי אפקידנה?"

"אריג הולנדי שאי עמך עם כתונת משי עדינה,

שמלה פשוטה - לה ערך אין - הזרם ישאנה."

"ותומתי אשר שמרתי - אמור ביד מי אפקידה?"

"בטחי נא במלת כבודי, לעד לא אפירנה!"

על סוסתו אותה הרכיב הוא ואל מולדתו פנה.

חצו הם את הגבול ביעף, עלה צחוק על פניה.

"מה תצחקי, עלמה בת חן? עלמה שכה יפה הנה?"

"לא לסוסה אצחק, אף לא למי שידהירנה;

אדמת מולדתי היא זו, מלאה לבי שחוק ורינה."

חלפו הם לרגלי גבעה, זלגו דמעות עיניה.

"על מה תבכי, עלמה בת חן, עלמה שכה יפה הנה?"

"אבי ערך כאן את צידו, הפעים לבי מראיה.

מורלחה, אחי הטוב, עם מרעיו אליו נלווה."

"מה שם קורא לו לאביך?" "חואן מכפר אוליבה."

"אלי הטוב, מה זאת את שחה? משמע אוזני לא אאמינה!

אחות את לי ולא כלה - חשבתי אשאנה.

פתחי אמי, תריסי הבית. ראי, הנה השושנה

שיום וליל אותה ביכית, מביא אני לך הנה!"

12

איך בא הקפה לעולם


אתם יודעים איך בא הקפה לעולם? אתם לא יודעים. בואו ואספר לכם.
מספרים, ורק אללה הוא היודע אם אמת הדבר ואם לאו, שבאחד הימים ישב המלך שלמה, על כסא מלכותו אשר בירושלים, כשלפתע הופיע לפניו המלאך גבריאל, פתח לפניו ספר ואמר לו: "אדוני המלך, דע לך כי בעוד שבועיים ימים אתה מתבקש לעולם של מעלה. תמו חייך על פני אדמות, יעני, זמנך עבר!"
אמר לו: "מי? אני? המלך שלמה? החכם מכל אדם? אני צריך לעזוב את טוב העולם הזה ולעבור לעולם שכולו טוב?"
אמר לו: "מלך או אביון, חכם או טיפש, עשיר או רש – זה גורל כל האדם. אתה מלך. יודעים. זה לא פשוט בשבילך לעזוב ככה, יש לך עניינים לסגור, לכן נותנים לך התראה – נותנים לך הודעה שבועיים מראש. קבל את העניין בהבנה כי זו דרכו של עולם."
אחר כך סגר את הספר ואמר לו: " ביני ובינך, אם כל כך חשוב לך להמשיך ולחיות – יש בגן עדן מעיין של מי החיים. כל השותה מהם יחיה לעולם. רצונך, תשיג מן המים האלה ותשתה." אמר והלך לדרכו.
שלמה המלך לא התעצל. אתם הרי יודעים – הוא ידע שפת חיות ועופות. כינס אסיפה של כל החיות שבעולם: הפילים והאריות, הדובים והזברות, הנמרים והפרות והסוסים והגמלים, הכבשים והברווזים – כל החיות שבעולם. כולם התאספו ובאו, ניצבו לפניו בחצי גורן עגולה, כמו שאתם כאן מולי.
אמר להם: "מי מכן החיות, תעשה חסד עם מלכה ותביא לו ממי החיים אשר בגן עדן?"
קם הנשר הגדול, אמר: "אני!"
נתן לו המלך גביע גדול ומפואר עשוי זהב. אחז אותו הנשר בטפריו והמריא למרום. שלושה ימים ושלושה לילות, מעל ההרים ומעל הבקעות, מעל הכפרים ומעל הגאיות, עד אשר הגיע לשערי גן עדן, שאב לו ממי המעיין, וכעבור שלושה ימים נוספים הביא אתו את הגביע, שם אותו לפני המלך ואמר לו: "יחי המלך! בבקשה, שתה. שתה ותאריך ימים על ממלכתך!"
המלך שלמה מסתכל בגביע: לשתות או לא לשתות – מה אתם הייתם עושים? הייתם שותים? – חשב לעצמו: זה לא דבר פשוט. צריך להתייעץ.
עוד פעם עשה אסיפה של כל החיות שבעולם, הקרנפים הנמרים, הדובים, האריות, הנמלים והחוגלות, הדגים והאיילות. אמר להם: "ככה וככה. יש לי פה את מי החיים. מה אתם אומרים? לשתות או לא לשתות?"
כל החיות צועקות במקהלה: "לשתות! לשתות!"
"כולם בדעה אחת?"
אומרים לו: כן.
"לא חסר אף אחד?"
מסתכלים סביב, רואים – השועל חסר!"
"אה, איפה בן הבלייעל הלז? מהרו והביאו אותו לפני!"
יצאו הרצים דחופים ומבוהלים להביא את השועל לפני המלך. בא השועל, עומד לפני המלך – אוזניו שרוכות על כתפיו, זנבו משתלשל בין רגליו, כולו רועד.
פונה אליו המלך שלמה: "אנחנו, המלך שלמה, ציווינו להביאך לפנינו ולא באת!"
אומר לו: "כן, אדוני המלך, אתה יודע, יש לי אשה בבית, ילדים חולים..."
"טוב, טוב! שמענו וסלחנו. עכשיו אמור לי ידידי השועל – יש לי פה לפני את מי החיים. מה אתה אומר – לשתות או לא לשתות?"
השועל חושב רגע מרים את ראשו מסתכל ימינה מסתכל שמאלה, אומר: "מ... מה אומרות החיות האחרות?"
"כולם אומרים לי לשתות."
"טוב, בסדר, שתה אדוני המלך, שתה ותאריך ימים על ממלכתך!"
אומר לו: "רגע, רגע, חכה רגע. אתה שועל, ערמומי שבחיות ופיקח שבהן – אל תגיד לי מה שאומרים כולם. אמור לי את האמת – מה אתה חושב? אמור ואל תחשוש."
השועל שומע את זה, שותק רגע ארוך, אחר כך אומר לו: "אדוני המלך, אם אתה שואל אותי ככה, האמת אגיד לך, עצתי לך: אל תשתה!
ולמה? ראה, היום אתה מלך מפואר על ממלכתך, מוקף ידידים ורעים. מחר – כל ידידיך ורעיך ימותו על פניך, תישאר ערירי ובודד בעולם, וחוץ המזה אומרים: העולם כמו גלגל; היום אתה למעלה, מחר אוּפּס, יתהפך עליך הגלגל, תמצא את עצמך בשפל המדרגה, תמצא את עצמך בלי ידידים, בלי משפחה, בלי עושר בלי כבוד – מי יודע – אולי יבוא מלך כביר ממך ויוריד אותך מגדולתך. תמצא את עצמך בשאול תחתיות. למה לך? עזוב את העולם היום כאשר אתה בשיא התפארת. יזכרו אותך לעד ולנצח נצחים כגדול המלכים שהיו מאז ומתמיד. עצתי לך – אל תשתה!"
המלך שמע את זה, חשב רגע, אמר לו: "אתה צודק!"
פנה אל הנשר, אמר לו: "קח את מי הגביע חזרה לגן עדן!"
טוב, פקודה זה פקודה. תפס הנשר את הגביע בטפריו, המריא למרום – שלושה ימים ושלושה לילות, מעל ההרים ומעל הגאיות, עד אשר הגיע לשערי גן עדן וערה חזרה את מי הגביע אל תוך המעיין.
אבל מה – בדרכו לגן עדן, בהיותו מעל תימן, פרצה סערה עזה, וכנפיו רטטו קמעא, וכמה טיפות ממי הגביע נשרו על אדמת תימן. בכל מקום שנפלה טיפה, צץ ועלה שיח של קפה.
מאז אומרים הערבים: הקפה הוא מי החיים! לחיים!

13

הקיקלופ, או איך עושים כסף ומהר


היה פעם בן אדם אחד שלא עבד יותר מדי קשה. היה יושב בכורסה, קורא עיתון. היו באים אליו החברים: "מה הבטלה הזאת לך? מה זה כבר אין עבודה בעולם?"
"עבודה?"
היה אומר להם, בחייכם, אתם ראיתים מישהו שעשה כסף מעבודה? דברים בטלים! כסף זה לא מעבודה. אתם רוצים לדעת איך עושים כסף ומהר? אני אגיד לכם! זה לא סוד. כל מה שצריך זה לחכות בסבלנות וכשמגיע המזל – לתפוס אותו בשתי ידיים ולא להרפות! זה כל הסוד. אתם עוד תראו."
טוב, שיעשה כרצונו. יום אחד הבן-אדם יושב כהרגלו בכורסא קורא עיתון. פתאום הוא רואה בעמוד האחורי איזו ידיעה קטנה, שאי שם באוקיינוס השקט מצאו אי עם קיקלופים, אתם יודעים אלה עם עין אחת בראש.
"זה המזל שלי!" הוא אומר, "כל אחד חושב זה סתם סקופּ, איזה ברווז עיתונאי, אבל אני אומר לכם: זה המזל שלי! אני הולך לצייד ספינה, להפליג לאי הזה, לתפוס קיקלופ ולהכניס אותו לתוך כלוב: 'אדוני, רוצה לראות קיקלופ – שים דולר! גברת, רוצה לראות איש עם עין אחת – שימי דולר!' שים דולר! שימי דולר! תוך שבוע אני ממלא את הכיסים, גוזר קופון והופך למליונר!"
ומה אני אגיד לכם, באמת הלך, שכר יכטה ויצא לים. יום, שבוע חודש – עולים יורדים על הגלים. יום אחד הוא רואה מרחוק רצועת אדמה.
"תביאו לי משקפת!"
מסתכל, מסתכל – וואלה! על החוף עומד בן אדם עם עין אחת באמצע, קיקלופ מארץ הקיקלופים.
"מהר מהר! תביאו את הסירה! תביאו את המשוטים! תעמיסו את הכלוב! מהר מהר!"
תח, תח, תח חותר לחוף. איך שהוא מגיע לחוף מתנפלים עליו שני קיקלופים תופסים אותו, שמים אותו בכלוב: "אדוני, רוצה לראות עם שתי עיניים – שים דולר!"
תוך שבוע מילאו את הכיסים, הפכו למיליונרים.
אז זה מה שאני אומר לכם – בחיים הכל מזל; תלוי רק של מי...

14

מספר הסיפורים


היה פעם חסיד אחד שהיה מספר סיפורים מופלא. אומרים שהחל לספר לאחר ששמע סיפורים מפיו של רבי זלמן. הוא עצמו נהג לומר: "משול הייתי לתינוק העומד להיוולד ורבי זלמן היה המיילדת". תחילה לא חשב עצמו למספר סיפורים אלא רק למישהו המספר אגב אורחא. מעט מעט החלו אנשים לחזר אחריו כדי לשמוע את סיפוריו. הם הזמינוהו לסעודות רק על מנת להאזין לסיפורים שעתיד היה לספר בעקבותיהן. בסופו של דבר הגיע יום שנטש בו את עבודתו הקודמת ויצא לחפש את מזלו כמספר סיפורים.
שמו של אותו מספר היה רבי ראובן בן שמעון. להוציא הזמנים שסיפר סיפורים, לא היה ביישן גדול ממנו ודבריו לעו בפיו. אך ברגע שהחל לספר סיפור היו בישנותו וגמגומו כלא היו. כל מלה שבקעה מפיו דמתה לחבל שמשך את המאזין לתוך עולם אחר, עולם הסיפור, ואומרים שאיש מאלו שנכנסו לאותו עולם לא יצא ממנו בלא שחל בו שינוי כלשהו.
והנה, אם להודות על האמת, רבי ראובן לא סיפר הרבה סיפורים. בעוד שאמתחותיהם של מספרים אחרים היו גדושות בסיפורים כחול על שפת הים, היו לרבי ראובן רק סיפורים מעטים. כאשר שאלוהו על כך הסביר תמיד שהוא מספר רק סיפורים הגורמים ללבו לצאת במחול וכל מי ששמע אותו מספר סיפור יכול היה להבין זאת, כיון שרבי ראובן היה שבוי בקסמו של הסיפור שסיפר כמו מאזין השומע אותו לראשונה ולעתים קרובות היה הסיפור מביא אותו לידי דמעות או גורם לו לפרוץ בצחוק עליז וחסר מעצורים.
פעם אחת סיפר רבי ראובן את הסיפור על הנער מרדכי שהובא אל הרבי מקרלין לאחר שאפסה תקוותם של הוריו לראותו מתייחס ברצינות ללימודיו. הרב הרעים בקולו ואמר להוריו שישאירו את הנער אצלו והוא כבר ידאג לכך שישקוד על לימודיו. ההורים השאירו את הנער הנבעת בידיו, אך ברגע שיצאו מן הבית ניגש הרב אל הילד חיבק אותו ובמשך שעה ארוכה אימץ אותו בשקט ללבו. כאשר חזרו ההורים שב הרב והרעים בקולו והודיע להם כי הילד קיבל ממנו שעור שלא במהרה ישכח. הנער גדל והיה למורה הלכה דגול ורב חסד ולא אחת היה אומר שהפעם הראשונה שהבין כיצד יש ללמד תורה הייתה בעת שהרבי מקרלין אמצו אל לבו.
והנה, בין המאזינים לסיפור הייתה אשה צעירה שהסיפור נגע מאוד ללבה והיא פנתה אל רבי ראובן בבקשה תמוהה – שיספר את הסיפור פעם נוספת. מספר סיפורים אחר היה אולי מסרב לבקשה כזו, אבל לא כך נהג רבי ראובן. הוא שב וסיפר את הסיפור בחוזרו כמעט מלה במלה על הנוסח שסיפר קודם לכן, ועם זאת היו כל אלה ששמעו את הסיפור בפעם הראשונה תמימי דעים שאם גם היו המלים אותן מלים, הסיפור כולו היה שונה לחלוטין. כיצד יתכן הדבר?
רבי חיים אליה שנוכח בזמן האירוע שאל את רבי זלמן מה דעתו על עניין תמוה זה בהוסיפו: "והדבר המוזר ביותר, רבי, הוא שבשומעי את הסיפור בפעם הראשונה היה זה כאילו אבי שלי מחבקני ומאמצני אל לבו, אך בפעם השנייה ששמעתי את רבי ראובן נדמה היה לי שהוא מדבר בקולה של אמי." על כך השיב לו רבי זלמן: "הדבר הוא כך משום שלרבי ראובן המלים הן בבחינת תווים שעל פיהם הוא מנגן. הן משמשות לו רק כציוני דרך ואין הן מטרה בפני עצמה. הבקשה לחזור על הסיפור פתחה את רבי ראובן למוסיקה חדשה שבאמצעותה יכול היה לספר את הסיפור. כשם שלניגון של קריאת התורה יש אופי מז'ורי בעוד שבהפטרה קולטת אוזננו גוון מינורי, כך גם פקחו אוזניה של האשה הצעירה את פיו של רבי ראובן כמאמרו של רבי אברהם יצחק הכהן: "יש אוזניים שלהן הכוח לפתוח פיות". רבי ראובן מספר את סיפוריו כאילו הם יצירות מוסיקליות המנוגנות לראשונה והוא שב ומגלה כל פעם מחדש את המוסיקה הטמונה בהם. ענינו איננו במלים עצמן אלא במה שעומד מאחוריהן."

15

ההורוסקופ


היה פעם איכר שהיו לו שלושה בנים. יום אחד כאשר הבנים היו כבר כמעט אנשים בוגרים, הוא הלך לאסטרולוג כדי שיקרא את ההורוסקופים שלהם. הוא נתן לאסטרולוג את תאריכי הלידה שלהם והאסטרולוג בדק את מצב הכוכבים בזמן לידתם וערך את המפות האסטרולוגיות שלהם ואז הוא אמר: "אדוני, יש לי את ההורוסקופים לכל שלושת הבנים: בן הזקונים שלך – הוא יהיה כהן."
"או, נהדר!!" אמר האיכר.
"והבן האמצעי – הוא יהיה עורך דין."
"או, נפלא, נפלא!"
"אבל הבן הבכור, אדוני, לא הייתי רוצה לספר לך."
"הו, ספר, ספר לי!"
"טוב... הבן הבכור, הוא... טוב, כאשר הוא יגיע לשנתו העשרים ואחת, בדיוק ביום הולדתו העשרים ואחד הוא יתלה."
"יתלה? הבן שלי? זה בלתי אפשרי. בני הבכור הוא בחור טוב. הוא לא עשה מעולם משהו רע."
"אני מצטער", אמר האסטרולוג, "אבל הוא עומד להיתלות. זה הגורל שלו. זה כתוב בכוכבים. אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות."
וכך כשל האיכר מביתו של האסטרולוג החוצה, מזועזע לחלוטין. מה הוא הולך לעשות? בנו הבכור יתלה בגיל עשרים ואחת! אתם מבינים, לאב היה רכוש רציני והוא עשה את כל הצעדים הנחוצים כדי שבהגיעו לגיל עשרים ואחת יקבל הבן את הרכוש הזה.
עכשיו, מה בדיוק יקרה? האם הממשלה שתתלה אותו תוכל לשים את ידה גם על הרכוש? והקלון שיומט על משפחתו... הו, אסור שזה יקרה – הוא אמר לעצמו – אסור שזה יקרה!
והוא הקשה את לבו. כאשר הגיע הביתה הייתה החלטתו נחושה: בני הבכור לא יתלה ביום הולדתו העשרים ואחת. הוא לא יתלה כיוון שהוא כבר יהיה מת מעודף עבודה קשה, עבודת פרך.
למחרת בשעה חמש לפנות בוקר הוא שלף את הבן מהמטה, הביא אותו לשדה והטיל עליו כמות כזאת של משימות שאפילו לעשרה אנשים זה היה יותר מדי.
הוא אמר לו שלא יעיז לחזור הביתה עד שישלים את כל העבודה. ומה אגיד לכם – הבן הבכור עבד, עבד, עבד. הוא לא עצר בשביל לאכול, לא עצר בשביל לשתות, לא נתן לעצמו רגע אחד של מנוחה... הוא רצה לרָצות את אבא שלו והוא היה בן צייתן, אז הוא המשיך לעבוד עוד ועוד וחזר הביתה רק בשתים לפנות בוקר. הוא כשל פנימה, מת מעייפות. אבא שלו היה עדין ער.
"אבא," הוא שאל אותו, "למה אתה מעניש אותי? מה עשיתי?"
"אה, לא עשית שום דבר. אני רק מנסה אותך כדי להיות בטוח שאתה ראוי לירושה שאני עומד לתת לך כאשר תגיע לגיל עשרים ואחת."
ולמחרת היום – אותו דבר. בחמש לפנות בוקר שלח אותו לשדות לעבוד ושוב הוא חזר הביתה יותר מת מאשר חי ושוב הוא שאל את אבא שלו: "אבא, מה עשיתי? מדוע אתה מעניש אותי?" ואבא שלו שוב אמר: "מה פתאום, אני לא מעניש אותך. אני בודק אם אתה ראוי לירושה הזאת."
וככה זה נמשך שבוע שלם ובסופו של אותו שבוע, טוב, הבן הבכור המסכן הזה – הוא היה חצי מת, והוא ידע שהוא ללא ספק ימות אם הוא יישאר שם. הוא החליט לעזוב את החווה והוא הלך אל אבא שלו ואמר לו: "אבא, אני עוזב את החווה. אני עוזב אותך. אני הולך לי לדרכי. אני מתכוון ללכת כל כך רחוק עד שלעולם לא תראה אותי שנית. אינני יכול להישאר כאן. אני אמות אם אשאר כאן. אבל לפני שאני הולך אתה מוכן להסביר לי בבקשה במה כל העניין?"
ואבא שלו אמר: "בסדר. בהנחה שאתה הולך מכאן, אני אומר לך: אתה מבין, הלכתי לראות אסטרולוג. רציתי שיקרא את ההורוסקופ שלך, שלך ושל האחים שלך, והוא אמר לי: 'בן הזקונים שלך – הוא עומד להיות לכהן, והבן השני עומד להיות עורך דין', אבל אתה, בני, הוא אמר לי שכאשר תגיע לגיל עשרים ואחת, בדיוק ביום הולדתך העשרים ואחד, אתה עתיד להיתלות!"
"זה מה שהוא אמר? אני אתלה?"
"כן, אתה. זה מה שהוא אמר."
למשך דקות ארוכות, הבן הבכור לא אמר דבר ואז לבסוף הוא אמר: "טוב, אבא, אם בזה מדובר, אני ארחיק נדוד כך שכאשר זה יקרה, אף אחד כאן לא ישמע על זה והמשפחה שלי לא תעטה כלימה בגללי. אתה יכול לתת את הירושה שלי לאחים שלי." והוא הלך לדרכו.
אבל לפני שעזב, הוא אמר שלום לאמו והיא בכתה מכיוון שזה היה הבן האהוב עליה. היא התייפחה והיא אמרה: "בני, בני, מה יהיה עליך? אתה יוצא אל העולם הגדול ואין לי שום חברים, שום קרובים שאוכל לבקש מהם לדאוג לך. ראה, עליך להבטיח לי משהו. בכל מקום שתלך לחפש עבודה, מצא את הכנסייה הקרובה ושא תפילה למלאך השומר שלך. אתה יודע שלכל אחד מאתנו יש מלאך שדואג לו, ואם תתפלל למלאך השומר שלך אני אדע שמישהו משגיח עליך."
כמובן שהוא הבטיח לאמו שהוא יעשה זאת ואז הוא יצא לדרך. עכשיו, העבודה היחידה שהוא הכיר הייתה עבודת החווה, לכן הוא השיג לעצמו עבודה בחווה שכנה וכאשר נגמרה שם העבודה הוא הלך לחווה אחרת מרוחקת קצת יותר. אבל הוא לא שכח את ההבטחה שנתן לאמא שלו. בכל פעם ששינה מקום עבודה, הוא היה ניגש לכנסייה הקרובה, נכנס פנימה, כורע על ברכיו ונושא תפילה למלאך השומר שלו.
וכך חלף הקיץ והחל הסתיו והאיש הצעיר צעד בדרך בחיפוש אחרי עבודה חדשה. הוא חלף על פני בחור צעיר בן גילו שישב לצד הדרך והבחור הזה ברך אותו לשלום: "בוקר טוב. לאן אתה הולך?"
"בוקר טוב. אני מחפש עבודה."
"אה, גם אני. גם אני מחפש עבודה. בוא נלך ביחד."
הם הלכו אם כך ביחד ואיכר אחד שכר אותם לעבודת הקציר. הו, הם שהו שם ששה שבועות בחווה הזו. הייתה הרבה עבודה. הם עבדו יחד טוב מאוד. הם הפכו לחברים טובים. חברים כל כך טובים עד שכאשר האיכר פיטר אותם עם סיום הקציר הם החליטו להישאר יחד ולחפש עוד עבודה. הם הידפקו על דלתו של איכר אחר, אבל לא, האיכר הזה לא היה זקוק להם. כל העבודה כבר נגמרה. וכי מי ילך לשכור פועלים בחורף? חווה אחרי חווה נעלה את שעריה בפניהם.
הם החליטו אם כך שהם יפסיקו לחפש עבודות חווה וילכו אל העיר לראות איזה עבודה ניתן למצוא שם. הם הגיעו במסעם לעיר ששכנה על חוף הים ושם הייתה מספנה ובחוץ היה שלט שעליו כתוב "מבוקשים פועלים."
"אה", אמר הצעיר, "הם בונים כאן ספינות. זאת לא עבודה שאני יודע לעשות."
אבל החבר שלו אמר: "אה, אל תדאג, יש לי ניסיון. אני אלמד אותך."
הצעיר דפק אם כך על הדלת ובעל המספנה פתח את הדלת ואמר: "כן?"
"שלום, אנחנו מחפשים עבודה."
"יש לך ניסיון?"
"לא, אין לי, אבל לחבר שלי יש ניסיון והוא הולך ללמד אותי."
"טוב, אני חושב שיש לי צורך בעוד כמה ידים עובדות. בואו תכנסו ונראה מה אתם יכולים לעשות."
הבחור הצעיר וחברו נכנסו פנימה. וואו! זה היה מקום שוקק חיים המספנה הזאת. היה שם צוות של עשרה אנשים בצד אחד ועוד צוות של שמונה בקצה השני ועוד ארבעה-עשר אנשים שבנו ספינה נוספת, אבל בעל העסק הביא אותם למקום שנועד רק לשניהם. הייתה שם ערמה גדולה של עצים.
"תתחילו עם השדרית", הוא אמר להם, "אתם תעבדו פה על ספינה לבדכם, ואני אראה איך אתם מתקדמים.
שניהם התחילו אם כך לבנות ספינה משלהם. ואתם יודעים – האיש הצעיר למד כל כך טוב והחבר שלו לימד אותו כל כך טוב עד שבפחות משלושה שבועות הם השיגו את הצוותים האחרים, אף על פי שבכל אחד מהם היו הרבה יותר פועלים והם התחילו הרבה לפניהם.
הם השיגו אותם ואחרי שבועיים נוספים הם סיימו את השדרית. כולם היו נדהמים מאיכות העבודה שלהם.
כאשר נגמרה בניית השדרית אמר לו החבר: "אתה יודע מה השלב הבא? הליווח, הכיסוי בלוחות עץ. מדוע שלא תלך לבית של בעל העסק ותראה אם אפשר לקבל ממנו את העץ בשביל הליווח?"
הצעיר הלך אם כך לביתו שלך בעל העסק ובדיוק לפני שעמד לדפוק על הדלת נפתח החלון הסמוך לדלת הראשית והנערה הנחמדה ביותר שראה אי פעם בחייו ניצבה שם ואמרה לו: "בוקר טוב איש צעיר, האם באת לבקר אותי?"
"או, גברת", הוא אמר, "הלוואי והייתי יכול, אבל באתי לכאן לדבר עם אבא שלך בענייני עסקים. אני זקוק ללוחות בשביל הספינה."
"אה, טוב", היא אמרה לו, "אני אלך לקרוא לו." והיא הלכה לקרוא לאבא שלה.
האב היה מאוד מאוד מרוצה ממה שהם עשו והוא נתן להם את הלוחות והצעיר לקח את כל החומרים למספנה והוא והחבר שלו עבדו ועבדו במשך חמישה שבועות נוספים וכל הלוחות הותקנו במקומם ואז אמר החבר שלו: "בסדר. השלב הבא הוא התרנים. לך בקש ממנו את החומרים הדרושים."
הבחור הצעיר בא אם כך שוב אל הבית, הסתכל על החלון, וכמו שעון – לפני שהייתה לו הזדמנות לדפוק על הדלת, נפתח החלון ושם היא הייתה, אותה נערה יפיפייה.
"בוקר טוב, איש צעיר", היא אמרה לו, "האם הפעם באת לבקר אותי?"
"או, הייתי שמח לעשות זאת, אבל גם הפעם זה ענייני עסקים. אני צריך לקבל את חומר הגלם עבור התרנים."
"טוב, אני אלך לקרוא לאבא, אבל לפני כן, אפשר לשאול אותך שאלה? האם אתה נשוי או רווק?"
"אה, אני רווק."
"אה, איזה תשובה יפה! עכשיו אלך לקרוא לאבא שלי."
האב הגיע והיה מרוצה מאוד לגלות מה הם הספיקו לעשות. הוא נתן לו את התרנים, או נכון יותר את החומרים הדרושים להתקנת התרנים, והאיש הצעיר לקח אותם חזרה למספנה. הוא והחבר שלו עבדו ארבעה שבועות והתרנים נקבעו במקומם ואז אמר החבר:
"השלב האחרון – מפרשים. לך בקש אותם ממנו."
אה, הבחור הצעיר צעד בלב שמח אל ביתו של בעל העסק וכמו שעון – החלון היה פתוח לרווחה ושם היא הייתה שוב, הנערה היפיפייה.
"בוקר טוב איש צעיר!"
"שלום גברתי, נחמד לראות אותך שוב."
"אה, האם באת לראות אותי הפעם?"
"הו גברתי, הלוואי והייתי יכול, אבל באתי לקבל את המפרשים. בשביל זה באתי."
"בסדר, אלך לחפש את אבא, אבל לפני שאעשה את זה, אפשר לשאול אותך שאלה? האם אתה מאוהב במישהי?"
הוא הסמיק: "אף פעם לא חשבתי על זה."
"ובכן", היא המשיכה, "אני מאוהבת. מאוהבת בך! אתה רוצה לשאת אותי לאשה?"
"הו, כן גברתי. כמובן שאני רוצה! אה... חכי רגע, מוטב שאשאל בעצת ידידי. אני לא אוהב לעשות דברים בלי להתייעץ אתו. אנחנו צוות, את יודעת. חכי כאן. אל תזוזי!" והוא רץ חזרה למספנה.
החבר שלו שאל: "נו, מה עם המפרשים? אתה לא מתכוון להביא את המפרשים?"
"עזוב את המפרשים. יש משהו יותר חשוב! נחש מה קרה! הבת של בעל הבית – היא רוצה להתחתן אתי. מה אתה אומר?"
"אני חושב שזה רעיון טוב. היא נערה נחמדה. אתה צריך להתחתן אתה."
"אה, חכה עד שאגיד לה!" והוא חזר בריצה לחלון ואמר: "החבר שלי אומר 'כן'!"
"נהדר", היא אמרה, "אבל עכשיו, באיזה תאריך?"
"איזה תאריך?"
"באיזה תאריך נתחתן?"
"אה, אני הולך לשאול את החבר שלי!" והוא רץ חזרה למספנה.
"מה עם המפרשים?"
"או, עזוב את זה. היא רוצה לדעת באיזה תאריך כדאי שנתחתן?"
"טוב", אמר החבר, "אני חושב שאנחנו צריכים לגמור קודם את הספינה, אז אם אתה הולך להתחתן... אם נשיק את הספינה בבוקר, תוכל להתחתן אחר הצהרים."
"איזה רעיון נהדר. אני רץ לספר לה." הוא יצא מהמספנה ורץ חזרה לחלון וקרא: "אחרי ההשקה."
"בסדר", היא אמרה, "אחרי ההשקה. עכשיו אלך לקרוא לאבא."
אבא שלה בא וגילה שהבחור הצעיר רוצה לא רק בד למפרשים, אלא גם את ידה של בתו, והוא נתן לו את ברכתו. נתן לו אותה בשמחה! מכיוון שהיא הייתה בתו היחידה, אתם מבינים, ובאותם ימים נשים לא הורשו לנהל עסקים בעצמן והוא ידע שמי שיישא את בתו לאשה יהיה בסופו של דבר גם מנהל המספנה. הוא רצה שהיא תתחתן עם בחור נבון והגון שיודע לעבוד כמו שצריך ולאיש הצעיר היו כל שלוש התכונות, לכן הוא נתן את הסכמתו לנישואין ונתן לו בד למפרשים.
הבחור הצעיר לקח אותם חזרה למספנה והוא והחבר שלו הכינו את המפרשים והתקינו אותם בספינה וששה שבועות אחר כך הספינה הייתה מוכנה.
זה היה בוקר נפלא של אביב כאשר הספינה הושקה. כל עובדי המספנה היו נרגשים מאוד. זאת הייתה הספינה הראשונה שהושקה באותה שנה וכולם היו נרגשים גם בגלל שהם עמדו להיות אורחים בחתונה באותו יום אחר הצהרים.
אבל בדיוק לפני התחלת הטכס החבר של הבחור הצעיר אמר לו: "עכשיו אני רוצה לבקש ממך טובה. אני יודע שהיום זה יום נישואיך והלילה זה ליל הכלולות, ואתה תרצה קרוב לודאי להיות לבד עם רעייתך, אבל אני תוהה – אכפת לך להזמין אותי לארוחת הערב שלכם הלילה? והאם נוכל לאכול בחוץ בגן תחת כיפת השמים, רק אנחנו, אתה וכלתך ואני?"
"אינני רואה סיבה מדוע לא." אמר הצעיר, "אבל אני אשאל אותה רק בשביל להיות בטוח."
והיא אמרה: "בטח, איזו שאלה. הוא החבר הכי טוב שלך. כמובן שהוא יכול לבוא לארוחת הערב."
ואז התחיל הטכס והם נישאו.
כל האנשים שהוזמנו לחתונה הרימו כוס לחיי הזוג הצעיר ואיחלו להם שפע ברכות והרבה אושר. אבל אז התחיל להיות מאוחר, התחיל להחשיך והצללים התארכו והאורחים הלכו לדרכם.
המשרתים קיבלו הוראה לערוך שולחן בגן לשלושה אנשים והבחור הצעיר יחד עם אשתו והחבר ישבו לאכול ארוחת ערב.
זאת הייתה ארוחה נהדרת. המשרתים יצאו ובאו והגישו כל מיני מנות ושלושתם צחקו ופטפטו והשעה הייתה כבר די מאוחרת. בסופו של דבר הסתיימה הארוחה והכלים הוסרו והם ישבו בשקט ליד השולחן. הצעיר חייך אל אשתו והיא חייכה אליו חזרה והוא הסיט את הכסא שלו והצמיד אותו לכסא שלה ואז רכן והניח את ראשו בחיקה, עצם עיניו ונרדם.
עכשיו, זה היה הרגע שבו החבר שלו קם ואמר לנערה: "אל תפחדי. רק אל תזוזי ואל תוציאי מלה מהפה."
והיא הסתכלה עליו מופתעת כי רגע לפני כן הם עוד צחקו והתבדחו יחד ועכשיו החבר של בעלה נראה כל כך רציני.
הוא ניגש אליה והרים את הבעל הישן בזרועותיו והניח אותו על השולחן. וברגע שעשה את זה הבחינה הנערה שבשמי הלילה נפתח סדק ומתוך החור בשמים השתלשל וירד חבל עבה עם לולאה בקצהו.
היא פנתה לעבר החבר של בעלה,
אבל הוא התרה בה לבל תזוז
ולבל תדבר
והיא צייתה לו.
כשהגיע החבל למטה
לקח החבר את הלולאה,
כרך אותה על צווארו של הבחור הצעיר
והידק את החבל.
וכאשר עזב את החבל
התחיל החבל להתרומם
מושך את החתן אתו.
והאשה הצעירה הסתכלה מוכת אימה בבחור העולה אל תוך השמים האפלים.
כמה זמן ישבה שם מסתכלת כלפי מעלה – לא היה לה כל מושג, אבל היא נשארה חסרת תנועה ולא הוציאה מלה מהפה. לבסוף היא ראתה את בעלה יורד חזרה – כפות הרגליים, הרגליים ואז הגוף כולו והצוואר שלו היה נתון עדין בלולאה ועל פניו היה עדין החיוך של אדם חולם.
למטה, למטה, למטה הוא ירד והחבר שלו חיכה.
הוא לקח אותו שוב בזרועותיו,
הניח אותו על השולחן,
שחרר את הלולאה,
והחבל עלה חזרה אל תוך השמים
ונעלם.
ואז לקח החבר את הבחור הצעיר
והושיב אותו חזרה בכסא,
הניח את ראשו חזרה בחיק רעייתו
ואז התיישב במקומו
ליד השולחן.
פתאום פקח הצעיר את עיניו, התיישב, הביט סביבו ואמר: "או, או, אני מצטער. אני נרדמתי. אני בטח חלמתי. היה לי חלום מוזר ביותר – אתם יודעים מה חלמתי? חלמתי שאני צף בשמים והיה משהו כבד על צווארי."
"זה חלום מוזר." אמר החבר, "תגיד לי, יש לי איזה שאלה לשאול אותך: אתה יודע איזה יום היום?"
"כמובן, זה יום נישואי... אה, חכה רגע... זה יום הולדתי העשרים ואחד. או, לא, אני עומד להיתלות היום!"
"לא, אתה לא עומד להיתלות.” אמר החבר, "אני כבר תליתי אותך."
"אתה תלית אותי?"
"כן. אתה לא צריך לדאוג יותר בקשר לזה. אבל יש לי עוד שאלה אליך: אתה יודע מי אני?"
"לא." אמר הצעיר, "אני לא יודע מי אתה."
"אני המלאך השומר שלך." אמר החבר, "אני הבאתי אותך לכאן, לימדתי אותך מקצוע וסידרתי שתפגוש את אשתך. עכשיו יש לך בית, יש לך עתיד, יש לך עבודה ומקצוע. אתה לא צריך לדאוג יותר. יברך אלוהים את שניכם!"
הוא קם ממקומו והלך לדרכו ומאז הם לא ראו אותו יותר. אבל הם התפללו אליו כל יום מימי נישואיהם שהיו ארוכים ומאושרים.

16

סיפורו של קירזאי


לפני שנים רבות חי סוחר צעיר בשם קִירְזַאי. באחד הימים נאלץ קירזאי לרגל עסקיו לנסוע לכפר טְשִיגןָ, כמאתיים ק"מ ממקום מושבו. בנסיבות רגילות היה בוחר בדרך עקיפין העוברת למרגלות ההרים; דרך שהייתה מאפשרת לו לערוך את מסעו בצל ההרים, מוגן מן החמה הקופחת, אך בפעם הזו היה קירזאי דחוק בזמן; היה עליו להגיע לטשיגן מוקדם ככל האפשר, על כן החליט להגיע למטרתו בקו ישר כשהוא חוצה את מדבר סִיר-דַרְיָה.
מדבר סִיר-דַרְיָה ידוע בשמש היוקדת שלו ורק מעטים מעיזים להסתכן ולחצות אותו. אף על פי כן השקה קירזאי את גמלו, מילא את נאדות המים שלו ויצא לדרך.
שעות אחדות לאחר שיצא לדרכו החלו רוחות המדבר לנשוב בחוזקה. קירזאי רטן לעצמו והאיץ בגמלו. לפתע עצר מוכה תימהון. במרחק מאה פסיעות ממנו התחוללה סופה אדירה. מעולם לא ראה משהו דומה לזה. הסופה הטילה אור ארגמני סביב סביב; אפילו החול שינה את צבעו. קירזאי היסס: האם עליו ללכת בדרך עקיפין כדי לא להתמודד עם התופעה המוזרה הזו, או שמא עליו לפלס דרכו ישר קדימה? קירזאי נחפז מאוד. הוא חש שאין הוא יכול להרשות לעצמו דרך איטית יותר. הוא הרכין על כן את ראשו, כיווץ את כתפיו ושעט קדימה.
להפתעתו ברגע שחדר לתחום הסערה, שככה מאוד הרוח ושוב לא הצליפה בחדות על פניו. הוא חש מרוצה מכך שקיבל את ההחלטה הנכונה. אך לפתע נאלץ לעצור שוב. במרחק פסיעות אחדות קדימה הבחין בדמות אדם שרועה על הקרקע סמוך לגמל מוברך. קירזאי מיהר לרדת מגמלו כדי לראות מה התקלה.
ראשה של הדמות היה עטוף ברדיד אך קירזאי יכול היה לראות שאדם זקן לפניו. הזקן פקח את עיניו, הסתכל בקירזאי במבט בוחן ואז לחש בקול צרוד:
"האם זה... אתה?"
קירזאי צחק והניד בראשו. "מה? אל תגיד לי שאתה יודע מי אני! האם פשטה תהילתי במדבר סִיר-דַרְיָה? אבל אתה, זקן, מי אתה?"
הזקן לא השיב דבר, וקירזאי המשיך ואמר:
"בכל מקרה, אינך בקו הבריאות. לאן מועדות פניך?"
"אל גִּיבַּה." נאנח הזקן, "אבל אין לי יותר מים."
קירזאי שקל את הדברים בדעתו. לבטח יוכל לחלוק מעט ממימיו עם הזקן, אך אם יעשה כן, יסתכן בכך שיחסרו מים לו עצמו. אך הוא לא יכול לעזוב את הזקן סתם כך. אדם אינו כלב שתניח לו לגווע בלי מבט נוסף.
'לעזאזל עם כל תוכניותי', חשב קירזאי, 'אם אזקק למים כל שעלי לעשות הוא לפלס לי דרך אל השביל שלרגלי ההרים. חיי אדם חשובים יותר מפגישת עסקים!'
הוא עזר לזקן ללגום מעט מים, מילא אחד מן הנאדות שלו וסייע לו לעלות על גמלו.
"המשך ישר בדרך זו", אמר לו בהצביעו לכיוון שבא ממנו, "ותגיע לגיבה תוך שעתיים."
הזקן החווה בידיו תנועה של הכרת תודה. בטרם עזב את המקום הביט רגע ארוך בקירזאי וביטא מלים מוזרות אלה: "יום אחד, המדבר ישלם לך."
הוא דרבן את גמלו והפנה אותו לכיוון שקירזאי הורה לו. קירזאי המשיך בדרכו. הוא החמיץ את שעת הכושר שחיכתה לו בטשיגן, אך הוא חש שלם עם עצמו.
חלפו שלושים שנה. לרגל עסקיו היה על קירזאי לעשות תכופות את הדרך בין גיבה לטשיגן. הוא לא הפך לאדם עשיר, אך מה שהרוויח די היה בו כדי לקיים בכבוד את משפחתו. ליותר מכך לא שאף.
יום אחד בעת שמכר עורות בשוק של טשיגן, נודע לו שבנו חולה מאוד. היה עליו להגיע אליו בכל המהירות האפשרית. קירזאי לא היסס. הוא זכר את קיצור הדרך במדבר שהתכוון לנסוע בו שלושים שנה לפני כן. הוא השקה את גמלו, מילא את נאדות המים שלו ויצא לדרך.
במהלך הדרך נלחם כנגד הזמן ודרבן ללא הרף את גמלו. הוא לא עצר בדהירתו אפילו בעת שלגם מים מן הנאד, ודבר זה היה בעוכריו: הנאד החליק ונפל לפתע מבין ידיו ובטרם עלה בידו לרדת מן הגמל ולהרימו כבר נשפכו כל המים ונעלמו בין חולות המדבר. קירזאי גידף בקול רם. עם נאד אחד בלבד של מים יהיה זה בלתי אפשרי לחצות את המדבר. אך בהרהרו בבנו החולה המשיך האיש הזקן בדרכו.
"אני מוכרח לעשות את זה. אני אצליח!"
השמש של סִיר-דַרְיָה היא חסרת רחמים. אין זה מעניינה מהן המטרות שלשמן מעז אדם פניו כנגד קרניה. היא לוהטת בהתמדה מבלי לאות ותמיד באותה עוצמה. עד מהרה נוכח קירזאי לדעת כי טעה טעות מרה. גרונו ניחר מצמא, לשונו תפחה בפיו וגופו בער. הנאד היחיד שנותר לו היה כבר ריק ממים ועתה, למרבה חרדתו ראה שסופת חול מתעוררת. הוא עטף את ראשו ברדידו, עצם את עיניו והניח לגמל שלו לשאת אותו קדימה לכל אשר יחפוץ. שוב לא היה מודע למה שקורה סביבו. סערה אדירה התחוללה עתה לא הרחק ממנו. הסערה הטילה אור ארגמני רך, אבל קירזאי נותר חסר הכרה ולא השגיח בדבר. הגמל דהר אל תוך הסערה, התקדם צעדים אחדים, ואז כשל לפתע וצנח תחתיו. קירזאי הוטל אל הקרקע. 'אני מחוסל', חשב, 'בני לא יזכה לראות אותי שוב.'
לפתע בקעה קריאת שמחה מגרונו. אדם רכוב על גב גמל התקרב לעברו. אך ככל שהתקרב הרוכב הפכה שמחתו של קירזאי לתימהון.
האדם הזה שירד עכשיו מגמלו וניגש אליו - קירזאי הכיר אותו. הוא זיהה את פניו הצעירות, את בגדיו, אפילו את הגמל שרכב עליו! גמל שקירזאי עצמו רכש תמורת שני אגרטלים יקרי ערך לפני שנים רבות.
קירזאי היה בטוח: האיש הצעיר שבא לעזור לו היה הוא עצמו! זה היה קירזאי כפי שהיה לפני שלושים שנה.
"האם זה... אתה?" לחש קירזאי בקול צרוד.
"מה? אל תגיד לי שאתה יודע מי אני! האם פשטה תהילתי במדבר סִיר-דַרְיָה? אבל אתה, זקן, מי אתה?"
קירזאי לא השיב דבר, הוא לא ידע מה לומר. האם עליו לספר לאיש הצעיר מי הוא, או לעבור על כך בשתיקה?
בינתיים המשיך הצעיר בדבריו:
"בכל מקרה, אינך בקו הבריאות. לאן מועדות פניך?"
"אל גִּיבַּה." השיב קירזאי, "אבל אין לי יותר מים."
קירזאי ראה כיצד שקל הצעיר את המצב בדעתו והוא ידע בדיוק מה חולף בראשו: האם עליו לעזור לקירזאי או להמשיך בדרכו לענייניו שלו? אך קירזאי גם ידע מה תהיה החלטתו והא חייך בעת שהתבונן בצעיר המציע לו לגימת מים. הצעיר מילא את הנאד הריק שלו, סייע לו לעלות על גמלו והורה באצבעו:
"המשך ישר בדרך זו ותגיע לגיבה תוך שעתיים."
קירזאי הזקן התבונן רגע ארוך בפניו של האיש הצעיר שהיה פעם והחווה בידו תנועה של הכרת תודה. הוא ביקש לדבר עם האיש הצעיר על אודות דברים רבים, אך עלה בידו רק לפלוט את המלים האלה:
"יום אחד המדבר ישלם לך."
ואז החיש דרכו לגיבה, מקום שבנו חיכה לו.
קירזאי היה לאדם חכם, מכובד על ידי כל וכאשר סיפר את סיפורו המוזר, כל מי ששמע אותו האמין לו. מאז אותו זמן נודע המדבר של סִיר דַּרְיָה בשם סָמוֹבְסְטְרֵצָ'ה, שפירושו המדבר בו פוגש אדם את עצמו.

17

מזון מגן עדן


כאשר שבתי מעלייתי לרגל למכה הקדושה, הצטרפתי בדרכי חזרה לשיירה של השייח עמרו, שמלבד היותו מורה תיאולוגי גדול, הוא גם מספר מפורסם של סיפורים עתיקים. במהלך המסע הוא התעניין לדעת מה בדעתי לעשות לאחר שובי הביתה ממסעי. בנימה הומוריסטית אמרתי לו שאינני הולך לעשות דבר לפרנסתי, שכן אללה הבטיח להאכיל את מאמיניו.
"הקשב לי, בני", אמר השייח, כשהוא גוחן לעומתי מאוכף הגמל שעליו רכב. ואז ידעתי שסיפור עתיק עומד להיות מסופר. וזה הסיפור שסיפר לי:
 
במדרסה – בית הספר ללימודי דת שנוסד על ידי הח'ליף ישב מולא איברהים האדוק, כשידיו שלובות בחיקו, בתנוחת מדיטציה. איברהים לימד תלמידים מכל מדינות האסלאם, אך העבודה הייתה כפוית טובה והתשלום מחפיר. ובעודו יושב שם מהרהר במצבו הכלכלי בפעם הראשונה אחרי שנים רבות, אמר לעצמו: "מה פשר הדבר שאדם קדוש כמוני חייב לעמול כל כך קשה במלאכת ההוראה של חבורת מטומטמים, בעוד אחרים שלא עמלו ולא נודעו באדיקותם או בציותם לאללה וחוקיו, חיים חיי פאר בלי עמל וטורח? הו, אללה הרחמן והרחום, כלום לזה צדק יקרא? מדוע על עבדך לחיות כחמור בכיכר השוק הכורע תחת נטל השקיים העמוסים וכושל עם כל מכה של החמר שלו?"
ובעודו מהרהר בכך עלה בדעתו של איברהים החכם, כפי שכונה על ידי הבריות, פסוק מן הקוראן הקדוש שבו נאמר: "אללה לא יניח לאיש למות ברעב".
הוא חשב עמוקות על פסוק זה ואמר לעצמו: "יתכן ואינני צריך להאשים אנשים על כך שהם הולכים בטל ללא מעש. ככלות הכל, הם כנראה מוסלמים טובים ממני, שכן יש להם אמונה גדולה יותר מאמונתי שלי. כשהם חושבים על פסוק זה, יתכן והם אומרים לעצמם: 'אשליך יהבי על חסדיו של אללה, אשר הבטיח בפסוק זה מזון ומחיה לכל בריותיו. אללה ברוב חסדו ישפיע עלי מטובו ויאכיל וישמור אותי.' מדוע שאעמול וארעב כחסרי האמונה? בעלי האמונה הם הם הנבחרים והראויים לחסדי האל.
באותו רגע נעצר פחה גדול לפני שערי המדרסה וירד מן האפריון שלו כדי לתת צדקה לקבצן כפי שצריך לנהוג כל מוסלמי הגון. אברהים צפה בו מבעד לסריגי החלון וחשב: "האם אין מצבו של הקבצן, כמו גם מצבו של הפחה מעידים על נכונותו של הפסוק שבו הגיתי? איש מהם אינו רעב, אבל העשיר הוא ללא ספק האדוק מבין השניים, כי הוא הנותן ולא המקבל ועל כן בורך ברכוש ועושר. מדוע עודני מהסס, אומלל שכמותי? כלום לא ראוי הוא שאציית לכתוב באותו פסוק ואשליך גם אני את יהבי על אללה וחסדיו ואשתחרר אחת ולתמיד מן העול הבלתי נסבל הכרוך בהוראת חוכמה לשוטים שלעולם לא יוכלו להבינה?"
ובאומרו לעצמו דברים אלה קם איברהים ממקומו במדרסה של החליף ויצא החוצה אל רחובות בגדאד, העיר שבה התגורר שנים רבות. השעה הייתה שעת ערב, ורגליו נשאו אותו אל גדות הנהר. הוא בחר לעצמו מקום יבש ומוצל מתחת לעץ ברוש ענף ושם בעודו ממתין לחסדו של אללה שקע בשינה מתוך בטחון שהאל הרחמן והרחום לא יכזיב אותו.
כשהתעורר משנתו הייתה השעה שעת בוקר מוקדמת. שלווה אלוהית שרתה על פני כל. אברהים הרהר בעצלתיים באשר לאופן שבו ישלח לו אללה מחיה: האם ציפורים מן האוויר יביאו לו מזון או שדגי הנהר יזנקו מן המים ויציעו לו את עצמם למאכל כדי להשביע את הרעב שבכרסו? באיזו דרך קיבלו הראויים לעזרת אללה לראשונה את חסדו, אם לא בדרך מופלאה כלשהי? אמת, יש עשירים שקיבלו את הונם בירושה מהוריהם, אבל חייבת הייתה להיות נקודת פתיחה. יתכן ופחה כלשהו יפליג במורד הנהר בספינתו ויספק את צרכיו אשר יוגשו לו בצלחות זהב וגביעי כסף.
אבל הבוקר חלף עבר לו. היום הפך ללילה ועדין לא התחולל שום נס. יותר מפחה אחד חלף על פניו בספינתו המוזהבת, אך כולם הסתפקו במחוות הברכה המקובלות ולא נתנו לו שום סימן נוסף. על הדרך שמעליו פסעו עולי רגל ועוברי דרכים, אך איש מהם לא הבחין בקיומו. הרעב כרסם בכרסו והוא הרהר בקנאה על דייסת הדוחן עם חלב העיזים שממנה נהנים עתה המולות במכללה. אך עדין לא התערערה אמונתו ולאחר שטבל בנהר ואמר תפילותיו לא איבד כהוא זה מביטחונו באללה.
הוא שכב לישון על בטן ריקה ושוב הפציע השחר וצבע את הנהר וגדותיו בצבעים קסומים של כסף וארגמן. אברהים היה כה חלש עד שחשש כי לא יעלה בידו לעמוד על רגליו. השעות זחלו לאטן ועדיין לא ראה סימן ואות לכך שמשהו ישביע את רעבונו.
לבסוף, כאשר הגיעו שעות הצהריים עם חומן המחניק, לכד את עיניו משהו שצף על פני המים. הדבר נראה כגוש של עלים עטופים בסיבים. הוא נכנס למים, ולאחר שעלה בידו למשות את החבילה חזר לגדת הנהר, ישב על הדשא ופתח אותה.
החבילה הכילה גוש של חלבה מובחרת, אותו מרציפן מפורסם שרק בבגדאד יודעים את סוד הכנתו – ממתק שמכינים אותו משקדים טחונים מתובלים בסוכר, בשמן ורדים ובתמציות ריחניות.
לאחר שהלעיט עצמו במזון המענג ולגם ממי הנהר כקינוח השתרע אברהים החכם על הדשא מתוך בטחון שתפילתו נענתה ולעולם לא יהיה עליו לעמול עוד. המזון הריחני הספיק לו לשלוש ארוחות ומדי יום ביומו מיד לאחר תפילת הצהריים היו מנות דומות של חלבה צפות ומגיעות אליו במורד הזרם כאילו הונחו שם בידיהם של מלאכי שמיים.
"אין ספק," אמר המולא לעצמו, "הבטחותיו של אללה שרירות וקיימות, ואשר יבטח בו, לא יתאכזב. נהגתי בחכמה כאשר עזבתי את המכללה, שבה היה עלי לדחוס יום אחר יום ידע אלוהי לראשיהם של שוטים שאינם מסוגלים לשנן נכונה פסוק אחד ואם גם יחזרו עליו שוב ושוב."
החודשים חלפו, ואברהים המשיך לקבל את המזון שאללה הבטיח לו בקביעות בלתי משתנה. ואז, באופן טבעי, החל לשער השערות על מקורו של אותו מזון. אם יעלה בידו לגלות היכן הוטלו החבילות למים, אין ספק שיהיה עד להתגשמותו של נס. ומכיוון שעד לאותו יום לא חזה בנס כזה, חש שהוא משתוקק להגיע למעלת השלמות, דבר שללא ספק היה מוסיף למוניטין שלו כאדם קדוש.
ואז, בוקר אחד, לאחר שאכל את מנת החלבה האחרונה מן היום הקודם, חגר אברהים את מותניו העמיס את צרורו על כתפו והחל לצעוד לאטו לכיוון מעלה הנהר.
"ועכשיו," אמר לעצמו, "אם הנחתי נכונה, אקבל היום את אותו מזון ערב לחך בשעה מוקדמת יותר מאשר אתמול שכן אהיה קרוב יותר למקום שבו הונח על פני המים. ועם כל יום נוסף אקבל אותו יותר ויותר מוקדם עד שאגיע לבסוף למקום שבו שליח אלוהי שנשלח על ידי אללה מגן העדן מטיל את המזון הריחני אל המים כדי להצדיק את האמון שנתתי באללה הרחמן והרחום."
במשך ימים אחדים המשיך אברהים לפסוע על הגדה במעלה הזרם כשהוא פוקח עין על הנהר לבל יחמיץ את חבילת החלבה ועם כל יום שחלף הגיעה אכן החבילה מוקדם יותר והיא צפה כה סמוך לגדה עד שעלה בידו למשות אותה בנקל.
בלילות הוא ישן מתחת לעץ מתאים ומכיוון שאנשים ראו בו איש קדוש, לא הטריד אותו אף אחד.
ביום הרביעי למסע ראה אברהים כי הנהר נעשה רחב יותר. במרכז הנהר על גבי אי קטן ניצבה טירה. האי כולו הכיל קרקע דשנה ושטחי מרעה. הטירה העשויה שיש לבן בלטה על רקע מי הנהר הכסופים ופסגותיהם המשוננות של ההרים הכחולים שמסביב. היא נראתה כאילו פוסלה מגוש קרח וקירותיה השתפעו לעבר המדשאות המוצלות עד לחופי האי החוליים והמוזהבים.
כשירד הלילה, היה המראה מופלא עוד יותר. הטירה זרחה לאור הירח כמו ישות מעולם אחר. בעיניו של אברהים היא נדמתה למקום גן העדן. הטירה בלטה בלובנה על רקע שחור הלילה. מגדליה בצבצו מבעד לשיחי ההדס הירוקים. מן הטירה בקעו צלילי גיטרה וקתרוס וקולות שירה מתוקים יותר מששמע אברהים אי פעם בחייו.
ובעודו מתבונן מוקסם במחזה המופלא ושותה את הצלילים הנפלאים כשהוא תוהה לעצמו שמא הוא מת ושרוי בגן עדן, העיר אותו קול צורם מהרהוריו ושאל אותו למעשיו. הוא הביט לאחור וראה אדם זקן בלבוש נזירים ששערו סבוך וזקנו יורד על פי מידותיו.
"סלאם, אישי הטוב," אמר בהקלה, שכן כמו כל אדם שוחר שלום, חשש מאלימות, "ושלום אללה הרחום והרחמן עליך."
"וגם עליך, בני," השיב הנזיר. "אבל מה אתה עושה כאן בשעה זו של הלילה, כאשר אנשים כמוך אמורים לישון על משכבם?"
"כמוני כמוך, אני אדם קדוש," השיב אברהים בשמחה, "אני נמצא במסע שאת תכליתו לא אוכל לגלות לאיש. בעוברי במקום זה נמשכתי למראה הבלתי רגיל של טירה נהדרה זו וסביבותיה וברצוני ללמוד את תולדותיה, אם הן ידועות לך."
"ידועים לי דברים אחדים אודותיה, אך לא הכל." השיב הנזיר, "אני חי במקום זה שנים רבות ולא מרבה לשוחח עם אנשים, אך אוכל לומר לך כי המקום נקרא טירת הכסף. היא נבנתה על ידי פחה שכבר הלך לעולמו, ושהיה מאוהב מאוד בנסיכה מסוימת. אביה של אותה נסיכה סרב לתת לו אותה לאשה, אך איש לא יכחיש כי אצל אנשים מסוימים לאהבה יש אופי כה פראי ובלתי נשלט. אותו פחה בנה את המעוז הזה באמצע הנהר כפי שאתה רואה והקיף אותו בכל כך הרבה לחשים אפלים ונוראים של כישוף עד שאיש אינו יכול להיכנס או לצאת לא יכול לעבור אליו או ממנו ללא רשותו. לאחר מכן, חטף את הנסיכה, נשא אותה לאשה וכלא אותה בטירה הזאת. המלך, אביה, הגיע עם צבא לצור על המקום, אבל כה אדירים היו כוחות הכישוף שהקיפו את המקום עד שנאלץ להפסיק את המצור ולהשאיר את בתו בידיו של אויבו."
"סיפורך מפליא," קרא איברהים. "והאם אותה נסיכה נמצאת כאן עדיין?"
"לא, אחי," ענה הנזיר, "גם היא וגם הפחה שחטף אותה כבר אינם בין החיים, אך הם הותירו אחריהם בת אשר מושלת בטירה, אשה בעלת יופי מדהים המבלה את ימיה בהנאות ובבזבוז העושר הרב שאביה הותיר לה. אבל צער אחד מעיב על אושרה והוא שאין אף אחד שיכול להפר את הלחשים שטווה אביה הפחה ועל כן איש אינו יכול להיכנס לטירה או לצאת מתחומיה.
בני לוויתה הם אנשים זקנים שהיו במקום בעת שהוקם או צעירים שנולדו באי עצמו, ולאשה צעירה ויפה ומצודדת כמוה החיים בטירה הם מן הסתם מייגעים. אך עליך לסלוח לי, אחי, שכן אני עומד לצאת לדרך למסע עלייה לרגל למקום קדוש בבגדאד, שאליו אני מגיע מדי שנה כדי לרכוש עוד ידע. ובינתיים אם אתה מחפש מקום להתגורר בו אתה יכול לשכון במעון הצנוע שלי עד שאחזור בעוד שבעה ימים."
אברהים קיבל בשמחה את הצעתו של הנזיר, ולאחר שהלך, התיישב להגות בסיפור שסיפר לו. והנה בין יתר החוכמות שקנה לעצמו במהלך השנים, רכש אברהים ידע עמוק באומנות הכישוף ועלה בדעתו שידע זה ניתן בידיו כדי שבמועד הנכון יוכל להסיר מעל הטירה הקסומה ותושביה את הלחשים שהשאירו אותם כלואים בשבי בתוכה.
תוך כדי מחשבות על כך הוא נרדם והתעורר רק בעת שהשמש כבר החלה להעפיל לגובהי השמיים. הוא טבל בנהר ואמר את תפילותיו ואז התיישב על הגדה וחיכה למנת המזון היומית שלו.
ובעודו צופה אל הנהר ראה מחזה מוזר. כשלוש שעות לאחר זריחת השמש ראה אשה יפיפייה
ניצבת על החומה הצופה אל הנהר. היא הייתה כה יפה למראה עד שנשימתו של אברהים נעתקה מרוב הפתעה. יופייה דמה ליופיין של החוריות בגן העדן. שפעת שערה הייתה כמו צרור חוטי זהב שהתקין צורף מוכשר ועיניה היו בורקות ובהירות כמו אבן טופז מאררט. צבע לחייה דמה לורדי איספהן ואשר לעורה – הוא הבריק בזוהר הכסף, כה זוהר ומלוטש היה.
"כלום זוהי הנסיכה?" חשב אברהים, "או שמא זהו מלאך מן השמים? לא, אין ספק שזאת היא שכן גם אם עולה היא ביופייה על כל מה שראיתי בימי חלדי אין ספק שמדובר ביצור אנוש."
ובעוד אברהים מתבונן בה הרימה הנערה את ידה והטילה משהו אל הנהר, ולאחר שעשתה זאת נסוגה אל בין החומות ונעלמה מן העין כמו כוכב שנעלם מאחורי העבים. המולא נעץ עיניו בחפץ שהשליכה לנהר ועד מהרה גילה כי זוהי מנת החלבה היומית העטופה עלים. הוא ירד אל הנהר ותפס אותה ומצא שהיא מלאה כרגיל בחלבה מובחרת.
"אהא," אמר לעצמו, בעת שזלל את המאכל הערב לחך, "עכשיו זכיתי להכיר סוף סוף את הישות הקורנת שבאמצעות ידיה שלח לי אללה הרחום והרחמן את מזוני היומי. אכן הרחמן הוא שנטע בלבה של הנסיכה האלוהית הזו את הרצון להטיל לזרם את המזון העסיסי הזה כל יום באותה שעה, ואני מבקש להשיב לה כגמולה על החסד שנטתה לי על ידי שחרור הטירה מן הלחשים המקיפים אותה ומחזיקים את הנסיכה כאסירה. אותה הראויה להינשא לסולטן ולמלוך על בגדאד."
וכשמחשבות אלה חולפות בראשו התיישב אברהים למצוא את הדרך להסרת הכישוף. הוא נכנס למצב של טרנס עמוק שבמהלכו חדר לארץ השדים בלי כל פגע ובא לביתו של אחד השדים שהכיר וששמו היה אדהם. באמצעות טבעת קסמים שנתן לו השד עלה בידו של אברהים להסיר את הכשפים וכאשר הפציע היום עלה בידי אברהים להקים גשר שבאמצעותו נכנס לאי. כאשר דרכו רגליו על אדמת האי ניגש אליו איש זקן שחרב שלופה בידו ושאל אותו כיצד עלה בידו להיכנס לשטח האי, לאחר שנים כה רבות של כישוף.
"דבר זה אוכל לספר רק לגברתך הנסיכה. הבא אותי אליה ללא דיחוי."
השומר הנדהם ליווה אותו אל שער הטירה והכניס אותו פנימה לתוך חצר מרווחת שבה פיכו מזרקות מים. הוא הוכנס לאולם מפואר שרצפתו משובצת באריחי שיש כחול ולבן וקירותיו מחופים באבני תכלת ואבנים יקרות אחרות. אחד הסריסים הוליך אותו אל מקום מושבה של הנסיכה.
הנסיכה ישבה על גבי בימה מוגבהת. זו הייתה הנערה שאותה ראה אברהים מטילה לנהר את מנת החלבה היומית שלו. הוא כרע ברך והשתחווה לפניה וסיפר לה את סיפורו.
"ומה גמול אגמול לך אברהים החכם על שירותך? שאלה הנסיכה, "דבר ויינתנו לך אוצרות כאוות נפשך עד חצי המלכות."
"לא, גברת אצילה," קרא אברהים, "כלום לא אני הוא זה שעליו להיות אסיר תודה להוד מעלתך על המזון הטעים שבו האכלת אותי מדי יום ביומו, החלבה שהטלת לנהר כל בוקר מחומות טירתך? אין ספק שרק מלאך מגן עדן יכול היה לנטוע בלבך מחשבה חסודה זו."
הנסיכה הסמיקה כל כך עד שניתן היה לחוש בגוון פניה על אף הרעלה שכיסתה אותה.
היא בכתה, פכרה את ידיה ואמרה: "למרבה הצער, מולא טוב שלי! מה הדבר שאתה אומר לי? קללת אללה על היום שבו הטלתי לראשונה את החלבה כפי שאתה מכנה אותה אל מימי הנהר.
דע לך, כי כל בוקר אני נוהגת לטבול באמבט של חלב, ואחר כך למשוח ולשפשף את אברי בתמצית שקדים, סוכר ומוצרי קוסמטיקה מתוקים ומבושמים. וכשאני מסיימת זאת אני מורידה את השאריות מעל גופי הערום, עוטפת אותם בעלים ומשליכה אותם לנהר."
"אוי לי," קרא אברהים במרירות, "עכשיו, הנסיכה, אני רואה את עיוורוני. אללה בוודאי נותן מזון לכל ברואיו, אך טיב המזון ואיכותו תלויים במה שמגיע לכל אדם!"

18

תומס מתקין הגגות


אי שם בצפונה של סקוטלנד ניצב פסל. זהו פסלו של תומס מתקין הגגות. הפסל ניצב במקום שהיו בו פעם כנסיה וחצר בית קברות. הכנסיה חרבה מכבר והקברים נהרסו, אבני המצבות נשברו והתכסו אזוב, אך הפסל עדין ניצב על מכונו.
מי היה תומס מתקין הגגות? על כך אני רוצה לספר לכם עכשיו.
תומס גר בכפר קטן סמוך ללוך מרי. הוא היה בעל מלאכה מעולה. גגות הקש שהתקין בתי הכפר שלו ובכפרים הסמוכים היו לשם דבר. הוא הידק את הקש כל כך בחוזקה עד שטיפת מים אחת לא טיפטפה פנימה גם כאשר ירד גשם זלעפות. שום עכבר לא יכול היה למצוא בגגות שלו חור מספיק גדול לשכון בו ושום ציפור לא יכלה לקנן בהם. אלה היו גגות מושלמים.
תומס היה אדם שוחר שלום וטוב לב. מעולם לא רב עם שכניו, לא שתה לשוכרה והקפיד לבוא לכנסיה בכל יום ראשון. בני קהילתו אהבו וכיבדו אותו לא רק על שום עבודתו המעולה אלא גם על שום סגולותיו כבן אדם.
באותם ימים היה נהוג שאם היה אדם חוטא בדבר כלשהו - מתפרע, או רב עם שכניו, או, חלילה, שולח ידו בגניבה, והדבר היה נודע ברבים, היה שליח בית הדין עובר בכפר ומכריז בקול כי פלוני נדרש להתייצב בפני שופט הכפר כדי לעמוד לדין על פשעו.
אם היה האדם שנקרא על ידי הכרוז מתייצב מרצונו בבית הדין, היו מקלים בעונשו, אך אם היה מתעלם מן הקריאה והיו צריכים להביא אותו לדין בכוח, היה השופט מחמיר בעונשו.
והנה ארע שבאחד הימים עבר הכרוז בכפר וקרא בשמו של תומס מתקין הגגות - קרא לו להתייצב לפני השופט ולהתוודות על חטאיו.
תומס היה מופתע. לא עלה על דעתו שום חטא או פשע שאפשר היה להאשימו בהם. תמיד נהג ביושר ובהגינות, לא בא בריב עם שכניו ולא עשה דבר הראוי לגינוי.
'עם זאת', חשב לעצמו, 'מוטב לי שאתייצב מרצוני ולא אאלץ את הרשויות להביאני לדין בכוח.'
הוא יצא על כן מן הבית וניגש אל חצר בית המשפט כשעינים סקרניות רבות נועצות בו את מבטן.
"כבוד השופט", פנה תומס אל השופט, "אתה מכיר אותי ולא מהיום. כל ימי נהגתי כאזרח הגון ואינני מעלה על דעתי שום סיבה שבגללה אובא לבית הדין. תמיד עשיתי מלאכתי נאמנה ולא מעלתי בתפקידי. במה אני נאשם?"
השופט חייך: "אומרים עליך, תומס, שאתה מתקין גגות מעולה." תומס הינהן בראשו. "אומרים שאתה קושר את החציר בגגות שאתה מתקין בצורה כה הדוקה, עד שאפילו עכבר לא יכול לנקר בו חור, שלא לדבר על ציפור המחפשת לה מקום לקנן."
"אני משתדל לעשות כמיטב יכולתי." השיב תומס בלשון רפה.
"אם כך", אמר השופט, "איך תסביר את העובדה שגג ביתך שלך אינו מהודק כראוי, הקש נושר ממנו ויש בו קיני ציפורים רבים?"
"אה, כבוד השופט, זה בגלל החברים שלי!"
"החברים שלך?"
"כן, לא חברים בני אדם, אלא הציפורים והעכברים – אלה הם חברי. אתה מבין, אדוני השופט, הגגות שאני מתקין הם אכן כה הדוקים עד שבכל הכפר לא יצליחו שום ציפור או עכבר למצוא להם מקום. חשבתי לעצמי: המסכנים הללו – לפחות בביתי שלי ימצא להם מנוח. כאן אוכל לבנות את הגג כרצוני ואיש לא יבוא אלי בטענות."
השופט האזין ברוב קשב לסיפורו של תומס. הוא לא הפסיק את דבריו ורק ישב והינהן בראשו עד אשר סיים תומס את דבריו.
"יקום הנאשם ויעמוד על רגליו!" אמר השופט כשסיים תומס את סיפורו. "שמעתי את דבריך", אמר, "ואני מנקה אותך מכל אשמה."
תומס הודה לשופט וכבר פנה לשוב לביתו, אך השופט עצר בעדו: "חכה, ברצוני לומר לך עוד דבר מה: יש לי בקשה ממך. כאשר תבוא בפעם הבאה להתקין את הגג בביתי, אל תהדק אותו יתר על המידה כדי שגם בביתי שלי ימצאו הציפורים מסתור וקן..."

19

השליח


נֵרִי אוֹלְבְסוֹן התגורר זמן מה בְּסונְסְטְוֵיְיט שבנורווגיה. הייתה לו חווה שנוהלה על ידי אשתו, בעוד שהוא עצמו הפליג בספינתו הרחק מחופי נורווגיה. דבר מוזר ארע לו באחת מהפלגותיו בעת שהשליך עוגן סמוך לחופי סין, וכך היה המעשה.

היה זה ערב חג המולד ונרי, רב החובל של הספינה התגעגע מאוד לאשתו ולילדו הקט שהותיר מאחריו ולא ראה זמן כה רב.

"אם רק הייתה לי דרך לדעת מה שלומם ומה נשמע בביתי." אמר לאחד מספניו, בן פינלנד שהפליג עמו בספינה והיה מפורסם בקרב חבריו כידען גדול, "נאלצתי לעזוב את אשתי זמן קצר אחרי שילדה את בני ורק אלוהים הטוב הוא היודע איך הם מסתדרים לבדם."

"מה תיתן לי אם אביא לך הלילה ידיעות מהם?" אמר לו הספן.

"מה אתה מקשקש, הרי אין סיכוי שתוכל לעשות זאת!"

"אם תיתן לי חביונת רום קטנה זה יהיה מספיק." השיב לו הספן הפיני.

"אתן לך בשמחה אפילו חמש חביונות אם תשכנע אותי שהדבר אפשרי!" אמר רב החובל.

"בסדר. אם יש לך בבית איזה שהוא חפץ שתוכל לזהות כשלך אביא לך אותו כסימן שאכן ביקרתי שם."

נרי חשב על כך. "כן, בודאי," אמר לבסוף, "יש לנו בביתנו כף כסף עתיקה שעברה אלינו בירושה ואומרים שהיא מעשה ידיהם של הטרולים ושמעולם לא השתמשנו בה. היא מונחת בתוך חריץ בקיר בדיוק מעל החלון. נראה אותך מביא אותה!"

הספן אמר לרב החובל ולכל הצוות להיות שקטים כמו עכברים עד שיסיים את מעשיו, והם הבטיחו לו זאת. הוא נטל פיסת גיר ושרטט מעגל גדול על הסיפון ואז שכב בתוכו דומם כמו מת. כל הצוות ראה כיצד הוא הולך ומחוויר מרגע לרגע בלי להניע אבר עד שהכל נחרדו וחששו לחייו. לפתע השמיע הספן קול צעקה, קפץ על רגליו והכל ראו שהוא מחזיק בידיו כף כסף.

"הרי לך כף הכסף שלך!" אמר, "הבאתי אותה מביתך שבסונסטוייט!"

"אכן, זוהי הכף." אמר רב החובל, "איך מתנהלים העניינים שם?"

"אה, הכל בסדר. לאשתך יש ילד גדול ונחמד. גם אמך הזקנה נמצאת שם, יושבת בבית אבן שחור, וטווה צמר בפלך. היא אמרה שהיא קצת עייפה. אביך לעומת זאת ניצב בחצר וחטב עצים לתנור."

רב החובל רשם בפנקסו את דבריו וציין את התאריך והשעה. לאחר חודשים אחדים, כאשר שב לביתו ממסעו בים, התברר לו שהכל היה כפי שתיאר זאת הספן.

"אבל כף הכסף העתיקה נעלמה ואיננה!" אמרו לו, "יום אחד פרצה סערה עזה וכל הבית רעד ממשבי הרוח. לא הבנו מה בדיוק קרה כי הסערה נמשכה רק דקות ספורות, אבל מאז לא ראינו יותר את הכף."

"הנה היא לפניכם." אמר נרי לבני הבית המופתעים, "היא עשתה את כל הדרך הארוכה מכאן ועד סין!" ואז סיפר להם את הסיפור כולו בדיוק כפי שארע.

20

גלימת האהבה


גלימת האהבה
עיבוד של לורה סימס לסיפור עם מרוקאי
נוסח עברי – יואל פרץ
©

היה פעם סוחר שגמר אומר בנפשו לעלות לרגל למכה הקדושה. זה היה מסע שחלם עליו שנים רבות, אבל נבצר ממנו להוציאו את הפועל כיוון שרעייתו נפטרה ועליו הוטל עול הטיפול בשלוש בנותיהם. רק עתה משגדלו הנערות, יכול היה לממש את חלומו ולצאת למסע.
"מה להביא לכן מן השוק הגדול של מכה?" שאל אותן.
הבת הבכירה ביקשה ענק זהב לצווארה. הבת האמצעית ביקשה צמידים ואצעדות מכסף. אבל הבת הצעירה אמרה: "אבא, אני מחפשת את תשוקת לבי. הבא לי את כַּפְתַן אל-חוּב, גלימת האהבה."
"איך היא נראית?" חקר אותה הסוחר.
"אינני יודעת. אשה זקנה בשוק הפרה את שלוות נפשי. היא שאלה אותי שאלה אחת ויחידה: 'האם את יודעת מה את באמת רוצה?' חשבתי על כך ימים רבים ואז חזרתי אליה עם תשובתי: 'אני מחפשת את תשוקת לבי', אמרתי.
'מעטים הם אלה המחפשים את תשוקת לבבם', השיבה לי, 'ומעטים עוד יותר הם המוצאים אותה. אבל אם זה הדבר שאת רוצה, עליך למצוא את כַּפְתַן אל-חוּב, גלימת האהבה'. ואז היא נעלמה. זו הסיבה שאני מבקשת ממך את גלימת האהבה. אבל מה מראה והיכן ניתן למוצאה – אינני יודעת."
הסוחר הנהן בראשו: "בעיר גדולה כמו מכה בודאי אוכל למצוא את גלימת האהבה."
כאשר הגיע הסוחר למכה, הוא נשא את תפילותיו במשך ארבעים יום. הוא הקיף שבע פעמים את האבן השחורה, שיש אומרים כי נפלה מן השמים עוד בשחר ההיסטוריה, ואז כפי שהבטיח, הלך לשוק למצוא מתנות לבנותיו.
הוא לא התקשה למצוא ענק זהב ואצעדות כסף, אבל בשום שוק לא עלה בידו לגלות גלימת אהבה. הוא עבר מסוחר לסוחר, מדוכן אחד למשנהו ולבסוף בחר באריג העדין והמעולה בעולם עבור בתו הצעירה. הוא הכין את עצמו לדרך הארוכה הביתה.
הוא חצה במסעו את המדבר. באמצע המדבר עצר הסוחר לנוח בנווה מדבר. הנוסע היחידי שהזדמן על דרכו היה אדם זקן. זקנו הלבן היה כה ארוך עד שהסוחר הניח כי הוא בעל ידע רב. הוא חקר אותו: "האם שמעת מימיך על כַּפְתַן אל-חוּב, גלימת האהבה?"
"מעטים מחפשים את תשוקת לבם," השיב הזקן, "ומעטים עוד יותר מוצאים אותה!"
"האם ידוע לך היכן אוכל למצוא גלימה כזו עבור בתי הצעירה?"
הזקן הסביר לסוחר כי עליו לפסוע שנים עשר יום צפונה בדרכי המדבר. "או אז," אמר לו, "תגיע לעץ גדול. שנים עשר איש לא יוכלו להקיף את גזעו בידיהם הפרושות. שב על החול לצד העץ. כל מה שיכנס לפיך, בלע." ואז הורה לו לפסוע צפונה שנים עשר יום נוספים. "אתה תגיע לנהר. שב על האדמה. כל מה שיכנס לפיך, בלע. לא קל למצוא את גלימת האהבה."
הסוחר שינה את דרכו ופנה צפונה. "יש עשרים וארבע שעות ביממה. שנים-עשר מזלות בשמים ועשרים וארבעה ימים בדרכי המדבר למלא את משאלתה של בתי." חשב, בעודו משרך דרכו במדבר.
לאחר שנים עשר ימי מסע הגיע לעץ. הוא התיישב לרגליו, פתח את פיו ובלע חול. הוא שב ופסע צפונה שנים עשר יום והפעם התיישב על האדמה ובלע מי בוץ.
לא חלף רגע וג'ין עלה מן הנהר וקרא לו: "מה אתה מחפש?"
"אני מחפש את גלימת האהבה עבור בתי הצעירה", השיב הסוחר.
"לך בעקבותי". השד צלל חזרה אל תוך מימי הנהר.
האב נתן בו את מבטחו ופסע אל תוך הנהר. להפתעתו שקע בעיניים פקוחות בלא שיחסר לו אוויר לנשימה. שער לבן עשוי פנינים נגלה לעיניו. השד הוביל אותו מבעד לדלת קטנה. בפנים ראה הסוחר ארמון בנוי מאבנים יקרות, ארמון שאת יופיו לא ניתן לתאר במלים. קירותיו ורצפתו של הארמון היו מרוצפים בשיש, צדף ואבני כחל. על כס זהב ישב מלך השדים.
הסוחר השתחווה ביראת כבוד ושאל: "האם תוכל לומר לי היכן אוכל למצוא את גלימת האהבה עבור בתי הצעירה?"
מלך השדים צחק בהנאה רבה.
הוא העניק לסוחר מקל קטורת עשוי מעץ אלמוג והורה לו כך: "אם ברצונה של בתך למצוא את גלימת האהבה, עליה להבעיר את הקטורת הזו. כאשר יעלה העשן יחל גם מסעה."
הסוחר הודה למלך השדים ופסע בעקבות הג'ין אל מחוץ לארמון. לאחר רגעים ספורים מצא עצמו חזרה בנוה המדבר שבו החל את מסעו. האיש הזקן נעלם והסוחר פנה לשוב לביתו.
הוא שב לביתו עייף אך עם לב רענן. שלוש בנותיו ברכו אותו לשלום. לאחר שנח, התרחץ וסעד את לבו, והבנות ריוו את צימאונן לשיחה, נתן להן הסוחר את מתנותיו. הבת הבכורה הייתה מרוצה מענק הזהב שקיבלה והבת האמצעית התפעלה מאצעדות הכסף שלה. כאשר קיבלה הבת הצעירה את מקל הקטורת העשוי מעץ אלמוג, לעגו לה אחיותיה: "איזה תועלת יש בו?" אמרו.
הנערה מיהרה לחדרה והבעירה את הקטורת. ברגע שמילא ניחוח הקטורת המתוק את האוויר נשמעה דפיקה בדלת. תהלוכה ארוכה של שדים ניצבה בחוץ: נשים, גברים וטף עם מרכבת זהב וסוסים אבירים. הג'ין שאותו פגש הסוחר על שפת הנהר הכריז: "באתי לקחת את בתך. היא תחיה בארמון, תינשא לאיש אציל ולא יהיה לה שיג ושיח עם העולם הזה, אף לא עם העולם האחר. היא תמצא את גלימת האהבה."
הסוחר היה מודאג: "אינני יכול להניח לבתי להינשא לשד. היא קרובה לי וחביבה עלי כמו כף ידי. היא יקרה לי כמו הריסים המגינים על עיני."
אך הבת הצעירה התחננה בפני אביה: "הנח לי לצאת למסע."
שתי אחיותיה נעלבו: "מדוע שתינשא לפנינו?" מחו.
אך הנערה לא שעתה למחאותיהן. היא טיפסה ועלתה אל מרכבת הזהב ויצאה לדרך בעוד השד מבטיח לסוחר כי כל אימת שיחפוץ לראות את בתו, יהיה עליו רק לקרוא בשמה והיא תשוב ותופיע בפניו.
גלגלי המרכבה סבבו על פני האדמה עד אשר התרחקו מביתו של הסוחר ואז המריאה המרכבה באוויר כמו יצור מכונף, הגביהה עוף ונחתה על שפת הנהר. הנערה בקושי הבחינה איך שוקעת המרכבה אל מתחת למים.
כאשר הביטה החוצה נוכחה לדעת כי ירדה אל תוך עולם אחר. הדמעות שזלגו מעיניה נמהלו במימיו המלוחים של הים. לפניה ניצב שער גבוה בנוי מאבנים יקרות, ואז, למרבה הפתעתה, האשה הזקנה שאותה פגשה בשוק, פתחה את השער אל החצר שלפני הארמון. בת הסוחר פסעה בעקבות הזקנה. היא מצאה עצמה בתוך ארמון מפואר עם גן נפלא, שנראה כי נועד לה לבדה.
"לעונג יהיה לי למלא את כל צרכיך." אמרה לה הזקנה בחביבות. היא הכינה לה תבשילים מתוקים ומשקאות נפלאים והראתה לה מלבושים ועדיים רבים מכל אשר חפצה אי פעם. טוב לבה של הזקנה היה המתנה הגדולה מכל. וכך שכחה הנערה את צערה אף על פי שלא ראתה את הגבר שלו עמדה להינשא. לאחר יום או יומיים לא חשבה על כך יותר.
היא חיה בנוחות ולא חסר לה דבר. הזקנה לימדה אותה כל דבר שעל נערה ללא אם ללמוד, ובערב בטרם עלתה על משכבה הגישה לה תה מתוק. בלילה חלמה על גבר. די היה בכך.
יום אחד, האחיות שהיו אכולות סקרנות, ביקשו מאביהן לקרוא לאחותן הצעירה. אך קרא לה ומיד הופיעה נישאת באוויר על ידי רוחות בלתי נראות, ואז החלו האחיות חוקרות אותה: "מי הוא בעלך? איך הוא נראה? איפה אתם חיים? האם את מרוצה מנישואיך?"
תחילה נפעמה הנערה בשומעה את קול אחיותיה והתעודדה בזרועות אביה, אבל השאלות היו מסוכנות. הזקנה הזהירה אותה לבל תדבר יותר מדי על החיים שהיא מנהלת בארמון. היא תארה את הארמון ואת כל אחד ממלבושיה כדי לספק את סקרנותן של אחיותיה, אבל הן התמידו בשאלותיהן, עד אשר לבסוף נאנחה הנערה והשיבה: "אין בעל. אני לוגמת תה לפני שאני עולה על משכבי וחולמת כל לילה על אודות גבר נפלא. זה הכל."
"אה!" התנשפו שתי האחיות בבת אחת, "אל תשתי את התה!"
בלילה חזרה הנערה לארמון כשהיא מהרהרת: 'כמה פיקחיות הן האחיות שלי. אני לא הייתי חושבת פעמיים על התה.'
באותו לילה העמידה פנים כאילו לגמה מן התה ועצמה את עיניה. היא כיסתה עצמה בסדיני המשי כדי שהזקנה לא תחשוד במאומה.
בחצות הלילה נפתחה דלת החדר. הגבר שחלמה עליו נכנס פנימה. הוא אכל חלק מן המאכלים שהשאירה הזקנה על השולחן הקטן ועטה על עצמו גלימת משי אדומה. הוא שכב לצדה של הנערה מבלי שיגע בה. כאשר הפכה נשימתו קצובה והוא נרדם, פקחה הנערה את עיניה, קמה על רגליה והתבוננה בו בגניבה. היא נטלה פמוט מן השולחן והדליקה נר. האור נפל על פניו. הוא היה יפה תואר, אציל מראה. שערו היה שחור כלילה ושפתותיו אדומות כרימונים. היא הזיזה את הנר באיטיות כלפי מטה כדי להתבונן בצווארו, כתפיו וחזהו. הוא נראה מושלם מכל הבחינות. ואז ראתה שבלוח לבו קבועה דלת כסף זעירה ולצדה מפתח כסף פצפון תלוי על גבי וו קטן. היא לא יכלה להתגבר על הפיתוי. היא אחזה במפתח, סובבה אותו בחור המנעול ופתחה את הדלת. בפנים היו מרפסת וגרם מעלות מכסף. הנערה פסעה דרך המרפסת וירדה בגרם המדרגות. היא הגיעה לחדר ובו ארמון מקושט בכיסאות מלכות מכסף ובאוצרות בעלי ערך לא יתואר. היא פתחה דלת נוספת אל תוך חדר זהב, ואז חדר נוסף של יהלומים בוהקים בשלל צבעים. היא פסעה ועברה דרך שבעה חדרים מהממים ביופיים ובזוהרם. ואז, במרכזם של כל החדרים היה חדר נוסף, חדר ריק של שקט ושלווה, מושך הרבה יותר מכל אוצרות העולם. שם ניצבה היא רגע ארוך עד אשר זכרה היכן היא. בפחדה פן תעיר את הגבר משנתו, חשה החוצה מהר ככל שיכלה, דרך החדרים במעלה המדרגות על פני המרפסת ואל מחוץ לדלת שכיסתה את לוח לבו.
בעוד היא תולה חזרה את המפתח הקטן על גבי הוו הזעיר, נשרה טיפת חלב על עורו. הוא נעור משנתו. הוא חייך: "אסור היה לי להניח לך לבלות את היום בחברת אחיותיך." אמר בעליצות.
"הייתי רק סקרנית." התוודתה בפניו בעת שנטל אותה בזרועותיו.
"מוטב שלא תהיי שוב כה סקרנית." לחש.
כך החלה אותו לילה אהבתם הגדולה שבהקיץ. כל בוקר בעת שנעורה משנתה הייתה מגלה שהלך והשאיר אחריו את הגלימה האדומה על שפת המיטה. היא לא שאלה שאלות. היא הייתה מאושרת כמו כל כלה צעירה. הזמן חלף באושר.
ואז, יום אחד האחיות, שבערו מרוב סקרנות, דחקו באביהן לקרוא לה שוב. הוא עשה זאת, אבל הזקנה הופיעה במקומה והזהירה אותם כי אם לא יהיו זהירים תאבד האחות את כל אשר השיגה. שתי האחיות העמידו פנים כדורשות טובתה. הן תלשו ורד אדום מן הגן ושלחו אותו כמתנה לאחותן בארמון שמתחת למים.
כאשר הריחה הנערה את ניחוח הורד האדום מעולמנו, היא נתקפה בגעגועים לביתה. היא הבטיחה לזקנה שלא תדבר על אודות בעלה. השדה ראתה שהנערה חולת געגועים ולקחה אותה שוב בדרך האוויר אל בית אביה.
הפעם לא חדלו האחיות מלחקור אותה: "חייב להיות גבר!" כיצד הוא נראה?" דרשו לדעת.
לבסוף לפני שעמדה להיפרד מהן ולעזוב אתה הבית, הפצירו בה: "לפחות אמרי לנו את שמו."
"מעולם לא שאלתי לשמו." השיבה.
"איך את יכולה לבלות את הלילה עם גבר שאת שמו אינך יודעת?" אמרו האחיות בביטחון כה רב עד שהנערה הרגישה בושה ומבוכה. "אנחנו מבוגרות ממך ויודעות דברים כאלה."
באותו לילה, היותה בטוחה שבעלה לא יסרב לבקשתה, שאלה אותו לשמו.
הוא סרב להשיב. היא שאלה שוב. כל לילה חזרה ושאלה אותו לשמו אף על פי שהזהיר אותה כי יש לה הרבה מה להפסיד.
לילה אחד אמרה לו: "אם אתה אוהב אותי תאמר לי מה שמך."
"האם את בטוחה שברצונך לדעת את שמי?" שאל.
"כן." השיבה ברטט.
"שמי הוא כַּפְתַן אל-חוּב. אני הוא גלימת האהבה."
קולו הדהד כמו רעם. גופו התרחב עד אשר מילא את החדר, את הארמון, את הנהר, את העולם, עד אשר לא נראה יותר לעין.
הנערה המבועתת שקעה בעילפון עמוק.
כאשר פקחה את עיניה מצאה את עצמה שוכבת במדבר. היא איבדה הכל. לאן שלא הסתכלה לא ראתה אלא חול וחול. אי אפשר לומר כמה זמן צעדה בלי שתמצא דבר זולת חול. היא צעדה עד שלא חשה עוד את רגליה. היא בכתה עד שלא נותרו לה עוד דמעות. היא רק חשבה: 'איבדתי הכל ותשוקתי היחידה היא לחזור ולהתאחד עם אהובי.'
בתו של הסוחר חצתה את המדבר עד שתקווה ופחד וזמן חדלו להתקיים.
יום אחד נגלו לעיניה חומותיה של עיר גדולה. היא מכרה אחד מצמידיה בשוק שהיה בשער העיר ורכשה גלימות לבנות של תלמיד דת. היא התחפשה לאיש צעיר. היא עשתה דרכה למסגד שבמרכז העיר וישבה להתפלל בחוץ בצל קירותיו. שם החלה לשיר שיר געגועים לאהוב. קולה היה מלא ביופי כה נואש עד שאנשים התאספו סביבה להקשיב לה.
"מלותיו מתוקות כמו החוריות בגן העדן," אמרו, "גרונו מחייה את משק כנפיהן של אלף ציפורי שיר."
עד מהרה התפשטו החדשות על בואו של משורר דתי צעיר לעיר, משורר שמלות השבח שבפיו השתוו לשירתם של גדולי הפייטנים במזרח. "אפילו ציפורים וחרקים באים להאזין לו." לחשו.
יום אחד, הוזיר הגדול, יד ימינו של השולטן, אחר להגיע לפגישה בחצר המלכות כיוון שהשתהה זמן רב להאזין לשיריו של האיש הצעיר. הוא לא יכול לנתק עצמו ממה שהכל ראו בו את 'קולה של השכינה'.
כאשר חקר אותו השולטן על איחורו, התוודה הוזיר באוזניו כי תפילותיו של האיש הצעיר היו מהות האושר השמימי. הנה כי כן ביקש גם השולטן להאזין לשירתו.
גם הוא נלכד בקסמו של הצעיר.
"אני מתחנן בפניך לשיר בחצר מלכותי ובגנים שלי." ביקש השולטן.
אך הצעיר השיב: "לא אזוז מכאן."
"המלים שלך ישרו בי צדק וצלילי קולך ירעננו את השמים ואת הארץ." אמר השולטן והציע לו כל דבר שלבו משתוקק לו.
"אינני משתוקק לדבר בעולם הזה." אמר הצעיר.
"האם אין דבר שאתה חולם עליו?" המשיך השולטן.
האיש הצעיר נאנח, "אני אכן חולם על ארמון לעבודת האל שאין דומה לו ביופיו עלי אדמות. יש בו שבעה חדרים המקיפים חדר אחד מקומר. ארמון כזה אם יוקם עלי אדמות ישרה בלב כל את התשוקה לאלוהי."
השולטן שמח. "אשכור את הארכיטקט הדגול ביותר במרוקו."
וכך קרה שהנערה הצעירה במסווה של איש צעיר, החלה לשורר בחצר השולטן בבוקר ובגני השולטן לעת ערב, אך בצל הצהרים הפך חלום לבה צורה נראית לעין באמצעות אומנותו של הארכיטקט. אט אט התרומם וגבה לצד הארמון בית תפילה מושלם בצורתו.
ובאותו זמן עצמו בקומה העליונה של ארמון השולטן ישבה בתו הצעירה של השולטן בחדר שנשקף אל גני הארמון. היא הקשיבה ערב אחר ערב לשיריו של הצעיר והתאהבה בו. "אבא, רצוני להינשא למלומד הצעיר המזמר בגן."
השולטן הגה אף הוא חיבה רבה לאיש הצעיר והסכים לשוחח עמו על הדבר. הצעיר השיב: "אני קשור בעבותות אמונה לאהבת לבי, לולא כן הייתי נושא ברצון את בתך לאשה."
החדשות על סירובו של הצעיר שברו את לבה של הנסיכה והיא נפלה למשכב. שום רופא לא מצא מזור למחלתה.
לבסוף הגיע רופא שהיה בקי במרפא וברעל שבאהבה. "היא חולת אהבה נכזבת. האיש הצעיר חייב לעשות אחת משתים: להסכים לשאתה לאשה, או לתת את חייו עבור חייה."
השולטן בא נכה רוח אל המשורר האהוב שלו. המשורר השיב לו: "הדבר שעליו חלמתי מתגשם עכשיו. הנח לי לשהות לילה אחד בבית התפילה אשר עיצבתי מתוך לבי השבור ועם שחר אטיל את עצמי למעמקי הנהר ואמסור את חיי בשמחה בתמורה לחיי בתך. אכנס ברצון לגן עדן כדי לראות אותה חיה. או אז אוכל להתאחד עם אהבת לבי."
הנסיכה לא יכלה לשאת את החדשות. באותו לילה, בלתי נראית, עקבה בחשאי אחרי האיש הצעיר אל תוך בית התפילה. היא פסעה דרך שבעה חדרים: אחד של כסף אחד של זהב, וכל חדר בנוי מאבני החן הזוהרות של העולם הזה. אך היא לא ראתה דבר זולת האיש הצעיר שאהבה. עד אשר נכנסה לחדר המרכזי המקומר, שם ריפאה השלווה את לבה הדווה.
באותו רגע עצמו ראו שניהם, הנסיכה והאיש הצעיר, גלימת משי אדומה מונחת על האדמה. המלומד פשט את גלימותיו הלבנות ועטה את הגלימה האדומה. הנסיכה הבינה עתה מדוע לא יכול המלומד האשה לשאתה לאשה. באותו רגע נחו עיני שתיהן על גרם מדרגות זעיר מכסף המוביל אל מרפסת כסף שמאחוריה דלת כסף. בת הסוחר חשה במעלה המדרגות, עלתה אל המרפסת, הטילה עצמה דרך הפתח ונעלמה.
עד שהספיקה הנסיכה לחצות את החדר נעלמו דלת הכסף, המרפסת וגרם המדרגות.
היא פשטה את גלימות המלכות שלה ועטתה על עצמה את הגלימות הלבנות של תלמיד הדת. הנסיכה בילתה את שארית חייה בחיפוש אחר תשוקת לבה.
ואשר לנערה, היא חזרה ונכנסה לחדר השינה שלה. בעלה, כפתן אל-חוב, ישב שם מצפה לבואה על גבי מיטתם. "למן הרגע שידעתי את תשוקת לבך, חיפשתי אותך." אמר.
"מדוע היה עלי לערוך מסע כה קשה אם אהבנו איש את רעותו למן הרגע הראשון?" שאלה.
כַּפְתַן אל-חוּב צחק באוספו את רעייתו אל בין זרועותיו. "אף שלבך ידע והכיר אותי כגלימת האהבה, לא בטחת בידיעתך. היה עליך לערוך את המסע. למדת להתפלל עד אשר הפכת לתפילה עצמה. לאף אחד מאתנו לא ניתנה היכולת לדעת את כל הדברים בבת אחת, ואלה המחפשים את תשוקת לבם חייבים לערוך את המסע.

21

כוחה של הכנסת אורחים


פעם אחת הייתה חיפושית קטנה ושמה חְנֵפְסֶה. כל יום הייתה חְנֵפְסֶה משוטטת בשדות, מתרוצצת מפה לשם, משם לפה, אוספת מזון ומביאה אותו הביתה. כך נהגה כל הקיץ. והנה בוקר אחד היא שומעת קול נקישה מוזר על חלונה:
טִיפְּ-טוֹפְּ, טִיפְּ-טוֹפְּ
פותחת חְנֵפְסֶה את החלון, מסיטה את הוילון – הופה! מה זה? מה היא רואה? מים יורדים מן השמיים – גשם!
"נו", אומרת חְנֵפְסֶה, "הגיע החורף." מוציאה את הסוודר מן הארון, מדליקה את האח ויושבת לנמנם מול האש. יושבת לה חְנֵפְסֶה, יושבת וחושבת, ופתאום מה זה? נדמה לה שהיא שומעת מישהו דופק על הדלת. מקשיבה טוב – באמת, מישהו דופק.
"מי שם?" שואלת חְנֵפְסֶה.
"זה אני, פַרָה, העכברה!"
"מה רצונך, פַרָה העכברה?"
"קר לי!" אומרת פַרָה, "גשם יורד, הפרווה שלי מתרטבת. אנא ממך, הכניסיני לביתך."
"פַרָה חביבתי", אומרת חְנֵפְסֶה, "הייתי מכניסה אותך ברצון, פשוט אי אפשר. איך תוכל עכברה מגודלת שכמותך להיכנס לתוך קן של חיפושית?"
"תני לי לנסות", אומרת פַרָה, "אולי בכל זאת אצליח."
"טוב, תנסי."
וּפַרָה מנסה: מכניסה רגל אחת, מכניסה רגל שנייה, מקפלת את הזנב מכווצת את השפם ו...הופה! בתוך הקן יושבות להן חְנֵפְסֶה וּפַרָה.
יושבות להן חְנֵפְסֶה וּפַרָה, שותות תה ומשוחחות על דא ועל הא, ובחוץ יורד הגשם:
טִיפְּ-טוֹפּ, טִיפְּ-טוֹפּ, טִיפִּי-טִיפִּי-טִיפִּי-טִיפִּי-טִיפִּי-טִיפִּי-טוֹפּ!
יורד לו הגשם והרוח נושבת והגשם הולך ומתחזק:
טִיפְּ-טוֹפּ טִיפְּ-טוֹפּ, טִיפִּי-טִיפִּי-טוֹפּ!
ופתאום נדמה להן שהן שומעות קול נקישה על הדלת.
"מי שם?" שואלת חְנֵפְסֶה החיפושית.
"מי זה?" שואלת פַרָה העכברה.
"זאת אני, גֵ'גֶ'ת-אּוּנָעַרָה התרנגולת!"
"מה רצונך, גֵ'גֶ'ת-אּוּנָעַרָה התרנגולת?"
"קר לי!", היא אומרת, "גשם יורד. הנוצות שלי רטובות ואני רועדת כולי. אולי אוכל להיכנס?"
"צר לי מאוד, גברת אוּנָעַרָה," משיבה חְנֵפְסֶה, "ברצון הייתי מכניסה אותך, אבל פשוט אין די מקום. תרנגולת בקן של חיפושית – זה פשוט לא יתכן!"
"אין דבר העומד בפני הרצון!" אומרת גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה, "תנו לי לנסות."
"טוב, נסי."
וגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה מנסה: מקפלת את הכרבולת, משירה שלוש נוצות, נדחקת פה, נלחצת שם, אבל סוף טוב – הכל טוב. גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה מצליחה להיכנס. ובתוך הקן יושבים להם: (המספר מונה את השמות על אצבעותיו ומפזם אותם לפי המנגינה):
חְנֵפְסֶה וּפַרָה
וגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה
עוד פעם! כולם ביחד!
חְנֵפְסֶה וּפַרָה
וגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה
יושבות להן חְנֵפְסֶה וּפַרָה וגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה, יושבות ומתחממות על יד האח. פַרָה מבשלת ארוחה, גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה מגישה את האוכל לשולחן וכולן יושבות ואוכלות ומבסוטות.
והגשם יורד בחוץ:
טִיפְּ-טוֹפּ טִיפְּ-טוֹפּ, טִיפִּי-טִיפִּי-טוֹפּ!
ופתאום שומעים קול:
בּוּם!
ועוד פעם:
בּוּם! בּוּם!
"מה זה?" שואלת חְנֵפְסֶה.
"מי שם? קוראת פַרָה.
"מה הקולות האלה?" אומרת גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה.
שקט. אין תשובה. ופתאום – עוד פעם:
בּוּם! בּוּ-בּוּ-בּוּם! בּוּם! בּוּ-בּוּ-בּוּם!
ניגשת חְנֵפְסֶה לחלון, מסיטה את הוילון, ומה היא רואה? ברד יורד בחוץ, מקיש על הדלת ניתך על התריסים, אבל בפנים חם וטוב ונעים ויבש.
ופתאום בתוך קולות הברד שומעים דפיקה על הדלת.
"נדמה לי שמישהו דפק!" אומרת פַרָה.
"מי שם?" שואלת חְנֵפְסֶה.
"מי זה?" אומרת גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה.
"זה אני, דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה, התרנגול!"
"מה רצונך, דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה?" שואלת חְנֵפְסֶה.
"שמעתי שאשתי נמצאת פה. אני רוצה להצטרף אליה. קר לי, הברד מכה על גופי. אנא תנו לי להיכנס!"
"אבל דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה," אומרת חְנֵפְסֶה, "איך יוכל תרנגול, מהודר וכה גדול, להיכנס לקן של חיפושית? אתה מבקש דבר בלתי אפשרי!"
"בחייך," אומר דִיק אָבּוּ-סָחַרָה, "הרשי לי לנסות. בחוץ כל כך קר. אם לא אמצא מחסה, אקפא פה למוות. תנו לי לנסות."
"טוב," אומרת חְנֵפְסֶה, "אם תצליח – בבקשה."
ודִיק אָבּוּ-סָחַרָה מנסה: מכניס רגל אחת, מכניס רגל שנייה מקפל את הכרבולת מגלגל את הזנב, משיר שלוש נוצות נדחף ונלחץ ו...הופה! בתוך הקן יושבים להם – כולם ביחד אתי:
חְנֵפְסֶה וּפַרָה
וגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה
ודִיק אָבּוּ-סָחַרָה.
עוד פעם! שירו כולכם אתי!
חְנֵפְסֶה וּפַרָה
וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה
וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה.
יושבים להם חְנֵפְסֶה וּפַרָה וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה בתוך הקן, יושבים ומתחממים. פַרָה קוראת בספר, חְנֵפְסֶה מסתכלת בטלוויזיה, דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה מסתודד עם אשתו, וכולם שמחים ועליזים.
ובחוץ יורד הברד:
בּוּם בּוּם, בִּילִי-בּילִי-בּוּם
בּוּם טְרַאח, טִיח טָאח!
יורד הברד והוא הולך ומתחזק וכבר בקושי אפשר לדבר מרוב רעש, ופתאום – בתוך כל הרעש נדמה להם שהם שומעים איזה קול משונה בחוץ.
"מי שם?" שואלת חְנֵפְסֶה.
"מה זה יכול להיות?" אומרת פַרָה.
"אולי התריס זז?" אומרת גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה.
"זו בוודאי הרוח!" אומר דִיק אָבּוּ-סָחַרָה.
כולם חוזרים לעיסוקיהם, אבל לאחר רגע שוב שומעים קול זר מוזר: "מֶה, מְמֶה..."
"מי זה?" קוראת חְנֵפְסֶה.
"מי שם?" צועקת פַרָה.
"מישהו דפק?" שואל דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה.
"אולי נפתח ונראה?" מציעה גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה.
פותחים טיפה את הדלת, רואים ראש שעיר בחוץ.
"מי אתה?" שואלת חְנֵפְסֶה.
"אני חָרוּף אָבּוּ-סוּף, הכבש.
"מה רצונך, חָרוּף אָבּוּ-סוּף הכבש?"
"קר לי. אני רועד מקור. הברד מצליף בי. תנו לי להיכנס!"
"אבל חָרוּף אָבּוּ-סוּף, ידידי," אומרת לו חְנֵפְסֶה, "זה בלתי אפשרי. איך בכלל תוכל להעלות על הדעת רעיון כזה: כבש בתוך קן של חיפושית?!"
"אם אלוהים רוצה, הכל יכול להתגשם. אנא, בבקשה ממך, תני לי להיכנס!"
"זה פשוט בלתי אפשרי." אומרת חְנֵפְסֶה, "אם אתה רוצה, תנסה, אבל אני בטוחה שלא תצליח."
טוב. חָרוּף אָבּוּ-סוּף מכניס קצה רגל, מכניס קצה אוזן, מקפל את הזנב, נדחק ונלחץ – לא מצליח בשום פנים ואופן. לא עולה בידו להיכנס.
"שמע לי," אומר לו דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה, "אולי תלך כמה מטרים אחורה ותיקח תנופה?"
"זה רעיון! אומר חָרוּף אָבּוּ-סוּף.
פוסע כמה פסיעות לאחור, רץ, רץ, רץ. בּום! טְרַאח! כל הקן רועד, והופה! – בתוך הקן יושבים – כולם ביחד שירו אתי:
חְנֵפְסֶה וּפַרָה
וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה
וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה.
חָרוּף אָבּו-סוּף!
עוד פעם, יותר חזק!
חְנֵפְסֶה וּפַרָה
וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה
וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה.
חָרוּף אָבּוּ-סוּף!
יושבים להם חְנֵפְסֶה וּפַרָה וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה עם חָרוּף אָבּוּ-סוּף, יושבים ומדברים ושותים תה. והברד יורד בחוץ:
בּוּם טְרַאח, טִיח טָח!
יורד ללא הפסקה. ופתאום – שקט! הברד פסק, הרוח מפסיקה לנשוב ובתוך השקט שומעים פתאום קול מוזר:
שְׁשְׁשׁ... שְׁשְׁשׁ...
"מה זה?" שואלת חְנֵפְסֶה.
"מה קרה?" אומר חָרוּף אָבּוּ-סוּף.
"איזה קול מוזר!" אומרת גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה.
ניגשים אל החלון, מסיטים את הוילון, ומה הם רואים? הכל לבן! שלג יורד:
שְׁשְׁשׁ... שְׁשְׁשׁ... שְׁשְׁשׁ... שְׁשְׁשׁ... שְׁשְׁשׁ...
עוד שלג ועוד שלג. הכל מתכסה במעטה לבן – העצים, האבנים, הסלעים.
ופתאום בתוך אוושת השלג שומעים מישהו מדשדש בחוץ: דְּשְש... דְּשְש... מבוסס בתוך השלג ומיד נשמעת דפיקה.
"מי שם?" שואלת חְנֵפְסֶה.
"מי זה?" קוראת פַרָה.
"זה אני, גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול, הגמל!"
"מה אתה רוצה, יא גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול הגמל?"
"קר לי. אני לא רגיל למזג אוויר כזה. שלג בחוץ. אני קופא מקור. אנא תנו לי להיכנס!"
"יצאת מדעתך?" אומרת חְנֵפְסֶה, "אתה מאמין שגמל מגודל כמוך יוכל להיכנס לתוך קן של חיפושית?!"
"אין לי ברירה." אומר גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול, "אם לא תניחי לי להיכנס אקפא מקור."
"טוב, תנסה. אבל דע לך שאין לך שום סיכוי!"
וְגַ'מַל אָבּוּ-טַוָול מנסה. מכניס רגל אחת, מכניס רגל שנייה. שום דבר. לא מצליח.
"ככה לא תצליח לעולם." אומר חָרוּף אָבּוּ-סוּף, "לך אחורה כמה מטרים וקח תנופה!"
טוב. גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול פוסע כמה פסיעות לאחור, רץ, רץ, רץ, בתוך השלג, מגביר מהירות ו...בּוּם!
כל הקן מזדעזע, אבל גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול נותר בחוץ. לא הצליח להיכנס.
"לא לקחת מספיק תנופה!" צועק דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה, "נסה שוב!"
גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול לא מתייאש. הוא מתרחק מן הקן מרחק של מאה פסיעות ואז מתחיל לרוץ והוא רץ והוא רץ והוא רץ והוא רץ, צובר מהירות וטראח! ישר לתוך הקן. הקן רועד. הטיח נושר מהקירות, הכלים בארון מצלצלים, אבל גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול בפנים!
ובתוך הקן יושבים להם כל בני החבורה – כולם ביחד אתי בקול חזק:

חְנֵפְסֶה וּפַרָה
וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה
וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה.
חָרוּף אָבּוּ-סוּף
וְגַ'מַל אָבּוּ-טַוָול!
הנה זה כוחה של הכנסת אורחים!

וכדי שלא נשכח – שירו אתי פעם אחרונה לסיום:
חְנֵפְסֶה וּפַרָה
וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה
וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה.
חָרוּף אָבּוּ-סוּף
וְגַ'מַל אָבּוּ-טַוָול!

22

הזקן והירקות


היה פעם זקן אחד ולו גינה, גינה קטנה, אולי מטר על מטר. אמר לעצמו: "מה אני הולך לעשות עם הגינה הזאת? אני יודע! אשתול בה ירקות!"
הלך ושתל ממיטב הירקות, חסה ובצל, מלפפונים ועגבניות , חצילים וצנוניות, סלק וכרובית, במיה ושעועית – מכל טוב. יצאו לו ירקות – שגעון! כל עגבניה – מלפפון! כל מלפפון – עגבניה! משהו!
אמר: "מה אני הולך לעשות עם הירקות האלה? אני יודע! אביא אותם למלך!" הלך ומילא סל גדול במיטב הירקות, בא אל המלך דפק אצלו בדלת.
"מי שם?" שאל המלך.
"זה אני" אמר הזקן, "הבאתי לך מתנה!"
"אה! מתנות אני אוהב! תכנס, תכנס.
נכנס הזקן הביא לו את הסל. מה אני אגיד לכם המלך ממש התלהב. בחיים שלו לא ראה ירקות כאלה! כל עגבניה – מלפפון! כל מלפפון – עגבניה!
אמר לו: "מה אתה רוצה בשביל המתנה הנפלאה הזאת. אתה יודע, אני מלך, אני יכול לתת לך מה שתרצה!"
"תן לי פתק."
"פתק? איזה מין פתק?"
"תן לי פתק שכתוב עליו שכל מי שיש לו בית מרחץ בעיר יהיה חייב לי שני שקלים מס!"
"אין בעיה." אמר המלך. הוציא עט מהכיס ורשם לו פתק.
"תודה רבה, תודה רבה."
"רגע", אומר המלך, "זה כלום. בקש עוד מתנה."
"עוד מתנה? טוב, אז תן לי עוד פתק!"
"עוד פתק? ומה אתה רוצה שיהיה כתוב עליו?"
"שכל מי שיש לו קרחת, יהיה חייב לי מס שנתי שני שקלים."
"טוב מאוד, הנה הפתק, אבל עכשיו בקש משהו יותר רציני."
מה אתם חושבים שהוא ביקש? עוד פתק!
"עוד פתק? ומה לרשום עליו?"
"שכל מי שלאשתו קוראים פטמה, גם כן יהיה חייב לי שני שקלים מס!"
נתן לו.
"תודה רבה." הזקן כבר רצה לצאת.
"חכה רגע. זה כלום כל הפתקים האלה. בקש ממני משהו רציני!"
"טוב, אז תן לי עוד פתק!"
"ומה לרשום?"
"שכל מי שהאתון שלו המליטה עייר יהיה חייב לי שני שקלים מס."
לקח הזקן את הפתקים וימ\צא משם. הולך ברחוב, פתאום הוא רואה שלט גדול "בית מרחץ" ועל יד הפתח יושב אדם שמן עם תרבוש על הראש.
"תסלח לי, מה זה פה?"
"בית מרחץ. אתה לא רואה?!"
"ולמי שייך בית המרחץ?"
"לי! אתה רוצה להתרחץ תשלם."
"אתה בטוח שזה שלך?"
"איזו שאלה!"
"אם כך אתה חייב לי שני שקלים!"
"אני חייב לך שני שקלים? מה פתאום שני שקלים? מאיפה המצאת את זה?"
"יש לי פתק!"
"פתק מן המלך. כל מי שיש לו בית מרחץ בעיר חייב לי מס שני שקלים!"
"מה, השתגע המלך הזה? מה פתאום שני שקלים? לא מספיק מסים: מס הכנסה וארנונה ומע"מ ושמע"ם. התחיל להתרגז. מוריד את הכובע לנגב את הזיעה – מה הוא רואה יש לו על הראש? קרחת!
"סליחה, סליחה, אני טעיתי! אתה לא חייב לי שני שקלים."
"נו בטח שאני לא חייב לך. אמרתי לך."
"אתה לא חייב לי שני שקלים, אתה חייב לי ארבעה שקלים!"
"ארבעה שקלים? מה פתאום ארבעה שקלים? מאיפה המצאת ארבעה שקלים!" התחיל לכעוס ולקלל.
"אדוני, מה אתה מקלל ומה אתה מחרף ומה אתה מגדף. יש לי פתק."
"איזה מין פתק?"
"הנה, כל מי שיש לו קרחת חייב לי שני שקלים מס. שני שקלים על הקרחת. שני שקלים על בית המרחץ. יחד ארבעה שקלים. חשבון פשוט!"
מה? יצא מדעתו המלך הזה?!!" התחיל לקלל:
"שיפודים בגווך מלפנים ומאחור / בקבר אפל תקבר, הוי שחור!
הלוואי ותמות ותאכל רסיסים / ועורך יפשטו מעליך פסים!
גמל בלי דבשת, חמור בן פרה / יתוש, עלוקה ומדוזה צרועה!
טנופת מסרחת בלבן חמוץ / שתהיה ממועך, מקוצץ וחמוץ!
שתחלה בקדחת, בטיפוס, שלשול / ושבעה חזירים יבשלוך בישול!..."
"אדוני, מה אתה מקלל ומה אתה מחרף ומה אתה מגדף. יש לי פתק מהמלך. אין מה לעשות."
השתגע! קורא לאשתו: "פטמה! בואי תראי מה עשה לי המלך!"
"רגע, לאשתך קוראים פטמה?"
"אז מה אם קוראים לה פטמה?"
"אז אני טעיתי. אתה לא חייב לי ארבעה שקלים, אתה חייב לי ששה שקלים!"
"ששה שקלים? מאיפה פתאום ששה שקלים?"
"יש לי פתק!"
"איזה מין פתק?"
"הנה, כל מי שלאשתו קוראים פטמה חייב לי שני שקלים מס! שני שקלים על הקרחת. שני שקלים על בית המרחץ. שני שקלים על פטמה, יחד ששה שקלים!"
מסכן, כמעט התעלף מרוב כעס. נעתקו המלים מפיו. באה פטמה לראות על מה המהומה. באה פטמה ואחריה הולכת האתון ואחרי האתון עם שתי אוזניים ארוכות, עייר קטן.
"סליחה, סליחה, אני טעיתי! אתה לא חייב לי ששה שקלים."
"נו בטח שאני לא חייב לך. אמרתי לך."
"אתה לא חייב לי שני שקלים, אתה לא חייב לי ארבעה שקלים, אתה לא חייב לי ששה שקלים, אתה חייב לי שמונה שקלים שקלים!"
"שמונה שקלים? מה פתאום שמונה שקלים? מאיפה המצאת שמונה שקלים!" יוצא מדעתו.
מתחיל עוד פעם לכעוס ולקלל.
"אדוני, מה אתה מקלל ומה אתה מחרף ומה אתה מגדף. יש לי פתק."
"איזה מין פתק?"
"הנה, כל מי שיש שהאתון שלו המליטה עייר חייב לי שני שקלים מס. שני שקלים על העייר, שני שקלים על הקרחת. שני שקלים על פטמה, שני שקלים על בית המרחץ. יחד שמונה שקלים. חשבון פשוט!"
התחיל בעל בית המרחץ לקלל ולחרף ולגדף ולא הפסיק – עד היום הזה!
אבל את הכסף הוא שילם!...

23

קרל קץ


בלב לבם של יערות הרץ יש הר גבוה. הכפריים הגרים בקרבת ההר מספרים עליו כל מיני ניסים ונפלאות: איך בלילות אפלים מתקבצים על פסגת ההר שדים ורוחות ומרקדים עד אור הבוקר ואיך המלך אדום-הזקן יושב שם על כס השיש שלו מוקף באנשי חצרו ומטאטא בזקנו הארוך את האדמה.

ובכן, לפני כמה שנים טובות היה ברנש אחד בשם קרל קץ שהתגורר בכפר למרגלות ההר. קרל זה היה רועה עיזים וכל בוקר נהג לצאת עם עדרו למרעה בחלקות הירוקות שהיו פזורות פה ושם על גבי המדרונות. קרה לפעמים שהעיזים התפזרו על שטח גדול מדי ועד שהספיק לאסוף אותן כבר השתררה חשכה. במקרים כאלה נהג קרל להביא את העדר לקרחת יער קטנה, שניצבו בה קירות חרבים של טירה נושנה ועזובה. הקירות היו גבוהים דיים לשמש כמקום מחסה ללילה. קרל היה סופר את העיזים ושוכב לישון ליד הפתח כך ששום עז לא יכלה להימלט משם.

ערב אחד, זמן קצר לאחר שקיבץ את העדר במכלאה המאולתרת בין קירות הטירה, התברר לו שהעז החביבה עליו ביותר נעלמה. הוא חיפש אחריה בכל מקום, אך לא מצא דבר. לבסוף החליט לדחות את המשך החיפוש ליום המחרת והוא שכב לישון. תארו לכם את הפתעתו כשהתעורר בבוקר וגילה כי העז שבה. הסיפור הזה חזר על עצמו כמה פעמים: העז הייתה נעלמת בערב ובבוקר חוזרת ומופיעה. בסופו של דבר החליט קרל לבדוק את העניין ביסודיות. הוא הסתכל בקירות הישנים ומצא באחד מהם פתח צר שדרכו, לפי כל הסימנים, התחמקה העז החסרה.

קרל עבר דרך הפרצה ומצא שם שביל צר שהוביל לתוך נקיק סלע. הוא פסע קדימה ודחק את גופו במעבר הצר כמיטב יכולתו אל מתחת לסלע. הלאה יותר התרחב המעבר והפך לפתח של מערה וכאן נעלמו עקבותיה של העז. באותו רגע הבחין קרל שכלבו הנאמן לא בא בעקבותיו. הוא שרק לו, אבל הכלב לא הופיע. קרל החליט אפוא להיכנס למערה לבדו ולמצוא שם את העז בכוחות עצמו. הוא גישש את דרכו בחשכה וכעבור זמן מה הגיע לנקרה מוארת באור קלוש. שם להפתעתו הרבה מצא את העז עומדת ולועסת בשלווה גרגרי שעורה שנשרו ללא הרף מנקודה כלשהי מעל לראשה. מסוקרן טיפס למעלה וניסה לברר מאין בא זרם הגרגרים שהתגלגלו והקישו על רצפת הנקרה כמו גרגרי ברד, אבל החשיכה מסביב הייתה כבדה ולא עלה בידו לברר עניין מוזר זה.

כעבור זמן מה בשעה שאימץ את אוזניו והקשיב, נדמה היה לו שהוא שומע צהלות וקולות רקיעה של סוסים. הוא הקשיב שוב, אין ספק, גבוה מעליו הייתה אורוות סוסים. והגרגרים נפלו מן הסתם מתוך אחד האבוסים. למי השתייכו סוסים אלה ואיך התגלגלו למקום זה שרק רגלי עיזים דורכות בו? בודאי מתגוררים שם אנשים כלשהם. אבל מי עשוי להתגורר שם?

האם אלה אנשים שניתן לבטוח בהם? קרל תהה על כך לא מעט, כאשר שמע לפתע קול קורא בשמו: "קרל קץ!" הקול הדהד בחלל המערה. הוא פנה לאחור אך לא יכול להבחין דבר בעלטה.

"קרל קץ!" פלח שוב הקול החודר באפילה וכעבור רגע הופיע מתוך אחת הפינות האפלות נער גמדי חובש כובע מחודד ולגופו גלימה ארגמנית. הגמד אותת לו בראשו ורמז לו לבוא בעקבותיו. קרל חשב שמן הראוי לברר קודם עם מי יש עסק. הוא פנה בדברים אל הגמד אך זה האחרון נד בראשו ולא אמר דבר. הוא רק רמז לו שוב לבוא בעקבותיו.

קרל החל לפסוע אחריו, מפלס דרכו בין החורבות ועד מהרה קלטה אזנו קולות מתגלגלים שנשמעו כרעמים המהדהדים בין הסלעים. הקולות נעשו רמים יותר ויותר ככל שהתקדם הלאה. לבסוף הגיע לחצר מוקפת קירות ישנים מכוסים קיסוס. היה לו הרושם שהוא מצוי בתחתיתו של עמק קטן. מכל צד התנשאו צוקים וסלעים ועצים רחבי פארות סוככו על החצר עד שרק אור דמדומים קלוש הבליח פנימה. כאן על גבי הכבול הכבוש והחלקלק ראה קרל תריסר ברנשים זקנים ומוזרים למראה שהשתעשעו בשלווה במשחק הכדורת. לבושם לא היה לו זר לגמרי; בכנסיה של עיר המחוז הקטנה שהזדמן אליה מפעם לפעם בימי השוק, הייתה תמונה עתיקה ועליה דמויות של אבירים לבושים באותה צורה עצמה. האבירים לא הוציאו הגה מפיהם ורק התהלכו בשטח בחגיגיות רצינית, מגלגלים איש איש בתורו את כדורי המשחק, אך הזקן מביניהם ציווה על קרל בתנועה אילמת לעסוק בהרמת הבקבוקים שהופלו בידי המשחקים.

בתחילה רעדו ברכיו מרוב פחד ובקושי העז להגניב מבטים לעבר הזקנים הארוכים והבגדים המוזרים של האבירים, אך עד מהרה שם לב שכל אחד מהם לאחר שסיים את תורו במשחק, חזר למקום מושבו ושם גמע גמיעה הגונה מתוך גביע כרסתני. הגמד עבר כל הזמן בין המסובים והקפיד למלא את גביעיהם במשקה שהפיץ ניחוח יין עתיק ומשובח.

קמעא קמעא שבה אליו רוחו עד שלבסוף אזר עוז, ניגש אל הגמד ורמז לו בסימנים שגם הוא חפץ לטעום מן המשקה. הגמד נענה לו, מזג משקה והגיש לו את הגביע בהחוותו קידה עמוקה. קרל חשב לעצמו שמעולם לא בא אל בין שפתיו יין כה משובח.

דבר זה נסח בו מרץ מחודש לעבודתו ובכל פעם שהתעייף היה חוזר וניגש אל אותו ידיד נדיב ומקבל את חלקו בשתייה.

מי התעייף קודם, הוא או האבירים, זאת לא יכול קרל להגיד. אם עלה היין לראשו ואם לאו, מכל מקום אחזו אותו חבלי שינה והוא נרדם. כאשר התעורר מצא עצמו מוטל בחצר ששימשה לו כמכלאה מאולתרת לעיזיו. השמש עמדה גבוה במרומי השמים. מתחתיו הוריק העשב והקירות החרבים סביבו היו מכוסים בסבך הקיסוס המוכר. הוא שפשף את עיניו ושרק לכלבו, אך הכלב לא הופיע ומסביב לא נראתה אף עז אחת לרפואה. הוא חזר והתבונן בדאגה סביבו. נדמה היה לו שהדשא גבה במשך הלילה וגם העצים מעל לראשו נראו לו כאילו שינו צורתם. הוא ניער את ראשו ותהה בלבו אם הוא בריא לחלוטין. הוא קם ממקומו ומתח את אבריו. פרקי רגליו היו נוקשים מהרגיל. "זה עונשו של מי שמבלה לילות מחוץ למיטתו" אמר לעצמו. לאט לאט שבו ועלו בזיכרונו מאורעות הלילה הקודם. הוא מצמץ בשפתיו כשנזכר בטעמו של היין המשובח שלגם ממנו גביעים כה רבים - אבל מי, לכל השדים והרוחות, יכולים להיות האנשים הללו הבאים לשחק בכדורת במקום כה נידח?

הדבר הראשון שעשה לאחר שקם ממקום משכבו היה לחפש את הפתח שנכנס בעדו למערה בעקבות העז, אך למרבה פליאתו לא היה לו כל סימן וזכר. שום פתח לא נראה לעין. הקיר ניצב מולו בלא שיראה בו אפילו סדק המתאים למעבר עכבר. הוא חזר וגרד בראשו, אחר כך הסיר את כובעו והתבונן בו. הכובע היה מלא חורים. "לעזאזל" אמר בלבו "הכובע הזה היה חדש בחג האחרון, ועכשיו?" הוא העיף מבט על נעליו שהיו כמעט חדשות בעת שעזב את הבית ועכשיו נראו כה מרופטות וישנות עד כי אך לפלא הוא אם יצליח להגיע בהן חזרה לביתו בלי שיקרעו כליל. מצב בגדיו לא היה טוב מזה. ככל שהעמיק להתבונן כן גדל תימהונו. לא עלה בדעתו כל הסבר למה שאירע בו.

לבסוף נפנה לחפש את עדרו ; הוא פסע בכבדות במורדות ההר על פני השבילים שנהג לרעות בהם את עזיו, אך כל עז לא נראתה לעין. הוא חזר ושרק לכלבו. הכלב לא הופיע. הרחק למטה מתחתיו השתרע כפר מולדתו. בסופו של דבר החליט בלב כבד לשוב לביתו בתקווה שהעדר הגיע לשם אף הוא.

'בודאי' חשב לעצמו 'אפגוש עוד מעט שכן שיוכל להגיד לי היכן העדר'. אך האנשים שפגש בהתקרבו לכפר היו כולם זרים לו. גם לבושם היה שונה מזה שהיה רגיל לו אצל שכניו ואפילו הלשון שבפיהם נשמעה לו שונה מן הרגיל.

כאשר שאל אחדים מהם בדבר עזיו לא קיבל מענה. הם רק נעצו בו את עיניהם וגרדו סנטריהם. בסופו של דבר קרב גם הוא את ידו אל סנטרו ותארו לכם את תדהמתו כאשר גילה כי זקן באורך אמה לפחות מכסה את פניו.

"העולם חוזר לתוהו ובוהו" אמר לעצמו, "או שמשהו כישף אותי." אבל קשה היה לו להאמין בכך, כי הכל סביבו – ההר המיוער והכפר על בקתותיו ובוסתניו הקטנים – הכל נראה לו מוכר וללא שינוי בדיוק במקום שצריך היה להיות. הוא שמע את נערי הכפר משיבים למישהו שנקלע למקום ושאל על אודות שם הכפר, והשם שנקבו בו היה אכן השם המוכר לו.

הוא ניער את ראשו, נכנס לכפר ושם פעמיו לעבר בקתתו. הבקתה נראתה ישנה ומוזנחת, חלונותיה שבורים והדלת מנותקת מציריה. בחצר עמד ילד זר בבגדים קרועים ושיחק עם כלב זקן חסר שיניים. הכלב נראה לו מוכר, אך כאשר קרא לו, חרץ הלה את לשונו ופרץ בנביחות. הוא ניגש אל דלת הבקתה הפתוחה והציץ פנימה. הבקתה הייתה ריקה ונטושה. הוא עמד לידה כמו מוכה ירח וקרא בקול לאשתו ולילדיו, אך אף אחד לא שמע אותו; מכל מקום איש לא השיב לקריאותיו.

בינתיים התקהלו סביבו המון נשים וילדים שנעצו מבטיהם באיש הזר למראה שזקנו יורד על פי מידותיו. הם התחילו להציג לו שאלות: "מי אתה? מה אתה מחפש?"

כה מוזר נראה לו הדבר לעמוד על יד פתח ביתו ולשאול אנשים זרים על אודות אשתו וילדיו. כדי להיפטר מההמון פעור הפה שמסביבו נקב בשמו של האדם הראשון שצץ בזיכרונו: "אני מחפש את הנס הנפח."

הסובבים אותו השתתקו והחליפו ביניהם מבטים. לבסוף ניגשה אליו אשה זקנה ולחשה באוזנו: "מזה שבע שנים שרוי הוא במקום שאתה עוד רחוק ממנו מרחק רב."

"ומה עם פריץ החייט?"

"נשמתו עדן." השיבה לו זקנה אחת כפופה על מקלה, "הוא גר עכשיו בבית שאין הוא עתיד לעוזבו עוד..."

קרל קץ הביט בה ונרעד. הוא זיהה אותה כאחת הרכלניות הזקנות של הכפר, אך פניה היו מקומטים עד לבלי הכר. אבד לו החשק לשאול שאלות נוספות. פתאום הבחין בתוך ההמון באשה צעירה שנשאה תינוק על זרועה ובידה השנייה אחזה ילדה קטנה כבת שלוש. כל השלושה גילו דמיון מפתיע לאשתו.

"מה שמך?" שאל אותה במפגיע.

"ליזה." השיבה.

"ושם אביך?"

"קרל קץ, זכרונו לברכה."

"מתי מת?"

"המסכן. עשרים שנה חלפו מאז אותו יום שיצא בו להרים עם עדרו ולא שב. חיפשנו אותו ימים רבים. העדר חזר הביתה יחד עם הכלב, אך עקבותיו שלו אבדו לבלי שוב. הייתי אז בת שבע..."

קרל המסכן לא יכול עוד לעצור בעד עצמו: "אני הוא קרל קץ!" אמר בנוטלו את התינוק מבין זרועות בתו ובנשקו אותו שוב ושוב על פניו. ההמון סביבו עמד פעור פה. איש לא ידע מה לומר על כך, כאשר סטרופקין הזקן, מורה הכפר, נקלע לשם צולע על מקלו, ונעץ בו מבט ארוך. "קרל קץ, קרל קץ," אמר לאיטו, "אין ספק, הרי זה קרל קץ בכבודו ובעצמו. הנה אפילו הצלקת מעל עינו הימנית, הצלקת שהותיר בו מקלי באותו יום נאה כשהכיתיו על פניו..."

ואז הצטרפו אליו גם אחרים: "קרל קץ, בחיי שזה קרל קץ! ברוך הבא שכן! ברוך שובך אלינו!"

אבל איפה - אמרו או חשבו הכל - יכול היה אזרח מכובד ושומר חוק שכמותך להסתובב כל עשרים השנים הללו?

כל הכפר הקיף אותו. הילדים צחקו, הכלבים נבחו והכל שמחו לראות את קרל שכנם חוזר אליהם בריא ושלם.

אשר למקום המצאו במשך כל השנים הללו, בהגיעו לחלק זה של סיפורו יכול היה רק למשוך בכתפיו. לא היה בפיו שום הסבר ונראה לו שככל שימעיט לדבר על כך כן ייטב, אך אין ספק שמה שנשאר בזיכרונו לאורך ימים היה טעמו המשובח של אותו יין שהערה לבין שפתיו בעת שהאבירים שיחקו במשחק הכדורת שלהם.

24

האדם שאִחֵר תמיד.


אף שהשתדל בכל כוחו, מעולם לא הצליח רֵבּ דוֹיְוִיד להגיע בזמן. תמיד אירע לו שישן יותר מדי או שדעתו הוסחה והוא שכח את הפגישות שקבע. בסופו של דבר בא רֵבּ דוֹיְוִיד לרֵבּ זלמן וביקש את עצתו. רֵבּ זלמן היה סקרן מאוד לדעת מדוע לא עולה בידי רֵבּ דוֹיְוִיד לתקן את הפגם הזה ועל כן שאל על כך "שאלת חלום". באותו לילה נודע לו בחלומו כי נשמתו של רֵבּ דוֹיְוִיד סבלה מאז ומתמיד מפגם זה. למעשה הוא אפילו איחר עוד בגלגול קודם שלו למעמד הר סיני. ומה הייתה הסיבה לכך? התברר לו שכאשר ריבונו של עולם קצב זמן לכל נשמה, איזה שהוא מלאך שובב נטל מרֵבּ דוֹיְוִיד מאה ואחת דקות ומסר אותן לנשמה אחרת. בעליה של אותה נשמה תמיד הקדים מאז לכל אירוע.
וכך אירע שבמהלך כל גלגוליו, על אף כל מאמציו לתקן את הפגם, המשיכה נשמתו של רֵבּ דוֹיְוִיד לסבול מכך. בחלק מגלגוליו שירת רֵבּ דוֹיְוִיד כחייל ונענש תכופות כיוון שלא היה מסוגל למלא את חובותיו בזמן. בגלגולים אחרים שבהם היה נשוי, איחר תמיד לכניסת השבת והדלקת הנרות, דבר שגרם לו לחלל את השבת.
כאשר נעור רֵבּ זלמן משנתו וזכר את מה שהוגד לו בחלום, הבין שלא יהיה זה דבר פשוט לתקן את אותו פגם שרדף את רֵבּ דוֹיְוִיד בכל גלגוליו מאז בריאת נשמתו. הוא חשב על כך רבות אך לא עלה בידו למצוא דרך כיצד להשיב לרֵבּ דוֹיְוִיד את מאה ואחת הדקות שגזל ממנו המלאך.
רֵבּ זלמן המשיך להרהר בעניין ורֵבּ דוֹיְוִיד המשיך לסבול: הוא התחיל את תפילת המנחה שלו באיחור לאחר שקיעת החמה, הוא איחר לסעודה המפסקת בערב יום כיפור וכשהכין מצות לפסח הפכו הן לחמץ מאחר ואיחר להכניס אותן לתנור. כישלונות אלה גרמו לו צער רב מאחר ואירעו שלא בכוונה. כל הגערות שספג בעקבות איחוריו לא הועילו בגלל נטייתה המולדת של נשמתו לאחר תמיד.
כאשר בא רֵבּ דוֹיְוִיד ושאל את רֵבּ זלמן מה ניתן לעשות, השיב לו רֵבּ זלמן שאין בידו לסייע לו באופן ישיר.
רֵבּ דוֹיְוִיד היה כל כך מדוכדך ואובד עצות למשמע דבריו של רֵבּ זלמן עד ששכח להעביר לו מסר מרֵבּ לוי מלודמיר – הזמנה לשמש כמוהל בבריתו של הבן שנולד לו. רק לאחר שהיה כבר בחצי הדרך ללודמיר נזכר במסר שהתבקש להעביר. הוא הפציר ברכב לפנות לאחור, אך רק אחרי שהבטיח לתת לו תשלום נוסף נעתר הרכב לבקשתו. שוב ניצב רֵבּ דוֹיְוִיד בפני רֵבּ זלמן, עם דמעות בעיניו, מושך בכתפיו כאומר: "חוששני ששוב חזרתי לסורי."
השעה כבר הייתה מאוחרת וקשה היה לרֵבּ זלמן להתארגן ולצאת מיד לדרך עם רֵבּ דוֹיְוִיד. הוא מסר לו על כן את התיק עם כל המכשירים הדרושים לברית ואמר לו לפגוש אותו בביתו של רֵבּ לוי בבוקר יום המחרת.
רֵבּ דוֹיְוִיד הבטיח לרֵבּ זלמן להודיע לרֵבּ לוי על בואו ולדאוג לכך שהכל יהיה מוכן בזמן ושרֵבּ לוי יקבל את פניו בתחנת הכרכרות.
למחרת היום, מיד לאחר שסיים את תפילת שחרית, עלה רֵבּ זלמן לכרכרה ומיהר ללודמיר. אך כאשר הגיע לשם לא ציפה לו איש. לבסוף בסיועם של כמה ילדים עלה בידי רֵבּ זלמן לאתר את מקום מגוריו של רֵבּ לוי. כשהגיע לשם הבחין בצפייה הדרוכה על פניהם של בני הבית והקרואים, אך רֵבּ דוֹיְוִיד עם תיק המכשירים לא היה שם.
הפעם, גם רֵבּ זלמן חש כיצד הכעס על רֵבּ דוֹיְוִיד גואה בתוכו. הוא הבהיר לנאספים כי לא יוכל להמשיך בטקס הברית עד בואו של רֵבּ דוֹיְוִיד.
אחד הקרואים מיהר לביתו של רֵבּ דוֹיְוִיד כדי להזעיק אותו לברית ומצא אותו ישן. הוא העיר אותו, לקח ממנו את תיק המכשירים של רֵבּ זלמן וביקש ממנו למהר ולהתייצב במקום כיוון שרֵבּ זלמן זקוק לו.
בינתיים החל רֵבּ זלמן בהכנות לברית בביתו של רֵבּ לוי. השולחנות נערכו ורֵבּ זלמן החל לשיר את הפזמון "לכבוד חמדת לבבי, אליהו הנביא..." כדי להזמין את אליהו הנביא להצטרף אליהם. לפתע נכנס רֵבּ דוֹיְוִיד לחדר ומיד גאה המתח. האווירה הייתה טעונה ולרֵבּ זלמן התחוור כי לא יהיה זה מן הנכון להמשיך בטקס עם כל כך הרבה כעס באוויר. הוא פנה על כן לרֵבּ דוֹיְוִיד ואמר: "בטרם נוכל להמשיך ולהשלים את הטקס, עלינו לסלק מכאן את כוחו המשחית של הכעס התלוי ועומד בחלל החדר כדי שלא ידבק ברך הנולד בדיוק ברגע הבאתו בבריתו של אברהם אבינו, על כן אני נאלץ לבקש ממך לשכב כאן על שולחן הברית כשפניך כלפי מטה."
רֵבּ דוֹיְוִיד וכל יתר הנאספים נדהמו לשמע בקשה זו, אך רֵבּ דוֹיְוִיד קיבל עליו את הדין ועשה בדיוק מה שביקש ממנו רֵבּ זלמן.
או אז פנה רֵבּ זלמן לנאספים ואמר: "אני מבקש שכל מי שחש כמוני כעס כלפי רֵבּ דוֹיְוִיד, יצעד קדימה ויניח את ידיו על גבו. במקום לגעור בו, אנו נעמיד את הכוח הטמון בכעסנו לשירותה של נשמתו. כלום הוא עצמו לא גער בעצמו די על איחוריו המתמידים? עליכם לדעת שנשמתו של רֵבּ דוֹיְוִיד חפה מכל אשמה ומשתוקקת להגיע בזמן לכל מקום ולכל דבר. מה שנחוץ כעת הוא שכל אחד מאתנו יעניק לנשמתו של רֵבּ דוֹיְוִיד כמה דקות מחייו כך שנשמתו תוכל להשלים את הדקות שנחטפו ממנה לפני זמן כה רב."
ואף על פי שכל הנוכחים לא הבינו למה בדיוק מתכוון רֵבּ זלמן, צעד כל הקהל קדימה וכל אחד ואחד מן הנוכחים הניח את ידיו על גבו של רֵבּ דוֹיְוִיד והעניק לו בדרך זו כמה דקות מחייו. רֵבּ דוֹיְוִיד בכה ללא הפסק, כיוון שבכל חייו עד הנה לא קיבל כל כך הרבה אהבה.
מאז אותו יום חדלו איחוריו של רֵבּ דוֹיְוִיד. הוא הגיע בזמן לכל אירוע וביצע בזמן כל משימה ורכש לו שם של מישהו שניתן לסמוך עליו.
ואשר לבנו של רֵבּ לוי שהובא באותו יום בבריתו של אברהם אבינו – החום והאהבה שהקיפו אותו בעת הטקס הפכו את חותם הברית בבשרו למקור בלתי פוסק של אהבת השם ואהבת הבריות שקרנו ממנו עד אחרית ימיו.

25

הנסיך שהתחתן עם החלק השמאלי של עצמו


למלך היה בן. כאשר הגיע הנסיך לגיל הנישואין ביקש המלך להשיאו, אך האיש הצעיר לא רצה להתחתן. הוא לא הקשיב לעצתו של איש, גם לא לעצת הזקנים. האב היה נואש למדי ואיים לתלות את עצמו אם הנסיך לא יתחתן.

"בסדר," אמר הבן, "פצל את גופי לשניים וקבור את חלקי השמאלי בתוך פרחים. אשה תיוולד מהם. אני אשא אותה לאשה. אני לא אנשא לאף אחת זולתה."

המלך היה מבועת מחשש פן ימות הבן במהלך הניתוח שיחצה אותו לשניים. הוא שאל את הנסיך: "האם אין כל דרך אחרת? דרך פשוטה יותר?"

"אין כל דרך אחרת." אמר הנסיך, "נשים אחרות אינן ניתנות לשליטה. קשה להחזיקן בתלם."

המלך הסכים לבסוף. מומחה לדבר בקע את גופו של הנסיך לשני חלקים וקבר את החלק השמאלי בפרחים. מקץ ימים ספורים יצאה מתוך הפרחים אשה חמודה. החלק הימני גדל והפך לשלם, כאילו לא פוצל הנסיך מעולם לשניים. המלך השיא את הנערה לבנו בהתאם לטקסים הנאותים.

הנסיך ציווה לבנות עבור אשתו ארמון מופלא במקום שומם, וביקר אותה שם. המלך אף הוא חיבב מאוד את כלתו. גם הוא ביקר אותה מדי פעם לראות אם היא מטופלת כראוי ואם לא חסר לה דבר.

יום אחד הגיע מכשף לאותו ארמון. בדרכו לארץ רחוקה, ראה את הארמון המופלא הממוקם בארץ שממה והחל להתהלך סביבו. כלתו של המלך אשר ניצבה בחלון ראתה אותו וחייכה אליו.

המכשף מצא מחסה בביתה של אשה זקנה בכפר שכן. הזקנה נהגה להכין כל יום זרי פרחים לכלת המלך. באחד הימים הכין המכשף זר נהדר, מסר אותו לזקנה ואמר: "קחי את הזר הזה לכלת המלך וספרי לי מה היא אמרה."

הזקנה נטלה את הזר לכלת המלך, וזו האחרונה פתחה את צרור הפרחים וקיבלה את המסר שהיה צפון בו. אף שחשה שמחה בלבה, היא השימה עצמה כאילו היא כועסת. היא טבלה את ידה בצבע שני, סטרה לזקנה על לחייה ושלחה אותה הביתה. הזקנה חזרה בוכייה הביתה, וכאשר הראתה למכשף את לחיה, הוא ניחם אותה באומרו: "אל תדאגי. אין בכך כלום. היא רק רוצה לרמוז לי שהיא כרגע נידה."

ימים אחדים אחר כך הכין המכשף זר אחר לארמון ומסר אותו לזקנה. הפעם, כאשר קיבלה כלת המלך את הזר, היא השקיעה את ידה בתוך סיד לבן וסטרה על שדיה של הזקנה. הזקנה חזרה הביתה בוכייה. כאשר ראה האיש את הסימנים הלבנים, אמר: "אל תדאגי. היא רוצה לומר לי שהירח הוא עתה במילואו."

ימים ספורים אחר כך הוא שלח לארמון זר שלישי. הפעם השקיע כלת המלך את ידה בדיו שחורה והכתה את הזקנה על גבה. היא חזרה הביתה בוכייה וסיפרה לו מה קרה. האיש אמר: "זקנה, את צריכה לקרוא דברים אלה כיאות. היא רוצה שאבוא לחלקו האחורי של הארמון בלילה חשוך כאשר הירח איננו זורח."

כאשר הלך לשם בלילה אפל חסר ירח, ראה חבל ששולשל מן החלון האחורי של הארמון. הוא אחז בחבל ומשך עצמו פנימה דרך החלון. כלת המלך ציפתה לו שם. היא הייתה מאושרת והם השתעו באהבים. היא אמרה לו בעדינות: "אם תבוא אלי כך בצורתך הטבעית לא יניחו לך השומרים בשער להיכנס, על כן בוא לכאן בתחפושת ואז תוכל לבוא לעתים קרובות יותר."

האיש הצעיר השיב: "זה דבר של מה בכך" והוא החל לבקר אותה בתחפושת של נחש. הוא נהג להיכנס לארמון מבעד לצינורות הניקוז. ברגע שנכנס לחדרה הוא חזר ושינה את דמותו לצורת אדם והם השתעו באהבים. באופן כזה עברו עליהם ימים רבים.

באחד הימים, כאשר בא הנסיך לפקוד את רעייתו, ראה נחש גולש במורד צינור הניקוז. הוא קרא למשרתיו וציווה עליהם להרוג מיד את הנחש. הוא הורה להם להשליך את הנחש המת אל מחוץ לארמון והלך אל חדריה של אשתו. כאשר אמר לאשתו: "ראיתי נחש שנכנס אל תוך הבית. את בת מזל. ראיתי אותו ודאגתי שיהרגו אותו וישליכוהו מחוץ לארמון", יללה האשה וצווחה "איי! איזה דבר נורא!" ואז התעלפה.

כאשר שבה לעשתונותיה, לאחר שהוגשה לה עזרה ראשונה, הייתה היא בתוך תוכה מוכת יגון על כך שמאהבה נתפס ונהרג, אך כלפי חוץ השימה עצמה כאילו נחרדה מן הנחש וניצלה בעור שיניה. לפני שעזב ניסה הנסיך לנחם אותה באומרו: "מדוע את מפחדת? הנחש באמת מת ואיננו."

מאותו יום ואילך הייתה הנערה שרויה באבל. היא לא אכלה ולא ישנה. באחד הימים התדפק דָּאסַאיָה [=אדם קדוש הנודד ממקום למקום], פושט יד, על דלתה וביקש נדבה. היא קראה לו פנימה וביקשה ממנו שיעשה לה טובה.

"ראה נא, דָּאסַאיָה, אתן לך רופיה. נראה לי שיש נחש מת שוכב שם בחוץ. האם תוכל ללכת לבדוק אם הוא עדין שם?"

הוא יצא החוצה בדק ומצא שהנחש עודנו שם. היא אמרה לו: "לך, קח את הנחש המת לאדמות השריפה, שרוף את גוויתו והבא לי את האפר. אתן לך שתי רופיות על טרחתך.

הַדָּאסַאיָה הסכים, לקח את הנחש לאדמות השריפה, שרף אותו על פי טקסי הקבורה הנאותים והביא את אפרו חזרה אליה. היא נתנה לו תחילה שתי רופיות ואז הוסיפה שלוש רופיות נוספות.

"לך עכשיו אל הצורף והבא לי קמע." פקדה עליו.

הַדָּאסַאיָה יצא החוצה וחזר עם קמע.

היא הכניסה את אפרו של מאהבה לתוך הקמע וקשרה אותו מסביב לכתפה. בבכותה את מאהבה המת ימים רבים, הלכה ורזתה. הנסיך שמע על רזונה וחשב: "לאשתי יש צער נסתר. עלי ללכת אליה ולנחמה. היא הולכת ורזה מיום ליום."

הוא בא לארמון ושאל אותה מדוע היא נראית כה רזה וחולה. הוא פנה אליה בדרכים רבות. הוא ביקש ממנה לספר לו כל מה שארע. אך היא לא פצתה את שפתיה אפילו פעם אחת. היא לא סיפרה לו דבר. הוא הושיבה בחיקו והשתמש בכל אומניות הדיבור שהכיר כדי לשכנעה. לבסוף אמרה לו: "מה עוד יכולה אני לעשות? אתה שומר אותי כאן בתוך כלא. אני רואה את פניך פעם בזמן הירח המלא ופעם בזמן הירח החדש. איך יכול לבי להיות מאושר ומרוצה?"

בן המלך נמלא חרטה בעת ששמע על צערה. "אם כך אשהה כאן לצדך כל הזמן, כל יום." אמר כדי לנחמה.

זה לא מה שרצתה הנערה. היא אמרה לו: "אני עומדת לחוד לך חידה. אם תענה עליה, אשליך עצמי לאש ואמות. אם לא יעלה בידך לפתור אותה, תהיה חייב להשליך את עצמך אל האש ולמות. אם מישהו ישאל אחר כך מדוע קרה הדבר, אף אחד מאתנו לא יגלה להם מדוע. אם אתה מסכים לתנאים אחוד לך את החידה. אם לא – הבה נפרד."

הנסיך המטורף הסכים. הוא הניח את ידו בידיה ונתן לה את מלת הכבוד שלו, ואז אמרה הנערה:

"אחת לראותו,

שתיים לשורפו,

שלוש על כתף לעונדו.

בעל על הירך,

מאהב על הכתף!

אמור לי מה פירושו."

הנסיך נאבק ונאנק במשך ימים בנסותו לגלות את פיתרון החידה. אף שחייו היו תלויים בכך הוא לא הצליח למצוא שום תשובה. על כן, נאמן להבטחתו, קפץ לאש והרג את עצמו. אשתו שהייתה חלקו השמאלי לקחה לה מאהב אחר וחייתה באושר.

26

המפגש המוזר של הסוּ ין, או מאהבים בתוך מאהב


בתקופת צ'ין (420-318 לספירה) עשה הסוּ יַן מיאנגסיאן את דרכו בנתיב החוצה את הרי סויאן. הוא פגש סטודנט שהיה שרוע לצד הדרך והתלונן על כך שרגליו כואבות. הסטודנט שאל את ין אם יסכים לשאת אותו בכלוב האווזים שאחז בידו.
בהניחו שהזר מתלוצץ, אמר יַן שהוא מסכים. מיד אחר כך זחל התלמיד לתוך הכלוב והתיישב בנוחות לצד שני האווזים. לא נראה שממדיו קטנו או שהכלוב נעשה גדול יותר. ין גם לא חש שהכלוב נעשה כבד יותר בעת שהרים אותו.
כאשר עצר לנוח מתחת לעץ, יצא התלמיד מהכלוב ושאל את ין אם חשקה נפשו במעדנים. כאשר הביע את הסכמתו, פלט הזר מפיו קופסת ברונזה עם כל מיני מעדנים נדירים. כל הכלים היו עשויים ברונזה, והמזונות היו טעימים מעבר לכל מה ש ין הכיר. אחרי סיבובי שתייה אחדים, אמר הזר ליַן: "יש לי אשה אתי שהייתי רוצה כי תצטרף אלינו."
"בסדר גמור," אמר ין, ואז פלט הזר מפיו נערה כבת שש-עשרה, לבושה בבגדי פאר ויפה להפליא.
לאחר זמן מה השתכר התלמיד ונרדם. או אז אמרה הנערה לין: "למרות היותי נשואה לסטודנט הזה, לאמיתו של דבר אני אוהבת גבר אחר, והוא נמצא אתי תמיד. עכשיו שהסטודנט ישן אני רוצה לבדר מעט את המאהב שלי, אם תבטיח לי שלא תספר זאת לסטודנט."
ין הבטיח, והנערה פלטה מפיה צעיר נאה כבן עשרים ושלוש או ארבע והציגה אותו בפני ין. לפתע החל הסטודנט להתנועע. או אז פלטה הנערה מפיה מסך ברוקד והציבה אותו בינו לבין מאהבה. ואז הלכה אל מאחורי המסך והצטרפה לסטודנט .
האיש הצעיר שנותר לבדו עם ין אמר לו: "אף על פי שהבחורה הזאת אוהבת אותי, אין היא ממלאת די את לבי. גם לי יש אשה, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לראות אותה.
ין הבטיח לו שלא יספר על כך דבר והבחור פלט מפיו נערה כבת עשרים. השניים התרועעו יחדיו זמן רב ולגמו יין.
אבל לפתע שמעו כיצד הסטודנט מתנועע ומתהפך על משכבו, והצעיר אמר: "השניים האלה מתעוררים!" ומיד לקח את הנערה שפלט והחזיר אותה לפיו. אחר כך יצאה הנערה שהייתה עם הסטודנט מעבר למסך ואמרה למאהבה שבעלה עומד להתעורר. היא בלעה את הבחור ואת מסך הברוקד וישבה לבדה עם ין.
הסטודנט נעור משנתו ואמר לין: "צר לי שישנתי כל כך הרבה זמן והשארתי אותך יושב לבדך. כבר מאוחר, אני חייב לעזוב אותך."
הוא בלע את הנערה ואת כל הכלים, למעט מגש גדול, שאורכו היה כחצי מטר. את המגש הזה נתן לין באומרו: "אין לי דבר מלבד זה להציע לך כמזכרת לפגישתנו."
בתקופת טאי יואן (396-376) שימש ין כמנהל הארכיון המלכותי. פעם אחת עשה שימוש במגש שקיבל מן הסטודנט בעת שהגיש כיבוד לצ'אנג-סאן, המזכיר שנכח במקום. הלה אמר לו כי הכתובת החרותה על המגש, מעידה על כך שהוא נעשה בשנה השלישית של יונג פאינג (60 לספה"נ) משושלת האן.

27

סיפורו של חג'י


מספרים שבאחת מערי המזרח חי פעם סוחר עשיר ושמו חג'י. כמוסלמי אדוק היה כמובן אדם נשוי אך עם זאת לא היה אדיש לקסמיהן של נשים. והנה אירע באחד הימים שגברת מקסימה באה לחנותו לקנות תבלינים אחדים. לאחר שעזבה האשה הנאה את המקום לא יכול חג'י למחות את תמונתה מנגד עיניו. עוד הוא מהרהר בקסמיה והנה הופתע למצוא על הדלפק תיק בד קטן בצבע שחור שהכיל שנים עשר גרגרי חיטה ושנשכח קרוב לודאי על ידי הגברת.

חג'י שהה בחנותו עד שעת ערב מאוחרת בתקווה שאולי תחזור האשה או אחד ממשרתיה לקבל את התיק וכך תינתן לו האפשרות לחזות פעם נוספת בזיו פניה או לפחות לברר את מקום מגוריה, אך תוחלתו נכזבה והוא שב מהורהר לביתו. שם ישב שקוע במחשבותיו ולא שת לבו לאשתו.

ימים אחדים התהלך שחוח ומדוכא, אך לבסוף נענה להפצרותיה של רעייתו שביקשה לדעת מה מציק לו, והוא סיפר לה את מה שארע והתודה בפניה שמאותו יום גורלי היו לבו והגיגיו טרף לאותה אשה נאה ובלתי ידועה.

"הו, בעלי," השיבה לו רעייתו "וכלום אינך מבין מה משמעותו של התיק השחור המכיל שנים עשר גרגרי חיטה?"

"אבוי," השיב לה, "אין לי כל מושג."

"הכיצד זה בעלי, הרי זו פשוט מַפָּה! הדברים ברורים כאילו בטאה אותם במו פיה: היא מתגוררת בשוק החיטה בבית מספר שתים-עשרה שדלתו שחורה!"

נרגש ביותר מיהר חג'י לצאת מביתו וללכת אל שוק החיטה. הוא גילה שאכן קיים שם בית מספר שתים-עשרה ודלתו של הבית צבעה שחור. הוא הקיש ללא שהיות על הדלת. הדלת נפתחה ואת מי ראו עיניו אם לא את אותה גברת שקיווה לפגוש. אך הנה במקום לפנות אליו בדברים נטלה גיגית מים ושפכה את המים אל הרחוב ואחר כך נעלה את הדלת.

חג'י לא ידע מה לחשוב. הוא השתהה זמן מה לפני הדלת הנעולה ואחר כך סב וחזר לביתו. בשובו ברך את אשתו לשלום בחביבות רבה יותר מכפי שנהג מזה ימים רבים וסיפר לה על מה שהתרחש.

"וכי מה," אמרה אשתו, "כלום אינך מבין מה משמעותה של גיגית המים שמימיה נשפכו לרחוב?"

"אבוי, לא."

"מסכן שלי," אמרה לו בקול מלא השתתפות בצער, "פירושו של דבר הוא שבצד האחורי של הבית זורם פלג מים ושעליך להגיע אליה משם."

חג'י זינק החוצה ובבואו לשם מצא כי אשתו צדקה: היה אכן פלג מים בצדו האחורי של הבית. הוא נקש אפוא, על הדלת האחורית.

הגבירה, במקום לפתוח לו את דלתה פתחה את החלון, הראתה לו ראי, הפכה אותו ואז נעלמה.

שעה ארוכה שהה חג'י בצידו האחורי של הבית, אך לאחר שלא נראה כל סימן חיים נוסף, שב לביתו מדוכדך הרבה יותר. משנכנס לביתו ברכה אותו אשתו לשלום: "נו, האם לא צדקתי?"

"כן." השיב חג'י, "את באמת אשה נפלאה, אבל אינני מבין על שום מה באה לחלון והראתה לי ראי משני צידיו במקום לפתוח לפני את הדלת."

"אה," אמרה אשתו, "פשוט מאוד: כוונתה היא שתבוא לשם בשעה שהירח ישקע, כלומר סמוך לשעה עשר בלילה."

השעה היעודה הגיעה. חג'י מיהר החוצה וכך גם עשתה רעייתו; זה לראות את אהובתו וזו להודיע למשטרה.

עוד חג'י והגבירה המקסימה מתנים אהבים בגן והנה הגיעו השוטרים, עצרו אותם והשליכו את שניהם לכלא, ואילו אשתו של ח'גי, לאחר שהשלימה את שליחותה, שבה לביתה.

למחרת בבוקר אפתה האשה כמות גדולה של עוגיות ושמה פניה אל הכלא. היא ביקשה מן השומרים לאפשר לה להיכנס ולחלק את העוגיות בין האסירים כמעשה צדקה למען שלום נשמתם של קרוביה שהלכו לעולמם. הייתה זו בקשה שלא ניתן לסרב לה והיא הורשתה להיכנס.

כאשר הגיעה אל התא שנכלאה בו אותה גברת שכה משכה את לב בעלה, הציעה לה להצילה מן הביזיון של משפט פומבי אם תבטיח לה שלא תוסיף עוד לשלוח מבטים חומדים לעברו של חג'י הסוחר. זו נענתה בחפץ לב לתנאי, ואשתו של חג'י החליפה מקומות עם האסירה.

כאשר הובאו שניהם לפני השופט נדהם חג'י בראותו שם את אשתו, אך בהיותו אדם נבון סכר את פיו והניח לה לדבר. אשתו של חג'י מחתה נמרצות בפני השופט על העלבון שנגרם לה ולבעלה: באיזו זכות נטפלים אליהם השוטרים ומשליכים אותם לכלא אך ורק משום שבחרו להתבודד בגן, והרי הם אנשים נשואים כדת וכדין. כדי לחזק את דבריה ביקשה להביא כעדים את שומר הרובע, את הקאדי שהשיאם ואחדים משכניה. השופט השתכנע בצדקתה והורה לשחרר את השנים.

חג'י המסכן היה המום ומוכה אלם בעת ששרך דרכו לביתו בלוית אשתו. הוא ציפה לבלות בכלא לפחות שנה או שנתיים.

רק משפט אחד עלה בידו להוציא מפיו: "את באמת אשה נפלאה!"
* * *
לנשים דרכים משלהן להשיג את מאווי לבן ולהגיע למטרתן וכאשר מצטרפים יחדיו כוחו ויוזמתו של גבר עם עורמתה של אשה אין דבר נבצר מהם. מי ייתן וגם אתם תמשיכו להשלים זה את זו וזו את זה לאורך שנים ארוכות וטובות ויחדיו תגשימו את כל משאלות לבכם!

28

וינדיגו שועל המרפא


יום אחד הייתה לנערה בכפר מחלה בחזה שלה. כאשר ניסתה לדבר, השתעלה. הייתה לה בעיה בחזה שלה. עלו ממנו רעשים.

מרפא זקן ששמו היה ביצת-אווז הגיע לביתה של הנערה. הוא רכן על חזה כדי להקשיב. הוא הקשיב בתשומת לב רבה ואז אמר לאנשים שהתאספו שם: "אני שומע שועלה פוסעת על גבי שלג קפוא. היא עייפה, היא מותשת, היא מתנשמת בכבדות. היא גם צולעת במקצת. השועלה הזו מתנשפת. היא נמצאת במסע ארוך השועלה הזו. ההילוך שלה נוקשה ומדי כמה צעדים היא מחליקה על השלג הקפוא. זה הרעש שאני שומע בתוך החזה שלה."

צייד ששמע זאת אמר לנערה החולה: "אנחנו נביא אתנו את השועלה הזו ונראה לך אותה." ואז, בחברת ציידים נוספים יצא לדרך. אבל גם במנעלי שלג הייתה ההליכה קשה ולעתים קרובות מעד צייד זה או אחר על השלג הקפוא, ובכל פעם שדבר זה קרה היה המרפא בכפר מודיע לאנשים סביבו מה מתרחש אצלם.

ושם בחוץ עקבו הציידים אחרי השועלה עד רדת החשיכה. הם נאלצו אז לחנות והקימו מדורה.

כאשר נעצרו הציידים והקימו מדורה, גחן המרפא בכפר פעם נוספת מעל לחזה של הנערה. הוא אמר: "יהיה לה חום גבוה רוב שעות הלילה."

בבוקר יצאו הציידים לדרך. כאשר ראו את השועלה במרחק אמר אחד הציידים: "אנחנו כל כך רעבים. נצטרך לאכול את השועלה כאשר נתפוס אותה. אנחנו כל כך רעבים!"

"לא" אמר צייד אחר, "הבטחנו להביא אותה חזרה אל הנערה."

"נוכל להביא לה את הפרווה."

"זה לא מספיק."

הם יצאו שנית לדרך. השועלה הופיעה שוב על קו האופק. היא המשיכה להתנהל בשלג כשהיא מועדת עליו לעתים.

"הנערה בכפר בודאי משתעלת עכשיו מאוד." אמר צייד אחד. כולם היו תמימי דעות אתו ודאגו לנערה. אך גם באותו יום לא עלה בידם לתפוס את השועלה. הציידים לא אכלו והם לא הרגישו כל כך טוב. הם התחילו להשתעל ואז התחילו להופיע סביבם שועלים רבים על קו האופק. זה היה מבלבל. זה הקשה עליהם לדעת אחרי איזה שועל לעקוב.

אחד הציידים אמר: "ווינדיגו גורם לנו להיות חולים וחלשים. ווינדיגו גורם לכל זה, ועכשיו השועלים המבלבלים הללו זה מעשה ידיו של ווינדיגו!"

בוהק השלג עיוור את הציידים שאימצו את עיניהם בהביטם על השועלים שמסביבם. הם התחילו לשוטט בכיוונים שונים והתרחקו איש מרעהו. כל צייד נע לכיוון שועל אחר. כאשר הרפה מהם עיוורון השלג ראו הציידים שאחד מן החבורה נעדר! אז ידעו שעליהם למצוא את הווינדיגו ולהרוג אותו. שוב יצאו הציידים לדרך. עכשיו ראו רק שועלה אחת. הם עקבו אחריה והפעם עלה בידם לתופסה. הם אמרו לשועלה: "האם את עובדת בשביל הווינדיגו הזה?"

השועלה אמרה: "מדוע אתם עוקבים אחרי? הרגו אותי וגמרנו. אני עייפה ואני חולה בגלל שאינכם מניחים לי לצוד ולאכול. אינני יכולה לרוץ יותר."

צייד אחד אמר: "לא, אנחנו לא רוצים להרוג אותך. אנו זקוקים לך בשביל לעצור מחלה של נערה אחת בכפר שלנו."

באותו רגע שמעו קול מאחריהם. הם הסתובבו - שום דבר! אבל כאשר פנו שוב, הוא היה שם. הווינדיגו היה שם במקום השועלה.

בכפר מאחור גחן המרפא מעל חזה של הנערה. הוא אמר: "הלב דופק מהר מאוד. הציידים מפחדים!"

המרפא ידע שעליו ללכת מיד אל הציידים לעזור להם. הוא עשה בקסמיו. הוא הביא את עצמו לשם בכוח הקסם שלו. כאשר הגיע לשם עשה שוב בקסמיו הוא קסם בשלג חור שאיבה שדפנותיו עשויים חֵלֵב. הווינדיגו נפל לתוכו. זה המס את לבו.

אחרי זה הופיעה שוב השועלה. הציידים הביאו אותה חזרה לכפר. המרפא שחזר גם הוא, אמר לנערה: "התיישבי והסתכלי איך השועלה הולכת."

היא התיישבה והסתכלה. השועלה התחילה ללכת על השלג הקפוא. השועלה החליקה שוב על פני השלג החלק. היא התרחקה מן הכפר יותר ויותר. קול צעדיה נעשה עמום יותר ויותר וכך גם שיעולה של הנערה. כוחותיה של השועלה שבו אליה והיא התחילה לרוץ. אף אחת מהן, לא השועלה ולא הנערה, לא הרגישו יותר חולות. ככה הן ריפאו אחת את השניה.

29

הזקנה הבכיינית - סיפור זן


הייתה פעם אשה באה בימים שהכל כינוה "הזקנה הבכיינית". היא בכתה בימים בהירים. היא בכתה גם בימי גשם.
שאל אותה פעם מורה זן: "מדוע את בוכה תמיד?"
"יש לי שתי בנות. הבכורה מוכרת סנדלים והצעירה מוכרת מטריות. כשמזג האוויר נאה אני בוכה על בתי הצעירה שאינה מצליחה למכור מטריות. בימי גשם אני בוכה על בתי הבכורה שאיש אינו פוקד את חנותה לקנות סנדלים."
"עליך לחשוב על עסקיה של בתך הבכירה בימים בהירים. בימי גשם חשבי כמה מטריות מוכרת בתך הצעירה."
מאותו יום חייכה הזקנה תמיד, בימי גשם כבימים בהירים.

30

האבן שלפני הדלת

היה פעם אדם שהיה כה עשיר עד שמדד את עושרו בדליים כשם שאנשים אחרים מודדים חטה או תפוחי אדמה. אך עם כל זאת לא יכול עושרו הכביר להצילו מפגעי הזמן ותמורותיו. הגיע יום והוא חלה במחלה אנושה וביודעו כי קצו קרב קרא אליו את בנו ואמר לו:
"מאז נולדת היית יקר לי מכל ואושרך עמד בראש דאגותי, אך עתה נגזר עלי לעזוב את העולם ולא אוכל עוד להמשיך ולסוכך עליך ולהדריכך. אני מוריש לך את כל נכסי, אך תהיה לכך משמעות דלה ביותר אם לא תמצא לך נפש שתוכל לחלוק אתך את חייך ואהבתך.
ביקשתי מידיד ותיק שלי שכאשר תביע את חפצך לשאת אשה, ימצא עבורך כלה כלילת המעלות, לא סתם כלה אלא הכלה שאללה יעד לך. האזן בתשומת לב לדבריו ופעל על פי הנחיותיו כאילו היו אלה הנחיותי שלי."
האב סיים את דבריו, ברך את בנו והשיב נשמתו לבוראו.
והנה הגיע יום בו ביקש הבן לשאת אשה. הוא זכר את דבריו של אביו ופנה לאותו ידיד ותיק לעזרה.
"אני אמצא עבורך את הכלה המתאימה, כלה שנועדה לך מאת אללה הכל יכול."
ימים אחדים אחר כך הודיע לו הידיד כי מצא את מבוקשו – כלה כלילת יופי ומבורכת בכל המעלות. ההכנות לחתונה החלו. נמצא מקום מתאים והאורחים הוזמנו. האיש הצעיר היה נלהב מאוד.
בערב שקדם להבאתה המיועדת של הכלה אל ביתו של האיש הצעיר, התייצב אצלו הידיד ואמר לו: "מצאתי עבורך כלה, אך כדי לגלות אם היא זו שיעד לך אללה עליך לעשות את הדבר הבא: מחר לאחר שתובא הכלה לביתך היא תחכה לך בחדרך, אך לפני הדלת תוצב אבן כבדה שיהיה עליך להזיזה כדי להיכנס לחדר. אם תצליח במשימה יהיה זה אות שהיא הכלה השלוחה לך מאת אללה, אך אם תיכשל הרי שטעיתי בבחירתי ויהיה עליך לשלח אותה חזרה למשפחתה ולבטל את החתונה!"
הכלה המיועדת באה אל הבית, לבושה בשמלת כלולות מפוארת, והכל קיבלו אותה בשירים ובמחולות. היא הובלה אל חדרו של החתן וציפתה שם עטויה ברעלה לבואו. כאשר הגיע החתן יכול היה להבחין מבעד לדלת הפתוחה למחצה בדמותה המקסימה של הכלה, מסתורית וצופנת סוד מתחת לצעיפיה. אך בדיוק כפי שסיפר לו הידיד כדי להרחיב את הפתח ולהיכנס לחדר היה עליו להסיט תחילה אבן גדולה שניצבה שם וחסמה את דרכו. האבן לא נראתה גדולה במיוחד, אך כאשר ניסה להזיזה נוכח לדעת שהיא כבדה ביותר. הוא אימץ את כל כוחותיו בניסיון להזיזה, אך לשווא. האבן לא משה ממקומה אף כמלוא הנימה. לבסוף נאלץ החתן לוותר. למרבה הצער הושבה הכלה לבית הוריה וההכנות לטקס בוטלו.
זמן מה אחר כך מצא הידיד כלה חדשה ושוב נדרש החתן הצעיר לעמוד במבחן. הכלה הובאה לחדרו והוא ניצב בחוץ לפני הדלת הפתוחה למחצה כשבינו לבין כלתו המיועדת חוצצת אבן כבדה. הפעם היה הצעיר למוד ניסיון. בימים שקדמו לטקס הרבה להתאמן ולחזק את גופו. הוא ניגש אל האבן ודחף אותה בכל כוחו. הוא ניסה להדפה בכל דרך אפשרית, איתן בדעתו שלא להרפות עד אשר יעלה הדבר בידו. כל הלילה כולו נאבק בגבורה עם האבן, אזר את כל כוחותיו להניעה, אך לשווא. למרבה צערו שולחה גם כלה זו כקודמתה לבית הוריה. האיש הצעיר היה מאוכזב וידיו רפו.
חלף זמן מה וכלה שלישית נמצאה, כלה ללא רבב שלא נפלה ביופייה ובחן מעלותיה מן הכלות הקודמות. שוב נעשו כל ההכנות לטכס והפעם אמר הצעיר לנפשו: "אם גם הפעם לא יעלה בידי להמיש את האבן ממקומה, יהיה זה לי אות שנגזר עלי להישאר רווק ואני אכנע למר גורלי."
הוא ניצב לצד האבן, כופף את גוו, דחף ומשך בכל כוחו עד שגוו חישב להישבר. הוא גנח מרוב מאמץ וגניחותיו הדהדו בכל הבית, אך באבן לא ניכרו שום סימני תזוזה. ואז לפתע הבחין להפתעתו ביד ענוגה הנשלחת מבעד לחלל הצר שבין הדלת הסגורה למחצה לבין המזוזה ושמע קול רך דובר אליו: "הנח לי לעזור לך להסיט את האבן." החתן והכלה הניחו שניהם את ידיהם על האבן ודחפו אותה בכוחות משותפים, וראה זה פלא! האבן ניסוטה בקלות והדלת נפתחה לרווחה. החתן נוכח לדעת שהנערה היפיפייה הניצבת לפניו היא האשה היעודה לו מאת אללה והכלה ידעה שהגבר יפה התואר הנשקף אליה מבעד לפתח הוא הגבר אשר הועיד לה האל הכל יכול.
מה שעוד טרם ידעו השנים ועתידים היו הם ללמוד, הוא שלא די בכך שמצאו ברצון אללה זה את זו וזו את זה. כדי להציב את נישואיהם על בסיס איתן ולנצור את אושרם יהיה עליהם להניח יום יום את ידיהם על האבן הניצבת לפני הפתח ולהזיזה בכוחות משותפים.

31

רימון האהבה - סיפורה של זינב

מספרים, וכך תמיד סופר, שפעם הייתה נערה יפה מאוד וקראו לה זינב. זינב הייתה יפה כמו כוכב. זינב הייתה יפה כמו הלבנה.
ידידי היופי!
מספרים שזינב נולדה לילה אחד במאי כאשר הלבנה אחרה לעלות כדי להאיר את הכוכבים. היא הייתה כה זוהרת שהבריות כינו אותה "איינור" משמע, לבנה.
זינב יפה יותר מהלבנה וככל שגדלה כך גדל זוהרה.
יופיה של זינב הצית אש בלב הגברים.
יופיה של זינב הצית קנאה בלב הנשים.
מספרים, ידידי היופי, שיום אחר יום מבקשי ידה של זינב באו וחיזרו על פתחה. אך ידה של זינב תנתן רק למי שיגלה את סוד יופיה. כך הוחלט. בכל פעם שמחזר בא לפניה אמרה זינב: "אם תרצה לשאתי לאשה תצטרך לגלות את סודי: גופי כבוסתן גן-עדן, נפשי כבושם גן-עדן, לבי כשער גן-עדן, אם תרצה לכבוש אותו עליך למצוא את המפתח לפתחו. המפתח נמצא בתוך כוכב, הכוכב זוהר בין אלף כוכבים, בארץ בה בני אדם וכוכבים חיים יחד ומכירים זה את זה."
ידידי הנסתר!
הרוצה לשאת את זינב לאשה יצטרך למצוא את המפתח הפותח את לב הכוכב.
הסוד הזה עשה את זינב עוד יותר יפה ונחשקת. מאות בחורים טובים ויפים נעלמו בחולות המדבר הגדול בחיפושים אחר המפתח.
מאות אמהות בכו והתאבלו!
והנה יום אחד הגיעו שלושה בחורים אל בית זינב והציגו את עצמם בפניה כשכל אחד מקווה להיות הנבחר. הראשון היה בן-מלך, שני היה בן-מלומד השלישי היה בן-איכר. לכל אחד מהם זינב אמרה: "אם תרצה לשאתי לאשה תצטרך לגלות את סודי: גופי כבוסתן גן-עדן, נפשי כבושם גן-עדן, לבי כשער גן-עדן, אם תרצה לכבוש אותו עליך למצוא את המפתח לפתחו. המפתח נמצא בתוך כוכב, הכוכב זוהר בין אלף כוכבים, בארץ בה בני אדם וכוכבים חיים יחד ומכירים זה את זה."
ידיד הנדודים!
מספרים ששלושת הבחורים יצאו יחדיו לדרך לחפש את הסוד הפותח את ליבה של זינב.
בן-המלך, בן-המלומד ובן-האיכר נדדו מאה ימים ומאה לילות. בבוקרו של היום המאה ואחד הם הגיעו לתל גבוה ומבודד ועליו בניין הדומה לטירה. זו קסבה לבנה, לבן ומבהיק. בקסבה פגשו אדם קשיש שחי כל כך הרבה זמן שקראו לו "באזמן" – "בעל הזמן".
ידידי החכמה!
מספרים שלבעל הזמן היה זקן ארוך ולבן מרוב השנים שהוא חי. מספרים שלשונו הייתה לבנה כולה מרוב השנים שבהן הוא דיבר עם הכוכבים. בעל הזמן קיבל את שלושת הבחורים הנודדים בקסבה שלו. הוא שמע את קורותיהם ואת בקשתם לעזרה.
"אכן סיכנתם את חייכם אך ליבה של זינב שווה את כל הסכנות. המדבר הוא רחב ידיים ונשארתם יחדיו. ליבה של זינב לא פחות רחב אך אין בו מקום ליותר מגבר אחד. לכן מעכשיו, כל אחד ילך לדרכו."
ידידי הדרך!
הקשיש הכניס את שלושת הבחורים לאולם בן שלוש דלתות ואמר: "הדלת הראשונה היא דלת השלטון. הדלת השנייה היא דלת הידע. הדלת השלישית היא דלת הסבלנות. כל אחד צריך לבחור דלת."
הראשון מביניהם אמר: "אני נסיך בן-מלך. אני שולט על כל הממלכה עד לגרגיר החול האחרון. אך כל עוד לא אשלוט על ליבה של זינב אהייה כאחרון הדלפונים. אני אבחר בדלת השלטון ואלך עד לסוף נבכי נפשי."
השני מביניהם אמר: "אני בן-המלומד הגדול בממלכה. כל ימי שקדתי ולמדתי את סודות היקום. אם לא אגלה את סוד יופייה של זינב אהיה לעולם בור ועם הארץ בין הבורים. אני אבחר בדלת הידע ואלך עד לסוף נבכי נפשי."
השלישי מביניהם אמר: "אין אני אלא בן-איכרים עני. החיים לא פינקו אותי אך למדתי סבלנות מהי. אבחר בדלת הסבלנות." אל נכון לא הייתה לו ברירה כי רק זו נותרה.
מספרים, ותמיד סופר, שכאשר הנסיך נכנס בדלת השלטון מצא את עצמו באולם גדול. באמצע האולם הייתה במה ובאמצע הבמה הייתה תיבה. בתיבה הייתה מחרוזת. המחרוזת הייתה מורכבת. בן-המלך זכר את דברי זינב: "מפתח לבי נמצא בכוכב זוהר בין אלף כוכבים."
הוא ספר את הפנינים...אלף! ובאמצע – היהלום. הידד! מצא! הנסיך שם את המחרוזת בילקוטו, קפץ על סוסו ודהר אל זינב.
כאשר בן-המלומד נכנס דרך דלת הידע מצא את עצמו באולם גדול, על כל הקירות מדפים, כל המדפים ריקים חוץ מאחד. על המדף היה ספר בודד. כל דפיו היו צהובים, אלף במספר ובאמצע היה דף לבן. בן-המלומד זכר את דברי זינב: "מפתח לבי נמצא בכוכב זוהר בין אלף כוכבים." הוא ספר את הדפים...אלף! ובאמצע – הדף הלבן. מצא! בן-המלומד הבין את המשל. הוא שם את הספר בילקוטו, קפץ על סוסו ודהר אל זינב.
כאשר בן-האיכר נכנס דרך דלת הסבלנות הוא מצא את עצמו בתוך גן שבו יבשו כל העצים חוץ מאחד. על העץ היה פרי אחד – רימון. האיכר חצה את הרימון לשני חלקים שווים. כל הגרעינים היו אדומים חוץ מאחד באמצע שהיה לבנבן. האיכר חשב שפה טמון איזה סוד. סגר את הרימון, שם אותו בילקוטו, קפץ על סוסו ודהר אל זינב.
ידידי השמחה!
מספרים ששלושת הרוכבים הגיעו אל זינב בזמן קצר מאוד. הנסיך הגיע ראשון. זינב קיבלה אותו בחדרה. הוא סיפר לה את קורותיו, ענד לצווארה בעדינות את הפנינים והיהלום נצץ על חזה והפיץ צליל עדין כמנגינה עתיקה ומסתורית. "התוכל לפענח את המנגינה?" שאלה זינב. הנסיך התאמץ, היטה אוזן והתרכז. לאט לאט שקע בתרדמה עמוקה ולא פענח את המנגינה.
המלומד הגיע שני, סיפר את קורותיו ומסר את הספר לזינב.
ידידי היופי!
בין ידיה של זינב זהר הדף הלבן ככוכב. זוהרו צייר ערבסקות על הקירות האפלים של החדר. "התוכל לפענח את הסימנים האלה?" שאלה זינב. המלומד הביט בסימנים שעל הקירות, קרב את גבותיו, אימץ את עיניו, התרכז ולאט לאט שקע בתרדמה עמוקה ולא פענח את הערבסקות.
האיכר הגיע שלישי. זינב קיבלה אותו בחדרה. הוא סיפר לה על קורותיו, הראה לה את הרימון ובלי לחכות לתגובה פתח אותו. הוא לקח גרגיר ושם אותו בפיה ומיד לקח גרגיר אחר ושם אותו בפיו.
ידידי הנסתר!
באותו רגע כוכב כבה בשמיים. האיכר לקח גרגיר שני מחציו הראשון של הרימון, הכניס אותו לפיה של זינב וגרגיר מחציו השני לקח לעצמו. באותו רגע, כוכב שני כבה בשמיים. ושוב גרגיר לכל אחד משניהם וכוכב שלישי כבה. וגרגיר רביעי לכל אחד וגרגיר חמישי, ובכל פעם ששניהם אכלו גרגיר, כוכב נוסף כבה. זינב נהנתה מאוד מן המשחק אך נותרו עדיין הרבה גרגירים ברימון. "האם נצטרך לאכול את כל הגרגירים?" שאלה זינב. "כן, בוודאי!" ענה בן-האיכר. "וזאת למה?" "כי אהבה היא סבלנות" ענה הוא. "ולמה חילקת את הרימון לשניים?" "כי את האהבה צריך לחלוק".
וכשגמרו לאכול את כל הגרגירים ונותר רק הגרגיר הלבנבן, ובשמיים כל הכוכבים כבו ורק הלבנה האירה, בן-האיכר מחץ את הגרגיר בין אצבעותיו והלבנה נעלמה ונמוגה.
"למה מחצת את הגרגיר היפה?" "כי יופיו הוא בן-חלוף ומעכשיו המאור היחידי בשמיים תהיי את – איינור".
ידידי המילים והכוכבים!
מספרים שאחרי מילים אלה יותר לא נשמע דבר. אך אחרי תשעה חודשים, בלילה ללא כוכבים ולבנה, נולדה בחדרה של זינב ילדה כה יפה וזוהרת שקראו לה – איינור. אך סיפורה, סיפור אחר...
מי ייתן ועוד יסופר. אני משאירה את הסיפור הזה כמו שלקחתי אותו – בין שמיים וארץ, שילך לחופשי ואני אחזור אליכם...

32

הנסיך השחור

בכפר קטן בממלכה אחת גר בחור עני. הכי עני שאפשר לתאר – אחרון השוליות אצל נגר. הבית שלו היה כה דל וכה קטן עד שכששכב על משכבו בלטו רגליו החוצה. רכושו היחידי היה חליל. הוא ניגן עליו והיה שמח בחלקו. אנשים מאוד אהבו את נגינתו.
יום אחד הזדמן הבחור אל עיר הבירה. הוא טייל בחוצות העיר ובסופו של דבר חלף ליד ארמון המלוכה. זה היה ארמון צנוע ללא חומה, מוקף רק בגדר לא גבוהה. הממלכה הייתה קטנה ושוחרת שלום. המלך היה אהוד על נתיניו, רודף שלום ולא חשש מאיש. כשהציץ הבחור מעל שפת הגדר ראה שם את בת המלך יושבת בגן. היא נראתה לו בודדה ושקועה בהרהורים. הוא ביקש למשוך את תשומת לבה. הוא ידע שהיא נסיכה והוא בחור פשוט. הוא לא העז לפנות אליה בדברים. הוא רק נשען על אחד מעמודי הגדר, הוציא את חלילו וחילל. הנעימה שניגן הייתה נעימה פשוטה ונוגעת ללב. אנשים שעברו בסמוך נעצרו להקשיב. הנסיכה לא הרימה את מבטה ולא הסתכלה לעברו, אבל הוא היה בטוח שקול נגינתו הגיע לאוזניה. משסיים את נגינתו חזר לביתו, אבל למחרת היום חש דחף עז לחזור לשם. הוא שב וניגן שעה קלה את מיטב מנגינותיו אבל הנסיכה לא זיכתה אותו במבט. ביום השלישי שב לשם והפעם ערה לתוך החליל את כל נפשו – את הסבל ואת התשוקה, את הגעגועים ואת הייאוש. הנסיכה לא הגיבה.
הוא לא שב לשם יותר, אבל התשוקה לנסיכה לא נתנה לו מנוח. הוא ידע שאין סיכוי שנסיכה במעמדה תתאהב בבחור פשוט כמוהו. הוא הבין שאם הוא רוצה לזכות בה עליו להחליף את נשמתו, לרכוש נשמה אחרת, אישיות אחרת, תדמית אחרת. הוא ניגש לבית הקפה השכונתי מקום שם שיחקו זקני הכפר בשש-בש. הוא קשר אתם שיחה וסיפר להם על המטרה שהציב לעצמו. "האם זה בכלל אפשרי? האם יתכן שאדם יחליף את נשמתו?" שאל אותם.
אחד הזקנים השיב לו: "כן. יש מכשף שיודע לעשות דברים כאלה. הוא יושב לא הרחק מכאן בבקתה על שפת הנהר. אבל הוא אדם מסוכן. לא הייתי מייעץ לך ללכת אליו.
הבחור הלך משם וחשב על כך זמן רב. בסופו של דבר הוא החליט לעשות מעשה. הוא ניגש לשפת הנהר ומצא שם את בקתתו של המכשף. זו הייתה בקתה קטנה, קצת מוזרה למראה. הוא לא יכול היה לומר מה מוזר בה, אבל היא גרמה לו לתחושה לא נעימה. הוא דפק על הדלת והמכשף עצמו פתח אותה בפניו והזמין אותו להיכנס. הוא סימן לו בתנועת יד לשבת. "מה רצונך?" שאל.
הבחור סיפר לו את סיפורו והמכשף לא הפסיק אותו. הוא ישב ללא תנועה בראש מורכן, אבל ניכר היה בו שהוא קולט כל מלה. כשסיים הבחור את דבריו השתררה דממה. אחרי זמן שנדמה לו כנצח, הרים המכשף את ראשו, הסתכל בבחור במבט חודר ואז החל לדבר: "מה שאתה מבקש הוא אפשרי. אני יכול לשנות את נשמתו של אדם ואם אתה עומד על דעתך אעשה זאת, אבל לפני כן עלי להגיד לך שני דברים: הדבר הראשון הוא שיש כישופים שניתן לבטל אותם ויש כישופים שהם בלתי הפיכים. הכישוף הזה שייך לסוג השני. אם אשנה את נשמתך לעולם לא תוכל לחזור לנשמתך הקודמת. הדבר השני שעלי להגיד לך הוא שיהיה עליך לשלם. אינני עושה דברים בחינם."
הבחור חשב רגע ארוך ולבסוף אמר: אני עדין רוצה שתחליף את נשמתי, אבל אין לי שום רכוש ואין לי במה לשלם לך."
"יש לך את החליל. החליל יהיה מספיק טוב עבורי כתשלום."
הבחור הוציא מכיס בגדו את החליל ומסר אותו למכשף בלי לומר דבר.
המכשף עשה בקסמיו. הבחור הרגיש שמשהו קורה לו. אחרי שעה ארוכה שב המכשף ודיבר: "שיניתי את נשמתך. נתתי לך דמות ונשמה של לוחם כביר. אתה הוא עכשיו הנסיך השחור ובשם הזה יכיר אותך כל מי שיקרה על דרכך."
הוא הוליך אותו אל מאחורי הבית ומסר לידו סוס בעל רעמה שחורה שהיה קשור לאחד מעמודי הבית.
הבחור עלה על הסוס. בדרך חלף על פני פלג מים. הוא ירד מן הסוס, ניגש לשפת הפלג והתבונן במים. לדמות שנשקפה אליו מן הנחל היו תווי פנים עזים ומעיניו נשקף מבט של אדם עשוי ללא חת.
הוא ידע שלא די בכך ששינה את נשמתו. הוא עזב את הכפר מבלי שנפרד מאיש ויצא לדרך.
הנסיך השחור התחיל לקנות לו שם. הוא קיבץ סביבו אנשי חיל והיה למנהיגם. הוא עבר בארץ לאורכה ולרוחבה ובכל מקום שנתקל בעוולות ובאי צדק נלחם לצד המדוכאים והמסכנים. תהילתו יצאה למרחוק. כעבור שבע שנים התנפל שליטה של ממלכה שכנה על הממלכה השלווה. צבאו הקטן של המלך שנועד רק לצורכי הגנה בזמן שלום, לא עמד בפני הצבא הכביר שעלה על המדינה. הוא נסוג לאיטו. עיר אחרי עיר וכפר אחרי כפר נפלו בידי האויב המתקדם בדרכו לעיר הבירה.
המלך כינס את יועציו. הם יעצו לו לפנות לעזרת הנסיך השחור. הנסיך השחור קיבל את שליחיו של המלך והסכים לבוא לעזרתו. גדודיו לא היו רבים, אבל הוא היה לוחם ללא חת, בעל תושייה ובעל תחבולות שהיטיב לנצל את חסרונותיו של היריב ולאחר קרב עקוב מדם עלה בידו להביס את האויב ולהרחיק אותו מן הממלכה.
המלך ביקש להכיר מקרוב את הנסיך השחור. הוא זימן אותו לארמונו, שוחח אתו והתרשם ממנו עמוקות. "אני חב לך חיי ואת ממלכתי. נקוב בשכרך ואם אוכל לתת לך אותו אתן אותו בשמחה."
הנסיך השחור קד לפני המלך: "אני רוצה בידה של בתך." אמר.
המלך ציווה לקרוא לבתו. "בתי," אמר לה, "הנסיך השחור ביקש את ידך. חשבתי על כך ואני מאמין שזהו שידוך הולם עבורך. הוא אדם נדיב, אמיץ לב ושמו יוצא לפניו. את תראי אתו אושר."
הנערה שתקה רגע ארוך ואחר כך אמרה: "אבא, אם זה השידוך שבחרת עבורי, אמלא בשמחה את רצונך, אבל לפני כן ברשותך אני רוצה להחליף אתו כמה מלים ביחידות."
המלך הסכים. הנסיכה ניגשה אל הנסיך השחור ואמרה לו: "שמעתי עליך רבות ואני בטוחה שכל מה ששמעתי הוא אמת לאמיתה ואם זה רצונו של אבי, אני אנשא לך ואהיה לך רעיה נאמנה, אבל עליך לדעת שלבי נתון לאחר. לפני שבע שנים בעת שישבתי בגן הארמון בא לכאן צעיר שחילל בחלילו. ראיתי אותו בחטף רק שלוש פעמים, אבל כשראיתי אותו ידעתי מבלי שהחלפתי אתו מלה שהוא האיש שיעד לי גורלי. מאז לא ראיתי אותו יותר. ניסיתי לברר מי הוא ומה עלה בגורלו. אמו אמרה לי שהוא נסחף בנהר וטבע. אני יודעת שהוא מת. אני אנשא לך אם תרצה."
הנסיך השחור הסתכל על הנסיכה. מבטיהם הצטלבו. הוא לא אמר דבר. הוא החווה לה קידה, הפך פניו ויצא מן הארמון. הוא עלה על סוסו ורכב לכיוון המדבר. איש לא ראה יותר מעולם.

33

גילויו של עץ התפוחים

גילויו של עץ התפוחים
פנינה שרם ורחל אקשטיין דייויס
© 2004
נוסח עברי: יואל פרץ
ביער אלונים גדול, מקום בו העצים צומחים גבוהים ונשגבים, היה עץ תפוחים קטן שניצב לו בדד.
לילה אחד נשא עץ התפוחים את מבטו אל השמיים שמעליו וראה מראה מופלא. כוכבי השמיים נדמו לו כתלויים על ענפיהם של עצי האלון.
"הו אלוהים, הו אלוהים" לחש עץ התפוחים הקטן, "כמה בני מזל הם האלונים הנושאים כוכבים כה יפים על ענפיהם. חפץ אני, יותר מכל דבר שבעולם, שיהיו לי כוכבים על ענפי, בדיוק כמו עצי האלון. או אז אחוש עצמי באמת יחיד ומיוחד."
אלוהים השקיף ממרום על עץ התפוחים ואמר בנימה רכה: "סבלנות, עץ תפוח קטן."
הזמן חלף. השלגים נמסו ואביב בא לארץ. תפרחות זעירות וורודות-לבנות צצו על ענפיו של עץ התפוחים. ציפורים באו לנוח בין עפאיו. אנשים העריצו את פרחיו הנהדרים. עץ התפוחים המשיך לצמוח כל הקיץ כולו. הענפים התמלאו עלים ופרחים ויצרו חופה מעל ראשו.
לילה אחר לילה הביט העץ הקטן אל ריבואות הכוכבים ברקיע שמעליו ובכה: "הו אלוהים, אין דבר בעולם שארצה בו יותר מכוכבים שישכנו בין עלי ועפאי – כמו אלה השוכנים על שכני האלונים."
אלוהים הביט מטה ואמר: "כבר זכית למתנות רבות. האם לא די בכך שיש לך צל להציע לבריות ותפרחות ריחניות וענפים לארח עליהם ציפורים שינעימו לך בשיריהן?"
עץ התפוחים נאנח והשיב בפשטות: "אלוהים יקר, לא הייתי רוצה להישמע ככפוי טובה, אך כל זאת עדין לא מיוחד מספיק בעיני. אני מעריך מאוד את ההנאה שאני מסב לאחרים, אבל מה שהייתי רוצה יותר מכל דבר שבעולם הוא שיהיו לי כוכבים ולא פרחים על ענפי. רק אז אחוש עצמי באמת מיוחד."
אלוהים חייך ואמר: "סבלנות, עץ תפוחים קטן."
העונות שבו והתחלפו. עד מהרה היה עץ התפוחים מלא וגדוש בתפוחים נהדרים. אנשים, בלכתם ביער, שלחו ידיהם וקטפו תפוחים לאכילה.
ועם כל זאת, עת ירד הלילה על היער, היה עץ התפוחים מביט בכוכבים שעל עצי האלון וקורא: "הו אלוהים, יותר מכל דבר אחר בעולם חפץ אני בכוכבים על ענפי. רק אז אחוש עצמי יחיד ומיוחד."
"כלום לא די בכך שיש לך עכשיו תפוחים להציע?" שאל אותו אלוהים, "האם אין אתה מרוצה? האם אין הדבר מעניק לך מספיק הנאה וגורם לך להרגיש מיוחד?"
עץ התפוחים לא השיב דבר, הוא רק הניע את ענפיו מצד לצד.
אלוהים השיב רוח סערה. עצי האלון החלו להתנדנד ועץ התפוחים רעד. תפוח נשר מצמרת העץ ונבקע לשניים עת פגע בקרקע.
"ראה" ציווה האל על התפוח, "התבונן לתוכך. מה אתה רואה?"
עץ התפוחים הקטן הביט מטה וראה כי בדיוק במרכזו של התפוח שנבקע היה כוכב.
"כוכב! יש לי כוכב!"
אלוהים חייך חיוג ענוג והוסיף: "יש לך אם כך כוכבים על ענפיך. הם היו שם כל הזמן. אתה פשוט לא ראית אותם."

אפילוג: בדרך כלל אנו חותכים תפוח מלמעלה למטה. כדי לגלות את הכוכב, יש להפוך את התפוח על צידו. אם נשנה כיוון בחיים נוכל לגלות את הניצוץ המתלקח של הכוכב המצוי בקרב כל אחד מאתנו. הביטו היטב ותמצאו את הכוכב הנהדר.

34

נַנָבּוֹלֶלֵה המאיר בחשכת הלילה

לפני המון המון זמן כשההורים של הסבים שלנו עוד היו ילדים, היו שלושה יתומים: שני ילדים וּטְהָקַנֵה אחותם. אבא שלהם היה בעודו בחיים ראש שבט גדול. אבל עכשיו נמנה הוא בין המתים ועל טְהָקַנֵה הוטל לדאוג לשני אחיה.

היה עליה לטחון תירס עבורם ולהכין את הדייסה. היה עליה לבשל את הבשר שהביאו מן הצייד, היה עליה למלא את סירי החרס במים, כדי שלא יצטרכו לשתות מן המעיין כמו כלבים.

היא דאגה להם כמו אם.

אך כשהגיע היום שעל שני הנערים הוטל ללכת אל בית-הספר השבטי, אל בית-הספר שאבות לקחו אליו את בניהם כדי שיוכלו להפוך לגברים, הייתה זו טְהָקַנֵה שלקחה אותם אל בית-הספר. הייתה זו טְהָקַנֵה שלקחה אותם אל בית-הספר, כי כבר לא היה להם אב שיוכל לקחת אותם לשם.

על פי המסורת הנהוגה בשבט הם שהו בבקתות העשב של בית-הספר את תקופת חמשת החודשים הדרושים וכאשר חלף הזמן הזה, הייתה זו טְהָקַנֵה אשר הכינה את התלבושות שלהם, את מגיני העור שלהם ואת כלי הנשק שלהם.

הייתה זאת היא אשר הביאה להם את התלבושות אל הבקתות שבהרים כאשר כל האבות הביאו תלבושות לבניהם. הייתה זאת היא שהביאה את התלבושות כדי שיוכלו להשתחרר מאותן בקתות עשב, הַמּוֹפַּטו. הייתה זאת היא.

אך כאשר ראו שני אחיה את התלבושות, הם סירבו לקבל אותן. הם אמרו שהם ישארו בתוך אותן בקתות עשב עד ליום שכל אחד מהם יקבל קַרוֹס - שמיכת עור, כובע, חתיכת עור לחגור סביב לחלציים ומגן עור, כולם עשויים מעור של הנַנָבּוֹלֶלֵה, אותם יצורים מחרידים המפיצים אור בחשכה כאשר דועך אורם של הירח והכוכבים, הנַנָבּוֹלֶלֵה החיים מתחת למים.

"מדוע אתם מבקשים את הבלתי אפשרי?" שאלה האשה הצעירה, "איפה אמצא עור של נַנָבּוֹלֶלֵה? איפה? נָה?"

אבל שני הצעירים לא רצו להקשיב לה. הם אמרו כי אם אביהם היה בחיים, הם היו מקבלים ממנו את העורות של אותן מפלצות גדולות כדי להשתחרר אתם מן הבקתות של בית-הספר. אין זה נאה להם, בנים של ראש שבט, להשתחרר מן הבקתות כמו כל האחרים, באותן תלבושות. הם, אשר היו הבנים הזכרים של ראש שבט גדול שמת, חייבים לקבל תלבושות שחרור הרבה יותר טובות.

ואז יצאה הקריאה מפיה של טְהָקַנֵה והיא נפוצה, נפוצה, נפוצה סביב סביב עד שכל הנתינים של ראש השבט שמעו אותה. היא קראה לבני עמה לאסיפה.

כאשר כל אלה שנקראו התיישבו יחדיו במקום האסיפה הגדול הַפִּיטְסוֹ, פתחה טְהָקַנֵה את לבה בפניהם.

היא אמרה: "אתם צריכים לבחור ביניכם את האמיצים מכל כדי שיוכלו לצעוד לצדי כאשר אלך למצוא את הנַנָבּוֹלֶלֵה."

"יוֹ וְוהֵה!" אמרו לה, "איך תוכלי את, שאת רק אשה, לקבל על עצמך משימה כל כך מסוכנת?"

אבל היא השיבה: "אם אביהם של אחי היה חי היו בניו מקבלים תלבושות עשויות מעור של נַנָבּוֹלֶלֵה."

צֶ'ה, עכשיו הם הבינו.

הם קיבצו יחדיו חבורה של האמיצים ביותר מביניהם. הנשים הכינו צידה לדרך, צידה למסע מאוד מאוד ארוך. הם לקחו בשר שוורים, בשר כבשים, חיטה טחונה, דלעות מלאות בבירה וקציצות תירס מבושלות עשויות מתירס מתוק טחון. כל הכבודה הועמסה על גבם של שוורי משא.

הייתה זו חבורה גדולה מאוד עם הרבה בהמות משא, אשר יצאה באותו יום עם טְהָקַנֵה למצוא את הדרקונים עם העורות הנוצצים, הדרקונים החיים מתחת למים.

כאשר הגיעו לנהר הראשון ראו שהוא רחב. אולי הנַנָבּוֹלֶלֵה שוכנים מתחת למים של הנהר הזה. הם לא ידעו. הם לקחו כרעיים של שור וזרקו אותן לתוך המים. ואז פצחה טְהָקַנֵה בשיר. היא קראה להם עם השיר הזה:

"נַנָבּוֹלֶלֵה נַנָבּוֹלֶלֵה!

בניו של ראש השבט, נַנָבּוֹלֶלֵה!

הם רוצים מגינים, נַנָבּוֹלֶלֵה!

נעליים מעור של נַנָבּוֹלֶלֵה!

שמיכות מעור של נַנָבּוֹלֶלֵה!

וכובעים מעור של נַנָבּוֹלֶלֵה!"

כאשר סיימה לשיר התחילו המים לנוע. המים רטטו. המים געשו: קַטַי קַטַי קַטַי!

הם פחדו. הם חשבו שזוהי אחת המפלצות, אבל רק צפרדע קפצה החוצה. היא קראה: "קו-רו קו-רו קו-רו. המשיכו הלאה, שם במקום שתוכלו לשאוב מים עם קליפת צמח הרעל, שם עליכם לחצות."

הם צייתו לצפרדע. כאשר חצו את הנהר המשיכו לצעוד הלאה עד שהגיעו לנהר הבא.

כאן זרמו המים בשקט ושלווה. אולי המים האלה הם גם עמוקים? הם לא ידעו. אולי מתחת למים האלה שוכנים הנַנָבּוֹלֶלֵה.

ושוב שרה טְהָקַנֵה וסיפרה מה היא מחפשת ומהי שליחותה כמו שעשתה ליד הנהר הראשון. בדיוק כך. יוֹאָלֹו.

ֹ כאשר סיימה את שירה המים החלו לרטוט. המים החלו לגעוש: קָטִי קָטִי! שוב חשבו האנשים שאלה הם הנַנָבּוֹלֶלֵה, אבל כמו בנהר הראשון רק צפרדע זינקה מן המים וגם היא קראה: "קו-רו קו-רו. המשיכו הלאה. שם, במקום שתוכלו לשאוב מים עם קליפת צמח הרעל, שם עליכם לחצות. בדיוק כך. יוֹאָלֹו."

בכל נהר קרה אותו דבר. הם לא מצאו את המפלצות עם העורות הנוצצים. ואז הגיעו לנהר האחרון. הקנים על גדותיו היו גבוהים ועבים והנהר רחב יותר מכל האחרים. יתכן שהוא גם עמוק יותר. הם לא ידעו. ואולי יתברר שמתחת למים האלה ימצאו את הנַנָבּוֹלֶלֵה.

הם זרקו בשר לתוך המים, אבל הנהר נשאר דומם. המים לא רטטו. המים לא געשו. הם נשארו שוקטים.

טְהָקַנֵה שרה את שיר שני בניו של ראש השבט שביקשו לקבל תלבושות עשויות מן העורות הנוצצים של הנַנָבּוֹלֶלֵה, אבל המים לא נעו. הם זרקו בשר אל תוך המים, אבל המים נותרו שוקטים. הם זרקו בשר למים פעם נוספת, אבל המים נותרו שוקטים. ואז הרגו הם שור משא וזרקו אותו כולו אל תוך המים. שוב שרה טְהָקַנֵה את שירה לנַנָבּוֹלֶלֵה ובעוד היא שרה החלו המים לנוע. המים רטטו. המים געשו. המים שטפו את הגדות והציפו אותן. המים רתחו כמו בסיר ששמים מעל מדורה גדולה. אלה הן ללא ספק המפלצות עם עורן הנוצץ, חשבו האנשים, והם עמדו מוכנים עם החניתות שלהם. אבל עדיין לא הייתה זו מפלצת. הייתה זו אשה זקנה מאוד שהופיעה שם. היא נשענה על מקל והזמינה אותם ללכת בעקבותיה.

ואז חזרה האשה הזקנה אל תוך המים וכל החבורה כולה צעדה בעקבותיה. מתחת למים האפלים, מתחת לקנים העבים. הם הגיעו לכפר גדול. הם נדהמו כיוון שהכפר נראה כמו כפר של ראש שבט רב-כוח. היו כאן בקתות עם מסכי קנים בפתחן והמקום היה יבש כמו שהיה יבש על פני האדמה. ועם זאת היה הכפר שונה מכפרים אחרים. הכפר היה נטוש. הכפר היה שקט. אנשים לא חיו שם. ילדים לא שיחקו שם. הבקתות ניצבו ריקות. לא היו מדורות גללים מאחורי המסכים. סירי החרס היו ריקים ממים. אבני הרחיים שבתו מעבודה.

"מֵה וְוהֶה" אמרו טְהָקַנֵה ואנשיה, "מקום כזה מוזר לא ראינו מעולם! היכן אם כך כל האנשים, סבתא?"

"הם כולם מתים. הנַנָבּוֹלֶלֵה אכלו אותם - כולם, מבוגרים וילדים, צאן ובקר, כלבים ותרנגולות. כולם!"

"ואת סבתא?"

"לא, ילדי, אני זקנה מדי. הבשר שלי יותר מדי קשה מרוב שנות עמל ואני רזה מדי. זו הסיבה שהמפלצות האיומות האלה השאירו אותי בחיים כדי שאוכל לעבוד בשבילם. שמעתי את השיר שלך, אשה צעירה," אמרה, "יש בך תעוזה רבה!"

"יוֹ וְוהֶה! עכשיו אני רואה שהסכנה גדולה." אמרה טְהָקַנֵה מכיוון שחשדה בה בזקנה שהיא מושכת אותם למלכודת כדי לספר מזון למפלצות שלה. אבל הזקנה הרגיעה אותם והחביאה אותם בתוך בור עמוק ואפל וכיסתה אותו בקנים ואדמה כדי שהנַנָבּוֹלֶלֵה לא יוכלו לראות אותם.

ובדיוק כשהיו חבויים היטב הם שמעו שאגה מעל ראשיהם, שאגה כמו זו של עדר עצום של שוורים הרומסים את האדמה... אלה היו הנַנָבּוֹלֶלֵה .

דּוּמָה, דּוּמָה, דּוּמָה, הם צללו לתוך המים ובאו לכפר הנטוש מתחת למים האפלים ששטפו בין הקנים. הם באו לישון כיוון שהיו עייפים מן הצייד.

טְהָקַנֵה ואנשיה הציצו מבעד לקנים. יוֹ-יוֹ-יוֹ! זה היה מפחיד! הם ראו עדר שלם של דרקונים מתקדמים לעברם בחשכה... פוּ-פוּ-פוּ! הם האירו! העורות שלהם הפיצו אור כמו הירח והכוכבים המפיצים אור בלילה. אבל הם לא שכבו לישון. הם הסתובבו בשטח. הם חיפשו משהו. הם תחבו את חוטמיהם לקרקע והריחו. הם רחרחו: פוּ פוּ!

ואז הם דיברו. הם אמרו: "אנו מריחים את הסרחון של בני אדם!" הם ערכו חיפוש בבקתות הריקות, אבל לא מצאו דבר, והאשה הזקנה נשארה בשקט. טוּ-טוּ-טוּ...

"סֶנְטְהוֹ סֶה נְקְהָה קָאֵה?" הם שאלו. "מאיפה נובעת הצחנה של בשר אנושי?"

הם חיפשו, חיפשו, חיפשו, אבל הם היו כל כך עייפים מצייד עד שלא יכלו להישאר ערים יותר. עליהם לישון קודם וביום המחרת הם יחפשו שוב וימצאו מאין נובעת הצחנה.

מיד לאחר שנרדמו והתחילו לנחור בקול מעורר אימה, הוציאה הזקנה את טְהָקַנֵה ובני לוויתה ממקום מחבואם ואמרה להם לבחור בזריזות אחד מן הנַנָבּוֹלֶלֵה לשחוט אותו ולפשוט את עורו לפני שכל היתר יתעוררו.

וזה בדיוק מה שהם עשו. הם בחרו את הגדול ביותר ואחרי שפשטו את עורו, הם גמלו לזקנה בשור טעון במזון. ואז הגיע הזמן לעזוב.

אך לפני כן נתנה הזקנה לטְהָקַנֵה אבן ברזל קטנה ואמרה: "מחר כאשר יתעוררו הנַנָבּוֹלֶלֵה ויראו שהרגתם אחד מהם, הם ילכו בעקבותיכם."

"יוֹ וְוהֶה!" גנחו האנשים.

אבל היא המשיכה: "ברגע שתראו ענני אבק אדומים מתמרים לשמיים תדעו שהמפלצות רודפות אחריכם. כאשר יקרה הדבר עליכם להניח את האבן הזו באמצע הדרך. היא תגדל. היא תגדל עד שתהייה להר גבוה ואז תצטרכו לטפס על ההר הזה לפני שיהיה גבוה מדי. על פסגת ההר הזה תמצאו מחסה."

הם לקחו אם כך את עור הנַנָבּוֹלֶלֵה ועזבו את הכפר שמתחת למים האפלים, הכפר השקוע בתרדמה עם כל המפלצות, הכפר שגרה בו רק אשה זקנה אחת המטפלת בנַנָבּוֹלֶלֵה.

אפלה שררה עדין כאשר טְהָקַנֵה ובני לוויתה הגיעו חזרה אל פני האדמה. הם לא חיכו לאור יום כיוון שנחפזו מאוד לעזוב את המקום.

רק לאחר שעברו כברת דרך ארוכה בדרכם הביתה התמעטה החשיכה. הייתה זו עדיין שעת בוקר מוקדמת כאשר ראו את העננים האדומים מתמרים אל השמיים מאחוריהם. הם ידעו כי זהו האבק שהעלו הדרקונים הרודפים את טְהָקַנֵה ואנשיה.

אותם, הנרדפים, שחשו כה מפוחדים.

אך כאשר הופיעו ענני האבק סביב לפסגת ההר האחרון, הניחה טְהָקַנֵה בזריזות את אבן הברזל על גבי האדמה והיא החלה לגדול. הם טיפסו עליה, והיא גדלה, גדלה, גדלה. היא הפכה להר שנגע בעננים. ועל פסגת ההר ישבו טְהָקַנֵה ובני לוויתה בטוחים מכל רע. כאשר עדר הנַנָבּוֹלֶלֵה הגיע אל ההר, ניסו המפלצות להעפיל ולעלות עליו, אך לא עלה בידם לטפס כיוון שמורדות ההר היו עשויות מאבן ברזל. הן היו חלקלקות. הן היו תלולות.

כאשר היו המפלצות כל כך עייפות מן המאמץ עד שלא יכלו להיאבק יותר, הן שכבו על האדמה למרגלות ההר לנוח. אבל הן היו כה מותשות עד שנרדמו מיד. ואז התחיל הר הברזל להתכווץ. הוא נהיה יותר קטן, יותר קטן, יותר קטן, עד שהפך שוב לאבן שאדם יכול לשאתה ביד.

טְהָקַנֵה לקחה את האבן והיא ובני לוויתה נמלטו כשהם לוקחים אתם את עור הנַנָבּוֹלֶלֵה.

אותו דבר חזר ונשנה גם ביום המחרת. יוֹאָלוֹ, יוֹאָלוֹ. כל יום. וכל יום התקרבה טְהָקַנֵה יותר לכפר, עם העור המאיר, כל יום. מאחוריה, צועדים על פי העקבות שהותירו אחריהם בדרך, התקרבו עדר הנַנָבּוֹלֶלֵה ומעליהם התקרבו יותר ויותר גם ענני האבק האדומים.

אבל האנשים המשיכו לצעוד בעקבות טְהָקַנֵה וכאשר הגיעו לכפר שלהם הזעיקה טְהָקַנֵה את כל הכלבים לבוא ולחכות אתה. כאשר התקרבו המפלצות לערמת האפר של הכפר, שיסתה בהם טְהָקַנֵה את הכלבים.

לזה הם לא ציפו. הכלבים יצאו להתקפה והנַנָבּוֹלֶלֵה לא העזו להתקרב יותר. הם סבו על עקביהם וחזרו לכפר הנטוש ולקחו אתם את ענני האבק האדומים חזרה אל הזקנה שטיפלה בהם מתחת למי הנהר העמוק הזורמים בין הקנים.

טְהָקַנֵה הייתה מרוצה. היא מלאה את חובתה לילדים שאביהם שוב לא היה בחיים. היא מצאה את העור המפיץ אור כמו הירח והכוכבים כאשר השמש אינה מאירה עוד.

עכשיו, היא שכרה אדם שהיה בקי בהכנת בגדי עור. מן העור של הנַנָבּוֹלֶלֵה הוא חתך שני מגינים, שתי שמיכות, שני כובעים, שני אזורי חלציים ושני זוגות נעליים. כאשר היו הבגדים מוכנים, טְהָקַנֵה עצמה הביאה אותם לאחיה, למקום שחיכו בו בַּמּוֹפַּטוֹ לטכס כניסתם לחברת המבוגרים, חיכו לשחרורם מאותן בקתות.

שני האנשים הצעירים שמחו כאשר ראו את הבגדים הנוצצים שאחותם הביאה להם. איש מן האנשים הצעירים ששהו אתם בבית הספר לא היו לו בגדים כאלה. מעולם לא היו לאיש בגדים כאלה. לא רק באזור שלהם אלא בכל הארץ סיפרו האנשים איש לרעהו על אודות המגינים המאירים, השמיכות המאירות והנעליים המאירות שלבשו האחים.

ומעבר לכל הכבוד שנחלו על בגדיהם, מעבר לכל הכבוד, הייתה בלבם גם הכרת תודה גדולה לאחותם. זו הסיבה שהם גמלו לה ביד רחבה מן העדרים שלהם. הם נתנו לה מאה ראשי בקר, וכאן מגיע הסיפור אל קצו.

קֵה טְסוֹמוֹ קַה מַטְהֶטְהוֹ, שפירושו: זהו סיפור אמיתי של עם הַבָּסוֹטְהוֹ.

35

סיפורי נאסר אדין

מה אנחנו עושים פה?
יום אחד צעד נסר אדין בדרך המובילה לכפרו. לפתע הוא רואה מרחוק קבוצת אנשים מתקרבת לעברו. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת והדרך חשוכה.
"שודדים" אמר נסר אדין לעצמו, "מה לעשות?"
הסתכל סביבו, ראה גדר. עבר מעליה ומצא את עצמו בבית קברות. לא חשב פעמיים, הזדחל לתוך קבר ריק ושם שכב רועד, ממתין לבאות.
עכשיו, האנשים שראה היו עוברי אורח תמימים שצעדו בדרך. ראו בן אדם מתנהג בצורה כל כך משונה, באו לבדוק מה קרה לו. עברו גם הם את הגדר ומצאו אותו שוכב בקבר הפתוח.
"נסר אדין, מה אתה עושה פה?"
נסר אדין שהבין את טעותו, חשב רגע ואחר כך אמר להם: "תראו, זה שמישהו שואל שאלה, עדין לא אומר שיש עליה גם תשובה, אבל בכל אופן - אני נמצא פה בגללכם ואתם נמצאים פה בגללי..."
 
לאן פנינו מועדות?
מישהו שאל פעם את נסר אדין: "תגיד לי, אדוני המולה, כאני קם בבוקר ומסתכל מבעד לחלון אני רואה המון אנשים הולכים לכל הכיוונים, אחד לפה אחד לשם, - מה פירוש המחזה המוזר הזה?"
"אה, זה פשוט מאוד" השיב לו נסר אדין, "אתה מבין, אם כל האנשים היו הולכים לאותו כיוון העולם היה מתהפך..."
 
על עורבים ונשרים
באחד הימים נחת נשר על אדן חלונו של נסר אדין.
"מה הצפור המוזרה הזאת?" שאל את תלמידיו.
"אדוננו המולה, זהו נשר!"
"נשר? נו, באמת. הביאו לי מספריים."
נסר אדין נטל את המספריים לידו והחל לקצץ; הוריד נוצה פה, אברה שם, עד ששיווה לנשר צורה של עורב. כשגמר, הסתכל מרוצה במעשה ידיו: "עכשיו אתה נראה סוף סוף כמו נשר אמיתי!..."
 
האדם הנכון
אחד מידידיו של נסר אדין הבחין בראי שהיה מותקן על דלתה של הכספת שלו.
"נסר אדין, מה אתה עושה עם הראי הזה?
"אה, זה פשוט מאוד" השיב המולה, "כאשר אני מוציא כסף מהכספת אני מסתכל בראי כדי שאהיה בטוח שמי שמוציא את הכסף זה באמת אני ולא מישהו אחר..."
 
אבטיחים
נאסר אדין הזדמן פעם למקשת אבטיחים. אחרי שהיטיב לבו באבטיח עסיסי, ישב בצל עץ שזיפים שניצב בקרבת מקום ואמר לעצמו:
"ריבונו של עולם, בראת פרי כל כך יפה, כל כך עסיסי וטעים לחך, אבל למה, למה לא עשית מלאכתך עד תום ולא הקצית לו עץ מיוחד כדי שנוכל לקוטפו בעמידה ולא נצטרך לטרוח ולהתכופף לארץ!"
עוד המלים על דל שפתיו והנה נשר שזיף מראש העץ, טרח! ישר על ראשו.
המולה גרד את ראשו הכואב, נשא עיניו למרום ואמר: "אה, בסדר, הבנתי! סליחה, סליחה, אתה באמת צודק. אני לוקח את הדברים שלי חזרה!"
 

הראי
נסר אדין שוטט פעם בחוצות הכפר. לפתע הבחין בחפץ נוצץ מונח על ערימת אשפה. הוא מיהר להרימו. היה זה שבר של ראי. המולה הסתכל בדמותו הנשקפת מן הראי.
"איזה דבר מכוער!" אמר "אין פלא שהשליכו אותו לאשפה ככלי אין חפץ!"
 
בדרכי העולם
באחד הימים עשה נאסר אדין את דרכו מעיר אחת לעיר אחרת. היום היה יום שרב כבד והדרך מאובקת. המולה החליט לעשות קיצור דרך. הוא עזב את דרך המלך ונכנס ליער ושם צעד להנאתו כשהוא נהנה מצל העצים וציוץ הצפורים.
לפתע יצאו ממעבה היער שודדים, התנפלו על נאסר אדין, חמסו ממנו את בגדיו ואת כל דברי הערך שברשותו והשאירוהו ערום בלב היער.
"אהה!" אמר המולה "איזה מזל. אם זה מה שקרה לי בלב היער המוצל והשקט מי יודע מה היה קורה לי בדרך המלך המאובקת וההומה..."
 
חלוקת עבודה
נאסר אדין הפליג פעם בספינה בים. לפתע החלה סערה עזה שאיימה להטביע את הספינה. רב החובל וחבר עוזריו עשו כמיטב יכולתם להלחם בסערה ולבסוף כרעו על ברכהים והתפללו. נאסר אדין עמד בשקט וצפה בנעשה.
“כרע על ברכיך והתפלל גם אתה!" אמר לו רב החובל. המולה המשיך לעמוד במקומו.
"סלח לי," אמר לו, "אבל אני רק נוסע. מי שאחראי להנהגת הספינה זה אתה..."
 
החובה האנושית
באחד הימים רכב נסר אדין בחברת אחדים משכניו בדרך המובילה אל הכפר. כאשר טיפסו במעלה גבעה הבחין המולה שחמורו נוטף זיעה. הוא ירד מן החמור ולחש על אוזנו: "צר לי שאתה עובד כל כך קשה עד שהזיעה נוטפת ממך."
שכניו שהבחינו במעשיו היו סקרנים לדעת מה פשר מעשיו. "חוג'ה, מה לחשת לחמור שלך?" שאל אחד מהם.
"אמרתי לו שאני מצטער שהוא עובד כל כך קשה עד שהוא נוטף זיעה."
השכנים צחקו: "בשביל מה זה טוב? חמורים לא מבינים שפת אנוש, הם לא בני אדם!"
"מה שאני עושה" השיב המולה, "נוגע לי. עשיתי מה שנדרש ומתבקש מיצור אנושי ולא אכפת לי אם הוא מבין את מה שאמרתי."
 
לשון הציפורים
באחד הימים הזדמן נסר אדין לשוק וראה שם רוכלים המציעים צפורים צבעוניות למכירה במחיר של חמישה דינר לכל ציפור.
"אם זה המחיר לעופות, גם לי יש מה להציע", חשב לעצמו. הוא מיהר הביתה, הכניס תרנגולת לכלוב והביא אותה לשוק, אבל לא נמצא קונה לסחורתו.
"אינני מבין." אמר המולה, "על עופות קטנים כאלה אתם מוכנים לשלם מחיר כזה ולעוף שלי אין דורש?"
"ראה," אמרו לו, "העופות האלה הם תוכים, ציפורים מדברות!"
"שוטים שכמותכם," השיב להם המולה, "התרנגולת שלי לא זו בלבד שיש לה מחשבות מופלאות, היא גם מספיק נבונה לשמור אותן לעצמה ולא לאלץ אותכם לשמוע אותן..."
 
החמור העשירי
אחד מחבריו של נסר אדין ביקש לדעת כמה חמורים הוא מחזיק ברשותו.
"אינני יודע," השיב המולה, "אלך ואספור."
כעבור דקות אחדות הוא חוזר: "מצטער, אבל לא הצלחתי לספור אותם."
"מה הבעיה?"
"אגיד לך" השיב נסר אדין, "תשעה חמורים עמדו בשקט וספרתי אותם בלי שום בעיה, אבל היה שם חמור נוסף שהתרוצץ בלי הרף ולא נשאר אפילו לרגע במקום אחד ואותו לא הצלחתי לספור..."

אחד ואין בלתו
"אמור לי, כבוד המולה", פנה פעם אחד הפילוסופים אל נסר אדין, "האם יש בידך מופת נחרץ למציאותו של אללה, ריבון העולמים הכל יכול?"
נסר אדין חשב רגע והשיב: "ראה, מיום שעמדתי על דעתי, כל הדברים מתרחשים על פי רצונו של אללה. לולא היה אללה האל הכל יכול חורץ את כל הגורלות, היו בודאי הדברים מתרחשים מדי פעם גם לפי רצוני אני..."
 
מלות חכמה
יום אחד הגיע נסר אדין לכיכר העיר וקרא: "היאספו אנשים, יש בפי כמה מלות חכמה לומר לכם!"
יותר ויותר אנשים התחילו להתאסף סביבו: "אמור לנו אותן בבקשה, כבוד המולה."
"האם הייתם רוצים להפוך לעשירים בלי לעבוד?"
"כן, בודאי!"
"האם הייתם רוצים לצבור רכוש ללא מאמץ, להתקדם בלי להיתקל בשום קושי?"
"כן, כן!" צעק ההמון.
"ובכן," השיב להם נסר אדין, "גם אני הייתי רוצה!"

 
הדרך הישירה
יום אחד ראה מישהו את נסר אדין עמל לשאוב מים מן הבאר בדלי כדי להשקות את חלקת השדה שלו.
"כבוד המולה," אמר לו, "למה אינך קונה משאבה וחוסך גם את זמנך וגם את כוחותיך?"
"משאבה?" תמה נסר אדין, "על איזה מין מכונה אתה מדבר?"
"ראה, מרכיבים שני פסי ברזל על הבאר, מוסיפים גליל עם בוכנה וידית, והמים עולים מאליהם בלי מאמץ..."
"שמע," עצר אותו המולה, "העסק הזה מוכר לי, אבל מי שמשתמש במכשירים מתוחכמים כאלה, מסיים בזה שגם המחשבות שלו נעשות מתוחכמות מדי והוא מאבד את האפשרות ללכת בדרך הישירה."

המוכר והבלתי מוכר
באחד הימים הזדמן נסר אדין לעיר זרה וביקש לשאת דרשה במסגד.
"חוץ ממך אף אחד לא מכיר אותך כאן!" לעג לו אחד מהאנשים ששוחח עמם.
"השבח לאל שהמצב הוא לא הפוך..." השיב לו המולה מינה וביה.

 
והחכמה מאין תמצא
"אמור לי, כבוד המולה", פנה אל נסר אדין אחד ממעריציו, "מהו סוד חכמתך ואיך אוכל גם אני להיות לאיש חכם?"
נסר אדין הקשיב לדבריו, חשב רגע ואחר כך השיב: "ראה, ידידי, לשם כך דרושים שני דברים: כאשר אתה שומע אדם חכם מדבר, השתדל להקשיב היטב למה שיוצא מפיו. כאשר אתה עצמך מדבר, השתדל להקשיב היטב למה שיוצא מפיך..."
 
חשדנות
יום אחד ביקש נסר אדין להעביר חפץ כבד מן השוק לביתו. הוא חיפש ומצא סבל שהסכים לשאת את המטען על גבו ליעד המבוקש תמורת תשלום קטן.
“אמור לי בבקשה, כבוד המולה," אמר לו הסבל, "מהי כתובתך?"
"מה" הזדעק נסר אדין, "האם אתה חושב אותי לכזה טיפש שאלך ואמסור את כתובתי הפרטית לאדם שאינני מכיר!"

 
הצד הנכון
נסר אדין נקלע פעם לסכסוך משפטי עם שכנו והחליט לשאול בעצתו של עורך דין.
"אמור לי", שאל אותו המולה, "האם כדאי לי לתת לשופט משהו מהצד, 'לשמן אותו' כמו שאומרות הבריות?"
"חס וחלילה!" הזדעק עורך הדין, "דע לך שהשופט הזה הוא אדם קפדן ואינו נוהג משוא פנים בדין. אם רק תנסה לשחד אותו, אין ספק שיפסוק לרעתך!"
"בסדר גמור, אם אתה אומר."
למחרת היום התייצב המולה למשפט. השופט שמע את טענות הצדדים ומיד פסק לטובת המולה. "נו, אתה רואה", אמר עורך הדין, "מזל שלא ניסית לשחד אותו."
"דווקא נתתי לו מתת הגון." אמר לו נסר אדין.
"אלוהים אדירים, אל תאמר לי ששיחדת את השופט?!"
"כן, בשמו של השני..."
 
שינוי דרמטי
נאסר אדין קיבל תוכי ליום הולדתו. לרוע מזלו היה זה תוכי בוגר שלא חדל לנבל פיו ולהשמיע קללות וגסויות. המולה עשה כמיטב יכולתו לחנך את התוכי שלו להתנהג כיאות; הוא דיבר אתו בנימוס, השמיע לו מוסיקה, השתדל להיות לו לדוגמא אישית - דבר לא הועיל.
נאסר אדין החל לגעור בתוכי ולצעוק עליו, אך לשוא. התוכי רק קילל ביתר שאת. הוא אחז בו וטלטל אותו, אך התוכי רק התרגז ונעשה גס וחצוף עוד יותר.
לבסוף, ברגע של יאוש, אחז בו המולה ותחב אותו לתא ההקפאה של המקרר שלו. רגעים אחדים נשמעו מתוך התא הסגור צרחות, קללות וקולות בעיטה וניקור, ולפתע השתרר שקט פתאומי. נאסר אדין חשש לגורל התוכי שלו. הוא מיהר לפתוח את תא ההקפאה. התוכי דידה לתוך זרועותיו המושטות ואמר: "צר לי שפגעתי בך בהתנהגותי הנלוזה. אני מבקש את סליחתך ומבטיח שאשנה את דרכי ולא אחזור לסורי."
המולה המופתע התכוון לשאול אותו מה גרם לשינוי הדרמטי, כאשר הוסיף התוכי: "האם יורשה לי לשאול מה עשתה לך התרנגולת?"
 
עד מהימן
יום אחד פנה אל נסר אדין אחד מידידיו בבקשה: "עלי להופיע בפני הקאדי ולהוכיח לו את צדקת טענותי. יעץ לי מה עלי לעשות?"
"אני אבוא אתך ואסייע לך, אך עליך להציג בפני הקאדי עד מהימן המוכר לו ויכול לאשר את טענותיך."
ביום המיועד הופיעו השנים לפני הקאדי.
"הריני מעיד עלי את אללה כל יכול שאין בפי דבר שקר וכל טענותי אמת!" אמר הידיד.
"שוטה שכמותך," נזף בו המולה, "אמרתי לך להביא מישהו שהקאדי מכיר!"

36

הנסיכה ומשחק המחבואים

ספר יסופר כי הייתה פעם בת מלך שבהיותה צעירה לימים אהבה יותר מכל את משחק המחבואים.
כאשר בגרה והייתה לעלמה באו לארמון מחזרים מכל קצות הארץ וביקשו את ידה. פנה אליה אביה המלך ושאל אותה: "הגידי לי בתי, עם מי מכל מחזריך תרצי להתחתן?"
"אבא" אמרה לו בת המלך, "לא קל לי לבחור בין מחזרים כה רבים. אני רוצה להציע להם משחק: אני אתחבא וכל מי שמבקש לשאת אותי לאישה יהיה רשאי לחפשני. מי שימצא אותי הוא יהיה לי לחתן ולבעל."
המלך לא היה מאושר לשמע הרעיון אבל בלית ברירה הסכים לדרישת בתו והמשחק החל. כל בוקר התאספו בחצר המלך כל המתחרים שביקשו להינשא לנסיכה - שרים, רוזנים, בני מלכים וגם אנשים מפשוטי העם, שכן התחרות הייתה פתוחה לכל.
בת המלך הייתה אוספת את כל המתחרים באחד מחדרי הארמון ומסבירה להם את כללי המשחק ואת תחומי השטח שאפשר לחפש בו. אחר כך הייתה יוצאת מן החדר וכעבור שעה קלה היו המחזרים מתחילים בחיפושים.
עברו ימים והימים הצטברו לשבועות ואיש מבין מחזריה של הנסיכה לא עלה בידו למוצאה.
באחד הימים הזדמן לעיר בן איכרים צעיר ויפה תואר וראה את הנסיכה בעת שעברה במרכבתה ברחוב הראשי. ברגע שראה אותה ניצתה בלבו אהבה עזה אליה והוא חש שבלעדיה חייו אינם חיים. מכיוון שהתחרות הייתה פתוחה לכל החליט גם הוא לקחת בה חלק.
למחרת היום בא הצעיר לארמון. קבוצה גדולה של מחזרים כבר חכתה שם ועד מהרה הגיעה בת המלך והסבירה את כללי המשחק. כל מחזר היה רשאי לנסות את מזלו במשך שלושה ימים. שטח המשחק כלל את מרבית חדרי הארמון ומגדליו, את המרתפים והאסמים ואת הגן הגדול המקיף את הארמון.
בת המלך יצאה מן החדר והלכה למצוא לה מקום מחבוא והמשחק החל. הצעיר לא בזבז את זמנו. הוא היה משוכנע שלא יקשה עליו למצוא את בת המלך. היו כמה מקומות מחבוא שאיש לא היה מעלה על דעתו לחפש בהם והצעיר היה בטוח שבאחד מהם ימצא את הנסיכה.
ראשית כל נכנס אל חדר המלך. מתחת לכס המלכות הייתה מגרעת גדולה, נסתרת מעין רואים שיכלה לשמש כמקום מחבוא מצוין. הוא בדק אותה בקפדנות, אך לא מצא דבר.
אחר כך שם פעמיו אל הגבוה שבמגדלי הארמון. הוא טיפס ברוב עמל עד מרומי הגג וסרק בקפדנות את כל הגומחות והחדרים הקטנים אך הנסיכה לא הייתה שם. תחנתו הבאה הייתה מרתף הארמון. גם שם חיפש ללא לאות, הזיז חביות, נדחק מאחורי ארונות, הציץ מתחת לרהיטים ובתוך חדרי המזווה, אבל את מחבואה של הנסיכה לא הצליח לגלות. השעות חלפו. בן האיכרים הצעיר לא פסק לרגע מחיפושיו אך הכל לשווא. השמש שקעה ופעמון הארמון השמיע את האות לסיום החיפושים לאותו יום.
הצעיר יצא מן הארמון בפנים נפולות. כיון שהיה עייף ורצוץ התיישב לנוח על ספסל לא הרחק מן הארמון. שעה ארוכה ישב שם ולבו כבד עליו. נפשו יוצאת אל הנסיכה ותשוקתו אליה רק גוברת. היכן היא עשויה להסתתר?
והנה עבר שם זקן אחד, ראה אותו ופנה אליו בדברים: "מה לך איש צעיר. מדוע אתה יושב כאן עצוב ומשמים?"
"סבא" אמר לו הצעיר "נפשי יוצאת אל הנסיכה ואם לא אשאנה לאישה לא אדע אושר. היום נטלתי חלק במשחק החיפושים. הייתי בטוח שאצליח למצוא אותה אבל העליתי חרס בידי ועכשיו נותרו לי רק יומיים!"
"ויש עוד מחזרים המנסים את כוחם?"
"בודאי, סבא. יותר מעשרים איש השתתפו היום במשחק ורבים אחרים עוד מצפים לתורם אבל עד כה לא עלה בידי איש לגלות את עקבותיה."
"חכם הבוקר מן הערב." אמר לו הזקן, "לך לישון ולאגור כוח ומי יודע, אולי מחר יאיר לך מזלך ותמצא את מבוקשך."
למחרת היום שב הצעיר לארמון ושוב חזר הסיפור על עצמו: הנסיכה אספה את מחזריה, הסבירה להם את כללי המשחק ועד מהרה החלו המחזרים בחיפושיהם. מביט הצעיר סביבו ורואה את המחזרים נחפזים ממקום למקום, עוברים בחדרים, מציצים מתחת למטות, עולים ויורדים במדרגות, פותחים וסוגרים דלתות וארונות, זוחלים ונדחקים מאחורי הרהיטים, הופכים את סלי הכביסה הגדולים, סורקים את שבילי הגן, מטפסים על העצים ומפריעים למשרתים בעבודתם וכל הארמון גועש רועש.
הפעם לא היה ספק בלבו שיעלה בידו לגלות את הנסיכה, כל הלילה הרהר בדבר וחשב על מקומות מחבוא אפשריים ועכשיו ניגש לחיפושים במשנה מרץ ולא פסח על שום מקום, הוא נכנס אפילו לבריכה הגדולה שבגן וצלל אל קרקעיתה לראות אם אין שם מערות חבויות שהנסיכה עשויה להתחבא בהן, אך הכל לשווא, השעות חלפו ולנסיכה אין כל סימן ורמז.
שוב צלצל הפעמון ושוב יצא הצעיר המאוכזב מן הארמון והתיישב על הספסל. כעבור שעה קלה הזדמן לשם הזקן, מכרו מאתמול.
"נו" שאל אותו, "איך עבר עליך היום ומה העלית בחכתך?"
"שום דבר, סבא. הכל לשווא. איפה לא חיפשתי אותה - את הארמון כולו הפכתי, והנסיכה איננה. מחר היום האחרון. אם לא אצליח למוצאה חיי אינם חיים. הנסיכה כה יפה ועדינה - נפשי יוצאת אליה,"
"וכמה מחזרים באו היום לנסות את כוחם?"
"הרבה, סבא. הנסיכה היא יפיפייה ואני אינני היחיד המבקש לזכות בה."
"נו, נו" אמר הזקן, "אם הייתי צעיר בחמישים שנה הייתי גם אני מנסה את מזלי. לך לישון ולאגור כוח ואל תחשוב על מה שהיה. כל יום ומזלו שלו. אולי מחר תראה ברכה בעמלך."
עבר הלילה, האיר היום ושוב בא הצעיר אל הארמון ותפס את מקומו בשורת המחזרים. בת המלך מסבירה לנאספים את כללי התחרות, והצעיר שכבר הכיר אותם על פה, מקשיב בחצי אוזן ומחכה בקוצר רוח לאות המבשר את התחלת החיפושים ובינתיים מתבונן בנסיכה וביתר המחזרים שלצדו: חלקם פנים חדשות, חלקם באו לנסות את מזלם בפעם השניה וחלקם, כמוהו, זו היא להם הפעם השלישית והאחרונה. לפתע נזכר הצעיר בשאלותיו של הזקן: מעניין באמת כמה מחזרים באו היום לתחרות: חמישה, עשרה, ששה-עשר, עשרים... עשרים ושלושה ויחד אתי עשרים וארבעה. כל כך הרבה מחזרים וכל כך הרבה זמן מאז החלה התחרות ועדין לא עלה בידי איש לגלות את מקום מחבואה - ממש תעלומה...
והנה מסיימת הנסיכה את הסבריה, חולפת על פני שורת המחזרים כשבת צחוק על פניה ויוצאת מן החדר. ובן האיכרים הצעיר עוקב אחריה במבטו ולבו מלא תשוקה וגעגועים.
ניתן האות ושוב פשטו המחזרים על פני הארמון והגנים: עולים ויורדים, רצים ושבים, הופכים את הסדרים ומשגעים את הארמון כולו למן ראש השרים ועד אחרון המשרתים. והצעיר מצטרף אף הוא להמולה, תר ומחפש בכל מקום. בלבו הוא חש שבדרך זו לא ישיג דבר ואף על פי כן הוא מתמיד בחיפושיו ואינו מניח לספקות להרפות את צעדיו.
אך השעות חולפות והשמש מעפילה למרומי הרקיע ומשם כבר מתחילה את מסעה מטה מטה אל עבר האופק, והנסיכה איננה - כאילו בלעה אותה האדמה.
לבסוף אפס כוחו. הוא עלה אל ראש גרם המדרגות שבחזית הארמון, משם ניתן היה להשקיף על כל שטח הגן והאסמים, ושם ישב תחתיו מיואש והביט בלב מלא כאב אל השמש ההולכת ושוקעת לעבר האופק.
סביבו המשיכו יתר המחזרים להתרוצץ ולחפש. לפי מראה פניהם ניתן לדעת מתי הצטרפו לתחרות: הנה שלושת המחזרים שהגיעו היום והם מלאים מרץ ולהט ושם בגן שנים אחרים שזה להם יומם השני, בוחנים בכובד ראש את הבריכה ואת שבילי הגן ושם קרב ובא מחזר שהתחיל את החיפושים עוד שלשום, מהלך לאיטו ומבטו קודר ושם עוד מחזר נלהב מטפס אל מרומי המגדל ושלושה אחרים יורדים במדרגות המובילות למרתף. ממקום מושבו הוא יכול לראות את כולם, אחד לא נעדר: ארבעה, שבעה, עשרה, חמישה עשר, עשרים, עשרים וארבעה, רגע, מה קורה כאן? הרי הוא עצמו השלים את המניין לעשרים וארבעה. שב הצעיר וספר אותם ושוב עלה מנינם לעשרים וארבעה. ולפתע הבין הכל. הוא חזר והתבונן בעין בוחנת בכל המחזרים שחלפו בהמולה על פניו ועתה נמוגו הספקות האחרונים. הוא ניגש אל אחד מהם שהיה חבוש כובע לראשו, נגע בו ואמר חרש: "את היא הנסיכה!"
"לך חיכיתי" השיבה לו הנסיכה, הסירה את כובעה ופרעה את שערה. היא התבוננה בו וחיוך על פניה והוסיפה: "מחר נחוג את חג כלולותינו, אהובי."
*
מי ייתן וגם אתם השומעים תמצאו אושר בחברת בחירי לבבכם ותראו אך טוב ונחת בחייכם. החיים מעניקים לנו כה הרבה ואנו באיוולתנו, עוצמים עינינו מלראות את הגלוי מכל ושוגים בחלומות ודמיונות שווא.

37

מה הדבר הכי חשוב לבדואי במדבר?

‏סוחר עשיר עשה פעם את דרכו בשיירת גמלים שחצתה את המדבר. הסוחר שלא היה רגיל בתנאי המדבר, התנמנם על גמלו. לפתע התעורר ונוכח לדעת שהשיירה התקדמה ונעלמה והוא נותר לבדו עם הגמל. מאחד ולא היה מנוסה בקריאת עקבות, לא הצליח לחזור ולחבור לשיירה.
‏הוא הדהיר את גמלו בכיוון שלפי דעתו פנתה אליו השיירה, אך למעשה רק הלך והתרחק ממנה. בסופו של דבר כרע הגמל תחתיו ומת. הסוחר מצא עצמו בלב המדבר לבדו. עד מהרה אזלו כל המים שהיו ברשותו והוא החל לחוש את ייסורי הצמא. הוא כבר חשב שנגזר עליו למות בצמא באמצע המדבר, כאשר הופיעה לפתע קבוצת בדואים. הם השקו אותו מים מכליהם, הרכיבו אותו על גמל והביאוהו לאוהל השייך.
‏באוהל השייך שבה רוחו אליו. הוא התכוון לחזור לעירו ברגע שיתאושש מעט ממה שעבר עליו. אך בעודו לוגם מן הקפה שהגיש לו השייך, נתקל מבטו במבטה של בת השייך היפיפייה שהציצה בו מאחורי מחיצת הנשים. אש האהבה נדלקה בלבו של הסוחר הצעיר. הוא פנה אל השייך ואמר לו: "ראה, אני צעיר ועשיר ובעל מעמד בעירי. ברצוני לשאת את בתך לאשה."
‏השייך חשב מעט ואז ענה לו: "לכבוד רב יהיה לי להשיא את בתי לך, אך תחילה ברצוני לוודא שאכן מבין אתה את הליכותינו ומסוגל להשתלב בינינו. ברצוני להציג לך שאלה אחת. אקציב לך יום שלם לענות עליה. אם תדע את התשובה תוכל לשאת את בתי. השאלה היא: מהו הדבר החשוב ביותר לבדואי במדבר?"
‏למחרת היום בא הצעיר אל השייך ואמר לו: "אני חושב שאני יודע את התשובה: מים!"
‏"מים זה ללא ספק דבר שבלעדיו אי אפשר להתקיים במדבר אך לא זה הדבר הכי חשוב לנו, הבדואים. אני נותן לך הזדמנות נוספת – עוד שלושה ימים לחשוב."
‏כעבור שלושה ימים בא הצעיר ואמר: "חשבתי על שאלתך. אני חושב שהתשובה היא הגמל!"
השייך שתק שעה ארוכה כשהוא מוצץ מן הנרגילה שלו. הוא לגם ספל קפה ועוד ספל ועוד ספל ולבסוף אמר: "אכן גם הגמל הוא נכס לבדואי במסעותיו במדבר ובלעדיו יקשה עליו מאוד להתקיים כאן ואף על פי כן יש דבר שהוא עוד יותר חשוב לנו הבדווים. אתן לך שהות של שנה שלמה לפתור את חידתי. אם תביא לי את התשובה תקבל את בתי."
‏הסוחר חזר לביתו ולעסקי השטיחים שלו. שנה שלמה חיפש תשובה ולא מצא. כשהתקרבה השנה לסיומה, החליט לחסל את עסקיו וללכת אל השייך בתקווה שאולי בדרך תמצא לו התשובה. הוא מכר כמעט את כל הסחורה. נותרו לו שלושה שטיחים יקרי ערך. אשה אחת נכנסה לחנותו. הסוחר הציע לה את השטיחים שנותרו במחיר אלף דינר, מחיר שהיה נמוך בהרבה משווים האמיתי. האשה לא מיהרה להשיב על הצעתו. שעה ארוכה בחנה את השטיחים ולבסוף אמרה: "אני מוכנה לתת לך חמש מאות דינר."
‏"חמש מאות דינר?", נדהם הסוחר, "בשום פנים ואופן!"
‏האשה פנתה לדרכה. כשהגיעה לפתח צעק אחריה הסוחר: "גברת בעד שבע מאות דינר אתן לך אותם!" האשה לא הגיבה והמשיכה ללכת.
‏"בסדר", נכנע הסוחר "אתן לך אותם במחיר חמש מאות דינר!"
‏האשה שבה לחנות. היא שבה ובדקה את השטיחים, הוציאה מטר מתקפל ומדדה אותם ולבסוף אמרה: "השטיחים יפים אבל לא מתאימים לדרישות הבית שלי. אני מוכנה לשלם לך מאתים וחמישים דינר."
‏"מאתיים וחמישים דינר? הרי לפני רגע הסכמת לשלם חמש מאות? לא! למחיר כזה אני לא ‏מוכן·"
‏"אם כך, אלך לי לדרכי." אמרה האשה.
‏כשהגיעה לפתח צעק אחריה הסוחר: "ארבע מאות!"
"לא"
‏"שלוש מאות ועשרים!"
‏"לא"
‏"טוב שיהיה. מאתיים וחמישים, מחיר אחרון."
‏האשה חזרה והחלה שוב לבדוק את השטיחים. פרשה אותם, הביאה אותם לאור, הסתכלה ומיששה ולבסוף אמרה: "הצבעים לא הולמים בדיוק את מה שאני צריכה. אני מוכנה לשלם לך מאה דינר עבור שלושתם."
‏"איך זה יתכן?" נזעק הסוחר, "הצעתי לך אותם בעשירית ממחירם האמיתי. הרי את בעצמך ‏הצעת לי מאתים וחמישים!"
‏"שיניתי דעתי." אמרה האשה בנחת, "מאה, זה מה שאני מוכנה לתת."
"אוריד לך את המחיר למאתיים!"
‏"לא."
‏"מאה וחמישים!"
‏"לא."
‏האשה כבר יצאה מהחנות והסוחר צעק אחריה: "בסדר. שלמי לי מאה דינר וקחי אותם!"
האשה חזרה לחנות ושוב התחילה למשש ולבדוק ולמדוד. אחרי שעה ארוכה אמרה לו:
‏"חשבתי שוב על העניין אני מוכנה לתת לך חמישים דינר."
‏"אבל הרגע הסכמת למאה!"
‏"לא אמרתי שהסכמתי. רק חזרתי לבדוק אם העסקה כדאית."
"את יודעת מה?" אמר הסוחר, "קחי אותם בחינם ולכי מפה!"
‏האשה קיפלה את השטיחים העמיסה אותם על גבה ויצאה מן החנות, והסוחר סגר את חנותו ויצא לדרך. הוא הגיע אל השייך במדבר בדיוק בזמן. השייך קיבל את פניו, הגיש לו קפה ועוד קפה, שאל לשלומו ופטפט אתו. לבסוף לאחר שנח ואכל ושתה, פנה אליו השייך: "מה התשובה לשאלתי?"
‏"הדבר הכי חשוב לבדואי במדבר", השיב הסוחר, "זו הסבלנות!"
‏"צדקת!" אמר השייך, ועוד באותו יום החלו ההכנות לנישואיה של בת השייך לסוחר.

‏האם נשאר הזוג המאושר
לגור באוהל בלב המדבר?
‏או העדיף לחיות בזמר ושיר
בביתו של הסוחר בלב העיר?
זאת אבדוק בקרוב בחנות
ואספר אם תתאזרו בסבלנות!

38

בית החלומות

באירלנד חיה לפני כמה שנים אשה בשם גברת בטלר, אשה פקחית, נאה, מקובלת בחברה, מצליחה ולגמרי מאושרת. בוקר אחד היא אמרה לבעלה ולכל מי שהיה שם: "הלילה היה לי לילה נפלא; נראה היה לי כאילו ביליתי שעות במקום הכי מענג שיכול להיות, בבית הכי מקסים ושובה לב שראיתי מעודי. אתם יודעים – לא רחב ידיים במיוחד, אבל בדיוק סוג הבית שכל אחד מאחל לעצמו, ואתם יודעים מה – הוא היה פשוט מושלם! נוח בצורה יוצאת מגדר. ואז, בחוץ – הייתה שם חממה וגן פרחים ממש מקסים. אני תוהה אם קיים במציאות בית שמגיע לחצי השלמות של הבית שראיתי."
ולמחרת בבוקר היא אמרה: "טוב, הייתי הלילה עוד פעם בבית שלי. הסתובבתי שם בטח שעות. ישבתי בחדר הספרייה, יצאתי למרפסות, בדקתי את כל חדרי השינה, וזה פשוט הבית המושלם ביותר בעולם."
וכך זה הפך למין בדיחה קבועה במשפחה. אנשים היו שואלים אותה בבוקר אם ביקרה בבית שלה במהלך הלילה, ולעיתים קרובות היא אכן ביקרה שם ותמיד בהנאה עצומה. היא הייתה אומרת: "אני סופרת את השעות עד שמגיעה שעת השינה, כדי שאוכל לחזור לשם שוב, לבית שלי!"
ואז בהדרגה חזרו החיים למסלולם והם חדלו לשאול אותה על כך. שוב לא היה הבית נושא לשיחות.
לפני שנתיים נמאס לבטלרים מחייהם באירלנד. האזור היה שמם ומרוחק ממרכז עירוני. האנשים היו חצופים וכפויי טובה. בסוף הם אמרו: "אנחנו במצב כלכלי טוב. אין לנו ילדים. אין סיבה שלא נעזוב ונעקור לאנגליה ונחיה שם."
הם באו על כן ללונדון והתעניינו בכל סוכנויות המכירה בבתים העומדים למכירה בטווח של ארבעים מייל מלונדון, והם הלכו לבדוק הרבה מקומות. בסוף הם שמעו על בית שעומד למכירה בהמפּשיר. הם נסעו לשם ברכבת ולקחו מונית מהתחנה. כאשר התקרבו למקום, גברת בטלר אמרה: "אתם יודעים – זה האזור שבו נמצא הבית שלי."
הם המשיכו במורד השדרה – "אבל זה הבית שלי!" היא אמרה.
כאשר הגיעה בעלת הבית, היא אמרה לה: "זה בטח יראה לך מאוד מוזר, אבל אכפת לך אם אני אראה לך ולמשפחתי את הבית? המעבר הזה מוביל לספרייה, ומשם אפשר לצאת לחממה, והפשפש הזה מוביל לחדר הציור." וכן הלאה. וזה היה בדיוק כפי שהיא אמרה. בסוף במעלה המדרגות הם ראו דלת מרופדת. גברת בטלר הייתה בפעם הראשונה מופתעת: "אבל הדלת הזאת לא נמצאת בבית שלי!" היא אמרה.
"גברת, אני לא מבינה על איזה בית את מדברת," אמרה בעלת הבית, "אבל הדלת הזאת היא חדשה. היא נמצאת פה רק ששה שבועות."
טוב. הבית עמד למכירה והמחיר שביקשו בעדו היה מאוד נמוך והם החליטו על המקום, שהם קונים אותו. אבל אחרי שהרכישה בוצעה והם כבר שילמו עליו, המחיר היה נמוך בצורה כל כך משמעותית שהם לא יכלו להימנע מן החשש שמשהו לא בסדר עם המקום. הם ניגשו על כן לסוכן שדרכו קיבלו את כתובת הבית ואמרו לו: "טוב אפוא, הרכישה הושלמה והחוזה נחתם. אכפת לך לומר לנו מדוע המחיר שנדרש בעד הבית היה כל כך נמוך?"
הסוכן היה די מבועת כשראה את גברת בטלר, ואז הוא התאושש ואמר: "כן, זה נכון. העסקה הושלמה ולא יגרם שום נזק אם אגיד לכם עכשיו. העובדה היא שלבית הזה יצאו מוניטין של בית רדוף רוחות, אבל את גבירתי, לא צריכה לדאוג, מכיוון שרוח הרפאים שראיתי שם, זה את עצמך!"

39

הצעיר שהיה חצי אשה

מספרים שבאחד הימים שוטט אבו נוואס בגני התמרים שליד בגדאד והגיע לבריכת מים. על שפת הבריכה ניצב בחור צעיר שזה עתה יצא מן הבריכה במערומיו, והביט בהשתקפות גופו בבריכה. הצעיר בכה ולבו היה מלא עצב.
אבו נוואס נעצר לידו ושאל: "הו נערי, למה אתה בוכה?"
והצעיר השיב: "אני בוכה כי אני חצי אישה".
ואז הביט בו אבו נוואס ואמר: "לא יכול להיות. אתה בחור ולא בחורה. אין שום ספק בעניין."
אבל הבחור הצביע על שני סימנים קטנים – הפטמות שעל חזהו – ואמר: "אם כך, למה יש לי את אלה?"
אבו נוואס צחק ואמר: "מה, גם לי יש שניים כאלה. מעולם לא ראיתי גבר שאין לו אותם."
אבל הצעיר המשיך לבכות ואמר: "אבל לְמה הם נועדו אם אין הם סימנים של אשה? אני מכיר קצת את הגוף שלי, ואני רואה שלכל חלק בו יש שימוש: השיער, שמגן על ראשי מפני השמש, הציפורניים שמגנות על בהונותי מפציעה, כשאני רץ על פני אבנים וסלעים. אבל אני לא רואה שום מטרה ושום שימוש לפטמות האלה, אלא אם כן הן מהוות סימן לנשיות."
אבו נוואס חשב וחשב, אבל שום סיבה סבירה לא עלתה על מוחו. הוא חשב לעצמו: אני האדם הכי חכם בממלכה והמוח שלי הוא הזריז ביותר בארץ. אפילו אביר המאמינים עצמו אינו יכול להתחרות אתי או להערים עלי במחשבה. ויש לי את הפטמות האלה מאז ילדותי, אך מעולם לא חשבתי למה הן נועדו ומה השימוש שאפשר לעשות בהן. אבל עלי לשתף את הח'ליף בסוגיה הזו, שכן הוא תמיד מגלה עניין בנושאים הקשורים ללמידה ולפילוסופיה.
אבו נוואס הורה על כן לבחור: "כרוך את הבגד סביב מותניך, אבל השאר את החזה חשוף, ובוא אתי אל אדוננו הח'ליף ושאל אותו את השאלה ששאלת אותי, ונראה מה תהיה תשובתו."
אבו נוואס והבחור התייצבו לפני הח'ליף. הארון אל רשיד הסתכל עליהם ואמר: "הו, אבו נוואס, למה הבאת לכאן את הבחור הזה?"
ואבו נוואס השיב: "הו אביר המאמינים, השב בבקשה על שאלתו של הנער הזה, כי הוא בוכה ולבו עצוב, ואפילו אני לא יכול לתת לו תשובה הולמת."
והצעיר פתח פיו ואמר: "הו אביר המאמינים, הו אדוננו הח'ליף, יאריך האל את שנותיך, אמור לי בחכמתך: מדוע יש על חזי סימני אשה שכאלה? מה הסיבה לכך?" ובדברו הצביע על הפטמות שעל חזהו.
והארון אל ראשיד צחק ואמר: אתה שואל למה? הו נערי, לכל אחד מאתנו יש שני סימנים כאלה. אינך צריך לדאוג."
אבל הבחור התעקש, ואמר, בעודו בוכה: "הו אדוני, הגד לי את הסיבה לכך, שכן אני מוצא שלכל אבר בגופי משערי ועד לציפורני יש סיבה ויש שימוש. אך באשר לפטמות שעל חזי – אינני רואה בהן שום תועלת, אלא אם כן הן סימנים של אשה, ואני בוכה על כך שנגזר עלי להיות מסומן כאשה!"
ואז הרהר הארון אל ראשיד בעניין, והוא הפנה ראשו לכיוון אבו נוואס וציווה עליו: "אבו נוואס, הגד לו את הסיבה לקיומן!"
אבל אבו נוואס אמר: "אדוננו, אני לא רואה בהן שום תועלת."
הארון אל ראשיד פנה אזי אל הפילוסופים הגדולים ואל יועציו הנבונים, ואמר: "אמרו לנער את הסיבה!"
והם ענו: "אין ספק שיש לכך סיבה, אבל זה עניין שמחייב דיון מלומד. אנו נדון בכך, נאפשר לכל אחד מאתנו להביע את דעתו ואז נחליט מה התשובה הנכונה."
הארון אל ראשיד פטר אותם מלפניו, והם בילו את שעות היום בחדר סגור, התווכחו על הנושא וכל אחד מהם הביא תקדימים מלומדים.
וכשגמרו את הדיון הם יצאו ואמרו: "הו אדוננו, לא עלה בידינו להגיע לכלל הסכמה בעניין. מחצית מאתנו מחזיקים בדעה אחת, ומחצית מאתנו בדעה אחרת."
הארון אל ראשיד פנה למחצית הפילוסופים: "דברו!"
והם אמרו: "אנחנו מניחים שהם חייבים להיות סימנים, כמו על לוח מטרה, כי אדם יכול להשתמש בהם כסימני כיוון בעת שהוא מכה על חזהו מרוב צער, כי אם המטרה אינה מסומנת אז אין שום דבר לכוון אליו והמכה עלולה להגיע למקומות רבים."
"שוטים שכמותכם!" אמר הארון אל ראשיד, "אינכם מבינים דבר. חיילים, קחו אותם והכו אותם על חלק אחר של גופם שעליו אין סימני מטרה עד שיווכחו לדעת שאפשר להכות מישהו גם בלי הסימנים האלה. "
אחר כך פנה הח'ליף אל הסיעה שהחזיקה בהסבר אחר ואמר להם: "דברו!"
והם השיבו: איננו יכולים להאמין שאדם כה אצילי וכה גברי כמו אדוננו הח'ליף, או אפילו אנחנו עצמנו נושאים עלינו סימני אשה. לכן החלטנו שלסימנים אלה אין שום קשר לשדיים של נשים, ותכליתם חייבת להיות שונה מאוד, ועד לנקודה זו אנו תמימי דעים עם חברינו שנענשו בצדק על סברתם חסרת ההגיון. אנחנו בהחלט מסכימים שהם לא נועדו לשמש כסימני מטרה, בהחלט לא!"
והחליף הפך לקצר רוח לשמע דבריהם ואמר: "אם כך אמרו לי למה הם נועדו?"
והם השיבו: "אנו סבורים שמכיוון שלכל אחד יש סימנים כאלה, אחד בצד ימין והשני בצד שמאל הם מאזנים אחד את השני. הם חייבים להיות מעין משקולות שמסייעות לנו להתאזן. אם למשל יהיה עלינו לפסוע מעל הנהר על גשר צר העשוי מגזע של דקל, ואחת הפטמות תלקח מאתנו פתאום, כלום לא היינו מאבדים את שיווי המשקל ונופלים? זו הסיבה שקיבלנו שתי פטמות שאחת מאזנת את השנייה וכך הן מסייעות לנו לשמור על שיווי המשקל."
אבל לח'ליף נמאס מהפילוסופים והתיאוריות שלהם, והוא אמר: "אתה מפטפטים ומקשקשים, כי אתם מאוהבים בצלילי המלים הבוקעות מפיותיכם, אבל הן חסרות משמעות. חיילים! הוליכו את הפילוסופים האלה על פני חבל דק המתוח מעל נהר החידקל כדי שיראו אם הפטמות הללו עוזרות להם לאזן את עצמם! וכיוון שאין יועץ ואין פילוסוף בכל החצר שלי שיכול לתת תשובה פשוטה לשאלה הקלה של הנער הזה, אבקש תשובה מן הנשים, והן תעטינה כלימה על האינטליגנציה שלכם."
הארון אל ראשיד כתב על כן מכתב לגבירה זוביידה, ושיגר אותו אליה עם רץ מהיר, וחיכה לתשובה בחוסר סבלנות. אחרי חצי שעה הגיעה התשובה, והארון אל ראשיד מסר את המכתב לאבו נוואס והורה לו לקרוא אותו בפני הנוכחים.
ואבו נוואס קם וקרא בקול צלול את תשובתה של הגברת זוביידה, וכך היא רשמה בתשובתה: "הו אלופי, אתה מטיל ספק בכך שסימנים אלה שנושאים הגברים כולם, הם סימנים נשיים, ואתה מחפש תירוצים מעורפלים וסיבות מפוקפקות כדי להסביר את הסימנים שאתה נושא על גופך, אבל לנו הנשים אין שום ספק לגבי העניין, כי אנחנו רואות סימנים אלה על הבנים שיצאו מרחמנו ואנחנו יודעות כי אללה בחוכמתו נתן סימנים אלה בכל בני אנוש ואפילו בגופך שלך כדי שאם תנסו אתם הגברים להתנשא עלינו הנשים, נוכל תמיד גם אנו ללעוג לכם הגברים! "
והארון אל ראשיד אמר: "האם באמת זו התשובה? חייבת להיות סיבה אחרת."
אבל אבו נוואס בכה ואמר: "אני חושש שלא, אביר המאמינים. וכי איזה תועלת יש בהן אם אין הן בגדר סימנים נשיים, ואפילו כך איננו יכולים לעשות בהן שימוש אלא אם מתרחש נס."
והארון אל ראשיד שמע את דבריו של אבו נוואס והחל לבכות, ואבו נוואס בכה אף הוא, והפילוסופים שהוכו בכו, והפילוסופים שנפלו לנהר ושקעו בבוץ בכו, והחיילים בכו, ואנשי בגדאד שמעו על כך וגם הם בכו, וכך אירע שכל הגברים באותו מקום בכו, ורק הנשים צחקו.

40

שלוש המכשפות מקינטייל

לפני שנים רבות גר בכפר קינטייל על גדות אגם דִּיךְ, נגר סירות בשם ווילי.

והנה, סירתו של ווילי עצמו הייתה זקוקה לתיקון, אבל לא בסדנה של ווילי עצמו ולא בשום מקום אחר בכפר לא נמצאה חתיכת עץ מתאימה לצרכיו. כיוון שכך יצא ווילי אל היער הסמוך לחפש עץ שיסכון למטרותיו.

שעות רבות שוטט הנגר בין עצי האורן וחיפש עץ מתאים. כמה זמן חלף בטרם נוכח לדעת שאיבד את דרכו, זאת לא ידע, מכל מקום אור היום הלך ופחת והעצים נעטפו באפרורית קודרת של ערפל. הלאה הלאה עשה ווילי את דרכו לכיוון שיוליך אותו - כך נראה לו - לקינטייל. אבל עם כל צעד נוסף נעשה השביל פחות ופחות ברור בעוד החשיכה גוברת מרגע לרגע עד שלפתע ראה אור קלוש מנצנץ מבעד לערפל. כאשר התקרב גילה כי האור בוקע מחלון בקתה.

הוא פילס לו דרך אל הבקתה והקיש על דלתה. מבפנים נשמע קול טפיפת רגליים. הדלת נפתחה לאיטה והוא מצא עצמו ניצב בפני אשה זקנה.

הזקנה לא דיברה. ווילי הסביר לה במלים אחדות כיצד נקלע לשם ורק אז הניחה לו להיכנס. והנה, ווילי שנולד וגדל במחוז וחי כל ימיו בקינטייל, חשב זאת למוזר מאוד שאין הוא מכיר את הגברת הזקנה ואף לא זכר שראה אי פעם את הבקתה הזו, ובתחושת פליאה נכנס בעקבותיה אל המטבח בעודו מודה לה על הכנסת האורחים.

תארו לעצמכם את הפתעתו כאשר גילה שתי נשים שנראו זקנות אף יותר, יושבות משני צידי האח. גם אותן לא ראה מעולם.

הזקנה הראשונה שחה לו בקיצור שאלו הן שתי אחיותיה ולאחר שהציגה אותן בפניו הזמינה את הנגר שהיה עכשיו מבועת למדי, לסעוד עמן. מאחר והיה רעב כדבעי קיבל את הזמנתן ברצון, התיישב על שרפרף ונטל את חלקו.

אחרי הארוחה חש עצמו יותר נינוח והחליט לקבל את הצעתן של הזקנות ללון בביתן מאחר והערפל הסמיך עדין עטף את הבקתה ואת היער.

הוא הובל לחדר שיועד לו - חדר קטן שהריהוט שלו כלל מיטה, שולחן, כיסא ותיבת עץ מגולפת בסגנון הישן שניצבה מול האח. האווירה בחדר נתנה לו תחושה של זרות ואפילו של רוע נסתר והוא כבר התחרט על כך שנעתר להזמנתן. לרגע חשב לעזוב את הבקתה ולנסות בכל זאת את מזלו בחוץ, אבל הוא היה כה עייף שעד מהרה שכב על המיטה ונרדם.

ווילי ישן שינה עמוקה ולא שמע לא את הדלת בהיפתחה ואף לא את טפיפות נעלי הבית של הזקנה שנכנסה לחדר ופסעה לעברו.

מה שעורר אותו היה קול חריקה ממושך. לאורה הקלוש של האח הבחין בה כשהיא מתכופפת מעל התיבה שלמרגלות מיטתו. היא נראתה כמכשפה לכל דבר. ווילי קפא על משכבו באימה והציץ בה מבעד לשמורות עיניו העצומות למחצה.

הזקנה גיששה בתוך התיבה ואז הזדקפה. בידה החזיקה כיפה קטנה בצבע אדום. היא התקינה אותה בזהירות על ראשה, הרימה את ידה הימנית ולחשה לאיטה: "מכאן, במחי יד, ללונדון!"

ברגע הבא נעלמה הזקנה מעיניו במעלה הארובה. ווילי נותר נדהם ומופתע על משכבו כשהוא נושם בכבדות. אך זה החל להתאושש מעט והנה דידתה האחות השניה אל החדר, פנתה לעבר התיבה והוציאה ממנה כיפה קטנה בצבע אדום. היא הניחה אותה על ראשה, הרימה את זרועה הימנית ולאטה אותן מלים עצמן: "מכאן, במחי יד, ללונדון!" ומיד נעלמה בעקבות אחותה.

פחות מדקה אחר כך נכנסה אל החדר למרבה תימהונו האחות השלישית. גם היא נטלה מן התיבה כיפה קטנה בצבע אדום ובאותו אופן עצמו התעופפה מבעד לארובה.

לרגע ארוך קפא ווילי על מקומו מבולבל ונדהם ותהה מה בשם שמים עליו לעשות עכשיו. הוא צבט עצמו בחוזקה לבדוק אם הוא אכן ער וכל זאת לא קורה לו בחלום ואז החליט שהדבר הטוב ביותר לעשותו הוא לקום ממשכבו ולבדוק את הבית.

הוא החליק בשקט מתחת לשמיכות ושם פעמיו למטבח. איש לא היה שם. בדיקה מדוקדקת יותר הוכיחה לו שאין בבית נפש חיה מלבדו.

ווילי חזר לחדר השינה והחליט להעיף מבט בתיבה. בתוך התיבה לא היה דבר מלבד כיפה קטנה בצבע אדום. הוא הרים אותה בזהירות ובחן אותה. היא נראתה ככיפה רגילה לגמרי. כיוון שכך הניח אותה על ראשו.

ואז עשה ווילי דבר מטופש: לפתע נתקף בתחושת סקרנות עזה ודי בהיסוס, יש לומר, הרים את ידו הימנית וביטא את המלים: "מכאן במחי יד ללונדון!"

אך זה השמיע את המלים ומיד למרבה תימהונו מצא את עצמו מהלך ברחוב בּוֹאוּ במרכז לונדון.

הייתה זו לונדון של סמואל פפיס, לונדון של בתי קפה, מסבאות ורחובות מרוצפים. ווילי פנה ונכנס אל המסבאה הסמוכה ומוזר הדבר שלא חש כלל נבוך למצוא עצמו בעיר גדולה. הוא, שכל חייו עברו עליו בכפר קטן בסקוטלנד הרחוקה. הוא הפסיע פנימה ותארו לכם את תימהונו כאשר גילה שם את שלושת הזקנות יושבות סביב שולחן ולוגמות וויסקי בצוותא.

הן הזמינו אותו להצטרף אליהן ללגימה בלי לגלות אפילו סימן קל של פליאה. לאחר שלגמו הארבעה מכוסיותיהם ישבו להתבונן ביתר יושבי המסבאה. מוזר היה בעיניו שאיש לא שת לבו לשלוש המכשפות הזקנות שהתיישבו להן במרכז המסבאה. נראה שאיש לא ראה דבר יוצא דופן באורחים מן ההרים.

לאחר שלגמו עוד כוסיות אחדות של וויסקי, חבשה האחות הראשונה את הכיפה שהסירה עם בואה ללונדון והפעם הרימה את ידה השמאלית בטרם השמיעה את המלים: "מכאן במחי יד לקינטייל!" ונעלמה בדרך המעשנה.

ואז הניחה האחות השניה את כיפתה על ראשה ונעלמה בעקבותיה והאחות השלישית החרתה החזיקה אחריה וכך נותר ווילי לבדו ליד השולחן.

הוא ישב שם והרהר במסתורין האופף את כל הפרשה וכבר החליט בלבו לשוב אף הוא לקינטייל, כאשר ניגש אליו המלצר והגיש לו את חשבון המשקאות לתשלום.

מובן שלווילי לא הייתה כל פרוטה בכיסו, והמלצר קרא על כן לבעל הבית. זה האחרון מיהר והזמין את המשטרה וכאשר סיפר ווילי לשוטרים את סיפורו, עצרו אותו הללו מיד כחשוד במעשי כשפים.

וכך נזרק ווילי המסכן לכלא ועד מהרה נשפט ונמצא חייב בדין באין לו כל טיעונים סבירים להגנתו. על פי החוק שהיה נהוג באנגליה באותו זמן גזר עליו השופט מוות בתליה.

ביום ההוצאה להורג הועבר הנגר המסכן מכלאו בלונדון אל המפסטד. הוא הובל לגרדום והחבל נכרך על צווארו.

"האם יש לך משהו שברצונך להתוודות עליו?"

"לא" השיב ווילי.

"האם יש משהו שברצונך לבקש או לעשות או לומר בטרם תוצא להורג?" נשאל

ווילי הניד בראשו לשלילה, אבל אז עלה לפתע בדעתו רעיון מבריק.

"כן", אמר, "יש לי בקשה אחת קטנה בטרם תתלו אותי: האם אוכל לחבוש לרגע את הכיפה האדומה הקטנה הנמצאת בכיסי?"

"אין לנו כל סיבה למנוע אותך מכך."

ווילי הניח על כן בזהירות את הכיפה האדומה על ראשו.

ההמון העצום שנאסף לחזות בטקס ההוצאה להורג, ראו אותו מניף את ידו השמאלית ושמעו אותו צועק: "מכאן במחי יד לקינטייל!" ומול עיניהם הנדהמות נעלם הוא מן העין.

וווילי, מה עלה בגורלו? ובכן, הוא מצא את עצמו חזרה בסדנה שלו על גדות אגם דיך, לא רק עם החבל הכרוך עדין לצווארו, אלא עם הגרדום כולו על כל חלקיו.

לאחר שהסיר את החבל מצווארו והתאושש מעט, נתן מבט בוחן בעצי הגרדום ומיד גילה ביניהם את העץ הדרוש לו לתיקון סירתו. היה זה בדיוק הקרש המתאים לתיקון ולא זו בלבד אלא שגם לחבל נמצא שימוש כחבל מעולה לעוגן.

בדרך זו או אחרת בורך ווילי במזל רב עם סירתו המתוקנת. כבר בהפלגה הראשונה העלה ברשתו יותר דגים משהעלה אי פעם מן האגם בחייו. ועד היום "נס הדגים" נותר תעלומה בלתי פתורה בקינטייל.

ווילי חזר שוב ליער בניסיון לאתר את הבקתה, אך מעולם לא עלה בידו למוצאה, לא אותה ולא את יושביה המסתוריים שלא מעלמא הדין.

זו הסיבה שכל מי שמבקש להצליח בדיג באגם דיך חובש לראשו כיפה בצבע אדום או תולה סרט אדום בדש כובעו, ואתם ששמעתם את סיפורו של ווילי הנגר, יודעים למה.

Saan aig ceann an latha a dh'innsear an

הדייג מספר את סיפורו – סיפור עם, עת יום עבודתו תם ונשלם.

41

ארץ היהלומים

מספרים שבכפר אחד חי פעם אדם צעיר שהתפרנס יחד עם אביו הזקן מעבודת האדמה. באחד הימים כאשר עבדו האב ובנו בשדה, נזדמן לשם זקן אחד וביקש מהם מעט מים. הגיש לו הצעיר את כד המים, והזקן לאחר שלגם מן המים נכנס אתם לשיחה, התעניין בעבודתם ולבסוף העיר: "נראים הדברים שקשה ומפרכת היא עבודתכם ולא רב הרווח ממנה."

"אכן," נענה האב, "לא קלה היא עבודת האדמה, אך להתפרנס חייבים. השדה הזה הוא כל רכושי וממנו אנו מתקיימים."

"אומרים," הוסיף הזקן, "שאי שם בעולם יש ארץ שאבניה יהלומים וכל המגיע לשם הופך בין לילה לעשיר מופלג!"

"דברים בטלים." אמר האב, אבל הבן – חדרו הדברים ללבו ונחרתו בזיכרונו.

עברו שנים. האב הזקן השיב נשמתו לבוראו ובנו המשיך לעבוד בשדה והיה שמח בחלקו, אבל לעיתים היה נזכר בזקן ובדבריו ומנוחת נפשו הייתה נטרדת: אולי באמת יש ארץ כזו, ארץ של יהלומים, שאם יתאמץ דיו יגיע אליה?

התחיל הצעיר לשוחח על כך עם חבריו.

"יצאת מדעתך?" אמרו לו החברים "הרי אלו סיפורי אגדות. דברים שלא היו ולא נבראו!"

"אולי אתם צודקים," השיב להם, "יכול להיות שארץ כזו קיימת רק בחלום, אבל אני מוכרח לבדוק זאת בעצמי, לחפש בעולם ולראות: אולי בכל זאת יש שמץ של אמת מאחורי הסיפורים. אני חש שמנוחת נפשי לא תשוב אלי אם לא אעשה ניסיון לחפש את אותה ארץ!"

"משוגע! שוגה באשליות!" פסקו החברים, אבל הצעיר לא ויתר על חלומו. הוא חיסל את כל עסקיו, מכר את ביתו ואת שדהו, נפרד מכל ידידיו ויצא לדרך.

הסיפורים אומרים שיש ארץ כזו, אבל היכן מקומה – זאת לא רשום בשום מקום. התחיל הצעיר לנדוד מארץ לארץ, ממדינה למדינה ובכל מקום היה שואל ומתעניין: "האם שמעתם על ארץ שאבניה יהלומים?"

אבל אנשים רק נדו לו בראשם: "הבלים אתה דובר! דברים כאלה קיימים רק באגדות. לחינם אתה מכתת רגליך, לא תמצא את אשר אתה מבקש!"

אך הצעיר לא אמר נואש הוא המשיך במסעותיו, עבר הרים ונהרות וחצה יערות ומדבריות ולא חדל מלחפש. ובאחד הימים מצא את עצמו בתוך מדבר גדול במקום שממה וכבר אזלו מזונותיו ובנאד המים שלו נותרו אך טיפות ספורות והנה ראה מרחוק מקום ישוב על גבי גבעה גבוהה. אימץ הצעיר את כוחותיו, דרבן את סוסו והפנה אותו לעבר הגבעה.

כאשר התקרב למקום גילה להפתעתו עיר גדולה בנויה על הגבעה ודרך רחבה מובילה אליה. עלה הצעיר על הדרך ולפתע הבחין כי אבני החצץ תחת רגליו נוצצות בצורה מוזרה. ירד מעל סוסו וחפן בידו כמה אבנים ונדהם למראה עיניו: לא אבנים היו אלה כי אם יהלומים! יהלומים קטנים וגדולים בשלל צבעים וצורות! אוצרות עתֵק היו מוטלים לרגליו. החל הצעיר ללקט את היהלומים כאחוז בולמוס. מילא את כיסי מעילו ובגדיו, את השקים ששעל סוסו ואת כל התרמילים וכלי הקיבול שהיו תחת ידו. את מעט החפצים שנשא עמו השליך כדי לפנות מקום נוסף ורק כאשר לא נמצא לו עוד מקום לאגור יהלומים נוספים עלה על סוסו ושם פעמיו לעיר.

כאשר הגיע לעיר נכנס לבית אוכל גדול והזמין ארוחה דשנה. לאחר כל הטלטולים והתלאות שעברו עליו הנה הגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה ובא אל שערי עיר היהלומים! אכל הצעיר ושבע, קינח בכוס יין טובה וכשבא בעל המקום לקבל את שכרו, הוציא מכיסו יהלום קטן ואמר לו: "נראה לי שדי בכך כדי לכסות לא רק מחירה של סעודה אחת אלא אף של סעודות רבות נוספות!"

אבל בעל הבית רק הביט בו בתמיהה: "הרי זו אבן פשוטה שאלפים כמוה מתגלגלים בכל פינה! הנה כאן בחוץ לא חסרות אבני חצץ."

מביט הצעיר החוצה; אכן, בעל הבית לא התל בו: גם האבנים והחצץ בתוך העיר כולם יהלומים בשלל צבעים וגדלים.

"מה אם כך בעל ערך בעירכם?"

"הו, מה שבעל ערך בכל מקום, הנה ראה." השיב לו האיש והוציא מתוך צרור קטן שמור היטב, אבן פשוטה.

"זה?" תמה הצעיר "הרי בארצי שלי מתגוללות רבבות אבנים כאלה בכל פינה!"

אבל בעל הבית רק הביט בו כבמתעתע, והצעיר מה יעשה? כספו אזל וליהלומים אין כל ערך בעיר המוזרה הזו. בעל כורחו נאלץ לשלם את מחיר סעודתו בעבודה. השכיר הצעיר את עצמו כמשרת וכשוטף כלים בבית האוכל, שכר חדר באחד מבתי העיר וכך הרוויח את מחייתו. אך בכל שעת פנאי שנזדמנה לו אסף וליקט יהלומים – שקים שלמים גדושים ביהלומים.

עבר חודש והצעיר משהה את יציאתו לדרך. הרי הזדמנות כזו לא תקרה לו שוב בחייו והדרך לכאן רצופה סכנות וקשיים. עליו לאסוף ככל אשר ניתן מן העושר הזה המתגלגל כאן לרגליו. חלף עוד חודש והצעיר כבר מצא עבודה קלה יותר ועקר לבית מרווח וכל הזמן טרח להגדיל את הונו ולצבור עוד ועוד שקי יהלומים.

עברה שנה תמימה והצעיר עדין מתמהמה. איך אפשר להפקיר עושר כזה ולא לאוספו? עוד שנה חלפה וכבר עקר לבית משלו, ומכיוון שהיה חרוץ ולא נרתע מכל עבודה קשה, צבר עד מהרה סכום כסף ניכר ופתח חנות בעיר. עוד שנה ועוד שנה והוא היה לסוחר גדול, קנה לו שם וכבוד וכל אותה עת המשיך לצבור בביתו ערימות גדולות של יהלומים.

באחד הימים כאשר חזר לביתו ממלאכת יומו, התבונן האיש אל כל השקים והצרורות הגודשים כל פינה בביתו ואמר לעצמו: שוטה שכמותי! וכי למה אני מחזיק את כל הררי השקים הללו בביתי ושומר עליהם מכל משמר? הרי כאן הם חסרי ערך ואיש לא יטרח לגונבם ממני. יתרה מזו: ביום שאחליט לחזור לעירי אוכל לשכור כמה אנשים ולמלא בזמן קצר שקי יהלומים כאוות נפשי.

הוציא האיש את השקים מביתו והשליכם בחצר האחורית. עוד שנה חלפה והאיש שקע בעסקי היום יום וכל עניין היהלומים נשתכח מלבו.

אך במלואת עשר שנים לשבתו בעיר היהלומים, תקפו אותו לפתע געגועים עזים לארץ מולדתו ולחבריו הרבים שנותרו שם. הוא גמר אומר בנפשו לחסל את עסקיו ולשוב לארצו. אמר ועשה: מכר את ביתו ואת כל הסחורה שהייתה ברשותו במחיר טוב והמיר את כל כספו בצרור של אבנים פשוטות שרכש מסוחר האבנים הגדול שבעיר, לבש את בגדי המסע הישנים, עלה על סוסו ויצא לדרך.

חודשים אחדים ארכה דרכו. היה עליו להתגבר על תלאות וקשיים לאין ספור עד אשר הצליח לחצות את המדבר ולהגיע למקום ישוב. כשהגיע לשם נתן תודה לאלוהים ששמר עליו מכל פגע והביאו בשלום ליעדו ובהיותו עייף ורעב נכנס לבית אוכל לשבור את רעבונו. אכל האיש ושבע וכשבא בעל המקום ליטול את שכרו הוציא האיש מכיסו אבן זעירה ואמר: נראה לי שדי בכך כדי לכסות לא רק מחירה של סעודה אחת אלא אף של סעודות רבות נוספות!"

אבל בעל הבית רק הביט בו בתמיהה: "הרי זו אבן פשוטה שאלפים כמוה מתגלגלים בכל פינה! הנה כאן בחוץ לא חסרות אבני חצץ."

ולפתע עמד האיש על טעותו: את היהלומים האמיתיים הותיר מאחוריו ואת כל הונו ועושרו המיר בערימת חצץ! אבל את הנעשה אין להשיב. ארץ היהלומים רחוקה והדרך רצופה קשיים ותלאות והוא עצמו כבר איננו צעיר ולא יעמוד לו כוחו לערוך שוב את המסע הלוך וחזור.

ערום וחסר כל חזר האיש לעיר הולדתו ושוב נאלץ להתחיל הכל מבראשית: מצא עבודה, צרף פרוטה לפרוטה, עמל ויגע בכל כוחו עד שעלה בידו לרכוש בית צנוע ומעט רכוש. ברבות הימים התחתן והעמיד צאצאים וכך חי במשך שנים אחדות.

באחד הימים הכניס האיש סדר בביתו והנה נתגלגלו לידיו בגדי המסע הישנים והבלויים ששימשו אותו במסעותיו. הוא כבר עמד להשליכם ככלי אין חפץ בו, כאשר חש לפתע במשהו נוקשה באחד מכיסי המעיל. הפך האיש את הכיס ומצא שם להפתעתו יהלום, יהלום גדול ומבריק! היהלום הראשון שמצא עוד בדרכו לעיר היהלומים לפני שנכנס לעיר. מכר האיש את היהלום בכסף רב והתפרנס ממנו עד סוף ימיו.

42

הטבעת שצפה על פני המים

מספרים, ואלוהים בשמים הוא לבדו יודע אם אמת הדבר ואם לאו, שבחצרו של מלך הודו כיהן פעם ווזיר שהיה ראש וראשון לכל השרים וזכה לכבוד ולהערכה רבה.

באחד הימים הלך הווזיר כמנהגו אל בית המרחץ לרחוץ את בשרו לפני התייצבו לפני המלך. כאשר הסיר מעל אצבעו את טבעת הזהב הכבדה, נשמטה הטבעת מידו ונפלה לתוך המים, אך להפתעתו הרבה במקום לצנוח לקרקעית, צפה הטבעת על פני המים!

כשראה זאת הווזיר חוורו פניו. הוא נחפז ללבוש את בגדיו ורץ לביתו, קרא אליו את אשתו האהובה ואמר לה: "בשורה רעה יש בפי. צרה גדולה מתרגשת ובאה על ראשינו. אספי את כל החפצים שבביתנו, מכרי כל מה שניתן למכור, פטרי את כל המשרתים, סגרי את החלונות ונעלי את כל הדלתות והפקידי את מפתחות הבית בידי משרת נאמן, ואת עם כל ילדיך עזבי את הממלכה ולכי לבקש לך מחסה אצל קרוביך שבפרס ושהי אצלם עד אשר אשלח להביאך משם!"

"אבל בעלי, מה קרה? מי מתנכל לך וממה אתה כה חושש?"

"אשתי היקרה" השיב לה "לא עת שאלות היא זו. מהרי ועשי כאשר ציוויתיך וקווי לטוב, כי הכל ביד אלוהים הרחום והרחמן וכל מעשיו אמת וצדק!"

נפרד הווזיר מאשתו, חיבק את ילדיו ואחר כך יצא אל הארמון להתייצב לפני המלך.

כאשר נכנס לאולם השתחווה לפני המלך וברך אותו לשלום, אך המלך הקדיר פניו, התבונן בו בכעס ואמר: "בן נעוות המרדות! איך העזת להפר את אמוני ולנצל לרעה את מעמדך! הפקדתי בידך את הממלכה כולה ושמתיך ראש וראשון לשרים היושבים לפני במלכות, ואתה מעלת בתפקידך והעטית עלי חרפה! לפני העמדת פני צדיק ותם ומאחורי גבי חמסת יתומים ואלמנות ומצצת את לשד העם ולא משכת ידך מכל דבר תועבה!"

"המלך לעולם יחיה! אלה הם דברי שקר שבדו אויבי מלבם כדי להכפיש את שמי הטוב ולהוציא דיבתי רעה באוזניך. אל תקשיב להם כי לא את טובתך הם מבקשים אלא את טובת עצמם. יחקור המלך בדבר ואל נא יוציא משפט נמהר על עבדו."

"דום!" שיסע המלך את דבריו "התעיז להוסיף חטא על פשע ולהכחיש את מעשיך!" והוא ציווה על עבדיו לקחת את הווזיר ולהשליכו לבית הסוהר ולתת לו פת קיבר ומים במשורה.

הווזיר האומלל מצא את עצמו בתא אפל וטחוב מתחת לאדמה שקרקעיתו מכוסה רפש וסחי ובמקום מעדני המלכים שהיה רגיל להם נאלץ לאכול פת קיבר חרבה ולשתות מים מעופשים. שבע שנים בילה המסכן בכלאו עזוב ונשכח מעין ומלב. בגדיו נרקבו והפכו לבלויי סחבות, שערו וציפורניו צמחו פרא ובן שיחו היחיד היה סוהר קשה לב שהביא לו פעם ביום את מזונו הדל.

הווזיר נשא את ייסוריו בדומיה ולא התאונן, אך היה דבר אחד שחלם עליו השכם והערב והגה בו בלי הרף – עוגת בקלווה. בשעותיו הקשות ביותר בתוך הבור האפל שהושלך אליו, היה מצייר בדמיונו את העוגה טבולה בשמן ומתובלת בדבש ובבוטנה ופיו היה מתמלא ריר רק למחשבה שיום יבוא והוא יצא מכלאו וישוב ויטעם מעדן זה.

בכל פעם שהסוהר היה מביא לו את מנת הלחם הדלה שלו היה הווזיר פונה אליו בדברים ומתחנן לפניו שיביא לו, ולו גם פעם אחת ויחידה, פיסת עוגה כזו.

"תולעת אדם!" היה הסוהר משיב לו "כולך סחי ומאוס, גופך מעלה צחנה, ואתה חולם על מעדנים? האיש יצא מדעתו. החסר משוגעים אני!"

אך הווזיר לא הרפה ופעם אחר פעם היה חוזר ומתחנן ומפציר בסוהר קשה הלב שירחם עליו וימלא את מבוקשו, והסוהר רק צחק על משבתו ולעג לו.

אך גם בלבו הקשוח של סוהר אכזר יש פינה רכה. שבע שנים חזר הווזיר על בקשתו ואף על פי שזכה רק לקיטונות של בוז ולעג, התמיד בתחנוניו ובהפצרותיו. ויום אחד, אם משום שהוצף לפתע ברגשי חמלה ואם משום שקצה נפשו בתחנוניו החוזרים ונשנים של הווזיר, מילא הסוהר את בקשתו. מבעד לצוהר הקטן ששימש להעברת ארוחותיו של האסיר, הושיט לו הסוהר שלוש פיסות של בקלווה מובחרת נוטפות שמן ודבש ומתובלות בבוטנה ובשקדים.

ביד רועדת נטל הווזיר את העוגות מידו של הסוהר והודה לו בדמעות בעיניו. כאשר נותר הווזיר לבדו הציב את העוגות על גבי הקרש החשוף ששימש לו כמקום משכב והתבונן בעיניים שוקקות בחלומו שהתגשם. די היה במראה העוגות כדי שיתמלא פיו בריר ובדמיונו כבר חש את מתק הדבש ואת טעם הבוטנה על לשונו.

הוא נטל אחת מן העוגיות בידו, קרב אותה לאפו, רחרח אותה ושב והחזירה למקומה ובלבו הרהר: אם לאכול את כל העוגות בבת אחת מיד או להאריך את התענוג ולפרוש אותו על פני ימים אחדים, כאשר לפתע קפץ עכבר מאחת הפינות וחטף אחת מן העוגות. הווזיר זינק אחריו בניסיון נואש להציל את בלעו מפיו, אך ברוב חפזונו דרך על הקרש והפכו ושתי העוגות הנותרות צנחו ונפלו אל תוך שכבת הרפש והבוץ שכיסו את קרקעית התא ונשחתו כליל עד כי שוב לא ניתן היה לאוכלן.

נדהם התבונן הווזיר בשרידים המזוהמים ועיניו נטפו דמעות כאב: שבע שנים התייסר וסבל בכלאו ורק המחשבה על העוגות הללו החזיקה אותו בחיים ודווקא עתה כשהתגשם חלומו פגעה בו שוב יד הגורל בצורה כה אכזרית!

אחרי שעה קלה התעשת הווזיר וקרא שוב לסוהר.

"מה רצונך" שאל הסוהר שנזעק לבסוף ובא לראות על מה המהומה, "התחשוב כי אטרח ואביא לך עוד מנה? שוטה שכמותך!"

"לא" אמר הווזיר, "נהגת בי בנדיבות ולפנים משורת הדין ואני אסיר תודה לך על טוב לבך. עשה עמי אך חסד אחד נוסף: העבר בשמי הודעה קצרה אל משרתי המחזיק בידו את מפתחות ביתי. אמור לו כי בקרוב אני עתיד להשתחרר מכלאי ולשוב לביתי ורצוני הוא שיכין הכל לקראת שובי ויזעיק את אשתי ממקום גלותה שבפרס."

"המסכן" אמר הסוהר "המכה החדשה שנחתה עליו ערערה את נפשו ודעתו נתבלעה עליו מעוצר רעה ויגון. הוא כבר הוזה בהקיץ!"

ואף על פי כן טרח והעביר את הודעתו שדל הווזיר הכלוא אל נאמן ביתו.

שלושה ימים לאחר מכן ישב המלך לדין בעניינים שונים והתגלגלו הדברים שבמהלך חקירתם של עדים בעניין כלשהו יצאה האמת לאור והתברר לו שכל אותן עדויות שהניאו אותו בזמנו להסיר את הווזיר ממשרתו ולהשליכו לכלא, בשקר יסודן וכי אויביו ושונאיו של הווזיר הם שעשו יד אחת להבאיש את ריחו ולטוות סביבו מסכת של דיבות ושקרים.

כשיצאה האמת לאור ציווה המלך להוציא את הווזיר מכלאו, להוליכו לבית המרחץ, להלבישו בבגדים חדשים ולהחזיר לו את משרתו וכבודו.

בביתו כבר ציפו לו אשתו וילדיו הנרגשים שחזרו ממקום גלותם והווזיר אימצם אל לבו ודמעות שמחה בעיניו.

לאחר ששככה מעט התרגשות הפגישה, פנתה אשתו של הווזיר אל בעלה ואמרה לו: "אישי, השבח והתהילה לאלוהים שראה את צערנו והוציא צדקתך לאור והשיב לך את כבודך ורכושך, אך כיצד זה ידעת מראש גם אז וגם עתה את העתיד להתרחש וכבר מבור שביך שלחת להשיבני מפרס?"

"אשתי היקרה," השיב הווזיר, "לפני שבע שנים, כאשר עמדתי בראש השרים וזכיתי לכבוד ולהערכה, אמרתי לנפשי: לא לעולם חוסן. יום יבוא ויסור חיני וארד מגדולתי, וכשנכנסתי לבית המרחץ וטבעת הזהב הכבדה שנפלה מידי צפה על פני המים, ידעתי: יותר גבוה מזה לא יתכן! הגעתי לפסגת הצלחתי ומכאן ואילך אוכל רק לרדת, וכך היה.

לפני שלושה ימים כאשר לאחר כל שנות הסבל והייסורים שעברו עלי נענה הסוהר לתחנוני והביא לי את העוגה שכה הרביתי לחלום עליה וקרה מה שקרה והעוגות נשחתו ונפלו אל תוך הרפש, אמרתי לעצמי: עד כאן! הגעתי לשפל המדרגה ומלאה סאת ייסורי. נמוך מזה לא יתכן ומכאן ואילך אוכל רק לעלות, וכך היה. השבח והתהילה לאלוהים שלא נטשני והביאני עד הלום!"

43

ג'ראח חסן

ספר יסופר שבאחת מערי הודו חי פעם סוחר עשיר ומכובד שמסחרו פרץ בכל ארצות המזרח ושמו נודע לתהילה. אותו אדם לא נולד סוחר. הוריו מתו עליו בעודו צעיר לימים והותירו אותו חסר כל, והוא עבד כשכיר יום בכל מקום שנזדמן לו ומצא את פרנסתו בדוחק. עם זאת שמח היה בחלקו ולא התאונן ובודאי היה ממשיך לחיות כך לאורך ימים ושנים לולא נשא לו אשה.

באחד הימים בעת ששב לביתו ממלאכת יומו פנתה אליו אשתו ואמרה לו: "ראה נא אישי, לא הרחק מביתנו ניצב בית מידות גדול השייך לעשיר פלוני, והנה, לא פעם ולא פעמיים ראיתי את בעל הבית יוצא לשוק לשכור לו פועל למלאכתו ונראים הדברים שיש לו בביתו עבודה רבה. אולי אפנה אליו ואציע לו להעסיק אותך בביתו וכך תצאו שניכם נשכרים: אתה תמצא פרנסה קבועה והוא לא יצטרך לכתת רגליו לשוק ולחפש לו בכל פעם פועל חדש."

"דברים בטלים" השיב לה הצעיר "אילו רצה בודאי היה מוצא לו מזמן פועל קבוע ולא מחכה שאבוא ואציע לו את שרותי!"

אבל האשה עמדה על שלה: "מי יודע? אולי לא חשב על כך ומה אכפת לך אם אגש אליו ואשאל?"

נסתתמו טענותיו ואמר לה: "עשי כרצונך."

האשה, כדרך נשים, מיהרה להסמיך מעשה לדיבור. למחרת היום הידפקה על דלתו של העשיר והציעה לו את שרותיו של בעלה, והלה לאחר ששקל את הדברים בדעתו, קיבל את הצעתה והסכים להעסיקו.

למחרת היום התייצב האיש הצעיר בביתו של העשיר, השתחווה לפניו אפים ארצה ואמר לו: "הנני נכון לפקודתך. מה תצווה על עבדך?"

העשיר רמז לו לבוא אחריו והוליך אותו לסיור ברחבי הבית. פוסע הצעיר בעקבות בעל הבית, נכנס אתו לחדר הראשון ונדהם למראה עיניו: סביב סביב קבועים לאורך הקירות מדפי עץ רחבים ועליהם סדורים שקים ותיבות, כדים ובתי קיבול אחרים וכולם מלאים בכסף ובזהב, ועל הרצפה מונחים בלי סדר ערימות גדולות של מטבעות מכל הסוגים והמינים. עוברים השנים לחדר השני והנה גם שם מכונס הון עתק – פנינים ויהלומים, תכשיטים ושכיות חמדה, גודשים את המדפים וצבורים בערימות על הרצפות. והצעיר עיניו יוצאות מחוריהן. מעולם לא ראה אפילו בחלומו עושר כזה ואוצרות כאלה מכונסים יחדיו במקום אחד. כך הוליך אותו העשיר מחדר לחדר ובסופו של דבר השאיר אותו באחד החדרים וציווה עליו למיין את האוצרות לסוגיהם, לנקותם ולמרקם, להסיר מהם את האבק, לשקול אותם, לרשום אותם בספרים ולסדרם על גבי האצטבאות.

לאחר שנתן לו את הוראותיו והזהיר אותו לעבוד ביושר ובאמונה, נעל אחריו את הדלת ויצא מן החדר. עם ערב שב העשיר לביתו, פתח את הדלת ושקל לידי הצעיר את שכר יומו.

חוזר האיש הצעיר הביתה שמח וטוב לב. שואלת אותו האשה: "נו, איך עבודתך החדשה וכמה קבלת בשכרך?"

והאיש עונה לה קצרות: "העבודה – עבודה ככל העבודות והשכר בסדר."

עוברים הימים ומצטרפים לשבועות והשבועות לחודשים והאיש הצעיר עושה מלאכתו אמונה – משכים כל בוקר לביתו של העשיר ויוצא משם עם שקיעת החמה וכל היום כולו ממיין את האוצרות ומשליט בהם סדר ובסתר לבו הוא הוגה בכל ההנאות ומנעמי החיים שיכולים אוצרות כאלה להנחיל לבעליהם. ולאשתו אין הוא מספר דבר וחצי דבר על טיב עבודתו.

באחד הימים בעת שמנה אחת לאחת ערימה גדולה של מטבעות זהב נוצצים, תקף אותו יצרו ואמר לעצמו: עשיר זה שאוצרותיו כה רבים עד כי אין הוא יודע בעצמו את מנינם – מה ממנו יהלוך אם אטול שתים שלוש מטבעות ואשפר מעט את מצבי הדחוק. עוד הוא חוכך בדעתו ושוקל את המטבעות בכף ידו והנה הופיע לפניו כבדרך פלא איש מידות ענק – כושי שחור כפחם ובידו חרב נוצצת.

מביט בו הכושי במבט זועם ושואל אותו: "עבד עבדים, האם באת לכאן לגנוב או לעבוד?!"

"לא אדוני, לא גנב אני ורק בשל מצבי הדחוק עלה על לבי ליטול מכאן כהלוואה דינרי זהב אחדים. אנא ממך, סלח נא למשוגתי ואל תדון אותי לכף חובה. הן רבים הם האוצרות הצבורים כאן ובעליהם לא ירגיש כלל בחסרונם של דינרים אחדים."

"זאת לא זאת!" אמר הכושי "דע לך שכל האוצרות הללו שאתה רואה סביבך שייכים לג'ירח חסן איש בגדד, ואני מופקד עליהם לשומרם ואין רשות בידי למסור אפילו אגורה אחת מהם בלי רשותו. אם תעיז לקחת מכאן ולו גם מטבע אחת, דמך בראשך! בחרבי זו נשבעתי שפה תהיה קבורתך! ואם מבקש אתה לקחת מכאן דבר מה עליך ללכת לבגדד ולהביא משם מכתב חתום בידי אדוני, ג'ירח חסן, ומה שיעניק לך בחסדו אותו תיקח!"

הניח האיש למטבעות שבידו ובאותו רגע עצמו נעלם הכושי מנגד עיניו ולא נראה עוד. והאיש הצעיר ניצב שם עוד שעה ארוכה רועד ונדהם וגם לאחר שכילה את מלאכת יומו ושב לביתו לא סר מנגד עיניו המראה הנורא, והוא אמר לעצמו כי חייב הוא לרדת לשורש העניין ולברר את הדבר עד תומו.

ביום המחרת פנה אל אשתו ואמר לה: "רעיתי, הכיני לי צידה והביאי לי את מלבושי כי עומד אני לצאת לדרך רחוקה - לעיר הגדולה בגדד!"

"הנטרפה עליך דעתך? הנה אך זה הגעת אל המנוחה ואל הנחלה ומצאת עבודה קבועה ומכניסה, ואתה עומד לנטוש הכל ולשוטט בעולם?"

"אשה" השיב לה האיש הצעיר "אל תרבי דברים ועשי כאשר ציוויתיך. עסק נכבד יש לי בעיר בגדד ועתיד אני לחזור משם משופע בעושר ובנכסים!"

לשווא השחיתה האשה את אמריה, בכתה והתחננה לפניו שלא לעוזבה עם ילדיה הרכים. האיש היה איתן בדעתו ועמד בפני כל הפצרותיה.

יצא האיש הצעיר לדרך, וחודשים תמימים שרך דרכו במדבריות ובהרים עד אשר הגיע לשערי בגדד רעב ועייף מתלאות הדרך. בבואו לשם נכנס אל אחד מבתי הקפה הרבים הפזורים בעיר להשיב נפשו בכוס קפה ריחני אחרי כל הקשיים שמצאוהו בדרך. באי בית הקפה קידמו פניו לשלום והגישו לו מאכל ומשקה כיאות למכניסי אורחים ולאחר שסעד האיש הצעיר את לבו וחש כי כוחותיו חוזרים אליו, החל חוקר את היושבים סביבו היכן גר ג'ירח חסן.

"ג'ירח חסן?" תמהו השומעים "הרי הוא מבאי בית הקפה הזה. נוהג הוא לבוא לכאן מידי יום ביומו ואם אך תמתין מעט תוכל להיות סמוך ובטוח שתתראה אתו פנים אל פנים בעוד שעה קלה."

"ומה מעשיו ועל מה פרנסתו?" המשיך האיש לחקור אותם.

"ג'ירח חסן הוא רופא מומחה." השיבו לו "ואף על פי שאינו נמנה על עשירי בגדד, זכה הוא לשם ולכבוד בעירנו."

האיש השתומם מאוד לשמוע כל זאת: הייתכן שאדם שאוצרות כבירים כאלה עומדים לרשותו יטריח עצמו לעבוד כרופא פשוט? אך הוא שמר את הדברים בלבו וחיכה לבואו של ג'ירח חסן עצמו.

ואומנם לא עברה שעה קלה ואל בית הקפה נכנס אדם נשוא פנים, אך לבוש בפשטות והיושבים סביבו רמזו לו כי זה האיש.

קם האיש ממקומו ניגש אל שולחנו של ג'ירח חסן השתחווה לפניו אפים ארצה ואמר: "אדוני, איש עני הנני ופרנסתי לא מצויה והמחסור הוא אורח של קבע בביתי. רחם עלי ועל ילדי הרכים ואל תשיב ריקם את בקשתי!"

"במה אוכל לסייע לך?" השיב לו הלה "כלום חולי תקף אותך או את אחד מבני ביתך?"

"חלילה" השיב האיש "לא לסמיך ותרופותיך אני נזקק כי אם לנדיבותך ולטוב לבך. שכיר יום אני בארמונך שבהודו ומזה חודשים אחדים עובד אני אותך באמונה, עורך ומסדר את אוצרותיך ורושם את מניינם. הן לא קם בארץ עשיר ממך ואוצרותיך רבים מספור ומה ממך יהלוך אם תיתן לעבדך מעט מזעיר מהם. לו נתת לי ברוב חסדך מכתב אל הממונה על אוצרותיך חתום בחתימת ידך המורה לו לתת לי אלף דינרי זהב מממונך, היית גואל אותי מעוניי ומסב אושר לבני ביתי, ואני לא אשכח לך את חסדך זה לעולם ועד! אנא ממך אדוני, העתר לבקשתי ואל תשיב ריקם את פני כי בצדקתך ובטוב לבך אני בוטח!"

ובאומרו דברים אלה נפל לרגליו ונשק את רגליו ואת שולי גלימתו כשדמעות בעיניו.

התנהגותו המוזרה של האיש הפליאה מאוד את ג'ירח חסן ואת ידידיו. כיצד זה מכל באי בית הקפה העשירים ובעלי הממון לא מצא לפנות אלא אליו, רופא דלפון וחסר כל שמעולם לא החזיק תחת ידו אפילו מאתים דינרי זהב. מן הסתם משוגע הוא האיש ודברי תעתועים דבריו. וכי מה לו, לג'ירח חסן הבגדאדי ולארמונות הודו?

אחר כך הוסיף וחשב בלבו: אם אמנע ממנו את מבוקשו רק תגבר מחלתו וישתגע לחלוטין, ואני, מה אכפת לי לתת בידו את המכתב שהוא מבקש. כל רעה לא תצמח מכך. אולי יירגע האיש ובינתו תשוב אליו.

נטל ג'ירח חסן גיליון נייר ועט והחל לכתוב, וכל העומדים סביבו שוחקים למראה ומתלוצצים על חשבונו של האורח המוזר. כשבא ג'ירח חסן לרשום את הסכום פנה אליו אחד מרעיו בדרך שחוק ואמר לו: "אם צדקו דברי האיש וכה רב ועצום הוא עושרך, מדוע זה תקפוץ ידך ותעניק לו רק אלף דינר? הנדיבות יאה לנדיבים. תן לו חמשת אלפים דינר!"

"לו יהי כן." השיב לו ג'ירח חסן בבת צחוק.

"למה יגרע חלקי בנדיבות?" פנה אליו ידיד אחר מידידיו "הוסף נא ותן לו לכבודי עוד אלפים דינר ויעלה הסכום לשבעת אלפים דינרי זהב."

"וכבודי שלי אינו נחשב בעיניך?" הוסיף השלישי כנפגע, "למען ידידותינו הואל נא לתת לו עוד אלף דינר! הלא במה נחשבו לפניך אלף יותר או פחות!"

וכך הוסיפו לדחוק בו בצחוק ובמהתלות שלא לקפח את חלקם ולתת לעני המסכן עוד ועוד דינרי זהב עד כי עלה סכומם והגיע לעשרים אלף דינרי זהב. ג'ירח חסן רשם את הסכום על הגיליון, הוציא את טבעתו וחתם עליו ומסר אותו לידיו של העני, והלה נישק את ידיו, הודה לו במלים חמות וברכו באלף ברכות ואיחולים ויצא מבית הקפה. אך שעה ארוכה לאחר שיצא משם עוד הוסיפו ג'ירח חסן ומרעיו להתבדח על חשבונו של התימהוני שהזדמן לעירם ונתן להם עניין לענות בו.

האיש הצעיר על אף עייפותו הרבה, לא השתהה עוד בבגדד, אלא שם פעמיו לדרך לשוב לעיר הולדתו ומכתבו של ג'ירח חסן צרור בכנף בגדו. ימים רבים עשה בדרך ולאחר תלאות וקשיים אין ספור הגיע סוף סוף לביתו הדל ושם מצא את אשתו ובניו מצפים לו בכיליון עיניים.

לאחר שנרגע האיש משמחת הפגישה עם בני ביתו ולאחר שסעד את לבו ונח מעט, פנתה אליו אשתו ואמרה לו: "אישי, אומנם שמחה אני מאוד לשובך, אך רואה אני כי חזרת עני ואביון כביום צאתך לדרך, ואני בהעדרך סבלתי מחסור ובקושי כלכלתי את ילדי הרכים. יכולת לחסוך ממני את כל הברכה הזו אילו התכבדת ונשארת בביתך במקום לרדוף הבלים בבגדד."

"אל נא באפך" השיב לה האיש "מחר אלך אל בית העשיר אל מקום עבודתי ולעת ערב תראי מה אביא לך ותיווכחי אז לדעת כי לא צדקת במשפטך!"

"אומלל שכמותך!" קראה האשה "התחשוב כי אין לעשיר מה לעשות אלא להואיל ולחכות לשובך מבגדד? הן מזמן כבר שכר לו פועל חדש, ואתה כבר נשכחת מלבו."

"לבוקר משפט" השיב לה האיש, "מחר אלך אליו ואחלה פניו לתת לי חזרה את משרתי, ואת עוד תראי מה צופן לנו העתיד בכנפיו!"

למחרת היום ניגש האיש אל בית העשיר ודפק על דלתו.

"ברוך הבא" קידם העשיר את פניו "להיכן זה נעלמת בלי להגיד דבר ימים כה רבים?"

"בי אדוני" השיב לו הלה "יסלח נא לעבדו ואל ייתן בו אשם. מחלה אנושה פגעה בי וריתקה אותי למשכבי ימים רבים ורק עתה קמתי ממטת חוליי ואצרתי כוח לשוב לעבודתי."

"ניחא," אמר העשיר "בעת שנעדרת נאלצתי אומנם לשכור פועלים אחרים אך מכיוון שבהיותך פה מלאת את עבודתך במסירות ובאמונה אשוב ואשכור אותך" ובאומרו זאת הכניס אותו אל חדרי האוצרות ונעל את הדלת אחריו.

משנותר האיש לבדו הוציא מכיס בגדו את מכתבו של ג'ירח חסן וקרא בקול: "הו עבדו של ג'ירח חסן, מהר ובוא לראות את מכתב אדוניך אשר הבאתי מבגדד!"

עוד הדברים על דל שפתיו והנה הופיע לפניו הכושי, גדול ונורא הוד כבראשונה ופנה אליו בדברים: "בואך לשלום, ידידי. השלום לאדוני, ג'ירח חסן ולביתו? ומה בגדד בעיניך?"

"שלום לאדוניך ולעירו" השיב האיש "והנה המכתב אשר נתן בידי."

הכושי נטל את המכתב לידו וכשראה את חותם אדוניו וחתימתו בתחתית הגיליון נשק לו בפיו והגישו למצחו לאות כבוד ואחר כך ספר במו ידיו עשרים אלף דינרי זהב ומסרם לידו, פתח לו את הדלת במפתח שבידו ושילח אותו לביתו.

עמוס במשא הזהב על כתפו מיהר האיש לביתו ועודנו כחולם. פתח את השק ושפך אותו לפני אשתו: "ראי מה עלה לנו מנסיעתי לבגדד ותני שבח והודיה לאלוהים על חסדו עמנו!"

והאשה – נעתקו המלים מפיה, מתבוננת בזהב כלא מאמינה, ממששת את המטבעות ומגלגלת אותן בין ידיה ומביטה בתימהון באישהּ.

בין לילה הפכו השנים לעשירים, בנו להם בית מרווח וחיו בטוב. האיש הצעיר השקיע את כספו ברוב תבונה בעסקי מסחר וההצלחה האירה לו פנים. מעט מעט הגדיל את הונו והרחיב את עסקיו ועד מהרה נודע שמו לתהילה כאחד מגדולי הסוחרים בעיר.

עברו שנים אחדות והנה ארע שבתו של מלך הודו חלתה במחלה אנושה. טובי הרופאים בממלכה נקראו למיטתה, אך איש מהם לא הצליח למצוא מרפא למחלתה וכבר אמר המלך נואש לחייה. פנה אליו אחד משריו ואמר לו: "המלך לעולם יחיה! שמעתי שבעיר בגדד יושב אדם בשם ג'ירח חסן ששמעו הולך לפניו כרופא מומחה וכבר הושיע רבים וטובים וגאלם מציפורני המוות. יצווה המלך להביאו לכאן ואולי הוא יצליח להעלות ארוכה למחלתה של הנסיכה."

המלך לא אחר לכתוב לנציגו אשר בבגדד לשלוח אליו את ג'ירח חסן והלה מיהר למלא את מבוקשו ושלח אותו לדרכו על גב סוס אביר בלוויית משמר פרשים וכעבור שבועיים ימים כבר הגיע הרופא המהולל אל ארמון המלך והתייצב לפניו.

השתחווה ג'ירח חסן לפני המלך אפים ארצה ואמר לו: "אדוני המלך, הנה מיהרתי ובאתי לפניך ואני נכון לשרתך ולמלא כמיטב יכולתי את רצונך!"

"בואך לשלום" השיב לו המלך "שמעך הגיע אלי כרופא דגול אשר לא נבצר ממנו מאומה ורצוני הוא שתבדוק את בתי הנסיכה ותמצא תרופה למחלתה."

"חן חן לך אדוני המלך על שבחיך" השיב לו הרופא "אם טוב הדבר בעיניך, אגש אל הנסיכה ואבחן את מצבה וברצון האלוהים מקווה אני שגם יעלה בידי למצוא רפואה למכתה."

עד מהרה הובא ג'ירח חסן לחדרה של הנסיכה ולאחר שחקר ודרש בסיבות מחלתה ובתרופות שניתנו לה על ידי רופאיה ובחן בחון היטב את מצבה, בא לפני המלך ואמר לו: "אדוני המלך, איש בשורה אני היום! דע לך שמחלה קשה תקפה את בתך וכמעט הביאה עליה את קיצה, אך מאמין אני כי התרופות שאציע לה ישיבו לה את כוחותיה ובריאותה וברצון אלוהים בעוד שבועיים ימים תקום ממטת חוליה וכעבור חודש אחד כבר תאזור כוח להתהלך בחדרה ובעוד שלושה חודשים תחלים כליל ותשוב ותפרח בתפארת עלומיה ולא יישאר כל שריד וסימן למחלתה!"

המלך שמח מאוד לשמע הדברים, אך עדין קינן בו החשש כי רק דברי רהב הם אלה שאין מאחריהם דבר. "אם אכן ייכון חפצך בידך" אמר לו המלך "אגמול לך ביד רחבה ואעשירך עושר רב! אך האם אין אתה מפריז בביטחונך, כי כבר אמרו המושלים: אל יתהלל חוגר כמפתח!"

"אדוני המלך," השיב לו ג'ירח חסן "החיים והמוות מסורים ביד אלוהים. כל חכמתי וניסיוני מידיו נתנו לי ובו לבדו אני בוטח. אני אעשה כמיטב יכולתי, ואלוהים ברוב חסדו יביא רפואה שלימה לבתך."

"לו יהי כן." אמר המלך והוא התיר לג'ירח חסן לטפל בנסיכה כראות עיניו.

ואכן, לא עברו ימים רבים וצפיותיו של הרופא נתגשמו במלואן. הנסיכה קמה ממיטת חוליה, חיוורונה סר מעליה והצבע שב ללחייה וכעבור עת לא רבה כבר אזרה כוח לשוטט בגנים וללקוט שושנים עם נערותיה.

לשמחתו של אביה המלך לא היה גבול. הוא העתיר על הרופא שבחים ומתנות וחיפש דרך לגמול לו על פועלו. כינס המלך את יועציו וביקש מהם להציע גמול נאות לאיש שהציל את בתו מציפורני המוות. החלו היועצים להעלות לפניו הצעות מהצעות שונות, והנה קם אחד מהם ואמר: "אדוני המלך, זה עתה נודע לי שפלוני, מעשירי העיר ושועיה נפטר בחטף מבלי שהשאיר אחריו כל יורש ומאחר והיה ערירי וחשוך בנים עוברים כל נכסיו בתוקף החוק לגנזי המלך. עצתי היא שתמסור לג'ירח חסן את ממונו ונכסיו ויהיה זה גמול נאות על שירותו לך!"

מצאה העצה חן בעיני המלך. הוא ציווה להביא לפניו את הרופא, הודה לו שוב במלים חמות על התשועה שהביא לבתו ומסר לידיו את מפתחות ביתו של העשיר ואחר כך הזמין אותו לערוך יחד אתו סיור בבית.

בלוויית פמליה גדולה של אנשי החצר ניגשו המלך וג'ירח חסן לבית העשיר, שברו את החותם שעל הדלת ונכנסו לתוך הבית. הם שוטטו מחדר לחדר ובחנו את האוצרות הכבירים שהיו סדורים על גבי המדפים בתוך כלי קיבול שונים. אפילו המלך שהיה מוקף כל ימיו בעושר ובנכסים, עמד משתאה מול האוצרות ושכיות החמדה שנגלו לעיניו בחדרי הבית. לבסוף הגיעו המלך ומלוויו אל החדר האחרון ושם על גבי גל של מטבעות זהב היה מונח גיליון ישן.

נטל המלך את הגיליון לידיו וראה להפתעתו שחותמו וחתימת ידו של ג'ירח חסן מתנוססים עליו. ובגיליון נמצא כתוב: "אני ג'ירח חסן איש בגדד מצווה בזאת על הממונה על אוצרותי אשר בארמוני שבהודו לתת לפלוני, שכיר יום העובד בארמוני, סך עשרים אלף דינרי זהב ולראיה הנני מאשר זאת בחתימת ידי."

"אמור נא לי ואל תכחד," פנה המלך אל ג'ירח חסן "כיצד הגיע לכאן נייר זה הנושא את חתימת ידך ומה פשר הדבר?"

וג'ירח חסן שהשתומם אף הוא על הדבר, נזכר לפתע באיש התימהוני אשר הגיע אליו לבגדד וסיפר למלך את הסיפור כולו.

המלך האזין בתמיהה רבה לדבריו, התבונן בטבעת החותם אשר עדין הייתה על אצבעו של ג'ירח חסן ואמר: "חפץ אני לברר מקרה מופלא זה עד תומו ולדעת אם אכן הגיע לכאן אותו אדם ולקח את הכסף שהענקת לו מבלי דעת."

ציווה המלך לכרוז לעבור ברחובות ולהודיע ברבים כי פלוני אשר קיבל מיד נציגו של ג'ירח חסן סכום כסף גדול לפני שנים רבות נקרא להתייצב בחצר המלכות, כי המלך חפץ ביקרו.

והסוחר ששמע את דברי הכרוז אמר בלבו: אלך ואראה מה חפץ המלך ממני. גם אם נודעה למלך סיבת עושרי אין בכך פסול. הן לא גנב אני ולא שודד, ואת הכסף קבלתי בדין וברשות.

הגיע הסוחר לארמון המלך, התייצב לפניו והשתחווה אפים ארצה. והמלך פנה אליו ואמר: "אמור לי מה מלאכתך?"

השיב לו הסוחר: "המלך לעולם יחיה. אני סוחר בכלי כסף וזהב ובאבנים יקרות וברצון האלוהים פרץ מסחרי וגדל מאוד ויש לי קשרים עם כל ארצות המזרח."

והמלך המשיך וחקר אותו: "נודע לי כי בנעוריך עבדת למחייתך כשכיר יום ובין לילה הפכת לבעל נכסים והתחלת לעסוק במסחר עד אשר הגעת למעמדך זה. אמור לי ואל תפחד, כיצד קרה הדבר ומה מקור עושרך?"

והסוחר עמד וסיפר את סיפורו מהחל ועד כלה, לא הסתיר מאומה, והמלך וג'ירח חסן מקשיבים בתימהון.

כשסיים הסוחר את סיפורו פנה המלך אל ג'ירח חסן ואמר לו: "הנה שמעת את הפרשה כולה וחפץ אני לשמוע מה דעתך על הענין?"

"אדוני המלך," השיב הרופא, "אכן מופלא הוא הסיפור ואם לא הייתי לו עד במו עיני, מתקשה הייתי להאמין בו, אך דע לך כי הכל ביד אלוהים ומאומה לא יבצר ממנו. סבור אני שכאן חברו יחדיו המזל והיוזמה וסוחר זה הגיע לאן שהגיע ביודעו לנצל ביושר את מזלו הטוב, ואלוהים ברך את מעשיו והכפיל את כספו עשרת מונים. כאשר נתתי בידו את מכתבי, העשרתי אותו מבלי דעת. עתה ששמעתי את סיפורו ברצוני להוסיף ולתת לו עשרים אלף דינרי זהב נוספים ואם ישכיל לנהוג בהם כפי שנהג בדינרים הקודמים הרי שלא זריתי לרוח כספי אלא עשיתי בו שימוש מועיל וכבר אמרו המושלים: רק מה שאתה נותן הוא שלך באמת."

נטל הסוחר את הכסף מידי ג'ירח חסן והודה לו על חסדו ויצא מלפני המלך שמח וטוב לב וככל שגדל הונו ורבו נכסיו, הרבה בצדקה ובמעשים טובים וראה אך טוב ונחת.
* * *
לכל אדם בעולם מזומן אוצרו שלו ואם אך יעמול ויחפש סופו שימצאנו!

44

המלך והצבי (מסיפורי הג'טקה)

באחד מגלגוליו עלי אדמות נגזר על בודהא להיוולד בתור צבי. הוא בא לעולם בדמותו של עופר רך וכאשר גדל והיה לצבי בוגר הפך בזכות אופיו ובזכות מעלותיו הטובות למנהיג העדר. הוא הנחה את עדרו במסירות והביא אותו למקום מבטחים בלבו של יער עבות. בפינה נסתרת זו של היער חיו הצבאים שנים אחדות באין מחריד כשהם רועים באחו הרחב הסמוך ליער וישנים בצלם של עציו הגבוהים.
נראה שאכן שפר גורלם והם מצאו מקום נעים ושליו לגור בו, אך לא לעולם חוסן; העולם משתנה ואינו דורך במקום. הגיע יום ומלך חדש עלה לכס המלוכה באותה ארץ. למזלם הרע של הצבאים היה הצייד בילוי הזמן החביב ביותר על המלך החדש. הוא נהג לעלות על גב סוסו עם שחר, לרכוב ללב היער ושם, בהיעזרו בצבא שלם של משרתים ובני איכרים מכפרי הסביבה, היה יוצא לצייד בשלחו את חיציו לכל עבר כשהוא פוגע בכל חיה שנגלתה לעיניו. כל היום כולו היה רודף אחר החיות בחמת זעם ורק עם שקיעת החמה היה שב לארמונו כשמאחריו מושכים האיכרים עגלות מלאות בגופות החיות שצד, צבאים ודובים, ארנבות וסנאים לאין מספר ולעיתים אף נמרים ואריות.
"צייד" חשב המלך לעצמו "הוא בילוי זמן אצילי השומר על ערנותי וכושרי הגופני, מה גם שאין טעים יותר לחך מבשר צבי טרי." והוא היה מאושר באמונתו זו.
אך נתיניו לא היו מאושרים כלל. אנשי החצר חשו אפיסת כוחות לאחר ימים רצופים של צייד, האיכרים רטנו על שהמלך גוזל מהם את הזמן הדרוש לעבודת השדה ומכריח אותם להתרוצץ ביערות ולהניס את חיות הצייד לעברו. "די בהרג!" אמרו, "וכי אין למלך עסוק אחר בחיים מלבד הצייד?"
הם כינסו אסיפה לדון במצב ולבסוף החליטו לשמוע לעצתו של אחד הכפריים העניים:
"לא נוכל לאורך זמן" אמר, "להמשיך ולהתרוצץ ביערות להנאתו של המלך ולהזניח את פרנסתנו. אך המלך לא יוותר על היציאה לצייד, על כן זו עצתי לכם: הבה נגדר חלקת יער רחבה ונעיז לתוכה שני עדרי צבאים גדולים ובכל פעם שהמלך יתאווה לצאת לצייד, יוכל לבוא לגדרה ולצוד שם צבאים כאוות נפשו בלי שיזקק לנו."
הכפריים הסכימו בחפץ לב להצעה: "אם זקוק המלך לבשר", צחקו, "קבל יקבלנו ובלבד שלא יהיה זה בשרנו שלנו!"
והנה, כאשר נודע למלך על הגדרה ועל סבלם של נתיניו, הטריד הדבר את מנוחתו. צייד הוא דבר נחמד, אבל כאשר הדבר בא על חשבון צרכי הממלכה, זה כבר ענין אחר לגמרי. מעולם לא התכוון לפגוע בנתיניו ולגרום להם סבל. הוא קיבל עליו את הדין והסכים להמיר את הצייד בלב היער בצייד בתחומי הגדרה.
בתוך חלקת יער גדושת עצים וירק נבנתה גדרה רחבת ידיים עם גדר גבוהה וחזקה ושני עדרי צבאים נפחדים הועזו לתוכה על ידי המוך רב, מריע וצועק בקולי קולות. שערי הגדרה ננעלו והצבאים העדינים התרוצצו בתוכה מוכי פחד במעגלים בחפשם לשווא מוצא מבית כלאם. לבסוף השלימו עם מר גורלם בעוד ההמון המשולהב צוחק ומריע, שם פעמיו אל הארמון לבשר למלך על הצלחתו.
"סוף סוף תמו ימי ההתרוצצות ביערות. עתה נוכל לשוב לעסקינו באין מפריע!" אמרו בשמחה.
אחד מן העדרים שנכלאו בגדרה היה עדרו של מנהיג הצבאים. הוא התאמץ להרגיע את בני העדר הנפחדים ולעודד את רוחם. כשנרגעו מעט הרוחות כינס אותם יחדיו ונשא בפניהם את דברו. אור השמש ריצד על חברבורותיו הזהובות, מעיניו השחורות עמוקות המבע נשקפו רוך ורחמים. "השמים התכולים" אמר, "עודם מזהירים מעל ראשינו והירק הרענן צומח למרגלותינו. אל נא נתייאש ואל נא נכנע לגורלנו. במקום בו יש חיים, יש גם תקווה! אני מבטיחכם שעוד נמצא דרך להיחלץ." כך דיבר באוזניהם, הרגיע את פחדם וחיזק את לבם.
עד מהרה הגיע המלך לראות את העדרים הכלואים. "טוב ויפה" אמר "שני עדרי צבאים נאים!" עיניו נחו על מנהיגיהם של שני העדרים והוא הוסיף: "חיות נהדרות מאין כמותן. רצוני הוא שאיש לא יירה בהן ולא יפגע בהן לרעה!" ואז מתח המלך את קשתו והחל לשלח את חיציו לכל עבר. תוך דקות ספורות הפיל לארץ צבאים בכמות שסיפקה את צרכי המטבח המלכותי בבשר לימים אחדים.
שני העדרים נתקפו בבהלה. הצבאים דהרו בפראות לאורך הגדרות ורבים מהם נפצעו בעת שניסו לשווא לחצות אותן או מחמת שנתקלו בחבריהם אחוזי האימה.
מלך הצבאים טיכס עצה עם מנהיגו של העדר השני: "אחי" פנה אליו, כשהוא נד בראשו עטור הקרניים המפוארות, "אנו לכודים. חיפשתי דרך להימלט מכאן, אך לשווא. כל הדרכים חסומות. סבלם של נתינינו במלכודת מוות זו הוא איום. לא רק חיציו של המלך פוגעים בהם. הם גם נפגעים מחמת הבהלה האוחזת בהם ופוצעים את עצמם בהסתערם בעיוורון על הגדרות או בהיתקלם זה בזה. אני סבור שעלינו להפיל גורל: כל אחד מן הצבאים יהיה עליו למשוך קנה קש מתוך ערימת קנים והצבי שימשוך את הקנה הקצר ביותר, פעם בעדר שלך ופעם בעדר שלי, יתייצב לבדו מרצונו הטוב לפני הציידים ויניח להם לירות בו. בדרך זו, קשה ככל שתהיה, נוכל לצמצם את הבהלה והפחד ולמנוע פגיעות מיותרות."
מנהיג העדר השני קיבל את עצתו. למחרת היום כאשר באו המלך ואנשי חצרו לגדרה ראו צבי ניצב בדיוק לפניהם, רועד כולו, אך זקוף קומה וגם כאשר התקרבו אליו הציידים לא מש ממקומו.
"מה זאת?" חשב המלך "אהה, אני מבין! אני מבין! אלו הן חיות אצילות. הן מעדיפות להפיל גורל ולשלוח בכל פעם מתנדב אחד מאשר לסבול כולן מן הצייד..."
המלך חש שלבו כבד עליו. על מה ולמה לא ידע. הוא שמט את קשתו מידיו ובפנותו לאנשי חצרו אמר: "דרוש לנו מזון, אך אין צורך בפגיעה בלתי הכרחית בחיות. אנו נענה להצעת הצבאים. מעתה והלאה פיגעו אך ורק בצבי הניצב מולכם!" ובסיימו את דבריו עלה על גב סוסו ורכב לאיטו חזרה אל הארמון.
"מה טורד את מנוחתו של המלך?" תהו אנשי החצר בעוקבם אחרי המלך הרוכב לאיטו. אחר כך משכו בכתפיהם ושבו למלאכתם.
בערב היה המלך עדין לא שקט. "משהו מעיק על לבי ואיני יודע מהו. מה הדבר שאינו כשורה?" חשב. אותו לילה הייתה שנתו טרופה ודמות של צבי דוהר נגלתה לו בחלומו.
באחד הימים נפל הגורל על צבייה צעירה מן העדר השני. כיון שנשאה וולד בקרבה פנתה הצבייה למנהיג העדר וביקשה כי יאפשרו לה לחיות עד אשר ייוולד העופר שברחמה. או אז תהיה נכונה להימסר ברצון לידי הציידים, אמרה.
אך מנהיג העדר השיב את פניה ריקם: ככלות הכל מי יסכים למלא את מקומה? ההגרלה הייתה חסרת פניות והפור נפל עליה. לא יתכנו יוצאים מן הכלל ולא ניתן לשנות דבר.
בצר לה פנתה הצבייה אל מלך הצבאים. הוא רבץ אותה שעה מתחת לעץ ענף בוחן את עדרו. היא כרעה ברך לפניו והתחננה על חיי בנה אשר נגזר עליו למות עוד בטרם בא אל אויר העולם.
המלך האזין בשקט לדבריה בהביטו בה בעיניים מלאות רוך ורחמים.
"קומי על רגלייך" אמר לבסוף, "הצדק אתך. את תשוחררי מן ההגרלה עד אשר תמליטי את עופרך ותגדלי אותו."
"אך מי ימלא את מקומי?" שאלה.
"אל תדאגי" השיב לה מלך הצבאים, "אני אמצא מוצא."
שמחה מכדי שתוכל להכביר מלים, קדה הצבייה בהכרת תודה ובתחושת רווחה והקלה שבה אל העדר.
מלך הצבאים קם על רגליו. הוא לא יבקש מאף צבי אחר לתפוס את מקומה של הצבייה שזה עתה פטר מלפניו. הוא שיחרר אותה מחובתה על כן צריך הוא עצמו לבוא תחתיה. וכי כיצד יוכל לבקש זאת מצבי אחר?
הוא פסע נינוח וחלף על פני עדרו בהליכה אצילית. הם הביטו בו בעוברו. עטרת קרניו המפוארת, כתפיו החסונות, עיניו הנוצצות ופרסותיו השחורות - כל אלה העירו בהם בטחון. אם קיים מוצא - לבטח ימצא אותו. מעולם לא נטש את עדרו בעת צרה ותמיד ידע לקדם בחכמה את כל הפגעים שבאו עליהם. הוא היה מלך ובנוכחותו חש כל צבי בעדר נוחם ובטחון.
אנשי החצר חיכו עם קשתותיהם הדרוכות בקצה הגדרה. מלכם לא בא אתם הפעם. כאשר ראו את מלך הצבאים מתקרב החלו לקרוא במקהלה: "מלך הצבאים, מדוע באת למקום הטבח! כלום אינך יודע שמלכנו שיחרר אותך מחובה זו?"
"אני יודע זאת" השיב מלך הצבאים "אך באתי לכאן מרצוני כדי ששני צבאים אחרים לא ימותו. עכשיו שילחו בי את חיציכם. לי יש חובות משלי ולכם חובתכם שלכם!"
אך אנשי החצר הנדהמים לא ירו. הם פרקו את קשתותיהם הדרוכות ושלחו הודעה למלך: "הוד מלכותו, הואל נא ובוא לכאן מהר ככל האפשר. דבר מוזר קורה בגדרת הצבאים!"
המלך מיהר לעלות על גב סוסו ודהר כרוח סופה עד בואו למקום.
"מה הדבר?" שאל ביורדו מגב סוסו.
"הבט וראה" אמרו לו "זהו מלך הצבאים."
המלך מיהר למקום, טיפס על הגבעה עד אשר ניצב בראשה וסקר את הנעשה מעבר לגדר. זה מול זה ניצבו מלך הצבאים ומלך בני אנוש והביטו איש ברעהו.
"מלך הצבאים" אמר מלכם של בני אנוש "עתה הכרתיך! אתה הוא שהופעת כרוח רפאים בחלומותי. אמור לי, מדוע באת לכאן? אתה יודע שכבר פטרתי אותך מן הצייד."
"מלך אדיר" אמר מלך הצבאים, "מי מאתנו חופשי בעוד עמו סובל? היום פנתה אלי לעזרה צבייה עם וולד בבטנה. הפור נפל עליה ואני החלטתי לבוא לכאן במקומה. זוהי זכותי וחובתי כמלך!"
אבן נגולה מעל לבו של המלך. "צבי אציל" אמר "צדקת. מלך צריך לדאוג גם לפחות שבנתיניו. אני מצווה לשחררך, מלך הצבאים, אותן ואת כל עדרך. לאיש לא יותר לצודכם עוד. זוהי מתנתי לך. זה התשלום על השיעור שלמדתי מפיך. לך עתה וחיה בשלום!"
"מלך אדיר" אמר הצבי "זוהי מחווה אצילית, אך לא אוכל לקבלה. הרשני לומר את דברי תחילה. התאזין לדברי?"
"בודאי, צבי אציל. דבר ואשמע."
"מה יהיה עתה על העדר השני?" שאל הצבי "יציאתו של עדרי לחופשי רק תחשוף אותו לסכנה גדולה יותר, לא כך?"
"כן" אמר המלך בהרהרו בדבר "אתה צודק."
"אם כך" אמר מלך הצבאים "לא אוכל לעזוב!"
"מה? האם תסכן את חייך וחיי עדרך למענם?" שאל המלך בהפתעה.
"כן" השיב הצבי "אעשה זאת. חשוב על מצוקתם, מלך אדיר ושחרר גם אותם."
המלך לא השיב. לרגע ארוך שקע במחשבות, אחר כך נשא את ראשו וחייך: "בסדר" אמר, "אומץ לבך וחמלתך נגעו ללבי. גם העדר השני ישוחרר. אמור לי עתה, צבי אציל, האם נחה דעתך?"
"לא, מלך אדיר" אמר הצבי "אני חושב על כל יתר חיות הצייד ותושבי היער. כל חיי חייתי כמותם מוקף בסכנות ופחד. סבלם הוא גם סבלי על כן לא תנוח דעתי באמת אלא אם כן ישוחררו גם הם מאימת הצייד."
"אני מבין" אמר מלכם של בני אנוש, ולאחר הרהור נוסף המשיך: "כן יהי! גם הם ישוחררו. שוב לא אתיר לאיש להרוג או לפגוע בחיות הבר בכל רחבי ממלכתי. ועתה, יצור אציל, האם נחה דעתך?"
"לא, מלך אדיר" השיב הצבי "ומה יהא על על כל הציפורים החלשות וחסרות ההגנה? רשתות ציידים פרושות לרגליהן בכל רחבי ממלכתך, חיצים ואבני קלע פוגעים בהן במעופן. האם לא תפרוש חסותך גם עליהן, מלך אציל?"
"כן" הכריז המלך "גם זאת אעשה. מעתה תוכלנה כל הציפורים בממלכתי לעוף חופשיות וללא פחד. איש לא יצוד אותן ולא יפגע בהן לרעה והן תוכלנה לדאות בשחקים ולבנות את קיניהן בשלום. ועתה, האם באת על סיפוקך ונחה דעתך?"
"מלך אדיר" השיב הצבי "חשוב לרגע על הדגים השוחים באגמים הקרירים, בנהרות ובנחלים בכל רחבי ממלכתך. בעוד אנו עומדים ומדברים כאן, פורשים עבדיך מכמרות ומטילים המיימה חכות וקרסים כדי לצודם. אם אני לא אהיה לפה ליצורים אלמים אלה, מי יגיד סבלם? מלך אציל, התחמול גם עליהם?"
רגע ארוך שתק המלך.
"כן, יצור אציל" השיב לבסוף בעוד דמעות זולגות על לחייו והוא המשיך בפנותו אל הסובבים אותו: "שמעו אתם, כל אנשי חצרי ומלווי והפיצו את דברי אלה בכל הארץ: מן היום הזה ואילך יהיו כל היצורים הממלכתי בני חורין ואיש לא יהין לצודם או לפרוש רשת לרגליהם! ועתה יצור אציל, האם נחה דעתך?"
מלך הצבאים הביט סביבו. עדת ציפורים חלפה בשחקים מעליו וסביב סביב רעו הצבאים בשלווה בכרי הדשא הירוקים. "כן" השיב "עתה נחה דעתי ושקט לבי!" ובזנקו גבוה באוויר, דילג כעופר בן יומו, דילג בשמחה העולה על גדותיה. הוא הביא את בשורת החופש והביטחון לכל תושבי היער!
אחר כך הרכין ראשו לפני המלך לאות תודה ובקבצו את עדרו הוליך אותו בבטחה אל מחוץ לגדרה, אל מקום משכנם הישן בסתרי היערות.
המלך המשיך לשלוט בארצו בתבונה שנים רבות. הוא פרש חסותו על כל יצור חי. במקום שהביע מלך הצבאים את רחשי לבו בדלגו כעופר מרוב שמחה, ציווה המלך להקים עמוד מאבן. צורת צבי נחקקה על העמוד ובתחתיתו נרשמו המלים:
"לעולם אל תחדל מלדאוג לזולתך."

45

האיש שחפץ להיות דרוויש

היה פעם אדם ושמו חסן חורסאני. באחד הימים חלפה מחשבה בראשו ומלאה את כל חדרי לבו, להיות לדרוויש.

"מה עלי לעשות" שאל את חבריו, "כדי להגשים את תשוקתי ולהפוך לדרוויש?"

"דרוויש?" תמהו חבריו "זה מה שעלה על דעתך? להיות לדרוויש?"

"אין דבר בעולם שייקר בעיני יותר מאשר להשלים את חפצי זה ולעלות על דרך האמת!"

"אם כך" אמרו לו "אין טוב לך מאשר ללכת אל הדרוויש המפורסם המתגורר באי לא הרחק מחופי הודו."

"ואיזו מתנה אביא לו בבואי?"

"קח עמך חמש מנות של אופיום" יעצו לו "זהו מתת ההולם איש כערכו."

חסן חורסאני לא אחר מלנהוג על פי עצת חבריו. הוא רכש את האופיום, יצא לדרך ולאחר מסע מייגע ורב תלאות במדבר ובים הגיע לאי בו חי על פי השמועה אותו דרוויש מפורסם.

חסן ירד לחוף ועד מהרה ראה בקתה דלה שלידה ישב דרוויש זקן עוטה גלימת צמר. חסן ניגש אליו וברך אותו בנימוס לשלום.

"השלום והברכה גם עליך, חסן חורסאני, המבקש להיות לדרוויש!" ענה לו הזקן על ברכתו, "מה הבאת לי כשי? הבה ונראה."

חסן היה מופתע. כיצד ידע האיש הזקן את שמו ואת חפצו? ביד רועדת מהתרגשות הושיט לדרוויש את שקית האופיום. הלה פתח את השקית ערבב באצבעו את כל המנות יחדיו ואחר כך, למרבה תדהמתו של חסן, הביא את כל האופיום לפיו ובלע אותו בבת אחת.

הוא נשא מבטו אל חסן ואמר: "אתה בודאי רעב לאחר הדרך הארוכה שעשית. גש אל מאחורי העץ הזה. תמצא שם שק של קמח שעורים וקדירת חרס. הבער אש ואפה לך לחם."

חסן עשה כאשר צווה ועד מהרה אפה לעצמו כמה רקיקים.

"עכשיו" אמר הזקן "גש אל מאחורי הבקתה. תמצא שם שק ובו גושי יוגורט קרוש. שפשף אותם במים וטבול בהם את לחמך."

חסן ציית. הוא מילא את הקדירה בגושי יוגורט וניגש לנחל הסמוך לשאוב מים בדלי.

בעודו עוסק בשאיבת המים ראה לפתע ענן אבק מתקרב. עד מהרה הבחין בחבורה של שבעה פרשים שהלכו והתקרבו במהירות למקום מושבו של הדרוויש.

כאשר הגיעו הפרשים סמוך לבקתה ירדו מסוסיהם ואת שארית הדרך עשו בהליכה. הם ניגשו אל הדרוויש והשתחוו לפניו אפים ארצה בהדרת כבוד.

"אלו חדשות יש בפיכם?" שאל הדרוויש את הפרשים לאחר שברך אותם לשלום.

"אדוננו הדרוויש" השיבו "צר לנו להודיעך שלפני ימים ספורים הלך מלכנו לעולמו. באנו אליך על מנת שתבחר עבורנו במלך חדש!"

"במלך חדש אתם חפצים? יש לי בדיוק את האדם המתאים."

"חסן חורסאני!" קרא בקול "בוא לכאן!"

חסן המופתע התקרב אל הדרוויש.

"הרי לכם האיש שאתם מבקשים." אמר הדרוויש, "זהו מלככם החדש."

הפרשים הודו לדרוויש, נטלו את חסן חורסאני והרכיבוהו על גבי סוס והביאוהו לארצם.

חסן חורסאני בקושי האמין שכל זה קורה לו. הוא מצא עצמו על כס המלכות, מושל בממלכה שלימה. עד מהרה התרגל למצבו החדש; הוא אחז ברסן השלטון וניהל את עניני הממלכה בנחישות ובעוצמה.

באחד הימים הגיע הדרוויש הזקן לביקור. גאותו של חסן העבירה אותו על דעתו. הוא לא נהג בו כבוד אלא התייחס אליו בזלזול. הוא לא טרח אפילו להשיב לברכת שלומו של הדרוויש ופקד להושיבו הרחק בקצה החדר סמוך לפתח.

"תפארת העולם!" פנה אליו הדרוויש בהחוותו קידה עמוקה "כיון שהיית למלך בודאי לא תסרב למלא את שלוש הבקשות אשר אשטח בפניך."

חסן הסתכל עליו במבט מתנשא: "דבר!"

"הו מלך כביר ורב כוח" המשיך הזקן, "יש לך באוצרותיך חרב הקרויה חרב האזמרגד. בקשתי שטוחה בפניך להורות לעושי דברר למסור בידי את החרב הזו כדי שאוכל לשאתה עמי ולהתגונן בעזרתה. כידוע לך אני חי במקום מרוחק ובודד, שורץ חיות פרא!"

חסן חורסאני קרא מיד לווזיר הממונה על אוצרותיו ופקד עליו למסור לזקן חרב משובחת.

"לא אדוני, לא בחרב הזו חפצתי. ברצוני לקבל ממך אך ורק את חרב האזמרגד!"

"אדוני," לחש שר האוצר באוזני המלך, "זוהי חרב יקרה מפז ומזהב. אין רבות כמותה בממלכה!"

"מה?" קצף המלך "חרב האזמרגד המלכותית? לא. זאת לא אוכל לעשות. היא שמורה לשימושי הבלעדי ולא נועדה לזקן כמוך!"

"לו יהי כן." אמר הדרוויש "אבקש ממך, אפוא, את בקשתי השנייה. יש לך באורוותיך המלכותיות סוס מכונף היכול להוביל אדם לכל מקום אשר יחפוץ. תן פקודה לעבדיך לחבוש סוס זה ולמוסרו לידי."

חסן חורסאני פקד מיד על עבדיו להבהיל אליו את הסייס המלכותי כדי שיביא לזקן סוס מובחר.

"לא" אמר הזקן "אינני חפץ בסתם סוס. ברצוני לקבל אך ורק את הסוס המכונף."

"מה?" אמר המלך "זאת לא זאת! הסוס המכונף שמור לשימושי הבלעדי. לא אוכל לתתו לזקן בודד היושב כל היום בפינתו ולא עושה דבר."

"לו יהי כן" השיב הזקן בשקט "הרשה לי אפוא, להציג בפניך את בקשתי השלישית: הוד מלכותו יודע כי אני אדם זקן החי בבדידות במקום שממה. עשה עמי חסד ותן לי לאשה את יעלת החן אשר הובאה לפני ימים ספורים להרמונך כדי שתסב לי מעט אושר בשנותי האחרונות."

למשמע הדברים האלה בערה חמתו של חסן להשחית: "זה כבר עובר כל גבול! כיצד אתה מעז לבקש להינשא לאשה מהרמוני! כלך לך מפה בטרם אכלה בך את זעמי ואצווה להסיר את ראשך מעליך!"

באותו רגע שמע חסן את הזקן קורא: "יה חסן חורסאני, מה עם המים!"

חסן הסתכל סביבו ומצא עצמו ליד הנחל מחזיק עדין את הדלי בידיו.

"האם זה חלום או מציאות?" שאל בהביטו במבוכה בזקן.

"אין זה לא חלום ולא מציאות" צחק הזקן "זהו ניסיון, ואתה לא עמדת בו, יה חסן. אינך ראוי להיות לדרוויש. אין לך את התכונות הדרושות. שוב לעירך ולארצך ומצא עיסוק ההולם אותך ואת כישוריך."

הזקן הושיט ידו לאדמה, חפן מעט עפר בכפו והכניסו לשקו של חסן. "קח זאת עמך. תוכל לחיות עם זה עד אחרית ימיך."

חסן הציץ בשק וגילה לתדהמתו כי העפר הפך לאבנים יקרות. הוא העמיס את השק על שכמו, נשק לזקן ושב לעירו מלא הכרת תודה ושם חי כסוחר מצליח.

46

שני השרים

למלך אחד היו שני שרים חכמים ונבוני מעש. אחד מידידיו של המלך שהתבונן בעין בוחנת במעשיהם רווה נחת מן האופן שניהלו בו את כל עסקי הממלכה. יום אחד פנה סוחר אל המלך ואמר לו:

"מזה זמן רב אני מתבונן בשני האנשים הללו שמינית לשרים בממלכתך, מטה אוזן לדבריהם ובוחן את מעשיהם; דומני שהיטבת לבחור ושניהם אנשים מוכשרים מאוד העושים מלאכתם ללא דופי. אמור לי, אדוני המלך, למי מהם היתרון על חברו ומי מהם מוכשר יותר בעיניך?"

המלך חשב על השאלה רגע ארוך ואחר כך השיב: "מה אומר ומה אגיד לך, ידידי, השאלה הזו מעולם לא עלתה על לבי ועכשיו מששאלת, לא קל לי להשיב עליה. שני השרים שלי, איש איש בדרכו שלו, הם אנשים יוצאי דופן משכמם ומעלה, נבונים ואנשי מעשה כאחד והברכה שורה בכל מעשה ידיהם. יודע אתה - גם אני סקרן לדעת את התשובה. הבה ונעמיד אותם למבחן ונראה מי מהם יוכיח יתר תושייה ודמיון מחברו."

הוא קרא אפוא, לשני השרים ואמר להם: "מזה זמן רב אתם ממלאים תפקידים חשובים בממלכתי ועושים מלאכתכם על הצד הטוב ביותר. אני שבע רצון עד מאוד מפעולותיכם ואין לי כל טרוניה כנגדכם; להיפך – רק שבחים בפי. והנה ידידי זה מבקש לדעת למי מכם היתרון על חברו וברצוני לערוך ביניכם מעין תחרות: כל אחד מכם יעשה דבר מה ובאמצעותו יוכיח את כישוריו ואת יכולתו וכך נוכל, ידידי ואני, לקבוע למי הבכורה."

"מכיוון שאתה הוא המבוגר מבין השניים," הוסיף בפנותו אל אחד מן השרים, "תהיה אתה הראשון להראות את כוחך וזמן אני מקציב לך לכך שבועיים ימים."

"בכבוד ובאהבה, אדוננו המלך!" השיבו שני השרים כאיש אחד, והמלך פטרם מלפניו.

חלפו שבועיים והשר הראשון הזמין את המלך והסוחר ואת השר השני, חברו לתחרות, לבוא לביתו יחד עם כל אנשי החצר. ביום המיועד הגיעו כל הקרואים לביתו של השר. הוא קיבל את פניהם והושיבם סביב השולחן, וכשישבו כולם השתחווה לפני המלך ואמר:

"אדוני המלך, רבות חשבתי במה אוכל להראות את כוחי ויכולתי ולבסוף החלטתי כי הדרך הטובה ביותר לכך היא להזמין אותך ואת אנשי חצרך לארוחה. אין זו סתם ארוחה. תכננתי אותה לפרטי פרטים והדרכתי את משרתי להוציאה אל הפועל בדיוק כפי שחזיתיה בעיני רוחי ואני מקווה כי היא תערב לחכך."

השר רמז לראש המשרתים והלה ערך את השולחן יחד עם יתר המשרתים ואחר כך הוגשה הארוחה לשולחן, מנה אחר מנה.

יקצר המצע מלתאר את נפלאותיה של אותה ארוחה. המלך ויתר האורחים היו תמימי דעים כי מעולם לא זכו ליהנות מארוחה כה טעימה. הייתה זו ארוחה כלילת השלמות; דומה שהשר חישב מראש כל פרט ופרט. לא רק שהמאכלים השונים היו מושלמים בטעמם ובאיכותם, אפילו צורת עריכת השולחן והגשת המאכלים היו מושלמים. המשרתים פקחו עין על האורחים, היו קשובים לרצונותיהם והשכילו למלא כל בקשה עוד בטרם הובעה במלים. כל אורח קיבל בדיוק את מנת האוכל הראויה לו על פי טבעו ואופיו, לא פחות ולא יותר. ואשר למאכלים – כולם הוכנו בתשומת לב מרבית, כל מאכל וטעמו, כל מאכל וניחוחותיו, וכולם יחד הצטרפו לארוחה הרמונית מושלמת.

המלך, ידידו וכל יתר האורחים היו מלאי התפעלות. הם היללו ושיבחו בכל פה את הארוחה ואת מתכננה – השר שהשכיל להוציאה אל הפועל בצורה כה מושלמת.

עתה הגיע תורו של השר השני להראות את כוחו. גם לו הוקצבו שבועיים ימים והכל ציפו בקוצר רוח לראות מה יעשה.

מקץ שבועיים הזמין השר השני את כל הפמליה לביתו שלו. להפתעת הכל בחר גם הוא להראות את כוחו בארוחה, ומה שהיה מדהים עוד יותר הוא שהארוחה שהגיש בפניהם הייתה זהה לפרטי פרטים לארוחה שהגיש השר הראשון שבועיים לפני כן.

גם הארוחה הזו כקודמתה הייתה כלילת השלמות ולא נפלה ממנה במאומה. טבחיו ומשרתיו של השר השני פעלו על פי תכנונו והוראותיו והצליחו לחקות בדיוק נמרץ את כל מגוון הטעמים והניחוחות שהיו בארוחה הראשונה.

המלך שב עם ידידו אל הארמון.

"ובכן, אדוני המלך, מה דעתך? מי מן השניים הוא הזוכה ולמי מהם היתרון על חברו?"

המלך שקע במחשבות ולאחר שעה ארוכה השיב: "השר השני הוא הזוכה ולו הבכורה!"

"מדוע, אדוני המלך," תמה ידידו, "לו נדרשתי לפסוק ולהכריע בין השניים הייתי מזכה בכבוד זה דווקא את השר הראשון. אומנם שתי הארוחות ערבו לחיכי ושתיהן היו מושלמות ויוצאות דופן לעומת כל ארוחה אחרת שטעמתי אי פעם בחיי ועם זאת נראה לי שהיתרון הוא לצדו של השר הראשון: הלא הוא זה שהגה וחישב את הארוחה לכל פרטיה ודקדוקיה בעוד שחברו לא המציא כל דבר חדש, אלא רק חיקה את קודמו, אף שעשה זאת ללא ספק בכישרון רב."

"לא כן, ידידי," השיב לו המלך, "דברים מושלמים הם נדירים בעולמנו ואין ספק שארוחה זו שזיכונו בה שני השרים כל אחד בתורו, כמוה כאחד משבעת פלאי עולם ולא ניתן למדדה באמות המידה הרגילות, אך ניסיון חיי לימד אותי כי כאשר מזדמן לך דבר מושלם באמת, בדרך כלל הוא גם דבר חד פעמי שלא ניתן לחקותו. והנה, גדולתו של השר השני היא לא רק בזה שהגיש לנו סעודה שלא נפלה בשלמותה מזו של השר הראשון אלא בכך שהשכיל לחקות בצורה מושלמת את מעשהו של הראשון וזהו פלא על כל פלא – דבר יקר המציאות פי כמה וכמה!"

47

אריג צ'ואנג

מחוז צ'ואנג שבסין ידוע באריגי רקמת הברוקד של תושביו והשם 'אריג צ'ואנג' הפך שם נרדף לאריג ברוקד מעולה. באחד העמקים הנסתרים שבלב הרי צ'ואנג, חיה טנפו אחת - אשה אלמנה, שחיה בבית קטן עם שלושת בניה: לם לטואי ולג'ה בן הזקונים. האשה הזו ניחנה במתת אלוה, אצבעות זריזות ולב רגיש, ואריגיה נודעו בכל הארץ. הצמחים ובעלי החיים שרקמה, ציורי הפרחים והציפורים שעיטרה בהם את האריג, היו מלאי חיים יותר מכל מה שאתם יכולים להעלות על דעתכם. אין פלא אם כך שהיו, כמו שאומרים, "הרבה קופצים על הסחורה" והאריגים שלה נמכרו במחירים גבוהים. למעשה, המשפחה כולה התפרנסה ברווחה מעבודתה של האם.

יום אחד כשיצאה למכור כמה אריגים ולקנות קצת אורז בעיר הגדולה, הזדמנה במקרה לחנות תמונות. בין התמונות הייתה תמונה צבעונית יפיפייה ומלאת חיים שמשכה אותה בחבלי קסם. זו הייתה תמונה של ארץ מופלאה עם שדות ובתים, הרים וכרי מרעה. בחלק הקדמי של התמונה היה כפר קטן עם בתים נהדרים עטורים בצמחים ומטפסים. נהר נוצץ שזרם בין בתי הכפר סיפק מים לבריכה זכה מוקפת עצים ודשא שמימיה התנוצצו בשלל גוונים. בכרי הדשא שמאחורי הכפר רעו עדרי צאן ובקר. ברווזים הידסו בגאווה מלכותית לצד תרנגולות שמנמנות מלאות חן. הלאה יותר נראו מטעים עמוסי פרי וכרמים ירוקים ובאופק נשקפו הרים כחולים עטורי ערפל. הטנפו לטשה עיניים ולא יכלה להתיק מבטה מן התמונה. עצם ההתבוננות הציפה אותה בהרגשת אושר. התמונה ביטאה את כל מה שחשה והרגישה כאידיאל שלה עלי אדמות. היא התאהבה בתמונה ובסופו של דבר לא התאפקה ורכשה אותה מבעל החנות למרות מחירה הגבוה. ההוצאה הבלתי מתוכננת הזו אילצה אותה כמובן לקנות כמות קטנה הרבה יותר של אורז, אבל לטנפו לא היה אכפת.

במהלך הדרך הארוכה לכפר, בכל פעם שהייתה נעצרת לנוח ופורקת את משאה מעל כתפיה, הייתה מוציאה את התמונה מעטיפתה ומסתכלת בה וחשה שוב את אותה תחושת אושר. כשהגיעה בסוף היום לכפר הראתה את התמונה לבני משפחתה וגם הם התפעלו ממנה מאוד.

עברו כמה ימים. האם הייתה מסתכלת בתמונה בכל שעת כושר.

"תגיד, לם" אמרה יום אחד לבן הבכור שלה, "אתה לא חושב שזה היה יכול להיות דבר נפלא אם יכולנו לחיות בארץ כזאת?"

"נו באמת, אמא, את סתם חולמת בהקיץ!" והוא פטר אותה בתנועת יד.

אבל הטנפו לא הפסיקה לחלום. "לטואי, כמה הייתי נותנת כדי לחיות בארץ פלאים כזאת."

לטואי צחק: "חלומות כאלה, אמא, אולי יתגשמו בעולם הבא."

היחיד שבאמת האזין לה בכובד ראש היה לג'ה. "אם לא אגשים את החלום שלי ואחיה בארץ כזו, פשוט אמות מרוב אכזבה." אמרה לו.

לג'ה שתק. הוא הגה שעה ארוכה בדברים ובסופו של דבר ענה לה ברוך: "מדוע שלא תרקמי את התמונה הזו על גבי אריג? תוכלי להסתכל עליה תוך כדי עבודה ולהרגיש כאילו את חיה בתוכה."

האם חשבה על מה שאמר לה וחיוך עלה על שפתיה. "אתה צודק. באמת אארוג את התמונה!"

למחרת היום קנתה חוטי משי בשלל צבעים, הציבה את הנול והתחילה בעבודה. היא ארגה בהתמדה יום אחר יום וחודש אחר חודש והזניחה את כל האריגים האחרים. לם ולטואי היו מאוד לא מרוצים. למען האמת, הם אפילו ניסו להניא אותה מהחלטתה ולהרחיק אותה מהנול.

"אמא, את אורגת כל היום כולו, אבל כבר חודשים שלמים שלא מכרת אפילו פיסת אריג אחת ואנחנו חיים ממכירת עצים שחטבנו ביער. זו עבודה קשה ומעייפת ואין לנו כוח יותר!"

לג'ה היה היחידי שיצא להגנתה.

"תשמעו," אמר להם, "אני לוקח על עצמי את כל עבודת החטיבה בתנאי שתעזבו אותה לנפשה. אינכם רואים: אם היא לא תארוג את התמונה היא פשוט תמות מרוב אכזבה."

"בסדר, אם זה מה שאתה רוצה!"

ומאותו יום והלאה התפרנסה כל המשפחה ממכירת העצים שחטב לג'ה. קל זה לא היה. הוא נאלץ לעבוד עבודת פרך כדי לספק את הכמות הדרושה, אבל האם המשיכה לארוג. היא ארגה יום ולילה וכמעט שלא ישנה. כדי להרוויח זמן האירה את החדר במשך הלילה באבוקות עשויות מעץ אורן. האבוקות העלו עשן רב וגרמו לעיניה לדמוע, אך היא המשיכה בעבודה. הדמעות נטפו על האריג והיא רקמה אותן לנהרות בהירים ולבריכות דגים קטנות. חלפו שנתיים. מרוב מאמץ האדימו עיניה והתנפחו. לא דמעות נשרו עכשיו מעיניה כי אם נטפי דם והיא רקמה אותם לשמש לוהטת ולפרחי אודם.

היא ארגה וארגה ובתום השנה השלישית נשלמה המלאכה. ואיזו מלאכה! מעולם לא נראתה בצ'ואנג מלאכת מחשבת דומה לאותה פיסת אריג רקומה.

האם יישרה את גווה הכפוף ומחתה את עיניה המוצפות בדם. שפתיה נפשקו בחיוך והחיוך הפך לצחוק מלא שמחה. כל בני הבית התאספו להביט באריג שהוצג בחוץ ונחשף בפעם הראשונה לאור השמש.

ואז לפתע נשבה רוח מערבית עזה, אחזה באריג ונשאה אותו אל מרחבי הרקיע. הלאה הלאה נישא האריג כמו עפיפון ענקי אל ההרים שבמזרח. הטנפו רדפה אחריו בניסיון נואש לתופסו כשהיא מניפה את זרועותיה וצועקת בקול, אך האריג נסחף ברוח העזה ונעלם בפאתי מזרח. האם המיואשת נפלה מתעלפת סמוך לפתח הבית ושלושת הבנים נשאוה פנימה והניחוה על משכבה. הם נתנו לה ללגום מעט מרק זנגביל ולאחר זמן מה היא שבה אט אט לאיתנה.

"לם בני הבכור, צא לדרך מזרחה והשב לי את האריג שלי. בלעדיו לא אוכל להמשיך ולחיות!" אלה היו המלים הראשונות שדובבו שפתיה כאשר שבה לאיתנה.

לם נד בראשו. הוא נעל את סנדלי הקש שלו ויצא לדרך. חודש תמים עשה דרכו מזרחה עד בואו אל מעבר הרים נישא. שם ניצבה בקתת אבן וסמוך לה, בצדה הימני עמד סוס עשוי אבן אף הוא. פיו של הסוס היה פעור, כאילו ביקש לנגוס בשיח פטל עמוס פרי אדמדם שניצב מולו. לפני הבית ישבה אשה זקנה כסופת שער.

"לאן פניך מועדות, בני?"

"אני מחפש פיסת אריג צ'ואנג רקום שהרוח נשאה והסיעה אותו מזרחה. אמא ארגה אותו במשך שלוש שנים והיא מדוכאת מאוד בגלל האבדה."

"הפיות מהר השמש הן שגזלו ממנה את האריג שלה" אמרה לו הזקנה, "הוא כה יפה עד שברצונן להעתיק ממנו דוגמאות אל אריגיהן שלהן. אבל הדרך לשם קשה ומסוכנת: ראשית עליך לעקור שתים משיניך ולשים אותן בפיו של סוס האבן. אם תעשה זאת, יהפוך הסוס לסוס בשר ודם וינגוס בשיח הפטל. או אז תוכל לעלות על גבו והוא יקח אותך אל הר השמש. אך תחילה יהיה עליך לחצות את הרי הלהבות שאדמתם בוערת ללא הרף. כאשר יחצה סוסך את הלהבות תצטרך לשאת את החום הלוהט בשיניים חשוקות. אם תוציא מפיך ולו גם תלונה אחת, תישרף לאפר ו..."

מפניו של לם אזל הדם והוא חש בשיניו. גופו הצטמרר נגד רצונו.

"מילא", אמרה הזקנה כשהיא צוחקת, "אני חוששת שלא תצלח כל כך למשימה. אולי מוטב שתיקח מידי קופסת ברזל קטנה זו המלאה זהב טהור. תוכל לשוב אתה לביתך ולחיות באושר."

"כן" אמר לם "אני חושב שאת צודקת." והוא לקח ממנה את הקופסא ופנה לשוב לביתו. 'אוכל לחיות יפה מאוד עם כל הזהב הזה', חשב בדרכו, 'אבל אם אחלוק אותו עם אמי ואחי לא ישאר לי הרבה'. הוא העדיף על כן ללכת אל העיר הגדולה ולחפש שם את מזלו מאשר לשוב לביתו.

הימים נקפו. לם לא חזר והטנדו הלכה ונחלשה מיום ליום.

"לטואי" אמרה יום אחד לבנה השני, "לך אתה מזרחה ונסה להשיב לי את האריג שלי. זהו עניין של חיים ומוות עבורי!"

"כן אמא." הוא נטל את סנדליו ומקלו ויצא לדרך. חודש אחר כך הגיע גם הוא לבקתת האבן שבמעבר ההרים ופגש בזקנה.

"לאן זה תלך, בני?"

"מזרחה. למצוא את אריג צ'ואנג שארגה אמי שלוש שנים תמימות ואשר נחטף בידי הרוח."

"הפיות מהר השמש, הן שגזלו את האריג. אם תעקור שתים משיניך ותניח אותן בפיו של סוס האבן שלי, תוכל לרכוב עליו ולהגיע לשם. תחילה יהיה עליך לחלוף על פני הרי האש והלהבות ילחכו את גופך. אחר כך תצטרך לעבור מעל ים הקרח הסוער והקור יחדור עד לשד עצמותיך. אם ירעד גופך, או אם תשמיע אנחה, תיפול למים וזה יהיה סופך..."

לטואי קימט את מצחו. רק המחשבה על מה שצפוי לו בדרך גרמה לו צמרמורת שהרעידה את כל גופו.

"לא" צחקה הזקנה, "ללא קורצת מן החומר המתאים. מוטב שתיקח ממני קופסת ברזל קטנה זו המלאה זהב טהור. תוכל להתפרנס ממנה בכבוד יחד עם כל בני משפחתך.

לטואי קיבל את ההצעה בחפץ לב, נטל את הקופסה והפך פניו לחזור לביתו. 'זהו הון נכבד' אמר לעצמו 'אבל אם אצטרך לחלוק אותו עם אמי ואחי, לא יוותר ממנו הרבה. מוטב שאקח אותו כולו לעצמי.' גם הוא כאחיו שם פניו אל העיר הגדולה ולא שב לביתו.

הטנפו חיכתה לו עד בוש. היא הלכה ורזתה מיום ליום. שעות על גבי שעות הייתה יושבת בפתח הבית, צופה מזרחה ובוכה. מרוב בכי חדלו עיניה המאומצות לראות והיא הייתה לעיוורת.

"אמא" אמר לה לג'ה באחד הימים, "משהו קרה לשני אחי. הניחי לי לצאת ולחפש את האריג. אני אביא לך אותו."

"טוב, בני. רק שמור על עצמך. השכנים ידאגו לי בזמן שתעדר."

לג'ה נעל את סנדלי הקש שלו, זקף קומתו ובצעדים מהירים ורחבים עשה דרכו מזרחה. שבועיים בלבד נדרשו לו כדי להגיע למעבר ההרים. הזקנה חכתה לו בפתח הבקתה.

"בני, אחיך היו כאן וקיבלו ממני, איש איש קופסת ברזל מלאה זהב טהור. גם אתה תוכל לקבל קופסה כזו אם תרצה."

"לא. אני חייב להחזיר את האריג ויהי מה!"

הסבריה של הזקנה לא הרתיעו אותו. ללא היסוס עקר שתים משיניו ושם אותן בפיו של הסוס. הסוס התנער, נגס בשיח הפטל, ולג'ה עלה על גבו ואחז במושכות. הסוס הרים ראשו, צהל בקול והחל לדהור מזרחה. שלושה ימים אחר כך הגיעו השנים להר הלהבות. לשונות אש אדומות התנשאו לקראתו וצרבו את בשרו. לג'ה נצמד לגב הסוס וחשק את שיניו. משחלף על פני הר הלהבות נגלה לעיניו ים הקרח. גלים מקציפים של מים קרים עם רסיסי קרח ניתזו עליו. הוא חש איך כל גופו הולך וקופא, אך גם הקור הנורא לא מילט אנחה מפיו. לבסוף לאחר שחש כי עוד רגע יכרע תחתיו ויתעלף, העבירו הסוס אל מעבר לים הקרח. השמש הזורחת מסכה חמימות באבריו הצוננים ועד מהרה חדל לג'ה לרעוד וכוחותיו שבו אליו. מתוך טירה נהדרת על פסגת ההר שלפניו נשמעו צחקוקים עליזים וקולות זמרה של נערות. לג'ה לחץ את עקביו אל סוסו, והסוס נענה לו ובאפס זמן נישא כסער במעלה ההר והביאו עד לפתח הטירה.

לג'ה זינק מגב סוסו ומיהר להיכנס אל הבית. אולם גדול נגלה לעיניו ובו המון פיות יפיפיות שישבו ורקמו. במרכז האולם היה מונח אריג הצ'ואנג של אמו, והפיות העתיקו ממנו דוגמאות לרקמתן.

כאשר פרץ פנימה חדלו כל הפיות ממלאכתן והביטו בו נסערות.

"גזלתן את האריג של אמי!" אמר להן לג'ה "ואני באתי להחזירו."

"טוב ויפה" השיבה לו אחת מן הפיות, "אנו נסיים הלילה להעתיק ממנו את הדוגמאות שרצינו, ואתה תוכל לקחת אותו אתך מחר בבוקר. האם תסכים לתת לנו ארכה קצרה זו ולהיות אורחנו עד מחר?"

לג'ה נענה להצעה. הפיות הביאו לו פירות נפלאים למאכל והוא אכל אותם ברעבתנות. הוא היה כה מותש עד שלאחר שעה קלה פשוט נרדם בכיסאו ושקע בשינה

עמוקה.

כאשר שקעה השמש תלו הפיות במרכז האולם פנינה גדולה שנצצה והאירה כמו מנורה, כדי שתוכלנה להמשיך במלאכתן גם בלילה. אחת מן הפיות לבשה בגד אדום שהלם אותה מאוד. הייתה זו פייה צעירה ויפת תואר וניכר בה שהיא נבונה וזריזת אצבעות. היא הייתה הראשונה שסיימה את מלאכתה. היא ניגשה אל האריג של הטנפו ונוכחה לדעת שמלאכת הרקמה הייתה עדינה ומלאת חים הרבה יותר מזו של הפיות: השמש האדומה והזוהרת, בריכות המים הצלולות כמו גביש, הפרחים שנראה היה כאילו הם מתנודדים ברוח הקלה ועדרי הצאן והבקר שהיו מלאי חיים. כל אלה עוררו את הערצתה של הפייה.

'כמה נפלא היה' לחשה לעצמה 'לו יכולתי לחיות בתוך האריג הזה.' ומכיוון שיתר הפיות טרם סיימו את מלאכתן, נטלה הפייה חוטים צבעוניים ורקמה בתוך האריג של הטנפו את עצמה ניצבת על שפת הבריכה ומתבוננת במרבד הפרחים האדומים.

כאשר התעורר לג'ה משנתו כבר עלה עמוד השחר. הפיות סיימו מלאכתן זה מכבר ושכבו לישון במטותיהן. מתחת לפנינה הנוצצת היה מוטל האריג של אמו. 'מה אעשה אם יסרבו להחזיר לי את האריג וירצו להמשיך ולהחזיק בו?' חלפה מחשבה בראשו, 'מוטב שאצא לדרך ולא אתעכב עוד. אמי היקרה בודאי חולה מרוב געגועים וצפייה.'

הוא נטל על כן את האריג, קיפל אותו בזהירות והצפינו על לוח לבו. בצעדים מאוששים יצא החוצה, זינק על גב סוסו ודרבן אותו לדהרה עזה. קלופ, קלופ, קלופ... סוס האבן נישא בדהרה לאור השחר העולה. שוב היה עליו לצלוח את ים הקרח ואת הרי הלהבות, אבל גם לתלאה הזו בא סוף סוף הקץ והוא מצא עצמו במעבר ההרים.

שם ציפתה לו הזקנה וחיוך על שפתיה: "ברוך בואך, בני. רד מעל הסוס והנפש."

הזקנה ניגשה אל הסוס וחילצה מפיו את שתי שיניו של לג'ה והסוס חזר והיה לסוס אבן הפוער פיו מול שיח הפטל. הזקנה החזירה את השיניים לפיו של לג'ה ומסרה לו זוג נעליים עשויות מעור צבי. "חוש לביתך, לג'ה, והבא את האריג לאמך בטרם תגווע!"

לג'ה נעל את נעלי הפלא ובשבריר שניה מצא עצמו לפני פתח הבית. האם שכבה על משכבה חלשה וחסרת אונים, כמו ערימת נעורת חסרת חיים. דומה היה שהיא גוועת.

"אמא, אמא!" לג'ה גחן על מיטתה, הוציא את האריג שהיה מונח על חזהו ופרש אותו על פניה. האור שבקע מן האריג היה כה עז עד שמאור עיניה שב אליה באחת. היא קמה ממשכבה, ניצבה על רגליה ועיניה הבריקו באושר למראה האריג שכה אהבה. ושעמלה עליו שלוש שנים משנות חייה.

"הו בני, בני הצעיר!" קראה "החדר כאן אפל מדי. בוא ונוציא את האריג החוצה אל אור השמש."

האם ובנה אחזו בשני קצות האריג, הוציאוהו החוצה ופרשו אותו בידים אוהבות על פני האדמה. והנה - פלא על גבי פלא: רוח קלה אחזה באריג ופרשה אותו עוד ועוד עד אין שעור, והאריג הלך והתרחב עד שכיסה את כל הארץ. הבקתה הדלה שגרו בה, נעלמה אף היא בתוך האריג ובמקומה התנוסס בנין אבן מפואר ולצדו בתים רבים נוספים, מטעים וכרי מרעה בדיוק כפי שנרקמו על גבי האריג.

לפתע הבחינה הטנפו בנערה באדום ניצבת ליד הבריכה הזכה ומתבוננת בפרחי האודם. הייתה זו הפייה שרקמה את דמות עצמה אל תוך האריג.

"ברוך בואך" אמרה לה האם "הצטרפי אלינו וגורי במחיצתנו. יש לנו עתה בית גדול ורחב ידים."

גם את השכנים שדאגו לכל מחסורה וסעדו אותה בחולייה, הזמינה הטנפו לגור בארץ רקמתה. לג'ה נשא לאשה את הנערה באדום ושנים של אושר נכונו להם.

ומה עוד נותר לי לספר לכם? יום אחד הגיעו לשערי המדינה היפיפייה שני פושטי יד. היו אלה לטואי ולם שבזבזו את הכסף שקיבלו מן הזקנה ועתה ירדו לשפל המדרגה. כאשר ראו את האם, את לג'ה ואת רעייתו יפת התואר חפרו פניהם מבושה. הם לא העזו להיכנס מבעד לשער. הם נטלו את מקלות נדודיהם ואת צרורותיהם הדלים וחמקו משם באין רואה ושוב לא נראו עוד.

48

עורב ולוויתן

ממש בתחילתו של הזמן עשה עורב את העולם. עורב היה גם אל וגם ציפור שבתוכה אדם. לאחר שעורב ברא כל דבר, הוא החליט להישאר על פני האדמה. הוא אהב את בני האדם ואת החיות. הוא היה סקרן ורצה לדעת כל מה שניתן היה לדעת על אודותם. אף על פי שעשה את העולם, הוא לא ידע כל דבר שניתן היה לדעת עליו.

עורב אהב לחתור בקייק שלו אל מרחבי הים. יום אחד ראה עורב לוויתן גדול. הוא אמר: "תמהני איך נראית כרסו של הלוויתן מבפנים."

עורב חיכה עד שהלוויתן פיהק. כאשר היה פיו פעור לרווחה, חתר עורב ישר פנימה. הוא קשר את הקייק שלו לאחת משיניו של הלוויתן והתחיל ללכת אל מעמקי גופו של הלוויתן. פיו של הלוויתן נסגר מאחוריו וחשיכה השתררה. עורב שמע קול שדמה לקולו של תוף או של רעם מרוחק. הוא צעד עד שהגיע לכרסו של הלוויתן. העצמות הלבנות של צלעות הלוויתן התרוממו סביבו כמו עמודי שנהב.

באמצע בטנו של הלוויתן ראה עורב נערה יפיפייה רוקדת. לרגליה ולידיה היו מחוברים מיתרים שנמתחו אל לבו של הלוויתן. עורב חשב: "היא כל כך יפה. הייתי רוצה להוציא אותה מתוך הלוויתן הזה ולשאת אותה לאשה."

הוא פנה אליה על כן בדברים: "אני עורב. אני עשיתי את העולם. האם תבואי אתי אל העולם ותהיי לי לאשה?"

הנערה השיבה: "עורב, אינני יכולה לעזוב את הלוויתן. אני הנני הלב והנשמה של הלוויתן. אבל אם רצונך להישאר כאן ולארח לי לחברה, יגרום לי הדבר לחוש מאושרת."

עורב השליך אחורה את מקורו בחושפו את פניו האנושיות. הוא גלגל אחורה את כנפיו וישב כשידיו על ברכיו. הוא צפה בנערה בעת שחוללה.

כאשר רקדה במהירות, דאה הלוויתן במים. כאשר האטה את מחולה צף הלוויתן נינוח. עד מהרה החלה הנערה להאט את ריקודה עד שעצרה מנוע ועיניה נעצמו. עורב חש רוח קרירה מן העולם נושבת מבעד לקילוח המים של הלוויתן. הוא שב והרהר באפשרות לקחת את הנערה אתו אל העולם. הוא חש תשוקה אנושית ושכח את מה שאמרה לו.

עורב שב ומשך את מקורו על פניו וכיסה את זרועותיו עם כנפיו. הוא אחז בחוזקה בנערה. הוא שמע את המיתרים פוקעים בעת שעף אתה אל מחוץ ללוויתן מעלה מעלה אל השמים.

כאשר עף שמע עורב את הלוויתן נחבט תחתיו באוקיינוס. הוא צפה כיצד מטילים הגלים את גופו של הלוויתן על החוף. הלוויתן היה מת והנערה שבזרועותיו נעשתה קטנה יותר ויותר עד אשר נעלמה.

עורב נוכח לדעת שלכל דבר חי יש לב ונשמה וכל דבר בעולם נולד ומת. צער גדול תקף אותו. הוא היה כה עצוב עד שנחת על החול לצד גופו של הלוויתן. הוא בכה שבועות על גבי שבועות, ואז החל לרקוד. הוא רקד שבועות על גבי שבועות ואז החל לשיר. הוא שר שבועות על גבי שבועות עד ששקט לבו. או אז עף עורב חזרה אל השמיים.

הוא הבטיח לבני אנוש ולחיות שהוא יחזור וישוב תמיד אל העולם הזה כל זמן שאנחנו נדאג איש לרעהו ונבין שכל דבר בעולם חי ומת ולכל יצור אנושי ולכל חיה יש לב ונשמה. דמעותיו של עורב היו הדמעות הראשונות. ריקודו ושירת העצב והריפוי שלו היו הריקוד הראשון והשיר הראשון.

49

בתו של מלך ארץ תחת-גל

בליל שלג חורפי שבה חבורת הפייאנה ממסע ציד, ובחצות הלילה שמעו הם קול נקישה על דלתם, ושם בפתח ניצבה אשה פרועה למראה ומכוערת, ושערה משתלשל עד עקביה. היא ניגשה למקום משכבו של פין וביקשה ממנו שיניח לה להיכנס מתחת לשולי שמיכתו. אך בראותו אותה כה מוזרה ומכוערת ומראה כה פרוע, סרב לעשות כן. היא צעקה בקול ואז ניגשה למשכבו של אויסין וביקשה ממנו כי ייתן לה מחסה תחת שולי שמיכתו. אך אויסין סרב אף הוא. ושוב זעקה האשה זעקה גדולה ומרה והמשיכה הלאה למקום בו שכב דיארמייד.

"הנח לי להיכנס" אמרה, "תחת שולי שמיכתך."

דיארמייד הביט בה ואמר: "את מוזרה למראה, פרועה ומכוערת, ושיערך גולש עד עקביך, אך עם כל זאת בואי אלי."

היא נכנסה על כן אל מתחת לשולי שמיכתו.

"הו דיארמייד," אמרה לו אז, "נדדתי על פני ים ואוקיינוס במשך שבע שנים, וכל אותה עת לא מצאתי מחסה בשום לילה עד ללילה הזה. קרב אותי עתה אל האש שבאח כדי שאחם את עצמי."

הנה כי כן קרב אותה דיארמייד אל האח, וכל בני הפיאנה שהיו ישובים שם נסו משם בראותם את גודל כיעורה ואת מראה האיום.

לא חלפה עת רבה מרגע שקרבה היא לאח והנה פצתה היא את פיה ואמרה: "הנח לי עתה להתכנס עמך יחדיו תחת חום שמיכתך."

"מרבה את לדרוש." אמר דיארמייד, "תחילה ביקשת רק לשכב תחת שולי השמיכה, ואז קרבת ובאת אל האח, ועתה מתאווה את להחם גופך בגופי תחת שמיכתי. אך עם כל זאת יכולה את לבוא."

היא נכנסה על כן אל מתחת לשמיכתו, והוא הותיר קפל שמיכה בינו לבינה, אך לא חלף זמן רב והוא הביט בה, ומה שנגלה לעיניו היה נערה צעירה יפת תואר שוכבת לצידו שקועה בשינה.

הוא קרא לכל יתר בני החבורה ואמר להם: "כלום אין זו האשה היפה ביותר שנראתה אי פעם?"

"אכן כזו היא." אמרו, והם שבו וכיסוה ולא העירוה משנתה.

אך לאחר זמן מה חגה הנערה על משכבה ואמרה: "האם עודך ער, דיארמייד?"

"עודני ער." השיב לה.

"היכן מבקש היית לראות ניצב את הבית המושלם ביותר שנבנה אי פעם?" שאלה.

"שם למעלה במעלה הגבעה, לו הייתה הבחירה בידי." השיב לה, ואז שקע בשינה.

ועת עלה השחר נכנסו לבית שניים מאנשי הפיאנה וסיפרו שאך זה עתה נגלה לעיניהם בית גדול במעלה הגבעה במקום שקודם לכן לא היה בו שום בית.

"התעורר וקום על רגליך, דיארמייד." אמרה אז האשה המוזרה, "אל תמשיך להשתרך על משכבך, ותחת זאת מהר ועלה למעלה אל ביתך ותלה בו את מבטך."

הוא הציץ על כן החוצה וראה את הבית הגדול שניצב שם מוכן למענו, ואז אמר: "אלך לשם אם תצטרפי אלי."

"זאת אכן אעשה," אמרה, "אם תבטיח לי שלא להזכיר לי שלוש פעמים איך נראיתי בעת שנגליתי לך לראשונה."

"לעולם לא אומר לך כזאת." אמר דיארמייד.

אל הבית עלו הם אז, והוא היה מוכן לקראתם עם מזון ומשרתים, וכל דבר שאך ביקשו לעצמם.

שלושה ימים שהו שם וככלות שלושת הימים אמרה לו: "עתיד אתה להתעצב אל לבך על שום שנמצא אתה הרחק ממרעיך, חבורת הפיאנה."

"אינני עצב כלל." השיב דיארמייד.

"מוטב לך לשוב אליהם, ומזונך ומשקך לא יפלו בטיבם ממה שהם כעת." אמרה לו.

"ומי ישגיח על כלבת הצייד שלי ושלושת גוריה, אם אלך?" שאל דיארמייד.

"אל תחשוש להם." השיבה.

וכשומעו זאת, נפרד ממנה וחזר אל הפיאנה, וקבלת פנים נאה ציפתה לו, אך עם כל זאת לא היו הם כה מרוצים והם קינאו בו במידת מה, בדיארמייד, על שזכה לאותה בית גדול ולאהבתה של האשה שהם עצמם דחו.

והנה, אשר לאשה – זמן לא רב לאחר שהלך דיארמייד לדרכו, יצאה היא החוצה לשעה קלה, ושם ראתה היא את פין, בנו של קוֹמְהֵיְיל, צועד לקראתה, והיא ברכה אותו לשלום.

"האם ברצונך להציק לי, מלכה?" שאל.

"כלל וכלל לא," השיבה, "התכבד והיכנס ולגום כוס יין בחברתי."

"אעשה כן, אם תעתרי לבקשתי."

"איזו משאלה היא זו שלא תקבלנה?" שאלה היא.

"זו אשר אני מבקש ממך, אחד הגורים של כלבת הצייד של דיארמייד."

"אין זו בקשה גדולה לבקש," השיבה לו, "בחר לך מביניהם כל גור שתבחר ותוכל לקחתו עמך."

הוא נטל על כן אחד מהגורים ונשא אותו עמו.

עם רדת הלילה שב דיארמייד אל הבית, וכלבת הצייד שלו פגשה אותו על סף הבית והשמיעה קול יללה בראותה אותו. הוא הסתכל על הגורים, ונוכח לדעת שאחד מהם נעלם.

כעס תקף אותו והוא אמר אל האשה: "לו היית מעלה על דעתך כיצד נראית בשעה שהנחתי לך לבוא אלי, ושערך משתלשל עד עקביך, לא היית מוסרת את הגור."

"לא היה עליך לומר זאת, דיארמייד." אמרה לו.

"אני מבקש את סליחתך על שאמרתי זאת." השיב לה דיארמייד, והם סלחו זה לזה ובילו את הלילה בבית.

כשהאיר הבוקר שב דיאמיד אל מרעיו, ולאחר שעה קלה ראתה היא את אויסין צועד לקראתה. היא בירכה אותו לשלום והזמינה אותו להיכנס לבית, והוא אמר שיעשה זאת אם תיאות לבקשתו, ומה היה הדבר שביקש אם לא אחד מן הגורים של כלבת הצייד.

היא נתנה לו על כן אחד מן הגורים הנותרים, והוא נשאו עמו. וכששב דיארמייד באותו לילה, פגשה אותו כלבת הצייד והיא יללה פעמיים. והוא ידע שגור נוסף מגוריה נעלם ואמר לכלבה ולאשה שניצבה שם: "לו הייתה זוכרת כיצד נראתה בעת שבאה אלי, היא לא הייתה מניחה לגור להילקח מכאן."

ביום הבא הלך הוא שוב אל חבורת הפיאנה ולאחר שהלך ראתה האשה את קאוליט צועד לקראתה, והוא לא הסכים לקבל מידה משקה בטרם תבטיח לו את הגור שנותר, כמו שנהגה בכל האחרים.

וכששב דיארמייד באותו לילה, פגשה אותו כלבת הצייד והשמיע שלוש יללות; האיומות ביותר שנשמעו אי פעם. חרון עז תקף אותו בראותו שכל הגורים נעלמו ואינם, והוא אמר בפעם השלישית: "לו הייתה האשה הזו זוכרת כיצד נראתה כאשר מצאתיה, ושערה משתלשל מטה עד עקביה, לא הייתה מניחה לגור להיעלם."

"הו דיארמייד, מה חושב אתה שיקרה לאחר שאמרת זאת?" אמרה.

הוא ביקש אז את סליחתה וחשב להיכנס אל הבית, אך באותו רגע נעלם הבית ועמו גם האשה, ועל האדמה הערומה התעורר הוא ביום המחרת. צער תעז תקף אותו אזי, והוא גמר אומר בנפשו כי יחפש אותה בכל מקום עד אשר ישוב וימצאנה.

הוא יצא על כן לדרך ועבר בעמקים הנידחים והדבר הראשון שראה היה כלבת הצייד שלו שוכבת מתה. הוא העמיס אותה על שכמו בשל אהבתו אליה שכן לבו לא מלאו לעוזבה שם. ולאחר זמן מה פגש ברועה בקר ושאל אותו אם ראה אשה עוברת בדרך.

"ראיתי אשה עוברת כאן בבוקר יום אתמול והיא צעדה במהירות." השיב רועה הבקר.

"לאן היו מועדות פניה?" שאל דיארמייד.

"היא צעדה במורד השביל הזה היורד אל הגדה, ושוב לא שבתי לראותה." אמר.

הוא המשיך על כן בשביל היורד אל הגדה עד אשר לא יכול היה יותר להמשיך, ואז ראה ספינה. והוא נשען על כת חניתו ובדילוג קליל עלה עליה, והספינה המשיכה הלאה בדרכה עד בואה ליבשה, ואז ירד ממנה, שכב למרגלות גבעה אחת ושקע בשינה.

וכאשר התעורר שוב לא נראתה הספינה.

"חבל שנתקעתי כאן," אמר, "שכן איני רואה כל דרך לשוב ולצאת."

אך לאחר שעה קלה ראה סירה קרבה, ואיש משיט אותה, והוא ירד למטה ונכנס אל הסירה והביא עמו את כלבת הצייד. והסירה הפליגה על פני הים, ואז המשיכה מטה וצללה לתוכו. ודיארמייד, בצללו עמה מצא עצמו על פני מישור והוא צעד עליו, ולא עת רבה חלפה והנה ראה טיפת דם. הוא נטל אותה עמו בתוך מפית. "כלבת הצייד איבדה זאת." אמר, ולאחר שעה קלה שב ומצא טיפה נוספת ובעקבותיה עוד אחת, ואת כולן הניח במפית שלו. ולאחר מכן ראה אשה מלקטת קנים בבהילות כאילו יצאה מדעתה.

הוא פסע לקראתה ושאל אותה מה חדשות בפיה.

"לא אוכל להשיב לך בטרם אאסוף את הקנים." אמרה.

"אמרי לי אותן בעודך מלקטת אותם," אמר דיארמייד.

"אני נחפזת מאוד." השיבה.

"מהו המקום שאנו נמצאים בו?" שאל דיארמייד.

"זוהי ממלכת תחת-גל, הארץ שמתחת לגלים." אמרה היא.

"ואיזה שימוש תעשי בקנים לאחר שתסיימי ללקטם?"

"בתו של מלך תחת-גל שבה לביתה." אמרה, "שבע שנים שרויה הייתה תחת כישוף ועתה היא חולה אנושה, וכל הרופאים נאספו יחדיו ואיש מהם אינו יכול להיטיב את מצבה. ומשכב קנים הוא הדבר שהיא חושבת אותו כמועיל ביותר לבריאותה."

"כלום תראי לי היכן היא בת המלך?" אמר דיארמייד.

"אעשה זאת." השיבה האשה, "אני אניח אותך בתוך צרור הקנים, אכרוך את הקנים מתחתיך ומעליך ואשא אותך אליה על גבי."

"זהו דבר שאין בידך לעשות." אמר דיארמייד.

אך היא שמה את הקנים סביבו והעמיסה אותו על גבה, וכאשר הגיעה אל חדרה של הנסיכה, שמטה את הצרור למרגלותיה.

"הו צא וקרב אלי." אמרה בתו של מלך תחת-גל, ודיארמייד קרב ובא אליה, והם אחזו איש ביד רעותו ועלזו בשמחת הפגישה.

"שלושה חלקים ממחלתי הִרפו ממני עתה." והיא הוסיפה ואמרה: "אך טרם החלמתי, כיוון שבכל פעם שחשבתי עליך, דיארמייד, בעת מסעי, איבדתי טיפת דם מלבי."

"שלוש טיפות דמך צרורות הן כאן במפית שבידי." אמר דיארמייד.

"הן לא יועילו לי כיוון שאין בידי את הדבר שאני רוצה בו יותר מכל דבר אחר בעולם, וזה הדבר שלעולם לא אזכה להשיגו." אמרה.

"מהו הדבר?" שאל דיארמייד.

"זהו דבר שלעולם לא תשיגו, לא אתה ולא שום אדם אחר בעולם," אמרה, "כיוון שכל מי שניסה להשיגו עד היום, נכשל."

"גם אם נמצא הוא בקצווי תבל, אשיג אותו למענך." אמר דיארמייד.

"אלו הן שלוש לגימות מן השיקוי הנמצא בספלו של מלך מַאג-אַן-יוֹנְגָנֵיְד, בערבת-הפלא", אמרה, "ואיש לא עלה ולא יעלה בידו להשיגן."

"אמרי לי היכן אוכל למצוא את הספל," אמר דיארמייד, "כיוון שאין איש עלי אדמות אשר יוכל למנוע בעדי מלהשיגו."

"ארץ זו שוכנת לא הרחק מגבול ממלכתו של אבי," אמרה, "אך נהר קטן חוצץ ביניהן, ויהיה עליך לשוט בספינה על הנהר הזה שנה ויום כשהרוח נושבת בגבך בטרם תגיע לערבת-הפלא."

דיארמייד שם אז לדרך פעמיו. הוא הגיע אל הנהר הקטן וחש בטוב בעודו מהלך על גדותיו, אך לא ראה דרך לצלוח אותו. אך לבסוף ראה ברנש אדמוני נמוך קומה ניצב באמצע הנהר.

"אתה נמצא בין המיצרים, דיארמייד, נכדו של דּוּיִבֶּן." אמר, "קרב הלום והנח רגלך על כף ידי, ואני אעביר אותך."

דיארמייד עשה כפי שהורה לו והניח את רגלו על כפו של הברנש האדמוני, והלה העביר אותו אל צדו השני של הנהר.

"הולך אתה אל מלך ערבת-הפלא, כדי לשאת משם את ספלו" אמר לו, "ואני עצמי אלך עמך."

הם המשיכו בדרכם עד בואם אל טירתו של המלך. ודיארמייד קרא בקול כי ישלח אליו את הספל או לחילופין ישלח אליו את לוחמיו להתמודד אתו.

לא הספל נשלח אליו כי אם שני גדודי לוחמים שכל אחד מהם מנה שמונה-מאות איש. ולאחר שלוש שעות לא נותר מהם אף לא אחד אשר יוכל לעמוד כנגדו. ואז נשלחו שני גדודים שכל אחד מהם מנה תשע-מאות לוחמים מעולים אף יותר, ולאחר ארבע שעות לא נותר מהם אף לא אחד אשר יוכל לעמוד כנגדו. ואז יצא המלך עצמו וניצב בשער הגדול ואמר: "מאין הגיע לכאן האיש אשר הביא חורבן על ממלכתי כולה?"

"זאת אומר לך," השיב, "אני הוא דיארמייד, מבני חבורת הפיאנה אשר באירלנד."

"חבל שלא שיגרת אלי שליח למסור לי זאת," אמר המלך, "שאז לא הייתי מגיר לשווא את דם לוחמי, שכן שבע שנים לפני בואך לעולם, נאמר בנבואה כי תבוא להשחיתם. ומהו הדבר שאתה מבקש ממני עתה?" שאל.

"ספל הרפואה מידך שלך, הוא הדבר אשר אותו אנוכי מבקש." אמר דיארמייד.

"איש לא קיבל אותו ממני חוץ ממך עצמך," אמר המלך, "אך אקל על עצמי אם אמסרנו לך, בין אם יש בו כוח ריפוי ובין אם אין."

או אז נתן מלך ערבת-הפלא את הספל לדיארמייד, והם נפרדו איש מרעהו. ודיארמייד המשיך בדרכו עד בואו של הנהר, וזה היה הרגע בו נתן דעתו על הברנש האדום, שנשכח ממנו בהיותו בחצר המלך. אך הוא ניצב שם לפניו ונשאו על כף ידו אל צדו השני של הנהר.

"יודע אני לאן מועדות פניך, דיארמייד." אמר, "הולך אתה לרפא את בתו של מלך תחת-גל, אשר לה מסורה אהבתך, ואני אתן לך את הסימנים אשר ינחוך אל הבאר שממנה תיקח את מי המרפא, וכאשר תגיע למקום מושבה של האשה, זה הדבר שיהיה עליך לעשותו: צק את המים אל הספל והוסף אליהם אחת מטיפות הדם ותן לה ללגום ממנו, וכך תעשה גם עם הטיפה השנייה והשלישית ומחלתה תחלוף כליל. אך יש דבר נוסף אשר יחלוף עמה," אמר, "והוא, אהבתך אליה."

"היא לא תחלוף ממני," אמר דיארמייד.

"אהבתך תחלוף ואיננה," אמר האיש, "ומוטב לך שלא תסתיר זאת, כיוון שהיא יודעת, והמלך יֵדע, שאינך הוגה בה יותר מאשר בכל אשה אחרת. ומלך תחת-גל יציע לך עושר רב על שריפאת אותה, אך אתה אל תבקש דבר מלבד ספינה אשר תשא אותך חזרה אל אירלנד. וכלום יודע אתה מי אני?" אמר.

"אינני יודע." השיב דיארמייד.

"אני הוא שליח מן העולם האחר," אמר, "ובאתי לעזרתך כיוון שלבך להוט לבוא לעזרת הזולת."

דיארמייד נהג על כן כפי שהוא הורה לו והביא את המים והספל וטיפות הדם אל האשה, והיא שתתה אותם, ובלגימה השלישית נרפאה כליל. וברגע שנרפאה, נעלמה אהבתו אליה, והוא הפנה לה עורף.

"הו דיארמייד," אמרה היא, "אהבתך אלי חלפה ואיננה."

"אכן כך הוא הדבר." השיב לה.

ואז מילאו צלילי מוסיקה את המקום כולו וחדלו הקינות, כיוון שבת המלך נרפאה. ואשר לדיארמייד – הוא לא הסכים לקבל שום גמול ולא אבה לשהות שם יותר. הוא רק ביקש ספינה שתביא אותו הביתה לאירלנד, אל פין וחבורת הפיאנה.

וכאשר הגיע אליהם, נערכה לו קבלת פנים חמה ועליזה.

50

כלבי השאול

ספר יסופר שהיה פעם בכפר קטן נער צעיר, יתום מאביו ומאמו שהשכיר עצמו כרועה צאן לאחד מעשירי הכפר. בשכר עבודתו זו היה מקבל כל יום פת לחם חרבה להחיות את נפשו ומנה גדושה של מהלומות, קללות וחרפות.

שלוש שנים עבד הנער את העשיר על אף תגרת ידו הקשה, שכן אמר תמיד לנפשו כי זה הוא הרע במיעוטו ומי יודע מה יעלה בחלקו אם יתקומם ויחפש לו אדון אחר.

והנה אירע שבאחד הימים בהיותו רועה את צאנו, נרדם הנער מרוב רעב ועייפות. שעות אחדות ישן שנת ישרים וכשהקיץ משנתו נוכח לדעת כי העדר התפזר על פני כל השדה. החל הנער לאסוף את הצאן ולחרדתו הרבה גילה כי אחת הכבשים חסרה. שעה ארוכה חיפש אותה בין הגבעות. השמש כבר עמדה לשקוע והכבשה האבודה לא נמצאה.

הנער ידע שאם יעיז לשוב אל אדוניו ללא הכבשה, יפליא בו הלה את מכותיו, על כן חשש לחזור הביתה, אך באותה מידה גם חשש להישאר לבדו בלילה בשדה השמם.

עוד הוא תוהה בלבו מה עליו לעשות והנה הבחין במשהו מתנועע סמוך לקצה היער. ניגש הנער למקום ומצא שם זקן שישב סמוך לאחד העצים וסעד את לבו. כאשר ראה אותו הזקן הזמין אותו בתנועת יד להצטרף לארוחה, והנער שהיה רעב מאוד נענה בחפץ לב להזמנה.

שאל אותו הזקן: "מי אתה נערי, ומה מעשיך כאן סמוך ליער?"

סיפר לו הנער את סיפורו והזקן האזין לדבריו בתשומת לב ולבסוף אמר לו: "הודה לאלוהים שלא שכח אותך והביאך עד הלום!"

"מדוע?" שאל אותו הנער.

"ראה בני," אמר לו הזקן: "עד היום פסחת על שתי הסעיפים ולא ידעת אם לעזוב את אדוניך ולחפש את מזלך או להמשיך ולסבול בשקט. אבל עתה, משאבדה הכבשה וננעלה בפניך האפשרות לשוב לביתך, אין ברירה בידך אלא לצאת לדרך ולחפש את אושרך וברצון האלוהים גם תמצאנו."

אמר לו הנער: "אך לאן אלך וממה אתפרנס? מה אוכל ומה אשתה?"

הושיט לו הזקן תרמיל קטן ואמר לו: "ראה, בתוך התרמיל הזה יש אמתחת לחם וצפחת חלב. כל יום תיקח מהם ותאכל די שובעך והם יחזרו ויתמלאו מאליהם. אך בדבר אחד עליך להיזהר: לעולם אל תבזבז ללא תועלת אפילו פירור לחם או נטף חלב אחד, כי אז יאזל מקור מחיתך ולא יתחדש עוד. אך אם יקרה לך בדרכך אדם רעב או חיה צמאה, אל תהסס לחלוק אתם את מזונך. דבר זה הוא אך לרצון לפני האלוהים. בתחתית התרמיל תמצא עלה מקופל. שמור אותו מכל משמר ואם ייקרה בדרכך פלג מים או אגם, פרוש את העלה על פני המים והוא יהפוך לסירה. חצה בה את המכשול ואחר כך שוב וקפל את העלה והשב אותו לתרמיל.

שכב פה הלילה והחלף כוח ומחר עם שחר צא לדרך. התבונן אל מקום זריחת השמש ולשם תשים את פעמיך. בבוקר תראה את השמש לנגד עיניך ובערב תשקע השמש מאחורי גבך. שבע שנים תארך דרכך ומקץ שבע שנים תגיע להר גבוה ששיאו נושק לעננים ושם תמצא את אושרך."

סיים הזקן את דבריו, הניח את התרמיל בין ידיו של הנער ונעלם.

הנער חש עצמו כחולם, אך מתנתו של הזקן הייתה בידיו. הוא ישן ביער באותו לילה ולמחרת היום יצא לדרך. שבע שנים התמיד בדרכו ולא סר מן הנתיב. בבוקר ראה את השמש אל מול פניו ובערב שקעה מאחורי גבו. מכשולים רבים נקרו לו בדרכו – הרים ויערות אגמים ונהרות, אך הוא יכול להם. העלה המקופל סייע לו לחצות את הנהרות והאגמים, ואמתחת הפלאים סיפקה לו את כל צרכיו.

השנים חלפו ובתום השנה השביעית ראה מרחוק את ההר. שבעה ימים נוספים חלפו בטרם הגיע עד למרגלותיו ושם ישב לנוח ולצפות לבאות. יושב העלם ומתבונן בהר והנה הוא שומע קול שריקה ורחש חזק: נחש ענק שאורכו שתים עשרה אמות חלף על פניו ונעלם במעלה ההר. כעבור רגע גווע קול השריקה והשתררה דממה, אך לפתע שב והופר השקט: קול טפיפה חזק הגיע לאוזניו. מסתכל העלם ורואה צב ענק שגודלו כגודל סייח בן שנתיים מקרטע בדילוגים עזים וגם הוא חלף על פניו ונעלם במעלה ההר. עוד הוא תוהה על המראה המוזר והנה נשמע בשמים קול עז של משק כנפיים – נשר ענק חלף מעל ראשו ואברותיו הפרושות הסתירו את עין השמש, וגם הנשר נעלם עד מהרה מעיניו בין העננים האופפים את ההר.

שעה ארוכה ישב שם העלם והרהר במראות המופלאים שחזו עיניו והנה קרב ובא בתוך ענן אבק סוס שחור אביר, מהיר מאין כמוהו ועל גבו רוכב אדם שפניו מביעים סמכות.

עצר הזר את סוסו ופנה אליו בדברים: "אמור לי מי עבר כאן?"

"שלושה יצורים חלפו על פני." השיב לו העלם, "נחש ענק באורך שתים עשרה אמות, צב שגודלו כסייח בן שנתיים ונשר אדיר שהסתיר בכנפיו את עין השמש."

"עיניך לא הטעוך. השלושה הללו הם אויבי בנפש, ואתה תוכל להיות לי לעזר רב במלחמתי אתם. היכנס לשירותי ואני אגמול לך ביד רחבה."

"ומה תהיה עבודתי?"

"טפס על ההר ובוא לביתי הניצב סמוך לפסגתו ושם אורה לך את אשר עליך לעשות."

נתן לו העלם את הבטחתו. הזר עלה על גב סוסו ודהר משם והלאה ועד מהרה נעלם ואיננו, והעלם יצא לדרך והחל לטפס על ההר. שלושה ימים ארכה לו הדרך וביום השלישי הגיע לפסגת ההר ושם ראה בית גדול ובפתחו ניצב אדוניו החדש.

"את הנחש והצב עלה בידי להכות ולהרוג" אמר האדון, "אך הנשר הצליח להימלט מידי."

הוא הראה לו את כל חדרי הבית ולבסוף הובילו אל מרתף גדול חצוב בסלע ונעול בשלוש דלתות ברזל כבירות.

"בתוך המרתף הזה" הסביר לו האדון, "קשורים שלושת כלבי השאול והם מבקשים לצאת לחופשי וחופרים כל הזמן מתחת לדלתות. אם יצליח אחד מהם להימלט מכלאו, לא נוכל לעצור בעד השנים האחרים לצאת אף הם, ואם ישתחררו שלושתם ישמידו את העולם כולו ויקיץ עליו הקץ!

תפקידך יהיה להשגיח עליהם ולמנוע מבעדם לצאת. ועכשיו בוא עמי ואראה לך כיצד."

האדון הוביל את משרתו החדש אל הר ענק שהיה בנוי כולו מגושי אבן כבירים. לא הר טבעי היה זה, מעשה ידי אלוהים כי אם הר מלאכותי שבני אדם ערמו אותו ברוב עמל.

"את האבנים האלה" הסביר האיש, "ערמו כאן כדי לחסום את דרכם של הכלבים. בכל פעם שיעלה בידו של אחד הכלבים לחפור חור מתחת לדלתות יהיה עליך להסיע לשם אחד מן הסלעים הכבירים הללו ולחסום בו את הפתח."

משם לקח אותו האדון אל הרפת ושם ניצבו מאה פרים שחורים שלכל אחד מהם שבע קרניים על ראשו. "הפרים הללו יסייעו בידך להוביל את האבנים. רתום ששה מהם אל העגלה ובכלי המפץ הזה שאני מוסר בידך תיגע באבן והיא תתגלגל מאליה ותעלה על העגלה. עבודתך אינה קשה אם כך, אך יהיה עליך לפקוח את עיניך ולהשגיח היטב. שלוש פעמים כל יום ופעם אחת בלילה תבדוק את מצב הדלתות כדי שלא יתחולל אסון."

תוך זמן קצר למד העלם את משימותיו והכל התנהל כשורה. מיטב המאכלים והמשקאות ניתנו לו יום יום והוא צבר כסף רב חלף עבודתו. שנים או שלושה חודשים חלפו עד אשר עלה בידי הכלבים לחפור חור מתחת לדלת שהיה מספיק גדול לשרבב מתוכו את קצה חוטמם, אבל הוא מיהר לחסום אותו באבן מן ההר והכלבים נאלצו לשוב ולחפור מחדש.

שנים אחדות חלפו בדרך זו. המלאכה לא הייתה קשה והשכר גבוה, אך הזמן מאן לחלוף. האדון היה מבלה בשינה ימים ושבועות, והמשרת לא ראה נפש חיה ימים וחודשים וחש שאם לא ישוב לחברת בני אדם ישתגע מרוב בדידות.

יום אחד בשעה שהאדון היה שקוע כרגיל בשינה שנמשכה כבר שבעה ימים ושבעה לילות, שמע העלם קול משק כנפיים עז והנשר האדיר שראה אותו ביום בואו אל ההר, נחת לרגליו.

"שוטה אתה" אמר לו הנשר "בבזבזך כאן את חייך ללא תועלת. מה בצע לך במזון טוב ומה תעשה בכל האוצרות שצברת אם אין אתה נמצא בין אנשים? עצתי לך: קח את הסוס השחור של אדוניך העמס עליו את צרור כספך ורכב לדרכך עד בואך אל חברת בני אדם, אך שים לבך – עליך לקשור את הסוס בשרשרת ברזל שאם לא כן ימלט הסוס ויחזור אל בעליו והלה ישיגך על נקלה וישיבך לכאן. בלעדי הסוס לא יוכל להרחיק לכת מכאן."

"ומי ישמור על הכלבים פה אם אלך בזמן שבעל הבית ישן?"

"שוטה שבעולם," השיב הנשר, "האם אינך מבין שאלוהים יצר אותו לתפקיד הזה, לשמור על כלבי התופת? רק מעצלות הוא ישן שבעה שבועות רצופים. אם לא יהיה לו משרת שיעשה את מלאכתו, יקיץ משנתו ויעשה את העבודה במו ידיו!"

שמע העלם לדברי הנשר, אכף את הסוס השחור, נטל את צרור כספו ורכב משם מהלאה. הוא לא הספיק להתרחק מרחק רב והנה שמע מאחוריו את קולו הרועם של בעל הבית: "עמוד, עמוד. קח לך את הכסף אך השב לי את סוסי!"

אך העלם המשיך לרכוב ולא פנה לאחוריו. כעבור שבועות אחדים הגיע למקום ישוב ושם נשא לו אשה ובנה בית וחי חיי אושר ואם לא פקדו המוות הרי הוא חי שם עד היום, אך הסוס קל הרגלים כבר השיב נשמתו לבוראו לפני שנים רבות.

51

הנסיך והכבשים

ספר יסופר שהיה פעם בן מלך צעיר, יחיד לאביו ולאמו. המלך אהב את בנו מאוד ולא מנע ממנו דבר: פינק אותו במתנות כסף וזהב, נתן לו סוסים ועבדים, ומילא את כל משאלותיו.

הנסיך הצעיר חי חיי תענוגות, הרבה בנשפים ובמשתאות ולא ידע כל דאגה.

אך לא לעולם חוסן. המלך הזקן מת ובנו יחידו עלה לכס המלוכה. הנסיך הצעיר לא היה טיפש או רע לב, אך בהיותו מפונק וחסר ניסיון לא השכיל להחזיק בידו את רסן השלטון ולכפות את רצונו על עושי דברו. כל מעיניו היו נתונים לבילויים ולמשתאות. עניני השלטון היו רחוקים מלבו ומצב הממלכה הלך והדרדר.

לא עבר זמן רב והעם התקומם, מרד במלכו והורידו מכיסאו. המלך הצעיר נאלץ לנטוש את ארמונו ואת אוצרותיו ולהימלט באישון לילה מעיר הבירה כשרק כותנתו לבשרו. בצר לו החליט הנסיך לפנות לדודו מלך פרס ולבקש ממנו עזרה.

שלושה חודשים נדד הנסיך מעיר לעיר וממדינה למדינה עד אשר הגיע לעיר בירתו של מלך פרס. כאשר הגיע לשם ניגש לארמון דודו והודיע על בואו.

מלך פרס קיבל אותו בסבר פנים יפות, ערך לכבודו נשפים והציג בפניו את אנשי חצרו. הנסיך הצעיר גולל בפניו את קורותיו בתקווה שדודו יסייע בידו וימנה אותו למושל על אחת מן המדינות הרבות שבממלכתו. המלך האזין בקשב רב לסיפורו ואחר כך אמר לו: "צר לי לשמוע על כל מה שעבר עליך. תקוותי היא שהעתיד יאיר לך פנים וכבר פקדתי על הווזיר הראשי לטפל בעניינך."

הודה הנסיך לדודו ואחר כך התייצב לפני הווזיר שמח וטוב לב בקוותו שהנה הגיעו צרותיו לקיצן ועתיד מזהיר מצפה לו. אך למגינת לבו לא מינה אותו הווזיר למושל על שום מדינה או מחוז, אלא שלח אותו אל השר הממונה על רכוש המלך וזה האחרון הפקיד בידיו עדר של חמש מאות כבשים.

הנסיך היה מאוכזב מאוד, אך בלית ברירה קיבל לידו את העדר והחל לטפל בו. אבל מזלו לא שיחק לו. זאבים התנכלו לעדר והתנפלו על הכבשים בעת ששהו במרעה ולא עבר יום מבלי שנטרפה כבשה או שתים ואם לא די בכך, גם מחלות ומגיפות פקדו את העדר ועשו בו שמות. מספר הכבשים הלך והצטמצם מיום ליום ובסופו של דבר לא נותרה מכל העדר הגדול והמפוטם אפילו כבשה אחת לרפואה.

הלך הצעיר אל המלך וסיפר לו על תלאותיו. המלך האזין לו ברוב קשב ולא העיר דבר אלא שב ושלח אותו אל הווזיר הראשי וזה נתן לו עדר חדש של מאתים כבשים. הנסיך לקח את הכבשים והחל לטפל בהן. הוא הקדיש לעדר את מיטב זמנו ומרצו והשתדל מאוד, אך גורלו של העדר החדש לא שפר מזה של הקודם: הזאבים הוסיפו להתנכל לכבשים ולהרוג בהן והמחלות והמגיפות גבו אף הן מס כבד עד שבסוף השנה לא נותר מכל העדר אפילו שה אחד חי.

שוב פנה הנסיך אל דודו וגם הפעם שלח אותו המלך אל הווזיר הראשי. הפעם נתן לו הווזיר עדר קטן ובו חמישים כבשים. הנסיך הצעיר לקח את העדר ושמר עליו כעל בבת עינו. הוא לא סר ממנו יומם ולילה, טיפל במסירות בכל כבשה ובכל שה ושמר עליהם מכל משמר. בעמל רב גידר את שטחי המרעה, רכש כלבים שיגנו על העדר ועשה כל מה שביכולתו כדי לגונן ולשמור עליו והפעם ראה ברכה בעמלו. לא זו בלבד שעלה בידו לשמור על העדר משיני הזאבים ולהגן עליו ממגפות, הוא אף הצליח לרבותו ולהגדילו ומחמישים כבשים גדל העדר כעבור שנה לעדר של מאה ראשי צאן. בשנה השנייה המשיך הנסיך לטפח את העדר ולהגדילו ובתום השנה השלישית כבר מנה העדר חמש מאות כבשים.

באחד הימים שלח המלך לקרוא לנסיך וכשהלה התייצב לפניו פנה אליו המלך ואמר לו: "בעצה אחת עם הווזיר הראשי שלי החלטתי למנותך, אם טוב הדבר בעיניך, למושל על אחד ממחוזות מלכותי. האם תאבה לקבל עליך את התפקיד?"

"המלך לעולם יחיה!" השיב הנסיך, "אסיר תודה הנני לך על התפקיד הנכבד שהועדת לי ותקוותי היא שאמלא אותו במסירות ובאמונה, אך מדוע לא הטלת אותו על שכמי ביום בואי לכאן ורק עתה הואלת לכבדני בכבוד זה?"

חייך המלך ואמר: "לולא המתנתי עד כה היה גורל נתיני כגורל הכבשים שלך. עתה משהוכחת כי יש ביכולתך לנהל כהלכה עדר צאן יש לי יסוד להאמין שתוכל לנהל גם ממלכה."

52

ההתערבות

זה קרה במלחמה של 1914. היה זוג צעיר, בחור ובחורה שאהבו מאד זה את זה. היו להם חיים כל כך טובים ביחד; הם היו כמו זוג יונים.

לבעל היה חבר טוב. הם היו חברים כל כך קרובים שאף אחד מהם לא שתה שנפס בלי השני. ואז פרצה המלחמה. הבחור גויס לצבא והחבר שלו נשאר בבית. האשה הצעירה בכתה יום ולילה; היא לא יצאה לשום מקום, לא לריקודים, לא לחתונות - היא נשארה תמיד בבית וביכתה את בעלה שיצא למלחמה. אשתו של החבר של הבעל מתה בזמן המלחמה והוא הפך לאלמן.

שנה אחרי שאשתו של החבר נפטרה חזר בעלה של האשה הצעירה הביתה. אח, כמה שהם היו מאושרים כאשר ראו שוב אחד את השני! היא סיפרה לו על זה שהיא נשארה בבית כל הזמן - איך שהיא לא הלכה לשום מקום ולא משנה כמה פעמים קראו לה והזמינו אותה, כל כך עצובה היא הייתה שבעלה לא אתה. היא לא יצאה החוצה להתבדר. היא רק הלכה לכנסייה ושם תמיד התפללה בשבילו.

בעלה אהב אותה אהבת נפש והיה גאה בה מאוד, כי היו הרבה דיבורים על נשים שלא התנהגו בסדר בזמן המלחמה. אבל אף אחד לא היה יכול להגיד מלה רעה על אשתו. בשבילה היו להם רק מלים טובות, על זה שהיא הייתה כל כך הגונה וצנועה.

הו, כן, הבעל תמיד דיבר בשבחה. לכל מקום שהלך הוא דיבר על אשתו, על כמה שהיא הייתה הגונה, על איך שהחדשות על ההתנהגות הנלוזה של נשים אחרות התפשטו רחוק מאוד, רחוק עד החזית; על איך שהן התהוללו; אבל אשתו שמרה על צניעותה.

יום אחד הבעל והחבר שלו הלכו יחד לכנסייה. הוא היה אדם מאוד דתי. הוא הלך למיסה כל יום. כאשר חזרו מהכנסייה אמר לו החבר:

"בוא נלך למסבאה ללגום כמה כוסיות"

"קדימה, בוא נלך, חבר." אמר הצעיר, "תודה לאל, יש לי מספיק כסף, לא יזיק לנו לשתות קצת."

הם הלכו אם כך למסבאה ומיד הזמינו משקאות ושתי כוסיות. הם שתו איש לחיי רעהו והתחילו לדבר.

"לחייך, חבר" אמר הצעיר, "ולחיי אשתי. אני כולל אותה בברכה אף על פי שהיא לא כאן. אלוהים יברך אותה כי היא אשה הגונה!"

"אל תסמוך עליה יותר מדי, ידידי." אמר החבר, "על נשים אסור לסמוך יותר מדי!"

"אי אפשר לסמוך על אלה שאי אפשר לסמוך, אבל על האשה שלי אתה יכול."

"טוב, ידידי, אני במקומך לא הייתי כל כך בטוח. נמאס לי לשמוע אותך מהלל אותה כל כך בזמן שגם לגברים אחרים יש נשים נחמדות בדיוק כמו שלך!"

"חבר, זה לא עניין של יופי, אלא של צניעות."

"טוב, אז אתה יודע מה, אם אתה כל כך מאמין באשה שלך, בוא נתערב."

"ועל מה תהיה ההתערבות?"

"נתערב שכאשר אתה תמות וגופתך עוד תהיה מונחת גלויה על המטה, אשתך כבר תבטיח למישהו אחר להתחתן אתו."

"או, בחייך" הוא אמר לו, "יותר טוב שלא תבזבז על זה זמן ומאמצים. אשתי נשבעה שכשאני אמות היא לעולם לא תתחתן שוב!"

"אז בוא נתערב, חבר, שהיא כן: אתה תהיה עוד מונח מת על מטתך, והיא כבר תבטיח את עצמה למישהו אחר."

"בסדר גמור, אבל איך זה יהיה? אחרי שאמות מה אני אדע? היא יכולה להבטיח, אבל איך אני אדע על זה?"

"אתה תדע, ידידי. רק תשמע עד הסוף את מה שאני אומר. כאשר תחזור עכשיו הביתה תגרום לה לחשוב שאתה מאוד חולה, הולך למות. רק תשכנע אותה שזה המצב וזה בטח יפחיד אותה. 'מה קרה לך?' - היא תשאל - 'היית לגמרי בריא כאשר יצאת מהבית.' ואז אתה תגיד לה: 'אל תשאלי יותר מדי שאלות. אני הולך למות. אני מרגיש את זה. אני לא צריך שום דבר יותר.' ואז היא תגיד: 'בעלי, מה העניינים אתך? אתה רוצה שאזמין רופא או אביא לך משהו שתתחזק?'

'לא, אשה, אין טעם שתלכי לרופא. אני מרגיש שאני הולך למות!'

'אז אולי שארוץ להביא כומר לוידוי. שמע, אולי להכין לך משהו, איזה תה טוב או קפה או כל מה שתרצה?'

'אל תכיני שום דבר, רק תציעי לי את המטה שאוכל לשכב ותורידי לי את המגפיים כי אין לי כוח לחלוץ אותם.'

או, ידידי, כמה שהיא תהיה מזועזעת. רק המחשבה שהיא הולכת לאבד את האהוב שלה תשבור את לבה. אבל היא תחלוץ לך את המגפיים ותסדר לך את המטה כמו שתאמר לה. ואתה תשכב ותגיד לה:

'אשה, במקום להציע לי אוכל תרוצי ותקראי לחבר שלי שיבוא מיד כדי שישמע את הבקשה האחרונה שלי ואת הצוואה שלי. אין לנו ילדים וכאשר אני אמות את תישארי לבד. הקרובים ייקחו את כל מה שיש לנו. תקראי לחבר שלי שיהיה עד, כי הוא תמיד היה הכי בסדר אתנו.'

ואז", הוא אמר, "כאשר היא תרוץ לחפש אותי, אתה תעשה את עצמך כאילו אתה מת. את כל היתר תשאיר לי."

"בסדר, אז תגיד לי אם כך מה ההתערבות?"

"אם אשתך לא תבטיח להתחתן עם מישהו אחר בזמן שאתה שוכב על ערש מותך, אתה תדע את זה, כי אתה רק תתחזה למת; במקרה כזה אני אעזוב את הבית שלי יחף עם כותנתי לעורי ואתן לך כל מה שיש לי, האדמה שלי והבקר שלי והבתים שלי, כל דבר."

"טוב, שותף" אמר הצעיר, "במקרה שאתה תנצח, גם אני אשאיר לך את האדמה שלי והבקר שלי וכל מה שיש לי."

וככה נערכה ההתערבות. הם לחצו על זה ידיים ובעל האכסניה חתם על זה. ההתערבות נעשתה והם יצאו החוצה, כל אחד לבית שלו.

בינתיים, האשה הצעירה שחיכתה לבעלה, הייתה מודאגת מזה שהוא מאחר ותהתה איפה הוא יכול להיות, כי בפעמים הקודמות הוא נהג לחזור מוקדם מהכנסייה. היא יצאה כמה פעמים אל השער והסתכלה אם הוא כבר חוזר. הארוחה הייתה מוכנה, מצפה לו כשיחזור, אבל שום דבר - הוא לא הגיע. היא יצאה החוצה פעם שנייה ופעם שלישית ובסוף ראתה אותו מרחוק צועד לאט לאט, בקושי מצליח לשים רגל אחת לפני השנייה.

אלוהים, מה קרה לו? - היא חשבה - מה לא בסדר אתו? בדרך כלל הוא צועד כמו פרש. יכול להיות שהוא שיכור, אבל הוא לא רגיל להשתכר, הוא בטח חולה.

היא לא חיכתה שהוא יגיע אל השער. היא רצה קדימה לפגוש אותו. היא רצה אולי עד הבית השלישי ברחוב.

"הו, יקירי, מה קרה לך? למה אתה הולך כל כך לאט?"

"עזבי, אשה, אני אגיד לך כשנגיע הביתה - אם רק אצליח לעשות את זה, אבל אני לא מאמין שאני אוכל."

האשה הצעירה נחרדה: "מה קרה לך?"

הם נכנסו לבית.

היא אמרה לו: "מה להביא לך? משהו לשתות?"

"אני לא צריך שום דבר." הוא אמר.

"בוא, אכין לך כוס קפה טוב או תה. זה תכף יהיה מוכן. מה אתה מעדיף?"

"אל תציעי לי שום אוכל ושום שתייה, רק תסדרי לי את המטה שאוכל לשכב ותעזרי לי לחלוץ את המגפיים."

האשה המסכנה חלצה לו את המגפיים, אבל היא כל כך בכתה; היא בקושי ידעה מה היא עושה.

"אוי, בעלי, תגיד לי בבקשה למי לרוץ, לכומר, לרופא. את מי להביא לך ראשון?"

"אני לא צריך כומר או רופא, כי אני יודע שאני הולך למות עכשיו. יותר טוב שתרוצי לקרוא לחבר שלי שיבוא לפה."

"אוי, יקירי, מה הוא יוכל לעשות? הרופא יוכל לעזור לך."

"תשמעי, יקרה שלי, אני רוצה לכתוב צוואה ושהוא יהיה עד."

"אלוהים" בכתה האשה, "אתה הולך לעזוב אותי, אתה לא סתם צוחק עלי, אלוהים, אוי אלוהים!" היא התחילה לקונן.

"יקרה שלי," הוא אמר, "אל תבכי. רוצי מהר כדי שאספיק לתת צוואה כל זמן שאני עוד מסוגל לדבר. אין לנו ילדים, אז כשאני אמות הקרובים עלולים לזרוק אותך החוצה ולקחת ממך את המשק ואת כל הרכוש."

האשה קמה ורצה לבית של החבר הוותיק, כשהיא בוכה בכי תמרורים כל הדרך. כשפתחה את השער מצאה אותו מולה.

"מה העניינים, שכנה? למה את בוכה? מה קרה לך?"

"אוי, אל תשאל, רק בוא מיד, בבקשה, בעלי קורא לך!" היא אמרה.

"למה הוא קורא לי? רק עכשיו חזרתי אתו מהכנסייה."

"אלוהים, יכול להיות שלא נגיע בזמן למצוא אותו בחיים. הוא רוצה למסור צוואה. הוא קורא לך להיות עד, כי אתה תמיד נהגת אתנו ביושר."

"מסכן, החבר הוותיק שלי. אני בקושי מאמין שזה קורה. הלכנו הביתה יחד. לא היה שום סימן שמשהו עומד לקרות לו."

"אני לא נשארת לחכות לך." אמרה האשה, "אני מוכרחה לרוץ הביתה לראות מה שלומו."

האשה טסה הביתה, נכנסה לחדר ומצאה את בעלה שוכב על גבו בעיניים עצומות. היא רצה וגחנה מעליו:

"בעלי, אהובי, תפקח את העיניים, החבר שלך מגיע!"

הוא לא השיב.

"מה קרה לך? אתה לא מת, נכון?" יללה האשה, "למה אתה לא מדבר?"

טוב, האיש לא פקח את עיניו. היא מששה את החזה שלו – הוא לא נשם.

אוי, אלוהים, הבעל שלי מת!"

היא בכתה ובכתה בלב שבור. למה שלחת אותי החוצה? עכשיו לא הייתי כאן כשאתה מתת!"

בדיוק באותו רגע הופיע החבר בפתח:

"אלוהים, אלוהים, תפתח את העיניים, תדבר אל החבר הוותיק שלך! הוא כל כך אוהב אותך, ועכשיו אתה לא תגיד לו אף מלה."

האיש ניגש למיטה ואמר: "נו, מה העניין, חבר? תגיד משהו, למה שלחת לקרוא לי? באתי כמו שביקשת."

אבל הוא לא ענה. החבר לקח לו את היד, בדק את הדופק ועשה פרצוף עצוב.

"מה קורה, שכן? יכול להיות שהוא מת?"

"טוב, אני חושב שכן, יקירתי. בעולם הזה הוא כבר לא ידבר אתנו. זה בטוח."

האשה זרקה את עצמה על בעלה, בוכה, מנסה לנענע אותו, לעורר אותו, אבל הכל לשווא.

"תשמעי, שכנה" אמר החבר, "אל תבכי כל כך. הוא לא יחזור יותר לחיים. ברגע שאדם מת הוא מת. מוטב שתביאי לי תער שאוכל לגלח אותו, ואת תלכי להביא קצת מים, כי צריך לרחוץ אותו."

אבל האשה בכתה ובכתה. מה יהיה עליה עכשיו? היא לא זזה ממנו.

"איך הוא יכול היה לעזוב אותי כשנשאר לנו עוד הרבה לחיות יחד, לעבוד יחד? למה הוא בחר ללכת למקום שאני לא יכולה להצטרף אליו!" היא המשיכה לבַכות אותו בקול כל כך חזק עד שצעקותיה הדהדו בכל הבית.

ואז אמר האיש: "תשמעי, שכנה, אל תבכי. מוטב שתמהרי להלביש את הגופה כל זמן שהיא חמה. ברגע שהיא תתקשה לא נוכל לעשות את זה. תדאגי להדליק אש ולחמם מים כך שאוכל לרחוץ אותו בזמן שאת מכינה את ערש המוות.

האשה המסכנה יצאה מהחדר להביא סדינים וכריות שבת מהארון, אבל המשיכה לבכות כל הזמן. האיש התחיל לגלח את הגופה והאשה צעקה עליו שיעשה את זה בזהירות. שלא ימשוך את הזקן של בעלה.

"אוי, יקירתי" הוא אמר, "הוא כבר לא יכול להרגיש יותר כאב."

ואז, ברגע שערש המוות היה מוכן והמת נרחץ והולבש, הם הניחו אותו עליו, אבל האשה המשיכה להתאבל.

"אהובי, בעלי היפה, לא היה עוד אחד יפה כמוך וטוב לב כמוך בעולם כולו. אפילו פעם אחת בחיים הוא לא סטר לי, אחרת לא הייתי מתאבלת עליו כל כך." היא אמרה, "הוא לא עשה את זה אפילו כשגער בי והתרגז עלי."

אחרי כמה זמן אמר החבר: "שכנה, תקשיבי, תפסיקי לילל, או שאצטרך לעזוב אותך. את צריכה להחליט בקשר לכל הפרטים של הלוויה. תלכי לכנסייה לוודא שיצלצלו בפעמונים, תמצאי אנשים שיחפרו את הקבר ותלכי לעיר לקנות את כל מה שצריך לטקס. יש הרבה דברים שצריך לעשות, ואת, כל מה שאת עושה זה להתייפח ולבכות, ואם אני אעזוב אותך, מה תעשי?"

"אוי, בבקשה, אל תשאיר אותי לבד! מי עוד יוכל לעזור לי?"

"זה בדיוק מה שאני אומר. צריך להזעיק את הכומר ולהודיע לו שבעלך מת, שישמיע את צלצולי המוות, ומי ידאג לזה אם לא אני? בואי נחליט מי ילך העירה לערוך את הקניות. אנחנו זקוקים לארון מתים, לתכריכים ולנרות. על מי את יכולה לסמוך? במי את יכולה לבטוח בקשר לכסף אם לא עלי?"

"בעלי אמר אותו הדבר, שאתה היית תמיד הכי ישר אתנו." אמרה האשה הצעירה.

"אבל תקשיבי, שכנה" אמר האיש, "אני רוצה להחליף אתך מלה לפני שמישהו מגיע. אני רוצה לדבר אתך ביחידות."

"אז תדבר, חבר, מה אתה רוצה להגיד?"

"טוב, שכנה, מה שאני רוצה להגיד זה שאנו מכירים אחד את השני כבר הרבה זמן. הסתדרנו טוב כשאשתי הייתה עדין בחיים. את יודעת בעצמך שלא היינו שותים אפילו כוס שנפס, אחד בלי השני." הוא אמר, "כבר אז חשבתי לעצמי, אלוהים, כמה אני מחבב את השכנה הזאת. אף על פי שאשתי הייתה טובה גם, ויפה, ואהבתי אותה, לעתים קרובות חשבתי שאם, ברצון האל, החבר שלי ימות ואשתי תמות גם כן, לא ארצה אף אחת אחרת חוץ ממך. אף אחד לא ידע את זה, אני רק אמרתי את זה לעצמי. ועכשיו, את רואה מה עובר עלינו; בת זוגי מתה וכך גם בן זוגך. אז אני רוצה לבקש ממך לבוא להיות אשתי; עברה כבר שנה מאז שהתאלמנתי. כאילו הלב שלי אמר לי מראש שיבוא יום וגם את תישארי לבדך. למה, את לא יכולה להישאר לבדך, את חייבת להתחתן - החווה גדולה, היא זקוקה לגבר."

האשה אמרה לו: "אוי, שכן יקר שלי, אל תגיד דברים כאלה – שאני אצטרך להתחתן עוד פעם, שאני אקבור את בעלי האהוב עם המחשבה שאנשא שנית. לעולם לא, לא אני, כי לעולם לא אוכל למצוא גבר כמו שהאיש שלי היה, אדם טוב כמו שהוא היה. אין עוד אחד כמוהו בעולם כולו."

"אה, אבל יש," אמר החבר, "אשתי הייתה טובה גם, אבל היה עלי לשכוח אותה, כי אדם מת לעולם לא יחזור שוב לחיים. ואני לא אומר שאת צריכה להתחתן אתי תכף ומיד. זה בסדר שתתאבלי על בעלך, אפילו שלושה חודשים – הוא היה אדם כזה טוב – ואני אחכה לך." הוא אמר, "אני רק רוצה לשמוע אותך אומרת שתתחתני אתי, שתהיי אשתי. הלב שלי יטה אז הרבה יותר לעזור לך. את מבינה, את צריכה מישהו שיערוך את הקניות בעיר." הוא אמר, "מישהו שידאג לכסף שלך, מישהו שאת יכולה לסמוך עליו, כמוני."

והוא המשיך: "אנחנו חייבים לקנות אוכל ותכריכים ללוויה, אנחנו מוכרחים לערוך קניות. את יכולה לתת לי בערך שלושת אלפים פורינט (סוג מטבע). אין לך מה לפחד, אני לא אחביא את זה, אבל," הוא אמר, "רק אם תגידי לי, אפילו במלה אחת שתהיי אשתי וצעירה כפי שאת, לא תעבירי את חייך בבדידות."

האשה חשבה זמן מה ואז אמרה: "טוב, שכן, אני אשא בעול ככל שאוכל לשאת, אבל יבוא יום שבו אהיה חלשה יותר ואז אצטרך שיהיה מישהו לצדי, כן, אני אתחתן אתך," היא אמרה, "אבל, לא מיד. שלושה חודשים אני אתאבל עליו."

"זה מה שאני אומר." אמר האיש.

אז ההסכמה הפורמאלית ניתנה, היא התחייבה לבוא אתו בברית הנישואין.

"תגידי, שכנה, את בטוחה שתתחתני אתי?" שאל האיש.

"בטח. אם אמרתי, אני אקיים."

"טוב אז אם כך, אני חייב להגיד לך משהו נוסף, כך שלא תבואי אלי בטענות שאם היית יודעת, לא היית מבטיחה."

"מה אתה רוצה לומר, שכן? על מה אתה חושב?"

"אני אגיד לך," הוא אמר, "יש לי בעיה בחלקים הצנועים שלי שאני מרטיב את המטה כל לילה."

האשה נבוכה כשהיא שמעה את זה ממנו.

היא אמרה: "אל תדאג, שכן, זה בכלל לא חשוב. האיש שלי אפילו שיחרר מטען במיטה."

האיש המת לא יכול לשאת זאת יותר. הוא התיישב על ערש המוות ואמר: "לשחרר מטען במיטה? מתי עשיתי את זה? איך את יכולה לומר דבר כזה?"

החבר התפרץ בצחוק:

אתה רואה, ידידי," הוא אמר, "מי צדק אם כך?"

"איך את יכולה לומר שחרבנתי במיטה? אפילו פעם אחת בחיים, אפילו כאשר הייתי שיכור, לא עשיתי דבר כזה! אפילו לא השתנתי במיטה! זה מידת ההגינות שלך אתי? את מאשימה אותי בדברים כאלה אחרי מותי?"

"ידידי," אמר החבר, "תפסיק לריב – ישמרנו האל מרגשות רעים. רק תזכור מה שאמרתי לך – שאסור לך לבטוח באשה לגמרי."

טוב, חבר, איך מישהו יכול לסבול את זה?" אמר האיש המת, "את רואה, אשתי, למה גרמת? עכשיו אנחנו צריכים לעקור מהבית שלנו. לא נשאר לנו שום דבר על השם שלנו."

"לא, ידידי." החבר שלו אמר, "אני לא רוצה את מה ששיך לך. תישארו איפה שאתם. כל מה שרציתי היה להראות לך שזה לא טוב לסמוך לגמרי על אשה ולתת לה לדעת שאתה סומך עליה. זה יקלקל אותה."

הם נשארו אם כך בבית שלהם, סלחו אחד לשני והמשיכו לחיות יחד, אבל שוב לא היו להם חיים כל כך מאושרים כמו שהיו להם קודם. מאותו זמן היו להם תמיד טענות אחד על השני. זה מה שגרם להם החבר שלהם.

53

כוח המוסיקה

ליד חופי אגם לוך קוֹרִיבּ, חי לפני הרבה מאוד שנים בעל טירה ושמו אַאוֹדָן יחד עם רעייתו אֵייסְלִינג. במשך שנים רבות לא היו לבני הזוג ילדים. המחשבה על כך שלא יהיו להם לא בן ולא בת שיירשו את עושרם בבוא העת, גרמה להם צער ואכזבה רבה.

אך הנה, סוף סוף, למרבה שמחתם הביאה אֵייסְלִינג תינוקת לעולם. הכל בטירה היו מאושרים, החל באדוני הטירה וכלה בְּבָּלָבָאוּן, שכיר יום חרש-אילם אשר עבד באורווה ובגני הטירה. אֵגְנָה הדרואיד (כהן) של בעל הטירה יצא בלילה לצפות בשמים ולקרוא בהם את הגורל המיועד לתינוקת.

"ספר לנו," אמר אַאוֹדָן, "מה צופן הגורל לבתנו האהובה?"

"היא תהיה אהובה מאוד." השיב הדרואיד.

"הו, אני בטוח בכך, אך ספר לי עוד."

היא תהיה נבונה ובעלת כשרונות רבים, ומוסיקה תשחק תפקיד מכריע באושרה."

"האם יקרבו אליה צער וסכנה?"

"שניהם יאיימו עליה, אך משניהם תנצל. מסירות ואהבה יגנו עליה מכל סכנה וצערה יתחלף בשמחה בזכות כוחה של המוסיקה."

"אמור לי אם כך, אֵגְנָה, מה שם יותן לתינוקת?"

"כוכב קטן זורח הלילה והוא נוצץ באור בוהק. נקרא לה בשמו רֶיְילְטִין (כוכב קטן).

לא הרחק מטירתו של אַאוֹדָן חיה אלמנה בשם גְּרַנְיָה ולה בן יחיד בשם קוֹן – נער כבן עשר שנים. החדשות על לידתה של רֶיְילְטִין לא גרמו נחת לא לאם ולא לבנה, להפך הם חשו אכזבה עמוקה. אביו של קוֹן היה קרוב משפחה רחוק של אַאוֹדָן, וּגְרַנְיָה קיוותה שבנה יירש את נכסיו של בעל הטירה.

"חדשות רעות הן עבורך, ילדי," אמרה לו כשנודע לה על הולדת רֶיְילְטִין, "קיוויתי שתירש את הטירה וכל אשר בה."

"תמיד שאפתי להיות בעל טירה, אמא."

"ובכן נערי, אל יפול לבבך. אדאג לכך שתהיה בכל זאת לאיש עשיר."

השנים חלפו. רֶיְילְטִין צמחה והייתה לנערה יפיפייה. היא הייתה גם טובת לב לא פחות משהייתה יפה. היה במשק הבית אדם אחד שחיבתו אליה הייתה כה רבה עד שהיה מוכן להביא כל קורבן כדי להעניק לה רגע אחד של שמחה. זה היה בָּלָבָאוּן, העובד המסכן החרש-אילם. אף הנערה, בתורה, רכשה לו חיבה עמוקה והשיבה לו ביחס חם ומסור.

ככל שחלפו השנים התעוררה בלבה של גְּרַנְיָה תשוקה הולכת וגוברת להביא לכך שרֶיְילְטִין תינשא לבנה קוֹן. אם יעלה ביד קוֹן לשאתה לאשה יהפוך הוא לבעליו של מחצית הרכוש שיותיר אחריו אַאוֹדָן במותו.

האם ובנה ביקרו בטירה לעתים תכופות, אך למרבה אכזבתם של קוֹן ואמו, רֶיְילְטִין לא העלתה כלל על דעתה להינשא לקוֹן.

"אח! אם רק לא הייתה הנערה הזו רואה את אוויר העולם," הייתה אומרת האם לבנה, "היית אתה בני יורש את כל העושר שבאמת מגיע לך. לבי כואב על כך. בריאותי הולכת ומתרופפת ואני חוששת שאתה תישאר בודד וחסר כל כאשר תגיע שעתי."

קוֹן החל לשנוא את רֶיְילְטִין, אף שהמשיך להעמיד פנים כידיד ורע. מחשבות שחורות וקודרות עלו על דעתו.

"הו אמא," אמר יום אחד, "אם רק יכולנו להביא על רֶיְילְטִין את קיצה."

"שתוק, בני, לא ניתן לעשות דבר כדי להבטיח את מה שאתה מקווה לו!"

בבוקר אחד של יום קיץ נפלא יצאה רֶיְילְטִין לטייל לבדה. היא צעדה על גדת הנהר הסוער אשר גלגל מימיו בשאון אל הים. בקצה המרוחק של הדרך הייתה חורשה עבותה. הנערה החביבה זמרה לעצמה שורות נשכחות מבלדות עתיקות ועצרה לקטוף פרחים שצמחו על קצה המצוק המתנשא מעל לנהר. היה זה צרוף מקרים מוזר שדווקא אז צעד קוֹן באותה דרך עצמה. רֶיְילְטִין לא הבחינה בו ולא הייתה ערה לנוכחותו במקום.

למראה הנערה עלתה במוחו של קון מחשבה זדונית: איש אינו צופה במעשיו, חשב. אם תיפול רֶיְילְטִין לנהר ותסחף במימיו יהיו הכל סבורים שמדובר בתאונה.

הוא התגנב בחשאי לעברה וכבר התכוון לגלגל אותה אל תוך המים הסוערים, עת אחזו בו לפתע שתי זרועות חסונות. הוא ניסה לשחרר את עצמו ואיבד את שיווי משקלו. בצעקה מחרידה התגלגל וצנח אל תוך המערבולת הגועשת ונסחף אל הים הפתוח. בָּלָבָאוּן שהלך בעקבות גבירתו האהובה ועמד בצל עצי החורשה, הוא זה שראה את קוֹן המתגנב לעבר הנערה ועצר אותו ברגע האחרון מלבצע את זממו.

הנערה המסכנה כמעט והתעלפה מעצמת הזעזוע הנורא שעבר עליה. בָּלָבָאוּן חיבק אותה והרגיעה. הוריה נחרדו כאשר שמעו על מה שארע.

אֵייסְלִינג גמרה אומר שלעולם לא תניח עוד לבתה לשוטט בגפה. היא או בעלה חייבים להיות כל העת בקרבתה.

"אבל אֵייסְלִינג." היה אַאוֹדָן אומר לה, "רֶיְילְטִין לעולם לא תוכל להינשא אם תמשיכי לשמור אותה כל העת לצדך."

"מוטב שלא תינשא מאשר תיחשף לסכנה להיות לאשה לאדם שלא יהלום אותה!"

"הן יודעת את, אֵייסְלִינג, שרבים הם מעריציה וכל אחד מהם יהיה גאה להיות לה לבעל. נוכחותך המתמדת מונעת מכל מחזר להתקרב אליה."

"ובכן, אני מסרבת להרפות את שמירתי!" הייתה תשובתה, ובכך נסתיים העניין.

גְּרַנְיָה לא האריכה ימים; היא נפטרה כמעט מיד לאחר ששמעה את הבשורה המרה על מותו של בנה.

ימים לא רבים אחר כך באו אורחים אל הטירה. ביניהם היה גם נסיך צעיר בשם קוֹלְם שבא לשם בחברת אֵנְדָה, נגן הנבל שלו.

קוֹלְם היה בן יחיד. הוריו מתו כאשר היה עדין צעיר לימים. אֵנְדָה היה ידידו האהוב והנאמן ביותר. למן הרגע שקוֹלְם ראה את רֶיְילְטִין חש שהוא חפץ בה יותר מכל אשה אחרת בעולם. לשווא ניסה למצוא הזדמנות לשוחח עמה כשהיא לבדה. אמה לא משה ממנה אף לרגע.

רֶיְילְטִין מצדה הייתה שמחה לשוחח עם הנסיך הנאה ויפה התואר. קוֹלְם הרהר בדבר. "אֵנְדָה," אמר לחברו נגן הנבל, "אני תוהה כיצד אוכל להגיע לכלל שיחה עם רֶיְילְטִין בלי שאמה תהיה נוכחת."

"הבה ונראה," אמר אֵנְדָה, "הו, יש לי תוכנית! מחר בלילה יערך לכבודך בטירה נשף גדול. אמה של רֶיְילְטִין לא תוכל להעליב אותך בכך שלא תרשה לבתה לרקוד עם אורח הכבוד."

"אני אנגן נעימת ריקוד שבו מחליפים הרוקדים את מקומותיהם. בסיום הריקוד כל אלה שהיו בצד אחד של האולם יגיעו אל צדו האחר ואתה ורֶיְילְטִין תמצאו את עצמכם קרוב לדלת."

האם זו הדלת הנפתחת אל הגן?" שאל קולם.

"אכן כן. ברגע שתהיו שם אפסיק את נעימת הריקוד ואחל בניגון גִ'ינְטְרֵייג'' (מנגינת צחוק). כל החבורה תתחיל לגחך ולצחקק עד שתתקף בבולמוס בלתי נשלט של צחוק. הם יצחקו ויצחקו עד אפיסת כוחות ויהיו מוכרחים לשבת ולנוח. גם אתה ורֶיְילְטִין תהיו נתונים להשפעת הקסם. ואז אנגן סוּאַנְטְרֵייג' (שיר ערש) שיגרום לכל אחד מן הנוכחים לפהק ולעצום עיניים. לבסוף ישקעו כולם בשינה עמוקה.

בָּלָבָאוּן יתחבא מאחורי וילונות החלון הסמוך לדלת הגן. הוא לא ישמע את המוסיקה ולא יושפע ממנה. עוד בטרם תשקעו אתה ורֶיְילְטִין בשינה יוליך אתכם בָּלָבָאוּן החוצה אל הגן. כל יתר בני החבורה יהיו כה מנומנמים עד שלא יבחינו בהעדרכם."

"אך כיצד תסדיר כל זאת עם בָּלָבָאוּן? הוא אינו שומע."

"סַיְיל נערתה הנאמנה של רֶיְילְטִין תעביר לו את כל ההוראות הדרושות בעזרת סימנים ותנחה אותו למקומו מאחרי הוילונות עוד בטרם יגיעו האורחים אל אולם הנשפים."

"האם אתה בטוח שיבין את כל הנדרש ממנו?"

"אין ספק. הוא אומנם חרש ואילם, אך נבון דעת ביותר. ברגע שתמצאו את עצמכם בגן יסורו קורי השינה מעיניכם ותוכלו לשוחח כאוות נפשכם ולהגיע לכלל הבנה. אני אמשיך לנגן את הסוּאַנְטְרֵייג' לזמן מה ואז אפצח בנעימת גּוֹלְטְרֵייג' (נעימת בכי)."

"איזו מנגינה היא זו?"

"זוהי מנגינה בכי שלשמעה יתחילו הכל ליבב ולהתייפח. אנחות נכאים וקינות תשמענה מכל עבר. בסיום הגּוֹלְטְרֵייג' אשמיע שלושה צלילים חדים ברצף מהיר. זה יהיה לך ולרֶיְילְטִין האות לחזור ולהיכנס לאולם."

בערב יום המחרת קושט אולם הנשפים והואר באור יקרות. תכשיטי הנשים והתלבושות המפוארות הוסיפו לפאר ולהדר. ברגע הנכון שאל קוֹלְם אם נגן הנבל יוכל לנגן לפני האורחים את המוסיקה הקסומה שלו. הכל נתנו הסכמתם ברצון וציפו בשקיקה למנגינה.

אֵנְדָה החל על פי התוכנית המוסכמת מראש לנגן את נעימת הריקוד. קולם החווה קידה לאֵייסְלִינג וביקש את רשותה להזמין את בתה לריקוד, ואֵייסְלִינג כצפוי, לא יכלה לסרב לבקשתו.

הריקוד החל והמוסיקה נמשכה עד אשר הגיעו קוֹלְם ורֶיְילְטִין אל הדלת המובילה אל הגן. ואז החל אֵנְדָה את נעימת הגִ'ינְטְרֵייג'. חיוכים וגיחוכים עלו על פניהם של הנוכחים ובעקבותיהם צחקוקים ורעמי צחוק שהפכו לבולמוס צחוק בלתי נשלט. אנשים צחקו וצחקו עד לאובדן כוחות והוכרחו לשבת תחתם ולנוח. הם היו מותשים וחסרי כוח.

אֵנְדָה פצח בנעימת סוּאַנְטְרֵייג'. אנשים החלו לפהק, עיניהם נעצמו וראשיהם צנחו על חזותיהם. בחדר השתררה דממה שהופרה רק על ידי נחירות האנשים הרדומים.

כאשר נוכח בָּלָבָאוּן לדעת שהכל נרדמו, הוא מיהר להגיח מאחרי הוילון ולהוציא את קוֹלְם ורֶיְילְטִין מן האולם. עד מהרה הסירה הרוח הרעננה הנושבת בגן את קורי השינה מעיניהם והם החלו לשוחח.

באותה שעה עצמה חדל אֵנְדָה מנגינת שיר הערש והחליף אותה בנעימת גּוֹלְטְרֵייג'. אנחות ויבבות בכי החלו להישמע מכל עבר. קולות בכי וקינה מילאו את חלל האולם.

אֵייסְלִינג החלה לספוק כפיים ולקרוא בקול חנוק מבכי: "הו ידידי, על מה ולמה נתקפנו כולנו צער? מה הסיבה לדמעות?"

בתשובה לשאלתה נשמעו רק קינות רמות יותר.

"והיכן היא ילדתי? איפה את רֶיְילְטִין?" גם שאלה זו לא זכתה אלא למבול חדש של אנחות ויבבות.

"הו, היכן את רֶיְילְטִין שלי? אם אך יכולתי למוצאך הייתי ממלאת כל משאלה שתבקשי ממני!"

המוסיקה פסקה ועמה קולות היגון ואז צבט אֵנְדָה במיתרי הנבל והשמיע רצף של שלושה צלילים חדים ומיד נפתחה הדלת בקצה המרוחק של האולם וקוֹלְם ורֶיְילְטִין נכנסו.

"הו, ילדתי, ילדה יקרה שלי, השבח לאל, את בריאה ושלימה!" קראה אֵייסְלִינג.

"כן יקירתי," אמר אַאוֹדָן, "ועכשיו תוכלי כפי שהבטחת למלא כל משאלה שתבקש ממך."

"מהו הדבר שאת חושקת בו יותר מכל, בתי?" שאלה אֵייסְלִינג.

"קוֹלְם ישיב לך על כך, אמא." אמרה רֶיְילְטִין.

"דומני שמזה זמן מה ידוע לי מה עתיד קוֹלְם לבקש," אמר אַאוֹדָן, "אבל אניח לו לדבר בשם עצמו.

"דברי לא יארכו," אמר קוֹלְם, "אני מבקש את ידה של בתך. ברצוני לשאת אותה לאשה."

ועוד בטרם הספיקו הוריה להגיד מלה, פרצו כל הנוכחים בקריאות שמחה ובתשואות.

"רשותי ניתנת לך," אמר אַאוֹדָן, "ואני חושב שאני יכול לומר זאת גם בשמה של רעייתי."

אֵייסְלִינג המסכנה הייתה עדין כה המומה מכל מה שארע עד שכל אשר יכלה לעשות היה להניע את ראשה בהסכמה.

חתונה נהדרת נערכה לזוג הצעיר. ימים רבים נמשך המשתה וכל יום היה טוב מקודמו. כל אנשי המחוז נטלו חלק בשמחתו של הזוג הצעיר.

קוֹלְם ורֶיְילְטִין חיו באושר עד גיל זקנה ושיבה. נולדו להם ילדים ונכדים לרוב, ומכל בני המשפחה היה אחד שהיה אהוד על הכל - בָּלָבָאוּן הנאמן.

משנולדו ילדיהם של בני הזוג ליווה אותם בָּלָבָאוּן באותה מסירות ואהבה שליווה את אמם. הוא לא זכה לראות גם את נכדיה של רֶיְילְטִין, אך פעמים רבות סופר להם על האיש הזקן שכה אהב את סבתם ועל אותו יום שבו הציל אותה ממוות.

"אני חושב," אמר קוֹלְם בן השמונה לאחיו התאום אַאוֹדָן "שבָּלָבָאוּן פשוט הציל לנו את סבתא!"

"כן, אתה צודק." השיב לו אחיו, "אם לא היה מציל אותה היינו חיים היום בלי סבתא!"

54

שומר סוסי המלך

פעם אחת לפני שנים רבות חי מלך גאה ורב כוח. היו בבעלותו ארמונות רבים וספינות עמוסות בסחורות יקרות ערך ונושאות שכיות חמדה הגיעו אליו מארצות רחוקות. בית גנזיו היה מלא בכל האוצרות שיכול העולם בתקופתו לספק לו. מאות סוסות יפיפיות וסוסים ערביים אצילים בעלי אילנות יוחסין מפוארים, מילאו את אורוותיו. צבאו האדיר הטיל מורא על כל אויביו וחורשי רע בכל פינות הממלכה חרדו מפני צדקו. אלה היו ימים שקשתות וחצים משלו בכיפה וכאשר יצא המלך למסע צייד בחברתם של מלכים אחרים, נסיכים, שולטנים וכליפים, היו כלי הזין שלו המפוארים והמשובחים מכל.

יום אחד כאשר ביקש לנוח מטרדות המלוכה ומטקסי החצר המייגעים שהיה עליו לערוך בעת שאירח את שגרירי הארצות הפוקדים את ארמונו, יצא המלך למסע צייד בגפו. הוא חדר יותר ויותר למעמקי היער ללא כל מלווה או אפילו נער שישא את אשפת חציו. הוא חשב רק על הצייד ולבו היה שליו. פעם או פעמיים נגלתה לעיניו איילה זהובה, אך בכל פעם שהניח חץ על מיתר קשתו, חמקה היא לתוך הסבך ונעלמה מעיניו. הוא ניסה לעקוב אחריה, אך צבעי ההסוואה שלה סייעו לה להיבלע בתוך סביבתה לבלתי הכר.

רוגז על מזלו הרע שגרם לו לאבד שוב ושוב את טרפו, השתרע המלך לבסוף לרגלי עץ עתיק, שאם לדון על פי היקף גזעו היה בוודאי בן מאתיים שנה. רגעים אחדים אחר כך ננער המלך באחת למשמע קול שבירה חד של ענף עץ תחת מדרך רגל. במרחק פסיעות אחדות ממנו ניצב אדם זקן.

בחששו פן הזר הקרב, על אף גילו, הוא שודד או רוצח, מיהר המלך להניח חץ על מיתר קשתו ובכוונו אותו קרא בקול:

"מי אתה ומה מעשיך כאן? בן מוות אתה אם תתקרב ולו גם צעד אחד נוסף!"

הזר הקשיש כרע ברך ובעיניים חסרות מורא הביט ישר לתוך עיניו של המלך ואמר:

"המלך לעולם יחיה! ייתן לך אללה שלום ויוסיף שנים על שנותיך. הו מלך נאדר, יש לך באורוותיך המלכותיות מאתיים סוסים וסוסות, ואני יודע את שמו של כל אחד ואחד מהם, כיוון שאני הוא חמיד, מנהל האורוות המלכותיות ואחראי על כל סוסיך, ועם זאת קל לך יותר לזהות איילה ביער מאשר את פניו של אחד מנתיניך הנאמנים!"

בשומעו זאת חש המלך בלבו רגש עז של בושה. בפנותו אל האיש הזקן הושיט לו את ידו והקימו וביקש את סליחתו.

יחדיו חזרו הם אל הארמון. המלך שפל הרוח שוחח כשווה אל שווה עם חמיד שומר הסוסים שבילה באורוותיו חמישים משנות חייו.

המלך הגאה לשעבר קיבל על עצמו להכיר את נתיניו יותר ומאותו יום ואילך השתמש בכל הזדמנות שנפלה לידו לקשור אתם קשרי רעות. הוא נוכח לדעת כי חלק מאחריותו כשליט היא להכיר כל אחד מנתיניו כשם שחמיד מכיר את סוסיו, ואללה העניק לו ולממלכתו שנים רבות של שלום ויציבות.

55

בת הדאל - מקבילה פרסית מלוריסטן לסיפור לכלוכית

היה פעם אדם שלא היו לו ילדים. הייתה לו אשה, והוא אמר לה באחד הימים: "אישה, אני יוצא לדרך עם שיירה. כשאחזור, אם לא יהיה לך ילד, אתגרש ממך."
"טוב ויפה," אמרה לו, ולעצמה אמרה, "יא אללה, עכשיו הוא מצא לו באמת דבר להתגולל עלי. אם לא יהיה לי ילד עד שובו, הוא יתגרש ממני כשיחזור הביתה."
בדיוק באותו רגע הופיע מולה ואמר, "תני לי משהו ואני אתפלל למענך כך שתוכלי ללדת בן ובת."
"טוב ויפה," אמרה, והוא כתב משהו על ביצה, על חתיכת בשר – עצם שוק, ואמר, "מזה יהיה לך ילד. הביצה תהפוך לילדה." ואז הוא הוסיף: "שימי אותם בעריסה במשך ארבעים יום. שבי לידם ושירי להם שירי ערש כל היום כולו. אל תעזבי אותם לרגע."
"בסדר," אמרה האשה.
ואז, כעבור ארבעים יום, חזר הבעל. ברצון אללה העצם והביצה עתידים היו להפוך ליצורים אנושיים. אבל בדיוק אז נכנס בעלה, הסתכל ואמר, "אשה, איזה סוג של ילדים הם אלה? מה הם?"
"האם לא אמרת שאתה רוצה ילדים?"
"כן, אבל האם יכולים ילדים יכולים להיווצר בארבעים יום?" ואז הוא התעקש במפגיע שתלך לכבס את הבגדים שלו.
"השתגעת? איזה שד נכנס בך?" אמרה לו, "האם לא אמרת בעצמך שאתה רוצה ילדים? אני לא יכולה ללכת עכשיו. התינוקות שלי ימותו לפני שאחזור."
"את חייבת ללכת," התעקש הבעל.
כאשר הלכה לרחוץ את הדברים שלו, התחיל הבעל לחטט בעריסה. הוא חיטט וחפר וראה שהם רק עצם שוק וביצה מכוסים בסמרטוטים. הוא השליך את העצם לכלב, ואת הביצה זרק על ערמת הדומן.
האשה מיהרה לחזור, אבל כאשר הגיעה, אמר לה בעלה: "בת כלבים שכמותך! רק בגלל שחזרתי את חושבת שאת יכולה לשים עצם וביצה בעריסה ולגרום לי לחשוב שהם בן ובת?"
הוא קילל אותה והמשיך. "הסתלקי מכאן, לעזאזל!"
האשה המסכנה ישבה ובכתה ובכתה. ציפור הדאל הופיעה ונחת לידה. "אני יכולה לקחת את זה?" שאלה. [דאל בפולקלור הלורי דומה להוּמה בפולקלור הפרסי. זוהי ציפור מקסימה שמופיעה בסיפורים רבים כמו דֵאוּס אֵקְס מָכּינָה].
"קחי את זה," אמרה האשה.
"אני יכולה לקחת את זה?" שאלה ציפור הדאל שוב.
"כן," אמרה האשה, "קחי את זה! קחי אותו מכאן!"
הציפור הרימה את הביצה ולקחה אותה למערה בתוך צוק תלול. כעבור ארבעים יום ברצון אללה, הפכה הביצה לנערה צעירה ויפה עם תלתלי משי. כל היום ישבה הנערה על סף התהום וסרקה את קווצות שיערה. הציפור הלכה והביאה לה צמר וחוטים, והנערה טוותה אותם בנול והכינה שטיח.
יום אחד אמרה הנערה לציפור: "אמא, אני רוצה לרדת אל המעיין לשטוף את ידי ורגלי. איך אוכל לרדת מן המצוק הזה?"
"בתי," אמרה לה הציפור, "אביא לך מים כמה שתרצי. כל דבר שתרצי אביא לך."
"לא," אמרה הנערה, "ומה אם אני רוצה לרדת אל המים?"
"כאשר תרצי לרדת, אמרי: 'מצוק, הורד אותי למטה', והוא יוריד אותך למטה. כאשר תרצי לעלות אמרי: 'מצוק העלה אותי למעלה', והוא יעלה אותך חזרה."
וכך באותו יום, ירדה הנערה למעיין. היא אמרה: "מצוק, הורד אותי למטה" והיא ירדה למטה לשטוף את ידיה ואת רגליה. היו לה מנעלי זהב על רגליה.
באותו יום עצמו הגיעו לשם העדרים של בן המלך. היא זינקה בחופזה כדי להימלט, אבל אחת מנעלי הבית שלה וקווצת שיער שלה נותרו מאחור – נעל בית מזהב ואניץ משי משערה.
לבן המלך הייתה סוסה לבנה. היא נבהלה מנצנוץ הזהב של הנעל וקווצת השיער ונרתעה לאחור.
"סוסה לבנה," אמר הנסיך, "אם זה טוב, אנשק אותך שלוש פעמים על מצחך. אם זה רע, אחבוט שלוש פעמים על מצחך."
כאשר התקרב וראה את הנעל והשיער, נשק הנסיך שלוש פעמים למצחה של הסוסה. הוא הרים את הנעל וקווצת השיער והביאם לביתו. "בחיי אמי ואבי," אמר, "אם אתחתן אקח לי לאשה את בעלת נעל הזהב ושיער המשי. אחרת לא אתחתן לעולם."
"זוהי פייה, או שדה או משהו מעין זה." אמרה לו אמו, אבל בדיוק אז הופיעה זקנה ואמרה לו: "מה תיתן לי אם אמצא אותה בשבילך?"
"ניתן לך את משקלך בזהב ואבני חן."
"תנו לי את משקלי בחבל," אמרה להם.
"חבל?" אמרו. "זה כל מה שאת רוצה?"
"כן."
הם שקלו על כן חבלים כמשקלה ונתנו לה אותם. הם נתנו לה גם סאה של אורז, גדי, סיר, מכתש ועלי. היא לקחה אותם ויצאה לדרך אל מרגלות המצוק עם בתה המטונפת והמאוסה ועם חופן יתדות.
כאשר הגיעה לשם היא הפכה את המכתש על פניו, שפכה עליו את האורז והחלה לכתוש אותו עם ידית העלי. את הסיר היא הניחה הפוך והמים נשפכו מתוכו על המדורה. את הגדי היא זרקה על הקרקע וקרבה לגרונו את גב הלהב של הסכין.
הנערה שצפתה במעשיה מראש הצוק, לא יכלה להתאפק (וזאת הייתה ראשית נפילתה). "אשה זקנה," אמרה לה, "הכניסי את האורז לתוך המכתש! אשה זקנה, כתשי אותו עם החלק השני של העלי, לא עם הידית! אשה זקנה, הסיר הפוך! אשה זקנה, שימי את תחתית הסיר על האש! אשה זקנה, שחטי את הגדי עם הצד החד של הסכין!"
"הו חביבתי," אמרה הזקנה, "העיניים שלי כבר לא רואות היטב. רדי למטה ועזרי לי לעשות הכל כמו שצריך."
"מצוק, הורד אותי למטה." אמרה הנערה. כשהגיעה למטה, הפשילה את שרווליה, הכינה את האורז ושמה אותו בתוך הסיר על האש כדי שיתבשל. היא השכיבה את הגדי על הקרקע, שחטה אותו ופשטה את עורו ואז צלתה את בשרו על האש.
עכשיו, הזקנה קבעה מראש עם הפרש של הנסיך: "אתה תסתתר בקרבת מקום," אמרה לו, "וכאשר אומר: 'קרב הלום, הפרה הגיעה למרעה, הכבשה נכנסה לאחו', תצא ממחבואך ותעזור לי."
"בסדר גמור."
כשסיימה הנערה את מלאכתה אמרה לה הזקנה: "הוי בתי, פלי בבקשה את הכינים משערותי."
הנערה נהגה באצילות. היא לא אמרה: "אני נגעלת!" או "לְמָה את חושבת את עצמך?" היא הניחה את ראשה של הזקנה בחוצנה והחלה לפלות את כיניה. בינתיים באה בתה המאוסה של הזקנה והצמידה את שמלה של הנערה לקרקע סביב סביב עם יתדות.
"אשה זקנה," שאלה הנערה, "מה הבת שלך עושה?"
"חביבתי," אמרה לה הזקנה, "היא מעולם לא ראתה דבר כזה. היא פשוט מסתכלת בבגדים שלך. בואי, תני לי לספר לך סיפור." ואז היא אמרה: "קרב הלום, הפרה הגיעה למרעה, הכבשה נכנסה לאחו!"
לפתע ראתה הנערה פרש מסתער עליה. היא התכוונה לומר: "מצוק העלה אותי למעלה!" אבל אז הבינה שהיא מסומרת כולה אל הקרקע. הפרש עקר את היתדות, לקח את הנערה בזרועה, העלה אותה על גב סוסו ונשא אותה אל סבך הקנים.
"אתה יכול ללכת", אמרה הזקנה, "הבחורה הזו באה מן המערה שעל המצוק. אני אוביל אותה חזרה. אתה רכב לדרכך, ואני אקח אותה הביתה."
לאחר שהפרש רכב לדרכו, פשטה הזקנה את כל בגדיה של הבחורה והלבישה בהם את בתה שלה היא חתכה את מחלפות ראשה וקשרה אותה לעץ. את בתה שלה הרכיבה על סוס ונשאה אותה הרחק משם. באותו לילה השיאה אותה לנסיך במשתה כלולות עם תופים ומצילתיים.
כאשר נוכח הבן לדעת כי אין זו הנערה שאותה דימה לעצמו הוא נמלא בחרטה ואמר: "קדושים שבמרום, מה קרה לראש הזהוב, לאותם תלתלי משי?"
"לא ראית אותם במו עיניך?" שאלה אמו. אבל לבו של הנער מת בקרבו, והוא לא חפץ יותר באשתו.
ושם בסבך הייתה הנערה קשורה לעץ. אריה בא והסתובב סביבה. הוא נהם ואמר: "האם אוכל אותך?"
"אכול אותי", אמרה.
כאשר התנפל עליה האריה, אמרה לו: "בשם עַלִי, טרוף אותי מבלי שתיטוף אף טיפה מדמי על הארץ."
האריה טרף אותה. אחר כך ניגש למעיין וטבל את זרבוביתו בתוך המים. שן אחת הייתה חסרה בפיו וטיפה מדמה נשרה אל תוך המים. הטיפה הזו הפכה לקנה שרק אללה לבדו יודע מה גובהו.
רועה צאן מרועיו של המלך עבר שם והתבונן בקנים. הקנה הזה מאוד מצא חן בעיניו. הוא חתך אותו, הכין ממנו חליל ונשף לתוכו. באותו ערב נשף הרועה לתוך החליל ומן החליל בקע קול:
"נגן, רועה, נגן, חלל קינה על נערה,
על בת-ציפור אשר שכנה על צוק במערה.
אל ערבה במעיין כפתני הזקנה.
לפי אריה טורף הייתי למנה.
הזקנה, שהייתה לחותנתו של הנסיך חטפה את החליל מידו של הרועה והשליכה אותו על ערמת הדומן.
"איזה מין מעשה ליצנות את עושה?" אמר הרועה, אבל הנסיך חשד במשהו.
באותו לילה יצאה רועת אווזים זקנה לקושש עצי הסקה. על ערמת הדומן ראתה קנה מונח. היא נטלה אותו והניחה אותו על ראשו של כד הקמח. "הוא עדין לח," אמרה. "כאשר הוא יתייבש אכניס אותו לאש."
למחרת בבוקר יצאה רועת האווזים הזקנה מן הבית. הקנה הפך לנערה. הנערה הפשילה את שרווליה, שטפו וסידרה את הבית ואחר כך הלכה והסתתרה מאחורי כד הקמח. באותו ערב שבה הזקנה הביתה ושמחה למראה עיניה. היא שאלה את השכנה, "האם את עשית את זה בשבילי?"
"לא," השיבה לה. אחר כך החלו השכנים ללעוג לה: "למי את חושבת את עצמך? האם אנחנו המשרתים שלך?"
כך חלפו להם יומיים.
יום אחד נשארה הזקנה במיטתה. היא ראתה את הנערה יוצאת ממקום מחבואה, מטאטאת את הבית ומסדרת אותו, מביאה מים ואופה לחם. בדיוק ברגע שהתכוונה לחזור ולהסתתר תפסה אותה הזקנה (הנערה הייתה חמודה כמו תמונה) ושאלה אותה: "בתי, האם את יצור אנוש או בת שדים?"
"אני גם יצור אנוש וגם בת שדים," אמרה. ואז היא סיפרה את קורותיה לזקנה בדיוק כמו שסיפרתי לכם.
הזקנה הביאה לה קיבת כבשה ואמרה לה: "שימי את זה על ראשך והתחפשי לנערה מאוסה." ואז הוסיפה ואמרה: "שלא תעיזי לצאת החוצה." היא הלבישה אותה בבגדים מרופטים, והנערה קיבלה עליה את הדין. מאותו יום ואילך הייתה הזקנה יוצאת אל ההרים, והנערה הייתה שואבת מים, מכינה לחם ועושה מטלות שונות שהטילה עליה.
יום אחד הלכה הזקנה לחלק האחורי של חצר הבית. היא אמרה לה: "בתי, אל תצאי החוצה!" ואז הלכה הנערה לחמם קצת מים ולחפוף את שיערה. כמה נערים שיחקו בגולות על הגג. הגולה של הנסיך נפלה דרך ארובת האוורור ונחתה על המחבת. כאשר הכניס הנסיך את ראשו מבעד לארובה, ראה את הנערה ללא הכיסוי והתרגש מאוד. הוא השליך את הגולה חזרה לגג ואחד החברים שלו אמר: "מה קרה לך?" מישהו אחר שאל: "משהו לא בסדר?" אבל הנסיך אמר: "שום דבר, יש לי כאב בטן."
באחד הימים הייתה לאמו של הנסיך הרבה עבודת טוויה. "אמא," אמר לה, "קבצי לכאן את כל הנערות לעזור לך. לרועת האווזים הזקנה יש בת מכוערת, מאוסה. הביאי גם אותה."
"בני, ממתי יש לה בת?"
"לכי והזמיני. את תראי שיש לה בת."
היא הלכה אל הזקנה ואמרה לה: "אשה זקנה, תני לי את בתך המאוסה שתעזור לי בטוויה."
"הבת שלי," אמרה הזקנה, "כל הבנות יפרקו אותה לחתיכות הערב. אחת תגיד שהיא מאוסה, אחרת תגיד שהיא שהיא מזילת ריר, שלישית תגיד שהיא זבת חוטם."
"מי הן חושבות שהן?" ענתה לה, "הן לא תעזנה להגיד דברים כאלה בנוכחות הבן שלי."
הזקנה לא יכלה להגיד לה לא. היא הפקידה בידה את הנערה והמלכה לקחה אותה הביתה אתה. ואכן הנערות האחרות תלשו את שערה ומשכו את תלתלי המשי שלה.
עכשיו, האיש הצעיר העמיד פני חולה. הוא משך את הסדין מעל לראשו, אבל לאמיתו של דבר צפה במתרחש. נערה אחת נעצה בה את אגודלה, אחרת דקרה אותה, והשלישית שלחה בה את אגרופה.
"אל תדאגי," אמר הנסיך בזנקו ממשכבו כשהוא תוקף את הנערות כמו זאב המפיץ עדר כבשים לכל עבר. הוא לקח את הנערה תחת חסותו.
"אמא," אמר לאמו, "הבה וניתן לזקנה אלפיים טומנים וניקח אותה אלינו. ניתן לבת שלה לטפל בתינוקות. מדוע לא? תני לה לבוא לגור פה, לעקור לאחד החדרים האלה. תני לה לפרוש מרעיית האווזים וליהנות ממה שנותר לה מחייה."
באותו לילה באה הזקנה לקחת את הנערה מכיוון שלא יכלה לשאת את הפרידה ממנה.
"אשה זקנה," אמר לה, "אנחנו ניתן לך אלפיים טומנים, שלושת אלפים טומנים עבורה."
"היא הידיים והרגליים שלי," השיבה הזקנה.
"בואי לכאן ועברי לגור בתוך אחד מהחדרים האלה וליהנות משארית חייך."
הוא שכנע את הזקנה להניח לו לפרוש חסותו על הנערה.
יום אחד אמר לאמו, "אמא, אני חולה. הכיני נזיד ותני לנערה המאוסה לשאת אותו אלי על ראשה."
"בני, אתה תקבל בחילה למראהַ. היא מטונפת מכף רגל ועד ראש."
"אם אני יכול לסבול את זה, מה זה עניינך?"
היא הכינה לו נזיד ואמרה לנערה: "בואי, קחי את זה לאחיך."
"לא אוכל לקחת את זה על הראש שלי. הוא יישרף."
"עשי זאת בכל זאת," אמרה לה.
הנערה הניחה את הסיר עם הנזיד על ראשה והביאה לו אותו.
"הנה, מעטה ירוק, ידי נשרפת."
"הביאי אותו לכאן, אהובתי המתוקה," ענה, "לבי נשרף בקרבי."
[זהו משחק מילים: הנערה אומרת "ידי נשרפת" (dass-am suxt) והנסיך משיב לה: "לבי נשרף" (dil-am suxt), ביטוי שמשמעותו גם "אני מצטער" וגם "אני מאוהב בך בטירוף"]
הנערה התקדמה שניים שלושה צעדים ואז התכוונה לצאת מן החדר. אך כאשר עשתה את הצעד האחרון תפס אותה הנסיך ביד אחת, הסיר את המגש מעל ראשה בידו השנייה ואמר: "הסירי את התחפושת!"
כאשר סירבה הנערה לעשות זאת, הוא שלף את חרבו וחתך את התחפושת שעל ראשה.
ואז נשא אותה לאשה והם חיו מאז באושר ובאהבה.

56

עץ פרי למינהו

יש אמונה הודית עתיקה הנמצאת במיתוסים הקדומים של הודו, על עץ בשם קָמְנָה קָלְפָּה וְרָקְשָׁה, עץ הנושא עליו את כל הפירות שאדם יכול לתאר לעצמו. מי שנמצא בצלו של עץ זה, עליו רק לבקש כל דבר שירצה ובאותו רגע, כל הפירות, כל הפרחים, כל דבר שהוא יכול לדמות בנפשו, ימצא אותו בדמות פירות. עליו רק לבקש והם יפלו לידיו. אם הפירות בהישג ידו, די שישלח יד ויקטפם, ואם הם רחוקים ממנו, עליו רק להביע משאלה, והענף יתכופף ויגיע עד אליו כך שיוכל לקטוף את פירותיו ללא כל מאמץ.

ויש סיפור על העץ: באחד הימים נדד הלך אחד במדבר ובמקרה ישן בלילה בצלו של העץ. כשהתעורר אחרי שינה ערבה, פקח עיניו ובהביטו אל העץ המתנשא מעליו חשב לעצמו: 'עושה רושם שזהו עץ אגסים.' אך עלתה המחשבה בראשו ושני אגסים עסיסיים צנחו לרגליו. בעודו שוכב הרים אותם והגישם לפיו.

"ואו! איזה עץ נפלא!" אמר, "אם הייתה זאת גפן איזה דבר נהדר זה היה יכול להיות!"

מיד לאחר שאמר זאת התמלאו ענפי העץ באשכולות ענבים בשלים ועוד בטרם שלח אליהם את ידו, התכופפו הענפים והוא קטף מהם ללא כל מאמץ.

אבל אז חשב לעצמו: 'איזה עץ נפלא, תמהני אם הוא מסוגל גם להצמיח ורדים.' ובעוד המחשבה חולפת בו התכסה העץ בשפעת ורדים במלוא פריחתם.

האיש היה כה מופתע, כה משועשע ונדהם למראהו של עץ מופלא זה, עד שתהה בנפשו אם אין זה אלא חלום, וברגע שחשב על החלום ונשא עיניו אל העץ, גז העץ ונעלם.

57

מעשה בחסיד גנב

היה פעם חסיד אחד, עני מרוד שחי מהיד אל הפה ובקושי עלה בידו לפרנס את משפחתו. באחד הימים בא אותו חסיד אל רבי ישראל המגיד מקַזֶניץ לשאול בעצתו.
"רבי," אמר לו, "כבר הגיעו מים עד נפש. הלכתי בדרכי התורה ויגעתי בלימודה, אבל פרנסה – אַיִן. הבית ריק ואני – אנא אני בא?"
הרב הרהר מעט בעניינו ואז אמר לו: "ראה, אתה נולדת בלי מזל. כל מלאכה שתבחר בה רק תוביל אותך לעברי פי פחת. אין מסחר ואין עסק שבו תצליח לפרנס את עצמך ובני ביתך, חוץ מעסק אחד. בעסק הזה יש לך כשרון מופלא ואם תעסוק בו תראה ברכה בעמלך ותתעשר תוך זמן קצר!"
סתם ולא פירש.
"רבי הקדוש, אנא, למען השם, אמור לי על איזה עסק אתה מדבר?"
"אין טעם. אם אגיד לך, אני בטוח שלא תרצה לעסוק בו!"
"אינני מבין, הרי אני במצב דחוק. אין עבודה בעולם שלא אסכים לעסוק בה אם רק תחלצני מדלותי."
"טוב," אמר הרב, "אם כך אגלה לך: יש לך כישרון ומזל נפלא לענייני גניבות!"
"גניבה? חס ושלום, רבי! איך אוכל לעסוק בפשע כזה, הרי בודאי אין זה רצונו של השם יתברך שאהפוך לגנב."
"נו, הוא אשר אמרתי: בודאי לא יתחשק לך לשלוח ידך בגניבה, אבל, כמו שאמרתי לך, בשום דבר אחר לא תצליח, ואילו בעסקי גניבה – שם יש לך מזל לא רגיל, הפלא ופלא!"
טוב, מה יכול היה לומר לו. הסתלק משם בפחי נפש. בא הביתה, מסכן, המצב הולך ומחמיר מיום ליום. לא נשארה בבית אפילו פרוסת לחם אחת. אשתו בוכה, הילדים בוכים, נמקים ברעב: "תעשה משהו!"
חשב, חשב, בסוף אמר לעצמו: "חילול שבת הוא דבר שעליו נענשים בעונש כרת, ואף על פי כן אמרו חכמים שפיקוח נפש דוחה שבת. אם לא אעשה משהו הרי שאגזור מוות עלי ועלי משפחתי, כבר מוטב לגנוב – פשע שחמור פחות מחילול שבת – ובלבד שאציל את נפשי ונפשות בני ביתי.
אמר ועשה. באותו לילה התגנב בחשאי לאחת מחנויות הסוחרים בעיר. פרץ את המנעול, נכנס פנימה, מצא את הקופה. פרץ אותה – ראה שהיא מלאה עד גדותיה בכסף וזהב. אמר לעצמו: אקח מכאן רק זהוב אחד להחיות את נפשי ונפשות בני ביתי וכשירחיב לי השם, אחזיר את המטבע לבעליו.
למחרת בבוקר בא בעל החנות, רואה את המנעול החיצוני פרוץ – חשכו עיניו. התחיל לצעוק: "הלך העסק הלכה הסחורה! בלילה אחד נושלתי מכל נכסי!"
טוב, נכנס פנימה, מסתכל – הוא רואה: הסחורה עדין על המדפים, לא חסר שום דבר. איך זה יכול להיות? עד שהגיע לחדר הפנימי וראה את הקופה פרוצה.
"אוי ויי! הלך כל הכסף! היה כל כך הרבה בקופה עד שהגנב החליט שאין לו צורך להתעסק עם הסחורה!"
פותח את הקופה – רואה, הכל במקום. סופר את הכסף – לא חסר שום דבר, רק זהוב אחד. איך זה יכול להיות?
הדבר היה לשיחת העיר.
החסיד שלנו פרנס את בני ביתו עם הזהוב שגנב בדוחק רב, רק שיהיה פת לחם שלא ימותו ברעב, אבל הכסף הלך והרעב נשאר. מה לעשות? חיזק את עצמו ויצא לסיבוב גניבות נוסף. פרץ לחנות אחרת ולקח משם זהוב אחד. וכך נהג בכל פעם שנגמר הלחם בבית.
בעיר אנשים משתגעים: איזה מין גנב זה שפורץ חנויות אבל לוקח כל פעם רק מטבע אחת? העמידו שומרים בכל פינה, פקחו עיניים – שום דבר! לגנב שלנו יש מזל לא רגיל בעסקי גניבות; אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע. המגיד מקזניץ צדק: יש לו מזל גדול בעסקי גניבות.
והסיפור נמשך ונמשך ואף אחד לא מצליח לשים יד על הפורץ. בסוף שמע על כך שר העיר והתפלא מאוד: איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שומרים, כמעט על כל חנות ואף אחד לא מצליח לשים עליו יד? אמר לעצמו: אני אתפוס אותו!
התחיל שר העיר להסתובב בלילות בין החנויות. יום, יומיים, שלושה – אין זכר לגנב ושום חנות לא נפרצת. לחסיד שלנו עוד נשאר קצת לחם ולא יצא לגנוב. אבל הנה הגיע היום, סליחה – הלילה, שבו יצא החסיד למלאכת לילו. השר רואה אותו ניגש לאחת החנויות. עשרה מטרים משם יש שני שומרים, אבל הם לא רואים ולא שומעים, והגנב שלנו פורץ את המנעול ונכנס. נכנס השר אחריו, רואה אותו פורץ את הקופה ולוקח משם זהוב אחד. באותו רגע שם עליו יד: "אהה! אתה הוא גנב הזהובים! תפסתי אותך ושוב לא ארפה ממך. אתה בא אתי עכשיו לשר העיר והוא יחרוץ את משפטך!"
"למען השם, עזוב אותי! אני לא איזה פושע גדול שפורץ וחומס ובוזז. יכולתי לקחת את כל הסחורה וכל הכסף, אבל אני לוקח רק מטבע אחד וגם זה בגלל שהגעתי לשערי מוות. יבוא יום ואחזיר את כל מה שלקחתי!
"שום דבר! אתה בא אתי עכשיו. ששר העיר יחליט מה לעשות אתך!"
התחיל המסכן לבכות ולהתחנן על נפשו.
בסוף אמר לו שר העיר: "שמע, נראה לי שיש לך מזל לא רגיל בענייני גניבות. אני מוכן לשחרר אותך בתנאי אחד: שמעתי ששר העיר זכה בהגרלה שנערכה באנגליה בסכום עתק של מליון לירות סטרלינג. אתמול הוא קיבל את הכסף, והכסף טמון בתוך ארגז מתחת למיטה שלו. בחדר יש חלון צר שדרכו תוכל להדחק ולהיכנס. אתה תוציא אלי את האוצר ואנחנו נתחלק בו חצי חצי."
ושוב התחיל הגיבור שלנו לבכות: "אדוני, אתה רואה שאני לא גנב, רק לוקח זהוב אחד להחיות את נפשי. הרי יכולתי לגנוב את כל החנות!"
"לא מעניין אותי. זו ההחלטה שלך: או שתעזור לי לפרוץ לחדרו של שר העיר, או שאני אקח אותך אליו, והוא יעשה אתך מה שהוא רוצה!"
מסכן, ראה שאין לו ברירה ואין לו סיכוי להימלט ובלב שבור הסכים להצעה. הלך עם השר, והשר הראה לו את החלון. החסיד נכנס פנימה, הגיע לאוצר, אבל שנייה אחרי זה הוא יוצא החוצה ואומר לשר: "ברוך השם, הקב"ה הציל אותי מהחטא הגדול הזה!"
"למה-מה? איפה האוצר?"
"תשמע," אמר החסיד, "כשנכנסתי לתוך הבית שמעתי את שני המשרתים של שר העיר מתלחשים ביניהם. אחד אמר לשני: 'אתה רואה את זה? זה סם מוות. בבוקר נכניס את הסם לתוך התה שלו. הוא ימות, והאוצר יהיה שלנו, כי בינתיים אף אחד בעיר לא יודע על הזכייה שנפלה בחלקו, ואם הוא ימות, אף אחד גם לא ידע!' שמעתי את זה," המשיך החסיד, "אמרתי לעצמי: למה שלא נלך לשר העיר ונספר לו את מה ששמעתי. כך נציל אותו ממוות ודאי, והוא בודאי יגמול לנו על כך ויעשירנו עושר רב. האם זה לא עדיף על גניבה?"
מה אגיד לכם, שר העיר כששמע את הסיפור מה-זה נבהל, נשמתו כמעט פרחה. אמר לחסיד: "בסדר. אני אדאג להודיע לו ואתה משוחרר, אבל מה – תשאיר לי את הכובע שלך!"
הייתה לו ברירה? נתן לו את הכובע וחזר הביתה שמח וטוב לב שכך התגלגלו הדברים והוא לא אולץ לשלוח ידו בגניבה.
אבל השר, מה אגיד לכם, עלה על משכבו, אבל לא נרדם. איך כתוב בטקסט החסידי: "לבו היה מקששש כפעמון!" אני לא יודע אם זה טעות דפוס והיה צריך להיות מתקשקש, אבל זה מאוד מוצא חן בעיני: לבו היה מקששש! או בלשון ימינו תקפה אותו חרדה עזה ולבו הלם בקרבו.
בבוקר, לאחר לילה של נדודי שינה, ביקש שר העיר ממשרתיו שיביאו לו את צלוחית הטייע, יעני, את כוס התה. המשרתים היו זריזים מאוד. תוך רגע הביאו לו את התה. כששם המשרת את התה לפניו, אמר לו שר העיר: "אתה יודע מה. לא בא לי לשתות היום תה. שתה אתה את התה!"
המשרת מה-זה החוויר. בשום פנים ואופן לא הסכים לגעת בתה.
שר העיר הבין שהיהודי דיבר אמת, אבל ליתר ביטחון הגיש את המשקה לכלב שלו. הכלב שתה חצי מהמשקה והתפגר על המקום.
עכשיו, כאן יש שאלה גדולה: ממתי כלב שותה תה? מילא אם היה מדובר בחלב, אבל תה? טוב, חסידים לא גידלו כלבים בבתיהם ולא הבינו הרבה בעסקי כלבים. חוץ מזה מה חטא הכלב המסכן? וכי לא נאמר 'ורחמיו על כל מעשיו'?
מזכיר לי שבאחד הסיפורים על שרלוק הולמס חושד הבלש המהולל שקופסא כלשהי מכילה רעל והוא קורא לבעלת הבית ואומר לה: איפה הכלב המסכן שמתייסר בייסורי גסיסה ושביקשת ממני לגאול אותו מייסוריו? וכשהיא מביאה אותו הוא מכניס את גלולת הרעל למעט חלב, ואיך נאמר שם: הכלב רק נגע בלשונו בחלב ומיד צנח ארצה ומת. אבל מילא, נחזור לסיפור.
כמובן שאחרי הוכחה כל כך ברורה נערך למשרתים משפט והם באו על עונשם.
למחרת בבוקר שלח שר העיר לקרוא לגדולי העיר והראה להם את הכובע.
"יש לכם מושג מי בעל הכובע?"
"איזו שאלה. זה הכובע של חסיד פלוני."
"בעל הכובע הוא גנב הזהובים המפורסם!"
"מה? אדונינו, לא יכול להיות. זה אדם כשר וישר בתכלית, תלמיד חכם בעל יוחסין!"
"קראו לו מיד שיבוא לכאן!"
שלחו לקרוא לו. המסכן בא בשברון לבו – מבין שזה הסוף.
אומר לו השר: "אתה מכיר את הכובע?"
מנענע לו בראש: "כן, אדוני. זה הכובע שלי."
"ידידי," אמר לו שר העיר, "גדולי העיר סיפרו לי עליך ושיבחו את אופייך והתפלאו מאוד על כך שהפכת לגנב זהובים, כי ממש ממש לא מתאים לך לעסוק בגניבה. אבל אני מאמין שכל הסיפור הוא גזירה מן שמיים שנועדה להציל אותי ממוות!"
ואז סיפר לו שר העיר את הסיפור כולו ולבסוף אמר: "לפי הדין והיושר מן הראוי היה שכל סכום ההגרלה שזכיתי בו יהיה שייך רק לך, כי אתה הצלת אותי ממוות מר, אבל אם אתה מסכים נחלק אותו חצי חצי בינינו."
נתן לו חצי מהאוצר – חצי מליון שטרלינג – ואחרי זה שילם לכל בעלי החנויות שנפרצו את הזהובים שגנב. מהמקור החסידי לא ברור אם זה שר העיר הוא זה שפיצה את הסוחרים, או החסיד שהתעשר, אבל אני מניח שהכוונה לחסיד, כי הכתוב אומר עליו: "שילם בכל החנויות הזהובים שגנב בטוב."
אז הסיפור נגמר בטוב, ומי שסיפר את הסיפור כותב שיש אפילו עד בשם ר' דוד שדיבר עם אנשים שהכירו אישית את החסיד שלנו וידעו לספר שהוא היה כל ימיו "גביר מופלא ועובד עבודת השם ופזרן גדול." ומכיוון שהוא מכיר את ר' דוד כאדם מהימן, מן הסתם מדובר במעשה שהיה. אין צורך לומר שהרבי מקזניץ ניחן בעין חודרת ובידע שנמצא רק אצל אנשי סגולה, וכל זאת הוא כאין וכאפס לעומת המופתים שמסופרים בגמרא על גדולי התנאים.

58

פואיל ומלך העולם האחר

הענף הראשון של המבינוג'י - פואיל נסיך דווד (חלק ראשון)
 
פּוֹאִיל נסיך דווד היה שליטן של שבע ממלכות. באחד הימים בעת ששהה בארברט, אחת מערי מושבו, עלה בדעתו כי תהיה זו הזדמנות נאה לצאת לצייד ביער הסמוך במקום הקרוי גלין קוך. הנה כי כן עזב הנסיך את ארברט עוד באותו ערב והמשיך במסעו עד לפן לן דיאריה ושם נשאר ללינת לילה.

למחרת היום קם פואיל עם שחר ורכב עם בני לוויתו אל יער גלין קוך. שם שיחרר את כלבי הצייד שלו, הריע בקרן הציידים והצייד החל. פואיל רכב בעקבות כלביו הרחק אל לב היער ועד מהרה נעלם מעיני מלוויו. והנה, בהאזינו לקול נביחתם של כלבי להקתו, הגיע לאוזניו קול נביחה של כלבי להקה אחרת. קול שהיה שונה מזה של כלביו שלו. עד מהרה התגלתה לעיניו בין העצים קרחת יער מכוסה בדשא. כלביו שלו אך זה הגיעו לקצה הקרחת ובאותה עת עצמה נגלה לעיניו אייל שאחריו דלקה במרוצה להקת הכלבים הזרה. סמוך למרכז הקרחת הדביקו הכלבים את האייל והפילוהו לארץ.

פואיל לא טרח להתבונן באייל. צבעם של כלבי הלהקה הזרה הוא שמשך את תשומת לבו. מעולם לא ראה כלבים בעלי צבע שכזה. לפרוותם היה גוון לבן מבריק ואוזניהם היו אדומות, וכשם שפרוותם זהרה בלובנה כך זרחו גם אוזניהם בנוגה אדמדם. פואיל ירד מעל סוסו, ניגש אל הלהקה וגרש את הכלבים מן האייל המת. אחר כך החל להאכיל את כלביו שלו בבשר הצייד.

בעודו עסוק בכך ראה פואיל אביר קרב ובא בדהרה בעקבות הכלבים הזרים. האביר רכב על סוס גדול אפור רעמה. קרן ציידים השתלשלה מצווארו ומעיל צייד בצבע בהיר עטה את גופו. האביר הגיע עד לפואיל ופנה אליו בדברים:

"אדוני, ידע אדע מי אתה, אך לא אברכך לשלום!"

"האומנם?" השיב פואיל, "מן הסתם מעמדך כה רם עד שאינך מרגיש חובה לברכני."

"היה סמוך ובטוח" השיב הזר "שלא רום מעמדי הוא המונע מבעדי מלברך אותך."

"מה אם כן מונע בעדך?" שאל פואיל.

"אלוהים עדי" אמר האביר, "כי נימוסיך הרעים הם סיבת הדבר!"

"מה פסול מצאת בהתנהגותי, אדוני?" שאל פואיל.

"מעולם לא ראיתי אדם שנימוסיו גרועים משלך. גירשת את כלבי מן האייל אשר צדו ומסרת את ציידי לכלביך שלך. והנה, אף שאין בדעתי לגמול לך כמעשיך, בוז אבוז לך ולו גם מאה איילים יהיו ציידך שלך."

"אישי הטוב," אמר פו איל "אם פגעתי בכבודך ולא נהגתי בך כהלכה, אכפר על חטאי בקנותי את ידידותך."

"כיצד?" שאל הזר.

"על פי ערכך ויהי זה אשר יהי!"

"בארץ שאני בא ממנה מכתיר כתר מלכות את ראשי."

"יבורך יומך, אדוני המלך!" השיב פואיל , "מה שמך ומאין זה תבוא?"

"מן העולם האחר אני בא." השיב לו, "אני הוא אָרוּן, מלכו של העולם האחר."

"אדוני," שאל פואיל, "באיזו דרך אוכל לקנות את ידידותך?"

"בדרך זו:" השיב ארון, "יש אדם שממלכתו סמוכה לזו שלי והוא גורם לי טרדה רבה. המלך הַפְגָן, זה שמו. אם תביא עליו את קצו - דבר שלא יקשה עליך לעשותו - או אז תזכה בידידותי."

"אעשה זאת בשמחה" אמר פואיל "אמור לי מה עלי לעשות?"

"הנה כך יעשה הדבר" השיב המלך "אני אנהג בך כבידיד קרוב. אתה תיקח את מקומי בעולם האחר והנשים היפות ביותר בעולם ינעימו את זמנך. אשנה את דמותך עד שתראה בדיוק כמוני ואיש מבין משרתי וקציני או אדם כלשהו שהכירני לא ינחש כי לא אני הוא הניצב לפניו. כך יהיה מצב הדברים שנה אחת ויום אחד. מקץ הזמן הזה נשוב ונפגש במקום שאני ניצב בו כעת."

"טוב ויפה" אמר פואיל, "אך אם יהיה עלי לשלוט בממלכתך למשך שנה כיצד אמצא את אותו אדם שסיפרת לי עליו?"

"קבעתי להיפגש אתו" אמר המלך "במעבורת הנהר שנה מהיום. אתה תהיה שם ותראה בדיוק כמוני. הכה בו פעם אחת בלבד. הוא לא יוכל להמשיך ולחיות לאחר המכה הזאת וככל שיבקש ויתחנן בפניך להכותו פעם נוספת אל תֵענה לו. אני עצמי פגעתי בו פגיעות אנושות פעם אחר פעם ולמרות זאת עלה בידו להתאושש וללחום בי למחרת היום כאילו דבר לא ארע."

"יפה" אמר פואיל "אך מה יהיה על ממלכתי שלי?"

"אני אמלא את מקומך." השיב ארון, "אדאג לכך שאיש בממלכתך לא יוכל להבחין בינך לביני."

"אם כך" אמר פואיל אני מקבל את הצעתך בשמחה ומחר אצא לדרך אל מלכותך."

"דבר לא יהיה למכשול על דרכך לממלכתי ואני אבוא אתך ואורה לך את הדרך."

ארון ליווה את פואיל עד אשר נגלו לעיניו מרחוק בתי העיר וארמון המלך.

"הנה הגענו" אמר המלך. "הממלכה וחצר המלכות נתונות למרותך. ועכשיו שים פעמיך אל החצר. הכל שם יכירוך, ואתה תיתן דעתך ותתבונן בדרכיהם עד אשר תתרגל אליהן."

פואיל המשיך בדרכו אל החצר. ארמונות פאר נגלו לעיניו, גדושים בחדרי שינה מרוהטים ברוב טעם ובאולמות מרהיבי עין מלאים בשכיות חמדה שאיש לא ראה כמותם מעולם.

הוא פנה לחדרו והחליף בגדיו. שמשים ועלמים צעירים מיהרו לסייע לו. כל אחד מהם ברך אותו בתורו ושני אבירים באו ליטול ממנו את בגדי הצייד ולהלבישו בבגדי משי רקומים בזהב.

אולם המלכות היה ערוך לבואו. פואיל התבונן במשמר המלכותי וביתר החיילים הנכנסים אל האולם - חבורת מלווים נאה ומרהיבת עין יותר מכל מה שראה איש לפניו. אליהם נלוותה גם המלכה - האשה היפה ביותר בעולם שעיני גבר נחו אי פעם על פניה. מלבוש משי עם עיטורי זהב נוצץ עיטרו את גווה הזקוף. הכל נטלו את ידיהם והתיישבו סביב לשולחן, איש איש במקומו. המלכה ישבה מצדו האחד של פואיל ואחד מרוזני החצר (כפי שהניח) ישב מצדו האחר. פואיל והמלכה החלו לשוחח, ובעודם משוחחים חשב פואיל לעצמו שמעולם לא הזדמן לו לפגוש באשה נעימה וחיננית ממנה.

הזמן עבר עליהם באכילה ובשתייה ובהאזנה לשירים ומכל חצרות המלכים שפואיל ביקר בהם אי פעם התברכה חצר זו במבחר הגדול ביותר של כלי זהב ואבני חן שערכם לא ישוער.

והנה הגיעה שעת השינה ועל משכבם עלו הם - פואיל והמלכה, וברגע שעלו על יצועם הפנה פואיל את פניו לצד המטה ואת גבו למלכה. למחרת היום נהגו השנים בחיבה ובידידות איש עם רעותו, אך ככל שהשתעו יחדיו במשך היום, הנה בהגיע הלילה שב פואיל והפנה את גבו למלכה כשם שנהג בלילה הראשון.

שנה שלימה בילה פואיל את זמנו בשעשועי צייד ובהאזנה לשירים, באכילה ושתייה ובשיחות עם ידידיו עד אשר הגיע ליל הקרב. ובאותו לילה הרהרו בתוצאות המערכה העתידה לבוא כל תושבי העולם האחר לא פחות מאשר פואיל עצמו.

המלך עשה דרכו למקום המפגש מלווה באציליו ואנשי חצרו. עם בואו אל מעבורת הנהר התייצב מולו אביר והכריז: "הטו אוזן לדברי, כל הנאספים: מאבק זה ניטש בין שני מלכים. כל אחד טוען לבעלות על אדמתו של האחר, ואתם רק תצְפו בנעשה ותניחו להם להכריע בדבר."

עם סיום דבריו רכבו שני המלכים אל אמצע המעבורת ושם נפגשו. פואיל חלק להפגן מהלומה כה אדירה על פיתוחי מגנו עד שזה האחרון נבקע לשנים ושריונו התנפץ והמלך הפגן הושלך לארץ פצוע פצעי מוות, כמטחווי רומח מסוסו.

"אהה, אדוני," אמר הפגן "באיזו זכות פגעת בי פגיעת מוות? לא בקשתי ממך דבר ואין לך כל סיבה להרגני, אך למען האל, אם פגעת בי פגיעה כה אנושה, כלה את אשר התחלת ואל תניחני כך מתבוסס בדמי!"

"אדוני" השיב פואיל "אפשר שביום מן הימים אתחרט על מה שעוללתי לך, אך בקש ממישהו אחר להרגך. אני עצמי לא אעשה זאת."

"אנשי הנאמנים" פקד הפגן, "שאוני מכאן. באתי בשערי מוות ולא אוכל עוד להיות לכם למלך ולמושל."

"ואתם אצילי" אמר פואיל "דונו בדבר ועוצו לי: מי מכל האנשים האלה יהיו לעבדי ולעושי רצוני."

"מלכנו" השיבו האצילים "על כולם כאחד להיות למשרתיך כיון שעתה אין עוד מלך בלתך בכל רחבי העולם האחר."

"טוב" אמר המלך "אקדם בברכה את כל אשר יכפוף עצמו למרותי, וכל אשר לא יאבו בכוח החרב יוכרחו לעשות כן."

בשומעם זאת נכנעו כל אנשיו של הפגן למלך פואיל והממלכה כולה נכונה בידיו. בצהרי יום המחרת יצא שמעו בכל רחבי העולם האחר כמושל שתי הממלכות - ממלכתו שלו וממלכת הפגן.

באותו ערב רכב פואיל לגלין קוך והתייצב במקום המפגש. ארון מלך העולם האחר, כבר המתין לו שם. השנים היו מאושרים לראות איש את רעהו.

"אכן" אמר ארון "ישלם לך האל על ידידותך - שמעתי על אשר פעלת!"

ארון השיב לפואיל נסיך דווד את מראהו והופעתו הקודמים, נפרד ממנו לשלום ורכב אל חצר מלכותו אשר בעולם האחר וגדולה הייתה שמחתו בראותו שוב את עמו וצבאותיו אשר לא ראה במשך שנה תמימה. אך הם עצמם לעומת זאת, לא הרגישו בחסרונו ולא חשו כל דבר חדש בשובו. אותו יום עבר עליו באושר רב. הוא ישב על כס מלכותו ושוחח עם רעייתו ועם אנשי חצרו עד אשר הגיעה שעת השינה.

ארון עלה על יצועו ואשתו עשתה כמוהו ומיד פנה אליה ארון החל להרעיף עליה דברי אהבה. המלכה הופתעה. שנה שלמה התרגלה לכך שבעלה מפנה אליה את גבו והיא חשבה לעצמה: מה הדבר? מדוע שונה התנהגותו הלילה מהתנהגותו בכל הלילות שקדמו. שעה ארוכה הייתה שקועה במחשבותיה.

ארון התעורר מתנומתו ושב לדבר עם המלכה פעם פעמיים ושלוש, אך היא לא השיבה לו.

"מדוע אינך מדברת אלי?" שאל.

"ובכן" השיבה "מזה שנה שלימה שלא דיברתי אתך כה הרבה במטה כמו בלילה הזה."

"מה?!" השיב מופתע "הן נהגנו לשוחח רבות על משכבנו."

"בי נשבעתי" אמרה היא "שזה לנו שנה בדיוק שמרגע עלותנו על משכבנו ועד קומנו לא זכיתי לחוש בחמימות גופך ולשמוע מלת חיבה מפיך. אף את פניך לא הפכת ולו גם פעם אחת לעברי שלא לדבר על כל דבר נוסף!"

"אכן" חשב ארון לעצמו "זכיתי לידידותו של אדם הגון וחזק אופי."

הוא פנה אל רעייתו ואמר לה: "גברתי, אל תעצבי אל לבך ואל ירע הדבר בעיניך, אך זאת דעי - ויהי האלוהים עדי - שנה תמימה לא ישנתי אתך יחד על יצוע זה!" ואז סיפר לה את הסיפור כולו.

"אכן" השיבה לו "מצאת לך חבר אמת. שנה שלימה עמד הוא בפיתוי ונשאר נאמן לך!"

"אכן כן, גברתי" אמר הוא "על זאת חשבתי בעת שנאלמתי דום."

"ואינני מתפלאת על כך!" השיבה ונשקה לו בחום.

*

בינתיים חזר פואיל נסיך דווד לממלכתו ולארצו שלו. עד מהרה ביקש מן האזרחים נשואי הפנים שבממלכתו לחוות דעתם על שלטונו במשך השנה שחלפה לעומת השנה שקדמה לה.

"אדוני," השיבו לו "מעולם לא היה חסדך רב יותר, מעולם לא היית כה נדיב וטוב לב ומעולם לא התנהלה הממלכה בסדר ובמשטר כבשנה הזו!"

"יהי האלוהים עדי" השיב המלך "כי על כל זאת עליכם להודות לאיש אשר תפס כאן את מקומי. כך היה הדבר..." והוא סיפר להם את המעשה כולו.

"האח, מלכנו" השיבו לו "הודה לאל על אשר הקרה לפניך ידידות שכזו, ונדיבות השלטון שזכינו לה בשנה הזו, כלום נזכה בה גם בעתיד?"

"בי נשבעתי" השיב פואיל "כי לא אשנה דבר מכל אשר היה!"

מאותו יום ואילך נתהדקה ידידותם של פואיל וארון. הם החליפו ביניהם מתנות - סוסים וכלבי צייד ונצים ועוד תשורות יקרות לאין ספור להנות בהן איש את רעהו. ובזכות אותה שנה שעשה בעולם האחר ושלט בו בהצלחה ואיחד שתי ממלכות לאחת באומץ לבו, זכה הוא להיקרא בשם פואיל מלך העולם האחר.

59

חכי לי, גברתי, למען האיש שאת אוהבת יותר מכל!

הענף הראשון של המבינוג'י - פואיל נסיך דווד (חלק שני)
 
באחד הימים ביקר פּוּאִיל בארברת', מקום שם ניצב אחד מארמנותיו הראשיים. ארוחה חגיגית הוכנה לכבודו ואנשים רבים נטלו בה חלק. לאחר הסעודה קם פּוּאִיל לחלץ את עצמותיו. הוא פנה והלך לעבר גבעה שהתנשאה מעל לארמון ושנקראה הכס של ארברת'.

"אדוני," אמר אחד מאנשי חצרו, "יש דבר מה ראוי לציון בגבעה הזו: אם ישב איש אמיץ על הכס שבראשה לא יקום ממקום שבתו בלתי אם ארע לו אחת משתיים - או שיפגע ויפצע, או שיראה דבר פלא!"

"אינני חושש שאפגע ואפצע בהיותי מוקף אנשים כה רבים, אך יהיה זה מאוד לרצון לי לראות דבר פלא. אלך ואשב על הכס."

הנה כי כן צעד פּוּאִיל במעלה הגבעה והתיישב על הכס. וכשהתיישבו הכל סביבו ראו הם אשה רוכבת על סוס גבה קומה שצבעו לבן אפור. לבוש משי נוצץ בברק זהב עטה את גופה והיא פנתה אל הדרך העוברת סמוך לכס. סוסה, דומה שהתנהל לאיטו בקצב קבוע עד אשר חלף כמעט על פני הכס.

"אה", אמר פּוּאִיל, "היש בכם מי המכיר את הרוכבת?"

"לא, אדוני." השיבו.

"רצוני הוא שאחד מכם יפגשנה וימצא מי היא!"

אחד מאנשיו קם וצעד קדימה לקראת הרוכבת, אך בהתקרבו אליה חלפה היא על פניו. הוא דלק אחריה מהר ככל שיכול לרוץ אדם רגלי, אך ככל שהגביר את מהירותו כן גדל המרחק ביניהם, וכשנוכח לדעת כי אין לו סיכוי להשיגה, חזר האיש אל פּוּאִיל ואמר לו: "מלכי, מעשה חסר תוחלת יהיה זה לרדוף אחריה ברגל."

"האם כך הדבר?" אמר פּוּאִיל, "גש לארמון וטול את הסוס המהיר ביותר המוכר לך ודהר בעקבותיה."

האיש עשה כדברי המלך. הוא נטל את הסוס המהיר ביותר באורווה ושעט בעקבותיה. בהגיעו אל המישור, הדהיר את סוסו, אך ככל שהדהירו כן רחקה היא ממנו, ועם זאת התמידה הרוכבת בטפיפתה הקצובה בלי שתשנה כלל את מהירותה. סוסו של הרודף החל לפגר במרוץ וכשנוכח לדעת כי הסוס עייף מן הדהירה ולא יעלה בידו להשיגה, חזר למקום הימצאו של פּוּאִיל.

"אדוני, אין טעם לרדוף אחרי הגברת הזו. אינני מכיר שום סוס מהיר מסוס זה בממלכה כולה ואף על פי כן לא עלה בידי להשיגה."

"האם כך הוא מצב העניינים?" אמר פּוּאִיל, "דבר קסם יצוק כאן. אנו נשוב עתה אל הארמון."

לארמון חזרו הם והיום חלף עבר וביום המחרת קמו המלך ואנשיו משנתם ובילו את היום כמקובל עד אשר הגיעה עת הסעודה.

לאחר שסעדו הכל את לבם אמר פּוּאִיל: "אלו מכם שהיו עמי על ראש הגבעה אתמול יוכלו לבוא אף היום, ואתה," אמר, בפנותו אל אחד מאנשיו הצעירים, "הבא אתך מן השדה את הסוס המהיר ביותר המוכר לך."

האיש הצעיר עשה כדבריו. לגבעה הם העפילו והסוס צעד עמם. המלך ישב על הכס וכל אנשיו סביב לו, ובעוד הם יושבים שם נגלתה לעיניהם האשה, רוכבת על אותו סוס עצמו, לבושה באותו הבגד ומתקדמת באותה הדרך.

"הנה היא הרוכבת מיום אתמול." אמר פּוּאִיל, "היה נכון, פרש, לדלוק בעקבותיה ולגלות לי מי היא."

"מלכי," השיב, "זאת אעשה ברצון!"

עודם מדברים והנה התקדמה הרוכבת וחלפה ביעף על פניהם. האיש הצעיר עלה על סוסו, אך עוד בטרם התיישב כיאות על האוכף כבר חלפה הרוכבת על פניו ורווח נפער ביניהם, ועם זאת לא הייתה רכיבתה חפוזה יותר מאשר ביום הקודם. הנה כי כן הניח האיש הצעיר לסוסו להתנהל בלי חיפזון בהיותו משוכנע שיעלה בידו להשיג את הרוכבת על נקלה. אך עד מהרה נוכח לדעת כי טעות בידו. הוא ריפה את המושכות והביא את הסוס לכלל דהירה, אך לא עלה בידו לצמצם את המרחק כמלוא הנימה וככל שהאיץ בסוסו וחבט בצלעותיו כן רחקה היא ממנו. כאשר נוכח האיש הצעיר לדעת כי מעשה חסר תוחלת הוא להמשיך ולרדוף אחריה, חזר הוא למקום עומדו של פּוּאִיל.

"אדוני" אמר "ראה ראית כי סוס זה דהר ככל אשר יכול."

"אכן ראיתי כי לא צמחה כל תועלת מרדיפתך אחריה." אמר פּוּאִיל "אך סהדי במרומים - לאותה רוכבת בודאי יש עניין במישהו כאן. לו רק לא הייתה כה עקשנית. אנו נשוב עתה לארמון."

לארמון הם שבו ואת לילם בילו בשירה ובמשתה עד שהכל היו שמחים ומרוצים. ולמחרת היום קמו משנתם והשעות נקפו בזו אחר זו עד אשר הגיעה עת הסעודה. ולאחר שסעדו לבם אמר פּוּאִיל: "היכן הם אלה אשר הלכו עמי אתמול לפסגת הכס?"

"הנה אנחנו." השיבו.

"אנחנו נלך שוב אל הכס." אמר פּוּאִיל ובפנותו אל הסייס שלו הוסיף: "ואתה אכוף את סוסי בתשומת לב והביאהו אל הדרך והבא עמך גם את דורבנותי."

הסייס מילא אחר דבריו. הנה כי כן העפילו הכל לפסגה והמלך ישב על הכס. לא חלף זמן רב והנה נגלתה הרוכבת לעין, באה באותה דרך, רכובה על אותו סוס, לבושה באותו מלבוש ונעה באותו האופן.

"ועתה בחורי, אני רואה את הרוכבת באה. הבו לי את סוסי."

פּוּאִיל אך זה ישב על גב הסוס, והרוכבת על פניו חלפה. הוא שעט בעקבותיה, מרפה את מוסרות סוסו הדוהר. הוא ציפה להדביקה בתוך פסיעות ספורות, אך לא עלה בידו להתקרב אליה כמלוא הנימה. הוא הדהיר את סוסו ככל אשר יכול, אך במהרה נוכח לדעת כי אך לשווא ינסה להשיגה.

או אז קרא המלך בקול: "גברתי, למען האיש שאת אוהבת יותר מכל, חכי לי!"

"אחכה בשמחה." השיבה לו "והיית מיטיב עם סוסך לו ביקשת זאת מלכתחילה."

הנערה אספה את המושכות, הפשילה את צעיפה, נשאה מבטה אל פּוּאִיל ופתחה עמו בשיחה.

"גברתי," אמר לה פּוּאִיל, "מאין את באה ומה מטרת בואך?"

"הולכת אני לעסקי" אמרה לו "ושמחה אני לראותך."

"ברוך בואך" השיב לה, ואז חשב לעצמו כי פניה של כל נערה וכל אשה שראה עד כה היו מכוערות בהשוואה לפניה שלה. "גבירתי, האם תספרי לי על אודות עסקיך?"

"כן, כמובן." השיבה "עיסוקי החשוב ביותר הוא לראותך."

"ככל שהדבר נוגע לי" אמר פּוּאִיל "זהו העיסוק המוצלח ביותר שיכולת למצוא. האם תספרי לי מי את?"

"כן, אדוני." השיבה, "אני היא רִיאֵנוֹן, בתו של הֶפִיד הזקן ועומדת אני להינתן לאיש כנגד רצוני. לא הסכמתי עד כה להינשא לאיש כיוון שמאוהבת אני בך, ולא אסכים להינשא לשום בעל אלא אם כן תדחה אותי מעל פניך. באתי לכאן לגלות את תשובתך."

"יהי האל עדי," השיב פּוּאִיל "זו תשובתי לך: גם אם יכול הייתי לבחור בין כל הנערות והנשים שבתבל - את היית בחירתי!"

"טוב ויפה." השיבה, "אם זהו רצונך היכון לפוגשני בטרם אנתן לאיש אחר."

"מבחינתי, ככל שיקדם כן ייטב." ענה לה פּוּאִיל, "קבעי את המקום והזמן כרצונך."

"אעשה זאת, אדוני." אמרה לו, "בעוד שנה תמימה מהיום, לעת ערב אתקין את כל הנחוץ לחגיגה ואצפה לך בחצרו של הֶפִיד הזקן."

"נהדר!" אמר לה, "היה אהיה שם."

"אדוני, אמרה לו, "שמור על עצמך וזכור את מילתך. אני הולכת עתה לדרכי."

או אז נפרדו הם ופּוּאִיל שב אל חייליו ובני לוויתו, ואף שהרבו לשאלו על אודות הנערה לא השיב להם דבר והיטה את השיחה לאפיק אחר.

השנה חלפה. הגיע המועד לפגוש את רִיאֵנוֹן. פּוּאִיל הכין עצמו ויצא לדרך כאחד מתוך מאה רוכבי פרשים אל חצרו של הֶפִיד הזקן. וכאשר בא לחצר המלך התקבל בחמימות. אנשים רבים נאספו שם. עליזות הייתה בכל והכל היה ערוך ומוכן לסעודה, ומתנות ניתנו ביד רחבה. האולם היה מוכן והחבורה כולה ישבה סביב לשולחנות. הֶפִיד הזקן מצד אחד ופּוּאִיל ורִיאֵנוֹן מן הצד השני וכל היתר בהתאם לרום דרגתם. הם אכלו ושתו ושעשעו את עצמם.

וכשהתחילה השמחה לאחר הסעודה, נכנס לאולם אדם צעיר גבוה ובעל חזות פנים מלכותית. שערו היה ערמוני והוא לבש בגדי משי. כאשר הגיע אל הבימה ברך לשלום את פּוּאִיל וחבריו.

"שלום בואך וברכת מלכים עליך", אמר פּוּאִיל, "התכבד ושב."

"לא אשב" אמר האיש, "בקשה יש לי וברצוני להציגה בפניך."

"עשה זאת וברוך בואך." אמר פּוּאִיל.

"אדוני," השיב לו, "באתי לבקש ממך דבר מה."

"תהי בקשתך אשר תהיה - אתן לך את מבוקשך אם אוכל!"

"הו!" אמרה רִיאֵנוֹן "מדוע השבת לו כך?"

"אלה היו דבריו, גבירתי" אמר האיש, "והוא אמר אותם בפני אנשים אצילים."

"חבר," אמר פּוּאִיל, "מה מבוקשך?"

"הערב אתה עומד להינשא לאשה שאוהב אני יותר מכל. באתי לבקש אותה ממך, אותה ואת מסיבת החתונה הערוכה כאן."

פּוּאִיל שקע בשתיקה. הוא לא יכול היה לומר דבר.

"אתה יכול להחשות ככל אשר תאבה," אמרה רִיאֵנוֹן, "מעולם לא היה איש שוטה כמוך."

"גבירתי," השיב לה, "לא ידעתי מי האיש."

"זהו האיש אשר עמדו למסרני לידיו נגד רצוני" אמרה היא, "זהו גּוּאוֹל, בנו של קלד, איש עשיר ולו חיילים רבים. מאחר ודברת כאשר דברת מסור אותי לידיו, שאם לא כן ילעגו לך אנשים."

"גבירתי," אמר "מה תשובה היא זו. לעולם לא אעשה זאת!"

"מסור אותי לידיו" השיבה "ואני אדאג לכך שלעולם לא יקבלני."

"כיצד?" שאל פּוּאִיל.

"אתן לך שק קטן." השיבה "שמור אותו היטב. כאשר יבקש ממך את החגיגה ואת כל ההכנות לטכס, אמור לו שהם אינם שלך ואין בידך לתת לו אותם. אמור לו שאני הבטחתי את החגיגה הזו לחיילים ולכל המלווים. ואשר לי", המשיכה, "אערוך עמו הסכם להינשא לו בדיוק שנה מהיום, ואתה, בתום השנה הזו הבא עמך את השק הזה וחכה עם אנשיך בבוסתן, שם במעלה ההר. כאשר תהיה השמחה בעיצומה, בוא אליו בלבוש בלויים והשק בידך. בקש ממנו דבר אחד בלבד - למלא את שקך באוכל. אני אסובב את פני הדברים כך שהשק לא יתמלא אף אם יושמו בתוכו כל המזון והמשקאות שבכל שבע הממלכות. לאחר שישפוך לתוך שקך כמות גדולה של מזון ומשקה, יאמר: 'כלום יתמלא השק הזה אי פעם?' ואתה תאמר: 'לא, הוא לא יתמלא אלא אם כן יבוא אדם עשיר ונכבד ויכנס לתוך השק, ידרוך על המזון שבתוכו ויאמר: 'כבר נכנס לכאן די והותר'. ואז", המשיכה רִיאֵנוֹן, "אשכנע את גּוּאוֹל להיכנס אל תוך השק ולדרוך על המזון שבו. כאשר יכנס לתוכו, טלטל את השק עד אשר יהיה כל כולו בתוכו מכף רגל ועד ראש. או אז קשור את שרוכי השק והדק אותם. תזקק אז לקרן הציידים התלויה על צווארך. כאשר יהיה הוא קשור בתוך השק תקע בקרנך כסימן לאביריך, והם, בשומעם את קול הקרן, יתקיפו את החצר."

כך לחשה רִיאֵנוֹן באוזניו, וגּוּאוֹל שניצב שם לא הרחק וחיכה לתשובתו, אמר לו: "אדוני, אני ניצב כאן כבר עת רבה וטרם שמעתי את תשובתך לבקשתי."

"מה ששיך לי יכול אתה לקבל בשלמותו!" אמר פּוּאִיל.

"חבר," אמרה רִיאֵנוֹן מצידה, "הקדשתי את החגיגה הזו ואת כל ההכנות לחתונה לאיש מדווד ולחבר מלוויו וחייליו. לא אתן אותה למישהו אחר, אך שנה מהיום תיערך כאן חגיגה לכבודך, חבר, ואז תוכל לשאת אותי לאשה."

גּוּאוֹל שב לארצו שלו בעוד שפּוּאִיל שב לדווד. השנה חלפה עברה והגיע מועד החגיגה בחצרו של הֶפִיד הזקן. גּוּאוֹל בנו של קלב בא אל המסיבה אשר נערכה עבורו. הוא הגיע לחצר והתקבל שם בכבוד.

גם פּוּאִיל, מלך העולם האחר, בא לשם, ואל הבוסתן עם מאה מאנשיו הלך הוא, בדיוק כפי שהורתה לו רִיאֶנוֹן, והשק היה עמו. פּוּאִיל הלביש את עצמו בבלואים ונעל נעליים ישנות ומרופטות. כאשר הגיעו לאוזניו מצהלות השמחה לאחר הסעודה פנה וצעד אל האולם ובבואו אל הבימה ברך לשלום את גּוּאוֹל ואת כל בני לוויתו, גברים ונשים כאחד.

"ברכת אלוהים עליך וברוך בואך!" אמר גּוּאוֹל.

"אדוני", אמר לו, "ישלם לך אלוהים כפועלך. עניין לי אליך."

"ברכתי נתונה לאשר תביא בפני." אמר גּוּאוֹל "ואם תבקש ממני דבר סביר, לא אמנע אותו ממך."

"בקשתי היא סבירה למדי, אדוני." השיב לו "אני מבקש רק מתוך צורך. הייתי רוצה שתמלא את השק הזה במזון."

"אינך מבקש הרבה." אמר גּוּאוֹל "ואשמח למלא את מבוקשך. הביאו לו מזון."

משרתים רבים קמו והחלו למלא את השק, אך על אף כל הכבודה שהוטלה לתוכו לא נמלא השק."

"חבר," אמר גּוּאוֹל, "האם יתמלא שקך אי פעם?"

"לא, ויהי האל עדי," אמר הוא "לעולם לא יתמלא גם אם יוטלו לתוכו עוד ועוד מזונות, אלא אם כן יקום אדם אציל בעל אדמות ועושר וידרוך על המזון שבשק בשתי רגליו בהכריזו: 'די והותר הושם כאן!'"

"ואתה, איש טוב שלי" אמרה רִיאֵנוֹן לגּוּאוֹל, "קום על רגליך בזה הרגע ועשה כאשר אמר האיש."

"בשמחה" אמר גּוּאוֹל, ואל השק נכנס ובשתי רגליו דרך על המזון שבתוכו, ובאותו רגע עצמו טלטל פּוּאִיל את השק עד אשר היה גּוּאוֹל כל כולו בתוכו, מכף רגל ועד ראש, משך בשרוכים וקשר אותם. או אז הגיש הוא את הקרן לפיו ותקע תקיעה ממושכת. ולאות הזה התקיפו חייליו את החצר, אחזו בכל האנשים אשר באו לשם עם גּוּאוֹל ואסרו אותם בשלשלאות, בעוד פּוּאִיל משליך מעליו את בגדי הבלואים ואת הנעליים המרופטות.

וכל אחד מן החיילים אשר נכנס אל האולם העניק לשק בעיטה או מכת מקל ושאל: "מה יש כאן?"

"תחש!" השיבו לו היתר.

וכל חייל שהגיע לאולם שאל: "מה המשחק שאתם משחקים בו?"

"משחק התחש-בתוך-השק!" השיבו לו, וזו הייתה הפעם הראשונה ששיחקו את משחק התחש-בשק.

"אדוני," אמר האיש בתוך השק, "לו שמעני. להרוג אותי בתוך שק - אין זה מוות היאה לי."

"אדוני," אמר הפיד הזקן "האיש אומר דברי טעם ומן הדין הוא שתקשיב לו. אין זה מוות היאה לו."

"טוב ויפה," אמר פּוּאִיל, "אנהג על פי עצתך. אמרו לי מה אעשה בו?"

"אני אתן לך עצה." אמרה אז רִיאֵנוֹן, "במצבך עכשיו מוטלת עליך החובה למלא את חפצם של כל האנשים והנגנים אשר ישאלו ממך דברים. הנח לו ליטול את מקומך בהענקת המתנות והוצא ממנו שבועה שלעולם לא יתבע ממך מתנות אלה ולא יקח ממך נקם. זה יהיה עונש מספיק עבורו."

"הוא יקבל ממני כל זאת." אמר האיש בתוך השק.

"אסכים לכך בשמחה," אמר פּוּאִיל, "אם זאת עצתם של הֶפִיד ורִיאֵנוֹן!"

"זאת עצתנו." אמרו.

"ואני מסכים לה." אמר פּוּאִיל, "ועתה! מי יתייצב כעד עבור גּוּאוֹל?"

"אנחנו נהיה עדים עד אשר ישוחררו אנשיו שלו." אמר הֶפִיד.

או אז שוחרר גּוּאוֹל מן השק ובני לוויתו הותרו מכבליהם.

"עתה בקש מגּוּאוֹל את עֵדיו שלו. אני מכיר את האנשים שיהיה עליו לבחור." והֶפִיד מנה את שמות הערבים.

"הצג את תנאיך." אמר גּוּאוֹל.

"מה שאמרה רִיאֵנוֹן הוא מספיק טוב מבחינתי." אמר פּוּאִיל.

"אכן, אדוני, " אמר גּוּאוֹל, "אני פצוע וחבול. נפצעתי פצעים קשים ועלי לשטפם ולחובשם. ברשותך אלך מכאן ואותיר אחד מאצילי חצרי כדי שיענה בשמי לכל האנשים אשר יבקשו ממנו מתת."

"טוב ויפה." אמר פּוּאִיל, "עשה כאשר דברת."

גּוּאוֹל פנה אז לשוב אל ממלכתו.

האולם הוכן ונערך לכבוד פּוּאִיל וכל אנשי חצרו של הֶפִיד הזקן והכל תפסו את מקומם סביב לשולחנות. איש איש מהם ישב במקום שישב בו שנה קודם לכן ופּוּאִיל ורִיאֵנוֹן הלכו לחדרם ובילו בתענוגות את לילם.

"אדוני" אמרה רִיאֵנוֹן עם עלות השחר, "קום וחלק מתנות לנגנים. היום אל תשיב ריקם פני איש. תן מתנות לכל."

"זאת אעשה בשמחה," אמר פּוּאִיל, "היום וכל זמן שהחגיגה נמשכת."

פּוּאִיל קם מערש כלולותיו. הוא ציווה על משרתיו להסות את הקהל ואז הזמין את הנגנים וכל מי שחפץ לבקש ממנו דבר מה, לצעוד קדימה. הוא הודיע לכל בני החבורה כי הרשות בידם לבקש ממנו כל אשר יאבו, והוא היה נאמן למוצא פיו ונתן לכל אחד את חפצו ולא השיב ריקם פני איש כל עוד נמשכה החגיגה. וכאשר נסתיים הכל פנה פּוּאִיל ל הֶפִיד ואמר לו: "אדוני, ברשותך, מחר בבוקר אשים פני אל דווד."

"טוב ויפה," השיב הֶפִיד, "האל הטוב ישמור את פעמיך, ורִיאֵנוֹן תשהה פה עוד זמן מה עד אשר תשלים את הכנותיה לבוא בעקבותיך."

"סהדי במרומים", אמר פּוּאִיל, "אנו נצא מכאן יחדיו!"

"כלום זה רצונך, אדוני?" שאל הֶפִיד.

"אכן כך הוא." השיב פּוּאִיל.

למחרת היום עשו הם את דרכם לדווד. הם הגיעו לחצר בארברת' ושם נערכה לכבודם סעודה חגיגית. כל שועי הממלכה ואציליה, גברים ונשים כאחד, פגשו אותם שם. רִיאֵנוֹן לא הניחה לאיש לשוב לביתו בטרם תעניק לו תשורה יפה, בין אם תכשיט, או טבעת, או אבן יקרה, והשנים משלו בארץ שנה ועוד שנה מאושרים באהבתם.

60

גורי זהוב השיער

הענף הראשון של המבינוג'י - פואיל נסיך דווד (חלק שלישי)
 
ופּוּאִיל ורִיאֵנוֹן משלו בארץ באושר בשנה הזו ובשנה שלאחריה. אך בשנה השלישית החלו האנשים להתעצב אל לבם ושוב לא היו מאושרים שכן ראו כי אדון הארץ האהוד, מלכם שלהם, אחיהם המאומץ, איו לו יורש.

“אדוננו" אמרו לפּוּאִיל, "אינך צעיר כמו אחדים מאתנו ואנו חוששים פן לא תוכל רעייתך לתת לך יורש. קח אשה אחרת על פניה כדי שתלד לך יורש לכיסאך. אינך עתיד לחיות לנצח," אמרו לו "וגם אם אתה עצמך מאושר ללא יורש, אנו לא נוכל לשאת זאת."

"אמת ויציב" אמר פּוּאִיל, "לא נחיה לעד ותאונות עלולות לקרות, אך הניחו לי להתמודד עם הדבר במשך שנה אחת. בעוד שנה מהיום נשוב ונפגש כאן ואז אשמע לעצתכם."

הצעה זו נתקבלה על דעת כל.

עוד בטרם חלפה שנה והגיע מועד הפגישה, נולד לפּוּאִיל בן בארברת'. בלילה שהילד נולד בו, הזמינו לשם אשה שתשגיח על התינוק ואמו, אך אשה זו נרדמה על משמרתה וכך גם רִיאֵנוֹן, אמו של הילד. וכך ארע הדבר: שש נשים היו שם והן השגיחו עליה בחלקו הראשון של הלילה, אך בטרם הגיעה שעת חצות נרדמו כולן ורק לקראת עלות השחר התעוררו. הן הביטו בעריסה שהניחו בה את העולל, אך לא נותר ממנו כל סימן וזכר.

"הו," אמרה אחת מהן, "התינוק נעלם!"

"מה נעשה?" שאלה אחרת.

"מה יהיה?" אמרו כל היתר.

ואחת מהן אמרה: "יש כאן כלבת ציד עם גורים. אנחנו נהרוג אחדים מן הגורים ונמרח את פניה ואת ידיה של רִיאֵנוֹן בדם ואת עצמותיהם נשליך בקרבתה ונשבע כי היא עצמה רצחה את התינוק. היא לא תוכל לסתור את דברתן של שש מאתנו!"

כל היתר קיבלו את הצעתה.

כאשר האיר היום התעוררה רִיאֵנוֹן ושאלה: "הו נשים, היכן הוא עוללי?"

"גבירתנו" השיבו לה, "אל תשאלי אותנו על העולל שלך. יש לנו חבורות שחורות וכתמים כחולים בכל גופנו מן המאבק אתך, ולמען האמת, מעולם לא ראינו רוח קרב כזו בשום אשה. אך הכל לשווא: את עצמך הרגת את בנך. אל תבקשי אותו מידינו!"

"נשים מסכנות," אמרה רִיאֵנוֹן, "למען האל הטוב היודע כל נסתרות, אל תטילו עלי אשמת שווא. אלוהים, אשר דבר לא נסתר מנגד עיניו, הוא היודע שאתן מוליכות אותי שולל. אם אתן חוששות ממשהו, נשבעת אני לכן שאגן עליכן!"

"אכן," השיבו לה, "אין בדעתנו לעשות שקר בנפשנו כדי לחפות על מעשיו של מישהו אחר."

"נשים מסכנות," אמרה רִיאֵנוֹן, "כל רע לא יאונה לכן מאמירת האמת."

אך על כל אשר אמרה במלים צודקות ורחומות, קיבלה מהן אותה תשובה עצמה.

ובינתיים התעורר פּוּאִיל משנתו וכך גם חייליו ובני לוויתו ושוב לא ניתן היה להסתיר את האסון. הסיפור פשט על פני הארץ וכל האצילים שמעו אותו. הם נועדו יחדיו ושלחו לפּוּאִיל מסר ובו דרישה לשלח את אשתו כעונש על רצח תינוקה.

"יש להם סיבה אחת בלבד לדרוש ממני לגרש את רעייתי." אמר פּוּאִיל, "והיא: היותה חשוכת ילדים. אך אני יודע שנולד לה ילד ולא אשלֵחַ אותה. ואם פעלה שלא כיאות יהיה עליה להיענש בעונש הראוי לה."

רִיאֵנוֹן כינסה חכמים ומלומדים שיעמדו לצידה, אבל אז החליטה שמוטב לה לקבל את עונשה מאשר להתווכח עם הנשים. והעונש שהוטל עליה היה זה: שבע שנים תשהה בחצר המלכות בארברת' . מקום מוגבה היה שם מחוץ לשערי החצר ושם ניטל עליה לשבת כל יום ולספר את סיפורה לכל עובר אורח אשר סבורה הייתה שטרם שמע אותו, ואז היה עליה להציע למבקרים ולעולים לרגל להניח לה לשאתם על גבה אל תוך החצר (כל מי שיאבה בכך), אך רק לעתים נדירות הסכים מישהו שתישאהו על גבה. וכך עברו עליה אותן שנים.

בגוונט-איז-קואד משל באותה עת טְיֵירנוֹן. והוא היה המובחר שבין בני אדם. בחצרו הייתה סוסה ובכל הממלכה כולה לא היו לא סוס ולא סוסה שיעלו עליה ביופיים. כל שנה בערב האחד במאי הייתה הסוסה ממליטה סייח אחד, אך איש לא ידע מה עלה בגורלו.

ערב אחד שוחח טְיֵירנוֹן עם רעייתו: "הקשיבי," אמר "אנשים רכים וחלושי אופי אנחנו בהניחנו לסייחים של הסוסה להילקח כל שנה על ידי מישהו נעלם בלא שנעשה דבר!"

"מה יכולים אנו לעשות בקשר לכך?" שאלה.

"הערב הוא ערב האחד במאי. יעניש אותי האל אם לא אגלה את כוח הרע הגוזל את הסייחים!"

טְיֵירנוֹן ציווה להכניס את הסוסה אל תוך הבית. הוא חימש את עצמו והחל לשמור. עם רדת החשיכה המליטה הסוסה סייח איתן, רחב גרם, שמיד ניצב על ארבע רגליו. טְיֵירנוֹן קם ממקומו כדי לבחון אותו מקרוב ובעוד הוא מתבונן שמע קול רעש גדול ואחר הרעש חדרה לשם יד עם ציפורניים גדולות ואחזה את הסייח ברעמתו. טְיֵירנוֹן נטל את חרבו והכה על הזרוע בין פרק היד למרפק עד כי נפלה היד האוחזת בסייח אל תוך הבית. ואז שמע טְיֵירנוֹן קול רעש גדול עם קול צווחה. הוא פתח את הדלת ורץ בעקבות הרעש. לא עלה בידו לראות מה מקורו, כי הלילה היה אפל מאוד, אך הוא דלק בעקבותיו. לפתע נזכר כי שכח את הדלת פתוחה והוא חזר לבית. על סף הדלת שכב תינוק עטוף בבגדי משי. הוא הרים את התינוק וראה כי היה חזק מאוד לגילו. טְיֵירנוֹן הבריח את הדלת וניגש אל החדר שרעייתו שהתה בו.

"גבירתי," שאל "האם את ישנה?"

"לא", השיבה, "ישנתי, אך הקיצותי משנתי כאשר נכנסת."

"יש כאן תינוק, אם תרצי בו." אמר, "דבר שלא היה לך מעולם."

"אדוני," אמרה, "מאין הגיע לכאן?"

"אספר לך הכל." אמר טְיֵירנוֹן וסיפר לה את הסיפור כולו.

"אדוני," אמרה, "מהם הבגדים שהתינוק לבוש בהם?"

"בגדי משי." אמר טְיֵירנוֹן.

"בן אצילים הוא." אמרה היא, "אדוני, אשמח אם תצא השמועה ותתפשט בקרב הנשים כי הבאתי תינוק לעולם, אם זהו רצונך."

"אני תמים דעות אתך בעניין זה." אמר לה, וכך נהגו.

הם הטבילו את הילד וקראו לו בשם גּוּרִי זהוב השער, כיוון שמעט השער שעל ראשו היה זהוב כפז. הילד גדל בחצר המלך עד היותו בן שנתיים. בטרם מלאה לו שנה כבר התהלך היטב, והיה גדול בגופו מילד בן שלוש - יותר מילד בן שלוש הגדול מכפי גילו! בתום השנה השנייה היה גדול כילד בן שש ובטרם הגיע לגיל ארבע כבר נהג לחלות את פני הסייסים כי יניחו לו לנהוג את הסוסים אל המעיין.

"אדוני," אמרה אשת טְיֵירנוֹן לבעלה, "היכן הסוס שהצלת בלילה שמצאת בו את התינוק?"

"מסרתי אותו לסייסים ואמרתי להם להשגיח עליו." אמר.

"אדוני, כלום לא יהיה זה רעיון טוב לאלף אותו ולמסרו לנער?" אמרה. "היה זה באותו לילה עצמו שמצאת את הנער והצלת את הסייח שנולד."

"אין לי כל התנגדות לכך." אמר טְיֵירנוֹן, "אני מרשה לך לתת לו אותו."

"אדוני," השיבה, "יגמול לך אלוהים. אני אתן לו את הסוס."

הסוס ניתן לנער. אשתו של טְיֵירנוֹן הורתה למאמנים ולסייסים להשגיח על הסוס ולאמנו כדי שיהיה מוכן ליום שהנער יהיה מבוגר דיו לרכוב עליו. היא דרשה מהם שידווחו לה באופן קבוע כיצד מתקדם האימון.

באותו זמן הגיעו אל טְיֵירנוֹן ורעייתו החדשות על אודות רִיאֵנוֹן ועונשה, ומכיוון שמצא תינוק, השתדל טְיֵירנוֹן לכרות אוזן ולחקור חקור היטב עוברי אורח שהזדמנו לארמונו. מפי רבים מהם שמע תלונות רבות על העונש מעורר הרחמים שהוטל עליה. טְיֵירנוֹן הרהר בדבר והביט מקרוב בפני הילד. הוא נדהם בראותו מה גדול הדמיון בין הילד לבין פּוּאִיל, מלך העולם האחר. מעולם לא ראה דמיון כה רב בין בן לאביו כדמיון הזה. הוא הכיר היטב את מראה פניו של פּוּאִיל כיוון שאירח אותו בביתו פעמים רבות במשך השנים. הנה כי כן חש טְיֵירנוֹן נקיפות מצפון על שהוא ממשיך לגדל את הילד בעוד הוא יודע כי זה ילדו של איש אחר. בהזדמנות הראשונה כאשר היה עם רעייתו בגפו, אמר לה כי אין זה מן הראוי להמשיך ולהחזיק את הילד ברשותם וכך להביא כאב כה רב על גבירה חסודה וטובה כמו רִיאֵנוֹן, מה גם שהילד הוא ילדו של פּוּאִיל, מלך העולם האחר.

אשתו של טְיֵירנוֹן הסכימה לשלוח את הנער אל פּוּאִיל, "ובשלושה דברים נזכה בעשותנו זאת" אמרה, "הכרת תודה על ששחררנו את רִיאֵנוֹן מעונשה, הכרת תודה מפּוּאִיל על כך שגידלנו את ילדו והשבנו לו אותו, והדבר השלישי הוא זה: אם יגדל הנער ויהיה איש כבוד, יהיה הוא לנו לבן מאומץ ויעשה למעננו ככל אשר יוכל." הם הגיעו לתמימות דעים.

למחרת היום הכין טְיֵירנוֹן את עצמו לצאת לדרך בלווית שנים מאציליו והילד היה הרביעי בחבורה, רכוב על הסוס שנתן לו טְיֵירנוֹן. הם רכבו לכיוון ארברת' והדרך לא ארכה להם. בהתקרבם אל החצר יכלו לראות את רִיאֵנוֹן יושבת על המושב המוגבה. כאשר ניגשו אליה, קראה להם: "הו אדונים, אל נא תוסיפו ללכת. אני אשא איש איש מכם על גבי אל החצר. זהו עונשי על שהרגתי את ילדי."

"גבירתי," אמר טְיֵירנוֹן, "אינני סבור שמישהו מן הנוכחים כאן יניח לך לשאתו על גבך."

"ירכב על גבה מי שיאבה", אמר הנער, "אני לא אעשה זאת."

"אכן" אמר טְיֵירנוֹן, "גם אנו לא נסכים."

והם באו אל חצר המלך והתקבלו שם בחמימות. פּוּאִיל אך זה חזר ממסע ברחבי דּוֹוֵד ושמח לראות את טְיֵירנוֹן. אל האולם ניגשו הם להתרחץ וליטול את מקומם ליד השולחן. טְיֵירנוֹן ישב בין פּוּאִיל לרִיאֵנוֹן ושני חבריו של טְיֵירנוֹן ישבו גבוה יותר והנער ביניהם.

או אז סיפר טְיֵירנוֹן את הסיפור כולו על הסוסה והילד וכיצד אימצו, הוא ואשתו, את הילד לבן וגידלו אותו.

"וזהו ילדך, גבירתי!" אמר טְיֵירנוֹן "ומי שאי פעם הפיץ עליך שקרים, גרם לך עוול גדול. כאשר שמעתי על עונשך נעצבתי אל לבי והתחלתי לדאוג ואינני סבור שיש בזה ולו גם אחד אשר לא יזהה נער זה כבנו של פּוּאִיל."

"אין כאן איש המטיל ספק בכך." השיבו לו הכל.

"סהדי במרומים," אמרה רִיאֵנוֹן, "אם אמת הדבר, בא הקץ לדאגתי."

"גבירתי," אמר פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד, "בחרת בשם טוב לנער - פְּרִידֵיְרִי. פְּרִידֵיְרִי פירושו 'דאגתי'. השם ההולם אותו יותר מכל הוא פְּרִידֵיְרִי בן פּוּאִיל מלך העולם האחר."

"יתכן ושמו שלו מתאים לו יותר." אמרה רִיאֵנוֹן.

"איזה שם?" שאל פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד .

"גּוּרִי זהוב השער" הוא השם שהענקנו לו." אמר טְיֵירנוֹן.

"פְּרִידֵיְרִי" אמר פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד "יהיה שמו."

"זה הדבר הטוב ביותר" אמר פּוּאִיל "ליטול את שם הנער מן המלים שהשמיעה אמו בהגיע לאוזניה הבשורות הטובות אודותיו." והכל הסכימו לכך.

"טְיֵירנוֹן," אמר פּוּאִיל, "ישלם לך אלוהים כפועלך על שגידלת את הנער הזה, ואם יגדל הוא ויהיה לאיש כבוד, יהיה זה מן היושר שיגמול לך על חסדך."

"אדוני," אמר טְיֵירנוֹן, "איש בעולם לא יעצב יותר על אובדנו מן האשה אשר גידלה אותו. מן הראוי הוא שיזכור מה עשינו, אנוכי והאשה הזאת למענו."

"יהי האל עדי." אמר פּוּאִיל, "אני אגן על ממלכתך כל זמן שאוכל להגן על ממלכתי שלי, ואם יהיה פְּרִידֵיְרִי עצמו כאן למלך, יהיה זה אף יותר ראוי לו להגן עליך מאשר לי. ועתה אם מקובל הדבר עליך ועל כל האצילים הנאספים בזה, נמסור את הילד להשגחתו של פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד , ואתם תהיו לידידיו ולהורים המאמצים שלו."

"זוהי הצעה מצוינת." אמרו הכל.

וכך נמסר הנער להשגחתו של פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד ואצילי הארץ באו לארח לו לחברה. טְיֵירנוֹן נפרד אז מהם וחזר עם ידידיו לארצו שלו באהבה ובשמחה. הוא לא יצא לדרכו בטרם הוצעו לו כמתנות אבני החן היפות ביותר ומיטב הסוסים וכלבי הצייד, אך הוא לא הסכים לקבל דבר.

מיני אז שבו הכל, איש איש לממלכתו, ופרידירי בן פּוּאִיל, מלך העולם האחר, גודל במסירות כיאה לו עד שהיה לעלם חמודות, המחונך והמחונן ביותר בכל הממלכה. וכך חיו הם שנה אחר שנה עד אשר הגיעו חייו של פּוּאִיל מלך העולם האחר לקצם. פְּרִידֵיְרִי שלט אז בהצלחה על שבעת המחוזות של דּוֹוֵד , אהוב על בני עמו ועל כל הסובבים אותו, ועם השנים כבש הוא את שלושת המחוזות של וסטרד וטווי וארבעת המחוזות של קרידיג'ון והללו קרויים היום שבעת המחוזות של סייטילוך. ופְּרִידֵיְרִי בן פּוּאִיל מלך העולם האחר עסק בכיבושים אלה עד שנתן דעתו לשאת לו אשה. והאשה שבחר בה הייתה קִיגְוָה, אחותו של גְּוֵון המזהיר, בן למשפחה הטובה ביותר באי הזה. וכאן מסתיים הענף הראשון מארבעת ענפי המבינוג'י.

61

כלום נמלטה אהובתי מתוך לבי?

כלום נמלטה אהובתי מתוך לבי?

מֶהֵר בָּאבַּא

לפני כמה מאות שנים חיו מלך ומלכה אשר שלטו בממלכה קטנה. הם אהבו איש את רעהו והיו מאושרים יחדיו. המלך היה אדם נבון ושליט צדיק ותחת שלטונו פרחה הממלכה ושגשגה. שקט ושלום שררו בארץ.

הנתינים היו שמחים ומאושרים, בקיצור הייתה זו ממלכה מושלמת, אך היה פגם אחד, דבר שולי אחד שהעב על אושרה של המלכה: נראה היה שלמלך אין כל עניין באלוהים. לא שהיה לו משהו נגד אלוהים. הוא לא הביע כל התנגדות לכך שנתיניו או רעייתו יעבדו את אלוהים בדרך שחשבו לנכון, אך נראה שהוא עצמו מעולם לא נטל בכך חלק.

מכיוון שהמלך היה אדם טוב וחייו, מטבע הדברים, רצופים במעשים טובים, לא היה זה ברור מיד שהמלך הוא כופר. אך ככל שחלף הזמן התברר למלכה שהמלך מוצא שוב ושוב תירוצים שלא ליטול חלק באירועים דתיים, ואף שהבינה כי חובות השלטון לא אפשרו לו לעסוק בעבודת האלוהים באופן סדיר כמוה, הנה התחוור לה עם הזמן שלא רק שלא ראתה אותו מעולם נוטל חלק בטכסים דתיים, היא אף לא ראתה אותו נושא אי פעם תפילה. למעשה לא שמעה אותו מעולם מבטא בשפתיו את שמו של האל.

והנה, המלכה עצמה הייתה מאוד אדוקה בדתה וכאשר החלה לחשוד שהמלך, בעלה, אינו אוהב אלוהים, דיכא אותה הדבר מאוד.

היא עשתה כמיטב יכולתה לשכנע אותו לחבור אליה בעבודת הקודש, אך לא משנה כמה השתדלה - תמיד מצא אמתלה שלא להצטרף אליה. זה היה הדבר היחידי שהעב על אושרה, אך עם חלוף הזמן החל הדבר להטריד אותה יותר ויותר. "בעלי הוא אדם כה טוב, ממלכתו שלווה ומשגשגת, נתיניו מאושרים. רק נסי לדמות בנפשך כמה מושלמים יכלו החיים להיות אם הייתה בלבו אהבת האלוהים."

לעתים היה תוקף אותה פחד שמא בגלל העדר אהבת האל בלב בעלה יאבדו מן הממלכה השקט והשגשוג, וככל שהרהרה בדבר כן גבר בה דיכאונה. היא החלה לאבד עניין בחובותיה כמלכה. מעל לכל ריחפה המחשבה שבעלה אינו אוהב את אלוהים כפי שצריך. בהשוואה לכך שום דבר לא נראה עוד חשוב. היא החלה לבלות זמן רב יותר ויותר בבית התפילה של הארמון. עיניה שעד אותו זמן נצצו תמיד באושר, איבדו את הברק והזוהר. חיוכה העליז פינה מקומו להבעה קפואה. המלך התבונן בה והדבר העציב את רוחו, אך בכל פעם שחקר את המלכה לסיבת עצבותה פטרה אותו בלא כלום. היא כבר אמרה למלך כי תשמח אם תראה אותו מבקר באופן סדיר בבית התפילה, אך המלך השיב לה: "בקשי ממני כל דבר, רק לא זה."

וכך נמשכו חייהם כשהמלך עסוק בחובותיו והמלכה שוקעת יותר ויותר בתהום הייאוש.

והנה ארע שיום אחד לאחר שמצב העניינים הזה נמשך כבר זמן רב, קם המלך משנתו ויצא לטייל כהרגלו על המרפסת הגדולה של ארמונו המשקיפה על כל העיר והממלכה. משם, כך חש תמיד, יכול הוא לחוש בדופק החיים של הממלכה כולה. הוא למד לדעת, רק מתוך עמידה על המרפסת, על כל צער ואומללות בממלכה הדורשים את התערבותו.

והנה, באותו בוקר, בהביטו למטה הופתע לגלות שאנשים רבים כבר ניעורו משנתם ועסקו בהתקנת קישוטים ודגלים ברחבי העיר. אחרים עסקו בניקוי הרחובות והבתים וברור היה שחגיגה גדולה עומדת להתקיים. דבר זה התמיה את המלך. לא עלה בדעתו שום חגיגה או פסטיבל האמורים להתקיים בעונה זו של השנה. הוא קרא לראש השרים ושאל אותו מה מתרחש.

"זהו צו המלכה, אדוני," השיב השר.

"צו המלכה?"

"כן, אדוני, היא קמה מוקדם בבוקר וצוותה שיום זה יהפוך ליום שמחה וחג. היא הורתה להודיע לכל נתיניך שיום זה הוכרז כיום חג."

"מדוע עשתה זאת?"

"אינני יודע, אדוני. היא לא אמרה."

המלך תמה. אומנם היה זה כמובן בסמכותה של המלכה לתת הוראה כזו, אך מאחר ולאורך תקופה ארוכה מיעטה לגלות עניין בעסקי הממלכה נראה הדבר כתעלומה גמורה בעיני המלך. מדוע שתיתן פתאום הוראה מעין זו? הוא הלך לראות את המלכה, וזו האחרונה קידמה את פניו לבושה במיטב בגדיה וחיוך עולץ על פניה.

"האם ציוות להכריז על יום זה כיום חג?" שאל המלך.

"כן." הודתה המלכה.

"מדוע? מה הדבר? מה קרה שאת כה מאושרת לפתע?"

"הו, מלכי," הסבירה המלכה, "אני כה מאושרת. סוף סוף התגשם הדבר שפיללתי לו שנים כה רבות. אתמול בלילה, בעת שישנת, התהפכת על משכבך ושמעתי אותך מבטא את שם האלוהים. זו הסיבה שהכרזתי על יום חג."

"מה!" קרא המלך, "כלום נמלטה אהובתי מתוך לבי ועברה את דל שפתי!" ובאומרו זאת צנח המלך באנחה ארצה ומת.

62

אבאציו ולשון הציפורים

פעם רבה אשה עם בעלה. האיש הצעיר שנפגע מהתנהגותה החליט ללכת לדרכו לבדו. הוא גלגל צמד סיגרים והלך אל היער. שם באמצע היער סמך עצמו אל גזעו של עץ קַמְיוֹאָה ואמר: "טָמַאִי, רוצה הייתי להיות בדיוק כמוך!"

"לא תוכל לעמוד בכך, נכדי. להיות עץ דבר קשה הוא עד מאוד. יהיה עליך להישאר ער כל הזמן. אם תיפול בשינה תמות וזהו זה." השיב הקמיואה.

על כן המשיך האיש הצעיר בשיטוטיו ואמר אותם דברים עצמם בבואו אל עץ האִיוֹורַפַּפּוּטָה: "טמאי, רוצה אני להיות בדיוק כמוך!"

"לא, אינך יכול, נכדי. לא תאריך ימים. כל מי שמבקש להתקין קשת יבוא ויחתוך את ענפיך. חיים אנו זמן מועט מאוד." השיב האיוורפפוטה.

האיש הצעיר הקשיב לו ופנה לדרכו. מעט הלאה משם חלף על פני עמוד עשן דק שהתמר בדיוק מולו. לאחר שעשה כברת דרך קצרה החליט לחזור לאחוריו ולראות מי הוא זה המעלה מדורה בלב היער. הוא שם פניו לשם באומרו לעצמו: "תמהני, מי גר שם?" בהתקרבו נוכח לדעת כי הציפורים הן שהעלו את העשן בהבעירן את העשב. כאשר הגיע אליהן שאלוהו הציפורים: "מה הביאך לכאן, גְּרַנְדְפָּה?"

"מאומה. יצאתי לשוטט מעט ועצרתי להתבונן בכן."

"אם כך הבה ונשב." הזמינוהו הציפורים.

הכל התיישבו, גלגלו סיגרים והחלו לשוחח. לאחר ששוחחו מעט אמרו הציפורים: "עליך לבוא עמנו לכפרנו. מקום זה הוא הגן שלנו ואנו מבערות ממנו את העשבים השוטים."

האיש הצעיר קיבל את הזמנתן והלך בעקבותיהן. הציפורים כולן היו מרוצות מבואו של אדם חדש, אחד מבני כפרו של אבאציו, האיש שחפצו להרוג. הציפורים לא חיבבו את אבאציו כיון שזה האחרון נהג להרוג את בני עמן - נשרים, תוכים, טוקנים וציפורים רבות אחרות.

למחרת היום אמר מנהיג הציפורים לבני עמו: "מחר עלינו לשנות את דמותו של אורחנו עד שיראה בדיוק כמונו."

המנהיג אמר זאת פעמים אחדות. הוא אמר זאת בבוקר וגם אחר הצהרים. הציפורים אשר מצאו את האיש הצעיר והביאוהו לשם, הזהירוהו: "אל תירדם לא בלילה ולא במשך היום כיון שדבר זה הוא מסוכן מאוד!"

למחרת היום עם הנץ החמה נטלו כל הציפורים נוצות כדי לשימן על האיש הצעיר. ראשית פיזרו חלב עצים דביק על גופו ואחר כך החלו להצמיד אליו את הנוצות. תחילה הדביקו את הנוצות על חזהו ועל רגליו, אחר כך הצמידו לו את הנוצות הגדולות יותר שנועדו לזנב ולכנפיים. מקורן של כל הנוצות היה הנשר הענק. כאשר היה האיש הצעיר מכוסה בנוצות ציווהו לנפנף בכנפיו כדי לבדוק אם נוצה כלשהי תנשור. הוא עשה כמצוותן ואף נוצה אחת לא נשרה. הן ציווהו להכות שנית בכנפיו. הפעם נשרה אחת הנוצות. בראותן זאת קראו הציפורים: "אדם צעיר זה לא יאריך ימים. הוא יפול בידיו של אבאציו!"

באומרן זאת נטלו את האיש למקום שאימנו בו ציפורים צעירות. הם הגיעו לעץ אשר על צמרתו ניצבה נמלה. הציפורים ביקשו מן האיש הצעיר לעוף למעלה ולתלוש את הנמלה ממקומה. האיש עופף כלפי מעלה אך החטיא לגמרי את הנמלה, על כן שב ודאה אל האדמה. הן אמרו לו לנסות שוב. הוא ניתק מן האדמה, עופף פעם אחת מסביב לעץ ובנסותו לחטוף את הנמלה הסתבך בין ענפיו. על כן אמרו לו הציפורים לעוף למטה מצמרת העץ, להרים סלע שהיה מונח על האדמה ולרחף אתו. האיש הצעיר עופף למטה בהחטיאו את הסלע לגמרי. הן אמרו לו לחזור ולנסות והוא החטיא שוב. לבסוף אמרו הציפורים: "אין טעם לנסות וללמדו. הוא אינו מתאים כלל!"

באומרן זאת עפו הציפורים חזרה לכפרן. הציפורים שמצאוהו הזהירו אותו שוב: "הקשב, אל תישן, עליך להישאר ער כל הלילה כולו."

בבוקר יום המחרת עזבו הציפורים והאיש הצעיר את הכפר במטרה לנסות ולתפוס את אבאציו. אבאציו היה שר בעת שהגיעו הציפורים לכפרו. הציפורים נחתו על העצים ומשם יכלו לשמוע את אבאציו מזמר בתוך הבית. האיש הצעיר נמצא ביניהן וניצב על הענף יחד אתן. הם ישבו שם בהמתינם ליציאתו של אבאציו. הציפורים אמרו: "עלינו לחכות עד שיצא החוצה."

"חכה, חכה" אמרו וחזרו ואמרו לאיש הצעיר אשר ביקש לעוף. אבאציו חדל מזמרתו והופיע בפתח מוכן לצאת החוצה. האיש הצעיר צלל לעומתו, אך החטיא את מטרתו ונלכד בידי אבאציו. אבאציו אחז בו, משכו לתוך הבית והרגו. הציפורים שבו לכפרן עצובות ונכלמות כיון שהניחו לאיש הצעיר למות.

אותו יום התאספו הציפורים כדי לדון במצב. הן שאלו את הציפורים שהביאו את האיש הצעיר לכפרן אם יש לו ילדים.

"כן, יש לו בן." השיבו.

הציפורים שמחו מאוד לשמוע זאת ואמרו שעליהן ללכת ולהביא את הנער.

השליחות הופקדה בידיו של הַאַרַרַנוֹאָה אדום הנוצות. למחרת היום הלך האררנואה לכפרו של אבאציו, אל מקום משכנו של הנער. בבואו לשם ישב על אצטבת המזון שעל גבי המרפסת בדיוק לפני הבית.

כאשר יצאה אמו של הנער להשליך את האשפה, ראתה את הציפור הקטנה על אצטבת המזון וקראה לבנה: "יש כאן ציפור אדומה קטנה. בוא ותראה."

הנער הקטן הסתער החוצה מן הבית עם קשתו וחציו. כאשר התקרב הנער לאצטבת המזון, התעופף האררנואה לעץ השכן. כאשר התקרב גם לעץ הזה, עף האררנואה לעץ מרוחק יותר. בדרך זו משכה הציפור את הנער ממקום למקום. כאשר נוכח האררנואה כי הם רחוקים דיים מן הבתים, השיר את נוצותיו, לבש דמות אדם וקידם את פני הנער באומרו: "באתי לקחתך להרוג את אבאציו."

"אשמח לעשות זאת" אמר הנער "אך תחילה הנח לי לדבר עם אמי."

"לך, אני אשאר כאן ואחכה לך."

הלך הנער וסיפר לאמו כי הציפורים באו לקחתו להרוג את אבאציו.

בשמעה את דבריו של הנער החלה האם לבכות. כאשר חדלה מבכיה אמרה לו: "יכול אתה ללכת, בני, אך הקשב לעצתי: בלכתך להרוג את אבאציו אל תתקיפו מן החזית. אביך מת בעשותו זאת. בוא עליו מאחור, כך תוכל להורגו."

לפני לכתו ביקש הנער שלוש מחצלות לשמור בתוכן נוצות. אמו נתנה לו את מבוקשו והוא יצא החוצה לפגוש את האררנואה. האררנואוה הלביש את הנער בנוצות שהביא עמו למטרה זו. הם עפו אל כפר הציפורים ובהגיעם אל מחוז חפצם הביא האררנואה את הנער לביתו. כל הציפורים באו לראותו. הן באו אחת אחר רעותה לברכו: "פַּרְקוֹ פִּיָה? פַּרְקוֹ פִּיָה? (מה שלומך, בני?)"

לאחר הברכות אמר מנהיג הציפורים: "עתה בני מוטל עליך לנקום את מותו של אביך בהורגך את אבאציו. כיצד בדעתך להורגו?"

"אם יפגשני פנים אל פנים, יכריעני." אמר הנער ופסק: "עלי לבוא מאחריו. דרך זו קלה יותר ובטוחה יותר!"

בבוקר יום המחרת התאספו הציפורים להלביש את הנער. הן פיזרו חלב עצים על גופו ומיד החלו להדביק לו נוצות יוֹאִירָפָּה - הנשר המצויץ הענק. לאחר שכיסוהו בנוצות המשיכו הציפורים והדביקו לו את הנוצות הגדולות יותר של הזנב והכנפיים. כאשר סיימו את מלאכתן ביקשו מן הנער לנפנף בכנפיו כדי לבדוק אם כל הנוצות דבוקות כראוי. שום נוצה לא נשרה. הן ציוו עליו לחזור ולנפנף בכנפיו וגם הפעם לא נמצאה נוצה שלא הודבקה כראוי. כולן היו צמודות היטב לגופו. אחר הצהרים לקחו הציפורים את הנער לשטח האימונים. שם הורו לו, כשם שהורו לאביו בזמנו, לעוף לצמרת העץ ולתלוש ממנו את הנמלה. הנער עף לשם ותלש את הנמלה ואז אמרו לו הציפורים כי עליו לעופף מצמרת העץ, להניף את הסלע ולאחוז בו. הנער דאה למטה כחץ והניף את הסלע ובעת שריחף עמו באוויר באו לעזרתו שלושה נשרים כבירים. הם התנשאו עם הסלע גבוה באוויר ואז הניחו לו לצנוח. הסלע התנפץ על הקרקע. אותו רגע החלו הציפורים לעלוז באומרן: "נער זה אכן יוכל להרוג את אבאציו"

לפני יציאתם לכפרו של אבאציו, הזהירו הציפורים את הנער שוב ושוב כי עליו לשמור את צעדיו של אבאציו, בהיותו אדם מסוכן מאוד. כאשר הגיעו לכפר היו אבאציו ובניו מזמרים ומרקדים ובעת שרקדו ניפצו את קדרות הבית כיוון שחשו בלבם שעתידים הם למות. בשירו אמר אבאציו: "אויב יש לי, גדול ציפורניים והוא עומד להרגני!"

מיד בהגיעו לשם שאל הנער את מלוויו היכן אמור הוא לחכות. הנשרים הראו לו את המקום אך הוא מצא אותו לבלתי מתאים.

"לא אשאר כאן. אחכה מאחורי הבית."

הוא עף אל הנקודה שבחר והציפורים הצטרפו אליו.

אבאציו בתוך ביתו, עדין מזמר היה, מזמר בלי הפוגה. בינתיים חנו הציפורים על העצים בחכותן לרגע שיעזוב אבאציו את ביתו. כאשר הופיע אבאציו בפתח, קשקשן דלעת בידו, עט עליו הנער, אחז בו בציפורניו בחוזקה והרים אותו מעט מעל פני הקרקע. הנשרים אשר צפו במחזה, בהווכחם לדעת כי הנער לא יוכל להרים את אבאציו בכוחות עצמו, מיהרו לעזור לו. אבאציו שנישא עתה על ידי ציפורים אחדות הועלה למרומי השמים גבוה יותר ויותר. בו בזמן אחזו יתר הציפורים באשתו ובילדיו של אבאציו ונהגו בהם באותה דרך. לאחר שנסקו לגובה רב הניחו לאבאציו ליפול ארצה. הוא נפל והתנפץ אל הקרקע מתחת.

משהשלימו את משימתן חגו הציפורים וירדו ארצה אל מקום נפילתו של אבאציו. שם בחר מנהיג הציפורים שתים מבנות שבטו ושלח אותן להזמין את קרוביהן - ציפורים שהתגוררו בכפר אחר, כדי להפיק משהו מדמו של אבאציו.

השליחים היו התור והצופית. הם עפו להביא את ההזמנה ליעדה ושבו במהרה בהודיען כי בני הכפר שהוזמן יצאו לדרך. זמן מועט אחר כך הגיעו האורחים שדיברו בלשון בני אדם. לאף אחד מהם לא הייתה לשון משלו - לשון ציפורים.

באמצעות דמו של אבאציו התכוונו הציפורים ליצור לשונות חדשות לכל. הראשונים לקבל לשון משלהם מעוצבת מדמו של אבאציו, היו נשרי הַיָּפְּקָנִי והאוֹפָּנִי. קודם לכן דיברו כמו יתר ציפורי היער בלשונם של בני האדם.

האורחים המשיכו להגיע בנוטלם מעט מן הדם ובהשתמשם בו להפקת לשונות חדשות. הצופית החלה לדבר בלשון שחיברה וכן עשה גם האָנָהוֹמָה - הצווחן המקרין, אך אז נוכחו לדעת כי לשונותיהן אינן הולמות אותן כראוי. צלילי לשונה של הצופית היו עמוקים מדי ואלו של האנהומה חדים מדי. על כן החליטו הציפורים לסחור בלשונותיהן ולהחליפן. האנהומה נטל את לשונה של הצופית והצופית אימצה את לשון האנהומה. התור החליף את לשונו בזו של הַקּוֹרַסוֹ. צלילי לשונו של התור היו רמים מדי ואלו של הקורסו חלשים מדי. שניהם רוו נחת מן ההחלפה.

אחר כך אמר הקורסו: "עתה עם ערוב היום, נשיר כולנו והדבר יהיה יפה להפליא."

אחרי שהשתלטו כל הציפורים על לשונותיהן החדשות עפו חזרה לכפרן. כאשר הגיעו לשם אמרו: "עכשיו הבה וניקח את חברנו לביתו."

אך לפני כן תלשו הציפורים נוצות רבות

משל עצמן ומסרו אותן לנער. כאשר הגיעו לכפרו אמרו הציפורים לאמו של הנער: "באנו להחזיר לך את בנך. הוא הרג את אבאציו ונקם את נקמת מותו של אביו!"

הן מסרו את הנער לידי אמו וחזרו לכפרן. בכפרו סיפר הנער את סיפורו לבני עמו. הוא סיפר להם את כל אשר אירע ולא פסח גם על פרשת יצירת הלשונות מדמו של אבאציו.

___________________________

(1) עץ הקמיואה - סוג עץ קשה שמשתמשים בו בני שבט השינגו להתקנת עמוד התווך של הבית. גזעו משמש גם בעת טכסי האזכרה למנהיגים ידועי שם ומסמל את האבות הקדומים שעל פי המסורת היו עשויים מעץ זה.

(2) טמאי - סבא, כינוי כבוד.

(3) עץ האיוורפפוטה - עץ ששימש לאינדיאנים להתקנת קשתות.

(4) אררנואה - מילולית: דם השור. סוג של ציפור אדומת נוצות.

(5) אנהומה - פלמדאה, עוף צווח מסדרת דמויי אווז.

(6) קורסו - עוף דרום אמריקאי גדול מסדרת דמויי שכווי שמוצאו באי קורסאו.

63

מתנות האלים

לפני שנים רבות מאוד, כך מספרים, ירדו האלים לביקור בארץ. הם התבוננו במעשיהם של בני האדם בעין בוחנת והדברים שראו שם שעשעו אותם לא מעט. כאשר הגיע הזמן לשוב לשמים קרא ברהמה, ראש האלים, לאדם ואמר לו: "ראה, ברצוני להשאיר לך מתנה למזכרת."

המתנה הייתה נתונה בשני צרורות.

"הצרור האחד", הסביר לו ברהמה, "מכיל את טעויותיך שלך; הצרור השני מכיל את הטעויות של שכנך."

האדם לקח את שני הצרורות. הוא היה נבוך קמעא ולא ידע אם עליו להודות לברהמה על מתנותיו. למען האמת, הוא מאוד לא אהב את הצרור עם טעויותיו שלו, וכדי שלא יאלץ להתבונן בו, תלה אותו מעבר לכתפו.

לעומת זאת, המתנה השנייה, הצרור עם טעויותיו של שכנו, ממש מצאה חן בעיניו. זו הייתה מתנה נאה שגרמה לו עונג רב, לכן מיהר לתלות את הצרור הזה מלפנים כך שיוכל לראותו תמיד.

ועד עצם היום הזה הוא ממשיך לצעוד בעולם ולשאת עמו את שני הצרורות וברהמה מתבונן בו ומחייך לעצמו...

64

בן מלך וטבעת הפלא

‏היה פעם מלך ולמלך הזה היה בן יחיד. המלך אהב מאוד את בנו וכל הזמן השגיח עליו. הוא לא היה נותן לו לצאת אל מחוץ לארמון פן יקרה לו משהו, וכך קרה שבן המלך בילה את כל ימי ילדותו במחיצת אביו ואמו בלבד.
‏הימים חלפו והם הצטרפו לחודשים והחודשים לשנים. הנער גדל וככל שגדל גדלה גם סקרנותו לדעת מה יש מחוץ לארמון.
‏באחד הימים שמע הנער קולות רעש והמולה עולים מן הרחוב. הוא השקיף החוצה מחלונו וראה שני אנשים רבים ביניהם בקולי קולות. בן המלך היה סקרן לדעת על מה ולמה הם רבים. הוא יצא מן הארמון ירד אל הרחוב וניגש לשני הניצים.
"על מה אתם רבים?" שאל אותם.
"אני מצאתי טבעת," השיב לו אחד מהם, "והברנש הזה מנסה לגזול אותה ממני!"
‏"שקר וכזב!" אמר השני, "אני הוא זה שמצאתי את הטבעת!"
הסתכל בן המלך על הטבעת ותמה: "על טבעת פשוטה כזו אתם רבים?"
"הו לא, אין זו טבעת פשוטה. זוהי טבעת פלאים. אם תניח את הטבעת על לבו של אדם ישן, הוא יתחיל לדבר ולגלות את כל הצפון בלבו!"
"אם כך," אמר בן המלך, "אין זה מן הראוי שאנשים כמותכם יחזיקו בטבעת הזו. זוהי טבעת שצריכה להיות ברשותי. מסרו לי מיד את הטבעת לפני שאשליך אתכם לכלא!"
הוא הראה להם את החותם המלכותי שברשותו, והם נבהלו ומיהרו לתת לו את הטבעת ולהסתלק משם.
לאחר אותו יום התעוררה בלב הנסיך התשוקה להכיר את העולם שמחוץ לארמון. הוא החל לשוטט בחוצות עיר הבירה, נפגש עם שרים ושופטים, כמו גם עם אנשים פשוטים, ורכש דעת וניסיון.
‏כשהגיע בן המלך לגיל בגרות, החליטו המלך והמלכה כי הגיע הזמן להשיא לו אשה. הם בחרו עבורו אחת מבנות האצילים. לזוג הצעיר נערכה חתונה מלכותית. כשהסתיימה החתונה ותם המשתה, נכנסו החתן והכלה לחדר הכלולות.
"שמעי נא כלתי," פנה בן המלך אל אשתו הטריה, "עלי לסיים את הטיפול בכמה מכתבים מלכותיים. שכבי לישון ואני אצטרף אליך עוד מעט."
וכי הייתה לה ברירה? הוא בן המלך ודעתו היא הקובעת. עלתה הכלה על יצועה. הזמן חלף ובן המלך לא הגיע. בסופו של דבר נרדמה הכלה.
כשנוכח בן המלך שאשתו נרדמה, ניגש אליה בחשאי והניח את הטבעת על לוח לבה.
לפתע פצתה הכלה את פיה והחלה לדבר: "איזה ממזר זה. רק היום התחתנו וכבר הוא זונח אותי ומתעסק בענייניו. מילא שיעשה כרצונו. יש לי מספיק מאהבים שיספקו את תשוקותי..."
די היה לבן המלך במה ששמע. למחרת היום הודיע להוריו כי הוא מגרש את אשתו.
"על מה ולמה?" שאלה אותו אמו.
"היא אינה מוצאת חן בעיני. היא לא מספיק טובה בשבילי!"
"בני," אמרה לו המלכה, "אתה מעטה חרפה על בית המלכות!"
אך בן המלך בשלו: "היא אינה כלה ראויה. אינני רוצה בה."
לא עזרו כל בקשותיה ותחינותיה של המלכה. בן המלך לא חזר בו, והכלה הטרייה נאלצה לעזוב את הארמון.
המלכה הייתה מודאגת. היא חיפשה ומצאה עבור בנה אשה חדשה והשיאה לו אותה. אך גם הפעם בחן בן המלך את צפונותיה של רעייתו הטרייה, ומה ששמע לא ערב לאוזניו. למחרת היום הודיע לאמו שהוא מגרש גם את הכלה הזו.
וכמו בסיפורים כך גם בחיים, תמיד יש פעם שלישית. המלכה מצאה לבנה כלה נוספת, אבל גורלה לא היה שונה מזה של השתיים הקודמות.
המלכה התייאשה והפסיקה לחפש כלות חדשות.
אבל בן המלך המשיך לחפש את הכלה הראויה לו. באחד הימים במהלך מסע ברחבי הארץ, נקלע בן המלך לכפר קטן ושם נקרתה על דרכו נערה יפיפייה. לבושה הדל והפשוט העיד עליה שהיא בת איכרים מדלת העם, אך הוא שם לב כי היא מקפידה על ניקיון גופה ומלבושיה. היא הותירה בו רושם של נערה צנועה ומחונכת היטב, והוא חש כי היא מושכת אותו כבחבלי קסם.
בן המלך עקב אחריה עד שגילה היכן היא מתגוררת. הוא חזר אל אמו המלכה ואמר לה: "אמא, סוף סוף מצאתי לי נערה כלבבי! היא לכדה אותי בקסמה ונפשי יוצאת אליה. אנא ממך, לכי אל הוריה היושבים בכפר פלוני ובקשי מהם לתת לי אותה לאשה."
"רגע, רגע," אמרה האם, "האם אתה מכיר אותה? האם הוריה הם בעלי ייחוס מבני האצולה?"
"לא. ראיתי אותה רק בחטף. מדובר בבת עניים, אבל אני מאוהב בה. החלטתי שרק היא תהיה לי לאשה."
"שמע לי בני," אמרה האם, "שלו פעמים חיתנּו אותך עם נערות מיוחסות ממיטב האצולה, ואתה גירשת אותן בזו אחר זו למחרת יום החתונה, ועכשיו אתה רוצה לקחת לאשה נערה פשוטה מדלת העם? אין זה לכבודנו."
"אמא, דעי לך שאם לא אשיג את הנערה הזו, אני אגווע ואמות מייסורי כמיהתי אליה!"
כשנוכחה האם לדעת כי בנה דובר מנהמת לבו ורב הוא סבלו, החליטה גם הפעם להיענות לבקשתו. היא לבשה את בגדי תפארתה ובלוויית שתיים מנשות החצר עשתה דרכה לכפר והגיעה לבית הנערה. היא דפקה על הדלת והנערה שהייתה לבדה בבית פתחה להם את הדלת. המלכה גילתה כי היא גרה בבית קטן, אך נקי ומסודר מאוד.
כשהבינה הנערה מי הן האורחות שהגיעו לביתה, היא התביישה מאוד. לא היו בבית אפילו כסאות שבהם יכלה להושיב את האורחים, רק המיטה שבחדרה.
האורחות נענו להזמנתה, ובאותו רגע הגיעה לבית אמה של הנערה שהייתה כובסת וחזרה מיום עבודה מפרך.
הנערה מיהרה לפתח ולחשה לאמהּ: "אמא, אורחות מכובדות מאוד הגיעו לבית! מהרי והחליפי את שמלת העבודה בשמלה הטובה ביותר שברשותך לפני שתיכנסי לשוחח אתן."
האם שמעה לעצת בתה. היא רחצה את פניה, ידיה ורגליה ולבשה את בגדי החג שלה. אחר כך נכנסה לחדר והחליפה אתן מלות ברכה כנהוג. אחרי שכיבדה אותן במאכל ובמשקה מהמעט שהיה ברשותה, אמרה לה המלכה: "באנו לבקש ממך את יד בתך, כלה לבנינו. האם תתני לנו את הסכמתך?"
"להשיא את בתי לבן המלך?" תמהה האשה, "הייתי מוכנה שהיא תהיה שפחה פשוטה בארמון. אתם חולקים לי כבוד רב. בשמחה ובכבוד אמלא את מבוקשכן, ואני בטוחה שבתי תשביע את רצון בנך."
"טוב ויפה!" אמרה המלכה. היא נפרדה מן האם המופתעת לשלום ומיהרה לארמון לבשר לבנה כי הנערה שבחר תהיה לו לאשה.
זמן קצר אחר כך הובאה הנערה לארמון ושוב נערכה חתונה מפוארת כיד המלך.
"שמעי נא כלתי," פנה בן המלך אל אשתו הטריה לאחר שהסתיים המשתה והם נכנסו לחדר הכלולות, "עלי לסיים את הטיפול בכמה מכתבים מלכותיים. שכבי לישון ואני אצטרף אליך עוד מעט."
"באהבה ובכבוד," השיבה לו רעייתו, "עשה את המוטל עליך, ואני אחכה לך במיטה."
עלתה הכלה על יצועה. הזמן חלף ובן המלך לא הגיע. בסופו של דבר נרדמה הכלה.
כשנוכח בן המלך שאשתו נרדמה, ניגש אליה בחשאי והניח את הטבעת על לוח לבה.
לפתע פצתה הכלה את פיה והחלה לדבר: "איזה אושר נפל בחלקי. זכיתי לחתן כה נהדר. מסכן, ענייני הממלכה טורדים את מנוחתו אפילו ביום נישואיו, אבל אני אחכה לו בסבלנות עד שיתפנה ואבטל רצוני מפני רצונו. שיהיה לי בריא ואלוהים יברכו בכל מעשיו..."
בן-המלך שמח מאוד לשמוע את הדברים. למחרת היום ניגשה אליו אמו ושאלה אותו אמו בחשש: "נו בני, האם הכלה מוצאת חן בעיניך?"
"אני חושב שמצאתי לי כלה כלבבי," השיב לה בן המלך וחיוך על שפתיו, "אחכה עוד כמה ימים ואז אחליט סופית."
במהלך הימים הבאים חזר בן המלך ובדק את מחשבותיה של אשתו הטרייה באמצעות הטבעת ומה ששמע מצא חן בעיניו עוד פי כמה וכמה.
"זו הכלה שהועיד לי אלוהים," אמר לאמו, "זאת ולא אחרת. אתה אחיה עד אחרית ימי והיא תהיה המלכה שלצדי כשאעלה בבוא היום על כס השלטון!"
מאז חיו בן המלך ורעייתו חיי אושר ושמחה. אבל לא לעולם חוסן. ערב אחד חזר בן-המלך לארמון ורוחו בל עמו. הוא היה עצוב, לא אכל ולא שתה והזעיף את פניו.
"מה קרה?" שאלה אותו אשתו בדאגה, "מה טורד את מנוחתך?"
תחילה לא רצה בן המלך לחלוק אתה את דאגותיו, אך לאחר שהפצירה בו עוד ועוד, אמר לה לבסוף: "פרצה מלחמה. האויב מתקדם ומתקרב לממלכתנו, ועלי לצאת לקרב ולהנהיג את הצבא המלכותי. צר לי על כך שאני עומד להשאיר אותך לבדך בארמון."
"אל תצטער," אמרה לו, "מלא את חובתך ובעזרת האל הטוב תנצח בקרב ותשוב אלי בשלום. אני אחכה לך ואתפלל לשובך."
למחרת היום נפרד בן-המלך מאשתו ויצא למלחמה. אשתו נתקפה בעצבות. יום אחר יום ישבה בחלון הנשקף אל הים והביטה למרחקים בציפייה לשובו של אהובה.
באחד הימים כשישבה בחלון כמנהגה והתבוננה בגלים, נעצמו עיניה והיא נרדמה.
‏באותו בוקר עצמו התקרבה לחוף אוניה ובה נסיך מארץ רחוקה שהגיע לשם במסעותיו. כשהתקרבה האונייה לחוף לקח הנסיך את המשקפת לידו והתבונן בנעשה על החוף. לפתע לכדה עינו את מראה הנסיכה הנשקפת מחלון הארמון, נמה את שנתה. די היה לו במבט אחד בפניה כדי שתוצת בלבו אש התשוקה. הוא ירד לחוף וחקר ודרש מי היא אותה יפיפייה ששרפה את לבו.
עד מהרה התברר לו כי מדובר ברעייתו הצעירה של בן המלך שיצא לקרב וטרם שב. הנסיך שוטט בחוצות העיר וטיכס עצות בנפשו כיצד יוכל להתקרב אליה ולזכות בחסדיה. כנראה שמחשבותיו מצאו ביטוי על פניו. אשה אחת מאותן בּרוּשוֹת, מכשפות זקנות מרושעות וכעורות הנמצאות בכל עיר ומדינה, הבחינה בפניו הנפולים ובעצב הנשקף מעיניו והיא הציעה לו את שרותיה: "בחור צעיר," פנתה אליו, "על מה חוורו פניך ומה מעיק על לבך?"
‏"זה לא עניינך." השיב לה, "הניחי לי!" וכדי להיפטר ממנה נתן לה מטבע.
‏"אינני זקוקה לנדבות. אני רוצה רק לעזור לך. ספר לי מה מעיק על לבך. אולי אוכל לסייע לך."
אחרי הפצרות רבות, נענה לה הנסיך וגילה לה את צפונות לבו: "נלכדתי באש תאוותי לנסיכה שבארמון ואינני יודע איך אמצא מסילות ללבה ואיך אוכל להשיגה."
"אם זה מה שמטריד אותך, הסר דאגה מלבך. תן לי שלושה דינרי זהב, ואני אדאג לכך שתשוקתך תבוא על סיפוקה."
הנסיך נתן לה את הכסף, והברושה הזקנה קנתה בשוק בשמים יקרים וסבונים ריחניים, צררה אותם לצרור נאה ואז ניגשה לארמון וביקשה לראות את פניה של הנסיכה.
"מי את?" שאלו השומרים בשער.
"אני קרובת משפחה רחוקה של הנסיכה ורצוני לארח לה לחברה ולהקל על בדידותה."
השומרים אפשרו לה להיכנס והנסיכה קיבלה את פניה.
"אינני מכירה אותך." אמרה הנסיכה המופתעת, "לא ידעתי כלל על קיומך."
"אני קרובת משפחה של אמך," אמרה הזקנה, "אבל לא הזדמן לי עד היום להכירך משום שאני מתגוררת בכפר רחוק. שמעתי שעלית לגדולה ועכשיו שהזדמנתי לעיר הבירה, עלה בדעתי לבקר אותך ולתת לך שי צנוע."
"אין לי צורך במתנות." אמרה הנסיכה, אני מוקפת בעושר."
אך הזקנה הפצירה בה לקבל את המתנה, והנסיכה שהייתה טובת לב ולא רצתה להעליב אותה, קיבלה את השי מידיה.
הזקנה נפרדה ממנה לשלום, אך למחרת היום חזרה ובאה אליה וכך נהגה ימים אחדים.
באחד הימים כאשר שוחחה אתה, פנתה אליה הזקנה בלשון חלקות ואמרה לה: "גונב לאוזני שנסיך יפה תואר הגיע לביקור בעיר. הוא ראה אותך ונפל בשבי אהבתך. את הצתת בלבו את אש האהבה. הנסיך הזה עולה על בעלך ביופיו ובעושרו. הוא מוכן לעשות למענך כל דבר שבעולם ובלבד שתעזבי את בעלך ותתמסרי לו. עצתי לך שתיעני לחיזוריו. בעלך נמצא בשדה הקרב ומי יודע אם ישוב משם בריא ושלם, או ייפול חלילה בשדה הקרב. את עלולה למצוא את עצמך אלמנה בגיל צעיר ולסבול בדידות עד סוף ימיך. נצלי את ההזדמנות שהתגלגלה לידך!"
הנסיכה הבינה, כי היא אחת מאותן "זקנות מרושעות", אך היא ידעה שמכיוון שבעלה איננו ואין מי שיגן עליה, עליה לכלכל את מעשיה בזהירות ובחכמה ולנקוט בדרכי עורמה.
‏"בסדר," אמרה לזקנה, "אני מוכנה להתמסר לו, אך לפני שאעשה זאת, אני רוצה שיוכיח לי את אהבתו ויבנה למעני ארמון מפואר, סמוך לארמוני. ליד הארמון עליו לנטוע גן גדול מוקף חומה גבוהה ובמרכז הגן עליו לחצוב בריכה ולמלא אותה במי ורדים. על שפת הבריכה, סביב סביב, אני מבקשת שישתול פרחי ציפורן זהובים שאין כמותם ליופי בשום גן אחר. וכדי שהבריות לא ידעו על הקשר בינינו ולא ילכו רכיל, עליו לחצוב גם מנהרה שתקשר בין חדרי לבין חדרו. המנהרה תתחיל בפתח נסתר בתוך הארון שבחדרי ושבעים מדרגות יוליכו משם אל חדרו שבארמון."
"אני בטוחה שהנסיך יענה ברצון לכל בקשותיך." אמרה הזקנה, ומיהרה להיפרד ממנה כדי למסור לנסיך את החדשות הטובות.
הנסיך לא חיכה אפילו רגע. הוא שכר קבלנים ופועלים כדי שיתחילו בעבודה וכמו שאומר הפתגם: ""Kuando la kaza esta yena, presto se aze la sena, "בית מלא אשר כל טוב הוא מכיל, עד מהרה יוכן בו תבשיל" לא חלף זמן רב והארמון הושלם וניצב על תלו. בחצר הארמון ניטע גן פורח, ובו בריכה המפיצה ריח ורדים ועל שפתו פרחי ציפורן זהובים מרהיבים ביופיים.
‏בזמן שהנסיך עסק בבניית הארמון, התבודדה הנסיכה בחדרה וחשבה על בעלה ועל חסדיו הרבים עמה. היא נתקפה בגעגועים עזים אליו, וכשעלה על דעתה זכרה של אותה ברושה מרשעת, חשבה לעצמה: נחייה ונראה מה יקרה בסופו של דבר.
בעוד היא שקועה בהרהוריה הופיעה הזקנה ואמרה לה: "כל בקשותיך התמלאו. עכשיו עליך לקיים את הבטחתך ועם רדת הלילה לבוא אל הנסיך לחדרו."
"כמובן," ענתה הנסיכה, "בקשי ממנו שיהיה מוכן הלילה לבואי. אני ארד במדרגות ואגיע אליו."
‏הברושה המרושעת רצה אל הנסיך ובישרה לו בשמחה: "היא תבוא אליך הלילה. היכון לבואה."
ומה אתם חושבים קרה באותו לילה? הנסיכה שמה על רגליה קבקבי עץ, נכנסה לארון והחלה יורדת במדרגות. "תך תך!" הדהדו הקבקבים בחלל המנהרה כשהניחה רגליה על המדרגה הראשונה. הנסיך ששמע את קולות הנקישה, חיכה בקוצר רוח לבואה, אך באותו רגע קראה הנסיכה בקול, כשהיא מחקה את קולה של המלכה: "כלתי, כלתי, היכן את?" ואז השיבה לה בקולה שלה: "כן, גברתי, אני באה מיד." הנסיכה עלתה את המדרגה שירדה ונעלמה בחדרה, והנסיך המאוכזב המשיך לחכות לה שעה ארוכה עד שהבין כי אהובתו לא תגיע הלילה והוא עלה על משכבו בשברון לב.
בלילה השני שוב שמע הנסיך את הדהוד פסיעותיה. "תך תך! תך תך!" הנה היא כבר במדרגה השנייה, אך שוב נשמע קולה המדומה של המלכה: "כלתי, כלתי, היכן את?"
"אני כבר באה, גברתי!" השיבה לה הנסיכה ועלתה בחזרה את ‏שתי המדרגות שירדה.
הנסיך ששמע את הצעדים וחילופי הדברים, חש שהוא עומד להתפוצץ מעוצם תשוקתו אליה, אך גם הפעם נאלץ לכבוש את יצרו ולהתאזר בסבלנות עד שיחלוף היום ויגיע הלילה.
בלילה השלישי נצמד הנסיך לדלת, בוער באש תשוקתו, והטה אוזנו לשמוע את צעדיה: הנה הנה היא יורדת: "תך תך, תך תך!" מדרגה ראשונה, מדרגה שנייה מדרגה שלישית, ופתאום קולה של המלכה הקורא לה, ולמגינת לבו הוא שומע איך היא חוזרת ועולה במדרגות ונעלמת בחדרה ושקט משתרר במנהרה.
הנסיך המסכן שנכזבה תוחלתו, צנח רועד כולו על מיטתו מעוצמת התרגשותו, מתייסר בתאוותו שלא באה על סיפוקה.
מה אומר ומה אדבר: הנסיכה לא יכלה למצוא תחבולה טובה מזו. לילה אחר לילה הייתה יורדת במדרגות בכל פעם הייתה מוסיפה עוד מדרגה, מעוררת יותר ויותר את תשוקתו ואז חוזרת ועולה לחדרה.
הנסיך האומלל חש שעוד רגע ימות משברון לב. בלילה השבעים שוב נשמע במנהרה הולם צעדיה: "תך, תך! תך, תך! תך, תך". עוד מדרגה ועוד מדרגה. הנה היא מגיעה למדרגה השישים, הנה היא מגיעה למדרגה האחרונה, הנה היא מניחה ידה על כף המנעול ומסובבת אותה. לבו דופק במהירות, הולם בחזהו כמו פטיש. עוד רגע יחבוק אותה בזרועותיו... ושוב נשמע הקול הארור: "כלתי, כלתי, היכן את?" והנסיכה הולכת ומתרחקת ממנו.
ובפעם הזאת לא עמד לו כוחו. לבו נשבר והוא צנח ארצה ללא רוח חיים.
הנסיכה שמעה את קול החבטה ושיערה לעצמה מה קרה. היא חזרה וירדה במדרגות, פתחה את הדלת ומצאה אותו מוטל שם מת לרגליה. היא נטלה את צרור המפתחות של הארמון, חתמה את גופתו בתוך תיבה אטומה ושבה לחדרה.
ימים מועטים אחר כך הגיעה הבשורה לארמון: בן-המלך גבר על האויב וניצח במלחמה והוא עושה דרכו הביתה.
כאשר נכנס הנסיך לעיר נערכה לו קבלת-פנים מפוארת. בעיר כולה נערכו חגיגות והחגיגה הגדולה מכולן נערכה בחצר המלכות. הנסיכה קיבלה בחיבוקים ובנשיקות את בעלה השב משדה הקרב. עם ערב עלו השניים על יצועם. בן-המלך חיכה עד שתשקע רעייתו בשינה ואז הניח את הטבעת על חזה, והטה אוזנו לשמוע את מוצא פיה.
"חבל עליו, מסכן שכמותו! את כל רכושו בזבז עלי ועכשיו איבד גם את חייו ומה יצא מכל זה?" בקעו המילים מפיה של הנסיכה.
‏"אהה! אמר בן-המלך בלבו, היא בגדה בי!
‏הוא שב והניח את הטבעת על לוח לבה ושוב שמע את המילים שחדרו כמו פגיון ללבו: "המאהב המסכן שלי, ינוח בשלום על משכבו."
כשהאיר היום קם בן המלך משנתו, אחז ברעייתו ומבלי לומר דבר, גרש אותה מן הארמון כשרק כותנתה לבשרה.
כאשר שמעה אמו על מה שקרה, הוכיחה אותו בתקיפות על מעשיו: "איך נואלת לעשות דבר כזה? לאן תפנה ומה תעשה המסכנה אחרי שהשלכת אותה אל הרחוב? האין רחמים בלבך? מה חטאה ומה פשעה? היא הייתה לך אשה טובה ונאמנה כל השנים. מדוע אתה מתאכזר אליה כל כך?"
אך בן המלך לא טרח להשיב לה. הוא יצא מלפניה ושב לעסוק בענייני המלכות.
והנסיכה שנזרקה לרחוב על לא עוול בכפה – מה עשתה? לאן פנתה?
היא נכנסה לארמון שבנה למענה מאהבה, נטלה משם בגדי גברים והתחפשה לגבר. בלבוש זה שוטטה באין מפריע ברחובות העיר ובכסף שמצאה בארמון רכשה תכשיטים ואבנים יקרות, הביאה אותם לביתה החדש ופתחה חנות תכשיטים ממש בחזית ארמונה ושם מכרה לכל דורש פנינים, ואבני חן, צמידים, נזמים ותכשיטים מכל הסוגים.
באחד הימים כאשר יצא בן-המלך מארמונו הבחין לראשונה בארמון שהוקם סמוך לארמונו ובחנות התכשיטים שבפתחו.
"מי הוא בעל הארמון החדש שנבנה כאן בהעדרי?" שאל את אמו.
"זהו ארמונו של נסיך יפה תואר שהגיע לכאן מארצות הים ובנה כאן את ארמונו." השיבה לו.
סקרנותו של בן המלך התעוררה. למחרת היום נכנס לחנות ופתח בשיחה עם הנסיך.
רעייתו המחופשת שהתחזתה לנסיך שוחחה אתו ברצון: "עירך מצאה חן בעיני ואני נהנֶה לגור בה. יש לי כסף די והותר. פתחתי את החנות כדי לשעשע את עצמי ולבוא בדברים עם הקונים הסרים אליה."
הם המשיכו ושוחחו על ענייני העולם ובן המלך נהנה מאוד משיחתו עם הנסיך יפה התואר שהשיב בחוכמה על כל שאלותיו. משהו במראהו של הנסיך וחן הליכותיו משך מאוד את לבו.
"אמא," אמר לאמו בשובו לארמון, "היום ביקרתי בחנותו של הנסיך החדש שהשתקע כאן. יש לו פנים עדינות ויפות והשיחה עמו משובבת נפש. לבושו הדור ומסודר וחיוכו שובה את לבי. אני חושד בו שאין הוא גבר כי אם אשה!"
"דבר כזה קל מאוד לברר," אמרה לו אמו, "הזמן אותו לסעודה בארמון שלך ותן לו לפרוס את הלחם. אם יבצע את הלחם כשהוא צמוד לחזהו, הרי זו אשה, אך אם יניח אותו על השולחן כדי לפרסו כדרך הגברים אין ספק שהוא גבר. יתרה מזו: בימים האחרונים ירדו גשמים רבים והדרכים מלאות בבוץ. התבונן בו בבואו. אם ידרוך במגפיו המרופשים על השטיחים בלי כל מחשבה, הרי זה גבר, אך אם יסיר את מגפיו בכניסתו כדי לא לטנף את ארמונך מן הסתם זו אשה."
ומי שמע את שיחתם של השניים? רעייתו של בן המלך אשר עברה במנהרה והצמידה את אוזנה לדלת הארון שבארמון.
למחרת היום הלך בן המלך לחנותו של הנסיך והזמין אותו לסעוד עמו את פת הצהרים. הנסיך קיבל את הזמנתו ברצון. בשעה היעודה נכנס אל ארמונו של בן המלך, רמס במגפיו ללא היסוס את השטיחים וטינף אותם בכתמי בוץ. כאשר הסבו לשולחן ובן המלך הזמינו לפרוס את הלחם, אחז הנסיך בלחם ובזריזות רבה בצע אותו כדרך הגברים. המלכה השתכנעה שמדובר בגבר, אך הנסיך התעקש: "הלב שלי אומר לי שזו אשה ולא גבר!"
"אם כך," השיבה לו, "לך אליו ובקר אותו בארמונו. כאשר תיכנס לחדרו, בדוק היטב אם אין שם בגדי נשים. אם תראה רק בגדי גברים מפוזרים בכל מקום ללא סדר, תוכל להיות סמוך ובטוח שמדובר בגבר. אחר כך בקש ממנו ללוות אותך לשוק הבגדים והולך אותו בכוונה בסמטה שבה מוצגים בגדי נשים ותכשיטים. אם תראה שהוא נמשך אל הבגדים והתכשיטים, הרי שמדובר באשה, אך אם לא ייתן לבו אליהם וימהר להסתלק משם הרי שטעות בידך וידידך החדש הוא גבר. ואם עדין לא תשתכנע, הזמן אותו לבלות לילה אחד בארמונך. אני אפזר עלי ורדים רעננים על מיטתו ואכסה אותם בסדין. אם אגלה בבוקר כי העלים קמלו במהלך הלילה, הרי זה סימן מובהק לכך שמדובר באשה, אך אם הם יישארו רעננים, אין ספק שהוא גבר."
אינני צריך לספר לכם שגם לשיחה זו צותתה הנסיכה.
למחרת היום סר בן המלך לביקור בארמונו של הנסיך. זה האחרון קיבל אותו בסבר פנים יפות כמנהגו: "ברוך בואך. בדיוק התכוונתי להזמינך לביקור בביתי, ואתה הקדמת ובאת ביוזמתך."
בן המלך הביט סביבו וראה את בגדי הנסיך מפוזרים בכל מקום, על המיטה על הספה ועל הכיסאות. לא היה שום סימן לבגדי אשה או כלי איפור.
"אשמח אם תתלווה אלי לקניות בשוק" אמר בן המלך לנסיך, "אני זקוק למעיל חדש."
הנסיך התלווה אליו ברצון. בדרכם חלפו השניים על פני חנויות לבגדי נשים ותכשיטים. הנסיך פסע במהירות ולא שלח אפילו מבט אחד אל הסחורה שהוצגה שם.
כשסיים בן המלך את קניותיו, הזמין את הנסיך לבוא ולהתארח בארמונו. גם להצעה זו הסכים הנסיך בשמחה.
עם תום הסעודה הוליך בן המלך את הנסיך לחדר שייעד לו. הנסיך המדומה נעל את הדלת מבפנים. אחר כך קימט את הסדין כדי ליצור את הרושם שישנו עליו בלילה, אך לא שכב עליו בפועל. הוא השתרע על השטיח שלרגלי המטה ושם העביר את הלילה. פעמים אחדות במשך הלילה הזליף מים על עלי הורדים מתוך בקבוק שהביא עמו. בבוקר נפרד מבן המלך לשלום, נכנס לארמונו ומיהר לעלות במדרגות המנהרה לשמוע מה יגיד בן המלך לאמו.
בן המלך סיפר לאמו על תוצאות ביקורו בבית הנסיך ועל התנהגותו בשוק. המלכה מצדה סיפרה לו שעלי הורדים נשארו רעננים אף על פי שהנסיך ישן עליהם כל הלילה. "לו הייתה זו אשה," אמרה לו, "היו העלים קמלים ונובלים, אבל אם טרם השתכנעת, הזמן אותו לבקר אתך בבית המרחץ. שם תתגלה האמת במערומיה..."
למחרת היום שב וביקר בן המלך בחנותו של הנסיך.
"אני בדרכי לבית המרחץ," אמר לו "וחשבתי להזמין אותך להתלוות אלי. זהו בית מרחץ מהודר ונקי, ואתה תהנה מאוד לרחוץ בו."
"הצעה מצוינת," השיב הנסיך, "אצטרף אליך בשמחה. כבר מזמן לא ביקרתי בבית מרחץ שיהיה לרוחי."
הם הלכו יחדיו לבית המרחץ. כאשר הגיעו לשם פגשו באנשים רמי דרג, שופטים ושרים. בעוד בן המלך משוחח עם ידידיו, מיהר הנסיך לרחוץ את פניו, ידיו ורגליו ואז עטה את כובעו התנגב וישב במקומו. כאשר התפנה בן-המלך ונכנס לאולם הרחצה, הציע לידידו לפשוט בגדיו ולהיכנס אתו אל המרחץ.
"צר לי." השיב הנסיך "בזמן ששוחחת עם ידידיך כבר הספקת להתרחץ ועכשיו אחרי שהתנגבתי, אין טעם שאכנס לשם שוב."
כך נכשל גם ניסיונו זה של בן המלך לגלות את סודו של הנסיך.
בן-המלך שב לארמון וסיפר לאמו את מה שארע.
"אין ספק שטעות בידך, בני, אילו היה הנסיך אשה הוא לא היה מעז ללכת אתך אל בית המרחץ, אבל אתה יכול לערוך עוד ניסיון אחד אחרון: גש לביתו מיד עם שחר והפתע אותו. הסתכל מה מצב הבית. אם תמצא שם אי סדר, כלים בכיור ולכלוך על הרצפה זהו סימן מובהק לגבר. אשה לא הייתה עולה על משכבה בטרם תסדר את הבית ותשטוף את הכלים."
הבן שמע לעצת אמו. למחרת היום עם שחר סר לביקור בביתו של הנסיך. הנסיך קיבל את פניו כשחלוק עוטה את גופו. ניכר בו שזה עתה קם משנתו. הרצפה הייתה מטונפת והכיור מלא בכלים מלוכלכים.
"אני מתנצל בפניך על אי הסדר והלכלוך. קמתי זה עתה ועוד לא הספקתי לשטוף ולנקות. אולי נצא ונטייל בגן שבארמוני. לא נעים לי לקבל את פניך בחדר לא מסודר."
הוא הוליך את בן המלך אל הגן. בן המלך היה מופתע מיופיו הבלתי רגיל של הגן. הריחות העולים מבריכת מי הורדים ומן הפרחים הרבים שהקיפוה, שיכרו את חושיו. במיוחד התפעל מפרחי הציפורן הזהובים שלא ראה כמותם מעולם בשום גן אחר. הוא התכוון לקטוף אחד מהם, אך הנסיך עצר בעדו: "הפרחים האלה נועדו לפאר את הגן ולהדגיש את יופייה של הבריכה. אתה יכול להתבונן בפרח אך אסור לך לגעת בו או לקֹטפו."
בן המלך התחנן בפני הנסיך שירשה לו לקטוף את הפרח, אך הנסיך סרב בכל תוקף לבקשתו.
חלשה דעתו של בן המלך. "אם לא תניח לי לקטוף את הפרח, אגווע ואמות כאן לנגד עיניך!" אמר לו.
באותו רגע הסיר הנסיך את כובעו, פרע את שערותיו הארוכות והזהובות והניח להן לגלוש על עורפו וכתפיו.
"אישי," אמרה לו, "אתה שהנך בן מלך, השפלת עצמך בפני בגלל פרח אחד, ואילו אני שהנני בת למשפחה דלת יחס, הנחתי לנסיך יפה-תואר שחיזר אחרי לאבד את חייו וארמונו בניסיון לפתותני, מבלי ששלחתי לעברו אפילו מבט אחד, אך אתה גירשת אותי מארמונך בלי לחקור ובלי לדרוש וזרקת אותי לרחוב בלי לחשוב פעמיים. מזלי הוא שהאומלל הזה הותיר בידי את הארמון שאם לא כן, לאן הייתי הולכת?"
באותו רגע צנחה הנסיכה ארצה והתעלפה. בן המלך זיהה בה את רעייתו שאליה ערגה נפשו במסתרים. הוא הִזה עליה מי ורדים מן הבריכה והשיב את רוחה אליה. אחר כך נְשָׂאַהּ על כפיו אל ארמונו ושם התוודה לפניה על הטבעת שברשותו ועל הסיבה שגרמה לו לגרשה.
‏¬"אם כך," אמרה הנסיכה, "לא אשוב אליך, ולא אחזור להיות רעייתך, אלא אם כן תמסור לי את הטבעת הארורה הזאת על מנת שאשליכנה במו ידי אל מעמקי הים."
הנסיך מילא את דרישתה. הטבעת שקעה ואבדה במצולות ים ואתה גם רגשות הקנאה של בן המלך. נאמנות ואהבה מילאו את לבם והשלום והשלווה שבו לשכון במעונם.
הם בורכו באושר וחן
ואנחנו גם כן.

65

שבע הנסיכות סיפור הנסיכה היווניה

הסיפור השני

אשר סופר על ידי הנסיכה היווניה

ביום ראשון בביתן הצהוב של השמש

ביום ראשון, עת שפכה שמש הבוקר את זהבה על פני הרים ועמקים, התחרה בה המלך בהרם בעטותו בגדי זהב מכף רגל ועד ראש. הוא נטל עמו את גביע הזהב ואת כתר הזהב וענד לאצבעו טבעת שגונה צהוב כרכום כצבע הענבר. בלבוש זה פסע אל הביתן הצהוב תוך שהוא משליך מטבעות זהב לנתיניו ומכפיל את הנאתו שלו בפזרו אותן בין הבריות.

במהלך היום כולו השתעה בחברתה של הנסיכה בזמרה ובשתיית יין, וכאשר החשיכה, צעיף האוהבים, נפרשה על פני היקום, ביקש המלך את הנסיכה היפיפייה לספר לו סיפור ולמלא את ביתנה בהרמוניה.

בקשתו של שליט כמוה כצו שאיש אינו יכול להתעלם ממנו, אשר על כן אמרה הנסיכה היוונית המקסימה:

"הנדיב בשליטים, מלך המלכים! מי ייתן ויאבדו כל אלה שאינם חפצים לשרתך" ואז החלה לספר:

"באחת מעריה של ארם נהריים שלט מלך אדיר. הוא זרח כמו השמש בשמי העולם. הוא היה יפה תואר כמו יומו הראשון של האביב ובקי בכל האומנויות. רק צל אחד העיב על חייו: הוא לא חפץ לשאת לו אשה, וזאת משום שקרא בהורוסקופ שלו שאשה תערער את עולמו ותטיל בו אנדרלמוסיה. הוא החליט על כן כי מלכתחילה לא יחשוף עצמו לסכנה זו.

תקופת מה חי המלך לבדו, אך כלום יאה למלך בדידות שכזו? הוא חש כי ללא אהבה חולפים להם חייו בחדגוניות נוגה ודרך שכזו לבטח אינה פתרון ראוי. הנה כי כן, שלח המלך את אנשיו לחפש ברחבי הממלכה שפחות יפות תואר שבחברתן יוכל מלך למצוא מנוחה ומרגוע.

כלום נקל למלא בקשה זו?

האם לא היו נערות כאלה מעל ומעבר לנחוץ?

אין ספק בכך שרבות מהן הובאו עד מהרה לארמון והוצגו לפני המלך. אך מה מוזר הדבר! אף לא אחת מהן שהתה שם לאורך זמן. לאחר שבוע, עתים מעט יותר, לפעמים אף פחות, אותן נערות שבתחילה נדמו מתונות וצייתניות כשיות תמימות, חל בהן שינוי מוזר. הן איבדו חיש קל את ראשיהן שבתחילה הורכנו בהכנעה ולפתע נשאו אותם אל על בגאווה ויהירות. המשרתות הפכו לגבירות מתנשאות. במקום להישאר אסירות תודה לאהדה ולמתנות שהרעיף עליהן אדונן המלכותי, הן הרימו את אפיהן החמודים ודרשו עוד ועוד.

מה הייתה הסיבה לשינוי מהיר זה לרעה שחל בהן? הקשב! בין המשרתות בארמון המלכותי הייתה מכשפה זקנה בעלת גיבנת, אשר מתחת למסווה של מתיקות הסתירה הרבה קנאה וזדון. היא הייתה טיפשה, אך כך גם היו קורבנותיה. משאך הובאה יפיפייה חדשה אל המלך, התגנבה אליה הזקנה השפלה בדברי חנופה מתרפסים וטפטפה לאוזנה ארס מסווה כדבש.

"את הנך נסיכה מכף רגל ועד ראש" הייתה לוחשת באוזנה, "בושה וחרפה שנוהגים כאן במישהי כמוך כבמשרתת פשוטה."

וכך השחיתה את הנערות שהקשיבו לה ברצון ובטחו בה יתר על המידה. וככל שהתמידו בכך, הפכו הן לנרגנות והזניחו את חובותיהן.

אבוי למי שמחזיק תחת קורת ביתו מחרחרת-ריב שכזו ההורסת בסתר את שלום הבית!

זה מה שאירע למלך שלנו. שוב ושוב גילה הוא, כפי שניבא ההורוסקופ, כי נשים רק מביאות עליו אומללות, וכל נערה שחיבב אותה בהתחלה, אך נאלץ לסלקה ממחיצתו כיוון שנעשתה יהירה מדי, חיזקה את נחישותו שלא להינשא לעולם, בזוכרו את הרוע שהשחית את שורשיה.

טבעי הדבר שלא היה מחסור בלעג. הסיפורים על שפחות המלך נפוצו סביב סביב, ומכיוון שהבריות שופטות רק על פי רושם חיצוני, באו הן לכלל מסקנה כי המלך הוא אדם שלא ניתן לספקו ומאחורי גבו קראו לו "הסוחר בנערות".

כל האכזבות האלה הותירו מרירות בלב המלך וערערו את בטחונו. הוא שקע יותר ויותר בבדידותו, כשהוא חולם על אהבה טהורה, אשר, כך חשש, לא ניתן למוצאה בעולם זה של בגידה ורמייה.

זה היה מצב העניינים כאשר, באחד הימים, סופר למלך כי הגיע לעיר סוחר מסין הרחוקה ועמו קרוב לאלף נערות וכל אחת מהן מושכת יותר מרעותה. בין הנערות האלה הייתה אחת אשר, כך סופר, דמתה יותר לבת פיות מאשר ליצור אנושי. היא הייתה כה קורנת, כאילו גנבה את אורו של כוכב השחר, ויופייה, כך נאמר, היה אחד מפלאי עולם. ועם זאת היא השליכה את כל אלה שפגשו בה לתהום הייאוש בסירובה להתמסר למי מהם, וככל שהיה חיוכה מתוק, כך היו מילותיה מרות. אפילו סוחרי שפחות ותיקים ומנוסים שלבם התקשה עם השנים סונוורו על ידי יופייה ונשבעו כי מעולם לא ראו נערה כמותה.

בשומעו את החדשות ציווה המלך מיד כי הסוחר מסין ונערותיו יובאו לפניו. ואכן אין ספק – בין כל אותן יפיפיות שדמו ללבנה במלואה, הייתה היא היהלום שבכתר. היא הייתה יפה אף יותר מהתיאור שנמסר למלך, והוא לא יכול היה להסיר מבטו ממנה. ועם זאת, כלום עתידה היא באמת להיות טובה יותר מכל אלה שקדמו לה? האם לא מצפה לו למלך אותה התפכחות מאשליה, אותה אכזבה כמו קודם, רק שהפעם אולי תהיה היא מכאיבה יותר ומרה יותר?

'אמור לי', אמר על כן לסוחר, 'איזה אופי יש לה? עליך לדעת שאם יתברר לי כי היא נעימת הליכות כפי שהיא יפה, אשלם עבורה כל מחיר שתשית עלי.'

'ובכן' השיב הסיני, 'נערה זו יכולה הייתה להיות מושלמת לולא פגם אחד שיש בה – פגם אחד בלבד, אך זהו פגם מהותי ומאוד לא נעים: יפיפייה זו אינה מסוגלת לאהוב. כל מי שאי פעם מכרתיה לו החזיר לי אותה עד מהרה, כיוון שיחסה הצונן העמיד בסכנה את חיי מאהביה. לבם קפא בקרבם אם לא שילחו אותה חיש קל מעל פניהם. סיפור דומה מספרים גם עליך, הוד מלכותך. כפי ששמעתי, לעתים רחוקות, אם בכלל, היית מאושר באהבתך, אשר על כן, אני מרשה לעצמי לתת לך עצה: עזוב אותה לנפשה.

עד מהרה תחזיר לי אותה ומה טובה תצמח מכך? קרע את עצמך מעליה ובחר לך אחת מבין היתר – את מי שתאבה. היא תהיה שלך בלא תשלום. אתן לך אותה כמתנה.'

כך אמר הסוחר הסיני. כלום צדק? או שמא טעה? המלך היה חסר ישע. הוא לא יכול להסיר מבטו ולקרוע את לבו הרחק מאותה יפיפייה הרת אסון, ועם זאת לא העז לזרות לרוח את אזהרותיו של הסוחר, כיוון שחש שאין הן חסרות יסוד. מה עליו לעשות? הוא הביט בהיסוס על יתר הנערות, אחת אחר רעותה, אך לא היה מקום להשוואה! לא, לא נותרה לו כל ברירה; קצר רוח, בין אם רצה בכך ובין אם לאו, עיניו שבו והוסבו אל אותה נערה אחת ויחידה, ולבסוף גברה התשוקה על שיקול הדעת והזהירות.

כלום עשויה האכזרית באכזבות, חשב המלך, להיות כואבת ומייסרת יותר מאשר ויתור שעתיד הוא להתחרט עליו כל חייו?

הוא קנה על כן במיטב כספו את הנערה עם ירכי הכסף ובאותה עת עצמה היה נחוש בדעתו לנהוג בזהירות ולמנוע מדרקון התשוקה שבלבו לקרוע את אסוריו.

וכך הצטרפה הנערה פַּרִירוּ – פני פייה – לחצר השאה ומהר מאוד התברר שהיא שונה מכל יתר הנערות שזכו לחיבתו של המלך. היא עשתה את כל עבודתה בתשומת לב רבה, הייתה ידידותית במנהגה ולא באה בטענות אל איש. שום משימה לא הייתה מתחת לכבודה. היא שמרה על לשונה ונעלה את דלתה בפני סכסכנים ורכלנים. אמונו של המלך, שצפה בה בסתר ונהנה לשהות בחברתה, הלך וגבר. תשומת הלב שנתן לה לא גרמה לה להיות יהירה ומתנשאת. להפך, היא התנהגה בצניעות בנוכחותו של המלך והייתה כמו צל לרגליו, וגם אם הסתירה ממנו את לבה כמו ציץ חבוי של פרח, חש הוא בחיבתה החבויה אליו.

ומה באשר לזקנה הגיבנת? היא מצדה עשתה כל שביכולתה בדברי חנופה ובלשון חלקות ובגלולות רעל מומתקות בסוכר להשחית את הנערה ולכופף את הנוצה הישרה, אך הייתה זו הפעם הראשונה שהדבר לא צלח בידה. פרירו לא אבתה בכל שיג ושיח עמה, גינתה אותה על רכלנותה ודרשה ממנה להניח לה לנפשה. הגיבנת הזקנה לא נכנעה, אך הנערה התעלמה ממנה כאילו לא ראתה ולא שמעה אותה. בייאושה נהגה הזקנה בפזיזות ופעם אחת שמע המלך באקראי את דבריה. הוא ניחש כי היא זו שסובבה את ראשיהן של הנערות הצעירות וגרש בזעם את המרשעת מארמונו. כך שב אליה זדון לבה והיא נלכדה באותו פח עצמו שטמנה פעמים כה רבות לאחרות.

אהבתו של המלך לנערה המוזרה גברה מיום ליום. כלפי חוץ הייתה היא שפחתו, אך למעשה ההפך מכך היה נכון: הוא עצמו היה שבוי באהבתו אליה.

אך הוא ריסן את להטו בזוכרו את אזהרותיו של הסוחר הסיני, כמו גם את כוונותיו הטובות שלו עצמו והדחיק את הרגשות שהציפו בעוצמה את לבו ועוררו את כל חושיו.

ופרירו? הנערה בעלת פני הפייה? כלום הייתה היא קרירה כפי שנראתה? או שמא רק בחנה את סבלנותו? האם לא ניחש שהיא רק משחקת תפקיד? אך מדוע? ולכמה זמן? אלו היו השאלות שהמלך תהה עליהן ללא הרף. היה עליו למצוא את התשובה, לשמוע אותה מפיה שלה וערב אחד נראה היה שנפלה לידיו ההזדמנות.

הנערה היפיפייה ארחה לו לחברה. הם שוחחו על דא ועל הא, ועכשיו, עטויה משי ופרווה, ישבה היא בסמוך אליו. הוא היה שרוע על משכבו. היא אחזה בידיה את רגליו וערסלה אותן על ברכיה. כלום לא סימנה מחווה זו את שפת העדינות? האם לא קרא אהבה בעיניה? האם האש שלהטה בורידיו לא בערה גם בה?

'בבת נשמתי ונשמת עיני!' פתח השאה ואמר, 'פניך יפים כירח במלואו והברוש לצדך אינו אלא עשב דל. את כה יפה. האם תעני על שאלתי? תעני באמת ובתמים? זכרי כי אושרי תלוי בתשובתך!'

אך עוד בטרם יכלה הנערה להשיב, הוא המשיך בחיפזון:

'ראשית, ברצוני לספר לך סיפור קטן שעשוי לעודד אותך לספר לי את האמת. הקשיבי:

פעם אחת, עת כוכב נוגה, גבוה בשמיים הבטיח אושר לכל האוהבים, ישב המלך שלמה עם אשתו בַּלְקִיס, מלכת שבא, בדיוק כפי שאנו יושבים כאן. היה להם רק ילד אחד, ילד קטן שזרועותיו ורגליו היו משותקות.

"אמור לי, שליח האל", אמרה בלקיס לשלמה, "אנו חזקים ובריאים. מדוע בננו לא בריא כמותנו? האם אין מזור לסבלו? הבה וננסה למצוא לו רפואה. בפעם הבאה כשהמלאך גבריאל יבוא אליך בשליחות, בקש ממנו לקרוא ולספר לך כל מה שרשום על אודות סוד זה בלוחות השמימיים של הגורל. יתכן ויש סיכוי להחלמתו של הילד – מי יודע?"

המלך שלמה נענה לה וימים אחדים אחר כך, כאשר הופיע המלאך, הציג בפניו את משאלתו. גבריאל הלך לדרכו, אך עד מהרה שב עם ברכות למלך. ברכות ממי? מה דעתך? מבורא כיפת התכלת של הרקיע בכבודו ובעצמו! וכך אמר לו: "דע לך! שני דברים נחוצים על מנת שילדך יחזור לאיתנו, ושניהם יקרים ונדירים בעולם הזה. הבעל חייב לספר את האמת לרעייתו והרעייה לבעלה."

כאשר שמעה זאת בלקיס, היא הייתה מאושרת מאוד ופנתה אל בעלה: "חקור ושאל אותי, כדי שאשיב לך כרצון האל."

שלמה חשב רגע ואז השיב: "יופייך הוא מטרה לכל עין, אך את עצמך, כלום חשת אי פעם תשוקה למישהו אחר זולתי?"

"תרחק ממך כל עין רעה!" השיבה בלקיס, "עבורי אתה קורן יותר מן השמש ועליון על פני כל אדם וכל דבר – לא רק בזכות יופייך הרענן, טוב לבך ועדינותך. אתה מציע לאורחיך גן עדן עלי אדמות, ואתה עצמך הוא השומר של גן העדן הזה. כל אשר קיים כאן למטה, נראה או נסתר, שייך לך, כיון שיעוד כוחך כנביא הוא לשמור את העולם הזה ולהגן עליו, ועם זאת, אני, על אף יופייך הרענן, על אף מלכותך וחסדך, אירע לי שבהתבונני בצעיר זה או אחר לא נותרתי חופשייה מתשוקה..."

אך הניחה בלקיס לוידוי זה לצאת מדל שפתיה, והנה, הפלא ופלא, הרים הילד שלצדה את ידיו הקטנות חסרות הישע, שלח אותן לקראתה וקרא: "הביטי, אמא, הביטי! הן זזות!"

מאושרת עד עומק לבה, פנתה בלקיס לשלמה ואמרה: "אישי ואדוני הטוב והחכם, שליט השדים והפיות: עכשיו, למען ילדנו, חייב אתה לענות על שאלתי, אם אין הדבר רע בעיניך, כדי שרגליו ירפאו באמצעות תשובתך לי, בדיוק כשם שזרועותיו נרפאו הודות לתשובתי לך. יש ברשותך יותר אוצרות בעולם הזה משיש לכל אדם אחר. אמור לי אם על אף כל עושרך חמדת אי פעם את מה שבבעלותו של שכנך?"

אשר על כן השיב על כך הנביא המלכותי: "את צודקת. איש לא החזיק ברשותו כמוני כל כך הרבה עוצמה וכל כך הרבה אוצרות בין השמיים לארץ. ועם זאת עלי להתוודות שאני משתוקק תמיד ליותר מכך ותכופות אני מתבונן בסתר בידיהם של אלה הבאים לחלוק לי כבוד, תוהה לעצמי כמה מתנות הם מביאים..."

המלים אך זה נאמרו, עת נהר של חיים זרם לרגליו של הקטן והוא החל לבעוט ולזחול. הודות לחסד האל נרפא הילד כיוון שהוריו לא הסתירו איש מרעותו את האמת על אודות עצמם...'



'ועל כן,' הוסיף השאה לאחר שסיפר את סיפורו לפרירו היפיפייה, 'נראה לי נכון שגם אנו נספר את האמת זה לזו. מדוע את, נערה חמודה וחיננית, כה צוננת באהבה? מדוע את עוצרת בעד עצמך, מדוע את מניחה לי לסבול? מה פירוש הדבר?'

כאשר הציב המלך את כל השאלות האלה כמו ראי בפני הנערה, לא התחמקה פרירו, אלא השיבה לו:

'שמע נא, גורל אכזר מרחף מעל משפחתנו. כל הנשים במשפחתי, מרגע שמסרו לבן לגבר, נגזר גורלן למות בעת לידתן. אמור לי, האם יש מי שירצה להביא על עצמו מוות מרצונו הטוב? האם רגע אחד של תשוקה שווה חיים שלמים? האם יש אדם שישתה רעל במודע, גם אם עטוף הוא בדבש? לא! לפחות אני עצמי אוהבת חיים, אוהבת אותם אף יותר מכל מאהב! זהו סודי. עתה חשפתי אותו בפניך ואתה מבין אותו. הנח לי לנפשי, או מכור אותי – עשה בי כרצונך. אך תחילה, מקווה אני שתתיר לי לשאול אותך שאלה אחת בדיוק כשם שהמלך שלמה התיר לבלקיס. הרבה נערות יפות, כך סופר לי, הובאו אליך שנה אחר שנה, אך כל פעם, ברגע שלמדת להכירן, עייפת מהן. מדוע? מדוע לא דבק לבבך באחת מהן אף לא לחודש? מדוע החלפת את כוכביך לעתים כה תכופות וכה מהר, תחילה רוממת אותן לשמיים עם מתנותיך ועדינותך, ואז הטלת אותן חזרה לאדמה לארץ מסכנות ומיוסרות? מהי הסיבה להתנהגותך זו?'

'אומר לך!', השיב השאה במרירות. 'לאף אחת מאותן נערות לא היה אפילו משב אחד של אהבה כלפי. כולן לא חשבו אלא על עצמן. הן היו יפיפיות בהופעתן החיצונית, אך רקובות מבפנים. ברגע שקודמו מעט הן ביקשו יותר, וכל משימה נעשתה משעממת ומייגעת מדי עבורן. כל אחת בדרכה שלה, בלתי מסוגלת לנהוג אחרת – לחם לבן מדי יום ביומו אינו דבר טוב לכל בטן. יש לזכור זאת, ובכל מקרה, אסור לסמוך על נשים. הן מצפות לגברים שיהיו נדיבים מטבעם, אך חושבות אך ורק על היתרונות שיפיקו מכך. נשים הן קלות כמוץ והרוח מעיפה אותן לכל אשר תאבה. פירות משתפרים והולכים ככל שהם מבשילים, אך במקרה של נשים ההפך הוא הנכון: הן טהורות וטובות כל זמן שלא הבשילו, ונפגמות בהבשילן. אשה כמוה כלילה; אורה הוא אורו של הגבר השט כמו ירח בשמיה. אך די בכך. בכל אותן נערות ששאלת אותי עליהן לא מצאתי אלא אהבה עצמית. את בלבד שונה. תמיד מלאת את חובתך ואף יותר מכך.

אני אומר זאת אף שאת מאמללת אותי, את לא מניחה לתשוקתי להתגשם, אך אני חש אף יותר חסר מנוחה בעת שאני נפרד ממך...'

במהלך אותו לילה הביע המלך הרבה מחשבות דומות, אך ללא הועיל. היפיפייה נותרה אדישה, החץ נותר הרחק ממטרתו.

כלום לא צדק הסוחר הסיני? האם יש גורל קשה יותר לאוהב? ימים ולילות חלפו. הלבנה התמלאה וחסרה. משא התשוקה שלא התמלאה העיק יותר ויותר על המלך אשר חש עצמו כמשוטט בגיא שאין לו לא התחלה ולא סוף. נהר הזמן חלף על פניו, אך הוא נותר על הגדה, צופה מן הצד, בלתי מסוגל להרוות את צימאונו. הוא היה חסר ישע. מה תועלת יש בסבלנות? ועם זאת, מה עוד יכול היה לעשות? כל עוצמת מלכותו לא הועילה לו כנגד שפחה צייתנית, אשר אהבתו אליה הפכה אותו לעבד ואשר הפכה את לבו בן ערובה בידיה המלטפות.

ואז אירע דבר שאיש לא חזה, לא המלך ולא אף אחד אחר. לזקנה הגיבנת שגורשה מן הארמון בידי השאה לאחר שרשעותה נחשפה על ידי פרירו, נודע בדרכי מרמה על צערו של המלך ואומללותו באהבה, דבר שכמובן לא נעלם מעיניהם של המשרתים ואנשי החצר.

חכי ותראי! חשבה לעצמה אותה מכשפה זקנה ומרושעת בשמחה לאיד. חכי ותראי, ילדתי! את עוד תרקדי לצלילי חלילי! אני עוד אראה לך! אני ארקיד אותך בעריסת השמש שלך, בובה קטנה שלי, והחיים בארמון הירח יהפכו לך לחומץ. או אז תחשבי פעמיים בטרם תחבטי בגיבנת זקנה כמוני...

בצניעות מתחנפת ביקשה מן המלך לקבל אותה לראיון ללא עדים, והמלך נענה לה. כאשר נכנסה לחדר ראתה את אותות הצער על פניו והסיקה מכך שמה ששמעה היה אמת לאמיתה. ללא היסוס אמרה לו: 'הוד מלכותך, האם זוכר אתה כיצד מכניע פרש סייח בלתי מרוסן? אם יש לך חיה כזו באורוותך שלך, בלתי נגישה, משליכה מעליה אוכף ורסן, הבא למחיצתה סייחה אחרת שכבר אולפה ורכב עליה ולטף אותה לנגד עיניה של אותה סייחה לא מרוסנת, עד אשר יסורו ממנה עקשנותה והתנגדותה.'

המלך הבין מיד למה כוונתה. הוא הרהר בדבר; עצתה קסמה לו וככל שהגה בה נראתה לו יותר. בסופו של דבר הביא לארמון בובה קטנה מתוקת שפתיים – אחת מאלה שמיום לידתן לא למדו אלא כיצד לרצות גברים בכל אומנויות הפיתוי. היא הייתה מנוסה היטב במאות משחקי אהבה. אך כלום זה מה שהשאה רצה? הדבר רק גרם לו לחוש ביתר שאת כי הוא לכוד ברשת האהבה ואין לו שום חופש בחירה. החתולה החנפנית הקטנה הותירה אותו אדיש. גרוע מכך – היא החלה לשעמם אותו. אך אז זכר את עצתה של המכשפה התחבלנית והכריח את עצמו לשחק את המשחק שלא נהנה ממנו. כדי לנצח את פרירו תינה אהבים עם הבובה הקטנה, האמת היא שהמשיך ליהנות בחברתה של פרירו כמו קודם; במהלך היום והערב שוחח עמה והשתעה בחברתה, אכל ושתה אתה, והיא הייתה לו לאשת סוד בכל, אך כאשר נפרדה ממנו בעלותו על משכבו, קרא לבובה הקטנה שתארח לו לחברה למשך הלילה. ועם זאת גם בחשכת הלילה הגה רק בפרירו...

היא מצדה – לקנאה יש עיניים חדות – הבינה עד מהרה איזה תפקיד משחקת הנערה החדשה בחיי המלך. היא התייסרה בסתר ופניה, היפים כפני הירח, הועבו בעצב. אך מה יכלה היא לעשות?

המלך ופרירו היו עתה שניהם אומללים, האחד כמו רעותו, אך מכיוון שהיו גאים ועקשנים באותה מידה, לא הראה זאת איש מהם לזולתו. פרירו עבדה בארמון ומילאה את חובותיה כבת לווייתו של המלך בנאמנות גדולה אף יותר. מעבר לכך היא השימה עצמה כמי שאינה רואה ואינה יודעת. דבר זה לא היה לה קל כלל ועיקר. יום ולילה סבו מחשבותיה על המלך ועל מתחרתה החמודה: מה עושים הם יחדיו בהיותם לבדם? פרירו ידעה היטב את התשובה והמחשבה על כך הייתה כמו סכין שננעצה בגופה שוב ושוב.

לבטח אותה מכשפה זקנה ניצבת מאחורי כל זאת, חשבה. איש זולתה לא יכול היה ליזום תעלול שטני זה! אך אני אתמיד בסבלנותי ואצפה לבאות – עד מהרה היא תגרום למלך למאוס באותה בובה קטנה, כמו בכל האחרות שקדמו לה.

אך אהה – סבלנות! איזו נחמה דלה יש בה עבור האוהבים! ערב אחד כאשר פרירו הייתה לבדה עם המלך, הכאב שבלעה לאורך זמן כה רב, הכריע אותה והציף את נשמתה.

'אדון מלאכי וטהור שלי', אמרה לו, 'במלכותך אתה מגן האמונה והצדק, דובר אמת ודואג לכך שהצדק יישאר על כנו. הענק לי אותו יחס עצמו. אני יודעת שהלילה בא בעקבות היום, אך אינני מבינה מדוע הענקת לי תחילה דבש, צח כמו אור השחר, ואז האכלתני בחומץ שחור כמו הלילה – מדוע? כלום ראויה אני לכך? אם עייפת ממני, כפי שאני מאמינה, מדוע אינך הורג אותי חיש בחמלה עם חרבך? מדוע אתה מענה אותי תחילה באכזריות כה רבה? מדוע אינך משליך אותי לפני מלתעות הארי? מדוע אתה מכריח אותי להתמודד עם דרקון, עם נחש? מדוע אתה מניח לי לגווע לאיטי מצער? מי הנחה אותך ללכת בדרך זו, מי הציע לך משחק זה? ענה לי! אני שרויה בחשיכה ואם לא תענה לי עכשיו תעופף נשמתי הרחק ממך – היא נעשתה קלה והיא פורשת את כנפיה. אך אם תדבר ותאמר לי את האמת, נשבעת אני לך בשם האל ובנשמתי, שאעניק לך רשות להיכנס אל תוך אוצר היהלומים שלי!'

כאשר שמע המלך מלים אלה ונוכח לדעת עד כמה כנה היא בכוונת דבריה, השיב לה בגילוי לב:

'את היא זו שהציתה בלבי את אש התשוקה שבה אני טובע! אך ראי נא, לא סייעת לי לכבותה, וכך התפשטה היא וסבלותי גדלו מדי יום ביומו; חשתי חולה ואיבדתי את כל כוחי... ואז הופיעה הזקנה, המכשפה הגיבנת והציעה את התרופה הידועה לך. מה היה עלי לעשות? אלוהים הוא היודע. אהבתי רק אותך מהרגע שבו נחו עליך עיני, אך את נשארת צוננת באותה מידה שאני הייתי לוהט. איך יכולתי להחם את מימיך ולהמיס את הקרח? שפטי נא בעצמך! היה עלי לגרום לך סבל כדי שאני עצמי אוכל להחלים. כאבך היה המזור היחידי למחלתי... שכחי זאת, בדיוק כשם שאשכח זאת אני! עכשיו שהאביב נמצא כאן אל נא נחשוב על החורף. המכשפה הזקנה התכוונה להרע לנו, אך הצליחה רק לעזור לנו. רשעותה ועורמתה הם גאולתנו; במקום להפריד בינינו כפי שהתכוונה, היא הביאה לאיחודנו!'

כך דיבר השאה וכך אירע. המלך שלא רצה להתחתן והנערה שלא רצתה לאהוב, חברו יחדיו. הם גילו כי פחדו של המלך מן ההורוסקופ וחרדתה של הנערה מגורלה המר לא היו אלא תמרורים בדרך לאושרם המשותף.

לא עוד נעלה האהובה את גן התענוגות בפני מאהבה. מה אירע? כלום תוכלו לשער? זמיר התיישב על כתר הניצן, הניצן נבקע לרווחה והזמיר השתכר. התוכי של השאה ראה שולחן ללא זבובים, אך עמוס בממתקים, הוא בזק עליו סוכר ועוד סוכר. דג צלל לתוך האגם, תמר נפל אל תוך החלב ומתיקות התערבבה עם מתיקות. כאשר הרים המלך את צעיף המשי מעל התמונה ופתח את המנעול המוזהב של תיבת היהלומים, מצא בתוכה אוצר היאה לו וצבע אותו בצהוב עם עיטורי זהב.

צהוב נושא עמו שמחה ועליצות, צהוב נותן טעם לחלבה המתובלת בכרכום. כלום אין הכרכום צהוב? וכי איזה צבע אחר עשוי להיות לו? עליך רק להתבונן בחיוכם של אלה האוכלים אותו. אור הנר זורח כמו מבעד לרעלה צהובה. צהוב הוא זהב המציע עונג כה רב. אפילו עגל הזהב של משה קיבל ממנו את ערכו. צהוב הוא הטיט יקר הערך ביותר.



הנסיכה היווניה סיימה את סיפורה. המלך נטל אותה בזרועותיו ושניהם שקעו מאושרים בשינה.

66

שבע הנסיכות סיפור הנסיכה המאורית

הסיפור השלישי

והוא הסיפור שסופר על ידי הנסיכה המאורית

ביום שני בביתן הירוק של הירח

הגיע יום שני והשאה בהרם מיהר אל הביתן הירוק, לבוש כולו בירוק. כמלאך הניצב על משמרתו בפתח גן העדן, זהר הוא באור ירוק. במחיצתה של הנסיכה המאורית בילה הוא את יומו בלב מלא גיל. ומשזרה הערב את פריחת כוכביו הלבנים על פני כפת הרקיע הנוצצת כאזמרגד ירוק, פנה השאה אל אהובתו היפה והנבונה ואמר לה: "סיפור, יקירתי. ספרי לי סיפור!"

והיא נענתה לו בחיוך עדין כקרן אור ירח והשיבה לו: "הוד מלכותך, תשומת לבך היא אושר חיינו ואנו כולנו מוכנות להקריב עצמנו למענך. מקום בו תיטה את אוהלך שם היא מלכותך, וסף אוהלך מגן הוא לכס ולכתר, אך כתר זה אצילותו מידך בלבד באה וכס המלכות יציבותו ממך נובעת כי אתה עצמך היהלום שבכתר, תקווה ומחסה לעולם כולו!"

ומשסיימה לומר שבחו בפניו הרכינה הנסיכה ראשה לאות כבוד ופתחה בסיפורה:

ספר יסופר כי בעיר אחת באסיה הקטנה חי פעם אדם ושמו בישר. היה זה אדם חביב, אדוק בדתו, ולבו היה רך כדונג ובלתי מסוגל לפגוע לרעה באיש, ומכיוון שהכל נוכחו לדעת כי טוב לבו, צדקתו וטוהר מידותיו לא היו העמדת פנים אלא נבעו ממעמקי לבו, כינו הם אותו בשם בישר שפירושו הפרוש, התייחסו אליו ביראת כבוד וראו בו דמות מוסרית הראויה לשמש דוגמא ומופת.

אך איש אינו בטוח מפני תעתועיו המרושעים של הגורל – לא עושה רע, אף לא קדוש. יום אחד, יום שלא היה שונה מכל יום אחר, יצא בישר כמנהגו לשוח.

בעת שהאיש הטוב הזה צעד בלא לחשוד במאומה והוא שלם עם עצמו ועם העולם, נקלע משהו על דרכו. הייתה זו דמות עטופה שחורים שפניה רעולות – אשה ללא ספק. ומה? לא היה בכך שום דבר יוצא דופן. בישר אך זה התכוון להסב עיניו ממנה, כאשר לפתע נופפה הרוח את הצעיף ולרגע קט חשפה את פניה של האשה.

אך להרף עין – אך די היה בכך. מה שנגלה לעיניו באותו רגע כמו הירח המלא המגיח מתוך ענן שחור, היו פנים שיופיין לא ניתן לתיאור, ובישר כמו פולח על ידי חץ, סומר למקומו למראה; ואין תמה על כך; איש מאתנו לא היה נוהג אחרת.

קסמו של המבט הנרקיסי אשר חזו עיניו די היה בו כדי להעיר אלף ישנים. פנים ענוגות וקטנות נגלו לו, עדינות כזר פרחים החבוי בתלתלי שיער עם זוג שפתיים נוטפות מור כאגלי טל על אודם עלי ורד.

חזיון פלאי זה היה מעל ומעבר למה שיכול היה בישר לשאת. הוא חש כי רגליו פקות תחתיו והוא עומד להתעלף. כנגד רצונו בקעה מפיו מעוצמת חרדתו והפתעתו, צעקה שדמתה לצעקתו של נער מעונה המשווע לעזרה, בעוד שהאשה – מפוחדת כאילו ביצעה פשע – מיהרה להשיב את הרעלה למקומה ולהתרחק משם.

בינתיים ניצב בישר נטוע במקומו כמו חולם בעיניים פקוחות, ולאמיתו של דבר זה מה שאכן עשה. כלום חלפו שנייה, או שעה, או נצח עד אשר נעור מקיפאון חושיו?

לא היה ביכולתו לומר; אדיש היה לכל, להוציא דבר אחד: עיניו שוטטו לאורכו של הרחוב מעלה מטה עד אשר, הנה, הבחינו ממש בקצה הדרך בחשכה הגוברת והולכת בדמות רעולה שנעלמה במהירות מעבר לפינת בית.

כלום נמלטה מפניו כגנב? אכן כך! והבית אשר נשדדה תכולתו כולה לא היה אלא בישר עצמו כפי שחש וידע בלבבו. מבט אחד ויחידי, מתת מחווה מקרית של נשב רוח, די היה בו כדי לחמוס את נשמתו משלוותה ולהשליך את לבו אל תוך מערבולת סוערת. התשוקה עיוורה את עיניו ותאווה פראית האיצה בו לרדוף אחרי האשה הזרה. אך הוא היסס. קול פנימי הזהיר אותו: "מה שבדעתך לעשות אינו יאה!"

"יאה או לא יאה – אינני יכולה לעצור בעד עצמי!" השיבה תאוותו, "אני חייבת! כיצד אעצור כוח ואתאזר בסבלנות?"

"ואף על פי כן סבלנות היא המרפא היחידי לענותך." חזר והזהיר הקול. "הדרך האחרת תביאך לאשמה ובושת פנים; תאוותך מבלבלת עליך את דעתך. אל תשעה לקריאתה. קבל עליך את הייסורים. הנך גבר. לא תמות מכך. הניצחון על התאווה, אות הוא לאמונה אמיתית..."

וכך נטה הקרב לכאן ולכאן בלבו של בישר. בסופו של דבר גבר היסוד הטוב שבו על הצד האפל. הוא נמנע מלעקוב אחר האשה ושב לביתו. אך מה יהיה עתה? כיצד יוכל הוא להשיב ללבו את שלוותו האבודה. יומם ולילה היו מחשבותיו נתונות ללא הרף לאותה זרה יפיפייה - לה ולאהבתו אליה.

הכל נראה לו ריק וחסר חיים בלעדיה. עולמו נראה לו כמדבר שממה שאין בו את זיוום הירוק של החיים ויפעתם. לא! הדבר לא יתכן. לא ניתן להמשיך כך! בסופו של דבר אזר בישר עוז ובא לכלל החלטה:

'אעזוב לזמן מה את העיר', חשב לעצמו, 'ואעלה לרגל לירושלים. שם אפיל תחינתי לפני אללה הכל יכול והיודע את כל הנסתרות, הטוב והרע כאחד, שיעזור לי ויחלצני ממצוקתי'.

בישר אמר ועשה. הוא יצא לדרך ולאחר תלאות רבות הגיע בשלום אל העיר הקדושה. הוא שם מבטחו באל הכל יכול וביקש ממנו בהכנעה ובאמונה שלימה לעזור לו בקרב שאסר על השדים אשר בלבו.

ואז עזב את ירושלים והחל במסע הביתה. בעוד הוא צועד בדרך נקרה על דרכו אדם שעד מהרה התברר לו כי הוא מאנשי עירו. הנה כי כן החליטו השנים, אף שזרים היו איש לרעהו, להמשיך את דרכם יחדיו. אך עד מהרה ניחם בישר על החלטתו החפוזה. ככל שהטיב להכיר את בן לוויתו מצא פחות ופחות הנאה בשהייה במחיצתו. הברנש רטן ללא הרף, מצא פגמים בכל, התיימר לדעת כל דבר טוב יותר מזולתו ולא חדל מלפטפט ומלשבח את עצמו. הוא היה אחד מאלה היודעים הכל, אך לאמיתו של דבר אינם יודעים דבר ומכיוון שאין להם דבר לאומרו, אין הם שותקים אף לרגע. בקיצור, היה זה מטרד שאין לשאתו.

אך כיצד יפטר ממנו? בישר היה יותר מדי מנומס וטוב לב. הנה כי כן המשיכו השנים את דרכם זה לצד זה, וכאשר יארע לעתים תכופות במסע ממושך, דיברו ודנו פעם בדבר זה ופעם בדבר אחר.

רוב הזמן מכל מקום היה זה הזר שדיבר, בעוד שבישר, האמון יותר על חשיבה מאשר על דיבור, הקשיב בחצי אוזן למבול ההבלים הריקים המתגלגלים מלשונו הלהגנית של בן שיחו בתקווה ששתיקתו תעצור במידת מה את השטף הגואה. אך יש לומר שדבר זה צלח בידו רק במקצת, שכן מפעם לפעם הפנה אליו בן לוויתו שאלות ישירות:

"מה שמך?"

"שמי בישר. ושמך שלך מהו?"

"ראה בישר," אמר לו בן לוויתו, "שמי הוא מְלִיכַה, ואתה – שים לב לדברי! מי אתה בכלל בהשוואה אלי? אתה, לא כלום מסכן, דע לך שאני הוא מורה לאנושות. אין דבר בין השמים והארץ, מותר או אסור, דבר הדורש מחשבה, או שיפוט, שאין אני מכירו הכרות קרובה. אני מכיר לעומקם את האומנויות והמדעים כולם – כל דבר הנמצא תחת כפת הרקיע הכחול – הרים, יערות, ימים, מדבריות, נהרות – יודע אני לבטח מה טיבם והרכבם ומה מקורם. אך בכך לא מסתיימת בקיאותי; גם הבלתי נראה והנסתר הם כספר הפתוח לפני. יודע אני את הנגזר ונעשה בתוככי השמים, את הסכנות הנסתרות מעין. אם למשל מאיימת על ממלכה סכנת חורבן והתמוטטות, שכלי החריף חוזה זאת שנים רבות בטרם יקרה הדבר. יודע אני מראש מתי ישדפו היבולים ויבוא רעב על הארץ. אני הנני כמובן גם רופא מבריק – יודע לפרש את הדופק והלחויות ולקרוא לכל התחלואים בשם ולרפא קדחת מכל סוג. כאלכמיסט מושלם לא נעלם ממני כיצד להפוך ענבר לאבני אודם, אבנים ליהלומים ועפר לזהב. בהבל נשימתי המכושפת יכול אני להפוך בין רגע חתיכת חבל צבוע לנחש אימתני. אין אוצר נסתר שברא האל שלא אוכל לגלותו, וקמיעותי עשויים לחסן כל אדם בפני כל פגעי תבל. כן חביבי, אתה תוהה ומתפלא – כזה הנני. כל דבר אשר יעלה על דעתך לשאול – יודע אני את התשובה לו. מורה חכם ממני לא תמצא!"

כך דיבר מליכה, ובישר היה מוכה תדהמה נוכח שחצנותו. אך הוא לא השיבו דבר, שכן חש בביטחון ששום תועלת לא תצמח לו מכך.

לאחר זמן מה הופיעה על קו האופק עננה שחורה. כאשר נתקל בה מבטו של מליכה, פנה הוא אל בן לוויתו ואמר:

"כלום ידוע לך מדוע עננים מסוימים צבעם שחור כשולי הקדירה בעוד שאחרים צחורים ולבנים כחלב?"

"כיוון שכך גזר אללה הכל יכול. הרי אתה יודע זאת בדיוק כמוני."

"שטויות! כל זה אינו אלא השתמטות מתשובה. אם תמשיך לחשוב כך לעולם לא תגיע לשום מקום! עליך פשוט להבין שהעננים השחורים עשויים מעשן שנוצר על ידי אש, בעוד שהעננים הלבנים מכילים לחות בלבד. דבר זה, כך אני סבור, מן הראוי שיהיה ברור לכל אדם חושב."

שעה קלה אחר כך פגע בהם משב רוח. הלהג הפטפטני נמשך הלאה:

"אמור לי, מהי הרוח הנושבת? חשוב על כך מעט. אדם אינו צריך לחיות אילם וחסר דעה כמו חמור או פרה!"

בישר הרהר במשב הרוח אשר גילה לו את פניה מתחת לצעיף והשיב:

"הרוח נושבת כי זה רצונו של אללה. בלעדיו דבר לא יקרה תחת השמש."

"עד מתי תמשיך לספר לי סיפורי מעשיות שכאלה!" גער בו מליכה בזעם, "הנח לעצמך להיות מונחה ביד המדע! הרוח נושבת בעת שהאוויר מובא לידי תנועה על ידי האדים העולים מן האדמה... אבל עכשיו, הבט אל שיאו של ההר הזה! מדוע הוא גבוה מכל היתר? אמור לי!"

"כך ברא אלוהים את העולם - הר אחד גבוה, משנהו נמוך." השיב בישר בסבלנות.

"לזה אתה קורא הסבר, הוכחה?" עיווה מליכה שפתיו בבוז. "האם לעולם לא תחדל מלהכניס כל דבר אל תוך הסל של אלוהים? לא, ההר הנמוך שוטח והונמך על ידי רוחות סער, בעוד שההר הגבוה ניצל מהן. זו היא הסיבה!"

לבסוף לא יכול עוד בישר הטוב לשאת את רברבנותו של מליכה והוא התקומם:

"האם באמת מאמין אתה שתוכל להטיל ספק בבורא של כל הנמצא?" אמר, "אני עצמי מכל מקום מבין אחדות מבעיות המדע יותר טוב ממך, אך אני גם יודע שמחשבותיו המסכנות של אדם זה או אחר לעולם לא יסירו כליל את מסך הסודות של נפלאות הבריאה. מה שאנו תופסים אינו אלא הצעיף החיצוני. אנו יודעים ומכנים בשם רק אותו יתברך, ומה שמצוי מאחריו נעלם לעד מעינינו. מה התועלת בכל הוכחותיך ומאמציך אם צועד אתה בשביל שגוי? אם מטרתך אינה משרה אימון? כאשר יבוא היום והצעיף יישור מעל חידות העולם, או אז, חושש אני, תזכו אתם, מורים מתעים ומוליכי שולל לאותו יחס גרוע שאתם מעניקים היום לתלמידיכם! והאמן לי, מוטב היה לו לא היו אנשים מנסים לקטוף בקלות ראש פירות שאין בכוחם לעכל..."

כך השיב לו בישר, אך כצפוי, למלים אלה לא הייתה כל השפעה על מליכה, אשר במרוצת הימים הבאים המשיך לדבר ולהתנהג בשחצנות גדולה אף יותר מאשר קודם לכן.

בינתיים הגיעו השנים לשטח מדברי שהיה עליהם לחצותו. לא היה שם בדל עשב, אף לא אגל מים. הכל בער בלהט השמש. החום היה כה בלתי נסבל עד שהשנים לא יכלו לא לישון ולא לאכול ואף לא לחשוב כהלכה. לשונם דבקה לחכם היבש. כל נשימה הייתה לגניחה ואפילו דברן בלתי נלאה כמליכה נאלץ בעל כורחו לתת מנוח ללסתותיו. צעד אחר צעד שרכו השנים דרכם במדבר הלוהט. הם עמדו כבר להיכנע לייאוש כאשר סוף סוף הוכתר מאבקם בהצלחה.

הם הגיעו לנווה מדבר עוטה ירק, ושם בצל העלווה הצפופה של העצים הגבוהים השתרע כר דשא נרחב שדמה לשטיח משי ירוק, ושלעיניהם הצרובות מלהט החול, נדמה כמו גילוי של אושר נצחי.

במרכז הדשא, שקועה באדמה הייתה בריכת מים בנויה מלבנים שרופות, מלאה עד גדותיה במים הזכים והצלולים ביותר שאדם צמא יכול לדמות לעצמו. כאשר השיבו שני הנודדים את נפשם ושתו לרוויה ממימי הבריכה וכאשר שבה אליהם רוחם, בא הקץ לשתיקתו של מליכה. הוא פנה אל בישר ואמר:

"שאלה אחת לי אליך, ידידי המאושר, כיצד ארע הדבר שבריכה זו נבנתה שקועה בתוך הקרקע? מי עשה אותה ולאיזו מטרה? ומאין נובעים מימיה, אם סביב סביב לכל עבר משתרע רק המדבר היבש והשטוח?"

לאמיתו של דבר קיבלה הבריכה את מימיה ממעיין תת קרקעי בלתי נראה, ובישר שהיה בדומה למלווהו, בן עיר חסר ניסיון ולא נודד הבקי בדרכי המדבר, השיב לו:

"יתכן ואנשים שביקשו לרצות את אלוהים, הביאו מים למקום הזה כדי להציל אנשים אחרים כמונו ממוות בצמא? מי יודע? וכדי לשמור על הבריכה משיני הזמן השקיעו אותה באדמה."

"איזה הבלים," נחר מליכה בבוז, "וכי מי שמע אי פעם על דבר כזה? מי ישא מים על גבו לאורך מילין רבים בדרכי המדבר רק כדי שמישהו זר לו יוכל לשתות מהם? לא! הקשב לי. אני יודע את התשובה. המקום הזה הוא מארב של ציידים. יתכן והם אלו שבנו את הבריכה, אך הם עשו זאת כמלכודת לחיות הבר החיות כאן - איילות ופראים. כאשר הן מגיעות לכאן לשתות מים מצפים להם הציידים בסבך ויורים בהם כדי להכין ארוחה טעימה מבשרן. זוהי התשובה הנכונה, ואני גיליתי אותה מיד. עליך לקחת דוגמא ממני!"

"תהי התשובה אשר תהי," השיב בישר, "שנינו ללא ספק, שופטים מנקודת המבט האישית שלנו ובטוחים שאחרים ינהגו באותה דרך שהיינו אנו עצמנו נוהגים במצבם, הנה כי כן, אל תחשוב תמיד את הדבר הרע ביותר, כיוון שעל פי מחשבותיך כך יהיו לבסוף גם מעשיך... וכמה משיבי נפש הם המים האלה לכל צמא! מדוע שתהיה להם תכלית אחרת מאשר לשבור את צימאונם של אלה הנזקקים להם?"

אבל מליכה לא קיבל דבר מכל אשר אמר. "הפסק את הלהג הזה." אמר בבוז. "איך שלא יהיה, אני מתכוון להתרחץ בבריכה כיוון שאני נוטף זיעה ומלוכלך מכף רגל ועד ראש. בטרם נמשיך במסענו ברצוני להתרחץ כהלכה, ואז לסכור את הבריכה באבנים כדי שהחיות המסכנות יהיו בטוחות ממארב. כן, זה מה שאעשה!"

כאשר שמע זאת בשיר וחש את הבוז והלעג בקולו של מליכה, הוא זועזע עד עמקי נשמתו, אך משל בעצמו והתחנן לפני מליכה: "אסור לך לעשות זאת, ידידי הטוב! לאחר שנהנית מן המים הללו בעצמך אינך מתכוון ברצינות לטנף את המקום ולהשחיתו? אל לך לירוק לקערה שאך זה שתית ממנה ואל לך להחשיך את הראי הבהיר שאך זה שיקף את דמותך. אל תעשה זאת - חשוב על כל האחרים שיגיעו לכאן אחרינו!"

הכל לשווא.

מליכה לא הקשיב, אלא החל מיד להתפשט. בישר בהיותו נרגז ופגוע הפנה לו את גבו, נמלט מן המקום ולאחר שעבר מרחק מה, התיישב בצילו של עץ. שוב לא היה ספק בלבו שמלווהו היה לא רק רברבן אלא נבל אמיתי, דבר שדכדך אותו והכביד על לבו.

מליכה לא שת לבו לדבר. הוא ערם את כל חפציו ובגדיו בערימה על הגדה וזינק עירום אל תוך הבריכה. היה זה מעשה נמהר. המים הזכים והצלולים נראו כמים רדודים, אך לאמיתו של דבר הייתה הבריכה עמוקה מאוד. רגליו של מליכה לא פגעו בקרקעית כפי שציפה. הוא שקע בתוך המים העמוקים. לא עלה בידו להתרומם ולשחות והזעזוע הראשוני שבמגע עם המים הקרים שיתק אותו. הוא ביקש לצעוק, אך רק גרגור רפה בקע משפתיו, והמים חסמו את גרונו, פיו ואוזניו. העולם חשך בעדו...

ובינתיים, בישר שלא היה מודע למה שאירע, ישב שעון אל גזע העץ. הצער גרם לו להתייפח בבכי והוא חשב לעצמו:

"איך אוכל להמשיך ולארוח לחברה לנבל כזה? הוא מטנף את המים הזכים בלכלוך שלו, אך הוא גם מלוכלך מבפנים והוא נחוש בדעתו להרוס אחר כך את הבריכה כולה. רק מוח שפל יכול להגות דבר כזה. לא, קצתי בחברתו, לא הייתי מאחל לאיש בן לוויה כמוהו. אם יטבע בבריכה יהיה זה רק גמול נאות למעשיו."

מחשבות כאלה ודומות להן התרוצצו בראשו של בישר בעוד הוא מחכה שמליכה יקרא לו, או יחפש אותו. ואז מה? מה עליו לעשות? כיצד יפטר ממליכה?

אך הוא חיכה לשווא. איש לא הגיע. לא קול צעדים, אף לא דיבור הפרו את הדממה. לבישר היה נדמה שהוא בודד על אי בלב המדבר. האם קרה משהו? לפתע מבלי שיכול היה הוא עצמו להגיד מדוע, עבר עליו גל של אי שקט. הוא זינק ממקומו, מיהר לבריכה ושם ראה מחזה לא נעים לעין: מליכה צף עירום על מימי הבריכה, טבוע! מת!

בישר הזדעזע.

בלי תנועה ניצב רגע ארוך על שפת הבריכה ונעץ מבטו בגופה. רק אז הבחין כמה עמוקה הבריכה וניחש שמקורה במעיין תת קרקעי.

הוא משך את האיש הטבוע מתוך המים, קבר אותו ולאחר שהשלים את מעשהו ישב זמן מה ליד הקבר הטרי. סביב סביב משל השקט ועצב עמוק הכביד על לבו. בקול רך, כאילו יכול היה עדין האיש המת לשומעו בערש האדמה, אמר:

"היכן היא עתה פיקחותך? כל רברבנותך? כל יומרתך לדעת יותר מאחרים? כלום הועילו לך כל אלה בסופו של דבר? כלום לא החזקת עצמך כמי שמכיר את הנעלם מעין ויודע לחזות את העתיד? כלום ראית, מסכן שכמותך, את הבאר העמוקה הפעורה למרגלותיך? אמת, כל זמן שאנו חיים אנו שוגים מידי פעם ויד איש לא תוכל להתיר את חוטי הגורל, ועם זאת איש אינו נופל כל זמן שלא הרפה מידו את הקצה לכל חוט - אללה הכל יכול... שנינו כאחד טעינו בהשערותינו על בריכת המים, אך אתה טבעת בעוד שאני ניצלתי! מדוע? אולי יצאתי בשלום משום שהייתי אסיר תודה והאמנתי בטוב שבעולם הזה, בעוד שאתה שהגית ופעלת רע, גם קיבלת וסבלת רע."

עם מחשבות אלו קם בשיר על רגליו והחל לקבץ את חפצי האיש המת. הוא קיפל את הבגדים, אך בשעה שהרים את התרמיל נשר מתוכו צרור תפוח. הוא פתח אותו ורוקן את תוכנו על האדמה ונשאר פעור פה. מה נשר מתוך הצרור? מטבעות זהב טהור, ערימה גדולה ונוצצת. כאשר מנה אותן נוכח לדעת שמספרן עולה לאלף מטבעות בדיוק.

בכל ימי חייו עד כה לא ראה בישר ובודאי שלא החזיק ברשותו כל כך הרבה כסף. האוצר ערבב עליו את חושיו. הוא לא היה נכון לגילוי כזה ואש התשוקה לזהב ניצתה בלבו.

אך עד מהרה שבו אליו עשתונותיו. הוא מיהר לצרור את המטבעות והחזירן לתרמיל, קשר אותו בקפידה וחשב לעצמו:

"אם אין ביכולתי להושיע את המסכן, לפחות אוכל לדאוג לחפציו. שמו ידוע לי ואני יודע גם שהוא התגורר באותה עיר שאני מתגורר בה. לא יהיה זה קשה לאתר את בני משפחתו ולמסור להם את רכושו יחד עם הידיעה המרה על מותו. זה הדבר שעלי לעשות. זוהי חובתי."

משקיבל בישר את ההחלטה, המשיך במסעו. הוא חצה בשלום את המדבר עד קצהו והגיע עד מהרה לעיר מולדתו. כמה מאושר היה לראותה שוב. מיד כאשר נח והתאושש מתלאות הדרך וסבלה, יצא בישר לחפש את משפחתו של מליכה. הוא חש ששלוות נפשו לא תשוב אליו בטרם ימלא את חובתו.

הוא לקח עמו את חפציו של מליכה והראה את הצניף הנהדר שלו לכל מי שפגש בתקווה שמישהו יזהה אותו. הוא שאל עוברים ושבים: "האם מוכר לכם במקרה אדם בשם מליכה שהצניף הזה שייך לו? היכן הוא מתגורר? האם הוא נשוי ובעל משפחה?"

לבסוף מצא מישהו בעל הדרת פנים שהאיר את עיניו.

"בודאי!" אמר ונקב בשמו של רחוב סמוך, "שם הוא חי עם אשתו. אינך יכול לחלוף על פני הבית מבלי להבחין בו, כיוון שהוא הגבוה והיפה בכל הבתים ברחוב, ארמון היאה למלך!"

וכך אומנם היה. בישר מצא את הבית וכאשר הקיש על שעריו פתחה את הדלת נערה נחמדה למראה, משרתת ללא ספק, ושאלה אותו למבוקשו.

בישר חשב לעצמו: 'עלי למסור את הידיעה במלוא העדינות האפשרית' ובקול רם אמר לנערה:

"ברצוני למסור משהו אישי לבעלת הבית בעניין הקשור למליכה בעלה. האם אוכל לשוחח אתה?"

הנערה הובילה את בישר לתוך חדר. דקות ספורות אחר כך נכנסה לחדר אשה רעולת פנים, לבושה בקפידה. היא ביקשה מן האורח להתיישב על אחת הכריות שבקצה השטיח, התיישבה בעצמה ואמרה לו:

"אמור לי את האמת!"

בישר לא יכול היה לעמוד בפני קולה. מתוך התחשבות ברגשותיה היה בדעתו להעלים ממנה חלק מן הפרטים, אך עתה שוב לא חשב שזהו הדבר הנכון לעשותו והוא סיפר לה את כל אשר ידע על אודות מליכה מאלף ועד תו. הוא תאר בפניה את נסיבות פגישתם, את שיחותיהם, סיפר לה על שחצנותו ויהירותו, על התעקשותו למצוא פגמים וכוונות זדוניות בכל דבר טוב, ולבסוף תאר בפניה מה קרה בבריכה שבלב המדבר, הבריכה שהאיש כפוי הטובה רצה לסתום ולהרוס ושבתוכה טבע בסופו של דבר באשמתו שלו.

"הוא מת" סיים בישר את דבריו, "אך את - מי ייתן ותאריכי שנים! את גופו הפקדתי בידי האדמה; הבה ונקווה שאותם מים שהרגו אותו גם טיהרו אותו מעוונו. את מטענו החומרי שנשא עמו הבאתי לכאן - ראי!"

ועם המלים האלה הניח בישר על השטיח לרגליה של הגברת את החבילה שהכילה את בגדי האיש המת, את תרמיל המסעות שלו ואת צרור מטבעות הזהב.

רגע ארוך נותרה האשה הרעולה דוממת ושותקת. דבריו נגעו עמוק בלבה והיא התייפחה בשקט, אך עד מהרה השתלטה על עצמה וקולה לא רעד כאשר פתחה פיה להשיב לו.

"השבח והתודה לך, שכן נהגת באצילות ובנדיבות בדיוק כפי שאללה היה רוצה שיתנהגו ברואיו. מי עוד היה נוהג כך? דבר לא פיתה אותך, לא יופי ולא מלים, אף לא זהב... ובכן מליכה מת. מה שסיפרת לי עליו - האמת גרועה פי אלף. כלום איני יודעת, אני שהייתי אשתו. הוא שיקר לי. הוא הונה אותי, אך אני עמדתי על כך רק באחור. במשך שנים נהג ברוע כלפי וכלפי רבים אחרים, גברים ונשים כאחד, כיוון שתרמית ועושק היו עסקו בעולם הזה והשנאה היא שהנחתה אותו בחייו. מאחורי כל דבר שעשה ואמר הסתתר הנחש. אך הבה נניח לו. לא נאה לדבר סרה במתים ולא אנו נהיה שופטיו. גופו שייך עתה לאדמה ואת מקומה של נשמתו אין אנו יודעים. אך אותך בישר, מכירה אני כשם שמכיר אתה אותי ואני מאמינה שאלוהים עצמו הוא שיעד אותנו איש לרעותו. האם אינך מזהה אותי? הסתכל, הסתכל עלי!"

ועם המלים הללו הסירה הגברת את צעיפה מעליה ומי נגלתה לעיניו של בישר? אני יודעת שלבטח ניחשת זאת. לפניו ישבה האשה הזרה שפניה נחשפו לעיניו באותו יום עקב משב הרוח, האשה שיופייה הרס את שלוות נפשו וגרם לו לעלות לרגל לירושלים לחפש את עזרת האל הכל יכול כנגד תאוותו האיומה.

הייתה זו היא! אללה הנחה אותו כמו אדם עיוור והראה לו את הדרך – כה ארוכה וכה קשה, המובילה מוויתור וקבלת הדין להתגשמות ומימוש. לעולם לא היה עולה בידו למצוא אותה בעצמו. כמה נפלא היה כל זה. זה היה יותר ממה שבישר יכול היה לעמוד בו. צעקה רמה בקעה מפיו והוא נפל ארצה חסר הכרה.

כאשר שב והאיר לו אור העולם ראה רוכנות מעליו את הפנים היפות מכל הפנים שראה מעודו. זיכרון מה שאירע שב אליו וראשו בער מאושר ומבושה.

"אל תחשביני למשוגע" אמר, "אהבתך היא שלכדה אותי בקסמיה כמו לחש כישוף! איך אוכל לעמוד בכך בלא שאגווע. זמן כה רב אוהב אני אותך וזמן כה רב יקדה נפשי בגעגועי אליך. האם את יודעת? האם את זוכרת? היום שהרוח קרעה מעליך את צעיפך, קרעה את הצעיף ממך ואת עצמי מעצמי. כיוון שברגע שראיתי אותך הפכתי בנשימה אחת לאסירך ואף על פי שלא שכחתי אותך מאז לרגע אחד, לא סיפרתי עליך לאיש. היית לסוד ושפתי חתמו את אהבתי. כאשר לא יכולתי לשאת עוד את געגועי, נמלטתי אל אלוהים וראי! מה שלא רציתי לשדוד כגנב היה לשלי בזכות. אלוהים עצמו בטובו ובחמלתו נתן אותך לי ואותי לך..."

כאשר שמעה האהובה את דברי בישר, ניצתה בה אש אהבתה שלה כפל כפליים, בקעה ממעטה החשיכה וזהרה כירח במלואו. המשי נצץ ללא רבב ופריחת השושנה התנשאה גבוה מעל לעשבים.

עד מהרה נישאו השנים וחיו מאושרים יחדיו. לעולם לא שכחו להודות לריבון העולמים הכל יכול ואהבתם לא קמלה עם השנים. בישר אהב לחזות ביפיפייה שלו כשהיא לבושה בירוק כיוון שירוק הוא גם לבושם של החוּרִיות בגן העדן והמלאכים בשמים.

ירוק הוא צבעו של הארז. ירוק הוא כל הצומח בשדה וירוק הוא הדבר שנשמתנו נכספת לו יותר מכל. ירוק מוליד ניצוץ בעין, ירוק הוא הניגון של כל מה שצומח והסימן לבריאות ולשלום.

זה היה סיפורה של הנסיכה המאורית וכאשר סיימה אותו מצאה מנוח על חזהו של המלך.

67

שבע הנסיכות סיפור הנסיכה הרוסייה

הסיפור הרביעי

והוא הסיפור שסופר על ידי הנסיכה הרוסייה ביום שלישי

בביתן האדום של מאדים

היה זה באחד מימי החודש החורפי, חודש דֶּאִי, הקצר כליל קיץ, עת ביקר המלך בהרם, עוטה לבוש שני וארגמן, בביתן האדום. היה זה יום שלישי וכלום אין יום שלישי המרכז והטבור לימיות השבוע, הטוב שבכל הימים? זהו יומו של מאדים וצבעו של אומץ הלב בקרב וזה היה גם יומו של השאה בהרם, כיוון שבהרם פירושו מאדים.

הנסיכה אדומת הלחיים ציפתה לאדוניה המלך. צבעה היה כצבע האש, אך היא עצמה הייתה טובת לב ורכה כמים והיא שרתה את אורחה המרומם בלהט. מה יפה הלבנה בחולקה כבוד לחמה!

וכאשר, תחת הכיפה השמימית, קרע הלילה בחוד דגלו את משיו של היום, ביקש המלך מן התפוח האדום נוטף הדבש סיפור משעשע, והיא לא סירבה ומשפתיה האדומות כאבן אודם זרקה מרגליות לרגליו:

"אלופי, השמים הם מפתנך ודסקית השמש – הירח באוהלך; ניצב אתה גבוה מעל כל המלים שתדוברנה בשבחך ואיש עלי אדמות לא יוכל להגיע עדיך. מי יתן ויוכו בסנוורים כל הכופרים בגדולתך!" ומשסיימה הנסיכה לומר שבחו בפניו, פתחה פיה וסיפרה לו את:



סיפור חידותיה של טוּרְנָדוֹט

ספר יסופר כי בימים עברו משל באחת מעריה של רוסיה מלך ולו בת שהייתה יפה לא פחות משהייתה נבונה. שמה היה טוּרְנָדוֹט, ואם אומר שגופה דמה לארז מארזי גן עדן ופניה היו כורד הענוג ביותר שתוכל לדמות בנפשך, לא יהיה בכך כדי לתארה, שכן בהשוואה אליה, מיהו הארז ומהו הורד? מי יוכל לתאר את פיה העדין והמחוטב ולמה אשווה את מותניה השבירים והדקים?

לו היה מבטן של עיניה החולמניות ננעץ בך היית הופך לשבוי אהבתה עד סוף ימיך ואנשים חופשים היו מקנאים בך על כבליך.

חכמתה של הנסיכה הייתה אף היא אחד מפלאיו האמיתיים של העולם. לא הייתה אומנות שלא שלטה בה ולא היה מדע שלא הכירה, וכל זאת עשתה בקלות ובמיומנות כדרך שאנשים אחרים לומדים לשחק. אך טורנדוט לא הסתפקה בידע הרגיל. היא השתלמה אף בתורת הקסמים והכישוף, למדה את כל ספרי האומנויות העל טבעיות והגיעה לידי שליטה בסודות שכל היודע אותם לא יסגירם לידי ההמון השוטה. הייפלא אפוא ששמעה של הנסיכה חרג אל מעבר לגבולות הממלכה והגיע אל כל ארצות תבל ושמה נישא בפי כל?

"טורנדוט זו אינה יצור אנושי רגיל!" אמרו הבריות, "דומה כי השמש הוא אביה והלבנה אמה הורתה וכי ירשה את יופייה מנוגה ואת שכלה מכוכב חמה. מעולם לא נודעה עלמה כמותה!"

עד מהרה שיחרו לפתחה המוני מחזרים שהגיעו מכל קצות תבל. אחדים מהם התפארו בהררי זהב, אחרים בכוח ובאומץ לב וכולם חפצו לשאתה לאשה.

טורנדוט התעלמה מכל מחזריה. היא רכשה בוז עמוק לכל הגברים והמחשבה על נישואין עם מי מהם מילאה אותה תיעוב.

"מי מבין כל הברנשים הללו" חשבה היפיפייה הגאה, "יסכון להיות לי לבעל?"

אלה היו גם הדברים שאמרה לאביה כל אימת שניסה לשכנעה לבחור במי מהם לבעל, והמלך המסכן לא ידע מה לעשות, כיוון שבין המחזרים היו נסיכים אצילים רבים וגיבורים ללא חת. עוד ועוד מחזרים נקהלו בשערי הארמון, הציקו למלך ולחצו אותו מכל צד. מה ניתן לעשות? הצורך גדול ותשועה מנין?

הרחק מן העיר במקום שממה ניצב הר שראשו בעננים. כאשר נוכחה טורנדוט לדעת כי צבא המחזרים מתרבה מיום ליום והם הומים סביב הארמון כמו דבורים ליד כוורת, גמלה בלבה החלטה. היא פנתה אל אביה המלך ואמרה לו:

"אבי היקר, סלח נא לי, אך עלי לעוזבך! בנה למעני על ההר טירה חזקה שצריחיה יתנשאו עד לעננים ואותה אאווה לי למשכן. כך נפיץ מכאן את עדר המחזרים המייגע הזה."

המלך אהב את בתו כבבת עינו והמחשבה על פרידה ממנה הכאיבה לו מאוד, אך המצב לא הותיר לו הרבה ברירות והוא כיבד את בקשתה.

וכך נבנתה למען הנסיכה על פסגתו של אותו הר מרוחק, טירה מבוצרת עטורת מגדלים וחומות עם חרכי ירי. וכה אדירה הייתה הטירה עד שנדמה כאילו ענק כלשהו אזר את כל כוחו והעמיס צוק ענק על ראשו של ההר הנישא.

במבצר הררי בלתי חדיר זה מצאה טורנדוט מפלט מלהט תשוקתם של מחזריה הטרחנים. האוצר היה נעול עתה מאחורי מסגר ובריח עשויים פלדה, ומי הוא הגנב - אמור נא לי - אשר יוכל לשדוד אותו?

אנשים כינו את הנסיכה 'גברת טירת ההרים' ואיש מאתנו לא חזה אף בחלומותיו הפרועים ביותר גבירה שכזו.

טורנדוט אהבה תמיד להיות לבדה, אך עתה בקן הנשרים שלה נטתה מחשבתה אף הרחק עוד יותר מיתר יצורי אנוש. וכי במה נחשבו אלה בעיניה ומה תועלת בהם? ובעיקר מה צורך לה בבעל? היא, שבגופה הנשיי שכן שכל כה גברי! הנסיכה התבוננה בכוכבי הלכת המאירים את שמי טירתה. היא הכירה כל כוכב וכוכב - את מהלכו ותכונותיו ואת השפעתו על הטבע ועל גורלות בני האדם.

היא הייתה מסוגלת לחזות - כך מכל מקום האמינה - את מהלכי השמים וגורל אנוש. היא לא ביקשה דבר, רק להימלט מאחיה בני האדם אל פסגתו הנישאת של ההר ואל מעבר לחומות העבות של טירתה. אך כלום די בכך? האם הייתה באמת מוגנת פה לעד מכל דבר?

בהגותה בדבר עלה בדעתה של הנסיכה להגביר אף יותר את ריחוקה ואי חדירותה של טירתה; הן לא בכדי בורכה בידע המגיה והכשפים.

בלב טורנדוט התעוררה תשוקה עזה לבחון את כוחה. היא עיצבה דמויות מוזרות רבות עשויות פלדה ואבן, וכל אחת מאותן דמויות אחזה בידה חרב שלופה. היא ציידה שומרים מלאכותיים אלה במנגנון נסתר מעין והחביאה אותם בקצה השביל המוביל אל הטירה. כל משיג גבול שלא ידע את סוד הדמויות ולא צעד במסלול הנכון עתיד היה להיהרג ממכת חרבה של אחת הדמויות המוסוות.

אך גם אם היה עולה בידו של מאן דהוא להגיע אל פסגת ההר, לא היה מצליח לחדור לטירה עצמה, שכן את השער לטירתה הצפינה הנסיכה בפינה נסתרת מעין המתבונן מבחוץ ובמקום שאיש לא ציפה לו.

כאשר השלימה כל זאת הייתה טורנדוט סמוכה ובטוחה שלא יעלה בידו של אף בן תמותה להגיע עדיה ללא רשותה.

הנסיכה הייתה גם ציירת מחוננת שמעטים כמוה בעולם כולו. כמו הצדפות הדוחסות טיפות טל והופכות אותן לפנינים, כך ארגה היא צבעים בתוך בדיה שצלליהם אפלים כמו הסלעים השחורים סביב לפניהן המאירות של החוריות בגן עדן. ציוריה השתוו ביופיים לאלו של גדולי הציירים הסינים.

הפעם נטלה הנסיכה את מכחוליה על מנת לצייר על גבי בד משי תמונת דיוקן שלה עצמה, בגודל טבעי ומעל התמונה שרטטה במכחולה באותיות שאין עדינות מהן את המלים האלה:

"כל החפץ לקחתני לו לאשה, בל יעריץ אותי מרחוק, אלא יבוא לכאן לטירתי ויחיש פעמיו לראותני כמו העש החש אל האור בחשכת הליל. לזאת ידרש גיבור חיל עשוי ללא חת ולא מוג לב; איש הנכון להשליך חייו מנגד לא פעם אחת אלא אלף. ואם ברצונו לזכות בי, ארבעה תנאים יהיה עליו למלא: ראשית עליו להיות בן אצילים יפה תואר; שנית יהיה עליו להתגבר על החרבות המכושפות החוסמות את דרכו אלי; שלישית, אם יעלה דבר זה בידו, יצטרך הוא לגלות את השער המוליך אל נוכחותי, כי לא אקבל את זה אשר יערים לבוא אלי דרך הגג; ורביעית - אם יעשה כל אלה ויגיע עדי, יהיה עליו לפתור את החידות אשר אחוד לו בנוכחות אבי. אם ישכיל לפותרן יזכה בידי וילגום משיקוי האושר, אך אם יכשל ולא יהיה בפיו מענה, יאבד הוא את חייו!"

או אז הפקידה הנסיכה את תמונת הדיוקן והכתובת שעליה בידיו של שליח וציוותה עליו בזו הלשון: "קח את התמונה העירה ותלה אותה מעל לשער הראשי כדי שכל החפץ לזכות בי יוכל לראותה ולקרוא את אשר רשמתי. האם הבנת את פקודתי?"

השליח עשה כדבריה ומה שצפוי היה שיקרה אכן קרה: החדשות נפוצו מעיר לעיר ומארץ לארץ ועברו ביעף, כמו הרוח הנושבת. עד מהרה התקבצו ובאו מחזרים נוספים. הם באו עדרים עדרים: אבירים, נסיכים ואף מלכים באו להתבונן בדיוקנה של טורנדוט התלוי על שער הכניסה לעיר. בטרם יצאו לדרך חשבו לעצמם ואמרו לידידיהם שהזהירו אותם: "אל דאגה, רק אביט בדיוקנה ולא יותר. אוכל להמשיך ולחיות גם בלעדי הנסיכה האכזרית הזו."

אך מה כוחם של טיעונים הגיוניים? די היה שיציצו אך פעם בדיוקנה של הנסיכה כדי שתתבלבל עליהם דעתם. עד מהרה, בזה אחר זה, ניסו את מזלם - כולם אנשי חיל ובני אצילים - ובזה אחר זה איבדו את חייהם בניסיונם זה. איש מהם לא הגיע אפילו לפסגת ההר. כולם קיפדו חייהם בדרכם על ידי החרבות המכושפות, אם לא על ידי הראשונה בהן, אזי על ידי השניה או השלישית. עיוורים ונבערים מיהרו אל חורבנם שלהם וכל גמולם על העזתם היה בוז וכלימה, שכן, הנסיכה טורנדוט שהייתה הרבה יותר פקחית וערמומית ממאהביה בישי המזל רק בזה ולעגה למשבתם.

את ראשיהם של אלו שמתו למענה הוקיעה הנסיכה על שערי העיר סמוך לתמונתה שלה. לא חלף זמן רב ושורות שורות של גולגולות הלבינו בשמש אחת ליד רעותה ומידי יום התווספו אליהן עוד ועוד גולגולות. בדיוק כשם שערים אחרות מחוזקות ומיופות בחלונות ירי, כך הייתה עיר זו מקושטת בגולגולות אנושיות.

יום אחד מכל מקום, ארע שבן מלך צעיר שלא שמע על אודות טורנדוט, יצא לצייד על גב סוסו והזדמן במקרה לעירה של הנסיכה ואל השער שתמונתה של טורנדוט, עטורה בגולגולות רבות, תלויה עליו - פנים קורנות של נסיכה נאווה בין גולגולות אדם מזוויעות.

הנסיך שהיה לא רק יפה תואר אלא גם נבון מאוד, התבונן בתמונה כמו גם בגולגולות וקרא את הדברים הרשומים על הבד. גם הוא, בין אם רצה בכך ובין אם לאו נמלא בין רגע באהבה יוקדת לנסיכה, כמו נתקף במחלה חשוכת מרפא וחש שלא יוכל לחיות שוב אפילו שעה אחת בלעדיה. ועם זאת, באותו זמן עצמו, חלף בו רטט למראה הגולגולות הרבות לאין ספור של קודמיו. הוא חשב לעצמו: 'יהלום זה תלוי על צווארו של דרקון! איככה אוכל להימלט במקום בו אין מפלט? אינני יכול לחיות בלעדיה, אך אם אך אושיט ידי לעומתה, תהרגני עוד בטרם יגעו בה; מתחת לרקמת המשי של תמונת דיוקן זו מצטנף צפע ארסי. עד כה לא עלה בידי איש להימלט מפגיעתו, אך כלום אועיל לעצמי אם באחד הימים יתנוסס גם ראשי שלי על גבי השער? ועם זאת יודע אני לבטח שהוא אכן יתנוסס שם אלא אם כן אוכל לחמוק מהמלכודת שנפרשה ללוכדני. אני אמיץ דיי לסכן את חיי, אך מדוע שאשליך חיי מנגד? למי יועיל הדבר?'

תשוקתו העזה ושכלו הבהיר וההגיוני נאבקו זה בזה בקרבו. הוא ערך את מחשבותיו: 'נסיכה זו אשר תלתה על גב השער את דמות דיוקנה כדי למשוך את לב מעריציה, אין ספק שנחונה בכוחות כישוף, ואדם אשר אין בידו כישורים כאלה לא יסכון לה לבעל. עד כאן הכל ברור. אם אכנע לתשוקתי ואפעל בחיפזון – אבד אובד. ראשית כל עלי לשקול היטב היטב כל צעד ולתכנן מעשי בקפידה. רק לאחר שתהיה בידי תוכנית ערוכה לכל פרטיה אוכל להוציאה אל הפועל בזריזות וללא היסוס. אך כיצד? מחשבותי מרגשות אותי. לבי נבוך וחושי מלהיטים את יצרי. איך אוכל לחשוב בהגיון?'

דמעות הציפו את עיניו. הוא נאנק. הוא חש עצמו כנדון למוות שמכסים עיניו במסווה לפני הוצאתו להורג. היה עליו לאזור את כל כוחותיו כדי לא לפשוט צווארו לחרב.

בסופו של דבר השתלט על עצמו וחזר לעשתונותיו. הוא שכר לו בית בעיר והסתיר את תשוקתו מעין כל, ועם זאת יום ולילה תעו מחשבותיו לטורנדוט היפיפייה וכל יום עם הנץ החמה היה ניגש לשער העיר ונועץ מבטו בתמונה המבטיחה אושר לאין קץ ובגולגולות המעטרות אותה והמאיימות עליו במוות.

מה עליו לעשות? כיצד יתיר את הסבך? מהו המפתח אשר יפתח את המנעול? ככל שהעמיק לחשוב והגה תוכנית אחר תוכנית, אך כדי לדחותן מעליו – רחק ממנו הפתרון. אם קיימת דרך, לבטח אין הוא מוכשר לגלותה. עליו לבקש עזרה מאחרים. אך מי הם אותם אחרים? את זאת החל עתה לבדוק.

הוא שאל בעצתם של אנשים מלומדים ויראי שמים ופקד אכסניות שנוסעים עתירי ניסיון הגיעו אליהן, ובאחד הימים סיפר לו אחד מהם על אדם חכם שלדבריו דמה למלאך שמים או לציפור הפלאים סימורג. אדם המסוגל לגרש שדים ומכיר ויודע את כל סודות העולם הזה. אם יש מישהו היכול לסייע בעדו – זה האיש.

הצעיר יצא מיד לדרך לחפש אחריו. הוא פילס דרכו בעמקים, חצה מדבריות וטיפס על הרים עד שבסופו של דבר עלה בידו לאתר אותו. אך היכן שכן אותו חכם? התוכל לנחש? לא בעיר או בארמון, גם לא בבקתה דלה; בלב השממה בתוך מערה עזובה, גבוה בהרים, שם היה מקום משכנו. אך הדבר לא הרתיע את הנסיך הצעיר. הוא התקרב אל הנזיר ביראת כבוד עמוקה והיה לתלמידו לתקופת זמן ארוכה מאוד. לבסוף לאחר שרכש סבלנות וחכמה, אזר עוז בלבו לספר לנאור על אודות הנסיכה טורנדוט ועל אהבתו אליה. הוא תאר באוזניו את דמות דיוקנה, את אומנות הכשפים שלה ואת ארבעת התנאים אשר הביאו כבר כלימה ומוות על רבים ממחזריה.

האיש הזקן, לאחר שהאזין ברוב קשב לדברים והגה בהם עמוקות, גילה לנסיך את סודותיו הכמוסים ביותר ואת תשובותיו לחידות המסובכות ביותר.

הצעיר הרעיף עליו אלף תודות ואחר כך נפרד ממורהו וחזר לעיר ששלט בה אביה של טורננדוט. בזהירות רבה ערך את תוכניתו להשגת הנסיכה. ראשית נועץ בכוכבים, צייר את ההורוסקופ וקבע את היום המתאים לביצוע תוכניתו, ואז, על סמך כל מה שלמד מפיו של הנזיר, הגה דרכים ואמצעים לחשיפת חרבות הכישוף המסוכנות ולהפיכתן, אחת אחת, לבלתי מזיקות. הוא ביקר גם עובדי אלוהים וסגפנים אחרים שהכיר וביקש מהם לתמוך בו בכוחן הרוחני של מחשבותיהם ותפילותיהם.

כאשר הגיעה העת לצאת לדרך, לבש הצעיר גלימה אדומה כדם אשר סימלה את צערו על אכזריות הגורל שהביא לשפיכת דמיהם של אנשים אמיצים כה רבים במאמציהם להשיג את הנסיכה היפה. בבכותו אותם שיחרר הנסיך את עצמו מכל תשוקה וכך אמר:

"אינני יוצא לדרך למען טובתי שלי כיוון שגברתי על תשוקתי, אך הגיעה העת שמרחץ הדמים הזה יפסק. ידי תהיה על העליונה, או שגם ראשי יתלה מעל השער הזה!"

המלך הזקן ברך אותו, והנסיך, עטוי גלימתו האדומה, יצא למסע חיפושיו, בעוד אהבתם ואיחוליהם של תושבי העיר כולה מקיפים אותו כמו שריון בלתי נראה.

כאשר הגיע הנסיך למרגלות ההר אל תחילתו של השביל המוליך אל הפסגה, התווה חריץ בקרקע ובקוראו לעזרתו את רוחות מעמקי האדמה כפי שהורה לו החכם במערה, עלה בידו להתחמק מפגיעתה של חרב הכשפים הראשונה. צעד אחר צעד העפיל מעלה מעלה, וכך בבטאו את נוסחאות הכישוף המתאימות ברגעים הנכונים, עלה בידו להתגבר על השומרים המכניים אחד אחר משנהו ולהפכם לבלתי מזיקים.

בסופו של דבר הגיע הנסיך לפסגה וראה לנגד עיניו את חומותיה של הטירה האסורה המתנשאת עד לשמים. שום שער לא נראה לעין. כיצד יעלה בידו למוצאו? הנסיך האדום לא היסס זמן רב. הוא הכה בעוז על תופו והאזין בקשב רב ואז החל לחפור במקום שבקע ממנו ההד. עד מהרה גילה את השער הנסתר ומאחריו את המעבר התת-קרקעי שהוליך אל תוככי הטירה. התנאי השלישי מולא בשלמותו!

כל אותו זמן צפתה טורנדוט בהתקדמותו. היא מיהרה לשלוח אחת משפחותיה לקדם את פניו במלים האלה: "אמת, מזלך שיחק לך, מחפש דרך בוקע חומות! תחילה גילית את סוד החרבות המכושפות ואחר כך עלה בידך למצוא את השער אל חדר האוצרות! אך עתה עליך לשוב העירה. המתן שם יומיים באורך רוח, אם אך תוכל, ואז אבוא אל חצר אבי המלך ואמשיך לבחון אותך בקפידה בהציגי לך ארבע חידות. אם תפתור אותן כהלכה, אסכים להינשא לך."

הנסיך עשה את דרכו חזרה לעיר. בהגיעו לשם התקבל בהתלהבות על ידי כל התושבים. הוא ניגש אל שער הכניסה לעיר והסיר מעליו את בד המשי הנושא את דיוקנה של הנסיכה, ובקפלו את הציור שהמיט אסון על אומללים כה רבים, מסר אותו לאחד ממשרתיו למשמרת.

ואז הגיע תורן של הגולגולות. הוא ניתק את החבלים הקושרים אותן וקבר את הראשים עם הגופות של הקורבנות האומללים.

בינתיים שטף את העיר גל שמחה. אנשים זימרו וחיבקו איש את רעהו ברחובות. מתופפים הכו בתופים בלוותם את הרוקדים. מטר של זהב וכסף ניתך בכל מקום; תמונות ושטיחים קישטו כל דלת וגג.

אך התנאי הרביעי? עד כה לא מולא התנאי. מה יהיה אם לא יעלה ביד הצעיר למצוא את התשובות לשאלותיה של טורנדוט? מה יקרה אז? הכל הגו באפשרות בחרדה, אך גם בכעס. בסודי סודות נועדו אנשי העיר יחדיו, קפצו אגרופים ולחשו זה לזה:

"אם יסרב המלך לתת את בתו לצעיר הזה, אחת נשבענו: אנו נשים קץ למלכותו ונעלה צעיר אמיץ זה על כס המלוכה תחתיו, כי הוא זה שהציל אותנו מן האסון שהמיטה עלינו טורנדוט בידיעתו ובהסכמתו של אביה!"

כך שחו אנשים בינם לבין עצמם. מה שלא ידעו הבריות הוא שאף טורנדוט המכשפה בצפותה בנסיך בסתר מתוך מבצרה, הגתה לו חיבה כה רבה עד שבמעמקי לבה קיוותה כי יעלה בידו למצוא את המפתח לחידותיה...

כאשר שׁר הלילה שחור המסוה שיר ערש לאדמה עזבה הנסיכה יפת התואר את טירתה. לאורה הרך של הלבנה נישאה היא, בת דמותה של הלבנה, באפריון אל ארמונו של אביה המלך בעיר הבירה.

המלך הזקן היה מאושר לראותה. טורנדוט סיפרה לו מה קרה ואיך קיפחו מחזרים לאין ספור את חייהם בדרכם אליה והכל באשמתם בלבד – כך על כל פנים טענה. לבסוף שיבחה והיללה את הנסיך אדום הגלימה ואת אומץ לבו ותבונתו ואחרי כן המשיכה:

"שלושה תנאים עלה בידו למלא – אך מה יקרה בעת שינסה למלא גם את התנאי הרביעי?"

"מדוע עוד תנאי נוסף?" מחה המלך, אשר נכנע תמיד לבתו כיוון שאהב אותה אהבה ללא מיצרים, "די בתנאים שכבר מילא. האם לא באת על סיפוקך?"

טורנדוט חייכה. פיה היה מתוק, אך המלים שביטא היו אכן קשות:

"אחוד לצעיר ארבע חידות; הן תהיינה קשות לפתרון, כה קשות עד שיזקק למלוא מזלו הטוב כדי לפתור אותן. אם יצליח אהיה אני עצמי גמולו; אם לאו – הוא יודע למה עליו לצפות! בקש ממנו להופיע לפני כס מלכותך מחר. אני אהיה שם חבויה מאחורי מסך."

"יהי כן." נאנח המלך, "הדבר יעשה כרצונך. אקח על כתפי להוציא אל הפועל את כל אשר תבקשי."

כך הסתיימה שיחתם והאב ובתו פרשו לחדריהם לישון. כאשר עלתה למחרת היום אבן האודם של החמה במעלה גלגל הרקיע הכחול וקרניה האירו את העולם, נקרא הנסיך הצעיר אל חצר המלך, שם נאספו כבר כל אצילי הממלכה.

משתה מפואר ציפה לאורחים ומגשי הזהב כרעו תחת עומס המטעמים. המלך ואנשי חצרו קיבלו את פניו של הנסיך האמיץ וחלקו לו את הכבוד הגדול ביותר ולאחר שהכל נטלו חלקם בסעודה - אכלו לשובע ושתו לרוויה כאוות נפשם, הכריז המלך כי הגיעה העת לערוך את המבחן באולם הגדול של הארמון. הוא עצמו הצטרף לבתו מאחורי הפרגוד והניח את הכס לנסיך.

קצרי נשימה מרוב מתח חיכו כל הנוכחים לשאלה הראשונה. אך שום קול לא הפר את הדממה. טורנדוט יפת התואר לא פצתה פיה. במקום זה הסירה בשקט את עגיליה, ניתקה מתוכן צמד פנינים תואמות ובמוסרה אותן לשפחה צעירה שניצבה לצידה, אמרה לה: "מסרי אותן לאורחנו והמתיני לתשובתו."

הנסיך קיבל את הפנינים הקטנות, התבונן בהן בתשומת לב וביקש כי יובאו לו מאזניים. בשקלו את הפנינים צרף אליהן שלוש פנינים נוספות בעלות משקל זהה בדיוק לשתים הראשונות ומסר את כל החמש ביד השפחה לנסיכה.

הנסיכה מצדה, שקלה אותן שוב ואז כתשה אותן עם אבן משקל וערבבה את אבק הפנינים הכתושות בחופן של אבקת סוכר. התערובת נמסרה חזרה לידו של הנסיך אשר ניחש מיד את משמעותה.

הוא ביקש לקבל קערית מלאה בחלב, הטיל לתוכה את התערובת ושלח את הקערית חזרה לטורנדוט.

הנסיכה לגמה בזהירות את החלב המסוכר ואז שקלה את אבק הפנינים שנותר בתחתית ומצאה שהוא נותר בעינו – אינו כבד, אף אינו קל יותר, מאשר קודם לכן.

בעקבות זאת הסירה הנסיכה טבעת מאצבעה ומסרה אותה לשפחתה כדי שתמסור אותה לידי הנסיך. הנסיך קיבל את הטבעת. הוא הביט עליה במבט רך וענד אותה על אצבעו שלו. כמענה שלח הנסיך לטורנדוט פנינה נהדרת אשר זהרה כמו לפיד בלילה. הנסיכה הניחה את הפנינה על כף ידה, הסירה מעליה את ענק הפנינים שלצווארה ומצאה ביניהן פנינה זהה לה בדיוק בגודל ובצבע. היא קשרה את השתים זו לזו בחוט ושלחה אותן אל הנסיך, וזה האחרון הביט בהן במבט בוחן בנסותו לקבוע איזו מן השתים היא שלו. אך ככל שהתבונן בהן בזהירות לא עלה בידו להבחין ביניהן. אין ספק שאין עוד שלישית כדוגמתן. הוא ביקש מאחד השומרים אבן שיש עגולה מזוגגת בכחול, קשר אותה לשתי הפנינים הנהדרות ושלח את האבן הכחולה והפנינים אל בת המלך. כאשר ראתה הנסיכה את אבן השיש הכחולה, נשקה לה וכשחיוך של אושר נסוך על פניה קשרה אותו לפרק ידה בעוד שאת שתי הפנינים הצמידה לאוזניה.

"אבא, ערוך את טקס כלולותינו!" קראה, "ראה מה מאושרת אני! מצאתי בעל כלבבי! בעולם הזה אין מי שישווה לו! אין ספק שמבינה אני ויודעת דברים רבים, אך חכמתו מרקיעה גבוה מעל זו שלי."

"מלאכי," השיב המלך הזקן עולץ לשמע מילותיה, "כל זה הוא טוב ויפה אך הסבירי לי ראשית כל מה התרחש כאן בין שניכם. אינני מבין דבר, לא את שאלותיך גם לא את תשובותיו."

"הקשב אם כך," השיבה טורנדוט, "בהתחלה שלחתי לנסיך שתי פנינים שנלקחו מעגילי. התכוונתי לומר לו: 'חיי אדם קצרים הם כיומיים; עשה שימוש טוב בזמנך'. הוא, בצרפו אליהן שלוש פנינים נוספות, השיב לו: 'גם אם היו הם כחמישה ימים, עתידים הם לחלוף מהר באותה מידה.'

אני בתורי בערבבי את אבק הפנינים עם הסוכר שאלתי אותו: 'בידי מי מצויה אבן החכמים שתאפשר לו בחיים הללו המושחתים על ידי התאווה, להבחין בין הארעי לנצחי?' והוא, הנסיך, ביוצקו חלב על התערובת השיב לי: 'די בטיפת חלב כדי להבחין בין אבק פנינים לסוכר'. אזי שתיתי חלב זה כסימן לכך שבהשוואה לחכמתו חשתי כמו תינוק יונק שדיים.

בשולחי לו את הטבעת הראיתי כי אני נכונה להינשא לו, בעוד שהוא שלח לי פנינה אחת יפיפייה שמשמעה: 'כפי שאין בנמצא עוד פנינה שתשווה לפנינה הזו, כך גם לא תמצא אשה שתהיה שווה לי'. אך אני מצאתי את הפנינה התאומה במחרוזת שלי וקשרתי את השתים יחדיו כאומרת: 'אני היא אותה אשה!'

הוא נאלץ להודות כי אין עוד בעולם פנינה שלישית שתשווה לשתים האלה ועל כן הוסיף לצמד הפנינים את אבן השיש הכחולה המגנה מפני עין הרע ומסמלת את חותם האהבה על חדר אוצרותי."

כאשר שמע המלך את ההסבר, נוכח לדעת לשמחתו כי בתו נכנעה ומצאה את אדוניה. חתונתם נחוגה ברוב הוד והדר.

או אז פרש המלך לשני כוכביו את שטיח גן העדן, מבושם בניחוחות מושק ואלווי והותיר אותם לבדם.

הנסיך כיסה את פני אהובתו בנשיקות. הוא ליטף את רימוני חזה וטעם את טעם שפתיה המתוקות כתמרים. בסופו של דבר ניצח היהלום את הפנינה בקרב האהבה והבז מצא את משכנו על חזה הפסיון. הוא ראה תחתיו את עיניה שיכורות האהבה ואת אבן השיש הכחולה שלו זוהרת על פרק ידה, ואז - שבר את חותם האוצר החבוי.

בפעם הזו היה לו הדם לסימן ברכה בדיוק כשם שבצאתו אל הר הכשפים עטה גלימה אדומה. אך עתה היה הצבע האדום לצבע מזלו הטוב ומאותו יום ואילך, כיוון שנמלט משחור המוות והגיע אל הזריחה האדומה של החיים, המשיך הוא לעטות את לבושו האדום ועל כן זכה להיקרא בפי בני עמו המלך אדום הגלימה.

אבני חן רבות נחשבות לאבנים יקרות ערך על שום אדמימותן והאלכימאים מכנים את הזהב בשם גופרית אדומה. אדומה היא גם נשמת החיים המעניקה צבע ורגישות לדם. הנה כי כן הופך האדום למקור כל היופי בדיוק כשם שהורד לא יוכל להיות לנזר הגן ללא מעטה הארגמן שלו.

*

כך סיימה הנסיכה הרוסייה את סיפורה ודומה כי עצם מילותיה ריחפו בחלל החדר כמו ניחוחם של ורדים אדומים. השתקפויותיהן גרמו לפניו של המלך בהרם להאדים אף הן כמו יין בצבע הורד. הוא פשט את זרועותיו ואימץ את ורד הארגמן אל מול חזהו לתרדמת אהבים מתוקה.

68

מוסיקה

וֶון שׁוֹצ'וֹן, מלומד צעיר ממשפחה מכובדת בפרובינצית קִינְג היה מכור למוסיקה. הכלי החביב עליו היה הקִין (כלי מיתרים מחומש עשוי עץ. חלקו המעוגל מייצג את השמיים וחלקו השטוח את האדמה). הוא לא זז בלעדיו וגם בצאתו למסעות נטל אותו עמו.

באחד ממסעותיו מצא עצמו לפני שעריו של מקדש עתיק. הוא קשר את סוסו ונכנס למקדש לפוש קמעא. בתוך המקדש נקרה על דרכו כהן אפור שער בלבוש פשוט, יושב ברגליים משוכלות, שקוע בתפילה והגות. מטלטליו המועטים היו מונחים ליד הקיר וסמוך להם היה תלוי קִין מכוסה במעטה בד צבעוני.

בהרגישו את תאוות המוסיקה המתעוררת בו, שאל אותו וון "האם אתה יודע לנגן בו?"

"לא כל כך טוב." השיב הכהן, "הייתי מאוד רוצה ללמוד ממישהו השולט בכלי." ותוך כדי דיבור נטל את הקין ומסר אותו לאורח.

וון יכול היה לומר במבט ראשון על פי הדרך שהכלי נבנה, שלפניו כלי נגינה בעל איכות ושלמות נדירים. הוא צבט במיתרים. לצלילים היה טוהר נפלא. הוא ניגן מנגינה קצרה, והכהן חייך בלי התלהבות יתרה. וון ניגן בצורה הטובה ביותר שהיה מסוגל לה.

"נחמד מאוד," אמר הכהן משועשע, "אבל לא מספיק טוב ללמד אותי."

וון חשב שזו הייתה תגובה יהירה למדי וביקש מן הכהן לנגן אף הוא. זה האחרון הניח את הקין על ברכיו וכיוון אותו בזהירות. כאשר בקעו הצלילים, נדמה היה לוון כאילו משב רוח עדין חלף באוויר נושא עמו מאה ציפורי שיר שונות, עד שכל עץ בחצר היה מכוסה בהן וכולן זימרו. רווה עונג, ביקש וון מן הכהן ללמד אותו לנגן כמותו. שלוש פעמים ניגן הכהן את אותו הקטע ובכל פעם ספג אותו וון בקשב רב כשהוא מאזין באוזניים כרויות, ואז ביקש ממנו הכהן לנסות בעצמו. וון עשה זאת.

"עם מה שאתה יודע עכשיו", אמר הכהן, "אין לך כבר בוודאי מתחרים בעולם."

וון המשיך להתאמן והפך לראש וראשון באומנות הנגינה על קין. ערב אחד בשובו ממסע, בעת שהיה מרוחק לא יותר מחמש ליגות מביתו, עיכבה אותו סערת ברקים. שיחק לו מזלו והוא עבר אותה שעה בכפר קטן. בלי לחשוב פעמיים נכנס לבית הראשון שנקרה על דרכו. בפרוזדור לא היה איש, אך שנייה אחר כך נכנסה נערה כבת שבע-עשרה או שמונה-עשרה, בעלת יופי אלוהי. היא נרתעה למראהו ונסה בחיפזון מן החדר. וון לא היה עדין מאורס, כיוון שכך הסעירו הרהורי אהבה את דמיונו. בינתיים נכנסה לחדר אשה מבוגרת ודרשה לדעת מי הוא. הוא סיפר לה ושאל אם יוכל לשהות בבית עד חלוף הסערה.

"כן" השיבה, "אתה יכול, אבל אין ברשותי מיטה מיותרת. אם תסתפק במזרון חציר אשמח מאוד לפרוש אותו עבורך."

היא הביאה לו נר ובמבט ידידותי ערכה את משכבו. וון שאל אותה לשמה. היא אמרה לו ששמה שַׁאוֹ. וון המשיך ושאל אותה מי היא הנערה.

"זוהי פַּנְגְ-יָנְג, בתי החורגת."

"בהנחה שאינך חושבת אותי לאדם חסר ערך", אמר וון, "הייתי שמח מאוד אם היינו מתאחדים יחדיו, היא ואני. מה את חושבת?"

אותות מבוכה ניכרו על פניה של האשה כשהשיבה לו: "לא אוכל להסכים לכך."

הוא שאל אותה מדוע לא. התשובה היחידה שהצליח למלט מפיה הייתה שהיא אינה יכולה לספר לו.

מאוכזב, וויתר וון על מאמצי החיזור שלו. לאחר שהלכה הבחין וון כי המזרון כה לח עד שבלתי אפשרי היה לישון עליו. במקום זה התיישב וניגן בקין שלו כדי להעביר את השעות השקטות של הלילה. מיד כשחדל הגשם עזב וון את הבית.

בעיר מושבו של וון חי יועץ מדיני לשעבר בשם גּוּ שהיה חובב אומנות נלהב. פעם אחת, כאשר ביקר בביתו, הפציר בו גו לנגן לפניו. אף שנשות המשפחה האזינו לנגינתו מאחורי פרגוד, לכד מבטו של וון את דמותה של נערה מקסימה בעלת יופי נדיר. הייתה זו ליאנ-גונג, בתו של גו ששיריה זכו להערצה בקרב חוגים רבים. וון גילה כי הוא מאוד נמשך אליה. כאשר שב לביתו סיפר על כך לאמו. היא שלחה שדכן אל גו, אך זה האחרון לא החשיב את וון למספיק אציל ועל כן דחה את ההצעה.

מיום ששמעה ליאנ-גונג את וון מנגן, היה לבה שייך לו והיא המשיכה לקוות שיזדמן לה לשמוע בעתיד הקרוב את נגינתו הנפלאה, אך מיום שבקשתו הושבה ריקם לא שב וון לבקר בביתו של גו.

באחד הימים יצאה ליאנ-גונג לשוח בגנה. מבטה נתקל בפיסת נייר המונחת על גבי האדמה והיא הרימה אותה. על גבי הנייר היה רשום שיר שכותרתו "קינה למבשרי האביב". וכך נאמר בשיר:

        "אחז בי דיכאון קודר, הגיגים, הו הגיגי -

        הרהורים של אהבה הם, לבבי יסעירו;

        שושנים שיכורות ובדי ערבות מבכים את האביב,

        את תחושותי חשים הם, כואבים את כאבי.

        כאב ישן נמסך לתוך כאב חדש,

        כנועים השניים בי עולים כמו עשב צץ אחר קציר.

        מעיקים עלי שמים בחשרת עבים כבדה,

        לילות יורדים, בקרים עולים, ואנוכי כאן לבדי,

        כמו נצרים קלועים - רגע מתרפים, משנהו נמתחים,

        להשליכם ניסיתי מעלי לשווא.

        בהקיץ אחלום ואין תנומה לעפעפי,

        שמיכתי, כמו חלומי תרעד.

        טיפות הזמן בטפטופן את נשמתי ירעידו,

        על לילות, לילות בדידות, הם לי ישיחו.

        כל טיפה חמישה לילות שימורים תכיל היא;

        חמישה לילות, חמש שנים - כך אל מותי אדהר.



ליאנ-גונג קראה את החרוזים שוב ושוב ומצאה אותם נוגעים מאוד ללב. היא העתיקה אותם והניחה את העותק על שולחנה. כאשר שבה לחדרה רגע אחר כך, נעלם הדף ואיננו. היא הניחה שהרוח העיפה אותו. לאמיתו של דבר מה שקרה הוא שאביה עבר בחדר והבחין בשיר. הוא נחפז להסיק ממה שקרא כי ליאנ-גונג חיברה את השיר וברוב רוגזו על קלות דעתה העלה את הדף באש בלי ידיעתה.

לאחר המקרה הזה גמר גו בדעתו להשיא אותה מיד לאיש. במקרה ארע שבאותו זמן היה בנו של ליו, שר האוצר, מחזר אחרי ליאנג-גונג. גו הזמין אותו לביקור. בגדיו המרשימים וגזרתו הנאה מצאו חן מאוד בעיני גו, אך לאחר שקם ליו הצעיר ממקום מושבו ופנה ללכת, נמצאה מתחת לכיסאו נעל של אשה. גו ראה בכך אות להוללותו של האיש הצעיר. הוא קרא לשדכן והראה לו את הראיה המרשיעה. ליו הצעיר הכחיש כל קשר לנעל, אבל גו לא אבה לשמוע וביטל את ההתקשרות.

לגו היו בגנו חרציות ירוקות שעליהן הייתה גאוותו. הוא שמר עליהן בקנאות ולא נתן לאיש ולו גם ניצן אחד. ליאנג-גונג טיפלה בהן בקפידה. יום אחד למרבה הפלא, שינו פתאום חרציות אחדות בגנו של וון את צבען לירוק. חבריו שמעו על כך ובאו לחזות בפלא. וון חיבב אותן מאוד. בוקר אחד כאשר בא להתבונן בהן בעין מעריצה, מצא מונחת על הערוגה פיסת נייר ועליה רשום השיר "קינה למבשרי האביב". אף שקרא את השיר פעמים אחדות, לא היה לו כל מושג מאין יכול היה להגיע לגנו, אך מכיוון שהבחין כי המילה צ'ון, כלומר אביב, דומה לשם משפחתו, תהה עליו לא מעט. הוא התיישב על יד שולחנו ורשם בשוליו כמה הערות מבדחות. באותו זמן הגיע לאוזנו של גו השמועה על החרציות של וון ששינו צבען לירוק. הוא היה כה מופתע עד שבא לבקרו כדי לחזות בפלא במו עיניו. כאשר ראה את השיר מונח על השולחן, הרים אותו והתחיל לקוראו. בוש על הערותיו ההיתוליות, חטף ממנו וון את הנייר וקימטו. גו קרא רק את התחלת השיר, אך מספיק כדי לזהות אותו כשיר שמצא בחדרה של בתו. מיד התעוררו בו חשדות כבדים שהחרציות הירוקות הן מתנה שנתנה ליאנג-גונג לוון.

כאשר שב לביתו סיפר הכל לאשתו ודרש ממנה לחקור את בתם. ליאנג-גונג התייפחה מרה ואמרה שהיא מבקשת נפשה למות. מה שסיפרה אשתו לא היה בדיוק מה שגו קיווה לשמוע, אך הוא נואש מן האפשרות שיגיע אי פעם לשורש הדבר



לשורש הדבר. יתרה מזו, האם חששה כי הסיפור יתפרסם ברבים והם החליטו להניח לליאנג-גונג להינשא לוון. גו שלח להודיע לוון את הבשורה, וזה האחרון קיבל אותה בשמחה שלא ניתן להביעה במלים.

באותו ערב הזמין וון את ידידיו. הם התבוננו בהתפעלות בחרציות. אחר כך הקטיר וון קטורת וניגן בקין שלו. הם חגגו עד שעה מאוחרת ואז עלה וון על משכבו. באמצע הלילה שמע אחד ממשרתיו את הקין מנגן. תחילה סבור היה שמשרת אחר חומד לו לצון, אך עד מהרה גילה ששום יצור אנוש לא היה מעורב בדבר. הוא מיהר להודיע לאדוניו. וון נכנס לחדר על ראשי אצבעותיו. קולות הנגינה ההססניים נמשכו, כאילו ניסה מישהו לחקות את אופן נגינתו של וון, אך לא היה מסוגל לכך. וון מיהר להביא אור, אך איש לא היה בחדר. וון נטל את הקין עמו לחדרו ובאותו לילה נותר הכלי שקט. הוא ניחש שמדובר בשועל שרוצה ללמוד ממנו כיצד לנגן. כיוון שכך ניגן וון כל ערב שיר כלשהו ואז הניח את הכלי לרשות התלמיד הבלתי נראה. הוא נהג כמורה לכל דבר. לילה אחר לילה האזין לנגינה. לאחר ששה או שבעה לילות רכש הנגן הבלתי נראה שליטה מסוימת בכלי ושוב לא היה זה בלתי נעים להאזין לו.

כאשר התמקם וון בביתו החדש עם ליאנג-גונג רעייתו, סיפר לה על אודות השיר. שניהם הבינו אז איך התממשו צפיותיהם, אך לא יכלו להבין מה מסתתר מאחורי כל זאת.

ליאנג גונג חשבה את סיפור הקין המנוגן ביד בלתי נראית למאוד לא רגיל. אחרי שהאזינה לנגינה אמרה:

"אינני חושבת שמדובר בשועל. הקטע המנוגן הוא עצוב ומשרה אווירה של רוחות."

וון לא השתכנע. בבית הוריה שמרה ליאנג-גונג ראי עתיק שבעזרתו יכול אדם לחזות בדמותן של רוחות בלתי נראות. למחרת היום היא הביאה אותו, חיכתה לרגע שהנגינה תתחיל, ואז לקחה את הראי לידה ובאחזה בידה השניה במנורה, פסעה אל תוך החדר אפוף התעלומה. היא הבחינה בראי בדמותה של נערה שזחלה נבוכה אל פינת החדר. שם לא יכלה עוד להחביא את עצמה. וון הסתכל בה מקרוב וזיהה בה את פנג-יואנג ממשפחת שאו. מופתע מאוד החל לחקור אותה.

"שיחקתי את תפקיד השדכן ביניכם." אמרה לו כשהיא מתייפחת, "מה עוד אתה רוצה ממני?"

וון ואשתו מיהרו לכסות את הראי בבגד וכך הרגיעו את הנערה, ואז סיפרה להם הנערה את סיפורה: "הייתי בתו של שופט ומתתי לפני מאה שנה. בעודי בחיים הדבר היקר ביותר ללבי היה נגינה על קין ועל ציטר. התאמנתי בנגינה על ציטר, אבל את אומנות השליטה בקין לא הצלחתי לרכוש. על כך הצטערתי תמיד צער רב בהיותי בעולם התחתון. כאשר שמעתי אותך מנגן חשתי בלבי תשוקה עזה אליך, אך מכיוון שאני משהו אחר לא יכולתי להיות שלך. זו הסיבה שרקמתי בסתר את פרשת אהבתך לליאנג-גונג מתוך כוונה להרעיף עליך אושר. הנעל של האשה והשיר היו מעשי ידי. גמול כזה למורה - איש לא יתייחס אליו כאל דבר שפל."

וון ורעייתו חשו כלפיה הכרת תודה גדולה וקדו לה קידה עמוקה.

בפנותה עתה אל וון אמרה פנג-ניאנג: "עד עתה רכשתי רק מחצית מאומנותך. חסר לי עדין עומקה המלא. אני מבקשת ממך לנגן למעני פעם נוספת.

וון נענה לה וניגן באופן מושלם. פנג-ניאנג הייתה מאוד מרוצה ואמרה: "עכשיו קלטתי זאת." היא קמה על רגליה והתכוונה ללכת, אבל ליאנג-גונג שניגנה היטב על ציטר ושמעה מפיה שגם היא שולטת בכלי, הפצירה בה לנגן, והיא אכן עשתה זאת. טכניקת הנגינה שלה והצלילים שהפיקה, לא היה דבר שישווה להם עלי אדמות. נגינתה כה הרעידה את נימי נפשה של ליאנג-גונג עד שביקשה ממנה לחלוק עמה אחדות מנעימותיה. פנג-ניאנג רשמה עבורה שמונה עשרה מהן ואז קמה על רגליה ללכת. וון וליאנג-גונג השתדלו מאוד לשכנע אותה להישאר, אך היא השיבה מלאת צער: "אתם נועדתם איש לרעותו, בעוד שגורלי שלי לא שפר עלי. אין לי מזל. מכל מקום אם ההשגחה העליונה תסתכל עלינו בעין טובה עוד נשוב ונתראה פעם."

היא הושיטה לוון מגילה ואמרה לו: "הרי לכם תמונתי. אם אינכם רוצים לשכוח את חלקי כשדכנית, תלו אותה בחדר השינה שלכם. בזמן שמחה הקטירו לפניה מעט קטורת ונגנו לי שיר. על כך אהיה אסירת תודה." והיא נעלמה.

69

הנערה שבכותל

מֶנְג לוֹנְגְטַן, תושב זְ'יַנְגְשִׁי, חי בבירת הפרובינציה בביתו של רב אומן בשם ז'ּו. באחד הימים, כאשר שוטטו השניים להנאתם, הובילו אותם רגליהם במקרה למקדש שלא היה מרשים בפנימיותו ושלא היו בו תאים מתאימים למדיטציה. איש לא היה שם מלבד כהן זקן לבוש בגדים בלויים. כאשר נפל מבטו של הכהן על המבקרים, יישר את לבושו וקם לקדם את פניהם. הוא סייר עמם במקדש והראה להם את הפסלים של בני האלמוות.

הקירות משני הצדדים היו מכוסים בציורים נחמדים וראליסטיים של אנשים וחיות. על הקיר המזרחי צוירה קבוצה של פיות וביניהן ניצבה נערה שתלתליה הפזורים שטרם נאגדו לתסרוקת של אשה בוגרת, העידו עליה שהיא עדיין רווקה. היא הייתה עסוקה בליקוט פרחים. שפתי הדובדבנים שלה דומה היה שנעו והלחלוחית בעיניה הבריקה בחיות.

ז'וּ התבונן בה זמן רב במבט בוחן, בלתי מסוגל להסיר מבטו ממנה, עד שהכל סביבו, להוציא התמונה, נעלם ואיננו. לפתע מצא את עצמו צף באוויר כאילו הוא רוכב על ענן, וכך קרה שעבר דרך הקיר אל מקום שביתנים ואוהלים שונים מאלה של בני תמותה היו סדורים בו בשורות. כהן זקן מוקף בעדת מאזינים צפופה דרש שם את חוקי בודהא. ז'וּ הצטרף להמון. לאחר זמן מה נעשה מודע לכך שמישהו מושך בעדינות בשרוול כותנתו. בהסבו את מבטו ראה את הנערה מן הציור מתרחקת ממנו כשהיא צוחקת. ז'וּ לא היסס לרגע וצעד בעקבותיה. הם התקדמו לאורך מעקה והגיעו לדירה קטנה. ז'וּ נעצר ולא העז להיכנס פנימה, אך הנערה הציצה לאחוריה ונפנפה בצרור הפרחים שבידה ברומזה לו להמשיך. הוא ניכנס ומצא עצמו לבד בחברתה. הוא מיהר לחבקה, והיא לא גילתה כל התנגדות למעשהו.

ימים אחדים חיו שם השנים יחדיו עד שמלוותיה של הנערה חשדו שמשהו לא כשורה וגילו את ז'וּ במקום מחבואו. הן צחקו וקינטרו אותה: "חמודה, עכשיו שאת עומדת להפוך בקרוב לאם, איך זה שאת מסדרת עדיין את שערך כמו עלמה לא נשואה?"

הן הביאו לה את הסיכות והקישוטים המתאימים ודחקו בה לקשור את שערה, דבר שגרם לה להסמיק. אך היא לא אמרה דבר. ואז אמרה אחת מהן: "אחיות, בואו ונצא מכאן, אחרת נביך אותם מאוד." בעודן מצחקקות יצאו משם ועזבו אותם לנפשם.

ז'וּ החליט שהדרך החדשה שקשרה את שערה עשתה אותה ליפה עוד יותר. השיער והסיכות המעטרות אותו הלמו את פניה בצורה מושלמת. הוא נטל אותה אל בין זרועותיו, חיבק אותה ושאף לתוכו את ניחוחה המתוק.

בעוד הם שוהים יחדיו בסמיכות אינטימית ואושרם מקיף אותם כמו נצח, נשמעה לפתע המולה כשל מצעד מגפיים מסומרים מלווה בצלצול שלשלאות ומילות גנאי. מפוחדת קפצה האשה הצעירה על רגליה, ושניהם, היא וז'וּ, הציצו החוצה. מבטם נתקל בכרוז לבוש שריון מוזהב, פניו שחורים כלילה, נושא פטיש בשתי ידיו ומוקף על ידי כל הנערות. הם שמעו אותו מכריז: "האם כולכן כאן?"

"כולנו כאן." השיבו לו.

"אם אתן מחביאות כאן בן אנוש, אמרו לי מיד, ולא - תצטערו על כך עד סוף ימיכן!"

הן חזרו והשיבו לו שאין שם איש. הכרוז השים עצמו כאילו בכוונתו לערוך חיפוש. הנערה ניצבה נטועה במקומה, חיוורת כאפר. בקול חרד אמרה לז'וּ להסתתר מתחת למיטה, בעוד שהיא עצמה נעלמה מבעד לדלת גנובה נמוכה. ז'וּ נהג כפי שהורתה לו ובקושי העז לנשום. לאחר זמן מה שמע הלמות מגפיים הנכנסים אל החדר ושבים ויוצאים ממנו. הקולות נחלשו יותר ויותר. דבר זה הרגיע אותו מעט, ועם זאת עדין קלטה אוזנו את המולת היצורים הצועדים בחוץ הלוך ושוב. לאחר ששהה זמן רב במקום מחבואו הצר החלו אוזניו לצלצל כאילו היו צרצרים בראשו, בעוד שעיניו צרבו כמו אש. בקושי עלה בידו לשאת זאת. אף על פי כן נשאר במקומו וחיכה לשובה של הנערה מבלי לתת דעתו לסיבה או למטרה של מצבו הקשה.

בינתיים הבחין מֶנְג לוֹנְגְטַן בהעדרו של ידידו. מיד עלה בדעתו שבוודאי ארע לו דבר מה, והוא שאל את הכהן היכן הוא.

"הוא הלך לשמוע את הדרשה על אודות החוק." השיב לו הלה.

"היכן?" שאל מֶנְג.

"הו, לא רחוק מכאן."

הכהן הזקן הקיש על הקיר וקרא: "חבר ז'וּ, מדוע זה לוקח לך כל כך הרבה זמן?"

באותו רגע הופיעה דמותו של ז'וּ על הקיר כשאוזנו כרויה כמי שמאזין לקריאה.

"הכהן המשיך: "חברך מחכה לך!"

ז'וּ הזדרז לרדת מן הקיר וניצב לפניהם כאילו נדקר על ידי כלי חד, עיניו בורקות ורגליו רועדות. מֶנְג נרתע לאחוריו, אך שאל אותו בשקט מה קרה. מה שארע היה זה: בעוד הוא שוכב תחת המטה שמע ז'וּ רעש חזק ומיהר החוצה לראות מה קרה.

עתה הבחינו הכל כי לנערה הצעירה שבתמונה הייתה עכשיו תסרוקת של אשה נשואה. ז'וּ היה המום. הוא שאל את הכהן מה פירוש כל זאת. זה האחרון השיב לו:

"פנים מקבלות את הבעתן מאלה המתבוננים בהן. איזה הסבר אחר אוכל לתת לך?"

תשובה זו לא כל כך סיפקה את ז'וּ, וגם ידידו הדואג לא הבין דבר. הם ירדו במדרגות המקדש והלכו לדרכם.

70

עלילותיו של איש-הזאב

עלילותיו של איש-הזאב

מרי דה פרנס (Marie de France)
בין הסיפורים שברצוני לשוב ולספר לְךָ, לא יפקד מקומו של הסיפור על אודות איש-הזאב. חיות פרא כאלה ידועות בכל הארצות. בִּיסְקְלָוַורֶט – כך נקראת היא בפי הברטונים, בעוד שהנורמנים קוראים לה בשם גַּרְוַואל.

דבר בדוק לאשורו הוא וידוע לכל, שאנשים רבים שנטבלו לנצרות, איתרע גורלם להשתנות כך ולהתרוצץ פרא ביערות בדמות אנשי-זאב. איש-זאב הוא יצור מבעית. הוא אורב לטרף בתוככי יערות עבותים, והוא איום ונורא למראה. הוא מסוגל לכל מעשה רשע. הוא מתהלך אנה ואנה במקומות שוממים, ומחפש בני אדם על מנת לטורפם. הט אוזנך עכשיו להרפתקה של איש-הזאב שברצוני לספר.

בבריטני גר ברון מכובד ומוערך מאוד על ידי כל ידידיו. הוא היה אביר נאה וחסון ובעל מוניטין. נאמן ללא סייג לאדונו ותומך בעצתו הטובה לכל שכניו. ברון זה היה נשוי לאשה הגונה, ובעלת חזות נאה ועדינה. כל אהבתו הייתה נתונה לה, ואהבתה שלה הייתה נתונה לו. רק צל אחד העיב על חייה של אותה גבירה: שלושה ימים בכל שבוע היה בעלה נעדר מביתו. לא היה לה שמץ של מושג לאן הוא הולך ולאיזו מטרה, גם לאיש מאנשיו לא נודע איזה עניין הרחיק אותו מביתו.

באחד הימים כאשר שב אותו אדון לביתו, שמח ועליז, ניגשה אליו רעייתו ופנתה אליו במתק שפתיים בזו הלשון: "בעלי ורעי הנאה והמתוק, מבקשת אני שתעניק לי דבר מה. ברצון הייתי מקבלת ממך את תשובתך, אך חוששת אני ששאלתי תעורר את חמתך. מוטב שאצא מעל פניך בידיים ריקות מאשר שאשמע מפיך דברי נזיפה."

כאשר שמע זאת האדון, נטל את רעייתו בזרועותיו ובעדינות רבה נשק לה על שפתיה.

"רעייתי," אמר לה, "שאלי ממני כל שתבקשי ומובטח לך מראש שתיעני. מה חפצך?"

"באמונה," אמרה לו הגבירה, "אומר לך זאת חיש: כה ארוכים ומייגעים הם הימים שבהם נעדר אתה מכאן. אני קמה משנתי עם בוקר ולבי כבד עלי, אינני יודעת על מה ולמה. אני מלאת פחדים פן אאבד אותך ולא אמצא לי נחמה. פחד זה יביא עלי את מותי בטרם עת. אמור לי עתה: לאן אתה הולך ומהם עסקיך. וכי איזה רעה תבוא עליך אם תגל את סודך למי שכה אוהב אותך?"

"אשה" השיב לה האדון, "אם אגלה לך את סודי רק אסון יצמח מכך! למען השם, אל נא תבקשי זאת ממני. אם אך היית יודעת, הייתה אהבתך אלי גוועת, ואני הייתי אבוד לעד."

כאשר שמעה זאת הגבירה, הייתה היא משוכנעת שבעלה מבקש להרגיעה במענה קליל, על כן הפצירה בו ביתר שאת עם מבטים רכים ודיבורים ענוגים, עד שנכנע וסיפר לה את הסיפור כולו ולא הסתיר מפניה מאומה.

"אשה, אני הופך לאיש-זאב. אני נכנס ליער ואורב שם לטרפי במעבה היער."

לאחר שחילצה ממנו את סודו, הפצירה והתחננה ביתר שאת כי יגיד לה אם הוא משתמש שם בבגדיו או מתהלך ערום.

"אשה," השיב לה, "אני מתהלך ערום כחיה."

"אמור לי, בשם חסד האל, היכן אתה מסתיר את בגדיך?"

"רעייתי הנאווה, זאת לא אגלה לך לעולם. אם אאבד את לבושי, או אאלץ לנטוש אותו, אזי אהפוך לאיש-זאב עד אחרית ימי. לעולם לא אוכל לחזור וללבוש צורת אנוש, אלא אם כן יושב לי מלבושי. אשר על כן לעולם לא אראה לך את מאורתי."

"בעלי," השיבה לו הגבירה, "אני אוהבת אותך יותר מכל דבר בעולם. אין לך ולו גם סיבה אחת להטיל ספק בנאמנותי, או להסתיר ממני דבר. איזה טעם יש לקשרי הריעות שבינינו? איככה זה אבדה לי אהבתך; מה חטא חטאתי שאינך בוטח עוד במילת כבודי? פתח בפני את סגור לבבך וספר לי את אשר ראוי כי אדע."

וכך בסופו של דבר, יגע ונכנע להפצרותיה, לא יכול היה עוד לעמוד בפניה וגילה לה את כל צפונותיו.

"אשה," אמר הוא, "בתוככי היער הזה, לא הרחק מן השביל ישנה דרך נסתרת שבסופה קפלה עתיקת יומין, אשר בה ביכיתי תכופות את מר גורלי. סמוך לה יש סלע חלול מוסתר בתוך שיח, ושם הוא המקום הנסתר בו אני מחביא את מלבושי, עד אשר אשוב לביתי שלי."

בשומעה דבר פלא זה הציף הדם את פניה של הגבירה מחמת פחדה הרב. היא לא העזה לשכב עוד לצדו וחככה בדעתה כיצד תוכל להציל נפשה ממנו. והנה, באותו אזור, חי אביר מסוים אשר מזה זמן רב שיחר לפתחה וביקש לזכות באהבתה. אביר זה בילה שנים רבות בשירותה, אך תמורה מועטת קיבל על כך, אף לא מלים נאות או הבטחה כלשהי. לאביר זה כתבה הגבירה מכתב ובפוגשה בו הוציאה לפועל את תוכניתה.

"ידיד יקר," אמרה לו, "הדבר אשר חמדת זמן כה רב, יוענק לך בלי דיחוי. שוב לא אתעלם מחיזוריך. לבי וכל אשר לי – שלך הם. קחני על כן לאהובה ולרעיה."

האביר הודה לה על חסדה במתק שפתיים והבטיח לה את נאמנותו. היא וידאה שישבע לה בכבודו כי ינצור את סודה, ואז סיפרה לו על מעשי בעלה – לאן הלך ולְמה הפך, ומה טרף ביערות. היא הראתה לו את הקפלה ואת האבן החלולה והורתה לו לחמוס את איש-הזאב מבגדו. וכך נבגד איש-הזאב בנשיקתה של רעייתו שלו. לעתים קרובות חטף את טרפו במקומות שוממים, אך ממסע זה לא שב. קרובי משפחתו ומיודעיו התאספו יחדיו לשמוע את החדשות על אודותיו לאחר שנודע דבר העלמו ברבים. תקופה ארוכה חיפשו אותו אנשים רבים בארץ היערות, אך לא עלה בידי איש למוצאו, או לברר לאן פנה.

הגבירה נישאה לאביר שזמן כה רב ציפה לחסדה. חלפה יותר משנה מאז נעלם איש-הזאב. והנה אירע שהמלך יצא לצייד באותו יער עצמו שבו נהג איש-הזאב לארוב לקורבנותיו. כאשר שולחו כלבי הצייד לדרכם, פרצו הם במרוצה לכאן ולכאן ועלו בזריזות על עקבותיו.

למראה הכלבים נשף הצייד בקרנו וכל החבורה באה בעקבותיו. הם רדפו אחריו מבוקר עד ערב, עד אשר היה שסוע וזב דם ואחוז חרדה פן יכריעוהו לארץ. אותה שעה היה המלך קרוב מאוד לחיה הנרדפת וכאשר הביט איש-הזאב באדוניו, הוא רץ לקראתו בציפייה לרחמיו ולחסדו. הוא אחז את משוורת הסוס בין כפותיו והתרפס לרגליו של השליט. המלך נחרד למראה, אך מיד הזעיק לעזרה את אנשי חצרו.

"רבותי" קרא המלך, "מהרו לכאן וראו את הדבר המופלא הזה: חיה שבינת אדם לה. הוא מתרפס לרגלי ומבקש כי אחוס עליו, אף שאינו מסוגל לדבר. סלקו מכאן את הכלבים ואל תניחו לאיש לפגוע בו. לא נמשיך היום לצוד עוד, אלא נשוב לארמון עם מלקוח נפלא זה שנפל בחלקנו."

המלך סב על עקבותיו ושב לטירתו. איש-הזאב טופף לצדו. סמוך מאוד לאדוניו פסע איש-הזאב כמו כלב נאמן ולא ביקש עוד לשחר לטרף ביער. כאשר הביא אותו המלך בבטחה לטירתו שמח מאוד שכן הייתה זו חיה נאה וחזקה שאיש לא חזה כמותה לכוח ולעוצמה. המלך היה גאה מאוד בחיה המופלאה שלו. היא הייתה כה יקרה ללבו עד שדרש מכל מבקשי חסדו שלא להרגיז את הזאב במאומה, גם לא להכותו בשבט, אלא לדאוג תמיד שיאכל כראוי ושיחם לו במלונתו. אנשי החצר נענו ברצון לפקודתו. וכך אירע שיום אחר יום השתעשע הזאב עם האדונים ובלילה שכב בתוך חדרו של המלך. לא היה איש שלא העריך את החיה והוקירה – כה ידידותית ומקסימה הייתה. לאיש לא הייתה סיבה להתנכל לה. היא הייתה נאמנה לבעליה ולא פגעה באיש לרעה. יום יום היו השניים משתעים יחדיו גלוי היה לכל שהמלך מתייחס אליה כאל חבר קרוב.

הטו אוזן עתה למה שאירע בהמשך.

המלך החזיק חצר מלכות גדולה והוא הזמין לסעודה את הווסלים שלו, הברונים והאדונים שעמם יצא לצייד. מעולם לא התקיים שם משתה נאה יותר ואיש לא ערך מפגש כה רב רושם. בין אלה שהוזמנו למשתה היה גם אותו אביר שנשא לאשה את רעייתו של איש-הזאב. הוא בא לטירה עטוי בגדי פאר ובחברה נאה של מלווים, אך לא שיער בנפשו את מי עתיד הוא לפגוש שם. איש-הזאב הבחין באויבו ברגע שהלה נכנס לאולם. הוא שעט לקראתו ותפס אותו במלתעותיו בנוכחות המלך עצמו ולעיני כל. ללא ספק היה גורם לו לנזק חמור אלמלא קרא לו המלך וגער בו ואיים עליו במקלו. שוב ושוב התקיף הזאב את האביר לאור היום. כל הנאספים תשתוממו למראה

האיבה הרבה שגילה כלפיו, שכן עדינה ומכירת תודה הייתה החיה ועד כה לא הביעה שנאה כלפי איש. עם זאת בעל הבית סבר שהייתה לה סיבה טובה לכך וכי הזאב סבל מתגרת ידו של האביר בעבר. האביר התבונן כל הזמן בחשד באויבו עד אשר הסתיים המשתה וכל הברונים נפרדו מאדונם ועשו דרכם לבתיהם. בין הראשונים שעזבו היה אותו אביר שאיש-הזאב הסתער עליו בזעף כה רב. אין פלא שהוא שמח לעזוב את המשתה.

זמן לא רב לאחר שאירוע זה היה לנחלת העבר, יצא המלך טוב-הלב לצייד באותו יער שבו מצא את איש-זאב. אל המלך הצטרף גם הזאב וקבוצה נאה של בני לוויה. והנה, לעת ערב קבע המלך את מושבו באכסניה אחת ודבר זה נודע לגבירה שהייתה לפני כן רעייתו של איש-הזאב. בבוקר עטתה הגבירה על גופה את בגדיה היפים ביותר והחישה פעמיה אל האכסניה כיוון שרצתה לשוחח עם המלך ולהגיש לו שי יקר ערך. כאשר נכנסה הגבירה לחדר לא יכלו שום אדם ושום רצועה לרסן את זעמו של הזאב. הוא דמה לכלב משוגע בשנאתו ואיבתו. בנתקו את אסוריו, זינק הזאב על פניה של הגבירה ותלש את אפה מפרצופה. הנוכחים הדפו את הזאב מעל טרפו ולבטח היו משסעים אותו בחרבותיהם, אך יועץ חכם אחד שניצב שם אמר למלך:

"סיר, הקשב לדברים אשר בפי. חיה זו שוהה במחיצתך תמיד וכל הנוכחים כאן מכירים אותה כבר זמן רב. היא מתהלכת בינינו בלי להציק לאיש ומבלי לפגוע באף אחד, להוציא גבירה זו ואותו אביר שהוזמן אל המשתה שהוא עכשיו בעלה של גבירה זו. אדוני, כידוע לך היא הייתה פעם אשתו של אותו אציל שהיה כה קרוב ללבך ואשר נעלם לבלי שוב ואיש לא הצליח להתחקות על עקבותיו. על כן אני מציע שתביא את הגבירה למקום מבטחים ותחקור אותה חקור היטב אם ידועה לה הסיבה שבעטייה התנפל עליה הזאב באיבה של בן אנוש, כיוון שמעשים מוזרים רבים, שכפי שכולנו יודעים, אירעו בארץ מופלאה זו, בריטני.

המלך האזין למלים אלה וסבור היה שזו עצה טובה. הוא עצר את האביר ולקח את הגבירה כבת ערובה למקום אחר. הוא דאג לכך שהשניים יחקרו בצורה יסודית כך שעינוייהם יהיו מכאיבים מאוד. לבסוף, הן משום מצוקתה והן משום פחדה המתגבר הותרו חרצובות לשונה והיא סיפרה את סיפורה. היא התוודתה על בגידתה באדוניה וסיפרה כיצד נגנבו בגדיו מתוך הסלע החלול. מאז אותו יום לא נודע לה לאן הלך, ומה עלה בגורלו, שכן מעולם לא שב לאחוזתו ולאדמותיו, אך בתוככי לבה הייתה סמוכה ובטוחה שאותו זאב היה בעלה לשעבר.

בו במקום דרש המלך לקבל את לבושו של הברון שלו, בין אם היה זה לרוחה של הגבירה ובין אם לאו. כאשר הובאו הבגדים לפניו, הורה המלך להניח אותם לפני איש-הזאב, אך הזאב עשה עצמו כאילו לא הבחין בהם כלל. ואז לקח אותו יועץ פיקח וערמומי את המלך הצידה כדי לעוץ לו עצה חדשה.

"סיר," אמר לו, "אינך נוהג בחוכמה בכך שאתה מציג את הבגדים בפני איש-הזאב לעיני כל. בכלימה ובסבל יניח הוא את לבוש החיה ויהפוך שוב לאדם. הבא את הזאב לסודי שבחדריך ושם הנח את בגדיו ואז סגור את הדלת והנח לו לנפשו לזמן מה. כך נוכל לראות תוך זמן קצר אם החיה הטורפת אכן תשוב לצורתה האנושית."

המלך העביר את הזאב לחדרו ונעל היטב את הדלתות אחריו. הוא השתהה שעה קלה ואז חזר לחדר בלוות שנים מאציליו. בהיכנסם לחדר מצאו את האביר ישן כתינוק על מיטת המלך. המלך ניגש בזריזות למיטה ובנוטלו את ידידו בין זרועותיו, חיבק אותו ונשק לו בחיבה יותר ממאה פעמים. כאשר חזר אליו כוח הדיבור, סיפר הוא למלך על הרפתקאותיו. או אז השיב לו המלך את נחלותיו אשר נגזלו ממנו ונתן לו מתנות יקרות ערך. יותר מכך אינני יודעת לספר. אשר לאשה שבגדה באיש-הזאב – הוא גזר עליה גלות וגרש אותה מממלכתו. היא הסתלקה משם יחד עם בעלה השני לחפש להם עיר מקלט ואיש לא ראה אותם יותר.

הרפתקה זו ששמעת מפי אינה מעשיית שווא. עלילותיו של איש-הזאב, נכתבו באמת ובתמים כדי שנזכרם תמיד ונהרהר בהם.

71

המלך ארתור ואיש-הזאב (ארתור וגורגלון)

בעיר לגיון ניהל המלך ארתור את הפסטיבל הנודע של חג השבועות. הוא הזמין לחגיגה את כל שועי הממלכה ואציליה. לאחר שכל הטקסים החגיגיים בוצעו כהלכה, הזמין אותם המלך למשתה מפואר כדת וכדין, וּבעוד המסובים שמחים ועלזים ומתענגים על שפע המאכלים, כרך לפתע המלך ארתור את זרועותיו סביב המלכה שישבה לצדו, חיבק אותה בשמחה מופרזת, ולמרבה מבוכתה נשק לה לעין-כל בחיבה רבה על שפתיה.

המלכה הייתה המומה מהתנהגותו. היא הסמיקה עמוקות, הביטה בו ושאלה: "אלופי, על מה ולמה נשקת לי, בפומבי במקום ובשעה הזאת?"

"עשיתי זאת," השיב ארתור "משום שבכל אוצרותי אין לי אוצר המסב לי הנאה יותר ממך ובין כל התענוגות האופפים אותי אין מתוק ממך!"

"ובכן," השיבה המלכה, "אם כפי שאתה אומר, אתה אוהב אותי כל כך, אתה לבטח חושב שלבי ואהבתי מוכרים לך לפני ולפנים."

"אין לי ספק," אמר ארתור, "שלבך כרוך אחרי ואהבתך נתונה לי ואני בטוח בכך שאני מכיר אותך היטב."

"ולי אין ספק שאתה שרוי בטעות, ארתור יקירי, משום שמעולם לא ירדת לחקר נשמתה של אשה ולא עמדת על אופייה!"

"השמים עדי, "השיב ארתור, "שאם עד לרגע זה הסתירו ממני נשים את סודן, אעשה כל מאמץ ולא אחסוך בעמל ולא אטעם מאומה עד אשר ארד לחקרן ואבין את צפונותיהן!"

אשר על כן, כאשר הסתיים המשתה קרא ארתור לקאיוס, רב המשרתים שלו ואמר לו: "קאיוס, כלום תיאות לאכוף את סוסך וללוות אותי יחד עם וולווין אחייני, בעניין שאינו סובל דיחוי? אך הנח לכל יתר אנשי לשעשע את אורחי ולבדרם במקומי עד שובי."

קאיוס וולווין עלו מייד על סוסיהם כפי שצוו ומיהרו לרכוב עם ארתור אל מלך אחד ששמו גרגול אשר שלט על ממלכה שכנה ואשר נודע בחוכמתו.

ביום השלישי הגיעו המלך ומלוויו לעמק אחד כשהם מותשים למדי, שכן מאז עוזבם את בתיהם לא טעמו מאומה ולא נתנו תנומה לעפעפיהם, רק רכבו ברציפות יום ולילה.

והנה בדיוק מצדו השני של העמק עמד הר נישא מוקף ביער נחמד למראה שבראשו ניצבה מצודה אדירה בנויה מאבנים מסותתות ומלוטשות. בראותו את המצודה מרחוק ציווה ארתור על קאיוס למהר ולדהור לשם לפניו בכל המהירות ולהודיעו מי שוכן בה ומי שולט בעיר שלרגליה.

קאיוס דרבן על כן את סוסו, דהר קדימה ונכנס בשערי המצודה, וכששב משליחותו פגש את ארתור בעת שהלה כבר התקרב לחפיר המקיף את המצודה, והודיעו כי העיר שייכת למלך גרגול, וכי זו היא מצודתו. והנה, המלך גרגול אך זה ישב לסעודה, בעת שהמלך ארתור נכנס לשם על גב סוסו, ובירך בנימוס אותו ואת אנשי חצרו שנטלו חלק במשתה.

"מי אתה? ומהיכן אתה בא? ומה גרם לך להיכנס לחצרנו בבהילות כה רבה?" שאל אותו המלך גרגול.

"אני הוא ארתור, מלך בריטניה," אמר המלך ארתור, "וברצוני ללמוד ממך על לבן, טבען ודרכיהן של נשים, שכן תכופות שמעתי על כך שאתה בקי היטב בעניינים מעין אלה."

"שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ארתור, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה. אך לו לעצתי תשמע: רד נא מסוסך והצטרף אלי לארוחה, ותן היום מנוחה לגופך הלאה, כיוון שרואה אני כי אתה עייף ממסעך המייגע, ומחר אספר לך את מה שידוע לי על ענייני נשים."

ארתור הכחיש את דבר היותו עייף ונשבע כי לא יסעד את לבו בטרם ילמד לדעת מפי המלך את כל הידוע לו על מושא חיפושיו.

לבסוף, מכל מקום, נענה להפצרותיו של המלך ואנשי חצרו הסועדים עמו. הוא ירד מסוסו וישב לשולחן הסעודה על המושב שערכו לו מול המלך גורגול. אך עם עלות השחר בזוכרו את ההבטחה שקיבל, הלך ארתור אל המלך גורגול ואמר לו: "הו מלכי היקר, אני מתחנן בפניך, מלא הבטחתך והבא לידיעתי את מה שהבטחת לספר לי היום."

"אתה מגלה לעין-כל את איוולתך, ארתור. עד היום חשבתי אותך לאיש חכם." אמר המלך גורגול, "ואשר ללבן, טבען ואורחותיהן של נשים – בידי איש לא עלה עד היום לתפוס את מהותן, ואינני סבור שאוכל למסור לך מידע כלשהו על נושא זה, אך יש לי אח ושמו המלך טורלייל [כנראה טעות כתיב בכתב היד וצריך להיות גורגייל], שממלכתו נושקת לממלכתי. הוא גדול ממני בשנים וחכם יותר ממני, ואם יש מישהו הבקי בעניינים אלה שאתה כה להוט ללמוד עליהם, סבור אני שהם לא נעלמו מעיניו. בקש את קרבתו וחלה פניו בשמי לספר לך את אשר הוא יודע."

אשר על כן נפרד ארתור לשלום מן המלך גרגול ומיד המשיך במסעו והגיע לאחר ארבעה ימי מסע אל חצרו של המלך טורטייל וברצון הגורל הוא הגיע לשם בעת שהמלך סעד סעודת ערבית.

כאשר ברך אותו המלך ושאל אותו מי הוא, השיב לו ארתור כי הוא מלך בריטניה וכי נשלח אליו על ידי אחיו המלך גורגול, על מנת שהמלך יואיל להסביר לו בטובו עניין שבורותו בו חייבה אותו לבקש את קרבתו המלכותית.

"ומהו אותו עניין?" שאל אותו המלך טורטייל.

"נתתי את לבי," השיב ארתור, "להעמיק חקר בלבן, טבען ואורחותיהן של נשים ועד עתה לא עלה בידי למצוא מישהו אשר יגיד לי מי הן ומה טיבן. כלום תואיל אם כך אתה, שאליך נשלחתי בידי אחיך, להאיר עיני בעניינים אלה? אם הם ידועים לך אל נא תשב פני ריקם ואל תחסוך את ידיעתם מפני."

"שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ארתור, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה. לפיכך, כיוון שאין זה הזמן המתאים לדון בעניינים כאלה, הואל נא ורד מסוסך, אכול ותן מנוחה לנפשך היום, ומחר אספר לך את אשר אני יודע עליהם."

"עוד יהיה לי זמן די והותר לסעוד את לבי," השיב ארתור, "אך באמונה, לא אוֹכל עד אשר אלמד לדעת את התשובה לדבר שאני מחפש."

אך לאחר שהמלך ואורחיו לשולחן הסעודה הפצירו עוד ועוד, נענה להם ארתור בחוסר רצון והסכים לרדת מסוסו ולהתיישב במושב שהוצע לו מול המלך. אך כשעלה השחר מיהר ארתור להתייצב לפני המלך טורלייל ודחק בו לספר לו את מה שהבטיח.

טורלייל הודה שלאמיתו של דבר אין הוא יודע דבר וחצי דבר על עניין זה והפנה את ארתור לאחיו השלישי, המלך גורלגון שהיה מבוגר ממנו.

"אין לי ספק," אמר לו, "שאם למישהו בעולם יש בכלל ידע על הדברים שאותם אתה מבקש לדעת, הרי שגורלגון הוא האיש."

אשר על כן מיהר ארתור לצאת לדרך מיד בלא לאבד זמן, בתקווה להשיג תשובה לשאלתו, ולאחר יומיים הגיע לעיר שבה שכן המלך גורלגון, והגיע אליו בגזרת הגורל בעת שסעד פת ערבית כפי שאירע לו עם שני אחיו.

לאחר שהחליפו דברי ברכה הבהיר ארתור מי הוא ומה סיבת בואו, ולאחר שהסביר למלך מה הוא מחפש, השיב לו המלך גורלגון: " ארתור, שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל. הואל נא ורד מסוסך והצטרף לסעודה ומחר אספר לך את אשר אתה מבקש לדעת."

"לא ולא," אמר ארתור, "בי נשבעתי שבשום פנים ואופן לא איאות להפצרות מסוג זה עד אשר אלמד לדעת את התשובה לשאלתי!"

כאשר נוכח המלך גורלגון לדעת שלא יעלה בידו בשום אופן לשכנע אותו לרדת מעל סוסו, פנה אליו ואמר: "ארתור, מאחר ואתה נחוש בדעתך שלא להביא מזון לפיך עד אשר תקבל את מה שאתה מבקש, הנה, אף על פי שלספר לך את הסיפור הוא דבר הכרוך בטורח רב ואין בו תועלת מרובה, עם זאת, אני אתאר בפניך את מה שקרה למלך מסוים, ועל ידי כך תוכל לבחון בעצמך את לבן, טבען ודרכיהן של נשים. ובכל זאת, ארתור, אני מתחנן בפניך, לרדת מסוסך ולסעוד את לבך. שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, ולאחר שאסיים לספר לך את סיפורי לא תהיה הרבה יותר חכם."

"המשך בדבריך, כפי שהצעת ואל תדבר אתי יותר על ענייני אוכל."

"ובכן," אמר גורלגון, הנח לפחות לבני לווייתך לרדת מסוסיהם ולאכול."

"טוב ויפה," השיב ארתור, "אני מתיר להם לעשות זאת."

אשר על כן, ישבו בני לווייתו של ארתור לשולחן הסעודה והמלך גורלגון פתח ואמר: "ארתור, מאחר ואתה כל כך משתוקק לשמוע על עניין זה, כרה אוזנך, ותן אל לבך את מה שאני עומד לספר לך."

היה פעם מלך שהיה מוכר לי היטב, אציל, מוכשר ועשיר, אשר שמעו יצא למרחוק כאיש צדק ואמת. הוא הקים בחצר ארמונו גן מקסים שאין דומה לו וציווה לזרוע ולנטוע בו כל מיני סוגים של צמחים ועצי פרי, ושל צמחי תבלין מכל המינים. ובין השיחים שצמחו בגן היה גם שתיל יפיפה צעיר ודק שגובהו היה זהה בדיוק לגובהו של המלך עצמו ואשר הגיח מן הקרקע והחל צומח בדיוק באותו הלילה ובאותה השעה שהמלך הגיח לאוויר העולם. והנה, בגזרת הגורל נקבע, כי מי שיכרות אותו, ויכה בחלקו הצר על ראשו של אדם כלשהו ויאמר: 'היה זאב וקבל את תבונתו של זאב' יגרום לכך שאותו אדם יהפוך בבת אחת לזאב, עם תבונה של זאב.

מסיבה זו השגיח המלך על השתיל בשקידה רבה ובזהירות גדולה כיוון שלא היה לו ספק כי בטחונו האישי תלוי בכך. הוא הקיף על כן את הגן בקיר חזק ותלול ולא הרשה לאיש לבוא בשעריו, להוציא המשגיח על הגן שהיה ידידו הנאמן, והוא נהג לבקר את השתיל שלוש או ארבע פעמים ביום ולא להביא דבר מאכל אל פיו בטרם יעשה זאת, גם אם היה עליו לצום עד הערב, שכן הוא לבדו הבין לעומקה את חשיבותו של עניין זה.

והנה, לאותו מלך הייתה אשה יפה מאוד, אך הגם שֶׁנָּאָה הייתה למראה, לא הצטיינה היא בצניעות יתר ויופייה הוא שהביא עליה את חורבנה. שכן, היא הייתה מאוהבת בצעיר אחד, בנו של מלך פגאני, והעדיפה את אהבתו על פני זו של אדונה. היא השקיעה מאמץ רב בניסיון לערב את בעלה בסכנה כלשהי, כדי שהצעיר יוכל ליהנות כדין מחיבוקיה שאליהם כה השתוקק.

בראותה כי המלך נכנס לגן פעמים כה רבות ביום, ובבקשה לדעת את הסיבה לכך, רצתה מאוד לחקור את המלך על כך, אך לא העזה לעשות זאת. אבל בסופו של דבר, באחד הימים, כאשר חזר המלך ממסע ציד מאוחר מהרגיל, וכהרגלו נכנס לגן לבדו, לא יכלה עוד המלכה, בצימאונה לדעת את פשר הדבר ואי יכולתה לסבול עוד את העובדה שהסיבת ביקוריו בגן נעלמה ממנה ממנה (שכן נשים מבקשות תמיד לדעת כל דבר).

כאשר חזר בעלה מן הגן וישב ליד השולחן, שאלה אותו בחיוך בוגדני: "מדוע זה הולך אתה אל הגן כל כך הרבה פעמים ביום, ומבקר שם אפילו בשעת ערב מאוחרת עוד בטרם סעדת?"

"אין זה מעניינך," השיב המלך, "ואינני חייב למסור לך דין וחשבון על מעשי."

כששמעה את תשובתו נמלאה המלכה בזעם ובחשדה בו ללא סיבה כי הוא נוהג להתרועע שם עם אשה נואפת, והיא זעקה: "אני מעידה עלי את כל האלים בשמיים כי לעולם לא אשוב ואסעד בחברתך בטרם תגלה לי את הסיבה לביקוריך בגן!"

ובעוזבה בפתאומיות את שולחן הסעודה הלכה אל חדר משכבה, ושם שכבה במיטתה שלושה ימים בלי להביא מזון לפיה בהעמידה פני חולה.

ביום השלישי, כאשר נוכח המלך בעקשנותה של המלכה ובחששו פן יהיו חייה בסכנה מחמת הצום, הוא החל להתחנן בפניה שתביא דבר מאכל אל פיה וביקש ממנה במילים עדינות ורכות לעלות ולאכול, בהסבירו לה כי הדבר שהיא מבקשת לדעת הוא בגדר סוד שאין הוא מעז לגלותו לאיש.

על כך השיבה לו המלכה: "אסור שיהיה סוד כלשהו שיחצוץ בינך לבין רעייתך, ועליך לדעת בבירור כי אני מעדיפה את המוות על פני החיים, כל עוד אני מרגישה שאהבתך אלי היא כה מועטה."

המלך נוכח לדעת כי לא יעלה בידו לשכנע אותה לאכול ולשתות. ואז, בהיותו במצב רוח כה פגיע וחסר נחישות ובהיותו כה מסור לאהבת רעייתו, גילה לה המלך את סודו לאחר שהוציא מפיה הבטחה כי לעולם לא תבגוד בו ולא תמסור את סודו וכי תשמור על השתיל ותקדש אותו כפי שהיא מקדשת את חייה שלה.

המלכה, מכל מקום, לאחר שגילתה את צפונותיו וקיבלה ממנו את מה שביקשה ופיללה לשמוע, החלה להעריף עליו דברי אהבה ולהבטיח לו כי אהבתה ומסירותה אליו רק ילכו ויגדלו, אך באותה עת עצמה כבר הגתה במוחה כיצד לעשות שימוש נפשע בדברים ששמעה מפיו ולהגשים את מה שזממה מזה זמן רב.

ביום המחרת, כאשר המלך יצא אל היער למסע ציד, היא נטלה גרזן, התגנבה בסתר אל הגן, כרתה את השתיל ולקחה אותו איתה. כאשר חזר המלך הסתירה המלכה את השתיל הכרות בשרוולה הרחב ויצאה אל השער לקדם את פניו ובעודה כורכת את זרועותיה סביבו ומחבקת ומנשקת אותו, שלפה לפתע את השתיל משרוולה והכתה על ראשו של המלך שוב ושוב כשהיא צועקת: "היה לזאב, היה לזאב!", אך במקום להוסיף כפי שהתכוונה את המילים "וקבל תבונה של זאב", אמרה את המילים "וקבל תבונה של אדם." ומיד התקיימו דבריה. המלך הפך לזאב ונמלט אל היער כשבעקבותיו דולקים כלבי הצייד שהיא שיסתה בו, אך הוא נותר עם תבונתו האנושית.

"ארתור," המשיך גרלגון, "הנה כי כן למדת פרק בהלכות נשים – לבן וטבען. רד מסוסך וסעד עכשיו את לבך, ואחר כך אשלים את סיפורי ביתר אריכות, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."

"סיפורך מתנהל היטב," השיב ארתור, "והוא משמח אותי מאוד. המשך לספר, המשך לספר את מה שהתחלת!"

"לו יהי כן," השיב גורלגון, "תשמח אם כך לשמוע את ההמשך. היה קשוב לסיפורי ואני אמשיך לספרו."

לאחר שהניסה המלכה את בעלה הנאמן אל היער בדמות זאב, קראה אליה מיד את הבחור הצעיר שעליו סיפרתי לך קודם, ובמוסרה לידיו את רסן השלטון, הפכה לרעייתו.

הזאב, לעומת זאת, לאחר שנדד במשך שנתיים תמימות במעמקי היער שאליו נמלט, כרת ברית עם זאבה פראית ונולדו להם שני גורים. בזוכרו את העוולות שנעשו לו על ידי אשתו (שכן עדין שמר הוא על תבונתו האנושית) להוט היה לקחת ממנה את נקמתו.

והנה סמוך ליער ניצבה מצודה שבו נהגה המלכה תכופות לשהות עם המלך. והזאב האנושי בנצלו את ההזדמנות שנקרתה לפניו, לקח אתו ערב אחד את הזאבה עם שני גוריה, התפרץ לחצר המצודה וכאשר מצא שם את שני הילדים הקטנים שהביאה המלכה לעולם ממאהבה, משחקים שם ללא השגחה, הוא תקף אותם והרגם בקורעו אותם לגזרים באכזריות.

כאשר ראו אנשי החצר את המתרחש הם מיהרו לרדוף אחרי הזאבים בצעקות, אך היה זה מאוחר מדי. ברגע שהזאבים נוכחו לדעת כי מעשיהם התגלו, הם נמלטו משם בחיפזון ללא פגע.

המלכה, מכל מקום, הייתה הלומת צער מן האסון שפקד אותה. היא הורתה למשרתיה לפקוח עין ולהשגיח היטב על הנעשה למקרה שהזאבים ישובו ויתקפו את אנשי הארמון. לא חלף זמן רב והנה שב הזאב, שנקמתו טרם באה על סיפוקה, עם בני לווייתו וכאשר פגש בשערי הארמון שני רוזנים שהיו אחיה של המלכה, הוא תקף אותם, שפך את בני מעיהם וקרע אותם לגזרים בהביאו עליהם מוות מחריד. המשרתים התאספו ומיהרו לסגור את השערים וכך עלה בידם ללכוד את גוריו של הזאב ולתלותם, אך הזאב עצמו שניחן בערמומיות יותר ממרעיו חמק מידיהם של אלה שניסו לצודו ונמלט ללא פגע.

"ארתור," אמר גורלגון, כאשר הגיע למקום זה בסיפורו, "הואל נא לרדת מסוסך ולסעוד את לבך, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."

"לא ולא," השיב ארתור, "לא אסעד את לבי בטרם אשמע מפיך את הסיפור עד תום."

וגורלגון המשיך בסיפורו.

הזאב, שהיה הלום צער מאובדן גוריו נתקף בחמת זעם. הוא תקף מדי לילה את עדרי הצאן והבקר שבמחוז, טבח אותם ועשה בהם שמות עד שכל התושבים נקהלו וארבו לו עם להקת כלבי צייד מתוך כוונה לצודו ולהורגו. הזאב שלא היה יכול לעמוד בפני זעמם, נאלץ לנוס למדינה שכנה ושם המשיך במעשי ההרג שלו. אך גם כאן רדפו אחריו התושבים ואילצו אותו לברוח למדינה שלישית. עתה החל הזאב לפרוק את זעמו הנורא לא רק על עדרי הצאן, אלא גם על בני אדם. והנה על אותה ממלכה שלט מלך צעיר בשנים, נעים הליכות וידוע למרחוק בחוכמתו ושקידתו, וכאשר דווח לו על מעשי ההרס שחולל הזאב ועל כך שהפיל את חיתתו על בעלי חיים ובני אדם כאחד, הוא קבע יום שבו ייאסף יחדיו כוח גדול של ציידים וכלבי צייד על מנת לעקוב אחרי הזאב ולצודו כיוון שלאיש לא היה מנוח מאימת הזאב והכל ציפו מדי לילה בלילה להתקפותיו.

וכך אירע שלילה אחד, בלהיטותו לשפוך דמים, הזדמן הזאב לכפר אחד, ושם עמד מתחת לשולי הגג של אחד הבתים והקשיב דרוך כולו לשיחה שהתנהלה בתוך הבית. והנה שמע את אחד הנוכחים מספר על תוכניתו של המלך לעקוב אחריו ולצודו ביום המחרת. הרבה דברים נאמרו במהלך אותה שיחה בשבח רחמיו וחסדו של המלך. כאשר שמע הזאב דברים אלה חזר רועד לנבכי היער, כשהוא שוקל בדעתו מה תהיה הדרך הטובה ביותר עבורו להתמודד עם תוכנית זו.

למחרת בבוקר נכנסו ליער המלך עם חבורת ציידיו מלווים בקבוצה עצומה של כלבי צייד צעקותיהם וקול קרנותיהם הרעידו את כיפת השמיים. בעקבות הציידים התנהל המלך עם שניים ממקורביו בקצב מתון יותר. הזאב מצא לעצמו מקום מסתור סמוך לדרך שבה היה עתיד המלך לעבור. לאחר שחלפו הציידים על פניו, נגלה לעיניו המלך (שאותו זיהה על פי ארשת פניו האצילה). הזאב יצא ממקום מחבואו, השפיל את ראשו ורץ אליו כשהוא מחבק בכפותיו את רגלו הימנית של המלך. הוא ליקק אותו בחיבה כאילו הוא מתחנן בפניו למחול לו על דבר מה, ותוך כדי כך השמיע נהימות חיבה ככל שהיה מסוגל להן. ואז כאשר ראו שני האצילים אשר שמרו על המלך את הזאב העצום הזה (שכן מעולם לא ראו זאב שישווה לו במימדיו), הם קראו, "אדון, ראה, הנה הזאב שאנו מבקשים! הנה הזאב שאנו מחפשים! הלום בו! הרוג אותו! אל תניח לחיה הנתעבת הזו לתקוף אותנו!"

אך הזאב, ללא כל חשש מצעקותיהם עקב מקרוב אחר המלך והמשיך ללקקו בעדינות. התנהגות מופלאה זו נגעה ללבו של המלך ולאחר שהביט בזאב זמן מה ותפס שאין בו שום עוינות, אלא להפך – דומה עליו שהוא מתחנן למחילה, הוא הופתע מאוד וציווה שאיש מאנשיו לא יהין לפגוע בו לרעה, בהכריזו כי זיהה בו סימנים של תבונה אנושית. הוא הניח את ידו הימנית על הזאב, ליטף בעדינות את ראשו וגרד את אוזניו. אחר כך אחז המלך את הזאב וניסה להרימו לכיוונו. הזאב שהבין את רצונו שלך המלך, התרומם והתרפק בשמחה על צוואר סוסו של המלך.

המלך קרא למלוויו והחל לחזור לביתו. הוא לא הרחיק לכת כאשר, הפלא ופלא, נזדמן על דרכו צבי עצום בגודלו, נושא קרניים מפוארות, אשר רעה בקרחת היער.

ואז אמר המלך "אני אבדוק אם לזאב שלי יש ערך וכוח ואם אוכל להרגילו לציית לפקודותי."

והוא קרא בקול ודחף את הזאב בידו לכיוון הצבי. הזאב שידע היטב איך ללכוד טרף מסוג זה, זינק ורדף אחרי הצבי, ובעת שניצב מולו תקף אותו, ותפס אותו בצווארו ואז הניח את הצבי המת בקרבת מקום למלך.

המלך קרא אותו אליו ואמר: "לאחר שראיתי כיצד יודע אתה להיות לנו לתועלת, אין ספק שעלי להותירך בחיים ולא להרוג אותך."

והוא חזר לארמונו בחברתו של הזאב.

"ארתור," אמר גורלגון, "הואל נא לרדת מסוסך ולסעוד את לבך, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."

"לא ולא!" השיב ארתור, "גם אם ירדו כל האלים ממרום ויפצירו בי לרדת מסוסי ולאכול, לא ארד מסוסי ולא אוֹכל עד אשר אלמד לדעת את סופו של המעשה הזה!"

"לו יהי כן." אמר גורגלון והמשיך בסיפורו.

הזאב נשאר אם כך עם המלך, והתנהג עמו בחיבה רבה מאוד. הוא הוציא לפועל כל דבר שהמלך ציווה עליו לעשות ומעולם לא הראה שום סימני עוינות ולא פגע לרעה באיש. מדי יום ביומו ניצב הזאב על רגליו האחוריות לפני המלך בזמן שסעד סעודת ערבית, אכל מלחמו ושתה מכוסו. הוא ליווה את המלך לכל מקום שהלך וגם בלילה לא מש ממקום משכבו של אדוניו.

והנה אירע שעל המלך היה לצאת באופן פתאומי למסע ארוך אל מחוץ לממלכתו כדי לנהל התייעצות עם מלך אחר, ולא ניתן היה לערוך מסע זה בפחות מעשרה ימים.

הוא קרא על כן למלכה ואמר לה: "מכיוון שעלי לצאת למסע זה תכף ומיד, אני מפקיד את הזאב על הגנתך, ואני מצווה עליך להשגיח עליו במקומי, אם יאות להישאר כאן, ולטפל בכל צרכיו."

אך המלכה שכבר שנאה את הזאב כיוון שהבחינה בתבונתו היוצאת דופן (וכפי שקורה לעתים קרובות שאשה שונאת את מי שבעלה אוהב), אמרה לו: "אדוני, אני חוששת שבהעדרך, אם ישכב הזאב במקום משכבו הרגיל, הוא יתקוף אותי בלילה ויפצע אותי אנושות."

"אין לך מה לחשוש," השיב המלך, "כיוון שעד היום לא זיהיתי בו שום סימן של עוינות או תוקפנות במהלך הזמן הארוך שהוא חי במחיצתי, אך אם את כה חוששת, אצווה להכין שרשרת שבה אקשור אותו לסולם של מיטתי." (הכוונה היא לסולם שבאמצעותו ניתן לטפס על מיטה גבוהה).

המלך ציווה על כן להכין שרשרת זהב ואחר שהזאב נקשר לסולם, מיהר המלך לצאת למסע המתוכנן.

"ארתור," אמר גורלגון, "הואל נא לרדת מסוסך ולסעוד את לבך, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."

"אין לי שום רצון לסעוד את לבי," השיב ארתור, "ואני מבקש ממך שלא להפציר בי שוב בעניין זה."

גורלגון המשיך על כן בסיפורו.

המלך יצא אם כך לדרך, והזאב נשאר עם המלכה. אך היא לא דאגה כלל לטפל בו כפי שהיה עליה לעשות. הזאב נותר כבול למרגלות המיטה גם בשעות היום, אף שהמלך ציווה לקשור אותו רק בלילה.

והנה, המלכה הייתה מאוהבת שלא כדין בחייט של המלך והייתה נפגשת עמו בכל פעם שהמלך נעדר מארמונו. וכך אירע שביום השמיני ליציאתו של המלך למסע נפגשו השניים בחדר המיטות המלכותי בצהרי יום ושכבו יחדיו במיטה כשהם מתעלמים מנוכחותו של הזאב במקום.

וכאשר ראה אותם הזאב ממהרים להתחבק ולהתנשק זה עם זו בחיבוק זימה, התלקח זעמו. עיניו האדימו מחימה ושער עורפו סמר. הוא גילה סימני עוינות וביקש להתקיפם, אך השרשרת שבה היה קשור מנעה אותו מלעשות זאת. וכאשר נוכח לדעת שאין בכוונתם של השניים לחדול ממעשה הזימה שבו החלו, הוא חרק בשיניו, וחפר בכפותיו בקרקע כשהוא פורק את זעמו ביללות איומות, ואז מתח את השרשרת בכוח כה רב עד שנקרעה לשתיים. ברגע שעלה בידו להשתחרר ממנה הוא זינק בחרון על החייט, השליך אותו ארצה ותקף אותו בפראות עד שהותיר אותי כמעט מת. אך הוא לא פגע במלכה ולא גרם לה שום נזק. הוא רק הביט עליה במבט רווי שנאה.

כאשר שמעו המשרתים את הזעקות וגניחות הכאב של החייט, הם קרעו את הדלת מציריה והתפרצו פנימה.

כאשר שאלו את המלכה לסיבת המהומה, המציאה המלכה הערמומית סיפור שקר דמיוני ואמרה למשרתים שהזאב טרף את בנה, ותקף את החייט בעת שהלה ניסה לעצור בעדו ולהציל אותו ממלתעותיו, ואין ספק שהיה תוקף גם אותה לולא הגיעו בזמן לעזרתה.

החייט הפצוע הושכב מת למחצה בחדר האורחים. המלכה, בחששה פן יגלה המלך מה אירע בדיוק וברצותה לנקום בזאב, הסתירה את הילד, שלטענתה נטרף על ידי הזאב, יחד עם האומנת שלו בחדר תת-קרקעי נידח שאין אליו גישה, וכך יצרה את הרושם שהילד אכן נטרף.

"ארתור," אמר גורלגון, "הואל נא לרדת מסוסך ולסעוד את לבך, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."

"אנא ממך," השיב ארתור, "צווה להוציא מכאן את שולחן הסעודה, שכן הגשת מנות כה רבות לסעודה קוטעת שוב ושוב את שיחתנו."

גורלגון המשיך על כן בסיפורו.

זמן קצר לאחר שהתרחשו אירועים אלה, הובא לידיעתה של המלכה כי המלך עתיד לשוב מוקדם מן הצפוי. אשר על כן יצאה האשה הבוגדנית והערמומית, לקדם את פניו כששׂיערה מרוט וקצוץ כמעט עד קודקודה, לחייה חתוכות ופצועות ובגדיה מרוחים בדם. ברגע שפגשה אותו החלה ליילל ולבכות: "אוי לי! אוי לי! אוי לי אדוני! מסכנה שכמותי. איזה אסון פקד אותי בהעדרך!"

"מה קרה?" שאל אותה המלך ההמום.

"חית הטרף הבזויה שלך! החיה שאתה הכנסת לארמון, ואשר חשדתי בה כל הזמן, טרפה את בנך בעת שהחזקתי אותו בחיקי, וכאשר נחלץ החייט שלך לעזרתי ונאבק בזאב כדי להושיעני, הוא התנפל עליו, שיסע אותו במלתעותיו וכמעט הרג אותו, ואין ספק שהיה פוגע בי באותה דרך לולא פרצו המשרתים פנימה ועצרו בעדו. ראה, הנה כאן דמו של הפעוט שניתז על בגדי מעיד על מה שאירע!"

היא טרם סיימה את דבריה והנה – ראה זה פלא! הזאב בראותו את המלך המתקרב, זינק מתוך חדר השינה ומיהר אליו כדי לזכות בחיבוקיו – כמבקש גמול על מה שפעל. הוא כרכר סביבו בשמחה שוב ושוב ודילג באוויר בהנאה גדולה יותר מאשר אי פעם בעבר.

בראותו זאת חש המלך שהוא נקרע בין רגשות מנוגדים ולא ידע כיצד עליו להגיב. מצד אחד לא העלה בדעתו שאשתו תוציא מפיה דבר שקר, אך מצד שני חשב לעצמו שאם אכן היה הזאב אשם במעשה כה נפשע, הוא לא היה מעז לקדם את פניו עם ניתורי שמחה כה גדולים.

ובעוד הוא חוכך בדעתו מה עליו לעשות ובסרבו להכניס דבר מאכל לפיו, התיישב הזאב לידו ונגע בו בעדינות בכפו. הוא אחז את קצה גלימתו של המלך בפיו ובתנועת ראש הזמין אותו לבוא אחריו.

המלך, שהבין את סימניו של הזאב, קם והלך אחריו. הם חצו את חדרי המשכב והזאב הוביל אותו לחדר התת-קרקעי שבו הוחבא הילד, ושם, כאשר גילה כי הדלת נעולה, הקיש עליה בכפותיו פעמיים או שלוש, כמבקש שיפתחו אותה. אך מציאת המפתח עיכבה את פתיחת הדלת – שכן המלכה החביאה אותו – והזאב שלא יכול היה לשאת את העיכוב, נסוג מעט אחורה פשט את טפריו, זינק על הדלת, ובהכותו בה בחוזקה בארבע כפותיו ניפץ אותה לרסיסים ואז שעט קדימה, נטל מתוך העריסה את הפעוט, החזיק בו בעדינות בכפותיו השעירות וקרב אותו לפניו של המלך כמבקש ממנו לנשקו.

המלך השתומם על הדבר ואמר: "יש כאן משהו נשגב מבינתי."

המלך הלך בעקבות הזאב, והזאב הוביל אותו אל החייט הגוסס. כאשר ראה הזאב את החייט אך בקושי עלה בידי המלך לעצור בזאב מלהתנפל עליו.

המלך ישב לפני משכבו של החייט וחקר אותו למצבו ולסיבות שגרמו לפצעיו הקשים.

הוידוי היחידי שעלה בידו להציל מפיו היה כי הוא הותקף על ידי הזאב בעת שניסה להציל את הילד. הוא ביקש כי יקראו למלכה כדי שתעיד על אמינות עדותו.

"אין לי ספק שדבר שקר בפיך!" אמר לו המלך, "בני חי. הוא לא נטרף ולא הותקף, ועכשיו שמצאתי אותו יש לי יסוד להרשיע גם אותך וגם את המלכה במעשה בגידה ובדברי שקר. נראה לי שיש גם דבר נוסף שהוא דבר שקר. ידועה לי הסיבה שבעטיה תקף אותך הזאב בפראות בניגוד לנוהגו הרגיל. הוא לא יכול היה לשאת את חרפת אדוניו. התוודה על כן בפני מיד על האמת, שאם לא כן נשבע אני במלכות השמיים כי אשליך אותך ללהבות כדי שתישרף חיים!"

ואז שב הזאב והתנפל על החייט ובודאי היה קורע אותו לגזרים לולא עצרו בעדו העומדים לצדו.

כלום יש צורך להכביר מילים? לאחר שהמלך דרש בכל תוקף לשמוע את האמת, הן באמצעות איומים והן באמצעות שידולים רכים, הודה החייט בפשע שבו הואשם והתחנן בהכנעה כי המלך יסלח לו.

אך המלך שרתח מזעם ציווה לכלוא את החייט בכלא ומיד זימן אליו את ראשי העם לפגישה מכל רחבי הממלכה כדי לנהל חקירה ודרישה לבירור נסיבות הפשע הגדול הזה. הם הוציאו גזר דין שעל פיו יש לפשוט את עורו של החייט בעודו בחיים ולתלותו. המלכה נקשרה לסוסים דוהרים שקרעו את גופה לגזרים וגופה הושלך ללהבות.

"ארתור," אמר גורלגון, "הואל נא לרדת מסוסך ולסעוד את לבך, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."

"אם אתה עצמך לא עייפת מן הסעודה," השיב ארתור, "אינך צריך להיות מודאג מכך שאמשיך ואצום עוד זמן מה."

גורלגון המשיך על כן בסיפורו.

לאחר המאורעות הללו בחן המלך בשקידה ובתשומת לב רבה את תבונתו הרבה של הזאב ודן בנושא עם חכמיו, בהצהירו כי ליצור שניחן באינטליגנציה כה רבה יש תבונת אנוש "שכן שום חיה", כך טען "לא ניחנה בחוכמה כה רבה או בנאמנות כה גדולה כמו שגילה הזאב כלפי. הוא מבין בצורה מושלמת כל מה שאנו אומרים לו. הוא עושה כל מה שמצווים עליו. הוא ניצב תמיד לצדי בכל מקום, הוא שמח בשמחתי וכאשר אני שרוי בצער מצטער גם הוא. ואתם חייבים לדעת כי מי שנקם בחומרה כזו על העוול שנעשה לי היה ללא ספק בעברו אדם בעל חכמה ויכולת לאין שיעור וכנראה לבש צורת זאב בעקבות מעשה כישוף או לחש."

לשמע מילים אלה הראה הזאב שניצב ליד המלך, סימנים של שמחה גדולה. הוא ליקק את ידיו ורגליו של המלך ונלחץ אל ברכיו ברמזו באמצעות מחוות אלה כי דבריו של המלך הם אמת לאמיתה.

אז אמר המלך: "ראו באיזו שמחה הוא מסכים עם דברי ומראה באמצעות סימנים מובהקים כי האמת אתי. עכשיו אין לי יותר ספק בעניין. מי ייתן ותהיה לי היכולת לגלות, בין אם על ידי מעשה מסוים ובין אם על ידי שימוש בכלי מתאים, כיצד להשיבו למצבו הקודם, וגם אם במחיר כל נכסי! לא, – יותר מכך – גם בסיכון חיי!"

וכך לאחר דיונים ממושכים החליט המלך לבסוף כי יותן לזאב להתקדם לפניו ולבחור בכל כיוון שירצה בין אם בים ובין אם ביבשה. "שכן, אם נוכל להגיע לארצו של הזאב," אמר המלך, "נוכל אולי לגלות מה אירע ולמצוא לו מרפא."

הותר על כן לזאב ללכת לאן שיבחר, והמלך ומלוויו הלכו בעקבותיו. ומיד פנה הזאב לכיוון הים וזינק חסר סבלנות לתוך הגלים, כאילו מבקש הוא לחצות את הים. והנה, ארצו של הזאב נשקה לאותו אזור, אך הייתה מופרדת ממנו במיצר ים, אף שניתן היה להגיע אליה מכיוון אחר בדרך היבשה. אך הדרך היבשתית הייתה ארוכה יותר. כשראה המלך כי הזאב מבקש לחצות את המיצר, הוא ציווה מיד לשגר את הצי ולכנס את צבאו.

"ארתור," אמר גורלגון, "הואל נא לרדת מסוסך ולסעוד את לבך, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."

"הזאב עומד על החוף ומשתוקק לחצות את הים," השיב ארתור, "אני חושש שאם יניחו לו להישאר שם לבדו הוא עוד עלול לטבוע בגלל רצונו העז להגיע למטרתו ללא דיחוי."

גורלגון המשיך על כן בסיפורו.

לאחר שפקד המלך להכין את ספינתו ולצייד כיאות את צבאותיו, הוא הפליג הימה מלווה בפלוגה גדולה של חיילים וביום השלישי נחת בשלום בארצו של הזאב. וכאשר הגיעו לחוף
היה הזאב הראשון שזינק מן הספינה. הוא סימן להם בצורה ברורה על ידי ההנהון הרגיל שלו כי זו אכן ארצו שלו.

המלך לקח עמו על כן כמה מאנשיו ומיהר בחשאי לאחת מהערים הקרובות, בצוותו על מפקד הצבא שלו להישאר על הסיפון עם חייליו עד אשר יחקור בעניין וישוב אליהם. המלך אך זה נכנס לעיר ומיד התברר לו כל מהלך האירועים, כיוון שכל האנשים באותו מחוז, אצילים ופשוטי עם כאחד, נאנקו תחת עריצותו הבלתי נסבלת של המלך שירש את מקומו של הזאב וביכו בקול את מלכם אשר הפך לזאב על ידי כשפיה ועורמתה של רעייתו. הם התגעגעו למלכם הקודם בזוכרם איזה אדון אציל נפש ונדיב היה ביחסו אליהם.

וכך, לאחר שגילה המלך את מה שרצה לדעת, ובירר היכן מתגורר המלך שירש את מקומו של הזאב, הוא חזר בכל המהירות לספינותיו, ואז הצעיד את חייליו, ותקף את יריבו באופן פתאומי ובלתי צפוי. הוא השמיד והניס את כל המגנים עליו, לקח בשבי אותו ואת המלכה והכפיף אותם לשלטונו.

"ארתור," אמר גורלגון, "הואל נא לרדת מסוסך ולסעוד את לבך, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."

"אתה דומה לנגן נבל," השיב ארתור, "שרגע לפני שהוא מסיים לנגן את נעימתו, הוא משלב בתוכה שוב ושוב את קטעי המעבר מבלי שיהיה מישהו שישיר לצליליו."

גורלגון המשיך בסיפורו.

המלך כינס על כן לאחר נצחונו, מועצה של כל שועי הממלכה ובהציגו את המלכה לפניהם אמר: "הו, הבוגדנית והמרשעת מכל הנשים, איזה טירוף אחז בך וגרם לך לקשור מזימת בוגדנות כה נפשעת כנגד אדונַיך?! אך לא אמשיך ואשוחח עם מי שכבר נמצאה בלתי ראויה לקיים את נדריה. השיבי על כן מיד לשאלה שאציג בפניך, שאם לא כן אמית אותך ברעב ובצמא ובעינויים קשים, אלא אם כן תראי לי איפה מוסתר השתיל שבאמצעותו הפכת את בעלך לזאב. אולי יוכל לחזור וללבוש את דמות האדם שאיבד."

למשמע דברים אלה נשבעה המלכה כי אין היא יודעת היכן השתיל. היא הוסיפה כי ידוע לכל שהוא נכרת והועלה באש.

כשנוכח המלך לדעת כי היא מסרבת להתוודות, הוא מסר אותה לידי המענים, כדי שיְיַסרו אותה מדי יום ביומו בעונשים מתישים וימנעו ממנה מזון ושתייה.

לבסוף נאלצה המלכה, בשל העונשים החמורים שהוטלו עליה, לגלות את מקומו של השתיל ולמוסרו למלך. המלך לקח אותו מידה ובלב שמח ניגש לזאב, הכה על ראשו עם החלק העבה של השתיל בהוסיפו את המילים: "היה לאדם וקבל בינת אדם!"

המילים אך זה נאמרו ומיד לבש הזאב את צורתו האנושית והיה אף נאה ויפה תואר יותר מאשר בעבר, ולאחר שבורך בחסד שכזה ניתן היה לראות שהוא אציל ואיש המעלה. המלך בראותו את התמורה הגדולה שחלה בזאב אשר הפך לאדם יפה תואר ובהעלותו על לבו את התלאות שסבל ואת העוולות שנגרמו לו, רץ קדימה בשמחה גדולה, אימץ אותו אל לבו, נישק אותו והזיל דמעות שמחה. וכאשר חיבקו איש את רעהו ונאנחו ללא הרף והזילו דמעות כה רבות, החלו כל הסובבים אותם לבכות גם הם.

האחד העתיר תודות על החסדים הרבים שגמל עמו המלך בעוד שהשני קונן על כך שאולי נהג עמו בפחות התחשבות מאשר היה ראוי לה. ומה עוד? שמחה אדירה אפפה את כל הנוכחים, והמלך, לאחר שקיבל את כניעתם של כל ראשי הממלכה, על פי המנהג הקדום חזר ונטל את מוסרות השלטון לידיו.

הנואף והנואפת הובאו לפניו, והוא נועץ עם ראשי העם איזה עונש להשית על השניים. הוא דן למוות את המלך הפאגאני. ואשר למלכה – הוא התגרש ממנה, אך ברחמיו שהיו טבועים בו מלידה, הוא חס על חייה, אף שמן הראוי היה שתאבד אותם.

המלך השני חזר לממלכתו לאחר שזכה לכבוד רב וקיבל מתנות יקרות ערך שהיה ראוי להן.

עכשיו, ארתור, למדת לדעת את לבן, טבען ודרכיהן של נשים. התבונן אל תוכך וראה אם החכמת מכך. הואל נא לרדת עתה מסוסך ולסעוד את לבך כי שנינו ראויים לסעודתנו, אני על שום הסיפור שסיפרתי, ואתה על שום שהאזנת לו."

"בשום פנים ואופן לא ארד מסוסי," אמר ארתור, בטרם תשיב על השאלה שאני עומד לשאול אותך."

"ומהי השאלה הזו?" אמר גורלגון.

"ברצוני לדעת, "השיב ארתור, "מי היא האישה הזאת שיושבת מולך וארשת עצבות על פניה, כשהיא מחזיקה לפניה מגש שעליו ראש אדם מגואל בדם, ואשר בכתה בכל פעם שחייכת ונישקה את הראש המגואל בדם בכל פעם שאתה נשקת לאשתך בעת שסיפרת לי את סיפורך?"

"ארתור," השיב גורלגון, "לו היה דבר זה ידוע אך לי, לא הייתי מספרו לך בשום פנים, אך מכיוון שהוא מוכר היטב לכל אלה היושבים אתי ליד השולחן, לא אתבייש אם הוא ייוודע גם לך. האשה היושבת מולי, היא זו, אשר כפי שסיפרתי לך, פשעה פשע כה גדול נגד אדוניה, כלומר נגדי. אני הוא אותו זאב אשר כפי ששמעת, הפך תחילה מאדם לזאב ואז חזר לצורתו האנושית. כאשר הפכתי לזאב מובן מאליו שהממלכה שאליה שמתי פעמי תחילה הייתה זו של אחי האמצעי, המלך גורלייל. ואשר למלך שכה טרח לדאוג לי – אל יהי ספק בלבך כי מדובר באחי הקטן, המלך גרגול, שאותו פגשת בראשית מסעך. הראש המוכתם בדם הנמצא על המגש ואשר האשה שממולי מחבקת, הוא ראשו של אותו צעיר אשר עקב אהבתה אליו חוללה נגדי פשע כה חמור. כאשר חזרתי לצורתי הנכונה, וחסתי על חייה, הטלתי עליה עונש זה בלבד, והוא שיהיה עליה להחזיק תמיד את ראש מאהבה לפניה, ובעת שאני מנשק את האשה שנשאתי במקומה, יהיה עליה להטביע נשיקות על הראש של זה שלמענו חוללה את פשעה. אני ציוויתי לחנוט אותו כדי שלא ירקב, כי ידעתי שלא יכול להיות עונש חמור יותר מבחינתה מאשר החשיפה המתמדת של רשעותה הגדולה לעיני כל הע