היה או לא היה, הו שומעי המעשייה,
אם יש בכם עדין ער, סיפורנו נספר.
אך לא נפתח בטרם כאן נזכיר
את הנביא אשר כל איש מוקיר,
על מוחמד אדוננו הברכה והשלום
ישגב שמו בכל הארץ ובשמי מרום.
בימיו של הח'ליף הרון אל ראשיד, מגן האמונה, חי בבגדאד, על שפת החידקל, דייג עני ושמו יוּסֶף שכל אשר הרוויח די היה בו כדי למלא את קיבתו במעט מזון ותו לא. לא היה בידיו כסף עודף לקנות לעצמו בגדים, בית או אשה.
כשהיה מסיים את יום עבודתו היה יוּסֶף מבשל לעצמו כמה דגים ומעט אורז בסיר ישן נושן, ולאחר שסעד את לבו היה מתכסה בשק ישן ושוכב לישון על שפת הנהר. בן עשרים היה יוּסֶף, ובעת שישן היו פוקדים אותו חלומות, ובחלומותיו היה בא ויוצא בארמונות מלכים לבוש במחלצות פאר ופוגש את הנערות היפות ביותר בתבל. אך כאשר היה ניעור משנתו, היו הארמונות והנערות גזים ואינם והוא היה מוצא עצמו ערום למחצה על שפת הנהר מופתע ונדהם.
יוּסֶף הדייג הרהר בעניין. "אם רק יכולתי להביא אתי מחלומותיו את בגדי הפאר שלי, או את הארנק המלא במטבעות זהב, או למצער את הטבעת שענדתי," אמר לעצמו, "הייתי יכול לבלות את ימי כשם שאני מבלה את לילותי, שכן מה מועיל לי שאני מבלה את לילותי בארמונות מלכים אם בשעה שאני מתעורר, נקי מכל נכסי, עלי לעבוד בפרך למחייתי כדייג."
אבל מכל הרהוריו אלה לא יצא דבר. כל יום עם עלות השחר היה מאבד את כל מה שהיה בבעלותו בחלום.
והנה, לילה אחד כאשר שב מעבודתו בנהר, סעד את סעודתו הדלה ושכב לישון, חלם שהוא לבוש בכותונת משי ובגלימה מעוטרת רקמה דמשקאית, ארנק תפוח בחגורתו, מלא וגדוש בדינרי זהב וטבעת זהב על אצבעו. והוא הילך בגן ורדים נושם אל קרבו את ניחוחות פריחת האפרסק, ושם ראה נערה מקסימה מרקדת על הדשא. היא הייתה מתוקה ודקת-גזרה, עורה לבן כשנהב, שפתיה אדומות ושדיה כשני אגסים בשלים. טבורה כפנינה, ירכיה רכים כשמיכת פוך ואין כל לבוש לגופה למעט שתי אצעדות כסף על רגליה.
יוּסֶף עצר מהילוכו כדי להתבונן בה ולהתפעל מחן ריקודה. הוא המטיר עליה מטר של מטבעות זהב ששלה מארנקו כשהוא חושב לעצמו: "מה אכפת לי אם אבזבז עליה את כספי. הרי ממילא לא ייוותר לי ממנו דבר בבוקר."
הנערה אספה את המטבעות וחדלה מריקודה. היא התיישבה לרגליו, והוא שאל אותה לשמה.
"שמי הוא חלומית." אמרה לו.
יוסף קרא לעבדים ולמשרתים שהיו בגן וציווה עליהם להביא יינות משובחים, ומיני מאכל – קבאב וצלי טלה ובשר מבושל בלבן, פירות ומיני תרגימה, והם מיהרו להיענות לו. המשרתים נשאו את המזון לסוכת גפנים מבודדת בירכתי הגן, שם פרשו שטיחי משי וערכו רותו לפניהם, ויוּסֶף והנערה ישבו בנוחות וסעדו את לבם.
וכאשר שבעו דיים נטל יוּסֶף את הנערה בזרועותיו, גיפף אותה ונשק לה על שפתיה ונאנח, שכן מעולם לא נגע ביופי שכזה בעבר, אך למרבה הצער עתידה היא להיעלם עם הזריחה – כך חשב לעצמו.
וחלומית, ששמעה את אנחותיו ביקשה לדעת על מה ולמה הוא נאנח.
"אני מאושר," השיב לה יוּסֶף, "לאחוז אותך בזרועותי, ובה בעת אני עצוב כי מחר אתעורר ואת תיעלמי, שכן אני דייג עני בלי רכוש ונכסים. כל רכושי הוא רשת הדייגים שלי ואין לי אדמה בבעלותי, רק מי החידקל שאיש אינו מחזיק בהם או שולט עליהם."
חלומית התעצבה לשמע דבריו של יוּסֶף שכן אהבה אותו מאוד והיא אמרה לו: "אחת משתיים, או שתצטרך שלא להתעורר מן החלום הזה, או שאמצא דרך להגיע אליך לבגדאד. אסור לנו להיפרד!"
והיא נשקה לו על ידיו ועל ברכיו.
אבל יוּסֶף אמר: "איך תוכלי לבוא אלי? ניסיתי לא אחת ולא שתיים לשמור לעצמי ולו רק מטבע זהב אחת מחלומותי והדבר לא עלה בידי, ואיך אוכל להביא עמי משם נערה?"
"אשר לזהב," אמרה לו חלומית, "הדבר פשוט מאוד. אתה צריך להלוות אותו לאדוננו הח'ליף, הרון אל ראשיד, מגן המאמינים, בעת שגם הוא וגם אתה חולמים. אבל להביא אותי מן החלום הוא דבר קשה הרבה יותר, ועם זאת אני בטוחה שנמצא את הדרך לעשות זאת!"
יוּסֶף מישש את ארנקו המלא וגדוש במטבעות זהב. "ראשית כל הבה ונמצא את מגן המאמינים ולאחר מכן נחשוב מה לעשות אתך."
והם שוטטו בגנים עד שהגיעו אל אדם, שמכשפה זקנה רכבה על גבו, לפתה אותו בירכיה והצליפה בו בשוט.
"זהו אדוננו הח'ליף!" אמרה חלומית.
"אבל איך זה יכול להיות?" שאל יוּסֶף, "מי הוא זה המרשה לעצמו להתייחס בצורה כזאת לח'ליף?"
"ראה," השיבה לו חלומית, "אתה אדם עני, ועל כן אתה זוכה לקבל בחלומותיך זהב ומזון משובח ונערות יפות, אבל אדוננו הוא עשיר ויש ברשותו את כל אשר יחפוץ לבו, לכן הוא זוכה ליחס כזה בחלומותיו, שכן זהו רצונו של אללה!"
יוּסֶף היה מופתע מדבריה, אך הוא פנה אל האיש ואמר לו: "הו אביר המאמינים, הואל נא וקח ממני את אלף דינרי הזהב שבידי, והחזר לי אותם מחר במהלך היום."
"אעשה זאת בשמחה," השיב לו הח'ליף, "אך דבר ראשון, עזור לי לסלק מעל גבי את הזקנה הבלה הזו הרודה בי."
יוּסֶף וחלומית לקחו מקלות והכו את המכשפה עד אשר נאלצה לשחרר את הח'ליף מלפיתתה, להרפות מצווארו ולהניח לו לנפשו.
ואמיר המאמינים העתיר על יוּסֶף וחלומית דברי תודה, לקח מידיו של יוּסֶף את הזהב ואמר לו: "בוא אלי מחר לחצר המלכות ואמור לי: 'זכור את המכשפה' ואני אשיב לך את כספך ואגמול לך על השירות שהענקת לי. אני מתכוון לקחת עכשיו את הזהב ולבזבז אותו כדי שלילי ינעם עלי כמו יומי."
אבל יוּסֶף אחז בגלימתו של אמיר המאמינים והפציר בו: "אמור לי, הוד מעלתך, אדוננו רב החסד, איך אוכל לגאול את הנערה המקסימה הזאת מחלומי וליהנות ממנה ביום כפי שאני ניהנה ממנה בלילה?"
הח'ליף הביט בחלומית ואמר: "לו הייתי יודע כיצד לעשות זאת, הייתי שומר אותה לעצמי, אך אינני מכיר שום דרך לעשות זאת. תקוותך היחידה היא המכשף לוקמן, שכן רק הוא בכשפיו יוכל לעשות זאת ואף אחד זולתו."
יוּסֶף וחלומית נפרדו מן הח'ליף ושבו לשוטט בגניה של ארץ החלומות, אך לא עלה בידם למצוא את לוקמן.
ואז אמרה לו חלומית: "איננו מצליחים למצוא אותו שכן הוא עדין ער ולא חולם. הוא מבלה את לילותיו ברקיחת שיקויי כשפים ובדקלום לחשים ואינו שוכב לישון עד אשר מפיג השחר את את הרע מעל הארץ."
"אבוי לי," בכה יוּסֶף, "ומה יהיה אם אתעורר בטרם יעלה המכשף על משכבו?"
יוּסֶף והנערה בילו את לילם באהבים, חיבקו וגיפפו זה את זו בעודם שואפים אל קרבם את ניחוחותיו המשכרים של הלילה, עד אשר תם ונשלם מעשה אהבתם כמו גם הלילה, וחלומית אמרה לו: "עכשיו אנו חייבים למצוא את לוקמן או להיפרד לעד."
והם רצו ורצו במחוזות החלום עד שנגלה לעיניהם איש זקן, עטור זקן לבן, מגבעת קוסמים לראשו וגלימה שחורה על כתפיו, וחלומית אמרה: "זהו לוקמן! הוא ולא אחר!"
יוּסֶף צנח על ברכיו מול המכשף, אחז בגלימתו והתחנן: "גאל את הנערה הזאת למעני והנח לי לקחת אותה אתי לבגדאד, שכן רוצה אני לשאת אותה לאשה."
לוקמן הביט בחלומית ונדהם מיופייה: "ומה יהיה שכרי אם אעשה זאת?"
"אתן לך את כל הזהב שאקבל מידי אביר המאמינים בבגדאד. כל מה שאקבל ממנו יהיה שלך."
לוקמן הסכים לדבריו של יוּסֶף, ואמר: "בוא אלי לביתי שבבגדאד ותקבל ממני את הנערה שלך."
יוּסֶף נפרד לשלום מחלומית, מסר אותה לידיו של לוקמן ועזב אותם.
ומיד אחר כך זרחה השמש ויוּסֶף התעורר ומצא את עצמו על שפת החידקל, מכוסה בשק הישן שלו. הוא נזכר בחלומו. ועל כן קם ורחץ עצמו והתפלל. ואז נטש את הרשת והלך לארמונו של אמיר המאמינים. הוא נכנס לחצר ומצא את הח'ליף יושב על כסאו, והוא ברך אותו לשלום וכרע ברך לפניו.
והח'ליף פנה אליו ואמר לו: "אמור לי מה בקשתך ואת אשר על לבך." כפי שנהג לומר לכל הבאים לעתור בפניו.
"הוד מעלתך, השב לי בבקשה את אלף הדינרים שהלוויתי לך."
"אלף דינרים? על מה אתה מדבר?"
"הו אדוני, כלום אינך זוכר? זכור את המכשפה!
והח'ליף נחרד ונרתע לאחוריו: "אתה יודע אם כך על חלומי! ומה עלה בגורל הנערה שהייתה אתך?"
ויוסף השיב: "לאחר שתשלם לי את הכסף, אוכל ללכת אל המכשף לוקמן ולתבוע אותה ממנו."
"טוב ויפה." אמר הארון אל ראשיד והוא קרא לממונה על אוצרותיו ופקד עליו לשלם ליוּסֶף אלף דינרי זהב ועוד חמש מאות דינרים נוספים על שפטר אותו מעונשה של המכשפה.
יוּסֶף העתיר דברי תודה על ראשו של הח'ליף ולאחר שיצא מלפניו, שוטט בשווקיה של בגדאד וחקר ושאל את הבריות: "היכן מתגורר המכשף לוקמן?"
והם ענו ואמרו לו: "תמצא אותו בבקתה בודדת הסמוכה לבית הקברות. תזהה אותה על פי הינשוף היושב מעל פתחה. אך תוכל למצוא אותו רק בלילה בעת שהרוע והרשע מתהלכים בעולם."
יוּסֶף חיכה לרדת הלילה. לבו היה מלא בחששות כבדים וכאשר עטפה החשיכה את היקום, קם והלך אל בית הקברות ושם ראה את הצריף, והוא ראה את עיניו הנוקבות של הינשוף – ירחק מכם, הו השומעים – והוא נקש על הדלת ומבפנים שמע קול קורא: "האם אתה לבוש בתכריכים, או שתלבש אותם רק בעתיד?"
"אני בן אדם, ואני עדין חי וקיים." השיב יוּסֶף בקול רועד.
"היכנס אם כך." אמר הקול.
יוּסֶף נכנס לבקתה ושם ראה את לוקמן המכשף לוגם מוח מתוך גולגולת אדם, ולצדו ישבה חלומית, יפה כפי שהייתה בחלום, עירומה מכל בגד למעט צמד אצעדות כסף, בדיוק כפי שראה אותה בחלומו.
"תן לי את הזהב וקח את הנערה." פקד לוקמן.
יוּסֶף ראה שחלומית עירומה מבגד, למעט אצעדות הכסף שעל רגליה, והוא חשב לעצמו: האם לא תזקק לבגדים, ומה יהיה מחירם? וכלום תרצה נערת חלום בזהב ותכשיטים?
ואז נזכר יוּסֶף כי למרות היותה נערת חלום, היא ביקשה ממנו בחלומו בעת ששכבו מחובקים יחדיו, בגדי משי וענק פנינים וכיסוי ראש שזור כסף, וצמידי זהב, ולבו נמלא חששות, שכן – חשב לעצמו – נערה אנושית תרצה הרבה יותר מנערת חלום.
הוא הוציא על כן את הזהב מן הארנק ונתן אותו ללוקמן, אבל השאיר חלק מן המטבעות – מאה או אולי מאתיים מטבעות – בתחתית.
"האם נתת לי את כל מה שהח'ליף נתן לך?" שאל לוקמן.
"הכל!" השיב יוּסֶף "חי זקנו של הח'ליף, נתתי לך הכל!"
אבל לוקמן הצביע על הארנק של יוּסֶף, ומטבעות הזהב שנותרו בו הלכו וגדלו יותר ויותר עד שהיו גדולות כצלחות והארנק התנפח ותפח עד שקיבל מימדים של ראש שור. התפרים בעור נפרמו והארנק נקרע ומטבעות הזהב הגדולות כצלחות פרצו החוצה וקיפצו על הרצפה כמו קרפדות. פניו של לוקמן היו כמו ענני סערה. עיניו רשפו זיקים, ויוּסֶף היה חיוור כסיד מרוב פחד.
"מכיוון ששיקרת לי," רעם קולו של לוקמן, "אהפוך אותך לקרפדה והנערה תישאר ברשותי ואני אתענג עליה כחפצי!"
אבל יוּסֶף נפל על ברכיו לפני הקוסם והתחנן והפציר: "לא קרפדה! כל דבר, רק לא קרפדה! אני רק שמרתי בצד מעט זהב כדי לקנות בגדים ומעט מתנות לנערה."
לוקמן אחז את חלומית בזרועותיו, אף שזו האחרונה נרתעה מפניו. "רק למען הנערה שלך, אחוס עליך ולא אהפוך אותך לקרפדה! אבל אני הפכתי את הנערה הזו מנערת חלום לנערה בשר ודם, ואני אהפוך אותך מגבר בשר ודם לחלום, ונערתך תהיה שלי, ומן החלום הזה אתה לא תתעורר לעולם!"
לוקמן הצביע על יוּסֶף, ומלמל לחשי כישוף רעים, ויוּסֶף מצא את עצמו תועה בארצות הלילה, כמו בחלום, ועם זאת היה זה חלום שממנו אין יקיצה ואין תקווה לבוא השחר. והוא שוטט תועה בארצות הלילה, לאורך זמן ללא תכלית, אך לא פגש שום נערה או בת חווה, רק מפלצות ויצירי סיוט וחלומות רעים.
ולאחר שעייף מנדודיו ויגע מרוב געגועיו לנערת החלומות שלו, ייחל יוּסֶף רק לשינה. הוא כרע ארצה לצד הנחל ותהה אם אדם חולם יכול לישון בחלומו.
ועם זאת בעת ששכב על הקרקע, הוא הושיט זרועותיו ולפתע חש שהן נוגעות במותניה של נערה. הוא התיישב תחתיו בתדהמה, שכן נוכח לדעת שזו היא חלומית אהובתו, אך הפעם היא הייתה לבושה בשמלות משי משובחות מעוטרות זהב ויהלומים, כסף ופנינים.
יוּסֶף אימץ את חלומית בזרועותיו ונשק לה שוב ושוב, ולאחר שנרגע מעט מן הפגישה המחודשת חקר אותה "כיצד הגעת לכאן?"
"אני ישנה ובשנתי אני חולמת עליך וכך הגעתי אליך."
"ומאין לך בגדי המשי והיהלומים?"
"לוקמן נותן לי כל דבר שתאבה נפשי," השיבה, "שכן, גם אם שולט הוא בכל רוחות הלילה, עדין אני היא ששולטת בו, ומרבית ימי ולילותי אבלה בחברתך, חולמת, שכן לוקמן ישן במשך היום ובלילות הוא עסוק ברקיחת שיקויי כשפים, וכך יכולה אני לישון גם ביום וגם בלילה ולהיות בחברתך כמעט תמיד."
ויוּסֶף אמר: "אך מה יקרה אם לוקמן ימצא אותנו כאן בעת שהוא עצמו חולם?"
"לא," השיבה חלומית, "שכנעתי אותו לתת לי את גביש הבדולח הקסום שלו והסתרתי אותו כך שלא יוכל למצוא אותנו וגם לא שום דבר אחר!"
וכך, הפך חלומו של יוּסֶף לנעים מכל החלומות והוא היה מאושר בתכלית האושר, אך לפעמים היה נאנח ואומר, "פעם הייתי גבר והייתה לי נערה בחלומי, ועתה אינני אלא גבר בחלומה של נערה!
היה פעם בחור צעיר בשם יונוס וכמו שאתם יודעים, בחורים צעירים חולמים על נישואין, חולמים על כל החלב והדבש שמצפה להם ומסרבים בכל תוקף להודות שתתכן גם אפשרות אחרת.
והנה, ליונוס ידידנו היה שכן. הבית של השכן היה קרוב מאוד לבית שלו, ומדי פעם כשהיה מציץ החוצה היה מבחין שם בחלון בדמותה של נערה חמודה, נערה שחורת שער וסמוקת לחיים וחיוך שלא סר מעל השפתיים, בקיצור, נערה כלילת מראה ויופי.
באחד הימים כאשר התבונן בה בסתר, הבחינה בו הנערה ושלחה לעברו חיוך מצודד ומזמין. החיוך הזה, כמו שנוהגים לומר, גרם לו שיחסיר פעימה מפעימות לבו ואת הסוף לא קשה לנחש: עוד באותו יום ניגש יונוס אל השכן ואמר לו:
"ראה, ידידי, אני שכן שלך ולא מהיום. אתה מכיר אותי כבר כמה שנים טובות. יש לך בבית אוצר בלום שלא קל לשמור עליו. מה דעתך להפקיד אותו בידי. חתן טוב ממני לא תמצא, מה אתה אומר?"
השכן לא מיהר לענות. הוא הסתכל על יונוס, קימט את מצחו, החליק בידו על זקנו ושתק.
"נו?"
"שמע ידידי," אמר לו השכן, "אגלה לך את כל האמת ולא אסתיר ממך דבר. יש לי, כמו שאמרת, אוצר בביתי, בת שהגיעה לפרקה, וחתן מוצלח יותר ממך ספק אם יזדמן לי. אתה צעיר, נבון, בעל יוזמה. יש לך מקצוע טוב, אתה משתכר לא מעט, אבל..."
"אבל מה?"
"פשוט חבל לי עליך ועל נעוריך. אתה לא יודע לאיזה פח אתה עומד להכניס את עצמך ואיזה צרות תיפולנה על ראשך..."
"על מה אתה מדבר?"
"שמע, כבר אמר המלך שלמה, עליו השלום: 'שקר החן והבל היופי!' פטמה שלי, מה אגיד לך, על אף יופייה וקולה הענוג היא פשוט פגע רע. יש לה אופי קשה ואכזר. היא תמרר את חייך ותדכא אותך עד שתבקש את עצמך למות. מוטב לך שתניח ידך מכל העניין. לא הייתי רוצה שבחור צעיר ונעים הליכות כמוך יסתבך בעסק הזה."
מה אומר לכם - יונוס היה פשוט נדהם והמלים נעתקו מפיו. הוא לא ידע מה להגיד ואיך לעכל את הדברים ששמע, והשכן המשיך ואמר: "אומנם יש אפשרות לשנות את הדברים. בהחלט יש אפשרות, אבל ספק אם ימצא מישהו שיהיה נכון לקבל על עצמו הרפתקה מטורפת רק בשביל לשנות את אופייה הנפשע של פטמה שלי."
"רגע, רגע" אמר לו יונוס שהספיק בינתיים קצת להתאושש, "אתה אינך מכיר אותי. אני מוכן לעשות כל דבר שיידרש, לסכן אפילו את חיי ובלבד שאוכל לשאת את בתך. תבין, בלעדיה חיי אינם חיים. מוטב לי שאמות במאמץ להשיג אותה מאשר לחיות בלעדיה. ספר לי במה העניין ותן לי להחליט."
"בסדר. אבל אל תבוא אלי אחר כך בטענות. אני הזהרתי אותך. נאמר לי מפי יודעי דבר ששלוש טיפות מים מבאר המתיקות די בהן כדי לשנות את אופייה הרע של אשה מן הקצה אל הקצה ולהפוך חיה טורפת וצמאת דם לשייה תמימה..."
"בסדר, הבנתי. רק אמור לי היכן נמצאת הבאר הזאת?"
"אתה מכיר את האשה הזקנה שמקבצת נדבות על מדרגות המסגד? היא יודעת את הדרך. כל מה שתצטרך זה בקבוק זעיר שמכיל בדיוק שלוש טיפות, אבל יונוס ידידי, אני חוזר ואומר..."
יונוס לא חיכה לסוף המשפט. "די בכך. אני יוצא לדרך וברצון אללה יתעלה ויתהלל, אביא לך את מי המתיקות."
עוד באותו יום הלך יונוס לסוּק אל עטרין - שוק הבשמים, וקנה שם בקבוק מתאים. אחר כך ניגש אל המסגד וכשחלף על פני הזקנה השליך לקערת הנדבות שלה מטבע זהב.
הזקנה, מה אומר לכם, נדהמה ממראה הזהב הנוצץ. "אלף ברכות על ראשך והצלחה בכל מעשי ידיך. הנדיבות יאה לנדיבים. אמור לי, בני, האם יש משהו שאוכל לעשות למענך? לא בכל יום אני זוכה למתת כה נדיב."
"אני מתכוון לצאת ולחפש את הבאר של מי המתיקות ויודעי דבר אומרים שאת מכירה את הדרך. האם תוכלי להנחות אותי אליה?"
"באר המתיקות? אני מכירה את הדרך. מקום מאוד מסוכן! לא הייתי מייעצת לך ללכת לשם, אבל אם אתה מתעקש אומר לך. שים לב, אתה צריך לצעוד שבעה ימים לכוון מערב ושבעה ימים לכיוון מזרח. בסופו של דבר תמצא את עצמך על שפת נהר. בעברו השני של הנהר מתגורר ענק והוא כבר יגיד לך איך להמשיך. ועוד עצה קטנה: זכור תמיד שאללה גומל לנדיבים ושולח להם את ברכתו!"
יונוס יצא לדרך. לו אני הייתי במקומו, ספק אם הייתי מצליח להגיע למחוז חפצי עם הנחיות כל כך מעורפלות, אבל באותם ימים - אתם יודעים – לאנשים היו פחות ספיקות ויותר אמונה. היום הארבעה-עשר מצא את יונוס על שפת הנהר. השעה הייתה שעת ערב וסמוך לגדה ניצב איש המעבורת על משמרתו.
"השלום והברכה עליך, ידידי. האם תוכל להעביר אותי אל צדו השני של הנהר?
"אם תשקול לידי שלוש פרוטות נחושת אעביר אותך ברצון."
יונוס עלה על המעבורת והאיש משך בחבל והעביר אותו על פני הנהר. כשהגיעו לעבר השני הושיט יונוס את ידו לכיסו לתת לאיש את שכר טרחתו. לפתע נזכר בעצה שקיבל מן הזקנה. הוא נמלך בדעתו ובסופו של דבר נתן לאיש המעבורת מטבע זהב במקום שלוש פרוטות הנחושת שהבטיח לו.
"ידידי," אמר לו איש המעבורת "הרבה אנשים העברתי אל צידו השני של הנהר, אבל איש מהם לא חזר. העניין פשוט מאוד: הענק שיושב שם איננו ידידותי במיוחד, אם לדבר בלשון המעטה, אבל אם תתנהג אתו בנימוס מופלג, לא יעשה לך כל רע, ואני מאוד מקווה שבזכות נדיבותך ועצתי אזכה גם להחזיר אותך במעבורת שלי. לך לשלום וברכת אללה על ראשך!"
יונוס המשיך לצעוד. השעה כבר הייתה די מאוחרת. הלילה ירד והענק לא נראה לעין. בסופו של דבר יונוס היה כל כך עייף עד שהחליט למצוא לו מחסה ללילה ולהמשיך למחרת היום. לא רחוק משם ניצבה גבעה גדולה. הוא ניגש אליה ואחרי שטיפס על הסלעים מצא שקערורית נוחה ורחבה בתוך סלע גדול ושם נרדם.
למחרת בבוקר הוא קם, פותח את העיניים ומוצא להפתעתו שהוא שוכב על מה שנראה כמו ספה גדולה מצופה בעור שבמשענת שלה יש שלושה חריצים. השתגע. איך הגיע לפה? פתאום הספה מתחילה לרקוד ולהזדעזע מתחתיו והחריצים במשענת נפתחים ומתרחבים ומלמעלה בוקע קול רועם שהדיו מתגלגלים למרחוק: "מה אתה עושה כאן גמד קטן?"
הקול הזה החזיר אותו לעשתונותיו. באותו רגע הבין יונוס שהמטה שישן בה בלילה היא בעצם היד של הענק והגבעה שראה אינה גבעה אלא הענק עצמו.
"ברכת אללה עליך, אדוני, ומאה ברכות ואחת על ראש רעייתך שתחייה ועל בניך ונכדיך וכל בני ביתך!"
הענק פער את פיו וצחק בקול רעם מטיל אימה. מרוב צחוק עלו דמעות בעיניו ונטפו כמו גשם סוחף על גבו של יונוס המסכן.
"תשמעו, תשמעו" אמר הענק "איזו תולעת חמודה! כבר הרבה זמן לא דרשו בשלומי בצורה כה מכובדת. אומנם אני רווק ואין לי אשה וילדים, אבל העיקר הכוונה. אתה יודע - בדרך כלל אני מסיים את פגישותי עם גמדים מסוגך בלחיצת יד קלה... אבל אתה מוצא חן בעיני, לכן לא אמעך אותך ואניח לך ללכת לדרכך לשלום. בודאי הייתה לך סיבה טובה מאוד אם סכנת את חייך והגעת עד לכאן. האם אוכל לעזור לך במשהו?"
יונוס סיפר את סיפורו והענק נד בראשו לאות השתתפות. "אומנם אינני נשוי אבל אני מבין ללבך. הדרך לבאר המתיקות מתחילה במערה שאני מתגורר בה. היא לא ארוכה במיוחד, אך באמצע הדרך מתגורר דרקון קטן בעל שלושה ראשים. אינך צריך להיות מוטרד ממנו יתר על המידה. כאשר תראה אותו, פשוט תאמר לו: 'בשם המלך שלמה בן דוד עליו השלום הנח לי לעבור!' והוא יניח לך להמשיך בדרכך."
יונוס הודה לענק ויצא לדרך. הפגישה עם הדרקון הקטן לא הייתה כל כך נעימה. אתם יודעים - גודל הוא דבר יחסי. מה שנחשב דרקון קטן ונחמד בעיניו של ענק, התברר כיצור אימתני יורק אש וגופרית, אבל ההשבעה מלאה את תפקידה והדרקון סימן לו באחד מראשיו שימשיך בדרכו. יונוס לא חיכה לאישור נוסף של שני הראשים האחרים - אתם זוכרים שלדרקון היה ראש משולש - הוא המשיך בדרכו ולאחר שהתקדם עוד קצת הגיע לבאר. על שפת הבאר העמוקה ניצבה בת שדים ענוגה שהחזיקה דלי בידה והביטה בו במבט שואל.
אם הדרקון היה מפחיד הרי שבת השדים הייתה מהממת ביופייה. ראשו של יונוס שלנו היה סחרחר למראה והדיבור נעתק מפיו. יופי שמימי שכזה לא ראה מעולם. לשבחו עלי לומר שאחרי רגע ארוך התאושש מן ההפתעה ונזכר בסיבה שהביאה אותו עד לשם.
ללא אומר הושיט לה את הבקבוקון שבידו ובת השדים חייכה אליו חיוך נעים, צללה אל תוך הבאר וכעבור רגע קט מסרה לו את הבקבוקון המלא. יונוס העתיר עליה דברי תודה, איחל לה אך טוב ואף התכוון לנשק את ידה ולהעיף בה מבט נוסף לפני שיצא לדרכו, אבל בת השדים נעלמה לפתע ורק זוהר בוהק נותר במקום שניצבה בו שנייה לפני כן. כיוון שכך סבב יונוס על עקביו והחל לצעוד חזרה בדרך שבא בה.
לא אספר לכם איך פגש את הדרקון ואיך כמעט ושכח את מלות המעבר כיון שראשו עוד היה נתון ליופייה של בת השדים. מן הצרה הזאת הצליח איך שהוא להימלט. אך בפתח המערה חיכתה לו הפתעה - הענק ניצב שם וחסם את דרכו.
יונוס ברך אותו לשלום, הודה לו במלים חמות על עזרתו וחשב שבכך הסתיים העניין, אלא שהענק חשב אחרת.
"גמד קטן" אמר לו, "שום דבר בעולם לא ניתן בחינם והדבר הזה נכון לא רק אצלנו, הענקים. זה חוק שתקף בכל מקום. תצטרך לשלם, ידידי, בעד זכות המעבר!"
"לשלם? במה?"
"בעבודה, חביבי, בעבודה! שנה שלימה תשב כאן ותעזור לי. אחר כך נראה. אתה יודע - יש לי קצת קשיים בתפירה וביתר העניינים שדורשים אצבעות של גמדים. אבל אם זה לא נראה לך אפשר לגמור עניין בלחיצת יד קלה. בזה יש לי הרבה ניסיון..."
"לא, לא. מצדי זה בסדר גמור. אשמח לשרת אותך כמיטב יכולתי !"
קיצורו של דבר – עברה על יונוס שנה לא קלה בשירותו של הענק, אבל גם הזמן הזה חלף והענק שהעריך מאוד את מאמציו, עמד בדיבורו וכעבור שנה שילח אותו לדרכו ואפילו נתן לו צידה לדרך ואוצר קטן של כסף וזהב.
שבועיים אחר כך התייצב יונוס לפני שכנו והציג לפניו את הבקבוקון עם מי המתיקות.
"יפה, יפה מאוד." אמר השכן "האמת היא שכבר לא ציפיתי לראות אותך. אין לך מושג כמה אני שמח ששבת בשלום ובעיקר שגם הצלחת להביא לי את מי המתיקות. תן לי את הטיפות ובעוד שבוע ימים נערוך חתונה כדת וכדין והכל יבוא על מקומו בשלום."
שבוע לאחר מכן נערכה בכפר חתונה מפוארת שעוד זמן רב אחר כך דיברו בה. אני יודע שאתם תאבים לשמוע את סוף הסיפור ולכן לא אלאה אתכם בתיאורים מיותרים ולא אספר לכם כמה מרשים היה הטקס ואיזה מנות הוגשו לשולחן הסעודה. לא אוכל מקוצר זמן לתאר לכם כפי שהייתי רוצה את טעמו המופלא של המרק שהוגש לאורחים הכבודים, את מגוון הניחוחות והטעמים שהיו בו, את האורז המתובל בנתחים רכים ונימוחים של בשר עגל שהיה רק מנה ראשונה מבין רבות אחרות שלא נפלו ממנה בטעמן המעודן. חבל מאוד שאאלץ מקוצר זמן לדלג על תיאור העוגות המשובחות ומיני התרגימה המופלאים והמשקאות הצוננים והערבים לחך שכל האורחים שיבחו והיללו אותם בכל פה. גם לא אוכל להתעכב על רשימת המוזמנים שנטלו חלק בחגיגה מראש הכפר, הקאדי הראשי, זקני הכפר, השכנים וקרובי המשפחה ועד אחרון האביונים. לא נפקד גם מקומה של מקבצת הנדבות ממדרגות המסגד. כולם הוזמנו לחתונה, איש לא נעדר.
הטקס תם והחתן המאושר נכנס לחדרו בלווית רעייתו הטרייה.
פנה אליה יונוס ואמר לה : "השבח והתהילה לאללה הכל יכול על שסייע בידי וחילצני מכל פגע והביאני ליום הגדול הזה. הנה אני ניצב כאן מולך ואושרי עולה על גדותיו: את כה מתוקה וסבלנית וחיוך מאיר את פניך. אני תוהה בלבי איך היית נוהגת בי לולא טרחתי והשגתי את שלוש הטיפות ממימיה של באר המתיקות..."
הכלה לא הניחה לו לסיים את דבריו. היא פרצה בצחוק עליז ומצלצל ושעה ארוכה לא חדלה מכך עד שעלו דמעות בעיניה.
"מה כל כך מצחיק במה שאמרתי?"
"אישי הטוב, משוש חיי - תמיד הייתי נערה רכה וטובת לב ומעולם לא נזקקתי למי המתיקות כדי לשפר את אופיי והאמת היא שגם לא טעמתי מהם כלל!"
"למי אם כך נועדו מי המתיקות?" תהה יונוס.
"הטיפות הללו הגיעו לכתובת הנכונה. אבא שלי השקה בהם את אמי. אתה מבין אבי נשא לאשה, לא נעים לספר, מרשעת אמיתית שכבר שנים רבות ממררת את חייו ומאמללת אותו, עד שביקש נפשו למות, ועכשיו שטעמה ממי המתיקות, לא תוכל לשער איזה מהפך חל באופייה. היא השתנתה כליל וכולה נופת צופים. אבי המסכן, סוף סוף אחרי שנים רבות כל כך של צער ויגון זכה לטעום מעט טוב..."
"מה? את רוצה לומר לי שיכולתי לחסוך מעצמי את כל התלאות הללו וכי הכל היה לשווא?"
"לא לשווא" השיבה לו הנערה בחיוך, "ראשית כל, עצם העובדה שעמלת כה קשה להשיגני רק יעלה את ערכי בעיניך. טבע העולם הוא שאנשים אינם מעריכים את מה שמגיע אליהם בקלות וללא מאמץ. שנית, אף אני מצדי מלאת הערכה לנכונות ולהקרבה שגילית ורואה בהם אות וסימן לאהבתך הגדולה אלי. והחשוב מכל - וזאת עוד תעריך יותר ויותר בשנים שתבואנה - זכית לא רק באשה נאה ואוהבת אלא גם בחותנת כלילת המעלות וזה, תודה, הוא דבר נדיר בעולמנו..."
ישנם סיפורים רבים על גַּדִי דּוּב – הגנב השחור. הכינוי "שחור" באירלנד (לפני שהגיעו לשם מהגרים אפריקאיים) ניתן ליליד אירלנד שיש לו עור חיוור במיוחד, עיניים חיוורות ושיער שחור במיוחד. יש הטוענים כי אלה הם הקלטים האמיתיים של אירלנד.
גַּדִי דּוּב היה הגנב האירלנדי העשיר והמוצלח ביותר. אין זה אומר שהוא מעולם לא נתפס. הוא אכן נתפס מדי פעם, אך תמיד הצליח להימלט. הנה דוגמה אחת. זהו סופו של סיפור ארוך יותר על שלושה נסיכים שהיה עליהם להביא שלושה חפצים מכושפים לאמהות החורגות המרושעות שלהם.
גַּדִי דּוּב מחליט לגנוב סוס. לא סתם סוס אלא את סוסו של המלך בכבודו ובעצמו. באישון לילה, חרש חרש הוא נכנס לתוך האורווה ומוליך את הסוס החוצה, אך הסוס מתחכך במזוזת הדלת ומפעיל את האזעקה הקסומה. המזוזה קראה: "שומרים שומרים, סוס המלך נגנב!"
גַּדִי דּוּב מובא לפני המלך למשפט.
המלך מסתכל עליו ואומר: "שמעתי עליך! דע לך שעכשיו אתה ככה, אבל ככה (כמעט מצמיד את אגודלו לאצבע ומותיר מרווח קטן) רחוק מן הגרדום, אבל אם תספר לי על מקרה שבו היית קרוב יותר למותך מאשר עכשיו – אולי נתחשב. תלוי מה נשמע מפיך..."
גדי דוב מסתכל על המלך. הוא עומד גאה נוכח פני המוות. "אדוני המלך," הוא אומר "מה אומר ומה אדבר – בנעורי הייתי נועז יותר, נועז יותר ממה שאני היום. לקחתי סיכונים שהיום לא היית מעיז לקחת. נכנס לי לראש כמו אובססיה לשים יד על אוצר היהלומים של הענק הידוע לשמצה.
לא אלאה אותך בסיפורים, אדוני המלך, יצאתי למלאכת יומי – בעצם מלאכת לילי – התגנבתי לחדר האוצרות שלו, שמתי יד על האוצר ו... באותו רגע אני מרגיש שמישהו שם על יד, מרים אותי ככה גבוה באוויר. הענק! תופס אותי, מקרב אותי ככה לעיניים שלו כמו שמסתכלים באיזה חגב ואומר: "ארוחת צהריים!"
זורק אותי לכלוב שניצב בפינת המטבח – סורגי ברזל, אללה יוסתור, אין סיכוי לפרוץ אותם. נועל אותי ותולה את המפתח על צווארו.
טוב, אני מכין עצמי לסיר הבישול. אין לי שום סיכוי להימלט, ופתאום אני שומע מהצד השני של המטבח – אתה יודע, אדוני המלך, מטבח של ענקים, יותר גדול מהאולם הזה שבו אתה שופט אותי – שומע מרחוק בחורה ממררת בבכי.
מה אומר לך – רחמי נכמרו עליה. יושבת שם בפינה מנדנדת את התינוק שלה ומורידה דמעות כמים.
"מיידל'ה," אני אומר לה, "מה קרה? למה את בוכה?"
"הענק," היא אומרת לי, "אני בת מלך. הענק המנוול הזה לכד אותי יחד עם בני העולל. היום הוא ציווה עלי לבשל לו את בני לארוחת הבוקר! מה אעשה? למי אפנה? אם אסרב לו, הוא יהרוג גם אותי וגם את התינוק, אומללה שכמותי."
"מיידל'ה," אני אומר לה, "יש לי רעיון שיציל אותך ואת התינוק. אם זה יצליח תעזרי לי להשתחרר מכאן?"
"איזו שאלה" היא אומרת.
"תחתכי חצי מהזרת של התינוק שלך ותבשלי אותה בסיר עם חזיר קטן. אומרים שלבשר אדם ולבשר חזיר יש טעם דומה. אם הענק יאמר: אני חושב שזה חזיר, תוכלי לשלות מהסיר את האצבע ולהראות לו, והוא יאמין לך."
וזה באמת עבד. החזיר הזה אכל את החזיר ונרדם בחיקה. היא הורידה ממנו את המפתח ושחררה אותי. הוצאתי סכין ותקעתי לו בעקב – שם הענקים האיריים מחזיקים את הלב שלהם. ככה ניצלנו שלושתנו.
הוד מלכותו, זאת הייתה הפעם שבה הייתי קרוב למוות יותר מאשר עכשיו."
המלך מסתכל עליו ככה מזווית העין, אומר לו: "וואללה אחלה סיפור, גַּדִי דּוּב, דע לך שעכשיו התרחקת מרחק רב מעמוד התלייה, אולי מרחק כזה (פורש את שתי ידיו ומראה לו). יודע למה?"
ואז הוא מוריד את הכפפה מיד שמאל ומראה לו ולכל הקהל – חסרה לו חצי מהזרת.
שמו של הסיפור שאני מתכוון לספר לכם היום הוא "מספר הסיפורים במצוקה". זהו סיפור אירי וסיפורים איריים דורשים קצת הסברים, אבל אני אשתדל שההסברים לא יקלקלו לכם את ההנאה מהסיפור עצמו.
הסיפור הזה מתרחש בתקופה שהטאוטה דה דאנאן שלטו באירלנד. הטאוטה דה דאנדן, אם אני מבטא את השם נכון, פירושו אנשי הדאנו, כלומר תושבי אירלנד שהאמינו באלה דאנו.
באותה תקופה מלך בליינסטר מלך שמאוד אהב לשמוע סיפורים. עכשיו, כמו יתר הנסיכים וראשי השבטים באי, היה לו מספר-סיפורים מועדף. למספר הזה הייתה אחוזה רחבת ידיים, והאחוזה הזאת הייתה הענקה מיוחדת שקיבל מהמלך. אתם מבינים אם כך שבאותה תקופה לספר סיפורים באירלנד זה היה מקצוע מאוד משתלם. אבל מה שאתם צריכים לדעת עוד זה שהאחוזה הוענקה לו על ידי המלך, בתנאי שיספר לו סיפור חדש בכל לילה, לפני שישכב לישון, לאורך כל ימי חייו.
עכשיו, לשבחו של המספר שלנו אני מוכרח לומר שהוא אכן הכיר מאות סיפורים, אולי אפילו אלפים, ולכן הוא הצליח להגיע לגיל העמידה בלי שנכשל אפילו לילה אחד במשימה שקיבל על עצמו.
המיומנות שלו בסיפור סיפורים, הלואי עלי, הייתה כל כך גדולה עד שלא משנה עד כמה גדולות היו הדאגות שרבצו על המלך והסיחו את דעתו – תמיד עלה בידי מספר הסיפורים שלו לגרום לו שיישן שנת ישרים. אני לא מתכוון לומר כמובן שהסיפורים שלו היו מרדימים. להפך – הם היו מרתקים ודווקא בגלל זה הם פשוט הצליחו להסיח את ראשו של המלך מכל דאגותיו ולגרום לכך שיעלה על משכבו עם ראש צלול.
והנה, בוקר אחד התעורר מספר-הסיפורים מוקדם בבוקר וכמנהגו יצא לו לטייל בנחת בגן. שם הוא הפך בדעתו אירועים שונים שיוכל לטוות מהם סיפור עבור המלך בלילה. זוהי אגב טכניקה שאני ממליץ עליה לכל מספר סיפורים, אבל הפעם זה פשוט לא עבד. הוא צעד בכל רחבי האחוזה ובסופו של דבר חזר הביתה בלי שיעלה על דעתו שום דבר חדש או מוזר.
זאת אומרת, לא היה לו שום קושי לחשוב על פתיחה מתאימה. משהו כמו: "היה פעם מלך ולו שלושה בנים", או "יום אחד המלך של אירלנד כולה", אבל יותר מזה לא עלה על דעתו דבר. בסופו של דבר, כמו שאמרתי, הוא חזר הביתה לסעוד פת שחרית ומצא את אשתו אובדת עצות בשל איחורו.
"מדוע כל כך איחרת, יקירי?" אמרה היא לו.
"אין לי ראש לאכול היום שום דבר. אני אובד עצות. בכל השנים שהייתי בשירותו של מלך ליינסטר, עוד לא קרה שישבתי לאכול ארוחת בוקר בלי שיהיה לי סיפור חדש מוכן לערב.
אבל הבוקר הזה, המוח שלי אטום. אני לא יודע מה לעשות. עדיף כבר שאפול ואמות מאשר שאמיט על עצמי חרפת נצח ואגיע אל המלך בלי סיפור."
אשתו אומנם הקשיבה לו באהדה, אבל באותו רגע היא הציצה מבעד לחלון וראתה משהו מוזר.
, שוכב על האדמה עם רגל עץ מונחת לצדו.
"מי אתה, אישי הטוב?" שאל מספר-הסיפורים.
"אה, מה זה חשוב מי אני. אני יצור מסכן, זקן, בעל מום, חלשלוש ואומלל, שיושב לו כאן לנוח קצת."
"ומה אתה עושה עם הקופסא והקובייה שיש לך ביד?"
"אני מחכה. מחכה לראות אם יהיה כאן מישהו שיהיה מוכן לשחק אתי בהטלת קובייה."
"לשחק אתך? על מה כבר יכול קבצן זקן שכמותך לשחק?"
"תשמע, כמה שאני נראה מסכן ומרופט, יש לי בארנק העור הזה שאתה רואה, מאה חתיכות זהב!"
"בעלי, כדאי לך לשחק אתו," אמרה לו אשתו, "אולי יהיה לך משהו לספר למלך בערב."
הם הציבו אבן שטוחה ביניהם ועל האבן הזאת הם הטילו את הקובייה.
מה אגיד לכם? לספר סיפורים הוא ידע, אבל כנראה שזה לא היה היום שלו. לא חלף זמן רב ומספר-הסיפורים שלנו איבד את כל כספו עד הפרוטה האחרונה.
"הרבה ברכה לא תצמח לי ממך, חבר! יכולתי למצוא לעצמי עיסוק נאה יותר, שוטה שכמותי!"
"אתה מוכן לשחק אתי עוד פעם?" שאל הזקן.
"בן אדם, מה אתה מקשקש – כל הכסף שלי נמצא ברשותך!"
"האם אין לך מרכבה וסוסים וכלבי צייד?"
"נן, ואם יש לי, אז מה?"
"אני מעמיד מולם את כל הכסף שברשותי!"
"שטויות, בן אדם. אתה באמת חושב שתמורת כל הכסף שבאירלנד הייתי מסתכן בזה שאראה את הגבירה שלי הולכת ברגל?"
"תראה, אולי תזכה." אמר הקבצן.
"ואולי גם לא אזכה. זה לא בא בחשבון."
אבל מי שדרבן אותו הייתה דווקא אשתו: "שחק אתו, בעלי, לא אכפת לי ללכת ברגל אם תפסיד, אהובי."
ואז הוא אמר לה משפט שאני אוהב: "מעולם לא סירבתי לך בעבר," הוא אמר "וגם לא אעשה זאת עתה."
והוא התיישב שוב וחזר לשחק.
טוב, מה אני אגיד לכם – בזריקה אחת הוא הפסיד בתים, כלבי ציד ומרכבה.
"רוצה להמשיך לשחק?" שאל הקבצן.
"מה, אתה צוחק עלי, בן אדם? על מה עוד נותר לי להמר?"
"אני אהמר בכל מה שזכיתי ממך כנגד אשתך!"
מספר-הסיפורים לא טרח לענות לו. הוא סב על עקביו בשתיקה ופנה לעבר הבית, אבל אשתו עצרה אותו.
"קבל את ההצעה שלו" אמרה, "זוהי הפעם השלישית ומי יודע איזה מזל יהיה לך הפעם? אתה בטוח תנצח עכשיו."
אתם יודעים, בתור אשתו של מספר-סיפורים היא ידעה שבחיים, כמו בסיפורים יש תמיד את הפעם השלישית.
הם שיחקו שוב ומספר-הסיפורים הפסיד. הוא אך זה הפסיד ומה הוא רואה למרבה צערו והפתעתו: אשתו קמה ומתיישבת על יד פושט היד המכוער.
"ככה את עוזבת אותי?" אמר מספר-הסיפורים.
"כמובן. מה אתה רוצה, הרי אתה הפסדת אותי במשחק. אל תגיד לי שאתה מתכוון לרמות את האיש המסכן?"
"יש לך עוד משהו להמר עליו?" שאל הזקן.
"אתה יודע היטב שלא נשאר לי שום דבר."
"תשמע," אמר לו הזקן: "אני מוכן להמר עכשיו על הכל, על אשתך ועל כל היתר מולך עצמך."
טוב, הפעם הוא כבר באמת הגיע למצב שלא היה אכפת לו להמר, אפילו על עצמו.
הם שיחקו ומה אתם חושבים קרה? הוא זכה חזרה בכל מה שהפסיד? נו בטח, דברים כאלה קורים רק באגדות, אבל מספר-הסיפורים שלנו פשוט הפסיד את עצמו.
"טוב, הנה אני. מה אתה מתכוון לעשות אתי?"
"עוד מעט תדע." אמר הזקן והוא הוציא מהכיס שלו חבל ארוך ושרביט קסמים.
"עכשיו" הוא אמר למספר-הסיפורים, "איזה סוג של חיה אתה מעדיף להיות, איָל, שועל או ארנבת? כרגע יש לך את האפשרות לבחור, אבל מאוחר יותר לא תהיה לך אפשרות."
לקצר סיפור ארוך, מספר-הסיפורים בחר באפשרות של ארנבת. הזקן זרק את החבל סביבו, נגע בו בשרביט והופה! ארנבת מפזזת ארוכת אוזניים החלה לקפוץ ולדלג באחו.
אך העסק הזה לא נמשך זמן רב; מי מכל האנשים, אם לא אשתו, הייתה זו שקראה לכלבים ושיסתה אותם בו. הארנבת נמלטה והכלבים שעטו בעקבותיה.
הצרה היא שאת השדה תחמה סביב סביב חומה גבוהה כך שהארנבת עם כל מאמציה לא הצליחה להימלט. אשתו והזקן מה-זה היו משועשעים לראות את הארנבת רצה, מסתובבת ומתפתלת לכל הכיוונים.
לשווא ניסה המסכן למצוא מחסה אצל אשתו. היא פשוט בעטה בו וזרקה אותו חזרה ישר לכיוון הכלבים. אני לא יודע איך היה הסיפור נגמר לולא עצר הקבצן בסופו של דבר את הכלבים. הניף על הארנבת את השרביט שלו ובמכה אחת הפך אותה חזרה למספר-הסיפורים.
ואני חייב לציין שזה היה מספר-סיפורים מתנשף ויגע וחסר נשימה.
"נו, נהנית מהספורט?"
"אולי בשבילכם זה ספורט." אמר מספר-הסיפורים כשהוא מביט על אשתו ככה מהצד בעין עקומה, ואני בהחלט חושב שהייתה לו סיבה טובה לכך. "מצידי הייתי מוותר ברצון על הספורט הזה."
"האם תהיה זו בקשה מוגזמת מצדי," הוא המשיך ואמר לזקן, "לשאול אותך מי אתה בכלל ומאיפה צצת ומדוע אתה שואב הנאה מכך שאתה מטריד ומטרטר אדם זקן כמוני?"
"אה!" השיב הזר, "אני מין עוף מוזר שלא יצלח למאומה, יום עני, יום עשיר, אבל אם אתה רוצה ללמוד יותר עלי ועל הרגלי, בוא אתי ואולי אוכל להראות לך יותר ממה שהיית משיג לוּ צעדת לבדך."
"אני כבר אינני יותר אדון לעצמי שאוכל להחליט אם ללכת או להישאר." אמר מספר-הסיפורים ונאנח.
הזר הכניס יד אחת לתוך ארנקו ושלה משם לנגד עיניהם אדם טוב מראה בשנות העמידה, והא פנה אליו ואמר:
"על פי כל מה שמעת וראית מאז הכנסתי אותך לארנקי, תפוס פיקוד על הגברת הזאת ועל המרכבה והסוסים, ותהיה מוכן להביא אותם ברגע שאזדקק להם."
הוא רק אמר את הדברים האלה, והנה נעלם הכל, מרכבה ואשה וסוסים וכלבים, ומספר-הסיפורים מצא את עצמו במעבורת השועלים, לא רחוק מהטירה של הוג' או'דונל האדום.
עכשיו, הוג' או'דונל האדום – לפי הכינוי אני מניח שהוא היה ג'ינגי אירי טיפוסי, אבל חוץ מזה הוא גם ידוע כאישות היסטורית הוא היה נסיך טירקונל וחי בסוף המאה השש-עשרה. בשנים 1595 עד 1602 הוא הנהיג את מלחמת תשע השנים נגד הממשלה האנגלית. מכיוון שהמלחמה הסתיימה שנה אחרי מותו, אני חושש שהוא לא הספיק לראות את סופה, אבל כל זה כמובן לא שייך לסיפור. מה שחשוב באמת שתדעו זה שמספר הסיפורים שלנו היה עכשיו במצב של רואה ואינו נראה.
או'דונל ישב באולם המלכות שלו ואיך נאמר זאת - כובד הבשר ולאות הרוח רבצו עליו.
"תצא החוצה," הוא אמר לשוער שלו, "ובדוק מי או מה עומדים בשער."
השוער פתח את השער ומה שהוא ראה לפניו זה היה קבצן כחוש, אפור שער. חצי מחרבו הייתה מונחת חשופה על ירכו, שתי הנעליים שלו היו מלאות במי בוץ שנטפו מבגדיו. קצות אוזניו הגדולות בלטו החוצה מבעד לחורים בכובעו הישן, שתי הכתפיים נחשפו לעין דרך הקרעים במעיל שלו, וביד הוא אחז שרביט ירוק של צינית .
צינית, למי שלא יודע, זה שם של שיח ריחני שבעלים שלו יש שמן אתרי, ומכינים ממנו משקה מעורר.
"ינצור אותך האל, או'דונל" אמר הקבצן הכחוש כסוף השיער.
"וכך גם אותך" השיב או'דונל, "מאין אתה בא ומהי אומנותך?"
והתשובה שהוא נתן לו נשמעה בערך כך:
"בא אני מן הנחל המרוחק ביותר על פני האדמה
מגאיות בהם דואים ברבורים לבני נוצה
לילה באיסליי ולילה במָן,
לילה על מורדות הגבעות הקרות"
איסליי זה אחד מהאיים ההיברידיים בסקוטלנד, ומָן – אתם בטח יודעים – זה האי מָן בין אנגליה לאירלנד. זה אי שגיברו בו בשפה קלטית מיוחדת שהלכה וגעווה, וכיום, דומני שכבר אין אנשים שמדברים בשפה הזאת.
"אני רואה שאתה תייר גדול. זה מה שהנך." אמר או'דונל, "יתכן ולמדת דבר זה או אחר בנדודיך בדרכים."
"אני להטוטן" אמר פושט היד הכחוש כסוף השיער, "ועבור חמש מטבעות כסף תוכל לחזות באחד מלהטוטי."
"תקבל אותם." אמר או'דונל, והקבצן כסוף השיער לקח שלושה אניצי תבן והניח אותם על כף ידו.
"הסתכל וראה: אני אעיף את האמצעי ושני האחרים יישארו במקומם."
"לא תוכל לעשות זאת." אמר אחד הניצבים.
אבל הקבצן הכחוש כסוף השיער פשוט הניח אצבע על כל אחד מהאניצים שבצדדים ובנשיפה אחת העיף את האניץ האמצעי.
"זהו תעלול נאה." אמר או'דונל ושילם לו חמש מטבעות כסף.
"עבור מחצית מן הכסף הזה" אמר אחד מבחוריו של המלך, "אעשה אותו תעלול עצמו."
"תפוס אותו במילה שלו, או'דונל!"
הבחור הניח שלושה אניצי קש על כף ידו ואצבע על כל אחד מהאניצים הצדדיים ואז נשף על כף ידו. ומה לדעתכם קרה אם לא זה שכף ידו כולה ניתקה מזרועו ועפה לה יחד עם אניץ הקש.
"אתה צרה צרורה ועוד תהיה צרה גדולה מזו!" אמר או'דונל.
"שש מטבעות נוספות, או'דונל, ואעשה למענך להטוט נוסף", אמר הקבצן הכחוש כסוף השער.
"שש מטבעות תקבל."
"אתה רואה את שתי האוזניים שלי? אני אזיז אחת מהן מבלי שהשנייה תזוז."
"קל מאוד לראות אותן. הן מספיק גדולות, אבל לעולם לא תצליח להזיז אוזן אחת ולא את השתיים יחד."
הקבצן הכחוש כסוף השיער שם את ידו על אחת מאוזניו ומשך אותה.
או'דונל צחק ושילם לו את שש המטבעות.
"לזה אתה קורא להטוט," אמר הבחור שאיבד את כף ידו, "כל אחד יכול לעשות את זה." ותוך כדי דיבור הוא שלח את ידו השנייה ומשך באוזנו, ומה אתם חושבים קרה אם לא זה שהוא תלש יחד עם האוזן את הראש כולו מעל כתפיו.
"אתה צרה צרורה ועוד תהיה צרה גדולה מזו!" אמר או'דונל.
"ובכן, או'דונל," אמר הקבצן האפור כסוף השיער, "מוזרים הם הלהטוטים שהראיתי לך, אבל אני אראה לך תעלול מוזר עוד יותר וזאת תמורת אותו הכסף."
"אני נותן לך את מילתי שאשלם לך אם תראה לי." אמר או'דונל.
ואז שלף הקבצן תיק מתחת בית שחיו, ומתוך התיק הוציא כדור של חוט משי מגולגל. הוא התיר את הכדור והשליך אותו באלכסון למעלה אל השמיים הכחולים, והחוט הפך לסולם. הוא לקח ארנבת והניח אותה על השלב הראשון, והיא טיפסה ונמלטה במעלה הסולם. הוא שב ושלח ידו לתיק והוציא משם כלב צייד אדום-אוזניים והכלב החל לרדוף בזריזות אחרי הארנבת במעלה הסולם.
"עכשיו," הוא אמר, "האם יש מישהו מביניכם שמוכן לרוץ בעקבות הכלב באותו מסלול?"
"אני מוכן." אמר אחד מאנשיו של או'דונול.
"מהר ורוץ למעלה" אמר הלהטוטן, "אבל אני מזהיר אותך: אם תניח לכלב לטרוף את הארנבת שלי, אסיר את ראשך מעליך כשתרד!"
הבחור רץ במעלה הסולם וכל השלושה נעלמו מן העין. לאחר שהביט למעלה זמן רב אמר הקבצן: "אני חושש שכלב הצייד שלי אוכל את הארנבת וידידנו שקע בשינה."
ותוך כדי דיבור הוא התחיל לנדנד את סולם המשי, והופה - למטה צנח הבחור כשהוא שקוע בשינה ואחריו כלב הצייד אדום-האוזניים ובפיו החתיכה האחרונה של הארנבת.
התעלולן הכה בלהב חרבו והסיר את ראשו של הבחור מעליו. ומה שהוא עשה לכלב לא היה טוב יותר אבל גם לא גרוע יותר.
"זה לא כל כך משעשע לראות בחור צעיר ובמיוחד כלב צייד משובח שנהרגים אצלי בחצר. אתה מתחיל להרגיז אותי." אמר או'דונל.
"חמש מטבעות כסף עבור כל אחד מהם," אמר התעלולן, "וראשיהם ישובו לשכון על כתפיהם כאילו לא אירע דבר."
"אתה תקבל אותן." אמר או'דונל.
חמש מטבעות ובעקבותיהן חמש נוספות שולמו לו וראה זה פלא! ראשו של הבחור חזר לשכון על כתפיו וכך גם ראשו של הכלב, ואף על פי ששניהם הגיעו לגיל זקנה ושיבה, אתם צריכים לדעת שני דברים: ראשית שכלב הצייד לא העז לגעת יותר באף ארנבת, ושנית, והבחור הזה דאג היטב מאותו יום ואילך לשמור את עיניו פקוחות.
הקבצן רק גמר לעשות את כל זאת והנה הוא נעלם כליל מנגד עיניהם, כמובן יחד עם מספר הסיפורים שלנו הסמוי מן העין, ואיש ממי שהיה שם לא יכול היה לומר אם הוא עף באוויר או נבלע באדמה.
הוא נע כמו גל נופל על גל
כמו סופה אשר תרדוף סופה
כמו משב חורפי זועם
זריז, חלק, וכה עליז
נישא בגאווה,
ולא עצר לרגע קט
עד אשר צנח נחת
בחצרו של מלך ליינסטר
דילג בחן ובקלילות
מעל לקצה צריח
של עירו וארמונו
של מלך ליינסטר
כבד היה בשרו ומיוגעת רוחו של מלך ליינסטר. זו הייתה השעה שבה רגיל היה לשמוע סיפור, אבל אף על פי ששלח שליחים לכל מקום, לאיש לא היה אף שמץ של מושג לאן נעלם מספר הסיפורים שלו.
הוא קרא לשוער ואמר לו: "תפתח את השער ותראה אם יש שם נפש חיה שתוכל להגיד לי משהו על מספר הסיפורים שלי."
השוער פתח את השער ומי שנגלה לעיניו היה קבצן כחוש כסוף שיער, חצי מחרבו הייתה מונחת חשופה על ירכו, שתי הנעליים מלאות במי בוץ שנטפו מבגדיו. קצות אוזניו הגדולות בלטו החוצה מבעד לחורים בכובעו הישן, כתפיו נחשפו לעין דרך החורים במעילו וביד הוא אחז הפעם לא שרביט של צינית אלא נבל משולש מיתרים.
"מה אתה יודע לעשות?" שאל אותו השוער.
"אני יודע לנגן." השיב הקבצן הכחוש כסוף השיער, ותוך כדי כך הוא לחש למספר הסיפורים שעל ידו: "אל תחשוש, אתה תראה הכל ואיש לא יוכל לראות אותך."
כששמע המלך שנגן נבל נמצא בחוץ הוא הזמין אותו פנימה.
"אני מחזיק בחצרי את נגני הנבל המעולים ביותר בכל חמשת מחוזותיה של אירלנד." אמר המלך, והוא רמז להם לנגן.
הם עשו כמצוותו והקבצן הכחוש כסוף השיער האזין בשקט לנגינה שלהם.
"נו, מה דעתך? שמעת אי פעם נגנים כמו אלה?" שאל אותו המלך.
" אדוני המלך" השיב לו הקבצן, "שמעת פעם חתול נוהם מעל קערה של מרק בשר, או זמזום של ציקדות על העץ לעת ערב, או אולי הזדמן לך לשמוע את לשונה הצווחנית של אשה זקנה שמוציאה אותך מדעתך?"
"את הדבר האחרון הזדמן לי לשמוע לא פעם." השיב המלך.
"דע לך אם כך שהגרועים שבקולות אשר מניתי ערבים יותר לאוזניים שלי מאשר הנגינה המתוקה ביותר של נגני הנבל שלך."
טוב, כאשר הנגנים שמעו כזה עלבון מפיו של הקבצן, הם לא חיכו רגע. הם שלפו את החרבות שלהם והסתערו לעברו כאיש אחד, אבל במקום לפגוע בו הם הצליחו רק לפגוע אחד בשני, ועד מהרה לא נותר שם אפילו נגן אחד שלא פיצח את ראשו של חברו ובתמורה זכה כמובן שגם ראשו שלו יפוצח.
כשהמלך ראה זאת, הוא לא התפלא שהנגנים לא היו מרוצים מהביקורת הקטלנית על נגינתם, אך תהה מדוע הם חייבים לפגוע זה בזה.
"תתלו את הברנש שהתחיל בכל המהומה." אמר, "אם אינני יכול לשמוע סיפור, לפחות שיהיה לי שקט."
השומרים קמו ממקומם, אחזו בקבצן הכחוש כסוף השיער, הצעידו אותו אל הגרדום ותלו אותו – אומלל חסר ישע שכמותו. הם חזרו לאולם המלכותי ואת מי רואות עיניהם אם לא את הקבצן הכחוש אפור השיער ישוב על ספסל ומגיש לפיו קנקן בירה.
"לעזאזל!" קרא ראש המשמר, "האם לא תלינו אותך לפני רגע. איך זה שאתה כאן?"
"אתה מתכוון לומר שתלית אותי, עצמי?"
"אלא את מי?" שאל ראש המשמר.
"הלוואי שהיד שלך תהפוך לטלף של חזיר, אם אכן התכוונת לכרוך את החבל סביב לצווארי; מדוע אתה מדבר על כך שתלית אותי?"
הם טסו חזרה לגרדום וגילו שמי שתלוי שם הוא לא אחר מאשר אחיו האהוב של המלך.
הם רצו חזרה למלך, שבינתיים כבר הספיק להירדם.
"אנא, הוד מלכותך," אמר ראש המשמר, "תלינו את הנווד המשוטט הזה, אבל הנה הוא כאן שוב, בריא ושלם כמו מקודם."
"תתלו אותו פעם שנייה!" אמר המלך ושוב שכב לישון.
הם עשו כפי שצוו, אבל מה שקרה הוא שהם גילו כעבור זמן קצר שהם תלו בטעות את נגן הנבל הראשי של המלך במקום את הקבצן.
ראש המשמר היה עכשיו ממש נבוך.
"אתם רוצים לתלות אותי פעם שלישית?" שאל הקבצן.
"לך לכל הרוחות," אמר מפקד המשמר, "וכמה שיותר מהר ובתנאי שתתרחק מכאן מהר ככל האפשר. כבר גרמת לנו לצרות די והותר."
"עכשיו סוף סוף אתה מדבר בהיגיון." אמר הקבצן, "ומכיוון שוויתרת על הניסיון לתלות אדם זר רק בגלל זה שהוא הטיל דופי בנגנים שלכם, לא אכפת לי לספר לך שאם תחזור עכשיו לגרדום, תמצא את חבריך יושבים על הדשא ולא נראים סובלים במיוחד ממה שעבר עליהם."
ומיד אחרי שאמר את המלים האלה, הוא נעלם כלא היה, ומספר הסיפורים מצא את עצמו באותו מקום עצמו שבו פגש לראשונה את הקבצן ושם ניצבו עדין אשתו עם מרכבתו וסוסיו.
"עכשיו," אמר הקבצן הכחוש אפור השיער, "אני לא אענה אותך יותר. הנה כאן המרכבה והסיסים שלך והכסף שלך ואשתך. עשה אתם כטוב בעיניך."
"אשר למרכבה ולסוסים ולכלבי הצייד שלי," אמר מספר-הסיפורים, "אני מודה לך, אבל את אשתי וכספי אתה יכול לשמור אצלך."
"לא," אמר לו הקבצן, "אינני רוצה לא בזה ולא בזו, ובכל מה שקשור לאשתך – אל תחשוב עליה דברים רעים בגלל מה שעשתה לך. היא לא יכלה לנהוג אחרת. זה לא היה תלוי בה."
"לא יכלה לנהוג אחרת! היא לא יכלה שלא לבעוט אותי ישר לפיותיהם של כלבי הצייד שלי! היא לא יכלה שלא לעזוב אותי לטובת קבצן זקן ו..."
"אינני כה עני או כה זקן כפי שאתה משער. אני הוא אנגוס מבְּרָף." אנגוס הוא דמות עממית בפולקלור האירי והעיר ברף היא עיר עתיקה שנמצאת בדרום אירלנד.
אתה פעלת למעני רבות אצל מלך ליינסטר." הבוקר סיפרו לי הקסמים שלי על הקושי שבו אתה נתון והחלטתי לחלץ אותך מצרתך. ואשר לאשתך – אתה צריך לדעת שאותו כוח ששינה את הגוף שלך שינה גם את השכל שלה. שכח וסלח כפי שצריכים לנהוג גבר ואשה."
איזה משפט יפה: שכח וסלח forget and forgive. זה מזכיר לי פתגם נחמד:
Women give and forgive, men get and forget
אבל נעזוב את זה.
"ועכשיו," אמר לו הקבצן, "יש לך יופי של סיפור עבור מלך ליינסטר" ואיך שאמר את המלים האלה הוא נעלם.
ומה אני אגיד לכם – באמת היה לו עכשיו סיפור מתאים עבור המלך. הוא סיפר למלך את הסיפור מתחילתו ועד סופו ותיאר באוזניו את כל מה שעבר עליו.
המלך צחק צחוק כה רם וממושך עד שלא יכול היה להירדם כלל, והוא אמר למספר-הסיפורים שמכאן ואילך אין הוא צריך להוגיע את מוחו בחיפוש סיפורים חדשים. הוא ביקש שבכל ערב וערב כל ימי חייו יוכל להאזין שוב ושוב לסיפור הנפלא הזה ולצחוק מחדש למשמע מעלליו של הקבצן הכחוש אפור השיער.
מעשה בעשיר מופלג שנשא לו אשה. הכלה שלחה את כל רהיטיה ורכושה לבית חתנה. סבלים הגיעו לבית לסייע במלאכת ההעברה ובין היתר העבירו ראי גדול עשוי מכסף מלוטש בתוך מסגרת עשויה מעץ טיק. הראי היה כה גדול וכה כבד עד שנדרשו ששה אנשים כדי לשאתו. הסבלים נשאו את הראי לאורך הכביש ודרך מטעי התמרים. הראי היה כבד מאוד. היום היה יום קיץ לוהט והסבלים היו עייפים וצמאים.
"הגיעה שעת תפילת הצהריים." קרא אחד הסבלים, "הבה ונלך להתפלל ולאכול ולשתות ונשוב לכאן כדי להעביר את הראי ליעדו כאשר יתארכו הצללים והעולם יהיה קריר יותר."
"איך אפשר להשאיר את הראי פה בין העצים?" אמרו יתר הסבלים, "הראי עשוי מכסף ומישהו עלול לגנוב אותו."
אבל הסבל הראשון אמר: "מי יבוא לכאן בחום היום, ומי יוכל להרים את המראה הכבדה הזאת ולשאתה?"
הסבלים השעינו על כן את הראי כנגד אחד העצים והלכו לדרכם.
והנה עברה שם נערה, וכדרכן של נשים, עצרה כדי להתבונן בעצמה בראי, שכן התפלאה למראה ראי הכסף הניצב סמוך לדרך.
ובעוד היא מביטה במראה, הגיע לשם בחור בשם יוּסֵף. ויוּסֵף הביט בראי והביט בנערה והופתע למצוא ראי מכסף על אם הדרך והופתע עוד יותר למראה הנערה: עיניה דמו לעיני עופרים, לחייה היו כפריחת האפרסק ושפתיה כניצת הוורד, וגופה הלם את מראה פניה שכן היה צנום ומחוטב ומתוק ונאה לעין.
וכך קרה שגם יוּסֵף וגם הנערה התבוננו בראי, ויוּסֵף החל לבכות.
והנערה הסתכלה ביוּסֵף וראתה שהוא בוכה ואמרה לו: "למה אתה בוכה? לפני רגע חייכת."
ויוּסֵף השיב לה: "אני בוכה בגלל שהוא בוכה!"
והוא הצביע על השתקפותו בראי, והנערה ראתה שגם בן דמותו בראי בוכה, והיא צחקה ואמרה: "אבל זה אתה! זה לא מישהו אחר, והוא עושה בדיוק מה שאתה עושה ולכן הוא בוכה כשאתה בוכה!"
אבל יוּסֵף השיב לה: "לא. זה לא כך, למרות שזה שבראי דומה לי כמו אח, הוא אינו אני. כשאני מרים את יד ימיני, הוא מרים את ידו השמאלית, וכשאני מרים את ידי השמאלית, הוא מרים את ידו הימנית. ובעוד שאני מוסלמי, הוא נמנה על הבלתי-מאמינים שכן על הפגיון שאני נושא בחגורתי רשום שמו של אללה באותיות כסף בעוד שעל הפגיון שלו יש כתובת בכתב מאגי שאין לו משמעות בעיני מי שאינו בקי בענייני כישוף. בן דמותי שבראי אוכל, בניגוד למנהג כשהוא משתמש בידו השמאלית, בעוד שבידו הימנית הוא משתמש למטרות שאדם מן השורה עושה אותן ביד שמאל. צר לי שבחור שכה דומה לי שרוי בבורות ובטעות וצר לי לראות אותו בוכה."
הנערה שקלה את דבריו ואמרה: "אם תחדל מבכי, גם הוא יחדל."
אבל הבחור בכה עוד יותר ואמר: "אין זה כך ואני חושב שאני יודע מה יש בלבו. הוא רוצה לנשק את הנערה שבראי, שדומה לך כמו אחות, אף על פי שלך יש נקודת חן על הלחי השמאלית, בעוד שלה יש נקודת חן דומה על הלחי הימנית."
והנערה הביטה בראי ואמרה: "למה אתה חושב שהוא רוצה לנשק אותה?"
ויוּסֵף השיב: "ראי איך הוא מגניב לעברה מבטים. ראי את מבט האהבה הנשקף מעיניו. ראי איך ידו השמאלית מתגנבת לעברה!"
אבל הנערה אמרה: "למה אתה כורך את ידך סביבי?"
ויוּסֵף השיב לה: "אני עושה זאת רק כדי לשמח את הנערה והבחור שבראי ולהפוך אותם למאושרים. כלום היית רוצה להעביר את ימיך בתוך ראי? הבה ונביא להם מעט אושר כל עוד אנו יכולים."
והנערה הביטה בראי וראתה שהבחור שבראי הפסיק לבכות והוא נראה הרבה יותר מאושר מאשר לפני כן, והנערה שבראי גם היא נראתה מאושרת.
אבל יוּסֵף המשיך ואמר: "הבחור שבראי עדין לא ממש מאושר, ואני יודע מה יש בלבו. הוא רוצה לנשק את הנערה הזאת, אך הוא אינו יודע איך מנשקים. מדוע שלא ניתן לו שיעור בענייני נשיקות ונראה אם הוא מהיר תפיסה, שכן כאשר אני מקרב אותך אלי, הוא נלחץ אל הנערה בת דמותך שבראי ומקרב אותה אליו, אבל היא מסתכלת לכיוון שלנו במקום להסתכל עליו. אני אראה לו אם כך איך להניח עליה את ידו השנייה כדי לגרום לה שתהפוך פניה אליו. ראי איזה תלמיד מוכשר הוא! הוא תפס את העניין מיד ועכשיו הוא עומד לנשק לה כמו שצריך."
ויוּסֵף המשיך במלאכת ההוראה שלו והתפעל מהמיומנות של תלמידו. והוא שאל את הנערה לשמה, והיא אמרה לו ששמה נוּרָה, והנה החלו הצללים להתארך, הערב ירד והם שמעו את קול פסיעותיהם של הסבלים המתקרבים ונפרדו זה מזה לשלום.
אבל יוּסֵף הלך לאביו וביקש שישיאו לו את נורה לאשה. שליח מטעם האב יצא לבית הוריה של נורה והסדיר את כל התנאים.
וכאשר נשא יוּסֵף את נורה לאשה הוא הציב בחדרם מראת כסף מלוטשת ומבריקה ואמר לה: "אנחנו חייבים לדאוג לכך שהתלמידים שלנו בראי לא ישכחו את לקחם וילמדו מאתנו עוד דברים רבים נוספים באומנות האהבה."
ונורה הביטה בראי וראתה ששניהם, גם הבחור וגם הנערה שבראי היו מאושרים לאין שיעור ולא בכו כלל.
מתוקה על פי שמה,
אך מרה במהותה.
לצד הדרך המובילה מטיסבון לאקבטנה ניצב צוק תלול מחודד. בסיסו המוצק מבצבץ מתוך מצע סלעי רחב, שכוחות הטבע כמו בנו במיוחד כדי להציבו עליו.
לא תמצא אף חופן אדמה על פניו החשופים של הצוק. שום צמח לא צומח על קירותיו הסלעיים הנוקשים. קרניה היוקדות של שמש הדרום ייבשו ואפו אותו כמו כלי חרס שנאפה באש תנורו של כדּר. מזה עידן ועידנים נראה כך הצוק ללא שינוי.
והנה אירע באחד הימים שפַרְחָת, הפסל הפרסי המהולל, חלף למרגלות הצוק נושא מכוש על כתפו. קולות קרנות וחצוצרות העירוהו לפתע מן ההרהורים העמוקים שהיה שרוי בהם. הוא נעצר על עומדו. כלבי ציד ונושאי בזי-ציד הופיעו בתחום ראייתו – קבוצת רוכבים עליזים וחסרי דאגה שעטה בעקבותיהם, חלפה ביעף על פניו ואז נגוזה ונעלמה כמו סערה ששככה.
קווי פנים עמומים כמעט בלתי נתפסים של אחת הרוכבות נותרו בלבו וערערו את שלוות נפשו. מאז אותו מפגש, בכל יום באותה שעה עצמה נראה הוא מצפה לצד הדרך, מצפה בלב דרוך וברגשות עזים. ואותו מראה נלבב, אותן פנים שהדריכו את מנוחת נפשו היו מופיעים לרגע קט, שולחים לעברו מבט אדיש ונעלמים כמו הבזק ברק.
שלוות נפשו אבדה לו. הוא נטש את אומנותו ונדד מנותק מעצמו בבדידות ההרים.
ימים חלפו. שבועות חלפו והשבועות הצטרפו לחודשים. באחד הימים ישב שם מצפה כהרגלו. היא הופיעה, אך הפעם לא היו עמה לא כלבי צייד ולא נושאי בזים. היא הייתה לבדה עם אחדות מנערותיה. היא דרבנה את סוסה ובאה וניצבה לפני פרחת.
"שלום לך, אמן דגול," אמרה, "מה כובל אותך להרים האלה – לבדידותם של מחוזות המדבר? אני רואה אותך תמיד ניצב כאן."
"השמחה שבמפגש עם מראה שיופיו עולה על כל דמיון, הוא שמאיר לי את בדידותם של מחוזות השממה האלה." השיב פרחת.
"האם כה גדולה אהבתך אלי?" שאלה אותו, מחייכת.
"וכי מי יוכל שלא לאהוב את האצילה שבבני האלמוות? מי יוכל שלא לאהוב את זאת שנשימתה מפיחה בו חיים, שמבט אחד מעיניה מעניק לו אושר נצחי? כלום סבורה את שלבו של זה השקוע בעבודת האבן והמפסלת כה התקשה עד שלא נותר בו מקום ליופי?"
"אינני סבורה כך. זה אשר יכול להעניק חיים לאבן חסרת צורה, זה היוצר הוויות קסומות מתוך שיש קר, אינו יכול שלא לאהוב את מה שיפה לעצמו. אך שמע נא, אמן – כדי לשבות את לבה של בת למלך פרס נדרשים קורבנות רבים. אינני דורשת ממך את הבלתי אפשרי – אני מבקשת רק להעמיד את אהבתך במבחן. שים לב, פרחת, רואה אתה את הצוק הניצב שם?" ובהצביעה על שן הסלע המחודדת המשיכה ואמרה: "עליך ליצור ארמונות למעני מתוך הסלע הזה, כך שאוכל להביט בעונג מפסגתם ולראות את נהר החידקל הזורם בחשאי בפיתולי כסף על פני מישורי אשור ולחזות בכפות התמרים הנישאים של בגיסטאן המתנועעים ברכות עם צפרירי השחר. בלב הצוק יהיה עליך לחצוב מחסנים לאוצרותי ומתחתם אורוות לסוסי. כאשר תעשה כל זאת אהיה שלך."
היא אמרה את דברה ורכבה משם והלאה.
השנים חלפו לאיטן. מכושו ופטישו של האומן הלמו ללא ליאות בסלע האיתן. יומם ולילה הדהדו למרחוק הצלילים הבלתי פוסקים של המכות הכבדות. העבודה התנהלה כיאות. האהבה חיזקה ואימצה את כישרונו הגאוני של האמן הדגול ויופייה של הנסיכה הפרסית הצית בו התלהבות. הוא חצב חדרים ובנה אולמות ומבואות מעוטרים בתמונות. מתוך הסלע המוצק יצר ארמון מרהיב ביופיו. הוא החיה את קירותיו בתבליטים מרהיבי עיניים. במקום אחד פיסל את הגיבורים והענקים הקדומים של פרס כשהם נלחמים בשדים ובכוחות השאול, במקום אחר סיפר בגילופיו את תהילתם וגדולתם של מלכי פרס הקדמונים, את חגיגות ניצחונותיהם ומעשי גבורתם. הוא חקק באבן את עוז רוחם של אותם מלכים, מעלותיהם וחסדיהם. ואת כל הפלאים האלה חולל למען יצור אנוש אחד, שלו הקדיש את כל תשוקת אהבתו. הוא ברא אותם כולם כדי שאהבתו תוכל לחזות ולהיזכר ללא הרף בתהילת העבר של אבותיה הקדומים, מלכי פרס, כדי שלבה יוכל לעלוז בגאווה אצילית על היותה בת לשושלת כה מפוארת של בני אלים שמעשיהם מעשי אלים.
היא באה וראתה את כל המפעל הכביר אשר עשה.
"זה יפה מאוד," אמרה "אך אין כאן מים – אין עצים וצמחייה. צור למעני מעיינות ומזרקות אשר יטילו מימיהם אל על גבוה מעל לעננים. טע עצים שאוכל לנוח בצלם, חבוקה בזרועותיך!"
היא אמרה את דברה ורכבה משם והלאה.
האמן הטה את מהלכם של נהרות רחוקים והביא את מימיהם באמצעות תעלות תת קרקעיות עד לפסגת הסלע. הוא עיצב את האבן, חצב אגני מים ויצר מזרקות כסופות. יום ולילה זרמו מתוכן מאגרי המים האין סופיים וכיסו בטיפות פנינים של רסס טל את הצמחים והעצים שנטע. הוא יישר את פני הצוק וכיסה אותו באדמה שהובאה ממרחקים. הוא נטע עצים וברא גנים תלויים שהיו כה נשגבים עד שדומה היה כי הם פורחים וצומחים באוויר.
חלפו שנים. העצים גדלו והניבו פירות. הפרחים פרחו והפיצו את ניחוחם המשכר למרחקים. ציפורים השתכנו בגנים ומילאו את האוויר בציוציהן. אך היא, אשר נועדה להיות המלכה וגולת הכותרת של גן עדן נהדר זה, לא הופיעה.
באחד הימים ישב האומן למרגלות הארמון שבנה, סמך את סנטרו על ידו והביט בעצב במורד הדרך. כפרי אחד התקרב לעברו כשהוא מזמר והתיישב לנוח מעט לצדו.
"מאין אתה בא?" שאל אותו האומן, "בר מזל הנך שאתה כה מאושר."
"אני בא מטיסבון," השיב הלה, "וכי למה שלא אהיה עליז ומאושר כאשר העולם כולו עולץ?"
"מה קרה?"
"כלום אינך יודע? שם בעיר מתנהלת מזה שבעה ימים החתונה. יין נשפך כנהרות ואין חסך במאכלים מעודנים. הכל אוכלים ושותים, שמחים ועליזים. בכל העיר מהדהדים צלילי המוסיקה ורגלי הרקדנים לא תיעפנה. גם אני באתי לשם ונטלתי את חלקי – אכלתי ושתיתי כאוות נפשי ועכשיו אני נושא עמי לאשתי וילדי מזון שיספיק לנו לשבועות רבים!"
"ושל מי החתונה?"
"חתונתו של נסיך."
"ומי היא בחירת לבבו?"
"הנסיכה אַנוּשׁ."
האומן חדל ממדברו. הוא רק ישב במקומו בלי נוע כמוכה ברק. ואז העפיל ועלה בצעדים כושלים ורועדים אל מרומי הארמון אשר בנה. הוא התבונן סביבו ובפעם האחרונה נשא עיניו אל מעשי ידיו, תוצאותיהם של אהבה יוקדת ואומנות יפיפייה. ואז נכנס לחדר עבודתו, מקום בו היו מוטלים כלי מלאכתו, נטל לידו פטיש, יצא החוצה וניצב על קצה צוק התלול. "היא רימתה אותי!" אמר.
הוא זרק את הפטיש גבוה באוויר. הפטיש הסתובב באוויר, צנח מטה כשהוא צובר מהירות וניפץ את ראשו. דמו החם של האומן ניתז על קיר הארמון מעשה ידיו.
פרחת לא השיג את תשוקת לבבו, אך שמה של אַנוּשׁ אהובתו דבק במבצר הסלע שבנה ועד היום קרוי המקום טירת אַנוּשׁ.
ארמון הסלע המחוטב אשר אמור היה להיות מקדש לאהבה ולאושר אין סופיים, הפך לגיהינום מלא בדמע ובסבל ללא גבול. במקום זה כלאו מלכי פרס את המלכים הארמניים שנשבו על ידם.
היה פעם בן איכרים יתום, עני מרוד, אבל בריא בשכלו וחזק בגופו. הוא היה מוציא את לחמו מאדמתו בעזרת צמד בהמות שירש מהוריו, אשר זמן לא רב לפני כן הלכו לעולמם.
יום אחד כשחרש את אדמתו כהרגלו מימים ימימה, עמדו פתאום בהמותיו מלכת ועצרו במקומן. בן האיכרים גער בהן והצליף עליהן בשוט, אך הדבר לא הועיל במאומה; הבהמות לא הצליחו להמשיך ולמשוך את המחרשה המחוברת אליהן. יותר מכך – מרוב מאמץ ניתקה רצועת העור של הרתמה שהייתה קשורה למחרשה. לאיכר לא נותרה ברירה. הוא היה אנוס להתיר אותן ולתת להן מנוחה לזמן מה, בזמן שהוא עצמו התחיל לטפל בתיקון הרצועה ובשחרור המחרשה שנתקעה.
הוא התחיל לחפור מסביב למחרשה ונתקל בחוליה עבה של שרשרת, שחוד המחרשה היה תקוע בה.
האיכר המשיך לחפור מסביב לשרשרת עד שהגיע לחוליה האחרונה. חוליה זו הייתה מרותקת לחפץ מתכתי עבה וכבד. הוא חפר מסביב לחפץ ונתקל בכד חרס גדול ושמן אשר החפץ המתכתי היה מונח עליו כמכסה.
חזר האיכר לטפל בבהמות וברצועה. הוא תיקן את הרצועה חיבר מחדש את הרצועות למחרשה ורתם אליה את הבהמות. הוא נרתם בעצמו לעזרתן והפעם הן זזו בקלות ומשכו את השרשרת והמכסה גם יחד.
האיכר עצר אותן, הביט אל תוך הכד ואור הבריק בעיניו! הכד היה מלא במטבעות ובאבנים יקרות. מטבעות זהב בגדלים שונים ומרגליות בשלל צבעים – ירוק, אדום וכחול.
האיכר התרגש, אך שמר על קור רוחו. הוא החזיר במאמץ רב את המכסה הכבד למקומו וכיסה אותו באדמה. אחר כך רתם את הבהמות לעגלה ונסע הביתה.
בלילה לא הצליח להירדם וכל הזמן חשב על האוצר שמצא. הוא הגיע למסקנה כי אכן האוצר נמצא באדמתו והוא בבעלותו החוקית. אבל אם ייוודע הדבר לשלטונות, האם יתנו לו ליהנות ממנו? לא ולא!
על כן מצא לנכון ללכת למחרת בבוקר לחצר המלך ולהודיע למלך אישית על גילוי האוצר בתקווה שהמלך יואיל בטובו להעניק לו בעין טובה חלק מהאוצר, ואז יוכל לחיות בשקט ובלי בעיות, וימנע מעצמו אי נעימויות ונזקים.
בבוקר קם האיכר, הניח בכיסו את ארוחתו – פרוסת לחם יבש וחתיכת גבינה מיובשת – ופנה ישר אל ארמונו של המלך.
השוערים שניצבו בשער מנעו ממנו להיכנס אל החצר, אבל הוא התעקש שיש ברשותו מידע חשוב מאוד, שאותו הוא צריך למסור למלך אישית.
השוערים הודיעו ליועצו של המלך. בא היועץ, דיבר אתו והציע לו שיגלה לו את המידע, והוא ידאג להעבירו למלך, אבל האיכר לא הסכים ואמר: "זה סוד אשר אני צריך לגלות רק למלך ולא לאיש אחר ממקורביו!"
בלית ברירה הודיעו על כך למלך וקיבלו עבורו אישור כניסה. בדקו אותו, הוציאו מכיסו את הלחם והגבינה, ואותו עצמו לקחו אל המלך.
כאשר נכנס בן האיכרים לטרקלין וראה בעיניו את הפאר והיופי, את הסגנון ואת ההדר, הוא נותר המום. הביט פה, הביט שם – שפע כה גדול של דברים טובים אשר טרם ראה ומעולם אף לא שיער שקיימים כמותם בעולם. הוא היה מלא פליאה.
בעוד הוא מתבונן, חשב האיכר לעצמו: מה חסר לו למלך, שאני עוד רוצה להוסיף לו על אוצרותיו? לא! לא בא בחשבון! האם לא מספיקים לו כל השפע והנכסים שיש לו בעולם?
ובינתיים הגיע האיכר לחדר המלך, כרע ברך לפניו והשתחווה.
המלך שאל אותו: "מה בפיך, אזרח יקר?"
האיכר התחיל לגמגם ואמר: "המלך לעולם יחיה! אמש נדדה שינה מעיני ולא הצלחתי לישון. כל הזמן חשבתי על הוד מעלתך ועל הבעיות שיש לך והדאגות של אזרחי המדינה שאתה מטפל בהן ושבודאי מעיקות עליך מאוד, והבנתי שאין לך זמן אפילו לאכול או לשתות. על כן החלטתי לבוא אליך ולהזדהות עם עמלך וגם לכבד אותך לפחות פעם אחת במאכלים שיש ברשותי ולאכול אתך יחדיו, אבל לצערי, השוערים מנעו ממני את התענוג הזה ובאכזריותם לקחו ממי את האוכל שהבאתי לך."
המלך, בשמעו מלים אלה, בערה בו חמתו על יועצו אשר לא ידע להבחין בכך שאדם זה הוא משוגע. הוא קרא לו בזעם ובכעס שיבוא ויוציא את האיכר מחדרו.
בא היועץ והוציא את האיכר החוצה. הוא התבונן בפני האיכר ולא מצא בפניו שום סימן של שיגעון, אלא אדרבה, מצא שהוא אדם ערמומי ופיקח, אשר ברגע האחרון שינה את דעתו והחליף את הנושא שבגללו ביקש להיפגש עם המלך, ובלית ברירה כיסה על כוונותיו במסווה של משוגע. על כן החליט היועץ להכניס אותו למעצר ולעקוב אחרי תנועותיו.
השומרים עקבו מבעד לדלת אחרי כל תנועותיו והשגיחו והאזינו לכל פטפוטיו אשר נבעו מרחשי לבו.
רצה הגורל והוא נזכר בכד האוצר שמצא באדמתו ושבגינו הוא נמצא כאן במעצר. הוא דימה לנגד עיניו את גודלו של הכד שנראה כאשה בחודש התשיעי להריונה. הוא הניף ידיו מעל בטנו ואמר: "בגודל כזה? שמן כזה?" ואחר כך חיבר את אגודלו עם אצבעו בצורת עיגול ודימה בעיניו את הקף וגודל המטבעות שהיו בכד ואחזה בו שמחה ועליזות. ובעוד אצבעותיו מתוות צורת עיגול, הוא פלט מפיו: "ככה!" ועיקם את פניו בסימן של פליאה ושאל את עצמו: "איך? איך זה יכול להיות?"
באותו הרגע הודיעו השומרים על כך לשר היועץ, והיועץ בא והתחיל לחקור אותו על תנועותיו המשונות והפטפוטים שהוציא מפיו.
אך הוא לא ענה להם כלל, וכאשר המשיכו ודרשו ממנו הסבר, אמר להם: "זהו סוד שאינני יכול לגלות לאיש, אלא אם המלך בכבודו ובעצמו יהיה מעוניין לשאול אותי ולשמוע אותו ממני."
בלית ברירה הודיעו למלך, והמלך הסכים לקבל אותו שנית.
הוא הופיע לפני המלך, והמלך שאל אותו על העניין. האיכר ענה: "המלך ירום הודו, אתה בודאי תסכים אתי שזהו פלא גדול מאוד שהשר היועץ שלך הוא כל כך ארוך וכל כך שמן. ואיך זה יצא מהפתח הצר של אמו שאינו גדול יותר מזה?" ותוך כדי דיבור חזר והתווה באצבעותיו את צורת העיגול ואת יתר התנועות שעשה בזמן מעצרו והמשיך ואמר: "האם זה לא פלא?"
המלך לא ידע איך להגיב אם לצחוק או לכעוס. בסופו של דבר הצחוק גבר על הכעס. הוא פקד על יועצו להוציא את האיכר השוטה מעל פניו.
היועץ היה נבוך מאוד ובתחושת בושה יצא עם האיכר מחדר המלך. הוא הטביע בזרועו מכוות חותם המעידה על כך שהיה במעצר ושוחרר, וברוגז רב שחרר אותו לביתו.
האיכר כבר קיבל יותר עכשיו יותר אומץ. נשכח ממנו הפחד שהיה לו מפני השלטונות. בהגיעו לביתו פנה ישר אל האוצר שבאדמתו, הוציא חופן אבני חן, לקח אותן למקום רחוק ממקום מגוריו ושם מכר אותן. בכסף שקיבל תמורתן הוא הזמין אומנים ומהנדסים, הביא אותם לאדמתו וביקש שיתכננו לו ארמון הדומה לארמון המלך ויבנו אותו תוך שנה.
המהנדסים והבנאים האומנים טענו תחילה כי הדבר בלתי אפשרי מכיוון שהזמן מועט והמלאכה מרובה, אבל הוא לא אבה לשמוע להם ואמר: "הכסף יענה את הכל! אם תזמנו לכאן יותר פועלים ותשלמו להם יותר כסף, והכל על חשבוני, בודאי יתנהל הכל כשורה."
הם קיבלו את דעתו והתחילו לתכנן ולבנות. בינתיים הלך האיכר ובכל מקום פרסם את הידיעה כי מכר את אדמתו לאדם עשיר וקיבל סכום הגון תמורתה. הוא סיפר כי העשיר אוהב את מזג האוויר בכפר ובונה על האדמה שרכש ממנו ארמון יפה כארמונו של המלך.
הארמון כמוסכם, נבנה תוך שנה וניצב על מכונו ועד מהרה התפרסם דבר בנייתו בכל הערים, עד שהדבר הגיע לאוזני המלך.
והמלך היה מעוניין מאוד לדעת מי הוא בעל הארמון.
שלח המלך אנשים להתעניין, ולשליחי המלך נודע שבעל הארמון הוא אדם מאוד מכובד והוא מבני שבט מיוחד במינו אשר בא לטייל ולסייר באזור. המקום מצא חן בעיניו והוא קנה את האדמה והתחיל לבנות עליה ארמון.
כאשר נודע למלך על עושרו וגדולתו ומעמדו של בעל הארמון, ראה לנכון להזמין אותו ולארח אותו בבית מלכותו.
האיכר קיבל את ההזמנה ברוח טובה ובשמחה רבה והופיע לפני המלך בלבוש יפה ומפואר. אחרי שכרע ברך לפני המלך והשתחווה לו וקיים את כל כללי הטקס הנהוגים בפני מלכים, הגיש למלך כשי וכדורון כמה פנינים יקרות ערך בשלל צבעים.
המלך שמח על הדורון שקיבל, צבען המגוון של הפנינים וגודלן העצום מאוד מצאו חן בעיניו, כי באוצרו שלו לא היו קיימות פנינים כאלה. הוא שאל אותו על מקור הפנינים, והאיכר ענה שירש אותן מאבות אבותיו. דבר זה העלה את חינו של הבחור יותר ויותר בעיני המלך, ועוד יותר בעיני בתו של המלך, אשר שמה עליו עין. תוך כדי שיחה נודע להם שהוא טרם נשוי והוא מחפש נערה יפה וחכמה מבית אצילים.
הבחור הצעיר הזמין את המלך לביקור גומלין ובביקור זה, שבו ארח את משפחת המלך בארמונו, כבר הפכו הבחור והמלך לידידים וחשו כבני בית איש במחיצת רעהו.
לא עבר זמן רב והבחור שהיה בנו של איכר עני הפך לחתנו של המלך.
אבל כאשר ראתה בת המלך את סימן הזיהוי של העצורים על זרועו של בעלה, הדבר לא מצא חן בעיניה והיא הודיעה על כך לאביה המלך.
המלך חקר את חתנו בזעם, וחתנו סיפר לו את כל האמת על עברו ותיאר איך בקלות רבה עלה בידו להוליך שולל את יועצו של המלך עד לרגע האחרון, ולבסוף אמר למלך: "מלכי ירום הודו, הרי אתה לא נתת לי את הבת שלך, אלא בזכות העושר שברשותי ועושר זה ממשיך להתקיים! ועתה, ההחלטה בידך: אם לסלוח לי על חטאי, ואם לדחות את קרבתי ולהשליכני ובמקרה כזה – זה הראש שלי וזו החרב שלך!"
אבל המלך שראה את חוכמתו ועורמתו ונוכח לדעת כי האיכר גבר בחוכמתו על חוכמת יועצו החכם, ראה לנכון למחול ולסלוח לו. בני הזוג חיו חיים טובים ושלווים והשמחה הייתה במעונם, ובן האיכר אף לרגע לא שכח שהוא היה בעבר איכר עני ואומלל והיטיב תמיד עם בני עמו!
היה פעם אדם שרצה להכיר את האמת. היה אומר לאשתו השכם והערב: "הייתי רוצה פעם אחת לפגוש את האמת, לשוחח אתה, להכיר אותה פנים אל פנים..."
"מה אתה מבלבל לי את המוח. אתה רוצה להכיר את האמת? מצדי - לך חפש אותה, דבר אתה. מה אתה רוצה ממני?"
והוא באמת יצא לדרך. עזב הכל - אשה, ילדים. יצא לחפש את האמת. עלה הרים ירד גבעות, חיפש את האמת לאורך החופים, בנבכי היערות; חיפש אותה בכפרים קטנים, חיפש אותה בערים גדולות, ויום אחד, על ראשו של הר, תאמינו או לא, בתוך מערה, הוא מצא את האמת.
עכשיו, האמת הייתה אשה זקנה, כפופת גו, שערה שיבה ועורה צפוד וצהוב כקלף. אך בשעה שדיברה היה קולה צלול וזך כמים, והוא ידע שזאת האמת. שנה ויום שהה במחיצתה ושמע ממנה את כל מה שהיה בפיה לומר לו.
כעבור שנה החליט האיש לשוב לביתו. לפני שנפרד ממנה אמר לה: "גבירתי האמת, את לימדת אותי כל כך הרבה. אני עכשיו חוזר לביתי. אולי יש משהו שאני יכול לעשות למענך?"
האמת חשבה רגע, הרימה אצבע גרומה ורועדת ואמרה לו: "כן. כאשר תשוב לשם ותספר עלי, תגיד להם שאני יפה וצעירה..."
היה פעם תלמיד אחד מתלמידיו של מוחמד, עליו השלום והתהילה – שיצא לשוטט בעולם, ללמוד חוכמה, לקנות דעת. היה עובר ממקום למקום, חוקר, דורש, שואל.
יום אחד הגיע לאיזה כפר קטן, ושם, על יד קיר של בית ראה מחזה מוזר: עומד שם ילד, אולי בן שש, שבע, צועק, בוכה, מכה את עצמו, זורק עפר על ראשו, אך מדי פעם מפסיק, מחייך חיוך מאוזן לאוזן, כאילו הוא מבסוט, כאילו הוא מאושר, ואחר כך – עוד פעם: מכה את עצמו, שופך עפר על הראש.
בא אליו התלמיד, שואל אותו: "תגיד, ילד, מה קרה לך? מי התעלל בך שאתה מתנהג ככה?"
אומר לו: "דוֹד, אף אחד לא התעלל בי. אני עושה את זה לעצמי מרצוני הטוב!"
"אבל למה? למה את מכה את עצמך? למה אתה מרביץ?!"
אומר לו: "דוֹד, אני מעניש את עצמי על דברים שאני אעשה כשאהיה גדול!"
"אבל אתה ילד בן שש. בקושי מבדיל בין טוב ורע! איזה חטאים כבר יכולת לחטוא בגילך?"
"תראה, דוֹד," עונה לו, "אני עשיתי תצפית. אני הסתכלתי איך שאמא שלי מדליקה עצים בתנור. בהתחלה היא שמה קיסמים דקים. כשהאש אוחזת בהם, היא מוסיפה עליהם ענפים עבים יותר. כשהאש לוכדת גם אותם היא מוסיפה בולי עץ שלמים! ואני חשבתי לעצמי שהחטא זה בדיוק אותו דבר: אתה עושה משהו קטן ואתה לא יודע לאיפה אתה מגיע, אז בשביל שלא אגיע למקומות שאני לא צריך להגיע אליהם, אני מעניש את עצמי מעכשיו, מראש!"
"אה! יפה מאוד. אתה באמת צודק, אבל תגיד לי, ילד, למה... למה אתה זורה עפר על ראשך?"
אומר לו: "דוֹד, אתה הוא היודע שאדם מעפר יסודו ואל עפר ישוב, ואני, הייתי רוצה להכיר את העפר כבר מעכשיו כדי שבבוא היום לא נהיה זרים כל כך זה לזה..."
"כן, אתה צודק. אלו הם באמת דברי חוכמה, אבל תגיד לי, ילד – אני רואה שמדי פעם אתה מפסיק ואתה מחייך כאילו אתה מבסוט, כאילו אתה מאושר. תגיד לי: למה אתה מחייך, למה אתה מבסוט?"
"דוֹד, אתה באמת רוצה לדעת?"
אומר לו: "כן. תגיד לי!"
"טוב. אני לא אסתיר ממך. אני מבסוט, אני מאושר כשאני נזכר בהבטחה! בהבטחה של אללה! תראה איזה מלך גדול, איזה מלך כביר הוא אללה, שאומר לנו, בני האדם: בואו אלי עם כל מה שעשיתם – הדברים הטובים, הדברים הרעים, ואני אקבל אתכם בזרועות פשוטות."
כשאני שומע את הדבר הזה אני אומר לעצמי: העולם זה לא הפקר! יש דין ויש דיין. יש מי שמסתכל על העולם ודואג ומפקח, ואני מבסוט לחיות בתוך עולם כזה!"
"וואלה ילד, כבר שיגעת אותי עם הפילוסופיה שלך! אתה יודע מה? בוא. בוא נשחק איזה משחק. בוא נשחק במחבואים. אתה תתחבא, כאילו הלכת לאיבוד, ואני אחפש אותך!"
אומר לו: "טוב, דוֹד, למה לא, אבל אני קטן, צנום. אם אתחבא יהיה לך קשה למצוא אותי! אולי אתה תתחבא קודם?"
אומר לו: "טוב. תעצום את העיניים, ואני אתחבא."
הילד עצם את עיניו, והתלמיד, אתם זוכרים: זה לא היה סתם תלמיד. הוא היה מבחירי התלמידים של מוחמד. הוא מלמל איזו תפילה קדושה ועלה מעלה, מעלה, מעלה. מצא לו שם איזה מקום, צעק לו: "אני מוכן!"
הילד פקח את עיניו, הסתכל סביבו – היה שאטר, היה בחור חכם, תכף הבין איפה ההוא מסתתר. עלה בעקבותיו: תק-תק-תק-תק-תק, תפס אותו ברגליים, משך אותו חזק!"
"עזוב!" צעק התלמיד, "אנחנו ניפול שנינו מהשמים!"
"דוֹד," אומר לו, "אנחנו סיכמנו בינינו שאנחנו משחקים בעולם הזה, לא בעולמות העליונים!"
נישק אותו על שתי עיניו, אמר לו: "ירבו כמותך בישמעאל!"
אמר לו: " חכה רגע, דוֹד, עוד לא גמרנו. עכשיו תורי להתחבא!"
אמר לו: "טוב. אני עוצם את העיניים. תתחבא."
התלמיד עצם את עיניו, והילד – איפה אתם חושבים שהוא התחבא? הלך והתגנב ונכנס אל תוך לבו של התלמיד! מצא לו שם מקום, צעק לו: "אני מוכן!"
התלמיד פקח את עיניו, הסתכל סביבו – איפה הוא? חיפש אותו בים. חיפש אותו ביבשה. חיפש אותו בתימן. חיפש אותו בדמשק – לא מוצא!
צעק לו: "איפה אתה?"
אמר לו: "דוֹד, אני פה, על ידך! רק תפקח את העיניים ותסתכל!"
הוא שומע: הקול קרוב, אבל הילד איננו! מחפש, מחפש – לא מוצא!
בסוף הוא אומר לו: "אני לא מוצא! אם אתה אוהב את בוראך, תתגלה ותצא!"
יצא הילד מתוך לבו של התלמיד, אמר לו: "דוֹד, אתה חיפשת אותי בים, ביבשה, בדמשק, היה פעם תלמיד אחד מתלמידיו של מוחמד, עליו השלום והתהילה – יצא לשוטט בעולם, ללמוד חוכמה, לקנות דעת. היה עובר ממקום למקום, חוקר, דורש, שואל.
יום אחד הגיע לאיזה כפר קטן, ושם, על יד קיר של בית ראה מחזה מוזר: עומד שם ילד, אולי בן שש, שבע, צועק, בוכה, מכה את עצמו, זורק עפר על ראשו, אך מדי פעם מפסיק, מחייך חיוך מאוזן לאוזן, כאילו הוא מבסוט, כאילו הוא מאושר, ואחר כך – עוד פעם: מכה את עצמו, שופך עפר על הראש.
בא אליו התלמיד, שואל אותו: "תגיד, ילד, מה קרה לך? מי התעלל בך שאתה מתנהג ככה?"
אומר לו: "דוֹד, אף אחד לא התעלל בי. אני עושה את זה לעצמי מרצוני הטוב!"
"אבל למה? למה את מכה את עצמך? למה אתה מרביץ?!"
אומר לו: "דוֹד, אני מעניש את עצמי על דברים שאני אעשה כשאהיה גדול!"
"אבל אתה ילד בן שש. בקושי מבדיל בין טוב ורע! איזה חטאים כבר יכולת לחטוא בגילך?"
"תראה, דוֹד," עונה לו, "אני עשיתי תצפית. אני הסתכלתי איך שאמא שלי מדליקה עצים בתנור. בהתחלה היא שמה קיסמים דקים. כשהאש אוחזת בהם, היא מוסיפה עליהם ענפים עבים יותר. כשהאש לוכדת גם אותם היא מוסיפה בולי עץ שלמים! ואני חשבתי לעצמי שהחטא זה בדיוק אותו דבר: אתה עושה משהו קטן ואתה לא יודע לאיפה אתה מגיע, אז בשביל שלא אגיע למקומות שאני לא צריך להגיע אליהם, אני מעניש את עצמי מעכשיו, מראש!"
"אה! יפה מאוד. אתה באמת צודק, אבל תגיד לי, ילד, למה... למה אתה זורה עפר על ראשך?"
אומר לו: "דוֹד, אתה הוא היודע שאדם מעפר יסודו ואל עפר ישוב, ואני, הייתי רוצה להכיר את העפר כבר מעכשיו כדי שבבוא היום לא נהיה זרים כל כך זה לזה..."
"כן, אתה צודק. אלו הם באמת דברי חוכמה, אבל תגיד לי, ילד – אני רואה שמדי פעם אתה מפסיק ואתה מחייך כאילו אתה מבסוט, כאילו אתה מאושר. תגיד לי: למה אתה מחייך, למה אתה מבסוט?"
"דוֹד, אתה באמת רוצה לדעת?"
אומר לו: "כן. תגיד לי!"
"טוב. אני לא אסתיר ממך. אני מבסוט, אני מאושר כשאני נזכר בהבטחה! בהבטחה של אללה! תראה איזה מלך גדול, איזה מלך כביר הוא אללה, שאומר לנו, בני האדם: בואו אלי עם כל מה שעשיתם – הדברים הטובים, הדברים הרעים, ואני אקבל אתכם בזרועות פשוטות."
כשאני שומע את הדבר הזה אני אומר לעצמי: העולם זה לא הפקר! יש דין ויש דיין. יש מי שמסתכל על העולם ודואג ומפקח, ואני מבסוט לחיות בתוך עולם כזה!"
"וואלה ילד, כבר שיגעת אותי עם הפילוסופיה שלך! אתה יודע מה? בוא. בוא נשחק איזה משחק. בוא נשחק במחבואים. אתה תתחבא, כאילו הלכת לאיבוד, ואני אחפש אותך!"
אומר לו: "טוב, דוֹד, למה לא, אבל אני קטן, צנום. אם אתחבא יהיה לך קשה למצוא אותי! אולי אתה תתחבא קודם?"
אומר לו: "טוב. תעצום את העיניים, ואני אתחבא."
הילד עצם את עיניו, והתלמיד, אתם זוכרים: זה לא היה סתם תלמיד. הוא היה מבחירי התלמידים של מוחמד. הוא מלמל איזו תפילה קדושה ועלה מעלה, מעלה, מעלה. מצא לו שם איזה מקום, צעק לו: "אני מוכן!"
הילד פקח את עיניו, הסתכל סביבו – היה שאטר, היה בחור חכם, תכף הבין איפה ההוא מסתתר. עלה בעקבותיו: תק-תק-תק-תק-תק, תפס אותו ברגליים, משך אותו חזק!"
"עזוב!" צעק התלמיד, "אנחנו ניפול שנינו מהשמים!"
"דוֹד," אומר לו, "אנחנו סיכמנו בינינו שאנחנו משחקים בעולם הזה, לא בעולמות העליונים!"
נישק אותו על שתי עיניו, אמר לו: "ירבו כמותך בישמעאל!"
אמר לו: " חכה רגע, דוֹד, עוד לא גמרנו. עכשיו תורי להתחבא!"
אמר לו: "טוב. אני עוצם את העיניים. תתחבא."
התלמיד עצם את עיניו, והילד – איפה אתם חושבים שהוא התחבא? הלך והתגנב ונכנס אל תוך לבו של התלמיד! מצא לו שם מקום, צעק לו: "אני מוכן!"
התלמיד פקח את עיניו, הסתכל סביבו – איפה הוא? חיפש אותו בים. חיפש אותו ביבשה. חיפש אותו בתימן. חיפש אותו בדמשק – לא מוצא!
צעק לו: "איפה אתה?"
אמר לו: "דוֹד, אני פה, על ידך! רק תפקח את העיניים ותסתכל!"
הוא שומע: הקול קרוב, אבל הילד איננו! מחפש, מחפש – לא מוצא!
בסוף הוא אומר לו: "אני לא מוצא! אם אתה אוהב את בוראך, תתגלה ותצא!"
יצא הילד מתוך לבו של התלמיד, אמר לו: "דוֹד, אתה חיפשת אותי בים, ביבשה, בדמשק, בתימן! המקום הראשון שהיית צריך להסתכל, בתוך הלב שלך – שמה לא הסתכלת! אתה לא יודע? כל דבר שאדם מחפש בחיים – אללה שם אותו מראש בתוך הלב של הבן אדם, רק צריך להסתכל ולמצוא! אתה עוד ילד על ידי! לך תאכל את הדייסה שלך ותתבגר!" המקום הראשון שהיית צריך להסתכל, בתוך הלב שלך – שמה לא הסתכלת! אתה לא יודע? כל דבר שאדם מחפש בחיים – אללה שם אותו מראש בתוך הלב של הבן אדם, רק צריך להסתכל ולמצוא! אתה עוד ילד על ידי! לך תאכל את הדייסה שלך ותתבגר!"
היה פעם בן אדם אחד עצלן. לא אהב לעבוד. קראו לו אבו-קטרינה העצלן. הייתה אשתו באה אליו, אומרת לו: "יא, אבו קטרינה, מה יהיה? הילדים רעבים, אין אוכל בבית. לך לעבוד קצת!"
"עבודה?" היה אומר לה, "המוות ולא העבודה!"
"למה, מה יש, מה רע בעבודה?"
"תעזבי אותי מעבודה ותעזבי אותי ממלאכה. העבודה שלי זה פה: לשכב על הספה, לקרוא עיתון, לשתות קפה - זה העבודה שלי!"
מסכנה, מה יכלה לומר לו? אתם יודעים, בימים ההם, לאשה לא היה פתחון פה. מה שהבעל היה אומר - קדוש. היום זה משהו אחר, אבל נשים תמיד מצאו להן דרך משלהן...
יום אחד, היא הולכת ברחוב, רואה קבלן בונה בית חדש עם פועלים. בא לה רעיון. ניגשה אליו, אמרה לו: "תגיד, אולי אתה צריך איזה פועל חדש לעבודה?"
אמר לה: "לא גברת, את רואה יש לי מספיק פועלים..."
"תראה," אומרת לו, "לא בזה העניין. יש לי את בעלי, הוא עצלן כזה. אני רוצה, איך אומרים - לחנך אותו למצוות. שיטעם פעם טעם עבודה, שירגיש מה זה."
"אה, זה עניין אחר גברת. בסדר, תשלחי אותו אלי."
אמרה לו: "תראה הבן אדם לא יזוז מהבית אם לא תבוא ותיקח אותו ככה באוזן" (המספר מדגים).
"בסדר. אין בעיה. תני את הכתובת, מחר בבוקר אני אבוא, אקח אותו."
האשה חוזרת הביתה, אומרת לו: "אבו-קטרינה, יש!"
"יש? מה יש?"
"מצאתי לך עבודה!"
"עבודה? איזה עבודה? מה עבודה? המוות ולא העבודה!"
"לא, תראה, זה עבודה נהדרת - בניין!"
"בניין? תגידי לי, את יצאת מדעתך? (מצביע באצבע על מצחו) אני? אבו-קטרינה? אלך לעבוד בבניין?"
"למה, מה יש, מה רע בבניין?"
"תעזבי אותי מבניין ותעזבי אותי מסבלות ומכל העבודות האלה! אני כבר אמרתי לך: העבודה שלי היא פה על הספה..."
"אבל אני כבר קבעתי עם הקבלן. יבוא לקחת אותך מחר..."
"מה! מה קבעת? איך קבעת? איך העזת לעשות לי דבר כזה?!! טה טה וטה טה טה! (המספר מדגים את התרגשותו של הגיבור בפרץ של מלים חסרות משמעות המביעות כעס).
"טוב בסדר, שה, שה. תירגע. אבל מה נעשה עכשיו?"
"מה נעשה - מה לא נעשה! אה, את רואה את השטיח הזה פה בפינה, השטיח של התפילה? - אתם יודעים, המוסלמים נוהגים להתפלל על גבי שטיח - אני אקח את השטיח, אתגלגל בתוכו ואעמוד פה בפינה, ואת תגידי שאני הלכתי - לא בבית!"
"טוב, בסדר, איך שאתה רוצה."
בבוקר בא הקבלן: טוק טוק טוק! (המספר מקיש על חתיכת עץ) "שלום, איפה אבו-קטרינה?"
אומרת לו: "לא יודעת, אבו-קטרינה יצא מהבית הבוקר, לא יודעת לאיפה הלך, לא ראיתי אותו (תוך כדי כך מראה המספר באצבעו לכיוון פינת החדר כמצביע על השטיח).
"לא בבית? טוב, מה אפשר לעשות. אבל תראי, יש לי בקשה. את יודעת עכשיו זה הרמאדאן, ואני עוד לא התפללתי הבוקר תפילת שחרית. אולי אני יכול לקחת לרגע את השטיח פה בפינה להתפלל?"
אומרת לו: "מצדי - בבקשה, למה לא."
ניגש לשטיח, מגלגל אותו: "אה! אבו קטרינה אתה פה? יאללה בוא לעבודה!"
לקח אותו לעבודה! עכשיו, מה הייתה העבודה? נתן לו אבן כזאת (מדגים בידיו) להרים לקומה ראשונה. גמר אבן אחת - עוד אבן, עוד אבן, ככה כל היום.
בא הביתה, מקלל, מחרף, מגדף: "המוות ולא העבודה! המוות ולא העבודה!""
"למה, מה יש, מה קרה?"
"מה, איזה עבודה מצאת לי! כל היום להרים אבנים לקומה ראשונה!"
"טוב וכסף קיבלת?"
"אה, קיבלתי חמישה גרוש."
"חמישה גרוש? זה כסף טוב!"
"לא מעניין אותי - כסף טוב, כסף לא טוב. אני גמרתי! לא הולך יותר לעבוד!"
"טוב, יבוא מחר - מה אני אגיד לו?"
"מה תגידי, מה לא תגידי! אה, את רואה את הסנדוק הזה פה [אתם יודעים, סנדוק זה מין ארגז שהיו שומרים בו בגדים בעדות המזרח ואצל הערבים. אצלנו, הספרדים, היו מחזיקים בזה את האנשוגר.
אתם יודעים מה זה אנשוגר? אתם לא יודעים? מה זה נדוניה אתם יודעים? טוב, אז אצלנו נהגו לקרוא לזה אנשוגר. אנשוגר זה כל מה שהכלה הייתה רוקמת ותופרת בימי נעוריה - מפות, ציפות, רקמות - לזה היו קוראים אנשוגר. ביום החתונה היו באים האורחים, היו תולים את זה כמו כביסה על חבל וכל המכובדים, אתם יודעים היו באים, ככה, עם הזקן, ממשמשים בודקים: זה בד טוב, עבודה יפה - מאה שקל, וזה משי טהור עם רקמה - מאתיים שקל וכן הלאה, ואת הכסף היו רושמים בכתובה בתור ההתחייבות של החתן לכלה, והיו גם שירים מיוחדים שהיו מלווים את הטקס (המספר שר):
"אנשוגר דה נוביה גאלאנה. אנשוגר דה נוביה גאלאנה..." אנשוגר לכלה יפה וחסודה - נוביה בספרדית, אתם יודעים, זה כלה... בכל אופן בואו נחזור לסיפור:]
אמר לה: "אני אכנס פה לתוך הסנדוק, לתוך הארגז הזה, ואת תסגרי עלי את המכסה ותנעלי עם מפתח, ואת המפתח תחביאי פה (המספר מראה על מקום מחבוא)!"
"בסדר, מה שאתה אומר."
בבוקר: "טוק טוק טוק!" הקבלן בא: "איפה אבו-קטרינה?"
אומרת לו: "מה? לא הגיע אצלך לעבודה?"
אומר לה: "לא, לא הגיע."
אומרת: "אני לא יודעת. יצא בבוקר מהבית - הייתי בטוחה שהוא אצלך..." (המספר מצביע על הארגז).
"טוב, בסדר, אין מה לעשות, שיהיה. אבל את יודעת - יש היום בכפר חתונה, מה אגיד לך - אשתי לא כיבסה, לא גיהצה לי חולצה לבנה. אולי אני יכול לקבל ממך איזה חולצה בהשאלה מהסנדוק שלכם? מחר בבוקר אני מחזיר לך, מבטיח: מגוהץ, נקי, מקופל..."
אומרת לו: "תראה, ברצון הייתי נותנת לך, שכנים, למה לא, אבל אתה רואה: הסנדוק נעול!"
"ואיפה המפתח?"
"אנא ערף? אני יודעת? כנראה שבעלי לקח אותו אתו... “(המספר מצביע על מקום המחבוא).
אמר לה: "תראי, אולי השאיר אותו פה. בואי נחפש רגע." (המספר מדגים איך הקבלן מוציא את המפתח).
פותח את הסנדוק: "אה, אבו-קטרינה אתה פה? יאללה בוא לעבודה!" לקח אותו לעבודה!
עכשיו, מה הייתה העבודה? אתם זוכרים: ביום הראשון נתן לו אבן אחת לקומה ראשונה - עכשיו נתן לו שתי אבנים לקומה (זוקף שתי אצבעות ומחכה שהקהל ישלים את המשפט) ... שניה. שתי אבנים לקומה שנייה!
וואלה, מה אגיד לכם? הבן אדם עבד כמו שבחיים שלו לא עבד: למעלה, למטה, למעלה, למטה, עולה, יורד, עולה, יורד - כל פעם שתי אבנים.
בא הביתה, צועק, מקלל, מחרף: "המוות ולא העבודה! המוות ולא העבודה!"
"מה יש? מה קרה?"
"וואללה, איזה עבודה מצאת לי! את יודעת מה זה - לא הספיק לו אתמול, היום נתן לי שתי אבנים ועוד לקומה שנייה!"
"טוב, וכסף כמה?"
"אה, עשרה גרוש."
"עשרה גרוש? הכפיל לך את המשכורת! כנראה שאתה פועל מצטיין!"
"לא מעניין אותי - פועל פשוט, פועל מצטיין! אני גמרתי! לא הולך יותר לעבוד! די! עד פה הגיע לי!"
[המספר מראה בכף ידו ליד הצוואר].
"טוב, יבוא מחר - מה אני אגיד לו?"
"יבוא מחר, יבוא מחרתיים, יבוא בעוד שבוע! די, נמאס לי! את יודעת מה תגידי לו?"
"מה?
"תגידי לו: אני מת! אני אשכב פה עם תכריכים. שיחשוב שאני כבר לא בעולם הזה, שיעזוב אותי לנפשי!"
"טוב, איך שאתה רוצה."
למחרת בבוקר, הקבלן בא: "איפה אבו-קטרינה?"
האשה מתחילה לבכות: "אבו-קטרינה מת! אבו-קטרינה מת!"
[המספר מדגים איך תוך כדי אמירה האשה מראה על הגופה כביכול ביד אחת ובאותו זמן מנידה את ראשה ומסמנת בידה השניה: לא, לא, לא].
"טוב, מת מת, מה אפשר לעשות אללה ירחמו - אלוהים ירחם על נשמתו. אני כבר הולך להביא את החברים. נביא ארון מתים, נעשה אתו חסד של אמת, נקבור אותו כדת וכדין."
ההוא יוצא. אומרת לו: "אבו-קטרינה, מה יהיה?"
"המוות ולא העבודה!"
"מה המוות ולא העבודה? אתה רוצה למות באמת?"
אומר לה: "את יודעת מה? לא אכפת לי. העולם הזה מלא נשים, קבלנים, עבודות, בעיות, צרות - יותר טוב כבר להיות בעולם הבא. שם יהיה לי שקט, אסתלבט לי בגן עדן עם כל החוריות, הנשים היפות שמוחמד מזמן ליראיו."
"טוב, איך שאתה רוצה."
כעבור שעה קלה בא הקבלן עם חבר מרעיו, הביאו ארון מתים, שמו אותו בפנים והיידה לבית הקברות. כרו בור באדמה, הכניסו אותו, אבל מה - השאירו לו איזה צינור של אוויר [המספר מדגים בידיו] שיוכל קצת לנשום, שלא ימות באמת.
באמצע הלילה בא הקבלן עטוף לבנים כמו מלאך משמים עם כל החברים: סדינים לבנים. הקיפו את הקבר. מישהו פתח את המכסה של הארון ומישהו אחר צעק: "כל המתים החדשים שהגיעו הלילה יקומו לעבודת בית המקדש!"
אמר: "מה? גם פה, בגן עדן, יש עבודה, ועוד בחינם? יותר טוב כבר לעבוד בעולם הזה בשביל כסף!"
קפץ מהקבר, רץ הביתה. התחיל לעבוד, עשה כסף, נהייה אדם עשיר, אתם יודעים, הוא חבר שלי, אתמול הזמין אותי אליו, פתח לי שולחן, עשה לי כבוד! בסוף הסעודה הוציא שלושה שקים. שלושה שקים של זהב! אחד בשבילי, אחד בשביל יואל ואחד... בשביל זה שסיפר את הסיפור!
יום אחד התחילה תסיסה בממלכת הסולטן. אנשים התחילו לדבר נגד הסולטן: שהסולטן לא בסדר; שהסולטן לא ממלא את חובתו לעמו כראוי.
וכל כך למה? פרי יש בעולם – יפה לעין, טעים לחך, מושלם בצורתו ובתבניתו – דובדבן שמו. אך דא עקא (זו צרה), רק התחלת ליהנות ממראהו הטוב ומטעמו המשובח והנה חלף חודש וכבר אפסו הדובדבנים מן השוק וצריך לחזור ולחכות שנה שלמה עד שיופיעו שוב בשווקים, ואיך זה שהסולטן ירום הודו, הוא שיש לו מהלכים שם למעלה, לא נוקף אצבע, לא עושה דבר כדי שיהיו דובדבנים, לא רק חודש אחד בשנה, אלא חודשיים, שלושה ואף יותר.
התחילו אנשים לדבר נגד הסולטן. דיבר אחד, דיברו שנים, דיברה העיר כולה. הממלכה כולה גועשת ורועשת. מכל עבר מגיעים שליחים: "אדוננו הסולטן מרד מתרקם! מה לעשות?"
כינס הסולטן את יועציו. זה אומר הא וזה אומר דא. בסוף קם איזה יועץ זקן, אמר לו: "אדוני הסולטן יש לי איזו עצה שיכולה להציל את חייך בשעת הדחק."
אמר לו: "דבר!"
אמר לו: "אדוני הסולטן, ברחוב היהודים יש איזה סנדלר יהודי בשם שלמה, והוא איך אומרים בערבית, בְּעִיד מִינַכְּ – רחוק ממך, לא עליך – דומה לך שתי טיפות מים. עצתי לך: קח את הבן אדם, שים גלימת מלכות על כתפיו, כתר בראשו. שהוא יהיה לסולטן תחתיך, יעני, כפיל. והיה כי תקראנה מלחמה - חס וחלילה, יעלה העם על הארמון להשמיד להרוג ולאבד - שהוא יהיה כפרתך, ואתה תנצל."
"בסדר, הביאו אותו לפני."
יצאו הרצים דחופים ומבוהלים. באו אליו: "אתה שלמה?"
"כן."
"בוא אתנו אל הסולטן!"
"מה חטאתי, מה עוויתי, מה פשעתי?"
"שתוק! הסולטן רוצה אותך, אל תשאל שאלות!"
מסכן, הולך אתם. מביאים אותו לארמון, שמים גלימת מלכות על כתפיו, כתר על ראשו, אומרים לו: "אתה סולטן!"
"אני סולטן?"
"כן".
"ואני יכול לעשות מה שאני רוצה?"
"מה אתה רוצה לעשות?"
אומר: "תראו, לפני יומיים הלכתי ברחוב, מעדה רגלי. איזה אשה טובת לב הושיטה לי יד ברגע האחרון. אני רוצה להודות לה על טוב לבה - לתת לה חמישים דינר. אני יכול?"
"אתה סולטן! תיתן צו ויתנו לה."
נתן צו ונתנו לה. אחר כך הוא נזכר: "יש לי בן דוד, מסכן, לא הולך לו בחיים. אני רוצה לתת לו איזה דחיפה, ארבע מאות דינר זהב. הולך?"
"אתה סולטן. תיתן צו ויתנו לו."
בקיצור, התחיל לחלק מתנות לכל הקרובים והידידים - לזה מאה, לזה מאתיים, לזה ארבע מאות. פתאום הוא נזכר: "יש ברחוב אצלנו איזה סנדלר - פתח סנדלרייה מתחרה בדיוק מול הסנדלרייה שלי. אני יכול לסגור לו את הסנדלרייה?"
"אתה סולטן. תיתן צו ויסגרו לו." נתן צו וסגרו לו את הסנדלרייה.
כעבור כמה ימים מודיעים לו: "באה משלחת מטעם העם בעניין הדובדבן."
"שיכנסו."
באים לפניו משתחווים אפים ארצה: "אדוננו הסולטן, אתה יודע יש בעיה עם הדובדבנים. העם כועס העם מתמרמר, רוצים דובדבנים לא רק חודש בשנה, ואתה לא עושה דבר..."
הוא שומע, שומע. בסוף אומר להם: "תבואו בעוד שבוע, נראה מה אפשר לעשות."
כעבור שבוע שוב מגיעה המשלחת: "אדוננו הסולטן המצב הולך ומחמיר, איננו יכולים לעצור בעד ההמונים המתפרצים!"
אומר להם: "תנוח דעתכם, הכל בסדר. דיברתי עם מי שצריך לדבר, סידרתי הכל. אתם רוצים דובדבנים חודשיים? שלושה? כל השנה? - תקבלו."
"כל השנה? אדוננו הסולטן, הרי זה דבר נפלא! אנו הולכים לבשר את הבשורה לעם!"
אומר להם: "רגע, חכו רגע, סְטַנֶה שְׁווֹיֶה - יש בעיה קטנה!"
"בעיה? מה הבעיה?"
"תראו" הוא אומר להם, "מתברר שהדובדבן והרמדאן, צום הרמדאן, קשורים יחד בשורשם העליון קשר בל ינתק - אי אפשר להפריד ביניהם. אתם רוצים דובדבנים חודשיים? בסדר, אבל תצטרכו גם לצום חודשיים. אתם רוצים דובדבנים כל השנה? הולך, אבל אז תצטרכו לצום כל השנה. עכשיו מה שתחליטו, זה מה שיהיה."
ישבו החכמים על המדוכה, חשבו, חשבו, חזרו אליו אמרו לו: "אדוננו הסולטן, חודש רמדאן זה עד פה (המספר מראה בכף ידו על הצוואר) שיישאר המצב בעינו!"
מאז ועד היום יש חודש אחד דובדבן וחודש אחד רמדאן, כי החיים, רבותי, אם לא הבנתם את זה עד היום, זו עסקת חבילה!"
אתם יודעים איך בא הקפה לעולם? אתם לא יודעים. בואו ואספר לכם.
מספרים, ורק אללה הוא היודע אם אמת הדבר ואם לאו, שבאחד הימים ישב המלך שלמה, על כסא מלכותו אשר בירושלים, כשלפתע הופיע לפניו המלאך גבריאל, פתח לפניו ספר ואמר לו: "אדוני המלך, דע לך כי בעוד שבועיים ימים אתה מתבקש לעולם של מעלה. תמו חייך על פני אדמות, יעני, זמנך עבר!"
אמר לו: "מי? אני? המלך שלמה? החכם מכל אדם? אני צריך לעזוב את טוב העולם הזה ולעבור לעולם שכולו טוב?"
אמר לו: "מלך או אביון, חכם או טיפש, עשיר או רש – זה גורל כל האדם. אתה מלך. יודעים. זה לא פשוט בשבילך לעזוב ככה, יש לך עניינים לסגור, לכן נותנים לך התראה – נותנים לך הודעה שבועיים מראש. קבל את העניין בהבנה כי זו דרכו של עולם."
אחר כך סגר את הספר ואמר לו: " ביני ובינך, אם כל כך חשוב לך להמשיך ולחיות – יש בגן עדן מעיין של מי החיים. כל השותה מהם יחיה לעולם. רצונך, תשיג מן המים האלה ותשתה." אמר והלך לדרכו.
שלמה המלך לא התעצל. אתם הרי יודעים – הוא ידע שפת חיות ועופות. כינס אסיפה של כל החיות שבעולם: הפילים והאריות, הדובים והזברות, הנמרים והפרות והסוסים והגמלים, הכבשים והברווזים – כל החיות שבעולם. כולם התאספו ובאו, ניצבו לפניו בחצי גורן עגולה, כמו שאתם כאן מולי.
אמר להם: "מי מכן החיות, תעשה חסד עם מלכה ותביא לו ממי החיים אשר בגן עדן?"
קם הנשר הגדול, אמר: "אני!"
נתן לו המלך גביע גדול ומפואר עשוי זהב. אחז אותו הנשר בטפריו והמריא למרום. שלושה ימים ושלושה לילות, מעל ההרים ומעל הבקעות, מעל הכפרים ומעל הגאיות, עד אשר הגיע לשערי גן עדן, שאב לו ממי המעיין, וכעבור שלושה ימים נוספים הביא אתו את הגביע, שם אותו לפני המלך ואמר לו: "יחי המלך! בבקשה, שתה. שתה ותאריך ימים על ממלכתך!"
המלך שלמה מסתכל בגביע: לשתות או לא לשתות – מה אתם הייתם עושים? הייתם שותים? – חשב לעצמו: זה לא דבר פשוט. צריך להתייעץ.
עוד פעם עשה אסיפה של כל החיות שבעולם, הקרנפים הנמרים, הדובים, האריות, הנמלים והחוגלות, הדגים והאיילות. אמר להם: "ככה וככה. יש לי פה את מי החיים. מה אתם אומרים? לשתות או לא לשתות?"
כל החיות צועקות במקהלה: "לשתות! לשתות!"
"כולם בדעה אחת?"
אומרים לו: כן.
"לא חסר אף אחד?"
מסתכלים סביב, רואים – השועל חסר!"
"אה, איפה בן הבלייעל הלז? מהרו והביאו אותו לפני!"
יצאו הרצים דחופים ומבוהלים להביא את השועל לפני המלך. בא השועל, עומד לפני המלך – אוזניו שרוכות על כתפיו, זנבו משתלשל בין רגליו, כולו רועד.
פונה אליו המלך שלמה: "אנחנו, המלך שלמה, ציווינו להביאך לפנינו ולא באת!"
אומר לו: "כן, אדוני המלך, אתה יודע, יש לי אשה בבית, ילדים חולים..."
"טוב, טוב! שמענו וסלחנו. עכשיו אמור לי ידידי השועל – יש לי פה לפני את מי החיים. מה אתה אומר – לשתות או לא לשתות?"
השועל חושב רגע מרים את ראשו מסתכל ימינה מסתכל שמאלה, אומר: "מ... מה אומרות החיות האחרות?"
"כולם אומרים לי לשתות."
"טוב, בסדר, שתה אדוני המלך, שתה ותאריך ימים על ממלכתך!"
אומר לו: "רגע, רגע, חכה רגע. אתה שועל, ערמומי שבחיות ופיקח שבהן – אל תגיד לי מה שאומרים כולם. אמור לי את האמת – מה אתה חושב? אמור ואל תחשוש."
השועל שומע את זה, שותק רגע ארוך, אחר כך אומר לו: "אדוני המלך, אם אתה שואל אותי ככה, האמת אגיד לך, עצתי לך: אל תשתה!
ולמה? ראה, היום אתה מלך מפואר על ממלכתך, מוקף ידידים ורעים. מחר – כל ידידיך ורעיך ימותו על פניך, תישאר ערירי ובודד בעולם, וחוץ המזה אומרים: העולם כמו גלגל; היום אתה למעלה, מחר אוּפּס, יתהפך עליך הגלגל, תמצא את עצמך בשפל המדרגה, תמצא את עצמך בלי ידידים, בלי משפחה, בלי עושר בלי כבוד – מי יודע – אולי יבוא מלך כביר ממך ויוריד אותך מגדולתך. תמצא את עצמך בשאול תחתיות. למה לך? עזוב את העולם היום כאשר אתה בשיא התפארת. יזכרו אותך לעד ולנצח נצחים כגדול המלכים שהיו מאז ומתמיד. עצתי לך – אל תשתה!"
המלך שמע את זה, חשב רגע, אמר לו: "אתה צודק!"
פנה אל הנשר, אמר לו: "קח את מי הגביע חזרה לגן עדן!"
טוב, פקודה זה פקודה. תפס הנשר את הגביע בטפריו, המריא למרום – שלושה ימים ושלושה לילות, מעל ההרים ומעל הגאיות, עד אשר הגיע לשערי גן עדן וערה חזרה את מי הגביע אל תוך המעיין.
אבל מה – בדרכו לגן עדן, בהיותו מעל תימן, פרצה סערה עזה, וכנפיו רטטו קמעא, וכמה טיפות ממי הגביע נשרו על אדמת תימן. בכל מקום שנפלה טיפה, צץ ועלה שיח של קפה.
מאז אומרים הערבים: הקפה הוא מי החיים! לחיים!
היה פעם בן אדם אחד שלא עבד יותר מדי קשה. היה יושב בכורסה, קורא עיתון. היו באים אליו החברים: "מה הבטלה הזאת לך? מה זה כבר אין עבודה בעולם?"
"עבודה?"
היה אומר להם, בחייכם, אתם ראיתים מישהו שעשה כסף מעבודה? דברים בטלים! כסף זה לא מעבודה. אתם רוצים לדעת איך עושים כסף ומהר? אני אגיד לכם! זה לא סוד. כל מה שצריך זה לחכות בסבלנות וכשמגיע המזל – לתפוס אותו בשתי ידיים ולא להרפות! זה כל הסוד. אתם עוד תראו."
טוב, שיעשה כרצונו. יום אחד הבן-אדם יושב כהרגלו בכורסא קורא עיתון. פתאום הוא רואה בעמוד האחורי איזו ידיעה קטנה, שאי שם באוקיינוס השקט מצאו אי עם קיקלופים, אתם יודעים אלה עם עין אחת בראש.
"זה המזל שלי!" הוא אומר, "כל אחד חושב זה סתם סקופּ, איזה ברווז עיתונאי, אבל אני אומר לכם: זה המזל שלי! אני הולך לצייד ספינה, להפליג לאי הזה, לתפוס קיקלופ ולהכניס אותו לתוך כלוב: 'אדוני, רוצה לראות קיקלופ – שים דולר! גברת, רוצה לראות איש עם עין אחת – שימי דולר!' שים דולר! שימי דולר! תוך שבוע אני ממלא את הכיסים, גוזר קופון והופך למליונר!"
ומה אני אגיד לכם, באמת הלך, שכר יכטה ויצא לים. יום, שבוע חודש – עולים יורדים על הגלים. יום אחד הוא רואה מרחוק רצועת אדמה.
"תביאו לי משקפת!"
מסתכל, מסתכל – וואלה! על החוף עומד בן אדם עם עין אחת באמצע, קיקלופ מארץ הקיקלופים.
"מהר מהר! תביאו את הסירה! תביאו את המשוטים! תעמיסו את הכלוב! מהר מהר!"
תח, תח, תח חותר לחוף. איך שהוא מגיע לחוף מתנפלים עליו שני קיקלופים תופסים אותו, שמים אותו בכלוב: "אדוני, רוצה לראות עם שתי עיניים – שים דולר!"
תוך שבוע מילאו את הכיסים, הפכו למיליונרים.
אז זה מה שאני אומר לכם – בחיים הכל מזל; תלוי רק של מי...
היה פעם חסיד אחד שהיה מספר סיפורים מופלא. אומרים שהחל לספר לאחר ששמע סיפורים מפיו של רבי זלמן. הוא עצמו נהג לומר: "משול הייתי לתינוק העומד להיוולד ורבי זלמן היה המיילדת". תחילה לא חשב עצמו למספר סיפורים אלא רק למישהו המספר אגב אורחא. מעט מעט החלו אנשים לחזר אחריו כדי לשמוע את סיפוריו. הם הזמינוהו לסעודות רק על מנת להאזין לסיפורים שעתיד היה לספר בעקבותיהן. בסופו של דבר הגיע יום שנטש בו את עבודתו הקודמת ויצא לחפש את מזלו כמספר סיפורים.
שמו של אותו מספר היה רבי ראובן בן שמעון. להוציא הזמנים שסיפר סיפורים, לא היה ביישן גדול ממנו ודבריו לעו בפיו. אך ברגע שהחל לספר סיפור היו בישנותו וגמגומו כלא היו. כל מלה שבקעה מפיו דמתה לחבל שמשך את המאזין לתוך עולם אחר, עולם הסיפור, ואומרים שאיש מאלו שנכנסו לאותו עולם לא יצא ממנו בלא שחל בו שינוי כלשהו.
והנה, אם להודות על האמת, רבי ראובן לא סיפר הרבה סיפורים. בעוד שאמתחותיהם של מספרים אחרים היו גדושות בסיפורים כחול על שפת הים, היו לרבי ראובן רק סיפורים מעטים. כאשר שאלוהו על כך הסביר תמיד שהוא מספר רק סיפורים הגורמים ללבו לצאת במחול וכל מי ששמע אותו מספר סיפור יכול היה להבין זאת, כיון שרבי ראובן היה שבוי בקסמו של הסיפור שסיפר כמו מאזין השומע אותו לראשונה ולעתים קרובות היה הסיפור מביא אותו לידי דמעות או גורם לו לפרוץ בצחוק עליז וחסר מעצורים.
פעם אחת סיפר רבי ראובן את הסיפור על הנער מרדכי שהובא אל הרבי מקרלין לאחר שאפסה תקוותם של הוריו לראותו מתייחס ברצינות ללימודיו. הרב הרעים בקולו ואמר להוריו שישאירו את הנער אצלו והוא כבר ידאג לכך שישקוד על לימודיו. ההורים השאירו את הנער הנבעת בידיו, אך ברגע שיצאו מן הבית ניגש הרב אל הילד חיבק אותו ובמשך שעה ארוכה אימץ אותו בשקט ללבו. כאשר חזרו ההורים שב הרב והרעים בקולו והודיע להם כי הילד קיבל ממנו שעור שלא במהרה ישכח. הנער גדל והיה למורה הלכה דגול ורב חסד ולא אחת היה אומר שהפעם הראשונה שהבין כיצד יש ללמד תורה הייתה בעת שהרבי מקרלין אמצו אל לבו.
והנה, בין המאזינים לסיפור הייתה אשה צעירה שהסיפור נגע מאוד ללבה והיא פנתה אל רבי ראובן בבקשה תמוהה – שיספר את הסיפור פעם נוספת. מספר סיפורים אחר היה אולי מסרב לבקשה כזו, אבל לא כך נהג רבי ראובן. הוא שב וסיפר את הסיפור בחוזרו כמעט מלה במלה על הנוסח שסיפר קודם לכן, ועם זאת היו כל אלה ששמעו את הסיפור בפעם הראשונה תמימי דעים שאם גם היו המלים אותן מלים, הסיפור כולו היה שונה לחלוטין. כיצד יתכן הדבר?
רבי חיים אליה שנוכח בזמן האירוע שאל את רבי זלמן מה דעתו על עניין תמוה זה בהוסיפו: "והדבר המוזר ביותר, רבי, הוא שבשומעי את הסיפור בפעם הראשונה היה זה כאילו אבי שלי מחבקני ומאמצני אל לבו, אך בפעם השנייה ששמעתי את רבי ראובן נדמה היה לי שהוא מדבר בקולה של אמי." על כך השיב לו רבי זלמן: "הדבר הוא כך משום שלרבי ראובן המלים הן בבחינת תווים שעל פיהם הוא מנגן. הן משמשות לו רק כציוני דרך ואין הן מטרה בפני עצמה. הבקשה לחזור על הסיפור פתחה את רבי ראובן למוסיקה חדשה שבאמצעותה יכול היה לספר את הסיפור. כשם שלניגון של קריאת התורה יש אופי מז'ורי בעוד שבהפטרה קולטת אוזננו גוון מינורי, כך גם פקחו אוזניה של האשה הצעירה את פיו של רבי ראובן כמאמרו של רבי אברהם יצחק הכהן: "יש אוזניים שלהן הכוח לפתוח פיות". רבי ראובן מספר את סיפוריו כאילו הם יצירות מוסיקליות המנוגנות לראשונה והוא שב ומגלה כל פעם מחדש את המוסיקה הטמונה בהם. ענינו איננו במלים עצמן אלא במה שעומד מאחוריהן."
היה פעם איכר שהיו לו שלושה בנים. יום אחד כאשר הבנים היו כבר כמעט אנשים בוגרים, הוא הלך לאסטרולוג כדי שיקרא את ההורוסקופים שלהם. הוא נתן לאסטרולוג את תאריכי הלידה שלהם והאסטרולוג בדק את מצב הכוכבים בזמן לידתם וערך את המפות האסטרולוגיות שלהם ואז הוא אמר: "אדוני, יש לי את ההורוסקופים לכל שלושת הבנים: בן הזקונים שלך – הוא יהיה כהן."
"או, נהדר!!" אמר האיכר.
"והבן האמצעי – הוא יהיה עורך דין."
"או, נפלא, נפלא!"
"אבל הבן הבכור, אדוני, לא הייתי רוצה לספר לך."
"הו, ספר, ספר לי!"
"טוב... הבן הבכור, הוא... טוב, כאשר הוא יגיע לשנתו העשרים ואחת, בדיוק ביום הולדתו העשרים ואחד הוא יתלה."
"יתלה? הבן שלי? זה בלתי אפשרי. בני הבכור הוא בחור טוב. הוא לא עשה מעולם משהו רע."
"אני מצטער", אמר האסטרולוג, "אבל הוא עומד להיתלות. זה הגורל שלו. זה כתוב בכוכבים. אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות."
וכך כשל האיכר מביתו של האסטרולוג החוצה, מזועזע לחלוטין. מה הוא הולך לעשות? בנו הבכור יתלה בגיל עשרים ואחת! אתם מבינים, לאב היה רכוש רציני והוא עשה את כל הצעדים הנחוצים כדי שבהגיעו לגיל עשרים ואחת יקבל הבן את הרכוש הזה.
עכשיו, מה בדיוק יקרה? האם הממשלה שתתלה אותו תוכל לשים את ידה גם על הרכוש? והקלון שיומט על משפחתו... הו, אסור שזה יקרה – הוא אמר לעצמו – אסור שזה יקרה!
והוא הקשה את לבו. כאשר הגיע הביתה הייתה החלטתו נחושה: בני הבכור לא יתלה ביום הולדתו העשרים ואחת. הוא לא יתלה כיוון שהוא כבר יהיה מת מעודף עבודה קשה, עבודת פרך.
למחרת בשעה חמש לפנות בוקר הוא שלף את הבן מהמטה, הביא אותו לשדה והטיל עליו כמות כזאת של משימות שאפילו לעשרה אנשים זה היה יותר מדי.
הוא אמר לו שלא יעיז לחזור הביתה עד שישלים את כל העבודה. ומה אגיד לכם – הבן הבכור עבד, עבד, עבד. הוא לא עצר בשביל לאכול, לא עצר בשביל לשתות, לא נתן לעצמו רגע אחד של מנוחה... הוא רצה לרָצות את אבא שלו והוא היה בן צייתן, אז הוא המשיך לעבוד עוד ועוד וחזר הביתה רק בשתים לפנות בוקר. הוא כשל פנימה, מת מעייפות. אבא שלו היה עדין ער.
"אבא," הוא שאל אותו, "למה אתה מעניש אותי? מה עשיתי?"
"אה, לא עשית שום דבר. אני רק מנסה אותך כדי להיות בטוח שאתה ראוי לירושה שאני עומד לתת לך כאשר תגיע לגיל עשרים ואחת."
ולמחרת היום – אותו דבר. בחמש לפנות בוקר שלח אותו לשדות לעבוד ושוב הוא חזר הביתה יותר מת מאשר חי ושוב הוא שאל את אבא שלו: "אבא, מה עשיתי? מדוע אתה מעניש אותי?" ואבא שלו שוב אמר: "מה פתאום, אני לא מעניש אותך. אני בודק אם אתה ראוי לירושה הזאת."
וככה זה נמשך שבוע שלם ובסופו של אותו שבוע, טוב, הבן הבכור המסכן הזה – הוא היה חצי מת, והוא ידע שהוא ללא ספק ימות אם הוא יישאר שם. הוא החליט לעזוב את החווה והוא הלך אל אבא שלו ואמר לו: "אבא, אני עוזב את החווה. אני עוזב אותך. אני הולך לי לדרכי. אני מתכוון ללכת כל כך רחוק עד שלעולם לא תראה אותי שנית. אינני יכול להישאר כאן. אני אמות אם אשאר כאן. אבל לפני שאני הולך אתה מוכן להסביר לי בבקשה במה כל העניין?"
ואבא שלו אמר: "בסדר. בהנחה שאתה הולך מכאן, אני אומר לך: אתה מבין, הלכתי לראות אסטרולוג. רציתי שיקרא את ההורוסקופ שלך, שלך ושל האחים שלך, והוא אמר לי: 'בן הזקונים שלך – הוא עומד להיות לכהן, והבן השני עומד להיות עורך דין', אבל אתה, בני, הוא אמר לי שכאשר תגיע לגיל עשרים ואחת, בדיוק ביום הולדתך העשרים ואחד, אתה עתיד להיתלות!"
"זה מה שהוא אמר? אני אתלה?"
"כן, אתה. זה מה שהוא אמר."
למשך דקות ארוכות, הבן הבכור לא אמר דבר ואז לבסוף הוא אמר: "טוב, אבא, אם בזה מדובר, אני ארחיק נדוד כך שכאשר זה יקרה, אף אחד כאן לא ישמע על זה והמשפחה שלי לא תעטה כלימה בגללי. אתה יכול לתת את הירושה שלי לאחים שלי." והוא הלך לדרכו.
אבל לפני שעזב, הוא אמר שלום לאמו והיא בכתה מכיוון שזה היה הבן האהוב עליה. היא התייפחה והיא אמרה: "בני, בני, מה יהיה עליך? אתה יוצא אל העולם הגדול ואין לי שום חברים, שום קרובים שאוכל לבקש מהם לדאוג לך. ראה, עליך להבטיח לי משהו. בכל מקום שתלך לחפש עבודה, מצא את הכנסייה הקרובה ושא תפילה למלאך השומר שלך. אתה יודע שלכל אחד מאתנו יש מלאך שדואג לו, ואם תתפלל למלאך השומר שלך אני אדע שמישהו משגיח עליך."
כמובן שהוא הבטיח לאמו שהוא יעשה זאת ואז הוא יצא לדרך. עכשיו, העבודה היחידה שהוא הכיר הייתה עבודת החווה, לכן הוא השיג לעצמו עבודה בחווה שכנה וכאשר נגמרה שם העבודה הוא הלך לחווה אחרת מרוחקת קצת יותר. אבל הוא לא שכח את ההבטחה שנתן לאמא שלו. בכל פעם ששינה מקום עבודה, הוא היה ניגש לכנסייה הקרובה, נכנס פנימה, כורע על ברכיו ונושא תפילה למלאך השומר שלו.
וכך חלף הקיץ והחל הסתיו והאיש הצעיר צעד בדרך בחיפוש אחרי עבודה חדשה. הוא חלף על פני בחור צעיר בן גילו שישב לצד הדרך והבחור הזה ברך אותו לשלום: "בוקר טוב. לאן אתה הולך?"
"בוקר טוב. אני מחפש עבודה."
"אה, גם אני. גם אני מחפש עבודה. בוא נלך ביחד."
הם הלכו אם כך ביחד ואיכר אחד שכר אותם לעבודת הקציר. הו, הם שהו שם ששה שבועות בחווה הזו. הייתה הרבה עבודה. הם עבדו יחד טוב מאוד. הם הפכו לחברים טובים. חברים כל כך טובים עד שכאשר האיכר פיטר אותם עם סיום הקציר הם החליטו להישאר יחד ולחפש עוד עבודה. הם הידפקו על דלתו של איכר אחר, אבל לא, האיכר הזה לא היה זקוק להם. כל העבודה כבר נגמרה. וכי מי ילך לשכור פועלים בחורף? חווה אחרי חווה נעלה את שעריה בפניהם.
הם החליטו אם כך שהם יפסיקו לחפש עבודות חווה וילכו אל העיר לראות איזה עבודה ניתן למצוא שם. הם הגיעו במסעם לעיר ששכנה על חוף הים ושם הייתה מספנה ובחוץ היה שלט שעליו כתוב "מבוקשים פועלים."
"אה", אמר הצעיר, "הם בונים כאן ספינות. זאת לא עבודה שאני יודע לעשות."
אבל החבר שלו אמר: "אה, אל תדאג, יש לי ניסיון. אני אלמד אותך."
הצעיר דפק אם כך על הדלת ובעל המספנה פתח את הדלת ואמר: "כן?"
"שלום, אנחנו מחפשים עבודה."
"יש לך ניסיון?"
"לא, אין לי, אבל לחבר שלי יש ניסיון והוא הולך ללמד אותי."
"טוב, אני חושב שיש לי צורך בעוד כמה ידים עובדות. בואו תכנסו ונראה מה אתם יכולים לעשות."
הבחור הצעיר וחברו נכנסו פנימה. וואו! זה היה מקום שוקק חיים המספנה הזאת. היה שם צוות של עשרה אנשים בצד אחד ועוד צוות של שמונה בקצה השני ועוד ארבעה-עשר אנשים שבנו ספינה נוספת, אבל בעל העסק הביא אותם למקום שנועד רק לשניהם. הייתה שם ערמה גדולה של עצים.
"תתחילו עם השדרית", הוא אמר להם, "אתם תעבדו פה על ספינה לבדכם, ואני אראה איך אתם מתקדמים.
שניהם התחילו אם כך לבנות ספינה משלהם. ואתם יודעים – האיש הצעיר למד כל כך טוב והחבר שלו לימד אותו כל כך טוב עד שבפחות משלושה שבועות הם השיגו את הצוותים האחרים, אף על פי שבכל אחד מהם היו הרבה יותר פועלים והם התחילו הרבה לפניהם.
הם השיגו אותם ואחרי שבועיים נוספים הם סיימו את השדרית. כולם היו נדהמים מאיכות העבודה שלהם.
כאשר נגמרה בניית השדרית אמר לו החבר: "אתה יודע מה השלב הבא? הליווח, הכיסוי בלוחות עץ. מדוע שלא תלך לבית של בעל העסק ותראה אם אפשר לקבל ממנו את העץ בשביל הליווח?"
הצעיר הלך אם כך לביתו שלך בעל העסק ובדיוק לפני שעמד לדפוק על הדלת נפתח החלון הסמוך לדלת הראשית והנערה הנחמדה ביותר שראה אי פעם בחייו ניצבה שם ואמרה לו: "בוקר טוב איש צעיר, האם באת לבקר אותי?"
"או, גברת", הוא אמר, "הלוואי והייתי יכול, אבל באתי לכאן לדבר עם אבא שלך בענייני עסקים. אני זקוק ללוחות בשביל הספינה."
"אה, טוב", היא אמרה לו, "אני אלך לקרוא לו." והיא הלכה לקרוא לאבא שלה.
האב היה מאוד מאוד מרוצה ממה שהם עשו והוא נתן להם את הלוחות והצעיר לקח את כל החומרים למספנה והוא והחבר שלו עבדו ועבדו במשך חמישה שבועות נוספים וכל הלוחות הותקנו במקומם ואז אמר החבר שלו: "בסדר. השלב הבא הוא התרנים. לך בקש ממנו את החומרים הדרושים."
הבחור הצעיר בא אם כך שוב אל הבית, הסתכל על החלון, וכמו שעון – לפני שהייתה לו הזדמנות לדפוק על הדלת, נפתח החלון ושם היא הייתה, אותה נערה יפיפייה.
"בוקר טוב, איש צעיר", היא אמרה לו, "האם הפעם באת לבקר אותי?"
"או, הייתי שמח לעשות זאת, אבל גם הפעם זה ענייני עסקים. אני צריך לקבל את חומר הגלם עבור התרנים."
"טוב, אני אלך לקרוא לאבא, אבל לפני כן, אפשר לשאול אותך שאלה? האם אתה נשוי או רווק?"
"אה, אני רווק."
"אה, איזה תשובה יפה! עכשיו אלך לקרוא לאבא שלי."
האב הגיע והיה מרוצה מאוד לגלות מה הם הספיקו לעשות. הוא נתן לו את התרנים, או נכון יותר את החומרים הדרושים להתקנת התרנים, והאיש הצעיר לקח אותם חזרה למספנה. הוא והחבר שלו עבדו ארבעה שבועות והתרנים נקבעו במקומם ואז אמר החבר:
"השלב האחרון – מפרשים. לך בקש אותם ממנו."
אה, הבחור הצעיר צעד בלב שמח אל ביתו של בעל העסק וכמו שעון – החלון היה פתוח לרווחה ושם היא הייתה שוב, הנערה היפיפייה.
"בוקר טוב איש צעיר!"
"שלום גברתי, נחמד לראות אותך שוב."
"אה, האם באת לראות אותי הפעם?"
"הו גברתי, הלוואי והייתי יכול, אבל באתי לקבל את המפרשים. בשביל זה באתי."
"בסדר, אלך לחפש את אבא, אבל לפני שאעשה את זה, אפשר לשאול אותך שאלה? האם אתה מאוהב במישהי?"
הוא הסמיק: "אף פעם לא חשבתי על זה."
"ובכן", היא המשיכה, "אני מאוהבת. מאוהבת בך! אתה רוצה לשאת אותי לאשה?"
"הו, כן גברתי. כמובן שאני רוצה! אה... חכי רגע, מוטב שאשאל בעצת ידידי. אני לא אוהב לעשות דברים בלי להתייעץ אתו. אנחנו צוות, את יודעת. חכי כאן. אל תזוזי!" והוא רץ חזרה למספנה.
החבר שלו שאל: "נו, מה עם המפרשים? אתה לא מתכוון להביא את המפרשים?"
"עזוב את המפרשים. יש משהו יותר חשוב! נחש מה קרה! הבת של בעל הבית – היא רוצה להתחתן אתי. מה אתה אומר?"
"אני חושב שזה רעיון טוב. היא נערה נחמדה. אתה צריך להתחתן אתה."
"אה, חכה עד שאגיד לה!" והוא חזר בריצה לחלון ואמר: "החבר שלי אומר 'כן'!"
"נהדר", היא אמרה, "אבל עכשיו, באיזה תאריך?"
"איזה תאריך?"
"באיזה תאריך נתחתן?"
"אה, אני הולך לשאול את החבר שלי!" והוא רץ חזרה למספנה.
"מה עם המפרשים?"
"או, עזוב את זה. היא רוצה לדעת באיזה תאריך כדאי שנתחתן?"
"טוב", אמר החבר, "אני חושב שאנחנו צריכים לגמור קודם את הספינה, אז אם אתה הולך להתחתן... אם נשיק את הספינה בבוקר, תוכל להתחתן אחר הצהרים."
"איזה רעיון נהדר. אני רץ לספר לה." הוא יצא מהמספנה ורץ חזרה לחלון וקרא: "אחרי ההשקה."
"בסדר", היא אמרה, "אחרי ההשקה. עכשיו אלך לקרוא לאבא."
אבא שלה בא וגילה שהבחור הצעיר רוצה לא רק בד למפרשים, אלא גם את ידה של בתו, והוא נתן לו את ברכתו. נתן לו אותה בשמחה! מכיוון שהיא הייתה בתו היחידה, אתם מבינים, ובאותם ימים נשים לא הורשו לנהל עסקים בעצמן והוא ידע שמי שיישא את בתו לאשה יהיה בסופו של דבר גם מנהל המספנה. הוא רצה שהיא תתחתן עם בחור נבון והגון שיודע לעבוד כמו שצריך ולאיש הצעיר היו כל שלוש התכונות, לכן הוא נתן את הסכמתו לנישואין ונתן לו בד למפרשים.
הבחור הצעיר לקח אותם חזרה למספנה והוא והחבר שלו הכינו את המפרשים והתקינו אותם בספינה וששה שבועות אחר כך הספינה הייתה מוכנה.
זה היה בוקר נפלא של אביב כאשר הספינה הושקה. כל עובדי המספנה היו נרגשים מאוד. זאת הייתה הספינה הראשונה שהושקה באותה שנה וכולם היו נרגשים גם בגלל שהם עמדו להיות אורחים בחתונה באותו יום אחר הצהרים.
אבל בדיוק לפני התחלת הטכס החבר של הבחור הצעיר אמר לו: "עכשיו אני רוצה לבקש ממך טובה. אני יודע שהיום זה יום נישואיך והלילה זה ליל הכלולות, ואתה תרצה קרוב לודאי להיות לבד עם רעייתך, אבל אני תוהה – אכפת לך להזמין אותי לארוחת הערב שלכם הלילה? והאם נוכל לאכול בחוץ בגן תחת כיפת השמים, רק אנחנו, אתה וכלתך ואני?"
"אינני רואה סיבה מדוע לא." אמר הצעיר, "אבל אני אשאל אותה רק בשביל להיות בטוח."
והיא אמרה: "בטח, איזו שאלה. הוא החבר הכי טוב שלך. כמובן שהוא יכול לבוא לארוחת הערב."
ואז התחיל הטכס והם נישאו.
כל האנשים שהוזמנו לחתונה הרימו כוס לחיי הזוג הצעיר ואיחלו להם שפע ברכות והרבה אושר. אבל אז התחיל להיות מאוחר, התחיל להחשיך והצללים התארכו והאורחים הלכו לדרכם.
המשרתים קיבלו הוראה לערוך שולחן בגן לשלושה אנשים והבחור הצעיר יחד עם אשתו והחבר ישבו לאכול ארוחת ערב.
זאת הייתה ארוחה נהדרת. המשרתים יצאו ובאו והגישו כל מיני מנות ושלושתם צחקו ופטפטו והשעה הייתה כבר די מאוחרת. בסופו של דבר הסתיימה הארוחה והכלים הוסרו והם ישבו בשקט ליד השולחן. הצעיר חייך אל אשתו והיא חייכה אליו חזרה והוא הסיט את הכסא שלו והצמיד אותו לכסא שלה ואז רכן והניח את ראשו בחיקה, עצם עיניו ונרדם.
עכשיו, זה היה הרגע שבו החבר שלו קם ואמר לנערה: "אל תפחדי. רק אל תזוזי ואל תוציאי מלה מהפה."
והיא הסתכלה עליו מופתעת כי רגע לפני כן הם עוד צחקו והתבדחו יחד ועכשיו החבר של בעלה נראה כל כך רציני.
הוא ניגש אליה והרים את הבעל הישן בזרועותיו והניח אותו על השולחן. וברגע שעשה את זה הבחינה הנערה שבשמי הלילה נפתח סדק ומתוך החור בשמים השתלשל וירד חבל עבה עם לולאה בקצהו.
היא פנתה לעבר החבר של בעלה,
אבל הוא התרה בה לבל תזוז
ולבל תדבר
והיא צייתה לו.
כשהגיע החבל למטה
לקח החבר את הלולאה,
כרך אותה על צווארו של הבחור הצעיר
והידק את החבל.
וכאשר עזב את החבל
התחיל החבל להתרומם
מושך את החתן אתו.
והאשה הצעירה הסתכלה מוכת אימה בבחור העולה אל תוך השמים האפלים.
כמה זמן ישבה שם מסתכלת כלפי מעלה – לא היה לה כל מושג, אבל היא נשארה חסרת תנועה ולא הוציאה מלה מהפה. לבסוף היא ראתה את בעלה יורד חזרה – כפות הרגליים, הרגליים ואז הגוף כולו והצוואר שלו היה נתון עדין בלולאה ועל פניו היה עדין החיוך של אדם חולם.
למטה, למטה, למטה הוא ירד והחבר שלו חיכה.
הוא לקח אותו שוב בזרועותיו,
הניח אותו על השולחן,
שחרר את הלולאה,
והחבל עלה חזרה אל תוך השמים
ונעלם.
ואז לקח החבר את הבחור הצעיר
והושיב אותו חזרה בכסא,
הניח את ראשו חזרה בחיק רעייתו
ואז התיישב במקומו
ליד השולחן.
פתאום פקח הצעיר את עיניו, התיישב, הביט סביבו ואמר: "או, או, אני מצטער. אני נרדמתי. אני בטח חלמתי. היה לי חלום מוזר ביותר – אתם יודעים מה חלמתי? חלמתי שאני צף בשמים והיה משהו כבד על צווארי."
"זה חלום מוזר." אמר החבר, "תגיד לי, יש לי איזה שאלה לשאול אותך: אתה יודע איזה יום היום?"
"כמובן, זה יום נישואי... אה, חכה רגע... זה יום הולדתי העשרים ואחד. או, לא, אני עומד להיתלות היום!"
"לא, אתה לא עומד להיתלות.” אמר החבר, "אני כבר תליתי אותך."
"אתה תלית אותי?"
"כן. אתה לא צריך לדאוג יותר בקשר לזה. אבל יש לי עוד שאלה אליך: אתה יודע מי אני?"
"לא." אמר הצעיר, "אני לא יודע מי אתה."
"אני המלאך השומר שלך." אמר החבר, "אני הבאתי אותך לכאן, לימדתי אותך מקצוע וסידרתי שתפגוש את אשתך. עכשיו יש לך בית, יש לך עתיד, יש לך עבודה ומקצוע. אתה לא צריך לדאוג יותר. יברך אלוהים את שניכם!"
הוא קם ממקומו והלך לדרכו ומאז הם לא ראו אותו יותר. אבל הם התפללו אליו כל יום מימי נישואיהם שהיו ארוכים ומאושרים.
לפני שנים רבות חי סוחר צעיר בשם קִירְזַאי. באחד הימים נאלץ קירזאי לרגל עסקיו לנסוע לכפר טְשִיגןָ, כמאתיים ק"מ ממקום מושבו. בנסיבות רגילות היה בוחר בדרך עקיפין העוברת למרגלות ההרים; דרך שהייתה מאפשרת לו לערוך את מסעו בצל ההרים, מוגן מן החמה הקופחת, אך בפעם הזו היה קירזאי דחוק בזמן; היה עליו להגיע לטשיגן מוקדם ככל האפשר, על כן החליט להגיע למטרתו בקו ישר כשהוא חוצה את מדבר סִיר-דַרְיָה.
מדבר סִיר-דַרְיָה ידוע בשמש היוקדת שלו ורק מעטים מעיזים להסתכן ולחצות אותו. אף על פי כן השקה קירזאי את גמלו, מילא את נאדות המים שלו ויצא לדרך.
שעות אחדות לאחר שיצא לדרכו החלו רוחות המדבר לנשוב בחוזקה. קירזאי רטן לעצמו והאיץ בגמלו. לפתע עצר מוכה תימהון. במרחק מאה פסיעות ממנו התחוללה סופה אדירה. מעולם לא ראה משהו דומה לזה. הסופה הטילה אור ארגמני סביב סביב; אפילו החול שינה את צבעו. קירזאי היסס: האם עליו ללכת בדרך עקיפין כדי לא להתמודד עם התופעה המוזרה הזו, או שמא עליו לפלס דרכו ישר קדימה? קירזאי נחפז מאוד. הוא חש שאין הוא יכול להרשות לעצמו דרך איטית יותר. הוא הרכין על כן את ראשו, כיווץ את כתפיו ושעט קדימה.
להפתעתו ברגע שחדר לתחום הסערה, שככה מאוד הרוח ושוב לא הצליפה בחדות על פניו. הוא חש מרוצה מכך שקיבל את ההחלטה הנכונה. אך לפתע נאלץ לעצור שוב. במרחק פסיעות אחדות קדימה הבחין בדמות אדם שרועה על הקרקע סמוך לגמל מוברך. קירזאי מיהר לרדת מגמלו כדי לראות מה התקלה.
ראשה של הדמות היה עטוף ברדיד אך קירזאי יכול היה לראות שאדם זקן לפניו. הזקן פקח את עיניו, הסתכל בקירזאי במבט בוחן ואז לחש בקול צרוד:
"האם זה... אתה?"
קירזאי צחק והניד בראשו. "מה? אל תגיד לי שאתה יודע מי אני! האם פשטה תהילתי במדבר סִיר-דַרְיָה? אבל אתה, זקן, מי אתה?"
הזקן לא השיב דבר, וקירזאי המשיך ואמר:
"בכל מקרה, אינך בקו הבריאות. לאן מועדות פניך?"
"אל גִּיבַּה." נאנח הזקן, "אבל אין לי יותר מים."
קירזאי שקל את הדברים בדעתו. לבטח יוכל לחלוק מעט ממימיו עם הזקן, אך אם יעשה כן, יסתכן בכך שיחסרו מים לו עצמו. אך הוא לא יכול לעזוב את הזקן סתם כך. אדם אינו כלב שתניח לו לגווע בלי מבט נוסף.
'לעזאזל עם כל תוכניותי', חשב קירזאי, 'אם אזקק למים כל שעלי לעשות הוא לפלס לי דרך אל השביל שלרגלי ההרים. חיי אדם חשובים יותר מפגישת עסקים!'
הוא עזר לזקן ללגום מעט מים, מילא אחד מן הנאדות שלו וסייע לו לעלות על גמלו.
"המשך ישר בדרך זו", אמר לו בהצביעו לכיוון שבא ממנו, "ותגיע לגיבה תוך שעתיים."
הזקן החווה בידיו תנועה של הכרת תודה. בטרם עזב את המקום הביט רגע ארוך בקירזאי וביטא מלים מוזרות אלה: "יום אחד, המדבר ישלם לך."
הוא דרבן את גמלו והפנה אותו לכיוון שקירזאי הורה לו. קירזאי המשיך בדרכו. הוא החמיץ את שעת הכושר שחיכתה לו בטשיגן, אך הוא חש שלם עם עצמו.
חלפו שלושים שנה. לרגל עסקיו היה על קירזאי לעשות תכופות את הדרך בין גיבה לטשיגן. הוא לא הפך לאדם עשיר, אך מה שהרוויח די היה בו כדי לקיים בכבוד את משפחתו. ליותר מכך לא שאף.
יום אחד בעת שמכר עורות בשוק של טשיגן, נודע לו שבנו חולה מאוד. היה עליו להגיע אליו בכל המהירות האפשרית. קירזאי לא היסס. הוא זכר את קיצור הדרך במדבר שהתכוון לנסוע בו שלושים שנה לפני כן. הוא השקה את גמלו, מילא את נאדות המים שלו ויצא לדרך.
במהלך הדרך נלחם כנגד הזמן ודרבן ללא הרף את גמלו. הוא לא עצר בדהירתו אפילו בעת שלגם מים מן הנאד, ודבר זה היה בעוכריו: הנאד החליק ונפל לפתע מבין ידיו ובטרם עלה בידו לרדת מן הגמל ולהרימו כבר נשפכו כל המים ונעלמו בין חולות המדבר. קירזאי גידף בקול רם. עם נאד אחד בלבד של מים יהיה זה בלתי אפשרי לחצות את המדבר. אך בהרהרו בבנו החולה המשיך האיש הזקן בדרכו.
"אני מוכרח לעשות את זה. אני אצליח!"
השמש של סִיר-דַרְיָה היא חסרת רחמים. אין זה מעניינה מהן המטרות שלשמן מעז אדם פניו כנגד קרניה. היא לוהטת בהתמדה מבלי לאות ותמיד באותה עוצמה. עד מהרה נוכח קירזאי לדעת כי טעה טעות מרה. גרונו ניחר מצמא, לשונו תפחה בפיו וגופו בער. הנאד היחיד שנותר לו היה כבר ריק ממים ועתה, למרבה חרדתו ראה שסופת חול מתעוררת. הוא עטף את ראשו ברדידו, עצם את עיניו והניח לגמל שלו לשאת אותו קדימה לכל אשר יחפוץ. שוב לא היה מודע למה שקורה סביבו. סערה אדירה התחוללה עתה לא הרחק ממנו. הסערה הטילה אור ארגמני רך, אבל קירזאי נותר חסר הכרה ולא השגיח בדבר. הגמל דהר אל תוך הסערה, התקדם צעדים אחדים, ואז כשל לפתע וצנח תחתיו. קירזאי הוטל אל הקרקע. 'אני מחוסל', חשב, 'בני לא יזכה לראות אותי שוב.'
לפתע בקעה קריאת שמחה מגרונו. אדם רכוב על גב גמל התקרב לעברו. אך ככל שהתקרב הרוכב הפכה שמחתו של קירזאי לתימהון.
האדם הזה שירד עכשיו מגמלו וניגש אליו - קירזאי הכיר אותו. הוא זיהה את פניו הצעירות, את בגדיו, אפילו את הגמל שרכב עליו! גמל שקירזאי עצמו רכש תמורת שני אגרטלים יקרי ערך לפני שנים רבות.
קירזאי היה בטוח: האיש הצעיר שבא לעזור לו היה הוא עצמו! זה היה קירזאי כפי שהיה לפני שלושים שנה.
"האם זה... אתה?" לחש קירזאי בקול צרוד.
"מה? אל תגיד לי שאתה יודע מי אני! האם פשטה תהילתי במדבר סִיר-דַרְיָה? אבל אתה, זקן, מי אתה?"
קירזאי לא השיב דבר, הוא לא ידע מה לומר. האם עליו לספר לאיש הצעיר מי הוא, או לעבור על כך בשתיקה?
בינתיים המשיך הצעיר בדבריו:
"בכל מקרה, אינך בקו הבריאות. לאן מועדות פניך?"
"אל גִּיבַּה." השיב קירזאי, "אבל אין לי יותר מים."
קירזאי ראה כיצד שקל הצעיר את המצב בדעתו והוא ידע בדיוק מה חולף בראשו: האם עליו לעזור לקירזאי או להמשיך בדרכו לענייניו שלו? אך קירזאי גם ידע מה תהיה החלטתו והא חייך בעת שהתבונן בצעיר המציע לו לגימת מים. הצעיר מילא את הנאד הריק שלו, סייע לו לעלות על גמלו והורה באצבעו:
"המשך ישר בדרך זו ותגיע לגיבה תוך שעתיים."
קירזאי הזקן התבונן רגע ארוך בפניו של האיש הצעיר שהיה פעם והחווה בידו תנועה של הכרת תודה. הוא ביקש לדבר עם האיש הצעיר על אודות דברים רבים, אך עלה בידו רק לפלוט את המלים האלה:
"יום אחד המדבר ישלם לך."
ואז החיש דרכו לגיבה, מקום שבנו חיכה לו.
קירזאי היה לאדם חכם, מכובד על ידי כל וכאשר סיפר את סיפורו המוזר, כל מי ששמע אותו האמין לו. מאז אותו זמן נודע המדבר של סִיר דַּרְיָה בשם סָמוֹבְסְטְרֵצָ'ה, שפירושו המדבר בו פוגש אדם את עצמו.
כאשר שבתי מעלייתי לרגל למכה הקדושה, הצטרפתי בדרכי חזרה לשיירה של השייח עמרו, שמלבד היותו מורה תיאולוגי גדול, הוא גם מספר מפורסם של סיפורים עתיקים. במהלך המסע הוא התעניין לדעת מה בדעתי לעשות לאחר שובי הביתה ממסעי. בנימה הומוריסטית אמרתי לו שאינני הולך לעשות דבר לפרנסתי, שכן אללה הבטיח להאכיל את מאמיניו.
"הקשב לי, בני", אמר השייח, כשהוא גוחן לעומתי מאוכף הגמל שעליו רכב. ואז ידעתי שסיפור עתיק עומד להיות מסופר. וזה הסיפור שסיפר לי:
במדרסה – בית הספר ללימודי דת שנוסד על ידי הח'ליף ישב מולא איברהים האדוק, כשידיו שלובות בחיקו, בתנוחת מדיטציה. איברהים לימד תלמידים מכל מדינות האסלאם, אך העבודה הייתה כפוית טובה והתשלום מחפיר. ובעודו יושב שם מהרהר במצבו הכלכלי בפעם הראשונה אחרי שנים רבות, אמר לעצמו: "מה פשר הדבר שאדם קדוש כמוני חייב לעמול כל כך קשה במלאכת ההוראה של חבורת מטומטמים, בעוד אחרים שלא עמלו ולא נודעו באדיקותם או בציותם לאללה וחוקיו, חיים חיי פאר בלי עמל וטורח? הו, אללה הרחמן והרחום, כלום לזה צדק יקרא? מדוע על עבדך לחיות כחמור בכיכר השוק הכורע תחת נטל השקיים העמוסים וכושל עם כל מכה של החמר שלו?"
ובעודו מהרהר בכך עלה בדעתו של איברהים החכם, כפי שכונה על ידי הבריות, פסוק מן הקוראן הקדוש שבו נאמר: "אללה לא יניח לאיש למות ברעב".
הוא חשב עמוקות על פסוק זה ואמר לעצמו: "יתכן ואינני צריך להאשים אנשים על כך שהם הולכים בטל ללא מעש. ככלות הכל, הם כנראה מוסלמים טובים ממני, שכן יש להם אמונה גדולה יותר מאמונתי שלי. כשהם חושבים על פסוק זה, יתכן והם אומרים לעצמם: 'אשליך יהבי על חסדיו של אללה, אשר הבטיח בפסוק זה מזון ומחיה לכל בריותיו. אללה ברוב חסדו ישפיע עלי מטובו ויאכיל וישמור אותי.' מדוע שאעמול וארעב כחסרי האמונה? בעלי האמונה הם הם הנבחרים והראויים לחסדי האל.
באותו רגע נעצר פחה גדול לפני שערי המדרסה וירד מן האפריון שלו כדי לתת צדקה לקבצן כפי שצריך לנהוג כל מוסלמי הגון. אברהים צפה בו מבעד לסריגי החלון וחשב: "האם אין מצבו של הקבצן, כמו גם מצבו של הפחה מעידים על נכונותו של הפסוק שבו הגיתי? איש מהם אינו רעב, אבל העשיר הוא ללא ספק האדוק מבין השניים, כי הוא הנותן ולא המקבל ועל כן בורך ברכוש ועושר. מדוע עודני מהסס, אומלל שכמותי? כלום לא ראוי הוא שאציית לכתוב באותו פסוק ואשליך גם אני את יהבי על אללה וחסדיו ואשתחרר אחת ולתמיד מן העול הבלתי נסבל הכרוך בהוראת חוכמה לשוטים שלעולם לא יוכלו להבינה?"
ובאומרו לעצמו דברים אלה קם איברהים ממקומו במדרסה של החליף ויצא החוצה אל רחובות בגדאד, העיר שבה התגורר שנים רבות. השעה הייתה שעת ערב, ורגליו נשאו אותו אל גדות הנהר. הוא בחר לעצמו מקום יבש ומוצל מתחת לעץ ברוש ענף ושם בעודו ממתין לחסדו של אללה שקע בשינה מתוך בטחון שהאל הרחמן והרחום לא יכזיב אותו.
כשהתעורר משנתו הייתה השעה שעת בוקר מוקדמת. שלווה אלוהית שרתה על פני כל. אברהים הרהר בעצלתיים באשר לאופן שבו ישלח לו אללה מחיה: האם ציפורים מן האוויר יביאו לו מזון או שדגי הנהר יזנקו מן המים ויציעו לו את עצמם למאכל כדי להשביע את הרעב שבכרסו? באיזו דרך קיבלו הראויים לעזרת אללה לראשונה את חסדו, אם לא בדרך מופלאה כלשהי? אמת, יש עשירים שקיבלו את הונם בירושה מהוריהם, אבל חייבת הייתה להיות נקודת פתיחה. יתכן ופחה כלשהו יפליג במורד הנהר בספינתו ויספק את צרכיו אשר יוגשו לו בצלחות זהב וגביעי כסף.
אבל הבוקר חלף עבר לו. היום הפך ללילה ועדין לא התחולל שום נס. יותר מפחה אחד חלף על פניו בספינתו המוזהבת, אך כולם הסתפקו במחוות הברכה המקובלות ולא נתנו לו שום סימן נוסף. על הדרך שמעליו פסעו עולי רגל ועוברי דרכים, אך איש מהם לא הבחין בקיומו. הרעב כרסם בכרסו והוא הרהר בקנאה על דייסת הדוחן עם חלב העיזים שממנה נהנים עתה המולות במכללה. אך עדין לא התערערה אמונתו ולאחר שטבל בנהר ואמר תפילותיו לא איבד כהוא זה מביטחונו באללה.
הוא שכב לישון על בטן ריקה ושוב הפציע השחר וצבע את הנהר וגדותיו בצבעים קסומים של כסף וארגמן. אברהים היה כה חלש עד שחשש כי לא יעלה בידו לעמוד על רגליו. השעות זחלו לאטן ועדיין לא ראה סימן ואות לכך שמשהו ישביע את רעבונו.
לבסוף, כאשר הגיעו שעות הצהריים עם חומן המחניק, לכד את עיניו משהו שצף על פני המים. הדבר נראה כגוש של עלים עטופים בסיבים. הוא נכנס למים, ולאחר שעלה בידו למשות את החבילה חזר לגדת הנהר, ישב על הדשא ופתח אותה.
החבילה הכילה גוש של חלבה מובחרת, אותו מרציפן מפורסם שרק בבגדאד יודעים את סוד הכנתו – ממתק שמכינים אותו משקדים טחונים מתובלים בסוכר, בשמן ורדים ובתמציות ריחניות.
לאחר שהלעיט עצמו במזון המענג ולגם ממי הנהר כקינוח השתרע אברהים החכם על הדשא מתוך בטחון שתפילתו נענתה ולעולם לא יהיה עליו לעמול עוד. המזון הריחני הספיק לו לשלוש ארוחות ומדי יום ביומו מיד לאחר תפילת הצהריים היו מנות דומות של חלבה צפות ומגיעות אליו במורד הזרם כאילו הונחו שם בידיהם של מלאכי שמיים.
"אין ספק," אמר המולא לעצמו, "הבטחותיו של אללה שרירות וקיימות, ואשר יבטח בו, לא יתאכזב. נהגתי בחכמה כאשר עזבתי את המכללה, שבה היה עלי לדחוס יום אחר יום ידע אלוהי לראשיהם של שוטים שאינם מסוגלים לשנן נכונה פסוק אחד ואם גם יחזרו עליו שוב ושוב."
החודשים חלפו, ואברהים המשיך לקבל את המזון שאללה הבטיח לו בקביעות בלתי משתנה. ואז, באופן טבעי, החל לשער השערות על מקורו של אותו מזון. אם יעלה בידו לגלות היכן הוטלו החבילות למים, אין ספק שיהיה עד להתגשמותו של נס. ומכיוון שעד לאותו יום לא חזה בנס כזה, חש שהוא משתוקק להגיע למעלת השלמות, דבר שללא ספק היה מוסיף למוניטין שלו כאדם קדוש.
ואז, בוקר אחד, לאחר שאכל את מנת החלבה האחרונה מן היום הקודם, חגר אברהים את מותניו העמיס את צרורו על כתפו והחל לצעוד לאטו לכיוון מעלה הנהר.
"ועכשיו," אמר לעצמו, "אם הנחתי נכונה, אקבל היום את אותו מזון ערב לחך בשעה מוקדמת יותר מאשר אתמול שכן אהיה קרוב יותר למקום שבו הונח על פני המים. ועם כל יום נוסף אקבל אותו יותר ויותר מוקדם עד שאגיע לבסוף למקום שבו שליח אלוהי שנשלח על ידי אללה מגן העדן מטיל את המזון הריחני אל המים כדי להצדיק את האמון שנתתי באללה הרחמן והרחום."
במשך ימים אחדים המשיך אברהים לפסוע על הגדה במעלה הזרם כשהוא פוקח עין על הנהר לבל יחמיץ את חבילת החלבה ועם כל יום שחלף הגיעה אכן החבילה מוקדם יותר והיא צפה כה סמוך לגדה עד שעלה בידו למשות אותה בנקל.
בלילות הוא ישן מתחת לעץ מתאים ומכיוון שאנשים ראו בו איש קדוש, לא הטריד אותו אף אחד.
ביום הרביעי למסע ראה אברהים כי הנהר נעשה רחב יותר. במרכז הנהר על גבי אי קטן ניצבה טירה. האי כולו הכיל קרקע דשנה ושטחי מרעה. הטירה העשויה שיש לבן בלטה על רקע מי הנהר הכסופים ופסגותיהם המשוננות של ההרים הכחולים שמסביב. היא נראתה כאילו פוסלה מגוש קרח וקירותיה השתפעו לעבר המדשאות המוצלות עד לחופי האי החוליים והמוזהבים.
כשירד הלילה, היה המראה מופלא עוד יותר. הטירה זרחה לאור הירח כמו ישות מעולם אחר. בעיניו של אברהים היא נדמתה למקום גן העדן. הטירה בלטה בלובנה על רקע שחור הלילה. מגדליה בצבצו מבעד לשיחי ההדס הירוקים. מן הטירה בקעו צלילי גיטרה וקתרוס וקולות שירה מתוקים יותר מששמע אברהים אי פעם בחייו.
ובעודו מתבונן מוקסם במחזה המופלא ושותה את הצלילים הנפלאים כשהוא תוהה לעצמו שמא הוא מת ושרוי בגן עדן, העיר אותו קול צורם מהרהוריו ושאל אותו למעשיו. הוא הביט לאחור וראה אדם זקן בלבוש נזירים ששערו סבוך וזקנו יורד על פי מידותיו.
"סלאם, אישי הטוב," אמר בהקלה, שכן כמו כל אדם שוחר שלום, חשש מאלימות, "ושלום אללה הרחום והרחמן עליך."
"וגם עליך, בני," השיב הנזיר. "אבל מה אתה עושה כאן בשעה זו של הלילה, כאשר אנשים כמוך אמורים לישון על משכבם?"
"כמוני כמוך, אני אדם קדוש," השיב אברהים בשמחה, "אני נמצא במסע שאת תכליתו לא אוכל לגלות לאיש. בעוברי במקום זה נמשכתי למראה הבלתי רגיל של טירה נהדרה זו וסביבותיה וברצוני ללמוד את תולדותיה, אם הן ידועות לך."
"ידועים לי דברים אחדים אודותיה, אך לא הכל." השיב הנזיר, "אני חי במקום זה שנים רבות ולא מרבה לשוחח עם אנשים, אך אוכל לומר לך כי המקום נקרא טירת הכסף. היא נבנתה על ידי פחה שכבר הלך לעולמו, ושהיה מאוהב מאוד בנסיכה מסוימת. אביה של אותה נסיכה סרב לתת לו אותה לאשה, אך איש לא יכחיש כי אצל אנשים מסוימים לאהבה יש אופי כה פראי ובלתי נשלט. אותו פחה בנה את המעוז הזה באמצע הנהר כפי שאתה רואה והקיף אותו בכל כך הרבה לחשים אפלים ונוראים של כישוף עד שאיש אינו יכול להיכנס או לצאת לא יכול לעבור אליו או ממנו ללא רשותו. לאחר מכן, חטף את הנסיכה, נשא אותה לאשה וכלא אותה בטירה הזאת. המלך, אביה, הגיע עם צבא לצור על המקום, אבל כה אדירים היו כוחות הכישוף שהקיפו את המקום עד שנאלץ להפסיק את המצור ולהשאיר את בתו בידיו של אויבו."
"סיפורך מפליא," קרא איברהים. "והאם אותה נסיכה נמצאת כאן עדיין?"
"לא, אחי," ענה הנזיר, "גם היא וגם הפחה שחטף אותה כבר אינם בין החיים, אך הם הותירו אחריהם בת אשר מושלת בטירה, אשה בעלת יופי מדהים המבלה את ימיה בהנאות ובבזבוז העושר הרב שאביה הותיר לה. אבל צער אחד מעיב על אושרה והוא שאין אף אחד שיכול להפר את הלחשים שטווה אביה הפחה ועל כן איש אינו יכול להיכנס לטירה או לצאת מתחומיה.
בני לוויתה הם אנשים זקנים שהיו במקום בעת שהוקם או צעירים שנולדו באי עצמו, ולאשה צעירה ויפה ומצודדת כמוה החיים בטירה הם מן הסתם מייגעים. אך עליך לסלוח לי, אחי, שכן אני עומד לצאת לדרך למסע עלייה לרגל למקום קדוש בבגדאד, שאליו אני מגיע מדי שנה כדי לרכוש עוד ידע. ובינתיים אם אתה מחפש מקום להתגורר בו אתה יכול לשכון במעון הצנוע שלי עד שאחזור בעוד שבעה ימים."
אברהים קיבל בשמחה את הצעתו של הנזיר, ולאחר שהלך, התיישב להגות בסיפור שסיפר לו. והנה בין יתר החוכמות שקנה לעצמו במהלך השנים, רכש אברהים ידע עמוק באומנות הכישוף ועלה בדעתו שידע זה ניתן בידיו כדי שבמועד הנכון יוכל להסיר מעל הטירה הקסומה ותושביה את הלחשים שהשאירו אותם כלואים בשבי בתוכה.
תוך כדי מחשבות על כך הוא נרדם והתעורר רק בעת שהשמש כבר החלה להעפיל לגובהי השמיים. הוא טבל בנהר ואמר את תפילותיו ואז התיישב על הגדה וחיכה למנת המזון היומית שלו.
ובעודו צופה אל הנהר ראה מחזה מוזר. כשלוש שעות לאחר זריחת השמש ראה אשה יפיפייה
ניצבת על החומה הצופה אל הנהר. היא הייתה כה יפה למראה עד שנשימתו של אברהים נעתקה מרוב הפתעה. יופייה דמה ליופיין של החוריות בגן העדן. שפעת שערה הייתה כמו צרור חוטי זהב שהתקין צורף מוכשר ועיניה היו בורקות ובהירות כמו אבן טופז מאררט. צבע לחייה דמה לורדי איספהן ואשר לעורה – הוא הבריק בזוהר הכסף, כה זוהר ומלוטש היה.
"כלום זוהי הנסיכה?" חשב אברהים, "או שמא זהו מלאך מן השמים? לא, אין ספק שזאת היא שכן גם אם עולה היא ביופייה על כל מה שראיתי בימי חלדי אין ספק שמדובר ביצור אנוש."
ובעוד אברהים מתבונן בה הרימה הנערה את ידה והטילה משהו אל הנהר, ולאחר שעשתה זאת נסוגה אל בין החומות ונעלמה מן העין כמו כוכב שנעלם מאחורי העבים. המולא נעץ עיניו בחפץ שהשליכה לנהר ועד מהרה גילה כי זוהי מנת החלבה היומית העטופה עלים. הוא ירד אל הנהר ותפס אותה ומצא שהיא מלאה כרגיל בחלבה מובחרת.
"אהא," אמר לעצמו, בעת שזלל את המאכל הערב לחך, "עכשיו זכיתי להכיר סוף סוף את הישות הקורנת שבאמצעות ידיה שלח לי אללה הרחום והרחמן את מזוני היומי. אכן הרחמן הוא שנטע בלבה של הנסיכה האלוהית הזו את הרצון להטיל לזרם את המזון העסיסי הזה כל יום באותה שעה, ואני מבקש להשיב לה כגמולה על החסד שנטתה לי על ידי שחרור הטירה מן הלחשים המקיפים אותה ומחזיקים את הנסיכה כאסירה. אותה הראויה להינשא לסולטן ולמלוך על בגדאד."
וכשמחשבות אלה חולפות בראשו התיישב אברהים למצוא את הדרך להסרת הכישוף. הוא נכנס למצב של טרנס עמוק שבמהלכו חדר לארץ השדים בלי כל פגע ובא לביתו של אחד השדים שהכיר וששמו היה אדהם. באמצעות טבעת קסמים שנתן לו השד עלה בידו של אברהים להסיר את הכשפים וכאשר הפציע היום עלה בידי אברהים להקים גשר שבאמצעותו נכנס לאי. כאשר דרכו רגליו על אדמת האי ניגש אליו איש זקן שחרב שלופה בידו ושאל אותו כיצד עלה בידו להיכנס לשטח האי, לאחר שנים כה רבות של כישוף.
"דבר זה אוכל לספר רק לגברתך הנסיכה. הבא אותי אליה ללא דיחוי."
השומר הנדהם ליווה אותו אל שער הטירה והכניס אותו פנימה לתוך חצר מרווחת שבה פיכו מזרקות מים. הוא הוכנס לאולם מפואר שרצפתו משובצת באריחי שיש כחול ולבן וקירותיו מחופים באבני תכלת ואבנים יקרות אחרות. אחד הסריסים הוליך אותו אל מקום מושבה של הנסיכה.
הנסיכה ישבה על גבי בימה מוגבהת. זו הייתה הנערה שאותה ראה אברהים מטילה לנהר את מנת החלבה היומית שלו. הוא כרע ברך והשתחווה לפניה וסיפר לה את סיפורו.
"ומה גמול אגמול לך אברהים החכם על שירותך? שאלה הנסיכה, "דבר ויינתנו לך אוצרות כאוות נפשך עד חצי המלכות."
"לא, גברת אצילה," קרא אברהים, "כלום לא אני הוא זה שעליו להיות אסיר תודה להוד מעלתך על המזון הטעים שבו האכלת אותי מדי יום ביומו, החלבה שהטלת לנהר כל בוקר מחומות טירתך? אין ספק שרק מלאך מגן עדן יכול היה לנטוע בלבך מחשבה חסודה זו."
הנסיכה הסמיקה כל כך עד שניתן היה לחוש בגוון פניה על אף הרעלה שכיסתה אותה.
היא בכתה, פכרה את ידיה ואמרה: "למרבה הצער, מולא טוב שלי! מה הדבר שאתה אומר לי? קללת אללה על היום שבו הטלתי לראשונה את החלבה כפי שאתה מכנה אותה אל מימי הנהר.
דע לך, כי כל בוקר אני נוהגת לטבול באמבט של חלב, ואחר כך למשוח ולשפשף את אברי בתמצית שקדים, סוכר ומוצרי קוסמטיקה מתוקים ומבושמים. וכשאני מסיימת זאת אני מורידה את השאריות מעל גופי הערום, עוטפת אותם בעלים ומשליכה אותם לנהר."
"אוי לי," קרא אברהים במרירות, "עכשיו, הנסיכה, אני רואה את עיוורוני. אללה בוודאי נותן מזון לכל ברואיו, אך טיב המזון ואיכותו תלויים במה שמגיע לכל אדם!"
אי שם בצפונה של סקוטלנד ניצב פסל. זהו פסלו של תומס מתקין הגגות. הפסל ניצב במקום שהיו בו פעם כנסיה וחצר בית קברות. הכנסיה חרבה מכבר והקברים נהרסו, אבני המצבות נשברו והתכסו אזוב, אך הפסל עדין ניצב על מכונו.
מי היה תומס מתקין הגגות? על כך אני רוצה לספר לכם עכשיו.
תומס גר בכפר קטן סמוך ללוך מרי. הוא היה בעל מלאכה מעולה. גגות הקש שהתקין בתי הכפר שלו ובכפרים הסמוכים היו לשם דבר. הוא הידק את הקש כל כך בחוזקה עד שטיפת מים אחת לא טיפטפה פנימה גם כאשר ירד גשם זלעפות. שום עכבר לא יכול היה למצוא בגגות שלו חור מספיק גדול לשכון בו ושום ציפור לא יכלה לקנן בהם. אלה היו גגות מושלמים.
תומס היה אדם שוחר שלום וטוב לב. מעולם לא רב עם שכניו, לא שתה לשוכרה והקפיד לבוא לכנסיה בכל יום ראשון. בני קהילתו אהבו וכיבדו אותו לא רק על שום עבודתו המעולה אלא גם על שום סגולותיו כבן אדם.
באותם ימים היה נהוג שאם היה אדם חוטא בדבר כלשהו - מתפרע, או רב עם שכניו, או, חלילה, שולח ידו בגניבה, והדבר היה נודע ברבים, היה שליח בית הדין עובר בכפר ומכריז בקול כי פלוני נדרש להתייצב בפני שופט הכפר כדי לעמוד לדין על פשעו.
אם היה האדם שנקרא על ידי הכרוז מתייצב מרצונו בבית הדין, היו מקלים בעונשו, אך אם היה מתעלם מן הקריאה והיו צריכים להביא אותו לדין בכוח, היה השופט מחמיר בעונשו.
והנה ארע שבאחד הימים עבר הכרוז בכפר וקרא בשמו של תומס מתקין הגגות - קרא לו להתייצב לפני השופט ולהתוודות על חטאיו.
תומס היה מופתע. לא עלה על דעתו שום חטא או פשע שאפשר היה להאשימו בהם. תמיד נהג ביושר ובהגינות, לא בא בריב עם שכניו ולא עשה דבר הראוי לגינוי.
'עם זאת', חשב לעצמו, 'מוטב לי שאתייצב מרצוני ולא אאלץ את הרשויות להביאני לדין בכוח.'
הוא יצא על כן מן הבית וניגש אל חצר בית המשפט כשעינים סקרניות רבות נועצות בו את מבטן.
"כבוד השופט", פנה תומס אל השופט, "אתה מכיר אותי ולא מהיום. כל ימי נהגתי כאזרח הגון ואינני מעלה על דעתי שום סיבה שבגללה אובא לבית הדין. תמיד עשיתי מלאכתי נאמנה ולא מעלתי בתפקידי. במה אני נאשם?"
השופט חייך: "אומרים עליך, תומס, שאתה מתקין גגות מעולה." תומס הינהן בראשו. "אומרים שאתה קושר את החציר בגגות שאתה מתקין בצורה כה הדוקה, עד שאפילו עכבר לא יכול לנקר בו חור, שלא לדבר על ציפור המחפשת לה מקום לקנן."
"אני משתדל לעשות כמיטב יכולתי." השיב תומס בלשון רפה.
"אם כך", אמר השופט, "איך תסביר את העובדה שגג ביתך שלך אינו מהודק כראוי, הקש נושר ממנו ויש בו קיני ציפורים רבים?"
"אה, כבוד השופט, זה בגלל החברים שלי!"
"החברים שלך?"
"כן, לא חברים בני אדם, אלא הציפורים והעכברים – אלה הם חברי. אתה מבין, אדוני השופט, הגגות שאני מתקין הם אכן כה הדוקים עד שבכל הכפר לא יצליחו שום ציפור או עכבר למצוא להם מקום. חשבתי לעצמי: המסכנים הללו – לפחות בביתי שלי ימצא להם מנוח. כאן אוכל לבנות את הגג כרצוני ואיש לא יבוא אלי בטענות."
השופט האזין ברוב קשב לסיפורו של תומס. הוא לא הפסיק את דבריו ורק ישב והינהן בראשו עד אשר סיים תומס את דבריו.
"יקום הנאשם ויעמוד על רגליו!" אמר השופט כשסיים תומס את סיפורו. "שמעתי את דבריך", אמר, "ואני מנקה אותך מכל אשמה."
תומס הודה לשופט וכבר פנה לשוב לביתו, אך השופט עצר בעדו: "חכה, ברצוני לומר לך עוד דבר מה: יש לי בקשה ממך. כאשר תבוא בפעם הבאה להתקין את הגג בביתי, אל תהדק אותו יתר על המידה כדי שגם בביתי שלי ימצאו הציפורים מסתור וקן..."
נֵרִי אוֹלְבְסוֹן התגורר זמן מה בְּסונְסְטְוֵיְיט שבנורווגיה. הייתה לו חווה שנוהלה על ידי אשתו, בעוד שהוא עצמו הפליג בספינתו הרחק מחופי נורווגיה. דבר מוזר ארע לו באחת מהפלגותיו בעת שהשליך עוגן סמוך לחופי סין, וכך היה המעשה.
היה זה ערב חג המולד ונרי, רב החובל של הספינה התגעגע מאוד לאשתו ולילדו הקט שהותיר מאחריו ולא ראה זמן כה רב.
"אם רק הייתה לי דרך לדעת מה שלומם ומה נשמע בביתי." אמר לאחד מספניו, בן פינלנד שהפליג עמו בספינה והיה מפורסם בקרב חבריו כידען גדול, "נאלצתי לעזוב את אשתי זמן קצר אחרי שילדה את בני ורק אלוהים הטוב הוא היודע איך הם מסתדרים לבדם."
"מה תיתן לי אם אביא לך הלילה ידיעות מהם?" אמר לו הספן.
"מה אתה מקשקש, הרי אין סיכוי שתוכל לעשות זאת!"
"אם תיתן לי חביונת רום קטנה זה יהיה מספיק." השיב לו הספן הפיני.
"אתן לך בשמחה אפילו חמש חביונות אם תשכנע אותי שהדבר אפשרי!" אמר רב החובל.
"בסדר. אם יש לך בבית איזה שהוא חפץ שתוכל לזהות כשלך אביא לך אותו כסימן שאכן ביקרתי שם."
נרי חשב על כך. "כן, בודאי," אמר לבסוף, "יש לנו בביתנו כף כסף עתיקה שעברה אלינו בירושה ואומרים שהיא מעשה ידיהם של הטרולים ושמעולם לא השתמשנו בה. היא מונחת בתוך חריץ בקיר בדיוק מעל החלון. נראה אותך מביא אותה!"
הספן אמר לרב החובל ולכל הצוות להיות שקטים כמו עכברים עד שיסיים את מעשיו, והם הבטיחו לו זאת. הוא נטל פיסת גיר ושרטט מעגל גדול על הסיפון ואז שכב בתוכו דומם כמו מת. כל הצוות ראה כיצד הוא הולך ומחוויר מרגע לרגע בלי להניע אבר עד שהכל נחרדו וחששו לחייו. לפתע השמיע הספן קול צעקה, קפץ על רגליו והכל ראו שהוא מחזיק בידיו כף כסף.
"הרי לך כף הכסף שלך!" אמר, "הבאתי אותה מביתך שבסונסטוייט!"
"אכן, זוהי הכף." אמר רב החובל, "איך מתנהלים העניינים שם?"
"אה, הכל בסדר. לאשתך יש ילד גדול ונחמד. גם אמך הזקנה נמצאת שם, יושבת בבית אבן שחור, וטווה צמר בפלך. היא אמרה שהיא קצת עייפה. אביך לעומת זאת ניצב בחצר וחטב עצים לתנור."
רב החובל רשם בפנקסו את דבריו וציין את התאריך והשעה. לאחר חודשים אחדים, כאשר שב לביתו ממסעו בים, התברר לו שהכל היה כפי שתיאר זאת הספן.
"אבל כף הכסף העתיקה נעלמה ואיננה!" אמרו לו, "יום אחד פרצה סערה עזה וכל הבית רעד ממשבי הרוח. לא הבנו מה בדיוק קרה כי הסערה נמשכה רק דקות ספורות, אבל מאז לא ראינו יותר את הכף."
"הנה היא לפניכם." אמר נרי לבני הבית המופתעים, "היא עשתה את כל הדרך הארוכה מכאן ועד סין!" ואז סיפר להם את הסיפור כולו בדיוק כפי שארע.
היה פעם סוחר שגמר אומר בנפשו לעלות לרגל למכה הקדושה. זה היה מסע שחלם עליו שנים רבות, אבל נבצר ממנו להוציאו את הפועל כיוון שרעייתו נפטרה ועליו הוטל עול הטיפול בשלוש בנותיהם. רק עתה משגדלו הנערות, יכול היה לממש את חלומו ולצאת למסע.
"מה להביא לכן מן השוק הגדול של מכה?" שאל אותן.
הבת הבכירה ביקשה ענק זהב לצווארה. הבת האמצעית ביקשה צמידים ואצעדות מכסף. אבל הבת הצעירה אמרה: "אבא, אני מחפשת את תשוקת לבי. הבא לי את כַּפְתַן אל-חוּב, גלימת האהבה."
"איך היא נראית?" חקר אותה הסוחר.
"אינני יודעת. אשה זקנה בשוק הפרה את שלוות נפשי. היא שאלה אותי שאלה אחת ויחידה: 'האם את יודעת מה את באמת רוצה?' חשבתי על כך ימים רבים ואז חזרתי אליה עם תשובתי: 'אני מחפשת את תשוקת לבי', אמרתי.
'מעטים הם אלה המחפשים את תשוקת לבבם', השיבה לי, 'ומעטים עוד יותר הם המוצאים אותה. אבל אם זה הדבר שאת רוצה, עליך למצוא את כַּפְתַן אל-חוּב, גלימת האהבה'. ואז היא נעלמה. זו הסיבה שאני מבקשת ממך את גלימת האהבה. אבל מה מראה והיכן ניתן למוצאה – אינני יודעת."
הסוחר הנהן בראשו: "בעיר גדולה כמו מכה בודאי אוכל למצוא את גלימת האהבה."
כאשר הגיע הסוחר למכה, הוא נשא את תפילותיו במשך ארבעים יום. הוא הקיף שבע פעמים את האבן השחורה, שיש אומרים כי נפלה מן השמים עוד בשחר ההיסטוריה, ואז כפי שהבטיח, הלך לשוק למצוא מתנות לבנותיו.
הוא לא התקשה למצוא ענק זהב ואצעדות כסף, אבל בשום שוק לא עלה בידו לגלות גלימת אהבה. הוא עבר מסוחר לסוחר, מדוכן אחד למשנהו ולבסוף בחר באריג העדין והמעולה בעולם עבור בתו הצעירה. הוא הכין את עצמו לדרך הארוכה הביתה.
הוא חצה במסעו את המדבר. באמצע המדבר עצר הסוחר לנוח בנווה מדבר. הנוסע היחידי שהזדמן על דרכו היה אדם זקן. זקנו הלבן היה כה ארוך עד שהסוחר הניח כי הוא בעל ידע רב. הוא חקר אותו: "האם שמעת מימיך על כַּפְתַן אל-חוּב, גלימת האהבה?"
"מעטים מחפשים את תשוקת לבם," השיב הזקן, "ומעטים עוד יותר מוצאים אותה!"
"האם ידוע לך היכן אוכל למצוא גלימה כזו עבור בתי הצעירה?"
הזקן הסביר לסוחר כי עליו לפסוע שנים עשר יום צפונה בדרכי המדבר. "או אז," אמר לו, "תגיע לעץ גדול. שנים עשר איש לא יוכלו להקיף את גזעו בידיהם הפרושות. שב על החול לצד העץ. כל מה שיכנס לפיך, בלע." ואז הורה לו לפסוע צפונה שנים עשר יום נוספים. "אתה תגיע לנהר. שב על האדמה. כל מה שיכנס לפיך, בלע. לא קל למצוא את גלימת האהבה."
הסוחר שינה את דרכו ופנה צפונה. "יש עשרים וארבע שעות ביממה. שנים-עשר מזלות בשמים ועשרים וארבעה ימים בדרכי המדבר למלא את משאלתה של בתי." חשב, בעודו משרך דרכו במדבר.
לאחר שנים עשר ימי מסע הגיע לעץ. הוא התיישב לרגליו, פתח את פיו ובלע חול. הוא שב ופסע צפונה שנים עשר יום והפעם התיישב על האדמה ובלע מי בוץ.
לא חלף רגע וג'ין עלה מן הנהר וקרא לו: "מה אתה מחפש?"
"אני מחפש את גלימת האהבה עבור בתי הצעירה", השיב הסוחר.
"לך בעקבותי". השד צלל חזרה אל תוך מימי הנהר.
האב נתן בו את מבטחו ופסע אל תוך הנהר. להפתעתו שקע בעיניים פקוחות בלא שיחסר לו אוויר לנשימה. שער לבן עשוי פנינים נגלה לעיניו. השד הוביל אותו מבעד לדלת קטנה. בפנים ראה הסוחר ארמון בנוי מאבנים יקרות, ארמון שאת יופיו לא ניתן לתאר במלים. קירותיו ורצפתו של הארמון היו מרוצפים בשיש, צדף ואבני כחל. על כס זהב ישב מלך השדים.
הסוחר השתחווה ביראת כבוד ושאל: "האם תוכל לומר לי היכן אוכל למצוא את גלימת האהבה עבור בתי הצעירה?"
מלך השדים צחק בהנאה רבה.
הוא העניק לסוחר מקל קטורת עשוי מעץ אלמוג והורה לו כך: "אם ברצונה של בתך למצוא את גלימת האהבה, עליה להבעיר את הקטורת הזו. כאשר יעלה העשן יחל גם מסעה."
הסוחר הודה למלך השדים ופסע בעקבות הג'ין אל מחוץ לארמון. לאחר רגעים ספורים מצא עצמו חזרה בנוה המדבר שבו החל את מסעו. האיש הזקן נעלם והסוחר פנה לשוב לביתו.
הוא שב לביתו עייף אך עם לב רענן. שלוש בנותיו ברכו אותו לשלום. לאחר שנח, התרחץ וסעד את לבו, והבנות ריוו את צימאונן לשיחה, נתן להן הסוחר את מתנותיו. הבת הבכורה הייתה מרוצה מענק הזהב שקיבלה והבת האמצעית התפעלה מאצעדות הכסף שלה. כאשר קיבלה הבת הצעירה את מקל הקטורת העשוי מעץ אלמוג, לעגו לה אחיותיה: "איזה תועלת יש בו?" אמרו.
הנערה מיהרה לחדרה והבעירה את הקטורת. ברגע שמילא ניחוח הקטורת המתוק את האוויר נשמעה דפיקה בדלת. תהלוכה ארוכה של שדים ניצבה בחוץ: נשים, גברים וטף עם מרכבת זהב וסוסים אבירים. הג'ין שאותו פגש הסוחר על שפת הנהר הכריז: "באתי לקחת את בתך. היא תחיה בארמון, תינשא לאיש אציל ולא יהיה לה שיג ושיח עם העולם הזה, אף לא עם העולם האחר. היא תמצא את גלימת האהבה."
הסוחר היה מודאג: "אינני יכול להניח לבתי להינשא לשד. היא קרובה לי וחביבה עלי כמו כף ידי. היא יקרה לי כמו הריסים המגינים על עיני."
אך הבת הצעירה התחננה בפני אביה: "הנח לי לצאת למסע."
שתי אחיותיה נעלבו: "מדוע שתינשא לפנינו?" מחו.
אך הנערה לא שעתה למחאותיהן. היא טיפסה ועלתה אל מרכבת הזהב ויצאה לדרך בעוד השד מבטיח לסוחר כי כל אימת שיחפוץ לראות את בתו, יהיה עליו רק לקרוא בשמה והיא תשוב ותופיע בפניו.
גלגלי המרכבה סבבו על פני האדמה עד אשר התרחקו מביתו של הסוחר ואז המריאה המרכבה באוויר כמו יצור מכונף, הגביהה עוף ונחתה על שפת הנהר. הנערה בקושי הבחינה איך שוקעת המרכבה אל מתחת למים.
כאשר הביטה החוצה נוכחה לדעת כי ירדה אל תוך עולם אחר. הדמעות שזלגו מעיניה נמהלו במימיו המלוחים של הים. לפניה ניצב שער גבוה בנוי מאבנים יקרות, ואז, למרבה הפתעתה, האשה הזקנה שאותה פגשה בשוק, פתחה את השער אל החצר שלפני הארמון. בת הסוחר פסעה בעקבות הזקנה. היא מצאה עצמה בתוך ארמון מפואר עם גן נפלא, שנראה כי נועד לה לבדה.
"לעונג יהיה לי למלא את כל צרכיך." אמרה לה הזקנה בחביבות. היא הכינה לה תבשילים מתוקים ומשקאות נפלאים והראתה לה מלבושים ועדיים רבים מכל אשר חפצה אי פעם. טוב לבה של הזקנה היה המתנה הגדולה מכל. וכך שכחה הנערה את צערה אף על פי שלא ראתה את הגבר שלו עמדה להינשא. לאחר יום או יומיים לא חשבה על כך יותר.
היא חיה בנוחות ולא חסר לה דבר. הזקנה לימדה אותה כל דבר שעל נערה ללא אם ללמוד, ובערב בטרם עלתה על משכבה הגישה לה תה מתוק. בלילה חלמה על גבר. די היה בכך.
יום אחד, האחיות שהיו אכולות סקרנות, ביקשו מאביהן לקרוא לאחותן הצעירה. אך קרא לה ומיד הופיעה נישאת באוויר על ידי רוחות בלתי נראות, ואז החלו האחיות חוקרות אותה: "מי הוא בעלך? איך הוא נראה? איפה אתם חיים? האם את מרוצה מנישואיך?"
תחילה נפעמה הנערה בשומעה את קול אחיותיה והתעודדה בזרועות אביה, אבל השאלות היו מסוכנות. הזקנה הזהירה אותה לבל תדבר יותר מדי על החיים שהיא מנהלת בארמון. היא תארה את הארמון ואת כל אחד ממלבושיה כדי לספק את סקרנותן של אחיותיה, אבל הן התמידו בשאלותיהן, עד אשר לבסוף נאנחה הנערה והשיבה: "אין בעל. אני לוגמת תה לפני שאני עולה על משכבי וחולמת כל לילה על אודות גבר נפלא. זה הכל."
"אה!" התנשפו שתי האחיות בבת אחת, "אל תשתי את התה!"
בלילה חזרה הנערה לארמון כשהיא מהרהרת: 'כמה פיקחיות הן האחיות שלי. אני לא הייתי חושבת פעמיים על התה.'
באותו לילה העמידה פנים כאילו לגמה מן התה ועצמה את עיניה. היא כיסתה עצמה בסדיני המשי כדי שהזקנה לא תחשוד במאומה.
בחצות הלילה נפתחה דלת החדר. הגבר שחלמה עליו נכנס פנימה. הוא אכל חלק מן המאכלים שהשאירה הזקנה על השולחן הקטן ועטה על עצמו גלימת משי אדומה. הוא שכב לצדה של הנערה מבלי שיגע בה. כאשר הפכה נשימתו קצובה והוא נרדם, פקחה הנערה את עיניה, קמה על רגליה והתבוננה בו בגניבה. היא נטלה פמוט מן השולחן והדליקה נר. האור נפל על פניו. הוא היה יפה תואר, אציל מראה. שערו היה שחור כלילה ושפתותיו אדומות כרימונים. היא הזיזה את הנר באיטיות כלפי מטה כדי להתבונן בצווארו, כתפיו וחזהו. הוא נראה מושלם מכל הבחינות. ואז ראתה שבלוח לבו קבועה דלת כסף זעירה ולצדה מפתח כסף פצפון תלוי על גבי וו קטן. היא לא יכלה להתגבר על הפיתוי. היא אחזה במפתח, סובבה אותו בחור המנעול ופתחה את הדלת. בפנים היו מרפסת וגרם מעלות מכסף. הנערה פסעה דרך המרפסת וירדה בגרם המדרגות. היא הגיעה לחדר ובו ארמון מקושט בכיסאות מלכות מכסף ובאוצרות בעלי ערך לא יתואר. היא פתחה דלת נוספת אל תוך חדר זהב, ואז חדר נוסף של יהלומים בוהקים בשלל צבעים. היא פסעה ועברה דרך שבעה חדרים מהממים ביופיים ובזוהרם. ואז, במרכזם של כל החדרים היה חדר נוסף, חדר ריק של שקט ושלווה, מושך הרבה יותר מכל אוצרות העולם. שם ניצבה היא רגע ארוך עד אשר זכרה היכן היא. בפחדה פן תעיר את הגבר משנתו, חשה החוצה מהר ככל שיכלה, דרך החדרים במעלה המדרגות על פני המרפסת ואל מחוץ לדלת שכיסתה את לוח לבו.
בעוד היא תולה חזרה את המפתח הקטן על גבי הוו הזעיר, נשרה טיפת חלב על עורו. הוא נעור משנתו. הוא חייך: "אסור היה לי להניח לך לבלות את היום בחברת אחיותיך." אמר בעליצות.
"הייתי רק סקרנית." התוודתה בפניו בעת שנטל אותה בזרועותיו.
"מוטב שלא תהיי שוב כה סקרנית." לחש.
כך החלה אותו לילה אהבתם הגדולה שבהקיץ. כל בוקר בעת שנעורה משנתה הייתה מגלה שהלך והשאיר אחריו את הגלימה האדומה על שפת המיטה. היא לא שאלה שאלות. היא הייתה מאושרת כמו כל כלה צעירה. הזמן חלף באושר.
ואז, יום אחד האחיות, שבערו מרוב סקרנות, דחקו באביהן לקרוא לה שוב. הוא עשה זאת, אבל הזקנה הופיעה במקומה והזהירה אותם כי אם לא יהיו זהירים תאבד האחות את כל אשר השיגה. שתי האחיות העמידו פנים כדורשות טובתה. הן תלשו ורד אדום מן הגן ושלחו אותו כמתנה לאחותן בארמון שמתחת למים.
כאשר הריחה הנערה את ניחוח הורד האדום מעולמנו, היא נתקפה בגעגועים לביתה. היא הבטיחה לזקנה שלא תדבר על אודות בעלה. השדה ראתה שהנערה חולת געגועים ולקחה אותה שוב בדרך האוויר אל בית אביה.
הפעם לא חדלו האחיות מלחקור אותה: "חייב להיות גבר!" כיצד הוא נראה?" דרשו לדעת.
לבסוף לפני שעמדה להיפרד מהן ולעזוב אתה הבית, הפצירו בה: "לפחות אמרי לנו את שמו."
"מעולם לא שאלתי לשמו." השיבה.
"איך את יכולה לבלות את הלילה עם גבר שאת שמו אינך יודעת?" אמרו האחיות בביטחון כה רב עד שהנערה הרגישה בושה ומבוכה. "אנחנו מבוגרות ממך ויודעות דברים כאלה."
באותו לילה, היותה בטוחה שבעלה לא יסרב לבקשתה, שאלה אותו לשמו.
הוא סרב להשיב. היא שאלה שוב. כל לילה חזרה ושאלה אותו לשמו אף על פי שהזהיר אותה כי יש לה הרבה מה להפסיד.
לילה אחד אמרה לו: "אם אתה אוהב אותי תאמר לי מה שמך."
"האם את בטוחה שברצונך לדעת את שמי?" שאל.
"כן." השיבה ברטט.
"שמי הוא כַּפְתַן אל-חוּב. אני הוא גלימת האהבה."
קולו הדהד כמו רעם. גופו התרחב עד אשר מילא את החדר, את הארמון, את הנהר, את העולם, עד אשר לא נראה יותר לעין.
הנערה המבועתת שקעה בעילפון עמוק.
כאשר פקחה את עיניה מצאה את עצמה שוכבת במדבר. היא איבדה הכל. לאן שלא הסתכלה לא ראתה אלא חול וחול. אי אפשר לומר כמה זמן צעדה בלי שתמצא דבר זולת חול. היא צעדה עד שלא חשה עוד את רגליה. היא בכתה עד שלא נותרו לה עוד דמעות. היא רק חשבה: 'איבדתי הכל ותשוקתי היחידה היא לחזור ולהתאחד עם אהובי.'
בתו של הסוחר חצתה את המדבר עד שתקווה ופחד וזמן חדלו להתקיים.
יום אחד נגלו לעיניה חומותיה של עיר גדולה. היא מכרה אחד מצמידיה בשוק שהיה בשער העיר ורכשה גלימות לבנות של תלמיד דת. היא התחפשה לאיש צעיר. היא עשתה דרכה למסגד שבמרכז העיר וישבה להתפלל בחוץ בצל קירותיו. שם החלה לשיר שיר געגועים לאהוב. קולה היה מלא ביופי כה נואש עד שאנשים התאספו סביבה להקשיב לה.
"מלותיו מתוקות כמו החוריות בגן העדן," אמרו, "גרונו מחייה את משק כנפיהן של אלף ציפורי שיר."
עד מהרה התפשטו החדשות על בואו של משורר דתי צעיר לעיר, משורר שמלות השבח שבפיו השתוו לשירתם של גדולי הפייטנים במזרח. "אפילו ציפורים וחרקים באים להאזין לו." לחשו.
יום אחד, הוזיר הגדול, יד ימינו של השולטן, אחר להגיע לפגישה בחצר המלכות כיוון שהשתהה זמן רב להאזין לשיריו של האיש הצעיר. הוא לא יכול לנתק עצמו ממה שהכל ראו בו את 'קולה של השכינה'.
כאשר חקר אותו השולטן על איחורו, התוודה הוזיר באוזניו כי תפילותיו של האיש הצעיר היו מהות האושר השמימי. הנה כי כן ביקש גם השולטן להאזין לשירתו.
גם הוא נלכד בקסמו של הצעיר.
"אני מתחנן בפניך לשיר בחצר מלכותי ובגנים שלי." ביקש השולטן.
אך הצעיר השיב: "לא אזוז מכאן."
"המלים שלך ישרו בי צדק וצלילי קולך ירעננו את השמים ואת הארץ." אמר השולטן והציע לו כל דבר שלבו משתוקק לו.
"אינני משתוקק לדבר בעולם הזה." אמר הצעיר.
"האם אין דבר שאתה חולם עליו?" המשיך השולטן.
האיש הצעיר נאנח, "אני אכן חולם על ארמון לעבודת האל שאין דומה לו ביופיו עלי אדמות. יש בו שבעה חדרים המקיפים חדר אחד מקומר. ארמון כזה אם יוקם עלי אדמות ישרה בלב כל את התשוקה לאלוהי."
השולטן שמח. "אשכור את הארכיטקט הדגול ביותר במרוקו."
וכך קרה שהנערה הצעירה במסווה של איש צעיר, החלה לשורר בחצר השולטן בבוקר ובגני השולטן לעת ערב, אך בצל הצהרים הפך חלום לבה צורה נראית לעין באמצעות אומנותו של הארכיטקט. אט אט התרומם וגבה לצד הארמון בית תפילה מושלם בצורתו.
ובאותו זמן עצמו בקומה העליונה של ארמון השולטן ישבה בתו הצעירה של השולטן בחדר שנשקף אל גני הארמון. היא הקשיבה ערב אחר ערב לשיריו של הצעיר והתאהבה בו. "אבא, רצוני להינשא למלומד הצעיר המזמר בגן."
השולטן הגה אף הוא חיבה רבה לאיש הצעיר והסכים לשוחח עמו על הדבר. הצעיר השיב: "אני קשור בעבותות אמונה לאהבת לבי, לולא כן הייתי נושא ברצון את בתך לאשה."
החדשות על סירובו של הצעיר שברו את לבה של הנסיכה והיא נפלה למשכב. שום רופא לא מצא מזור למחלתה.
לבסוף הגיע רופא שהיה בקי במרפא וברעל שבאהבה. "היא חולת אהבה נכזבת. האיש הצעיר חייב לעשות אחת משתים: להסכים לשאתה לאשה, או לתת את חייו עבור חייה."
השולטן בא נכה רוח אל המשורר האהוב שלו. המשורר השיב לו: "הדבר שעליו חלמתי מתגשם עכשיו. הנח לי לשהות לילה אחד בבית התפילה אשר עיצבתי מתוך לבי השבור ועם שחר אטיל את עצמי למעמקי הנהר ואמסור את חיי בשמחה בתמורה לחיי בתך. אכנס ברצון לגן עדן כדי לראות אותה חיה. או אז אוכל להתאחד עם אהבת לבי."
הנסיכה לא יכלה לשאת את החדשות. באותו לילה, בלתי נראית, עקבה בחשאי אחרי האיש הצעיר אל תוך בית התפילה. היא פסעה דרך שבעה חדרים: אחד של כסף אחד של זהב, וכל חדר בנוי מאבני החן הזוהרות של העולם הזה. אך היא לא ראתה דבר זולת האיש הצעיר שאהבה. עד אשר נכנסה לחדר המרכזי המקומר, שם ריפאה השלווה את לבה הדווה.
באותו רגע עצמו ראו שניהם, הנסיכה והאיש הצעיר, גלימת משי אדומה מונחת על האדמה. המלומד פשט את גלימותיו הלבנות ועטה את הגלימה האדומה. הנסיכה הבינה עתה מדוע לא יכול המלומד האשה לשאתה לאשה. באותו רגע נחו עיני שתיהן על גרם מדרגות זעיר מכסף המוביל אל מרפסת כסף שמאחוריה דלת כסף. בת הסוחר חשה במעלה המדרגות, עלתה אל המרפסת, הטילה עצמה דרך הפתח ונעלמה.
עד שהספיקה הנסיכה לחצות את החדר נעלמו דלת הכסף, המרפסת וגרם המדרגות.
היא פשטה את גלימות המלכות שלה ועטתה על עצמה את הגלימות הלבנות של תלמיד הדת. הנסיכה בילתה את שארית חייה בחיפוש אחר תשוקת לבה.
ואשר לנערה, היא חזרה ונכנסה לחדר השינה שלה. בעלה, כפתן אל-חוב, ישב שם מצפה לבואה על גבי מיטתם. "למן הרגע שידעתי את תשוקת לבך, חיפשתי אותך." אמר.
"מדוע היה עלי לערוך מסע כה קשה אם אהבנו איש את רעותו למן הרגע הראשון?" שאלה.
כַּפְתַן אל-חוּב צחק באוספו את רעייתו אל בין זרועותיו. "אף שלבך ידע והכיר אותי כגלימת האהבה, לא בטחת בידיעתך. היה עליך לערוך את המסע. למדת להתפלל עד אשר הפכת לתפילה עצמה. לאף אחד מאתנו לא ניתנה היכולת לדעת את כל הדברים בבת אחת, ואלה המחפשים את תשוקת לבם חייבים לערוך את המסע.
פעם אחת הייתה חיפושית קטנה ושמה חְנֵפְסֶה. כל יום הייתה חְנֵפְסֶה משוטטת בשדות, מתרוצצת מפה לשם, משם לפה, אוספת מזון ומביאה אותו הביתה. כך נהגה כל הקיץ. והנה בוקר אחד היא שומעת קול נקישה מוזר על חלונה:
טִיפְּ-טוֹפְּ, טִיפְּ-טוֹפְּ
פותחת חְנֵפְסֶה את החלון, מסיטה את הוילון – הופה! מה זה? מה היא רואה? מים יורדים מן השמיים – גשם!
"נו", אומרת חְנֵפְסֶה, "הגיע החורף." מוציאה את הסוודר מן הארון, מדליקה את האח ויושבת לנמנם מול האש. יושבת לה חְנֵפְסֶה, יושבת וחושבת, ופתאום מה זה? נדמה לה שהיא שומעת מישהו דופק על הדלת. מקשיבה טוב – באמת, מישהו דופק.
"מי שם?" שואלת חְנֵפְסֶה.
"זה אני, פַרָה, העכברה!"
"מה רצונך, פַרָה העכברה?"
"קר לי!" אומרת פַרָה, "גשם יורד, הפרווה שלי מתרטבת. אנא ממך, הכניסיני לביתך."
"פַרָה חביבתי", אומרת חְנֵפְסֶה, "הייתי מכניסה אותך ברצון, פשוט אי אפשר. איך תוכל עכברה מגודלת שכמותך להיכנס לתוך קן של חיפושית?"
"תני לי לנסות", אומרת פַרָה, "אולי בכל זאת אצליח."
"טוב, תנסי."
וּפַרָה מנסה: מכניסה רגל אחת, מכניסה רגל שנייה, מקפלת את הזנב מכווצת את השפם ו...הופה! בתוך הקן יושבות להן חְנֵפְסֶה וּפַרָה.
יושבות להן חְנֵפְסֶה וּפַרָה, שותות תה ומשוחחות על דא ועל הא, ובחוץ יורד הגשם:
טִיפְּ-טוֹפּ, טִיפְּ-טוֹפּ, טִיפִּי-טִיפִּי-טִיפִּי-טִיפִּי-טִיפִּי-טִיפִּי-טוֹפּ!
יורד לו הגשם והרוח נושבת והגשם הולך ומתחזק:
טִיפְּ-טוֹפּ טִיפְּ-טוֹפּ, טִיפִּי-טִיפִּי-טוֹפּ!
ופתאום נדמה להן שהן שומעות קול נקישה על הדלת.
"מי שם?" שואלת חְנֵפְסֶה החיפושית.
"מי זה?" שואלת פַרָה העכברה.
"זאת אני, גֵ'גֶ'ת-אּוּנָעַרָה התרנגולת!"
"מה רצונך, גֵ'גֶ'ת-אּוּנָעַרָה התרנגולת?"
"קר לי!", היא אומרת, "גשם יורד. הנוצות שלי רטובות ואני רועדת כולי. אולי אוכל להיכנס?"
"צר לי מאוד, גברת אוּנָעַרָה," משיבה חְנֵפְסֶה, "ברצון הייתי מכניסה אותך, אבל פשוט אין די מקום. תרנגולת בקן של חיפושית – זה פשוט לא יתכן!"
"אין דבר העומד בפני הרצון!" אומרת גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה, "תנו לי לנסות."
"טוב, נסי."
וגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה מנסה: מקפלת את הכרבולת, משירה שלוש נוצות, נדחקת פה, נלחצת שם, אבל סוף טוב – הכל טוב. גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה מצליחה להיכנס. ובתוך הקן יושבים להם: (המספר מונה את השמות על אצבעותיו ומפזם אותם לפי המנגינה):
חְנֵפְסֶה וּפַרָה
וגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה
עוד פעם! כולם ביחד!
חְנֵפְסֶה וּפַרָה
וגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה
יושבות להן חְנֵפְסֶה וּפַרָה וגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה, יושבות ומתחממות על יד האח. פַרָה מבשלת ארוחה, גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה מגישה את האוכל לשולחן וכולן יושבות ואוכלות ומבסוטות.
והגשם יורד בחוץ:
טִיפְּ-טוֹפּ טִיפְּ-טוֹפּ, טִיפִּי-טִיפִּי-טוֹפּ!
ופתאום שומעים קול:
בּוּם!
ועוד פעם:
בּוּם! בּוּם!
"מה זה?" שואלת חְנֵפְסֶה.
"מי שם? קוראת פַרָה.
"מה הקולות האלה?" אומרת גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה.
שקט. אין תשובה. ופתאום – עוד פעם:
בּוּם! בּוּ-בּוּ-בּוּם! בּוּם! בּוּ-בּוּ-בּוּם!
ניגשת חְנֵפְסֶה לחלון, מסיטה את הוילון, ומה היא רואה? ברד יורד בחוץ, מקיש על הדלת ניתך על התריסים, אבל בפנים חם וטוב ונעים ויבש.
ופתאום בתוך קולות הברד שומעים דפיקה על הדלת.
"נדמה לי שמישהו דפק!" אומרת פַרָה.
"מי שם?" שואלת חְנֵפְסֶה.
"מי זה?" אומרת גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה.
"זה אני, דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה, התרנגול!"
"מה רצונך, דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה?" שואלת חְנֵפְסֶה.
"שמעתי שאשתי נמצאת פה. אני רוצה להצטרף אליה. קר לי, הברד מכה על גופי. אנא תנו לי להיכנס!"
"אבל דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה," אומרת חְנֵפְסֶה, "איך יוכל תרנגול, מהודר וכה גדול, להיכנס לקן של חיפושית? אתה מבקש דבר בלתי אפשרי!"
"בחייך," אומר דִיק אָבּוּ-סָחַרָה, "הרשי לי לנסות. בחוץ כל כך קר. אם לא אמצא מחסה, אקפא פה למוות. תנו לי לנסות."
"טוב," אומרת חְנֵפְסֶה, "אם תצליח – בבקשה."
ודִיק אָבּוּ-סָחַרָה מנסה: מכניס רגל אחת, מכניס רגל שנייה מקפל את הכרבולת מגלגל את הזנב, משיר שלוש נוצות נדחף ונלחץ ו...הופה! בתוך הקן יושבים להם – כולם ביחד אתי:
חְנֵפְסֶה וּפַרָה
וגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה
ודִיק אָבּוּ-סָחַרָה.
עוד פעם! שירו כולכם אתי!
חְנֵפְסֶה וּפַרָה
וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה
וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה.
יושבים להם חְנֵפְסֶה וּפַרָה וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה בתוך הקן, יושבים ומתחממים. פַרָה קוראת בספר, חְנֵפְסֶה מסתכלת בטלוויזיה, דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה מסתודד עם אשתו, וכולם שמחים ועליזים.
ובחוץ יורד הברד:
בּוּם בּוּם, בִּילִי-בּילִי-בּוּם
בּוּם טְרַאח, טִיח טָאח!
יורד הברד והוא הולך ומתחזק וכבר בקושי אפשר לדבר מרוב רעש, ופתאום – בתוך כל הרעש נדמה להם שהם שומעים איזה קול משונה בחוץ.
"מי שם?" שואלת חְנֵפְסֶה.
"מה זה יכול להיות?" אומרת פַרָה.
"אולי התריס זז?" אומרת גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה.
"זו בוודאי הרוח!" אומר דִיק אָבּוּ-סָחַרָה.
כולם חוזרים לעיסוקיהם, אבל לאחר רגע שוב שומעים קול זר מוזר: "מֶה, מְמֶה..."
"מי זה?" קוראת חְנֵפְסֶה.
"מי שם?" צועקת פַרָה.
"מישהו דפק?" שואל דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה.
"אולי נפתח ונראה?" מציעה גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה.
פותחים טיפה את הדלת, רואים ראש שעיר בחוץ.
"מי אתה?" שואלת חְנֵפְסֶה.
"אני חָרוּף אָבּוּ-סוּף, הכבש.
"מה רצונך, חָרוּף אָבּוּ-סוּף הכבש?"
"קר לי. אני רועד מקור. הברד מצליף בי. תנו לי להיכנס!"
"אבל חָרוּף אָבּוּ-סוּף, ידידי," אומרת לו חְנֵפְסֶה, "זה בלתי אפשרי. איך בכלל תוכל להעלות על הדעת רעיון כזה: כבש בתוך קן של חיפושית?!"
"אם אלוהים רוצה, הכל יכול להתגשם. אנא, בבקשה ממך, תני לי להיכנס!"
"זה פשוט בלתי אפשרי." אומרת חְנֵפְסֶה, "אם אתה רוצה, תנסה, אבל אני בטוחה שלא תצליח."
טוב. חָרוּף אָבּוּ-סוּף מכניס קצה רגל, מכניס קצה אוזן, מקפל את הזנב, נדחק ונלחץ – לא מצליח בשום פנים ואופן. לא עולה בידו להיכנס.
"שמע לי," אומר לו דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה, "אולי תלך כמה מטרים אחורה ותיקח תנופה?"
"זה רעיון! אומר חָרוּף אָבּוּ-סוּף.
פוסע כמה פסיעות לאחור, רץ, רץ, רץ. בּום! טְרַאח! כל הקן רועד, והופה! – בתוך הקן יושבים – כולם ביחד שירו אתי:
חְנֵפְסֶה וּפַרָה
וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה
וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה.
חָרוּף אָבּו-סוּף!
עוד פעם, יותר חזק!
חְנֵפְסֶה וּפַרָה
וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה
וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה.
חָרוּף אָבּוּ-סוּף!
יושבים להם חְנֵפְסֶה וּפַרָה וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה עם חָרוּף אָבּוּ-סוּף, יושבים ומדברים ושותים תה. והברד יורד בחוץ:
בּוּם טְרַאח, טִיח טָח!
יורד ללא הפסקה. ופתאום – שקט! הברד פסק, הרוח מפסיקה לנשוב ובתוך השקט שומעים פתאום קול מוזר:
שְׁשְׁשׁ... שְׁשְׁשׁ...
"מה זה?" שואלת חְנֵפְסֶה.
"מה קרה?" אומר חָרוּף אָבּוּ-סוּף.
"איזה קול מוזר!" אומרת גֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה.
ניגשים אל החלון, מסיטים את הוילון, ומה הם רואים? הכל לבן! שלג יורד:
שְׁשְׁשׁ... שְׁשְׁשׁ... שְׁשְׁשׁ... שְׁשְׁשׁ... שְׁשְׁשׁ...
עוד שלג ועוד שלג. הכל מתכסה במעטה לבן – העצים, האבנים, הסלעים.
ופתאום בתוך אוושת השלג שומעים מישהו מדשדש בחוץ: דְּשְש... דְּשְש... מבוסס בתוך השלג ומיד נשמעת דפיקה.
"מי שם?" שואלת חְנֵפְסֶה.
"מי זה?" קוראת פַרָה.
"זה אני, גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול, הגמל!"
"מה אתה רוצה, יא גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול הגמל?"
"קר לי. אני לא רגיל למזג אוויר כזה. שלג בחוץ. אני קופא מקור. אנא תנו לי להיכנס!"
"יצאת מדעתך?" אומרת חְנֵפְסֶה, "אתה מאמין שגמל מגודל כמוך יוכל להיכנס לתוך קן של חיפושית?!"
"אין לי ברירה." אומר גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול, "אם לא תניחי לי להיכנס אקפא מקור."
"טוב, תנסה. אבל דע לך שאין לך שום סיכוי!"
וְגַ'מַל אָבּוּ-טַוָול מנסה. מכניס רגל אחת, מכניס רגל שנייה. שום דבר. לא מצליח.
"ככה לא תצליח לעולם." אומר חָרוּף אָבּוּ-סוּף, "לך אחורה כמה מטרים וקח תנופה!"
טוב. גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול פוסע כמה פסיעות לאחור, רץ, רץ, רץ, בתוך השלג, מגביר מהירות ו...בּוּם!
כל הקן מזדעזע, אבל גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול נותר בחוץ. לא הצליח להיכנס.
"לא לקחת מספיק תנופה!" צועק דִּיק אָבּוּ-סָחַרָה, "נסה שוב!"
גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול לא מתייאש. הוא מתרחק מן הקן מרחק של מאה פסיעות ואז מתחיל לרוץ והוא רץ והוא רץ והוא רץ והוא רץ, צובר מהירות וטראח! ישר לתוך הקן. הקן רועד. הטיח נושר מהקירות, הכלים בארון מצלצלים, אבל גַ'מַל אָבּוּ-טַוָול בפנים!
ובתוך הקן יושבים להם כל בני החבורה – כולם ביחד אתי בקול חזק:
חְנֵפְסֶה וּפַרָה
וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה
וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה.
חָרוּף אָבּוּ-סוּף
וְגַ'מַל אָבּוּ-טַוָול!
הנה זה כוחה של הכנסת אורחים!
וכדי שלא נשכח – שירו אתי פעם אחרונה לסיום:
חְנֵפְסֶה וּפַרָה
וְגֵ'גֶ'ת-אוּנָעַרָה
וְדִיק אָבּוּ-סָחַרָה.
חָרוּף אָבּוּ-סוּף
וְגַ'מַל אָבּוּ-טַוָול!
היה פעם זקן אחד ולו גינה, גינה קטנה, אולי מטר על מטר. אמר לעצמו: "מה אני הולך לעשות עם הגינה הזאת? אני יודע! אשתול בה ירקות!"
הלך ושתל ממיטב הירקות, חסה ובצל, מלפפונים ועגבניות , חצילים וצנוניות, סלק וכרובית, במיה ושעועית – מכל טוב. יצאו לו ירקות – שגעון! כל עגבניה – מלפפון! כל מלפפון – עגבניה! משהו!
אמר: "מה אני הולך לעשות עם הירקות האלה? אני יודע! אביא אותם למלך!" הלך ומילא סל גדול במיטב הירקות, בא אל המלך דפק אצלו בדלת.
"מי שם?" שאל המלך.
"זה אני" אמר הזקן, "הבאתי לך מתנה!"
"אה! מתנות אני אוהב! תכנס, תכנס.
נכנס הזקן הביא לו את הסל. מה אני אגיד לכם המלך ממש התלהב. בחיים שלו לא ראה ירקות כאלה! כל עגבניה – מלפפון! כל מלפפון – עגבניה!
אמר לו: "מה אתה רוצה בשביל המתנה הנפלאה הזאת. אתה יודע, אני מלך, אני יכול לתת לך מה שתרצה!"
"תן לי פתק."
"פתק? איזה מין פתק?"
"תן לי פתק שכתוב עליו שכל מי שיש לו בית מרחץ בעיר יהיה חייב לי שני שקלים מס!"
"אין בעיה." אמר המלך. הוציא עט מהכיס ורשם לו פתק.
"תודה רבה, תודה רבה."
"רגע", אומר המלך, "זה כלום. בקש עוד מתנה."
"עוד מתנה? טוב, אז תן לי עוד פתק!"
"עוד פתק? ומה אתה רוצה שיהיה כתוב עליו?"
"שכל מי שיש לו קרחת, יהיה חייב לי מס שנתי שני שקלים."
"טוב מאוד, הנה הפתק, אבל עכשיו בקש משהו יותר רציני."
מה אתם חושבים שהוא ביקש? עוד פתק!
"עוד פתק? ומה לרשום עליו?"
"שכל מי שלאשתו קוראים פטמה, גם כן יהיה חייב לי שני שקלים מס!"
נתן לו.
"תודה רבה." הזקן כבר רצה לצאת.
"חכה רגע. זה כלום כל הפתקים האלה. בקש ממני משהו רציני!"
"טוב, אז תן לי עוד פתק!"
"ומה לרשום?"
"שכל מי שהאתון שלו המליטה עייר יהיה חייב לי שני שקלים מס."
לקח הזקן את הפתקים וימ\צא משם. הולך ברחוב, פתאום הוא רואה שלט גדול "בית מרחץ" ועל יד הפתח יושב אדם שמן עם תרבוש על הראש.
"תסלח לי, מה זה פה?"
"בית מרחץ. אתה לא רואה?!"
"ולמי שייך בית המרחץ?"
"לי! אתה רוצה להתרחץ תשלם."
"אתה בטוח שזה שלך?"
"איזו שאלה!"
"אם כך אתה חייב לי שני שקלים!"
"אני חייב לך שני שקלים? מה פתאום שני שקלים? מאיפה המצאת את זה?"
"יש לי פתק!"
"פתק מן המלך. כל מי שיש לו בית מרחץ בעיר חייב לי מס שני שקלים!"
"מה, השתגע המלך הזה? מה פתאום שני שקלים? לא מספיק מסים: מס הכנסה וארנונה ומע"מ ושמע"ם. התחיל להתרגז. מוריד את הכובע לנגב את הזיעה – מה הוא רואה יש לו על הראש? קרחת!
"סליחה, סליחה, אני טעיתי! אתה לא חייב לי שני שקלים."
"נו בטח שאני לא חייב לך. אמרתי לך."
"אתה לא חייב לי שני שקלים, אתה חייב לי ארבעה שקלים!"
"ארבעה שקלים? מה פתאום ארבעה שקלים? מאיפה המצאת ארבעה שקלים!" התחיל לכעוס ולקלל.
"אדוני, מה אתה מקלל ומה אתה מחרף ומה אתה מגדף. יש לי פתק."
"איזה מין פתק?"
"הנה, כל מי שיש לו קרחת חייב לי שני שקלים מס. שני שקלים על הקרחת. שני שקלים על בית המרחץ. יחד ארבעה שקלים. חשבון פשוט!"
מה? יצא מדעתו המלך הזה?!!" התחיל לקלל:
"שיפודים בגווך מלפנים ומאחור / בקבר אפל תקבר, הוי שחור!
הלוואי ותמות ותאכל רסיסים / ועורך יפשטו מעליך פסים!
גמל בלי דבשת, חמור בן פרה / יתוש, עלוקה ומדוזה צרועה!
טנופת מסרחת בלבן חמוץ / שתהיה ממועך, מקוצץ וחמוץ!
שתחלה בקדחת, בטיפוס, שלשול / ושבעה חזירים יבשלוך בישול!..."
"אדוני, מה אתה מקלל ומה אתה מחרף ומה אתה מגדף. יש לי פתק מהמלך. אין מה לעשות."
השתגע! קורא לאשתו: "פטמה! בואי תראי מה עשה לי המלך!"
"רגע, לאשתך קוראים פטמה?"
"אז מה אם קוראים לה פטמה?"
"אז אני טעיתי. אתה לא חייב לי ארבעה שקלים, אתה חייב לי ששה שקלים!"
"ששה שקלים? מאיפה פתאום ששה שקלים?"
"יש לי פתק!"
"איזה מין פתק?"
"הנה, כל מי שלאשתו קוראים פטמה חייב לי שני שקלים מס! שני שקלים על הקרחת. שני שקלים על בית המרחץ. שני שקלים על פטמה, יחד ששה שקלים!"
מסכן, כמעט התעלף מרוב כעס. נעתקו המלים מפיו. באה פטמה לראות על מה המהומה. באה פטמה ואחריה הולכת האתון ואחרי האתון עם שתי אוזניים ארוכות, עייר קטן.
"סליחה, סליחה, אני טעיתי! אתה לא חייב לי ששה שקלים."
"נו בטח שאני לא חייב לך. אמרתי לך."
"אתה לא חייב לי שני שקלים, אתה לא חייב לי ארבעה שקלים, אתה לא חייב לי ששה שקלים, אתה חייב לי שמונה שקלים שקלים!"
"שמונה שקלים? מה פתאום שמונה שקלים? מאיפה המצאת שמונה שקלים!" יוצא מדעתו.
מתחיל עוד פעם לכעוס ולקלל.
"אדוני, מה אתה מקלל ומה אתה מחרף ומה אתה מגדף. יש לי פתק."
"איזה מין פתק?"
"הנה, כל מי שיש שהאתון שלו המליטה עייר חייב לי שני שקלים מס. שני שקלים על העייר, שני שקלים על הקרחת. שני שקלים על פטמה, שני שקלים על בית המרחץ. יחד שמונה שקלים. חשבון פשוט!"
התחיל בעל בית המרחץ לקלל ולחרף ולגדף ולא הפסיק – עד היום הזה!
אבל את הכסף הוא שילם!...
בלב לבם של יערות הרץ יש הר גבוה. הכפריים הגרים בקרבת ההר מספרים עליו כל מיני ניסים ונפלאות: איך בלילות אפלים מתקבצים על פסגת ההר שדים ורוחות ומרקדים עד אור הבוקר ואיך המלך אדום-הזקן יושב שם על כס השיש שלו מוקף באנשי חצרו ומטאטא בזקנו הארוך את האדמה.
ובכן, לפני כמה שנים טובות היה ברנש אחד בשם קרל קץ שהתגורר בכפר למרגלות ההר. קרל זה היה רועה עיזים וכל בוקר נהג לצאת עם עדרו למרעה בחלקות הירוקות שהיו פזורות פה ושם על גבי המדרונות. קרה לפעמים שהעיזים התפזרו על שטח גדול מדי ועד שהספיק לאסוף אותן כבר השתררה חשכה. במקרים כאלה נהג קרל להביא את העדר לקרחת יער קטנה, שניצבו בה קירות חרבים של טירה נושנה ועזובה. הקירות היו גבוהים דיים לשמש כמקום מחסה ללילה. קרל היה סופר את העיזים ושוכב לישון ליד הפתח כך ששום עז לא יכלה להימלט משם.
ערב אחד, זמן קצר לאחר שקיבץ את העדר במכלאה המאולתרת בין קירות הטירה, התברר לו שהעז החביבה עליו ביותר נעלמה. הוא חיפש אחריה בכל מקום, אך לא מצא דבר. לבסוף החליט לדחות את המשך החיפוש ליום המחרת והוא שכב לישון. תארו לכם את הפתעתו כשהתעורר בבוקר וגילה כי העז שבה. הסיפור הזה חזר על עצמו כמה פעמים: העז הייתה נעלמת בערב ובבוקר חוזרת ומופיעה. בסופו של דבר החליט קרל לבדוק את העניין ביסודיות. הוא הסתכל בקירות הישנים ומצא באחד מהם פתח צר שדרכו, לפי כל הסימנים, התחמקה העז החסרה.
קרל עבר דרך הפרצה ומצא שם שביל צר שהוביל לתוך נקיק סלע. הוא פסע קדימה ודחק את גופו במעבר הצר כמיטב יכולתו אל מתחת לסלע. הלאה יותר התרחב המעבר והפך לפתח של מערה וכאן נעלמו עקבותיה של העז. באותו רגע הבחין קרל שכלבו הנאמן לא בא בעקבותיו. הוא שרק לו, אבל הכלב לא הופיע. קרל החליט אפוא להיכנס למערה לבדו ולמצוא שם את העז בכוחות עצמו. הוא גישש את דרכו בחשכה וכעבור זמן מה הגיע לנקרה מוארת באור קלוש. שם להפתעתו הרבה מצא את העז עומדת ולועסת בשלווה גרגרי שעורה שנשרו ללא הרף מנקודה כלשהי מעל לראשה. מסוקרן טיפס למעלה וניסה לברר מאין בא זרם הגרגרים שהתגלגלו והקישו על רצפת הנקרה כמו גרגרי ברד, אבל החשיכה מסביב הייתה כבדה ולא עלה בידו לברר עניין מוזר זה.
כעבור זמן מה בשעה שאימץ את אוזניו והקשיב, נדמה היה לו שהוא שומע צהלות וקולות רקיעה של סוסים. הוא הקשיב שוב, אין ספק, גבוה מעליו הייתה אורוות סוסים. והגרגרים נפלו מן הסתם מתוך אחד האבוסים. למי השתייכו סוסים אלה ואיך התגלגלו למקום זה שרק רגלי עיזים דורכות בו? בודאי מתגוררים שם אנשים כלשהם. אבל מי עשוי להתגורר שם?
האם אלה אנשים שניתן לבטוח בהם? קרל תהה על כך לא מעט, כאשר שמע לפתע קול קורא בשמו: "קרל קץ!" הקול הדהד בחלל המערה. הוא פנה לאחור אך לא יכול להבחין דבר בעלטה.
"קרל קץ!" פלח שוב הקול החודר באפילה וכעבור רגע הופיע מתוך אחת הפינות האפלות נער גמדי חובש כובע מחודד ולגופו גלימה ארגמנית. הגמד אותת לו בראשו ורמז לו לבוא בעקבותיו. קרל חשב שמן הראוי לברר קודם עם מי יש עסק. הוא פנה בדברים אל הגמד אך זה האחרון נד בראשו ולא אמר דבר. הוא רק רמז לו שוב לבוא בעקבותיו.
קרל החל לפסוע אחריו, מפלס דרכו בין החורבות ועד מהרה קלטה אזנו קולות מתגלגלים שנשמעו כרעמים המהדהדים בין הסלעים. הקולות נעשו רמים יותר ויותר ככל שהתקדם הלאה. לבסוף הגיע לחצר מוקפת קירות ישנים מכוסים קיסוס. היה לו הרושם שהוא מצוי בתחתיתו של עמק קטן. מכל צד התנשאו צוקים וסלעים ועצים רחבי פארות סוככו על החצר עד שרק אור דמדומים קלוש הבליח פנימה. כאן על גבי הכבול הכבוש והחלקלק ראה קרל תריסר ברנשים זקנים ומוזרים למראה שהשתעשעו בשלווה במשחק הכדורת. לבושם לא היה לו זר לגמרי; בכנסיה של עיר המחוז הקטנה שהזדמן אליה מפעם לפעם בימי השוק, הייתה תמונה עתיקה ועליה דמויות של אבירים לבושים באותה צורה עצמה. האבירים לא הוציאו הגה מפיהם ורק התהלכו בשטח בחגיגיות רצינית, מגלגלים איש איש בתורו את כדורי המשחק, אך הזקן מביניהם ציווה על קרל בתנועה אילמת לעסוק בהרמת הבקבוקים שהופלו בידי המשחקים.
בתחילה רעדו ברכיו מרוב פחד ובקושי העז להגניב מבטים לעבר הזקנים הארוכים והבגדים המוזרים של האבירים, אך עד מהרה שם לב שכל אחד מהם לאחר שסיים את תורו במשחק, חזר למקום מושבו ושם גמע גמיעה הגונה מתוך גביע כרסתני. הגמד עבר כל הזמן בין המסובים והקפיד למלא את גביעיהם במשקה שהפיץ ניחוח יין עתיק ומשובח.
קמעא קמעא שבה אליו רוחו עד שלבסוף אזר עוז, ניגש אל הגמד ורמז לו בסימנים שגם הוא חפץ לטעום מן המשקה. הגמד נענה לו, מזג משקה והגיש לו את הגביע בהחוותו קידה עמוקה. קרל חשב לעצמו שמעולם לא בא אל בין שפתיו יין כה משובח.
דבר זה נסח בו מרץ מחודש לעבודתו ובכל פעם שהתעייף היה חוזר וניגש אל אותו ידיד נדיב ומקבל את חלקו בשתייה.
מי התעייף קודם, הוא או האבירים, זאת לא יכול קרל להגיד. אם עלה היין לראשו ואם לאו, מכל מקום אחזו אותו חבלי שינה והוא נרדם. כאשר התעורר מצא עצמו מוטל בחצר ששימשה לו כמכלאה מאולתרת לעיזיו. השמש עמדה גבוה במרומי השמים. מתחתיו הוריק העשב והקירות החרבים סביבו היו מכוסים בסבך הקיסוס המוכר. הוא שפשף את עיניו ושרק לכלבו, אך הכלב לא הופיע ומסביב לא נראתה אף עז אחת לרפואה. הוא חזר והתבונן בדאגה סביבו. נדמה היה לו שהדשא גבה במשך הלילה וגם העצים מעל לראשו נראו לו כאילו שינו צורתם. הוא ניער את ראשו ותהה בלבו אם הוא בריא לחלוטין. הוא קם ממקומו ומתח את אבריו. פרקי רגליו היו נוקשים מהרגיל. "זה עונשו של מי שמבלה לילות מחוץ למיטתו" אמר לעצמו. לאט לאט שבו ועלו בזיכרונו מאורעות הלילה הקודם. הוא מצמץ בשפתיו כשנזכר בטעמו של היין המשובח שלגם ממנו גביעים כה רבים - אבל מי, לכל השדים והרוחות, יכולים להיות האנשים הללו הבאים לשחק בכדורת במקום כה נידח?
הדבר הראשון שעשה לאחר שקם ממקום משכבו היה לחפש את הפתח שנכנס בעדו למערה בעקבות העז, אך למרבה פליאתו לא היה לו כל סימן וזכר. שום פתח לא נראה לעין. הקיר ניצב מולו בלא שיראה בו אפילו סדק המתאים למעבר עכבר. הוא חזר וגרד בראשו, אחר כך הסיר את כובעו והתבונן בו. הכובע היה מלא חורים. "לעזאזל" אמר בלבו "הכובע הזה היה חדש בחג האחרון, ועכשיו?" הוא העיף מבט על נעליו שהיו כמעט חדשות בעת שעזב את הבית ועכשיו נראו כה מרופטות וישנות עד כי אך לפלא הוא אם יצליח להגיע בהן חזרה לביתו בלי שיקרעו כליל. מצב בגדיו לא היה טוב מזה. ככל שהעמיק להתבונן כן גדל תימהונו. לא עלה בדעתו כל הסבר למה שאירע בו.
לבסוף נפנה לחפש את עדרו ; הוא פסע בכבדות במורדות ההר על פני השבילים שנהג לרעות בהם את עזיו, אך כל עז לא נראתה לעין. הוא חזר ושרק לכלבו. הכלב לא הופיע. הרחק למטה מתחתיו השתרע כפר מולדתו. בסופו של דבר החליט בלב כבד לשוב לביתו בתקווה שהעדר הגיע לשם אף הוא.
'בודאי' חשב לעצמו 'אפגוש עוד מעט שכן שיוכל להגיד לי היכן העדר'. אך האנשים שפגש בהתקרבו לכפר היו כולם זרים לו. גם לבושם היה שונה מזה שהיה רגיל לו אצל שכניו ואפילו הלשון שבפיהם נשמעה לו שונה מן הרגיל.
כאשר שאל אחדים מהם בדבר עזיו לא קיבל מענה. הם רק נעצו בו את עיניהם וגרדו סנטריהם. בסופו של דבר קרב גם הוא את ידו אל סנטרו ותארו לכם את תדהמתו כאשר גילה כי זקן באורך אמה לפחות מכסה את פניו.
"העולם חוזר לתוהו ובוהו" אמר לעצמו, "או שמשהו כישף אותי." אבל קשה היה לו להאמין בכך, כי הכל סביבו – ההר המיוער והכפר על בקתותיו ובוסתניו הקטנים – הכל נראה לו מוכר וללא שינוי בדיוק במקום שצריך היה להיות. הוא שמע את נערי הכפר משיבים למישהו שנקלע למקום ושאל על אודות שם הכפר, והשם שנקבו בו היה אכן השם המוכר לו.
הוא ניער את ראשו, נכנס לכפר ושם פעמיו לעבר בקתתו. הבקתה נראתה ישנה ומוזנחת, חלונותיה שבורים והדלת מנותקת מציריה. בחצר עמד ילד זר בבגדים קרועים ושיחק עם כלב זקן חסר שיניים. הכלב נראה לו מוכר, אך כאשר קרא לו, חרץ הלה את לשונו ופרץ בנביחות. הוא ניגש אל דלת הבקתה הפתוחה והציץ פנימה. הבקתה הייתה ריקה ונטושה. הוא עמד לידה כמו מוכה ירח וקרא בקול לאשתו ולילדיו, אך אף אחד לא שמע אותו; מכל מקום איש לא השיב לקריאותיו.
בינתיים התקהלו סביבו המון נשים וילדים שנעצו מבטיהם באיש הזר למראה שזקנו יורד על פי מידותיו. הם התחילו להציג לו שאלות: "מי אתה? מה אתה מחפש?"
כה מוזר נראה לו הדבר לעמוד על יד פתח ביתו ולשאול אנשים זרים על אודות אשתו וילדיו. כדי להיפטר מההמון פעור הפה שמסביבו נקב בשמו של האדם הראשון שצץ בזיכרונו: "אני מחפש את הנס הנפח."
הסובבים אותו השתתקו והחליפו ביניהם מבטים. לבסוף ניגשה אליו אשה זקנה ולחשה באוזנו: "מזה שבע שנים שרוי הוא במקום שאתה עוד רחוק ממנו מרחק רב."
"ומה עם פריץ החייט?"
"נשמתו עדן." השיבה לו זקנה אחת כפופה על מקלה, "הוא גר עכשיו בבית שאין הוא עתיד לעוזבו עוד..."
קרל קץ הביט בה ונרעד. הוא זיהה אותה כאחת הרכלניות הזקנות של הכפר, אך פניה היו מקומטים עד לבלי הכר. אבד לו החשק לשאול שאלות נוספות. פתאום הבחין בתוך ההמון באשה צעירה שנשאה תינוק על זרועה ובידה השנייה אחזה ילדה קטנה כבת שלוש. כל השלושה גילו דמיון מפתיע לאשתו.
"מה שמך?" שאל אותה במפגיע.
"ליזה." השיבה.
"ושם אביך?"
"קרל קץ, זכרונו לברכה."
"מתי מת?"
"המסכן. עשרים שנה חלפו מאז אותו יום שיצא בו להרים עם עדרו ולא שב. חיפשנו אותו ימים רבים. העדר חזר הביתה יחד עם הכלב, אך עקבותיו שלו אבדו לבלי שוב. הייתי אז בת שבע..."
קרל המסכן לא יכול עוד לעצור בעד עצמו: "אני הוא קרל קץ!" אמר בנוטלו את התינוק מבין זרועות בתו ובנשקו אותו שוב ושוב על פניו. ההמון סביבו עמד פעור פה. איש לא ידע מה לומר על כך, כאשר סטרופקין הזקן, מורה הכפר, נקלע לשם צולע על מקלו, ונעץ בו מבט ארוך. "קרל קץ, קרל קץ," אמר לאיטו, "אין ספק, הרי זה קרל קץ בכבודו ובעצמו. הנה אפילו הצלקת מעל עינו הימנית, הצלקת שהותיר בו מקלי באותו יום נאה כשהכיתיו על פניו..."
ואז הצטרפו אליו גם אחרים: "קרל קץ, בחיי שזה קרל קץ! ברוך הבא שכן! ברוך שובך אלינו!"
אבל איפה - אמרו או חשבו הכל - יכול היה אזרח מכובד ושומר חוק שכמותך להסתובב כל עשרים השנים הללו?
כל הכפר הקיף אותו. הילדים צחקו, הכלבים נבחו והכל שמחו לראות את קרל שכנם חוזר אליהם בריא ושלם.
אשר למקום המצאו במשך כל השנים הללו, בהגיעו לחלק זה של סיפורו יכול היה רק למשוך בכתפיו. לא היה בפיו שום הסבר ונראה לו שככל שימעיט לדבר על כך כן ייטב, אך אין ספק שמה שנשאר בזיכרונו לאורך ימים היה טעמו המשובח של אותו יין שהערה לבין שפתיו בעת שהאבירים שיחקו במשחק הכדורת שלהם.
אף שהשתדל בכל כוחו, מעולם לא הצליח רֵבּ דוֹיְוִיד להגיע בזמן. תמיד אירע לו שישן יותר מדי או שדעתו הוסחה והוא שכח את הפגישות שקבע. בסופו של דבר בא רֵבּ דוֹיְוִיד לרֵבּ זלמן וביקש את עצתו. רֵבּ זלמן היה סקרן מאוד לדעת מדוע לא עולה בידי רֵבּ דוֹיְוִיד לתקן את הפגם הזה ועל כן שאל על כך "שאלת חלום". באותו לילה נודע לו בחלומו כי נשמתו של רֵבּ דוֹיְוִיד סבלה מאז ומתמיד מפגם זה. למעשה הוא אפילו איחר עוד בגלגול קודם שלו למעמד הר סיני. ומה הייתה הסיבה לכך? התברר לו שכאשר ריבונו של עולם קצב זמן לכל נשמה, איזה שהוא מלאך שובב נטל מרֵבּ דוֹיְוִיד מאה ואחת דקות ומסר אותן לנשמה אחרת. בעליה של אותה נשמה תמיד הקדים מאז לכל אירוע.
וכך אירע שבמהלך כל גלגוליו, על אף כל מאמציו לתקן את הפגם, המשיכה נשמתו של רֵבּ דוֹיְוִיד לסבול מכך. בחלק מגלגוליו שירת רֵבּ דוֹיְוִיד כחייל ונענש תכופות כיוון שלא היה מסוגל למלא את חובותיו בזמן. בגלגולים אחרים שבהם היה נשוי, איחר תמיד לכניסת השבת והדלקת הנרות, דבר שגרם לו לחלל את השבת.
כאשר נעור רֵבּ זלמן משנתו וזכר את מה שהוגד לו בחלום, הבין שלא יהיה זה דבר פשוט לתקן את אותו פגם שרדף את רֵבּ דוֹיְוִיד בכל גלגוליו מאז בריאת נשמתו. הוא חשב על כך רבות אך לא עלה בידו למצוא דרך כיצד להשיב לרֵבּ דוֹיְוִיד את מאה ואחת הדקות שגזל ממנו המלאך.
רֵבּ זלמן המשיך להרהר בעניין ורֵבּ דוֹיְוִיד המשיך לסבול: הוא התחיל את תפילת המנחה שלו באיחור לאחר שקיעת החמה, הוא איחר לסעודה המפסקת בערב יום כיפור וכשהכין מצות לפסח הפכו הן לחמץ מאחר ואיחר להכניס אותן לתנור. כישלונות אלה גרמו לו צער רב מאחר ואירעו שלא בכוונה. כל הגערות שספג בעקבות איחוריו לא הועילו בגלל נטייתה המולדת של נשמתו לאחר תמיד.
כאשר בא רֵבּ דוֹיְוִיד ושאל את רֵבּ זלמן מה ניתן לעשות, השיב לו רֵבּ זלמן שאין בידו לסייע לו באופן ישיר.
רֵבּ דוֹיְוִיד היה כל כך מדוכדך ואובד עצות למשמע דבריו של רֵבּ זלמן עד ששכח להעביר לו מסר מרֵבּ לוי מלודמיר – הזמנה לשמש כמוהל בבריתו של הבן שנולד לו. רק לאחר שהיה כבר בחצי הדרך ללודמיר נזכר במסר שהתבקש להעביר. הוא הפציר ברכב לפנות לאחור, אך רק אחרי שהבטיח לתת לו תשלום נוסף נעתר הרכב לבקשתו. שוב ניצב רֵבּ דוֹיְוִיד בפני רֵבּ זלמן, עם דמעות בעיניו, מושך בכתפיו כאומר: "חוששני ששוב חזרתי לסורי."
השעה כבר הייתה מאוחרת וקשה היה לרֵבּ זלמן להתארגן ולצאת מיד לדרך עם רֵבּ דוֹיְוִיד. הוא מסר לו על כן את התיק עם כל המכשירים הדרושים לברית ואמר לו לפגוש אותו בביתו של רֵבּ לוי בבוקר יום המחרת.
רֵבּ דוֹיְוִיד הבטיח לרֵבּ זלמן להודיע לרֵבּ לוי על בואו ולדאוג לכך שהכל יהיה מוכן בזמן ושרֵבּ לוי יקבל את פניו בתחנת הכרכרות.
למחרת היום, מיד לאחר שסיים את תפילת שחרית, עלה רֵבּ זלמן לכרכרה ומיהר ללודמיר. אך כאשר הגיע לשם לא ציפה לו איש. לבסוף בסיועם של כמה ילדים עלה בידי רֵבּ זלמן לאתר את מקום מגוריו של רֵבּ לוי. כשהגיע לשם הבחין בצפייה הדרוכה על פניהם של בני הבית והקרואים, אך רֵבּ דוֹיְוִיד עם תיק המכשירים לא היה שם.
הפעם, גם רֵבּ זלמן חש כיצד הכעס על רֵבּ דוֹיְוִיד גואה בתוכו. הוא הבהיר לנאספים כי לא יוכל להמשיך בטקס הברית עד בואו של רֵבּ דוֹיְוִיד.
אחד הקרואים מיהר לביתו של רֵבּ דוֹיְוִיד כדי להזעיק אותו לברית ומצא אותו ישן. הוא העיר אותו, לקח ממנו את תיק המכשירים של רֵבּ זלמן וביקש ממנו למהר ולהתייצב במקום כיוון שרֵבּ זלמן זקוק לו.
בינתיים החל רֵבּ זלמן בהכנות לברית בביתו של רֵבּ לוי. השולחנות נערכו ורֵבּ זלמן החל לשיר את הפזמון "לכבוד חמדת לבבי, אליהו הנביא..." כדי להזמין את אליהו הנביא להצטרף אליהם. לפתע נכנס רֵבּ דוֹיְוִיד לחדר ומיד גאה המתח. האווירה הייתה טעונה ולרֵבּ זלמן התחוור כי לא יהיה זה מן הנכון להמשיך בטקס עם כל כך הרבה כעס באוויר. הוא פנה על כן לרֵבּ דוֹיְוִיד ואמר: "בטרם נוכל להמשיך ולהשלים את הטקס, עלינו לסלק מכאן את כוחו המשחית של הכעס התלוי ועומד בחלל החדר כדי שלא ידבק ברך הנולד בדיוק ברגע הבאתו בבריתו של אברהם אבינו, על כן אני נאלץ לבקש ממך לשכב כאן על שולחן הברית כשפניך כלפי מטה."
רֵבּ דוֹיְוִיד וכל יתר הנאספים נדהמו לשמע בקשה זו, אך רֵבּ דוֹיְוִיד קיבל עליו את הדין ועשה בדיוק מה שביקש ממנו רֵבּ זלמן.
או אז פנה רֵבּ זלמן לנאספים ואמר: "אני מבקש שכל מי שחש כמוני כעס כלפי רֵבּ דוֹיְוִיד, יצעד קדימה ויניח את ידיו על גבו. במקום לגעור בו, אנו נעמיד את הכוח הטמון בכעסנו לשירותה של נשמתו. כלום הוא עצמו לא גער בעצמו די על איחוריו המתמידים? עליכם לדעת שנשמתו של רֵבּ דוֹיְוִיד חפה מכל אשמה ומשתוקקת להגיע בזמן לכל מקום ולכל דבר. מה שנחוץ כעת הוא שכל אחד מאתנו יעניק לנשמתו של רֵבּ דוֹיְוִיד כמה דקות מחייו כך שנשמתו תוכל להשלים את הדקות שנחטפו ממנה לפני זמן כה רב."
ואף על פי שכל הנוכחים לא הבינו למה בדיוק מתכוון רֵבּ זלמן, צעד כל הקהל קדימה וכל אחד ואחד מן הנוכחים הניח את ידיו על גבו של רֵבּ דוֹיְוִיד והעניק לו בדרך זו כמה דקות מחייו. רֵבּ דוֹיְוִיד בכה ללא הפסק, כיוון שבכל חייו עד הנה לא קיבל כל כך הרבה אהבה.
מאז אותו יום חדלו איחוריו של רֵבּ דוֹיְוִיד. הוא הגיע בזמן לכל אירוע וביצע בזמן כל משימה ורכש לו שם של מישהו שניתן לסמוך עליו.
ואשר לבנו של רֵבּ לוי שהובא באותו יום בבריתו של אברהם אבינו – החום והאהבה שהקיפו אותו בעת הטקס הפכו את חותם הברית בבשרו למקור בלתי פוסק של אהבת השם ואהבת הבריות שקרנו ממנו עד אחרית ימיו.
למלך היה בן. כאשר הגיע הנסיך לגיל הנישואין ביקש המלך להשיאו, אך האיש הצעיר לא רצה להתחתן. הוא לא הקשיב לעצתו של איש, גם לא לעצת הזקנים. האב היה נואש למדי ואיים לתלות את עצמו אם הנסיך לא יתחתן.
"בסדר," אמר הבן, "פצל את גופי לשניים וקבור את חלקי השמאלי בתוך פרחים. אשה תיוולד מהם. אני אשא אותה לאשה. אני לא אנשא לאף אחת זולתה."
המלך היה מבועת מחשש פן ימות הבן במהלך הניתוח שיחצה אותו לשניים. הוא שאל את הנסיך: "האם אין כל דרך אחרת? דרך פשוטה יותר?"
"אין כל דרך אחרת." אמר הנסיך, "נשים אחרות אינן ניתנות לשליטה. קשה להחזיקן בתלם."
המלך הסכים לבסוף. מומחה לדבר בקע את גופו של הנסיך לשני חלקים וקבר את החלק השמאלי בפרחים. מקץ ימים ספורים יצאה מתוך הפרחים אשה חמודה. החלק הימני גדל והפך לשלם, כאילו לא פוצל הנסיך מעולם לשניים. המלך השיא את הנערה לבנו בהתאם לטקסים הנאותים.
הנסיך ציווה לבנות עבור אשתו ארמון מופלא במקום שומם, וביקר אותה שם. המלך אף הוא חיבב מאוד את כלתו. גם הוא ביקר אותה מדי פעם לראות אם היא מטופלת כראוי ואם לא חסר לה דבר.
יום אחד הגיע מכשף לאותו ארמון. בדרכו לארץ רחוקה, ראה את הארמון המופלא הממוקם בארץ שממה והחל להתהלך סביבו. כלתו של המלך אשר ניצבה בחלון ראתה אותו וחייכה אליו.
המכשף מצא מחסה בביתה של אשה זקנה בכפר שכן. הזקנה נהגה להכין כל יום זרי פרחים לכלת המלך. באחד הימים הכין המכשף זר נהדר, מסר אותו לזקנה ואמר: "קחי את הזר הזה לכלת המלך וספרי לי מה היא אמרה."
הזקנה נטלה את הזר לכלת המלך, וזו האחרונה פתחה את צרור הפרחים וקיבלה את המסר שהיה צפון בו. אף שחשה שמחה בלבה, היא השימה עצמה כאילו היא כועסת. היא טבלה את ידה בצבע שני, סטרה לזקנה על לחייה ושלחה אותה הביתה. הזקנה חזרה בוכייה הביתה, וכאשר הראתה למכשף את לחיה, הוא ניחם אותה באומרו: "אל תדאגי. אין בכך כלום. היא רק רוצה לרמוז לי שהיא כרגע נידה."
ימים אחדים אחר כך הכין המכשף זר אחר לארמון ומסר אותו לזקנה. הפעם, כאשר קיבלה כלת המלך את הזר, היא השקיעה את ידה בתוך סיד לבן וסטרה על שדיה של הזקנה. הזקנה חזרה הביתה בוכייה. כאשר ראה האיש את הסימנים הלבנים, אמר: "אל תדאגי. היא רוצה לומר לי שהירח הוא עתה במילואו."
ימים ספורים אחר כך הוא שלח לארמון זר שלישי. הפעם השקיע כלת המלך את ידה בדיו שחורה והכתה את הזקנה על גבה. היא חזרה הביתה בוכייה וסיפרה לו מה קרה. האיש אמר: "זקנה, את צריכה לקרוא דברים אלה כיאות. היא רוצה שאבוא לחלקו האחורי של הארמון בלילה חשוך כאשר הירח איננו זורח."
כאשר הלך לשם בלילה אפל חסר ירח, ראה חבל ששולשל מן החלון האחורי של הארמון. הוא אחז בחבל ומשך עצמו פנימה דרך החלון. כלת המלך ציפתה לו שם. היא הייתה מאושרת והם השתעו באהבים. היא אמרה לו בעדינות: "אם תבוא אלי כך בצורתך הטבעית לא יניחו לך השומרים בשער להיכנס, על כן בוא לכאן בתחפושת ואז תוכל לבוא לעתים קרובות יותר."
האיש הצעיר השיב: "זה דבר של מה בכך" והוא החל לבקר אותה בתחפושת של נחש. הוא נהג להיכנס לארמון מבעד לצינורות הניקוז. ברגע שנכנס לחדרה הוא חזר ושינה את דמותו לצורת אדם והם השתעו באהבים. באופן כזה עברו עליהם ימים רבים.
באחד הימים, כאשר בא הנסיך לפקוד את רעייתו, ראה נחש גולש במורד צינור הניקוז. הוא קרא למשרתיו וציווה עליהם להרוג מיד את הנחש. הוא הורה להם להשליך את הנחש המת אל מחוץ לארמון והלך אל חדריה של אשתו. כאשר אמר לאשתו: "ראיתי נחש שנכנס אל תוך הבית. את בת מזל. ראיתי אותו ודאגתי שיהרגו אותו וישליכוהו מחוץ לארמון", יללה האשה וצווחה "איי! איזה דבר נורא!" ואז התעלפה.
כאשר שבה לעשתונותיה, לאחר שהוגשה לה עזרה ראשונה, הייתה היא בתוך תוכה מוכת יגון על כך שמאהבה נתפס ונהרג, אך כלפי חוץ השימה עצמה כאילו נחרדה מן הנחש וניצלה בעור שיניה. לפני שעזב ניסה הנסיך לנחם אותה באומרו: "מדוע את מפחדת? הנחש באמת מת ואיננו."
מאותו יום ואילך הייתה הנערה שרויה באבל. היא לא אכלה ולא ישנה. באחד הימים התדפק דָּאסַאיָה [=אדם קדוש הנודד ממקום למקום], פושט יד, על דלתה וביקש נדבה. היא קראה לו פנימה וביקשה ממנו שיעשה לה טובה.
"ראה נא, דָּאסַאיָה, אתן לך רופיה. נראה לי שיש נחש מת שוכב שם בחוץ. האם תוכל ללכת לבדוק אם הוא עדין שם?"
הוא יצא החוצה בדק ומצא שהנחש עודנו שם. היא אמרה לו: "לך, קח את הנחש המת לאדמות השריפה, שרוף את גוויתו והבא לי את האפר. אתן לך שתי רופיות על טרחתך.
הַדָּאסַאיָה הסכים, לקח את הנחש לאדמות השריפה, שרף אותו על פי טקסי הקבורה הנאותים והביא את אפרו חזרה אליה. היא נתנה לו תחילה שתי רופיות ואז הוסיפה שלוש רופיות נוספות.
"לך עכשיו אל הצורף והבא לי קמע." פקדה עליו.
הַדָּאסַאיָה יצא החוצה וחזר עם קמע.
היא הכניסה את אפרו של מאהבה לתוך הקמע וקשרה אותו מסביב לכתפה. בבכותה את מאהבה המת ימים רבים, הלכה ורזתה. הנסיך שמע על רזונה וחשב: "לאשתי יש צער נסתר. עלי ללכת אליה ולנחמה. היא הולכת ורזה מיום ליום."
הוא בא לארמון ושאל אותה מדוע היא נראית כה רזה וחולה. הוא פנה אליה בדרכים רבות. הוא ביקש ממנה לספר לו כל מה שארע. אך היא לא פצתה את שפתיה אפילו פעם אחת. היא לא סיפרה לו דבר. הוא הושיבה בחיקו והשתמש בכל אומניות הדיבור שהכיר כדי לשכנעה. לבסוף אמרה לו: "מה עוד יכולה אני לעשות? אתה שומר אותי כאן בתוך כלא. אני רואה את פניך פעם בזמן הירח המלא ופעם בזמן הירח החדש. איך יכול לבי להיות מאושר ומרוצה?"
בן המלך נמלא חרטה בעת ששמע על צערה. "אם כך אשהה כאן לצדך כל הזמן, כל יום." אמר כדי לנחמה.
זה לא מה שרצתה הנערה. היא אמרה לו: "אני עומדת לחוד לך חידה. אם תענה עליה, אשליך עצמי לאש ואמות. אם לא יעלה בידך לפתור אותה, תהיה חייב להשליך את עצמך אל האש ולמות. אם מישהו ישאל אחר כך מדוע קרה הדבר, אף אחד מאתנו לא יגלה להם מדוע. אם אתה מסכים לתנאים אחוד לך את החידה. אם לא – הבה נפרד."
הנסיך המטורף הסכים. הוא הניח את ידו בידיה ונתן לה את מלת הכבוד שלו, ואז אמרה הנערה:
"אחת לראותו,
שתיים לשורפו,
שלוש על כתף לעונדו.
בעל על הירך,
מאהב על הכתף!
אמור לי מה פירושו."
הנסיך נאבק ונאנק במשך ימים בנסותו לגלות את פיתרון החידה. אף שחייו היו תלויים בכך הוא לא הצליח למצוא שום תשובה. על כן, נאמן להבטחתו, קפץ לאש והרג את עצמו. אשתו שהייתה חלקו השמאלי לקחה לה מאהב אחר וחייתה באושר.
בתקופת צ'ין (420-318 לספירה) עשה הסוּ יַן מיאנגסיאן את דרכו בנתיב החוצה את הרי סויאן. הוא פגש סטודנט שהיה שרוע לצד הדרך והתלונן על כך שרגליו כואבות. הסטודנט שאל את ין אם יסכים לשאת אותו בכלוב האווזים שאחז בידו.
בהניחו שהזר מתלוצץ, אמר יַן שהוא מסכים. מיד אחר כך זחל התלמיד לתוך הכלוב והתיישב בנוחות לצד שני האווזים. לא נראה שממדיו קטנו או שהכלוב נעשה גדול יותר. ין גם לא חש שהכלוב נעשה כבד יותר בעת שהרים אותו.
כאשר עצר לנוח מתחת לעץ, יצא התלמיד מהכלוב ושאל את ין אם חשקה נפשו במעדנים. כאשר הביע את הסכמתו, פלט הזר מפיו קופסת ברונזה עם כל מיני מעדנים נדירים. כל הכלים היו עשויים ברונזה, והמזונות היו טעימים מעבר לכל מה ש ין הכיר. אחרי סיבובי שתייה אחדים, אמר הזר ליַן: "יש לי אשה אתי שהייתי רוצה כי תצטרף אלינו."
"בסדר גמור," אמר ין, ואז פלט הזר מפיו נערה כבת שש-עשרה, לבושה בבגדי פאר ויפה להפליא.
לאחר זמן מה השתכר התלמיד ונרדם. או אז אמרה הנערה לין: "למרות היותי נשואה לסטודנט הזה, לאמיתו של דבר אני אוהבת גבר אחר, והוא נמצא אתי תמיד. עכשיו שהסטודנט ישן אני רוצה לבדר מעט את המאהב שלי, אם תבטיח לי שלא תספר זאת לסטודנט."
ין הבטיח, והנערה פלטה מפיה צעיר נאה כבן עשרים ושלוש או ארבע והציגה אותו בפני ין. לפתע החל הסטודנט להתנועע. או אז פלטה הנערה מפיה מסך ברוקד והציבה אותו בינו לבין מאהבה. ואז הלכה אל מאחורי המסך והצטרפה לסטודנט .
האיש הצעיר שנותר לבדו עם ין אמר לו: "אף על פי שהבחורה הזאת אוהבת אותי, אין היא ממלאת די את לבי. גם לי יש אשה, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לראות אותה.
ין הבטיח לו שלא יספר על כך דבר והבחור פלט מפיו נערה כבת עשרים. השניים התרועעו יחדיו זמן רב ולגמו יין.
אבל לפתע שמעו כיצד הסטודנט מתנועע ומתהפך על משכבו, והצעיר אמר: "השניים האלה מתעוררים!" ומיד לקח את הנערה שפלט והחזיר אותה לפיו. אחר כך יצאה הנערה שהייתה עם הסטודנט מעבר למסך ואמרה למאהבה שבעלה עומד להתעורר. היא בלעה את הבחור ואת מסך הברוקד וישבה לבדה עם ין.
הסטודנט נעור משנתו ואמר לין: "צר לי שישנתי כל כך הרבה זמן והשארתי אותך יושב לבדך. כבר מאוחר, אני חייב לעזוב אותך."
הוא בלע את הנערה ואת כל הכלים, למעט מגש גדול, שאורכו היה כחצי מטר. את המגש הזה נתן לין באומרו: "אין לי דבר מלבד זה להציע לך כמזכרת לפגישתנו."
בתקופת טאי יואן (396-376) שימש ין כמנהל הארכיון המלכותי. פעם אחת עשה שימוש במגש שקיבל מן הסטודנט בעת שהגיש כיבוד לצ'אנג-סאן, המזכיר שנכח במקום. הלה אמר לו כי הכתובת החרותה על המגש, מעידה על כך שהוא נעשה בשנה השלישית של יונג פאינג (60 לספה"נ) משושלת האן.
מספרים שבאחת מערי המזרח חי פעם סוחר עשיר ושמו חג'י. כמוסלמי אדוק היה כמובן אדם נשוי אך עם זאת לא היה אדיש לקסמיהן של נשים. והנה אירע באחד הימים שגברת מקסימה באה לחנותו לקנות תבלינים אחדים. לאחר שעזבה האשה הנאה את המקום לא יכול חג'י למחות את תמונתה מנגד עיניו. עוד הוא מהרהר בקסמיה והנה הופתע למצוא על הדלפק תיק בד קטן בצבע שחור שהכיל שנים עשר גרגרי חיטה ושנשכח קרוב לודאי על ידי הגברת.
חג'י שהה בחנותו עד שעת ערב מאוחרת בתקווה שאולי תחזור האשה או אחד ממשרתיה לקבל את התיק וכך תינתן לו האפשרות לחזות פעם נוספת בזיו פניה או לפחות לברר את מקום מגוריה, אך תוחלתו נכזבה והוא שב מהורהר לביתו. שם ישב שקוע במחשבותיו ולא שת לבו לאשתו.
ימים אחדים התהלך שחוח ומדוכא, אך לבסוף נענה להפצרותיה של רעייתו שביקשה לדעת מה מציק לו, והוא סיפר לה את מה שארע והתודה בפניה שמאותו יום גורלי היו לבו והגיגיו טרף לאותה אשה נאה ובלתי ידועה.
"הו, בעלי," השיבה לו רעייתו "וכלום אינך מבין מה משמעותו של התיק השחור המכיל שנים עשר גרגרי חיטה?"
"אבוי," השיב לה, "אין לי כל מושג."
"הכיצד זה בעלי, הרי זו פשוט מַפָּה! הדברים ברורים כאילו בטאה אותם במו פיה: היא מתגוררת בשוק החיטה בבית מספר שתים-עשרה שדלתו שחורה!"
נרגש ביותר מיהר חג'י לצאת מביתו וללכת אל שוק החיטה. הוא גילה שאכן קיים שם בית מספר שתים-עשרה ודלתו של הבית צבעה שחור. הוא הקיש ללא שהיות על הדלת. הדלת נפתחה ואת מי ראו עיניו אם לא את אותה גברת שקיווה לפגוש. אך הנה במקום לפנות אליו בדברים נטלה גיגית מים ושפכה את המים אל הרחוב ואחר כך נעלה את הדלת.
חג'י לא ידע מה לחשוב. הוא השתהה זמן מה לפני הדלת הנעולה ואחר כך סב וחזר לביתו. בשובו ברך את אשתו לשלום בחביבות רבה יותר מכפי שנהג מזה ימים רבים וסיפר לה על מה שהתרחש.
"וכי מה," אמרה אשתו, "כלום אינך מבין מה משמעותה של גיגית המים שמימיה נשפכו לרחוב?"
"אבוי, לא."
"מסכן שלי," אמרה לו בקול מלא השתתפות בצער, "פירושו של דבר הוא שבצד האחורי של הבית זורם פלג מים ושעליך להגיע אליה משם."
חג'י זינק החוצה ובבואו לשם מצא כי אשתו צדקה: היה אכן פלג מים בצדו האחורי של הבית. הוא נקש אפוא, על הדלת האחורית.
הגבירה, במקום לפתוח לו את דלתה פתחה את החלון, הראתה לו ראי, הפכה אותו ואז נעלמה.
שעה ארוכה שהה חג'י בצידו האחורי של הבית, אך לאחר שלא נראה כל סימן חיים נוסף, שב לביתו מדוכדך הרבה יותר. משנכנס לביתו ברכה אותו אשתו לשלום: "נו, האם לא צדקתי?"
"כן." השיב חג'י, "את באמת אשה נפלאה, אבל אינני מבין על שום מה באה לחלון והראתה לי ראי משני צידיו במקום לפתוח לפני את הדלת."
"אה," אמרה אשתו, "פשוט מאוד: כוונתה היא שתבוא לשם בשעה שהירח ישקע, כלומר סמוך לשעה עשר בלילה."
השעה היעודה הגיעה. חג'י מיהר החוצה וכך גם עשתה רעייתו; זה לראות את אהובתו וזו להודיע למשטרה.
עוד חג'י והגבירה המקסימה מתנים אהבים בגן והנה הגיעו השוטרים, עצרו אותם והשליכו את שניהם לכלא, ואילו אשתו של ח'גי, לאחר שהשלימה את שליחותה, שבה לביתה.
למחרת בבוקר אפתה האשה כמות גדולה של עוגיות ושמה פניה אל הכלא. היא ביקשה מן השומרים לאפשר לה להיכנס ולחלק את העוגיות בין האסירים כמעשה צדקה למען שלום נשמתם של קרוביה שהלכו לעולמם. הייתה זו בקשה שלא ניתן לסרב לה והיא הורשתה להיכנס.
כאשר הגיעה אל התא שנכלאה בו אותה גברת שכה משכה את לב בעלה, הציעה לה להצילה מן הביזיון של משפט פומבי אם תבטיח לה שלא תוסיף עוד לשלוח מבטים חומדים לעברו של חג'י הסוחר. זו נענתה בחפץ לב לתנאי, ואשתו של חג'י החליפה מקומות עם האסירה.
כאשר הובאו שניהם לפני השופט נדהם חג'י בראותו שם את אשתו, אך בהיותו אדם נבון סכר את פיו והניח לה לדבר. אשתו של חג'י מחתה נמרצות בפני השופט על העלבון שנגרם לה ולבעלה: באיזו זכות נטפלים אליהם השוטרים ומשליכים אותם לכלא אך ורק משום שבחרו להתבודד בגן, והרי הם אנשים נשואים כדת וכדין. כדי לחזק את דבריה ביקשה להביא כעדים את שומר הרובע, את הקאדי שהשיאם ואחדים משכניה. השופט השתכנע בצדקתה והורה לשחרר את השנים.
חג'י המסכן היה המום ומוכה אלם בעת ששרך דרכו לביתו בלוית אשתו. הוא ציפה לבלות בכלא לפחות שנה או שנתיים.
רק משפט אחד עלה בידו להוציא מפיו: "את באמת אשה נפלאה!"
* * *
לנשים דרכים משלהן להשיג את מאווי לבן ולהגיע למטרתן וכאשר מצטרפים יחדיו כוחו ויוזמתו של גבר עם עורמתה של אשה אין דבר נבצר מהם. מי ייתן וגם אתם תמשיכו להשלים זה את זו וזו את זה לאורך שנים ארוכות וטובות ויחדיו תגשימו את כל משאלות לבכם!
יום אחד הייתה לנערה בכפר מחלה בחזה שלה. כאשר ניסתה לדבר, השתעלה. הייתה לה בעיה בחזה שלה. עלו ממנו רעשים.
מרפא זקן ששמו היה ביצת-אווז הגיע לביתה של הנערה. הוא רכן על חזה כדי להקשיב. הוא הקשיב בתשומת לב רבה ואז אמר לאנשים שהתאספו שם: "אני שומע שועלה פוסעת על גבי שלג קפוא. היא עייפה, היא מותשת, היא מתנשמת בכבדות. היא גם צולעת במקצת. השועלה הזו מתנשפת. היא נמצאת במסע ארוך השועלה הזו. ההילוך שלה נוקשה ומדי כמה צעדים היא מחליקה על השלג הקפוא. זה הרעש שאני שומע בתוך החזה שלה."
צייד ששמע זאת אמר לנערה החולה: "אנחנו נביא אתנו את השועלה הזו ונראה לך אותה." ואז, בחברת ציידים נוספים יצא לדרך. אבל גם במנעלי שלג הייתה ההליכה קשה ולעתים קרובות מעד צייד זה או אחר על השלג הקפוא, ובכל פעם שדבר זה קרה היה המרפא בכפר מודיע לאנשים סביבו מה מתרחש אצלם.
ושם בחוץ עקבו הציידים אחרי השועלה עד רדת החשיכה. הם נאלצו אז לחנות והקימו מדורה.
כאשר נעצרו הציידים והקימו מדורה, גחן המרפא בכפר פעם נוספת מעל לחזה של הנערה. הוא אמר: "יהיה לה חום גבוה רוב שעות הלילה."
בבוקר יצאו הציידים לדרך. כאשר ראו את השועלה במרחק אמר אחד הציידים: "אנחנו כל כך רעבים. נצטרך לאכול את השועלה כאשר נתפוס אותה. אנחנו כל כך רעבים!"
"לא" אמר צייד אחר, "הבטחנו להביא אותה חזרה אל הנערה."
"נוכל להביא לה את הפרווה."
"זה לא מספיק."
הם יצאו שנית לדרך. השועלה הופיעה שוב על קו האופק. היא המשיכה להתנהל בשלג כשהיא מועדת עליו לעתים.
"הנערה בכפר בודאי משתעלת עכשיו מאוד." אמר צייד אחד. כולם היו תמימי דעות אתו ודאגו לנערה. אך גם באותו יום לא עלה בידם לתפוס את השועלה. הציידים לא אכלו והם לא הרגישו כל כך טוב. הם התחילו להשתעל ואז התחילו להופיע סביבם שועלים רבים על קו האופק. זה היה מבלבל. זה הקשה עליהם לדעת אחרי איזה שועל לעקוב.
אחד הציידים אמר: "ווינדיגו גורם לנו להיות חולים וחלשים. ווינדיגו גורם לכל זה, ועכשיו השועלים המבלבלים הללו זה מעשה ידיו של ווינדיגו!"
בוהק השלג עיוור את הציידים שאימצו את עיניהם בהביטם על השועלים שמסביבם. הם התחילו לשוטט בכיוונים שונים והתרחקו איש מרעהו. כל צייד נע לכיוון שועל אחר. כאשר הרפה מהם עיוורון השלג ראו הציידים שאחד מן החבורה נעדר! אז ידעו שעליהם למצוא את הווינדיגו ולהרוג אותו. שוב יצאו הציידים לדרך. עכשיו ראו רק שועלה אחת. הם עקבו אחריה והפעם עלה בידם לתופסה. הם אמרו לשועלה: "האם את עובדת בשביל הווינדיגו הזה?"
השועלה אמרה: "מדוע אתם עוקבים אחרי? הרגו אותי וגמרנו. אני עייפה ואני חולה בגלל שאינכם מניחים לי לצוד ולאכול. אינני יכולה לרוץ יותר."
צייד אחד אמר: "לא, אנחנו לא רוצים להרוג אותך. אנו זקוקים לך בשביל לעצור מחלה של נערה אחת בכפר שלנו."
באותו רגע שמעו קול מאחריהם. הם הסתובבו - שום דבר! אבל כאשר פנו שוב, הוא היה שם. הווינדיגו היה שם במקום השועלה.
בכפר מאחור גחן המרפא מעל חזה של הנערה. הוא אמר: "הלב דופק מהר מאוד. הציידים מפחדים!"
המרפא ידע שעליו ללכת מיד אל הציידים לעזור להם. הוא עשה בקסמיו. הוא הביא את עצמו לשם בכוח הקסם שלו. כאשר הגיע לשם עשה שוב בקסמיו הוא קסם בשלג חור שאיבה שדפנותיו עשויים חֵלֵב. הווינדיגו נפל לתוכו. זה המס את לבו.
אחרי זה הופיעה שוב השועלה. הציידים הביאו אותה חזרה לכפר. המרפא שחזר גם הוא, אמר לנערה: "התיישבי והסתכלי איך השועלה הולכת."
היא התיישבה והסתכלה. השועלה התחילה ללכת על השלג הקפוא. השועלה החליקה שוב על פני השלג החלק. היא התרחקה מן הכפר יותר ויותר. קול צעדיה נעשה עמום יותר ויותר וכך גם שיעולה של הנערה. כוחותיה של השועלה שבו אליה והיא התחילה לרוץ. אף אחת מהן, לא השועלה ולא הנערה, לא הרגישו יותר חולות. ככה הן ריפאו אחת את השניה.
הייתה פעם אשה באה בימים שהכל כינוה "הזקנה הבכיינית". היא בכתה בימים בהירים. היא בכתה גם בימי גשם.
שאל אותה פעם מורה זן: "מדוע את בוכה תמיד?"
"יש לי שתי בנות. הבכורה מוכרת סנדלים והצעירה מוכרת מטריות. כשמזג האוויר נאה אני בוכה על בתי הצעירה שאינה מצליחה למכור מטריות. בימי גשם אני בוכה על בתי הבכורה שאיש אינו פוקד את חנותה לקנות סנדלים."
"עליך לחשוב על עסקיה של בתך הבכירה בימים בהירים. בימי גשם חשבי כמה מטריות מוכרת בתך הצעירה."
מאותו יום חייכה הזקנה תמיד, בימי גשם כבימים בהירים.
היה פעם אדם שהיה כה עשיר עד שמדד את עושרו בדליים כשם שאנשים אחרים מודדים חטה או תפוחי אדמה. אך עם כל זאת לא יכול עושרו הכביר להצילו מפגעי הזמן ותמורותיו. הגיע יום והוא חלה במחלה אנושה וביודעו כי קצו קרב קרא אליו את בנו ואמר לו:
"מאז נולדת היית יקר לי מכל ואושרך עמד בראש דאגותי, אך עתה נגזר עלי לעזוב את העולם ולא אוכל עוד להמשיך ולסוכך עליך ולהדריכך. אני מוריש לך את כל נכסי, אך תהיה לכך משמעות דלה ביותר אם לא תמצא לך נפש שתוכל לחלוק אתך את חייך ואהבתך.
ביקשתי מידיד ותיק שלי שכאשר תביע את חפצך לשאת אשה, ימצא עבורך כלה כלילת המעלות, לא סתם כלה אלא הכלה שאללה יעד לך. האזן בתשומת לב לדבריו ופעל על פי הנחיותיו כאילו היו אלה הנחיותי שלי."
האב סיים את דבריו, ברך את בנו והשיב נשמתו לבוראו.
והנה הגיע יום בו ביקש הבן לשאת אשה. הוא זכר את דבריו של אביו ופנה לאותו ידיד ותיק לעזרה.
"אני אמצא עבורך את הכלה המתאימה, כלה שנועדה לך מאת אללה הכל יכול."
ימים אחדים אחר כך הודיע לו הידיד כי מצא את מבוקשו – כלה כלילת יופי ומבורכת בכל המעלות. ההכנות לחתונה החלו. נמצא מקום מתאים והאורחים הוזמנו. האיש הצעיר היה נלהב מאוד.
בערב שקדם להבאתה המיועדת של הכלה אל ביתו של האיש הצעיר, התייצב אצלו הידיד ואמר לו: "מצאתי עבורך כלה, אך כדי לגלות אם היא זו שיעד לך אללה עליך לעשות את הדבר הבא: מחר לאחר שתובא הכלה לביתך היא תחכה לך בחדרך, אך לפני הדלת תוצב אבן כבדה שיהיה עליך להזיזה כדי להיכנס לחדר. אם תצליח במשימה יהיה זה אות שהיא הכלה השלוחה לך מאת אללה, אך אם תיכשל הרי שטעיתי בבחירתי ויהיה עליך לשלח אותה חזרה למשפחתה ולבטל את החתונה!"
הכלה המיועדת באה אל הבית, לבושה בשמלת כלולות מפוארת, והכל קיבלו אותה בשירים ובמחולות. היא הובלה אל חדרו של החתן וציפתה שם עטויה ברעלה לבואו. כאשר הגיע החתן יכול היה להבחין מבעד לדלת הפתוחה למחצה בדמותה המקסימה של הכלה, מסתורית וצופנת סוד מתחת לצעיפיה. אך בדיוק כפי שסיפר לו הידיד כדי להרחיב את הפתח ולהיכנס לחדר היה עליו להסיט תחילה אבן גדולה שניצבה שם וחסמה את דרכו. האבן לא נראתה גדולה במיוחד, אך כאשר ניסה להזיזה נוכח לדעת שהיא כבדה ביותר. הוא אימץ את כל כוחותיו בניסיון להזיזה, אך לשווא. האבן לא משה ממקומה אף כמלוא הנימה. לבסוף נאלץ החתן לוותר. למרבה הצער הושבה הכלה לבית הוריה וההכנות לטקס בוטלו.
זמן מה אחר כך מצא הידיד כלה חדשה ושוב נדרש החתן הצעיר לעמוד במבחן. הכלה הובאה לחדרו והוא ניצב בחוץ לפני הדלת הפתוחה למחצה כשבינו לבין כלתו המיועדת חוצצת אבן כבדה. הפעם היה הצעיר למוד ניסיון. בימים שקדמו לטקס הרבה להתאמן ולחזק את גופו. הוא ניגש אל האבן ודחף אותה בכל כוחו. הוא ניסה להדפה בכל דרך אפשרית, איתן בדעתו שלא להרפות עד אשר יעלה הדבר בידו. כל הלילה כולו נאבק בגבורה עם האבן, אזר את כל כוחותיו להניעה, אך לשווא. למרבה צערו שולחה גם כלה זו כקודמתה לבית הוריה. האיש הצעיר היה מאוכזב וידיו רפו.
חלף זמן מה וכלה שלישית נמצאה, כלה ללא רבב שלא נפלה ביופייה ובחן מעלותיה מן הכלות הקודמות. שוב נעשו כל ההכנות לטכס והפעם אמר הצעיר לנפשו: "אם גם הפעם לא יעלה בידי להמיש את האבן ממקומה, יהיה זה לי אות שנגזר עלי להישאר רווק ואני אכנע למר גורלי."
הוא ניצב לצד האבן, כופף את גוו, דחף ומשך בכל כוחו עד שגוו חישב להישבר. הוא גנח מרוב מאמץ וגניחותיו הדהדו בכל הבית, אך באבן לא ניכרו שום סימני תזוזה. ואז לפתע הבחין להפתעתו ביד ענוגה הנשלחת מבעד לחלל הצר שבין הדלת הסגורה למחצה לבין המזוזה ושמע קול רך דובר אליו: "הנח לי לעזור לך להסיט את האבן." החתן והכלה הניחו שניהם את ידיהם על האבן ודחפו אותה בכוחות משותפים, וראה זה פלא! האבן ניסוטה בקלות והדלת נפתחה לרווחה. החתן נוכח לדעת שהנערה היפיפייה הניצבת לפניו היא האשה היעודה לו מאת אללה והכלה ידעה שהגבר יפה התואר הנשקף אליה מבעד לפתח הוא הגבר אשר הועיד לה האל הכל יכול.
מה שעוד טרם ידעו השנים ועתידים היו הם ללמוד, הוא שלא די בכך שמצאו ברצון אללה זה את זו וזו את זה. כדי להציב את נישואיהם על בסיס איתן ולנצור את אושרם יהיה עליהם להניח יום יום את ידיהם על האבן הניצבת לפני הפתח ולהזיזה בכוחות משותפים.
מספרים, וכך תמיד סופר, שפעם הייתה נערה יפה מאוד וקראו לה זינב. זינב הייתה יפה כמו כוכב. זינב הייתה יפה כמו הלבנה.
ידידי היופי!
מספרים שזינב נולדה לילה אחד במאי כאשר הלבנה אחרה לעלות כדי להאיר את הכוכבים. היא הייתה כה זוהרת שהבריות כינו אותה "איינור" משמע, לבנה.
זינב יפה יותר מהלבנה וככל שגדלה כך גדל זוהרה.
יופיה של זינב הצית אש בלב הגברים.
יופיה של זינב הצית קנאה בלב הנשים.
מספרים, ידידי היופי, שיום אחר יום מבקשי ידה של זינב באו וחיזרו על פתחה. אך ידה של זינב תנתן רק למי שיגלה את סוד יופיה. כך הוחלט. בכל פעם שמחזר בא לפניה אמרה זינב: "אם תרצה לשאתי לאשה תצטרך לגלות את סודי: גופי כבוסתן גן-עדן, נפשי כבושם גן-עדן, לבי כשער גן-עדן, אם תרצה לכבוש אותו עליך למצוא את המפתח לפתחו. המפתח נמצא בתוך כוכב, הכוכב זוהר בין אלף כוכבים, בארץ בה בני אדם וכוכבים חיים יחד ומכירים זה את זה."
ידידי הנסתר!
הרוצה לשאת את זינב לאשה יצטרך למצוא את המפתח הפותח את לב הכוכב.
הסוד הזה עשה את זינב עוד יותר יפה ונחשקת. מאות בחורים טובים ויפים נעלמו בחולות המדבר הגדול בחיפושים אחר המפתח.
מאות אמהות בכו והתאבלו!
והנה יום אחד הגיעו שלושה בחורים אל בית זינב והציגו את עצמם בפניה כשכל אחד מקווה להיות הנבחר. הראשון היה בן-מלך, שני היה בן-מלומד השלישי היה בן-איכר. לכל אחד מהם זינב אמרה: "אם תרצה לשאתי לאשה תצטרך לגלות את סודי: גופי כבוסתן גן-עדן, נפשי כבושם גן-עדן, לבי כשער גן-עדן, אם תרצה לכבוש אותו עליך למצוא את המפתח לפתחו. המפתח נמצא בתוך כוכב, הכוכב זוהר בין אלף כוכבים, בארץ בה בני אדם וכוכבים חיים יחד ומכירים זה את זה."
ידיד הנדודים!
מספרים ששלושת הבחורים יצאו יחדיו לדרך לחפש את הסוד הפותח את ליבה של זינב.
בן-המלך, בן-המלומד ובן-האיכר נדדו מאה ימים ומאה לילות. בבוקרו של היום המאה ואחד הם הגיעו לתל גבוה ומבודד ועליו בניין הדומה לטירה. זו קסבה לבנה, לבן ומבהיק. בקסבה פגשו אדם קשיש שחי כל כך הרבה זמן שקראו לו "באזמן" – "בעל הזמן".
ידידי החכמה!
מספרים שלבעל הזמן היה זקן ארוך ולבן מרוב השנים שהוא חי. מספרים שלשונו הייתה לבנה כולה מרוב השנים שבהן הוא דיבר עם הכוכבים. בעל הזמן קיבל את שלושת הבחורים הנודדים בקסבה שלו. הוא שמע את קורותיהם ואת בקשתם לעזרה.
"אכן סיכנתם את חייכם אך ליבה של זינב שווה את כל הסכנות. המדבר הוא רחב ידיים ונשארתם יחדיו. ליבה של זינב לא פחות רחב אך אין בו מקום ליותר מגבר אחד. לכן מעכשיו, כל אחד ילך לדרכו."
ידידי הדרך!
הקשיש הכניס את שלושת הבחורים לאולם בן שלוש דלתות ואמר: "הדלת הראשונה היא דלת השלטון. הדלת השנייה היא דלת הידע. הדלת השלישית היא דלת הסבלנות. כל אחד צריך לבחור דלת."
הראשון מביניהם אמר: "אני נסיך בן-מלך. אני שולט על כל הממלכה עד לגרגיר החול האחרון. אך כל עוד לא אשלוט על ליבה של זינב אהייה כאחרון הדלפונים. אני אבחר בדלת השלטון ואלך עד לסוף נבכי נפשי."
השני מביניהם אמר: "אני בן-המלומד הגדול בממלכה. כל ימי שקדתי ולמדתי את סודות היקום. אם לא אגלה את סוד יופייה של זינב אהיה לעולם בור ועם הארץ בין הבורים. אני אבחר בדלת הידע ואלך עד לסוף נבכי נפשי."
השלישי מביניהם אמר: "אין אני אלא בן-איכרים עני. החיים לא פינקו אותי אך למדתי סבלנות מהי. אבחר בדלת הסבלנות." אל נכון לא הייתה לו ברירה כי רק זו נותרה.
מספרים, ותמיד סופר, שכאשר הנסיך נכנס בדלת השלטון מצא את עצמו באולם גדול. באמצע האולם הייתה במה ובאמצע הבמה הייתה תיבה. בתיבה הייתה מחרוזת. המחרוזת הייתה מורכבת. בן-המלך זכר את דברי זינב: "מפתח לבי נמצא בכוכב זוהר בין אלף כוכבים."
הוא ספר את הפנינים...אלף! ובאמצע – היהלום. הידד! מצא! הנסיך שם את המחרוזת בילקוטו, קפץ על סוסו ודהר אל זינב.
כאשר בן-המלומד נכנס דרך דלת הידע מצא את עצמו באולם גדול, על כל הקירות מדפים, כל המדפים ריקים חוץ מאחד. על המדף היה ספר בודד. כל דפיו היו צהובים, אלף במספר ובאמצע היה דף לבן. בן-המלומד זכר את דברי זינב: "מפתח לבי נמצא בכוכב זוהר בין אלף כוכבים." הוא ספר את הדפים...אלף! ובאמצע – הדף הלבן. מצא! בן-המלומד הבין את המשל. הוא שם את הספר בילקוטו, קפץ על סוסו ודהר אל זינב.
כאשר בן-האיכר נכנס דרך דלת הסבלנות הוא מצא את עצמו בתוך גן שבו יבשו כל העצים חוץ מאחד. על העץ היה פרי אחד – רימון. האיכר חצה את הרימון לשני חלקים שווים. כל הגרעינים היו אדומים חוץ מאחד באמצע שהיה לבנבן. האיכר חשב שפה טמון איזה סוד. סגר את הרימון, שם אותו בילקוטו, קפץ על סוסו ודהר אל זינב.
ידידי השמחה!
מספרים ששלושת הרוכבים הגיעו אל זינב בזמן קצר מאוד. הנסיך הגיע ראשון. זינב קיבלה אותו בחדרה. הוא סיפר לה את קורותיו, ענד לצווארה בעדינות את הפנינים והיהלום נצץ על חזה והפיץ צליל עדין כמנגינה עתיקה ומסתורית. "התוכל לפענח את המנגינה?" שאלה זינב. הנסיך התאמץ, היטה אוזן והתרכז. לאט לאט שקע בתרדמה עמוקה ולא פענח את המנגינה.
המלומד הגיע שני, סיפר את קורותיו ומסר את הספר לזינב.
ידידי היופי!
בין ידיה של זינב זהר הדף הלבן ככוכב. זוהרו צייר ערבסקות על הקירות האפלים של החדר. "התוכל לפענח את הסימנים האלה?" שאלה זינב. המלומד הביט בסימנים שעל הקירות, קרב את גבותיו, אימץ את עיניו, התרכז ולאט לאט שקע בתרדמה עמוקה ולא פענח את הערבסקות.
האיכר הגיע שלישי. זינב קיבלה אותו בחדרה. הוא סיפר לה על קורותיו, הראה לה את הרימון ובלי לחכות לתגובה פתח אותו. הוא לקח גרגיר ושם אותו בפיה ומיד לקח גרגיר אחר ושם אותו בפיו.
ידידי הנסתר!
באותו רגע כוכב כבה בשמיים. האיכר לקח גרגיר שני מחציו הראשון של הרימון, הכניס אותו לפיה של זינב וגרגיר מחציו השני לקח לעצמו. באותו רגע, כוכב שני כבה בשמיים. ושוב גרגיר לכל אחד משניהם וכוכב שלישי כבה. וגרגיר רביעי לכל אחד וגרגיר חמישי, ובכל פעם ששניהם אכלו גרגיר, כוכב נוסף כבה. זינב נהנתה מאוד מן המשחק אך נותרו עדיין הרבה גרגירים ברימון. "האם נצטרך לאכול את כל הגרגירים?" שאלה זינב. "כן, בוודאי!" ענה בן-האיכר. "וזאת למה?" "כי אהבה היא סבלנות" ענה הוא. "ולמה חילקת את הרימון לשניים?" "כי את האהבה צריך לחלוק".
וכשגמרו לאכול את כל הגרגירים ונותר רק הגרגיר הלבנבן, ובשמיים כל הכוכבים כבו ורק הלבנה האירה, בן-האיכר מחץ את הגרגיר בין אצבעותיו והלבנה נעלמה ונמוגה.
"למה מחצת את הגרגיר היפה?" "כי יופיו הוא בן-חלוף ומעכשיו המאור היחידי בשמיים תהיי את – איינור".
ידידי המילים והכוכבים!
מספרים שאחרי מילים אלה יותר לא נשמע דבר. אך אחרי תשעה חודשים, בלילה ללא כוכבים ולבנה, נולדה בחדרה של זינב ילדה כה יפה וזוהרת שקראו לה – איינור. אך סיפורה, סיפור אחר...
מי ייתן ועוד יסופר. אני משאירה את הסיפור הזה כמו שלקחתי אותו – בין שמיים וארץ, שילך לחופשי ואני אחזור אליכם...
בכפר קטן בממלכה אחת גר בחור עני. הכי עני
שאפשר לתאר – אחרון השוליות אצל נגר. הבית שלו
היה כה דל וכה קטן עד שכששכב על משכבו בלטו רגליו החוצה. רכושו היחידי היה חליל. הוא ניגן עליו והיה שמח בחלקו. אנשים מאוד אהבו את נגינתו.
יום אחד הזדמן הבחור אל עיר הבירה. הוא טייל בחוצות העיר ובסופו של דבר חלף ליד ארמון המלוכה. זה היה ארמון צנוע ללא חומה, מוקף רק בגדר לא גבוהה. הממלכה הייתה קטנה ושוחרת שלום. המלך היה אהוד על נתיניו, רודף שלום ולא חשש מאיש. כשהציץ הבחור מעל שפת הגדר ראה שם את בת המלך יושבת בגן. היא נראתה לו בודדה ושקועה בהרהורים. הוא ביקש למשוך את תשומת לבה. הוא ידע שהיא נסיכה והוא בחור פשוט. הוא לא העז לפנות אליה בדברים. הוא רק נשען על אחד מעמודי הגדר, הוציא את חלילו וחילל. הנעימה שניגן הייתה נעימה פשוטה ונוגעת ללב. אנשים שעברו בסמוך נעצרו להקשיב. הנסיכה לא הרימה את מבטה ולא הסתכלה לעברו, אבל הוא היה בטוח שקול נגינתו הגיע לאוזניה. משסיים את נגינתו חזר לביתו, אבל למחרת היום חש דחף עז לחזור לשם. הוא שב וניגן שעה קלה את מיטב מנגינותיו אבל הנסיכה לא זיכתה אותו במבט. ביום השלישי שב לשם והפעם ערה לתוך החליל את כל נפשו – את הסבל ואת התשוקה, את הגעגועים ואת הייאוש. הנסיכה לא הגיבה.
הוא לא שב לשם יותר, אבל התשוקה לנסיכה לא נתנה לו מנוח. הוא ידע שאין סיכוי שנסיכה במעמדה תתאהב בבחור פשוט כמוהו. הוא הבין שאם הוא רוצה לזכות בה עליו להחליף את נשמתו, לרכוש נשמה אחרת, אישיות אחרת, תדמית אחרת. הוא ניגש לבית הקפה השכונתי מקום שם שיחקו זקני הכפר בשש-בש. הוא קשר אתם שיחה וסיפר להם על המטרה שהציב לעצמו. "האם זה בכלל אפשרי? האם יתכן שאדם יחליף את נשמתו?" שאל אותם.
אחד הזקנים השיב לו: "כן. יש מכשף שיודע לעשות דברים כאלה. הוא יושב לא הרחק מכאן בבקתה על שפת הנהר. אבל הוא אדם מסוכן. לא הייתי מייעץ לך ללכת אליו.
הבחור הלך משם וחשב על כך זמן רב. בסופו של דבר הוא החליט לעשות מעשה. הוא ניגש לשפת הנהר ומצא שם את בקתתו של המכשף. זו הייתה בקתה קטנה, קצת מוזרה למראה. הוא לא יכול היה לומר מה מוזר בה, אבל היא גרמה לו לתחושה לא נעימה. הוא דפק על הדלת והמכשף עצמו פתח אותה בפניו והזמין אותו להיכנס. הוא סימן לו בתנועת יד לשבת. "מה רצונך?" שאל.
הבחור סיפר לו את סיפורו והמכשף לא הפסיק אותו. הוא ישב ללא תנועה בראש מורכן, אבל ניכר היה בו שהוא קולט כל מלה. כשסיים הבחור את דבריו השתררה דממה. אחרי זמן שנדמה לו כנצח, הרים המכשף את ראשו, הסתכל בבחור במבט חודר ואז החל לדבר: "מה שאתה מבקש הוא אפשרי. אני יכול לשנות את נשמתו של אדם ואם אתה עומד על דעתך אעשה זאת, אבל לפני כן עלי להגיד לך שני דברים: הדבר הראשון הוא שיש כישופים שניתן לבטל אותם ויש כישופים שהם בלתי הפיכים. הכישוף הזה שייך לסוג השני. אם אשנה את נשמתך לעולם לא תוכל לחזור לנשמתך הקודמת. הדבר השני שעלי להגיד לך הוא שיהיה עליך לשלם. אינני עושה דברים בחינם."
הבחור חשב רגע ארוך ולבסוף אמר: אני עדין רוצה שתחליף את נשמתי, אבל אין לי שום רכוש ואין לי במה לשלם לך."
"יש לך את החליל. החליל יהיה מספיק טוב עבורי כתשלום."
הבחור הוציא מכיס בגדו את החליל ומסר אותו למכשף בלי לומר דבר.
המכשף עשה בקסמיו. הבחור הרגיש שמשהו קורה לו. אחרי שעה ארוכה שב המכשף ודיבר: "שיניתי את נשמתך. נתתי לך דמות ונשמה של לוחם כביר. אתה הוא עכשיו הנסיך השחור ובשם הזה יכיר אותך כל מי שיקרה על דרכך."
הוא הוליך אותו אל מאחורי הבית ומסר לידו סוס בעל רעמה שחורה שהיה קשור לאחד מעמודי הבית.
הבחור עלה על הסוס. בדרך חלף על פני פלג מים. הוא ירד מן הסוס, ניגש לשפת הפלג והתבונן במים. לדמות שנשקפה אליו מן הנחל היו תווי פנים עזים ומעיניו נשקף מבט של אדם עשוי ללא חת.
הוא ידע שלא די בכך ששינה את נשמתו. הוא עזב את הכפר מבלי שנפרד מאיש ויצא לדרך.
הנסיך השחור התחיל לקנות לו שם. הוא קיבץ סביבו אנשי חיל והיה למנהיגם. הוא עבר בארץ לאורכה ולרוחבה ובכל מקום שנתקל בעוולות ובאי צדק נלחם לצד המדוכאים והמסכנים. תהילתו יצאה למרחוק. כעבור שבע שנים התנפל שליטה של ממלכה שכנה על הממלכה השלווה. צבאו הקטן של המלך שנועד רק לצורכי הגנה בזמן שלום, לא עמד בפני הצבא הכביר שעלה על המדינה. הוא נסוג לאיטו. עיר אחרי עיר וכפר אחרי כפר נפלו בידי האויב המתקדם בדרכו לעיר הבירה.
המלך כינס את יועציו. הם יעצו לו לפנות לעזרת הנסיך השחור. הנסיך השחור קיבל את שליחיו של המלך והסכים לבוא לעזרתו. גדודיו לא היו רבים, אבל הוא היה לוחם ללא חת, בעל תושייה ובעל תחבולות שהיטיב לנצל את חסרונותיו של היריב ולאחר קרב עקוב מדם עלה בידו להביס את האויב ולהרחיק אותו מן הממלכה.
המלך ביקש להכיר מקרוב את הנסיך השחור. הוא זימן אותו לארמונו, שוחח אתו והתרשם ממנו עמוקות. "אני חב לך חיי ואת ממלכתי. נקוב בשכרך ואם אוכל לתת לך אותו אתן אותו בשמחה."
הנסיך השחור קד לפני המלך: "אני רוצה בידה של בתך." אמר.
המלך ציווה לקרוא לבתו. "בתי," אמר לה, "הנסיך השחור ביקש את ידך. חשבתי על כך ואני מאמין שזהו שידוך הולם עבורך. הוא אדם נדיב, אמיץ לב ושמו יוצא לפניו. את תראי אתו אושר."
הנערה שתקה רגע ארוך ואחר כך אמרה: "אבא, אם זה השידוך שבחרת עבורי, אמלא בשמחה את רצונך, אבל לפני כן ברשותך אני רוצה להחליף אתו כמה מלים ביחידות."
המלך הסכים. הנסיכה ניגשה אל הנסיך השחור ואמרה לו: "שמעתי עליך רבות ואני בטוחה שכל מה ששמעתי הוא אמת לאמיתה ואם זה רצונו של אבי, אני אנשא לך ואהיה לך רעיה נאמנה, אבל עליך לדעת שלבי נתון לאחר. לפני שבע שנים בעת שישבתי בגן הארמון בא לכאן צעיר שחילל בחלילו. ראיתי אותו בחטף רק שלוש פעמים, אבל כשראיתי אותו ידעתי מבלי שהחלפתי אתו מלה שהוא האיש שיעד לי גורלי. מאז לא ראיתי אותו יותר. ניסיתי לברר מי הוא ומה עלה בגורלו. אמו אמרה לי שהוא נסחף בנהר וטבע. אני יודעת שהוא מת. אני אנשא לך אם תרצה."
הנסיך השחור הסתכל על הנסיכה. מבטיהם הצטלבו. הוא לא אמר דבר. הוא החווה לה קידה, הפך פניו ויצא מן הארמון. הוא עלה על סוסו ורכב לכיוון המדבר. איש לא ראה יותר מעולם.
אפילוג: בדרך כלל אנו חותכים תפוח מלמעלה למטה. כדי לגלות את הכוכב, יש להפוך את התפוח על צידו. אם נשנה כיוון בחיים נוכל לגלות את הניצוץ המתלקח של הכוכב המצוי בקרב כל אחד מאתנו. הביטו היטב ותמצאו את הכוכב הנהדר.
לפני המון המון זמן כשההורים של הסבים שלנו עוד היו ילדים, היו שלושה יתומים: שני ילדים וּטְהָקַנֵה אחותם. אבא שלהם היה בעודו בחיים ראש שבט גדול. אבל עכשיו נמנה הוא בין המתים ועל טְהָקַנֵה הוטל לדאוג לשני אחיה.
היה עליה לטחון תירס עבורם ולהכין את הדייסה. היה עליה לבשל את הבשר שהביאו מן הצייד, היה עליה למלא את סירי החרס במים, כדי שלא יצטרכו לשתות מן המעיין כמו כלבים.
היא דאגה להם כמו אם.
אך כשהגיע היום שעל שני הנערים הוטל ללכת אל בית-הספר השבטי, אל בית-הספר שאבות לקחו אליו את בניהם כדי שיוכלו להפוך לגברים, הייתה זו טְהָקַנֵה שלקחה אותם אל בית-הספר. הייתה זו טְהָקַנֵה שלקחה אותם אל בית-הספר, כי כבר לא היה להם אב שיוכל לקחת אותם לשם.
על פי המסורת הנהוגה בשבט הם שהו בבקתות העשב של בית-הספר את תקופת חמשת החודשים הדרושים וכאשר חלף הזמן הזה, הייתה זו טְהָקַנֵה אשר הכינה את התלבושות שלהם, את מגיני העור שלהם ואת כלי הנשק שלהם.
הייתה זאת היא אשר הביאה להם את התלבושות אל הבקתות שבהרים כאשר כל האבות הביאו תלבושות לבניהם. הייתה זאת היא שהביאה את התלבושות כדי שיוכלו להשתחרר מאותן בקתות עשב, הַמּוֹפַּטו. הייתה זאת היא.
אך כאשר ראו שני אחיה את התלבושות, הם סירבו לקבל אותן. הם אמרו שהם ישארו בתוך אותן בקתות עשב עד ליום שכל אחד מהם יקבל קַרוֹס - שמיכת עור, כובע, חתיכת עור לחגור סביב לחלציים ומגן עור, כולם עשויים מעור של הנַנָבּוֹלֶלֵה, אותם יצורים מחרידים המפיצים אור בחשכה כאשר דועך אורם של הירח והכוכבים, הנַנָבּוֹלֶלֵה החיים מתחת למים.
"מדוע אתם מבקשים את הבלתי אפשרי?" שאלה האשה הצעירה, "איפה אמצא עור של נַנָבּוֹלֶלֵה? איפה? נָה?"
אבל שני הצעירים לא רצו להקשיב לה. הם אמרו כי אם אביהם היה בחיים, הם היו מקבלים ממנו את העורות של אותן מפלצות גדולות כדי להשתחרר אתם מן הבקתות של בית-הספר. אין זה נאה להם, בנים של ראש שבט, להשתחרר מן הבקתות כמו כל האחרים, באותן תלבושות. הם, אשר היו הבנים הזכרים של ראש שבט גדול שמת, חייבים לקבל תלבושות שחרור הרבה יותר טובות.
ואז יצאה הקריאה מפיה של טְהָקַנֵה והיא נפוצה, נפוצה, נפוצה סביב סביב עד שכל הנתינים של ראש השבט שמעו אותה. היא קראה לבני עמה לאסיפה.
כאשר כל אלה שנקראו התיישבו יחדיו במקום האסיפה הגדול הַפִּיטְסוֹ, פתחה טְהָקַנֵה את לבה בפניהם.
היא אמרה: "אתם צריכים לבחור ביניכם את האמיצים מכל כדי שיוכלו לצעוד לצדי כאשר אלך למצוא את הנַנָבּוֹלֶלֵה."
"יוֹ וְוהֵה!" אמרו לה, "איך תוכלי את, שאת רק אשה, לקבל על עצמך משימה כל כך מסוכנת?"
אבל היא השיבה: "אם אביהם של אחי היה חי היו בניו מקבלים תלבושות עשויות מעור של נַנָבּוֹלֶלֵה."
צֶ'ה, עכשיו הם הבינו.
הם קיבצו יחדיו חבורה של האמיצים ביותר מביניהם. הנשים הכינו צידה לדרך, צידה למסע מאוד מאוד ארוך. הם לקחו בשר שוורים, בשר כבשים, חיטה טחונה, דלעות מלאות בבירה וקציצות תירס מבושלות עשויות מתירס מתוק טחון. כל הכבודה הועמסה על גבם של שוורי משא.
הייתה זו חבורה גדולה מאוד עם הרבה בהמות משא, אשר יצאה באותו יום עם טְהָקַנֵה למצוא את הדרקונים עם העורות הנוצצים, הדרקונים החיים מתחת למים.
כאשר הגיעו לנהר הראשון ראו שהוא רחב. אולי הנַנָבּוֹלֶלֵה שוכנים מתחת למים של הנהר הזה. הם לא ידעו. הם לקחו כרעיים של שור וזרקו אותן לתוך המים. ואז פצחה טְהָקַנֵה בשיר. היא קראה להם עם השיר הזה:
"נַנָבּוֹלֶלֵה נַנָבּוֹלֶלֵה!
בניו של ראש השבט, נַנָבּוֹלֶלֵה!
הם רוצים מגינים, נַנָבּוֹלֶלֵה!
נעליים מעור של נַנָבּוֹלֶלֵה!
שמיכות מעור של נַנָבּוֹלֶלֵה!
וכובעים מעור של נַנָבּוֹלֶלֵה!"
כאשר סיימה לשיר התחילו המים לנוע. המים רטטו. המים געשו: קַטַי קַטַי קַטַי!
הם פחדו. הם חשבו שזוהי אחת המפלצות, אבל רק צפרדע קפצה החוצה. היא קראה: "קו-רו קו-רו קו-רו. המשיכו הלאה, שם במקום שתוכלו לשאוב מים עם קליפת צמח הרעל, שם עליכם לחצות."
הם צייתו לצפרדע. כאשר חצו את הנהר המשיכו לצעוד הלאה עד שהגיעו לנהר הבא.
כאן זרמו המים בשקט ושלווה. אולי המים האלה הם גם עמוקים? הם לא ידעו. אולי מתחת למים האלה שוכנים הנַנָבּוֹלֶלֵה.
ושוב שרה טְהָקַנֵה וסיפרה מה היא מחפשת ומהי שליחותה כמו שעשתה ליד הנהר הראשון. בדיוק כך. יוֹאָלֹו.
ֹ כאשר סיימה את שירה המים החלו לרטוט. המים החלו לגעוש: קָטִי קָטִי! שוב חשבו האנשים שאלה הם הנַנָבּוֹלֶלֵה, אבל כמו בנהר הראשון רק צפרדע זינקה מן המים וגם היא קראה: "קו-רו קו-רו. המשיכו הלאה. שם, במקום שתוכלו לשאוב מים עם קליפת צמח הרעל, שם עליכם לחצות. בדיוק כך. יוֹאָלֹו."
בכל נהר קרה אותו דבר. הם לא מצאו את המפלצות עם העורות הנוצצים. ואז הגיעו לנהר האחרון. הקנים על גדותיו היו גבוהים ועבים והנהר רחב יותר מכל האחרים. יתכן שהוא גם עמוק יותר. הם לא ידעו. ואולי יתברר שמתחת למים האלה ימצאו את הנַנָבּוֹלֶלֵה.
הם זרקו בשר לתוך המים, אבל הנהר נשאר דומם. המים לא רטטו. המים לא געשו. הם נשארו שוקטים.
טְהָקַנֵה שרה את שיר שני בניו של ראש השבט שביקשו לקבל תלבושות עשויות מן העורות הנוצצים של הנַנָבּוֹלֶלֵה, אבל המים לא נעו. הם זרקו בשר אל תוך המים, אבל המים נותרו שוקטים. הם זרקו בשר למים פעם נוספת, אבל המים נותרו שוקטים. ואז הרגו הם שור משא וזרקו אותו כולו אל תוך המים. שוב שרה טְהָקַנֵה את שירה לנַנָבּוֹלֶלֵה ובעוד היא שרה החלו המים לנוע. המים רטטו. המים געשו. המים שטפו את הגדות והציפו אותן. המים רתחו כמו בסיר ששמים מעל מדורה גדולה. אלה הן ללא ספק המפלצות עם עורן הנוצץ, חשבו האנשים, והם עמדו מוכנים עם החניתות שלהם. אבל עדיין לא הייתה זו מפלצת. הייתה זו אשה זקנה מאוד שהופיעה שם. היא נשענה על מקל והזמינה אותם ללכת בעקבותיה.
ואז חזרה האשה הזקנה אל תוך המים וכל החבורה כולה צעדה בעקבותיה. מתחת למים האפלים, מתחת לקנים העבים. הם הגיעו לכפר גדול. הם נדהמו כיוון שהכפר נראה כמו כפר של ראש שבט רב-כוח. היו כאן בקתות עם מסכי קנים בפתחן והמקום היה יבש כמו שהיה יבש על פני האדמה. ועם זאת היה הכפר שונה מכפרים אחרים. הכפר היה נטוש. הכפר היה שקט. אנשים לא חיו שם. ילדים לא שיחקו שם. הבקתות ניצבו ריקות. לא היו מדורות גללים מאחורי המסכים. סירי החרס היו ריקים ממים. אבני הרחיים שבתו מעבודה.
"מֵה וְוהֶה" אמרו טְהָקַנֵה ואנשיה, "מקום כזה מוזר לא ראינו מעולם! היכן אם כך כל האנשים, סבתא?"
"הם כולם מתים. הנַנָבּוֹלֶלֵה אכלו אותם - כולם, מבוגרים וילדים, צאן ובקר, כלבים ותרנגולות. כולם!"
"ואת סבתא?"
"לא, ילדי, אני זקנה מדי. הבשר שלי יותר מדי קשה מרוב שנות עמל ואני רזה מדי. זו הסיבה שהמפלצות האיומות האלה השאירו אותי בחיים כדי שאוכל לעבוד בשבילם. שמעתי את השיר שלך, אשה צעירה," אמרה, "יש בך תעוזה רבה!"
"יוֹ וְוהֶה! עכשיו אני רואה שהסכנה גדולה." אמרה טְהָקַנֵה מכיוון שחשדה בה בזקנה שהיא מושכת אותם למלכודת כדי לספר מזון למפלצות שלה. אבל הזקנה הרגיעה אותם והחביאה אותם בתוך בור עמוק ואפל וכיסתה אותו בקנים ואדמה כדי שהנַנָבּוֹלֶלֵה לא יוכלו לראות אותם.
ובדיוק כשהיו חבויים היטב הם שמעו שאגה מעל ראשיהם, שאגה כמו זו של עדר עצום של שוורים הרומסים את האדמה... אלה היו הנַנָבּוֹלֶלֵה .
דּוּמָה, דּוּמָה, דּוּמָה, הם צללו לתוך המים ובאו לכפר הנטוש מתחת למים האפלים ששטפו בין הקנים. הם באו לישון כיוון שהיו עייפים מן הצייד.
טְהָקַנֵה ואנשיה הציצו מבעד לקנים. יוֹ-יוֹ-יוֹ! זה היה מפחיד! הם ראו עדר שלם של דרקונים מתקדמים לעברם בחשכה... פוּ-פוּ-פוּ! הם האירו! העורות שלהם הפיצו אור כמו הירח והכוכבים המפיצים אור בלילה. אבל הם לא שכבו לישון. הם הסתובבו בשטח. הם חיפשו משהו. הם תחבו את חוטמיהם לקרקע והריחו. הם רחרחו: פוּ פוּ!
ואז הם דיברו. הם אמרו: "אנו מריחים את הסרחון של בני אדם!" הם ערכו חיפוש בבקתות הריקות, אבל לא מצאו דבר, והאשה הזקנה נשארה בשקט. טוּ-טוּ-טוּ...
"סֶנְטְהוֹ סֶה נְקְהָה קָאֵה?" הם שאלו. "מאיפה נובעת הצחנה של בשר אנושי?"
הם חיפשו, חיפשו, חיפשו, אבל הם היו כל כך עייפים מצייד עד שלא יכלו להישאר ערים יותר. עליהם לישון קודם וביום המחרת הם יחפשו שוב וימצאו מאין נובעת הצחנה.
מיד לאחר שנרדמו והתחילו לנחור בקול מעורר אימה, הוציאה הזקנה את טְהָקַנֵה ובני לוויתה ממקום מחבואם ואמרה להם לבחור בזריזות אחד מן הנַנָבּוֹלֶלֵה לשחוט אותו ולפשוט את עורו לפני שכל היתר יתעוררו.
וזה בדיוק מה שהם עשו. הם בחרו את הגדול ביותר ואחרי שפשטו את עורו, הם גמלו לזקנה בשור טעון במזון. ואז הגיע הזמן לעזוב.
אך לפני כן נתנה הזקנה לטְהָקַנֵה אבן ברזל קטנה ואמרה: "מחר כאשר יתעוררו הנַנָבּוֹלֶלֵה ויראו שהרגתם אחד מהם, הם ילכו בעקבותיכם."
"יוֹ וְוהֶה!" גנחו האנשים.
אבל היא המשיכה: "ברגע שתראו ענני אבק אדומים מתמרים לשמיים תדעו שהמפלצות רודפות אחריכם. כאשר יקרה הדבר עליכם להניח את האבן הזו באמצע הדרך. היא תגדל. היא תגדל עד שתהייה להר גבוה ואז תצטרכו לטפס על ההר הזה לפני שיהיה גבוה מדי. על פסגת ההר הזה תמצאו מחסה."
הם לקחו אם כך את עור הנַנָבּוֹלֶלֵה ועזבו את הכפר שמתחת למים האפלים, הכפר השקוע בתרדמה עם כל המפלצות, הכפר שגרה בו רק אשה זקנה אחת המטפלת בנַנָבּוֹלֶלֵה.
אפלה שררה עדין כאשר טְהָקַנֵה ובני לוויתה הגיעו חזרה אל פני האדמה. הם לא חיכו לאור יום כיוון שנחפזו מאוד לעזוב את המקום.
רק לאחר שעברו כברת דרך ארוכה בדרכם הביתה התמעטה החשיכה. הייתה זו עדיין שעת בוקר מוקדמת כאשר ראו את העננים האדומים מתמרים אל השמיים מאחוריהם. הם ידעו כי זהו האבק שהעלו הדרקונים הרודפים את טְהָקַנֵה ואנשיה.
אותם, הנרדפים, שחשו כה מפוחדים.
אך כאשר הופיעו ענני האבק סביב לפסגת ההר האחרון, הניחה טְהָקַנֵה בזריזות את אבן הברזל על גבי האדמה והיא החלה לגדול. הם טיפסו עליה, והיא גדלה, גדלה, גדלה. היא הפכה להר שנגע בעננים. ועל פסגת ההר ישבו טְהָקַנֵה ובני לוויתה בטוחים מכל רע. כאשר עדר הנַנָבּוֹלֶלֵה הגיע אל ההר, ניסו המפלצות להעפיל ולעלות עליו, אך לא עלה בידם לטפס כיוון שמורדות ההר היו עשויות מאבן ברזל. הן היו חלקלקות. הן היו תלולות.
כאשר היו המפלצות כל כך עייפות מן המאמץ עד שלא יכלו להיאבק יותר, הן שכבו על האדמה למרגלות ההר לנוח. אבל הן היו כה מותשות עד שנרדמו מיד. ואז התחיל הר הברזל להתכווץ. הוא נהיה יותר קטן, יותר קטן, יותר קטן, עד שהפך שוב לאבן שאדם יכול לשאתה ביד.
טְהָקַנֵה לקחה את האבן והיא ובני לוויתה נמלטו כשהם לוקחים אתם את עור הנַנָבּוֹלֶלֵה.
אותו דבר חזר ונשנה גם ביום המחרת. יוֹאָלוֹ, יוֹאָלוֹ. כל יום. וכל יום התקרבה טְהָקַנֵה יותר לכפר, עם העור המאיר, כל יום. מאחוריה, צועדים על פי העקבות שהותירו אחריהם בדרך, התקרבו עדר הנַנָבּוֹלֶלֵה ומעליהם התקרבו יותר ויותר גם ענני האבק האדומים.
אבל האנשים המשיכו לצעוד בעקבות טְהָקַנֵה וכאשר הגיעו לכפר שלהם הזעיקה טְהָקַנֵה את כל הכלבים לבוא ולחכות אתה. כאשר התקרבו המפלצות לערמת האפר של הכפר, שיסתה בהם טְהָקַנֵה את הכלבים.
לזה הם לא ציפו. הכלבים יצאו להתקפה והנַנָבּוֹלֶלֵה לא העזו להתקרב יותר. הם סבו על עקביהם וחזרו לכפר הנטוש ולקחו אתם את ענני האבק האדומים חזרה אל הזקנה שטיפלה בהם מתחת למי הנהר העמוק הזורמים בין הקנים.
טְהָקַנֵה הייתה מרוצה. היא מלאה את חובתה לילדים שאביהם שוב לא היה בחיים. היא מצאה את העור המפיץ אור כמו הירח והכוכבים כאשר השמש אינה מאירה עוד.
עכשיו, היא שכרה אדם שהיה בקי בהכנת בגדי עור. מן העור של הנַנָבּוֹלֶלֵה הוא חתך שני מגינים, שתי שמיכות, שני כובעים, שני אזורי חלציים ושני זוגות נעליים. כאשר היו הבגדים מוכנים, טְהָקַנֵה עצמה הביאה אותם לאחיה, למקום שחיכו בו בַּמּוֹפַּטוֹ לטכס כניסתם לחברת המבוגרים, חיכו לשחרורם מאותן בקתות.
שני האנשים הצעירים שמחו כאשר ראו את הבגדים הנוצצים שאחותם הביאה להם. איש מן האנשים הצעירים ששהו אתם בבית הספר לא היו לו בגדים כאלה. מעולם לא היו לאיש בגדים כאלה. לא רק באזור שלהם אלא בכל הארץ סיפרו האנשים איש לרעהו על אודות המגינים המאירים, השמיכות המאירות והנעליים המאירות שלבשו האחים.
ומעבר לכל הכבוד שנחלו על בגדיהם, מעבר לכל הכבוד, הייתה בלבם גם הכרת תודה גדולה לאחותם. זו הסיבה שהם גמלו לה ביד רחבה מן העדרים שלהם. הם נתנו לה מאה ראשי בקר, וכאן מגיע הסיפור אל קצו.
קֵה טְסוֹמוֹ קַה מַטְהֶטְהוֹ, שפירושו: זהו סיפור אמיתי של עם הַבָּסוֹטְהוֹ.
מה אנחנו עושים פה?
יום אחד צעד נסר אדין בדרך המובילה לכפרו. לפתע הוא רואה מרחוק קבוצת אנשים מתקרבת לעברו. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת והדרך חשוכה.
"שודדים" אמר נסר אדין לעצמו, "מה לעשות?"
הסתכל סביבו, ראה גדר. עבר מעליה ומצא את עצמו בבית קברות. לא חשב פעמיים, הזדחל לתוך קבר ריק ושם שכב רועד, ממתין לבאות.
עכשיו, האנשים שראה היו עוברי אורח תמימים שצעדו בדרך. ראו בן אדם מתנהג בצורה כל כך משונה, באו לבדוק מה קרה לו. עברו גם הם את הגדר ומצאו אותו שוכב בקבר הפתוח.
"נסר אדין, מה אתה עושה פה?"
נסר אדין שהבין את טעותו, חשב רגע ואחר כך אמר להם: "תראו, זה שמישהו שואל שאלה, עדין לא אומר שיש עליה גם תשובה, אבל בכל אופן - אני נמצא פה בגללכם ואתם נמצאים פה בגללי..."
לאן פנינו מועדות?
מישהו שאל פעם את נסר אדין: "תגיד לי, אדוני המולה, כאני קם בבוקר ומסתכל מבעד לחלון אני רואה המון אנשים הולכים לכל הכיוונים, אחד לפה אחד לשם, - מה פירוש המחזה המוזר הזה?"
"אה, זה פשוט מאוד" השיב לו נסר אדין, "אתה מבין, אם כל האנשים היו הולכים לאותו כיוון העולם היה מתהפך..."
על עורבים ונשרים
באחד הימים נחת נשר על אדן חלונו של נסר אדין.
"מה הצפור המוזרה הזאת?" שאל את תלמידיו.
"אדוננו המולה, זהו נשר!"
"נשר? נו, באמת. הביאו לי מספריים."
נסר אדין נטל את המספריים לידו והחל לקצץ; הוריד נוצה פה, אברה שם, עד ששיווה לנשר צורה של עורב. כשגמר, הסתכל מרוצה במעשה ידיו: "עכשיו אתה נראה סוף סוף כמו נשר אמיתי!..."
האדם הנכון
אחד מידידיו של נסר אדין הבחין בראי שהיה מותקן על דלתה של הכספת שלו.
"נסר אדין, מה אתה עושה עם הראי הזה?
"אה, זה פשוט מאוד" השיב המולה, "כאשר אני מוציא כסף מהכספת אני מסתכל בראי כדי שאהיה בטוח שמי שמוציא את הכסף זה באמת אני ולא מישהו אחר..."
אבטיחים
נאסר אדין הזדמן פעם למקשת אבטיחים. אחרי שהיטיב לבו באבטיח עסיסי, ישב בצל עץ שזיפים שניצב בקרבת מקום ואמר לעצמו:
"ריבונו של עולם, בראת פרי כל כך יפה, כל כך עסיסי וטעים לחך, אבל למה, למה לא עשית מלאכתך עד תום ולא הקצית לו עץ מיוחד כדי שנוכל לקוטפו בעמידה ולא נצטרך לטרוח ולהתכופף לארץ!"
עוד המלים על דל שפתיו והנה נשר שזיף מראש העץ, טרח! ישר על ראשו.
המולה גרד את ראשו הכואב, נשא עיניו למרום ואמר: "אה, בסדר, הבנתי! סליחה, סליחה, אתה באמת צודק. אני לוקח את הדברים שלי חזרה!"
הראי
נסר אדין שוטט פעם בחוצות הכפר. לפתע הבחין בחפץ נוצץ מונח על ערימת אשפה. הוא מיהר להרימו. היה זה שבר של ראי. המולה הסתכל בדמותו הנשקפת מן הראי.
"איזה דבר מכוער!" אמר "אין פלא שהשליכו אותו לאשפה ככלי אין חפץ!"
בדרכי העולם
באחד הימים עשה נאסר אדין את דרכו מעיר אחת לעיר אחרת. היום היה יום שרב כבד והדרך מאובקת. המולה החליט לעשות קיצור דרך. הוא עזב את דרך המלך ונכנס ליער ושם צעד להנאתו כשהוא נהנה מצל העצים וציוץ הצפורים.
לפתע יצאו ממעבה היער שודדים, התנפלו על נאסר אדין, חמסו ממנו את בגדיו ואת כל דברי הערך שברשותו והשאירוהו ערום בלב היער.
"אהה!" אמר המולה "איזה מזל. אם זה מה שקרה לי בלב היער המוצל והשקט מי יודע מה היה קורה לי בדרך המלך המאובקת וההומה..."
חלוקת עבודה
נאסר אדין הפליג פעם בספינה בים. לפתע החלה סערה עזה שאיימה להטביע את הספינה. רב החובל וחבר עוזריו עשו כמיטב יכולתם להלחם בסערה ולבסוף כרעו על ברכהים והתפללו. נאסר אדין עמד בשקט וצפה בנעשה.
“כרע על ברכיך והתפלל גם אתה!" אמר לו רב החובל. המולה המשיך לעמוד במקומו.
"סלח לי," אמר לו, "אבל אני רק נוסע. מי שאחראי להנהגת הספינה זה אתה..."
החובה האנושית
באחד הימים רכב נסר אדין בחברת אחדים משכניו בדרך המובילה אל הכפר. כאשר טיפסו במעלה גבעה הבחין המולה שחמורו נוטף זיעה. הוא ירד מן החמור ולחש על אוזנו: "צר לי שאתה עובד כל כך קשה עד שהזיעה נוטפת ממך."
שכניו שהבחינו במעשיו היו סקרנים לדעת מה פשר מעשיו. "חוג'ה, מה לחשת לחמור שלך?" שאל אחד מהם.
"אמרתי לו שאני מצטער שהוא עובד כל כך קשה עד שהוא נוטף זיעה."
השכנים צחקו: "בשביל מה זה טוב? חמורים לא מבינים שפת אנוש, הם לא בני אדם!"
"מה שאני עושה" השיב המולה, "נוגע לי. עשיתי מה שנדרש ומתבקש מיצור אנושי ולא אכפת לי אם הוא מבין את מה שאמרתי."
לשון הציפורים
באחד הימים הזדמן נסר אדין לשוק וראה שם רוכלים המציעים צפורים צבעוניות למכירה במחיר של חמישה דינר לכל ציפור.
"אם זה המחיר לעופות, גם לי יש מה להציע", חשב לעצמו. הוא מיהר הביתה, הכניס תרנגולת לכלוב והביא אותה לשוק, אבל לא נמצא קונה לסחורתו.
"אינני מבין." אמר המולה, "על עופות קטנים כאלה אתם מוכנים לשלם מחיר כזה ולעוף שלי אין דורש?"
"ראה," אמרו לו, "העופות האלה הם תוכים, ציפורים מדברות!"
"שוטים שכמותכם," השיב להם המולה, "התרנגולת שלי לא זו בלבד שיש לה מחשבות מופלאות, היא גם מספיק נבונה לשמור אותן לעצמה ולא לאלץ אותכם לשמוע אותן..."
החמור העשירי
אחד מחבריו של נסר אדין ביקש לדעת כמה חמורים הוא מחזיק ברשותו.
"אינני יודע," השיב המולה, "אלך ואספור."
כעבור דקות אחדות הוא חוזר: "מצטער, אבל לא הצלחתי לספור אותם."
"מה הבעיה?"
"אגיד לך" השיב נסר אדין, "תשעה חמורים עמדו בשקט וספרתי אותם בלי שום בעיה, אבל היה שם חמור נוסף שהתרוצץ בלי הרף ולא נשאר אפילו לרגע במקום אחד ואותו לא הצלחתי לספור..."
אחד ואין בלתו
"אמור לי, כבוד המולה", פנה פעם אחד הפילוסופים אל נסר אדין, "האם יש בידך מופת נחרץ למציאותו של אללה, ריבון העולמים הכל יכול?"
נסר אדין חשב רגע והשיב: "ראה, מיום שעמדתי על דעתי, כל הדברים מתרחשים על פי רצונו של אללה. לולא היה אללה האל הכל יכול חורץ את כל הגורלות, היו בודאי הדברים מתרחשים מדי פעם גם לפי רצוני אני..."
מלות חכמה
יום אחד הגיע נסר אדין לכיכר העיר וקרא: "היאספו אנשים, יש בפי כמה מלות חכמה לומר לכם!"
יותר ויותר אנשים התחילו להתאסף סביבו: "אמור לנו אותן בבקשה, כבוד המולה."
"האם הייתם רוצים להפוך לעשירים בלי לעבוד?"
"כן, בודאי!"
"האם הייתם רוצים לצבור רכוש ללא מאמץ, להתקדם בלי להיתקל בשום קושי?"
"כן, כן!" צעק ההמון.
"ובכן," השיב להם נסר אדין, "גם אני הייתי רוצה!"
הדרך הישירה
יום אחד ראה מישהו את נסר אדין עמל לשאוב מים מן הבאר בדלי כדי להשקות את חלקת השדה שלו.
"כבוד המולה," אמר לו, "למה אינך קונה משאבה וחוסך גם את זמנך וגם את כוחותיך?"
"משאבה?" תמה נסר אדין, "על איזה מין מכונה אתה מדבר?"
"ראה, מרכיבים שני פסי ברזל על הבאר, מוסיפים גליל עם בוכנה וידית, והמים עולים מאליהם בלי מאמץ..."
"שמע," עצר אותו המולה, "העסק הזה מוכר לי, אבל מי שמשתמש במכשירים מתוחכמים כאלה, מסיים בזה שגם המחשבות שלו נעשות מתוחכמות מדי והוא מאבד את האפשרות ללכת בדרך הישירה."
המוכר והבלתי מוכר
באחד הימים הזדמן נסר אדין לעיר זרה וביקש לשאת דרשה במסגד.
"חוץ ממך אף אחד לא מכיר אותך כאן!" לעג לו אחד מהאנשים ששוחח עמם.
"השבח לאל שהמצב הוא לא הפוך..." השיב לו המולה מינה וביה.
והחכמה מאין תמצא
"אמור לי, כבוד המולה", פנה אל נסר אדין אחד ממעריציו, "מהו סוד חכמתך ואיך אוכל גם אני להיות לאיש חכם?"
נסר אדין הקשיב לדבריו, חשב רגע ואחר כך השיב: "ראה, ידידי, לשם כך דרושים שני דברים: כאשר אתה שומע אדם חכם מדבר, השתדל להקשיב היטב למה שיוצא מפיו. כאשר אתה עצמך מדבר, השתדל להקשיב היטב למה שיוצא מפיך..."
חשדנות
יום אחד ביקש נסר אדין להעביר חפץ כבד מן השוק לביתו. הוא חיפש ומצא סבל שהסכים לשאת את המטען על גבו ליעד המבוקש תמורת תשלום קטן.
“אמור לי בבקשה, כבוד המולה," אמר לו הסבל, "מהי כתובתך?"
"מה" הזדעק נסר אדין, "האם אתה חושב אותי לכזה טיפש שאלך ואמסור את כתובתי הפרטית לאדם שאינני מכיר!"
הצד הנכון
נסר אדין נקלע פעם לסכסוך משפטי עם שכנו והחליט לשאול בעצתו של עורך דין.
"אמור לי", שאל אותו המולה, "האם כדאי לי לתת לשופט משהו מהצד, 'לשמן אותו' כמו שאומרות הבריות?"
"חס וחלילה!" הזדעק עורך הדין, "דע לך שהשופט הזה הוא אדם קפדן ואינו נוהג משוא פנים בדין. אם רק תנסה לשחד אותו, אין ספק שיפסוק לרעתך!"
"בסדר גמור, אם אתה אומר."
למחרת היום התייצב המולה למשפט. השופט שמע את טענות הצדדים ומיד פסק לטובת המולה. "נו, אתה רואה", אמר עורך הדין, "מזל שלא ניסית לשחד אותו."
"דווקא נתתי לו מתת הגון." אמר לו נסר אדין.
"אלוהים אדירים, אל תאמר לי ששיחדת את השופט?!"
"כן, בשמו של השני..."
שינוי דרמטי
נאסר אדין קיבל תוכי ליום הולדתו. לרוע מזלו היה זה תוכי בוגר שלא חדל לנבל פיו ולהשמיע קללות וגסויות. המולה עשה כמיטב יכולתו לחנך את התוכי שלו להתנהג כיאות; הוא דיבר אתו בנימוס, השמיע לו מוסיקה, השתדל להיות לו לדוגמא אישית - דבר לא הועיל.
נאסר אדין החל לגעור בתוכי ולצעוק עליו, אך לשוא. התוכי רק קילל ביתר שאת. הוא אחז בו וטלטל אותו, אך התוכי רק התרגז ונעשה גס וחצוף עוד יותר.
לבסוף, ברגע של יאוש, אחז בו המולה ותחב אותו לתא ההקפאה של המקרר שלו. רגעים אחדים נשמעו מתוך התא הסגור צרחות, קללות וקולות בעיטה וניקור, ולפתע השתרר שקט פתאומי. נאסר אדין חשש לגורל התוכי שלו. הוא מיהר לפתוח את תא ההקפאה. התוכי דידה לתוך זרועותיו המושטות ואמר: "צר לי שפגעתי בך בהתנהגותי הנלוזה. אני מבקש את סליחתך ומבטיח שאשנה את דרכי ולא אחזור לסורי."
המולה המופתע התכוון לשאול אותו מה גרם לשינוי הדרמטי, כאשר הוסיף התוכי: "האם יורשה לי לשאול מה עשתה לך התרנגולת?"
עד מהימן
יום אחד פנה אל נסר אדין אחד מידידיו בבקשה: "עלי להופיע בפני הקאדי ולהוכיח לו את צדקת טענותי. יעץ לי מה עלי לעשות?"
"אני אבוא אתך ואסייע לך, אך עליך להציג בפני הקאדי עד מהימן המוכר לו ויכול לאשר את טענותיך."
ביום המיועד הופיעו השנים לפני הקאדי.
"הריני מעיד עלי את אללה כל יכול שאין בפי דבר שקר וכל טענותי אמת!" אמר הידיד.
"שוטה שכמותך," נזף בו המולה, "אמרתי לך להביא מישהו שהקאדי מכיר!"
ספר יסופר כי הייתה פעם בת מלך שבהיותה צעירה לימים אהבה יותר מכל את משחק המחבואים.
כאשר בגרה והייתה לעלמה באו לארמון מחזרים מכל קצות הארץ וביקשו את ידה. פנה אליה אביה המלך ושאל אותה: "הגידי לי בתי, עם מי מכל מחזריך תרצי להתחתן?"
"אבא" אמרה לו בת המלך, "לא קל לי לבחור בין מחזרים כה רבים. אני רוצה להציע להם משחק: אני אתחבא וכל מי שמבקש לשאת אותי לאישה יהיה רשאי לחפשני. מי שימצא אותי הוא יהיה לי לחתן ולבעל."
המלך לא היה מאושר לשמע הרעיון אבל בלית ברירה הסכים לדרישת בתו והמשחק החל. כל בוקר התאספו בחצר המלך כל המתחרים שביקשו להינשא לנסיכה - שרים, רוזנים, בני מלכים וגם אנשים מפשוטי העם, שכן התחרות הייתה פתוחה לכל.
בת המלך הייתה אוספת את כל המתחרים באחד מחדרי הארמון ומסבירה להם את כללי המשחק ואת תחומי השטח שאפשר לחפש בו. אחר כך הייתה יוצאת מן החדר וכעבור שעה קלה היו המחזרים מתחילים בחיפושים.
עברו ימים והימים הצטברו לשבועות ואיש מבין מחזריה של הנסיכה לא עלה בידו למוצאה.
באחד הימים הזדמן לעיר בן איכרים צעיר ויפה תואר וראה את הנסיכה בעת שעברה במרכבתה ברחוב הראשי. ברגע שראה אותה ניצתה בלבו אהבה עזה אליה והוא חש שבלעדיה חייו אינם חיים. מכיוון שהתחרות הייתה פתוחה לכל החליט גם הוא לקחת בה חלק.
למחרת היום בא הצעיר לארמון. קבוצה גדולה של מחזרים כבר חכתה שם ועד מהרה הגיעה בת המלך והסבירה את כללי המשחק. כל מחזר היה רשאי לנסות את מזלו במשך שלושה ימים. שטח המשחק כלל את מרבית חדרי הארמון ומגדליו, את המרתפים והאסמים ואת הגן הגדול המקיף את הארמון.
בת המלך יצאה מן החדר והלכה למצוא לה מקום מחבוא והמשחק החל. הצעיר לא בזבז את זמנו. הוא היה משוכנע שלא יקשה עליו למצוא את בת המלך. היו כמה מקומות מחבוא שאיש לא היה מעלה על דעתו לחפש בהם והצעיר היה בטוח שבאחד מהם ימצא את הנסיכה.
ראשית כל נכנס אל חדר המלך. מתחת לכס המלכות הייתה מגרעת גדולה, נסתרת מעין רואים שיכלה לשמש כמקום מחבוא מצוין. הוא בדק אותה בקפדנות, אך לא מצא דבר.
אחר כך שם פעמיו אל הגבוה שבמגדלי הארמון. הוא טיפס ברוב עמל עד מרומי הגג וסרק בקפדנות את כל הגומחות והחדרים הקטנים אך הנסיכה לא הייתה שם. תחנתו הבאה הייתה מרתף הארמון. גם שם חיפש ללא לאות, הזיז חביות, נדחק מאחורי ארונות, הציץ מתחת לרהיטים ובתוך חדרי המזווה, אבל את מחבואה של הנסיכה לא הצליח לגלות. השעות חלפו. בן האיכרים הצעיר לא פסק לרגע מחיפושיו אך הכל לשווא. השמש שקעה ופעמון הארמון השמיע את האות לסיום החיפושים לאותו יום.
הצעיר יצא מן הארמון בפנים נפולות. כיון שהיה עייף ורצוץ התיישב לנוח על ספסל לא הרחק מן הארמון. שעה ארוכה ישב שם ולבו כבד עליו. נפשו יוצאת אל הנסיכה ותשוקתו אליה רק גוברת. היכן היא עשויה להסתתר?
והנה עבר שם זקן אחד, ראה אותו ופנה אליו בדברים: "מה לך איש צעיר. מדוע אתה יושב כאן עצוב ומשמים?"
"סבא" אמר לו הצעיר "נפשי יוצאת אל הנסיכה ואם לא אשאנה לאישה לא אדע אושר. היום נטלתי חלק במשחק החיפושים. הייתי בטוח שאצליח למצוא אותה אבל העליתי חרס בידי ועכשיו נותרו לי רק יומיים!"
"ויש עוד מחזרים המנסים את כוחם?"
"בודאי, סבא. יותר מעשרים איש השתתפו היום במשחק ורבים אחרים עוד מצפים לתורם אבל עד כה לא עלה בידי איש לגלות את עקבותיה."
"חכם הבוקר מן הערב." אמר לו הזקן, "לך לישון ולאגור כוח ומי יודע, אולי מחר יאיר לך מזלך ותמצא את מבוקשך."
למחרת היום שב הצעיר לארמון ושוב חזר הסיפור על עצמו: הנסיכה אספה את מחזריה, הסבירה להם את כללי המשחק ועד מהרה החלו המחזרים בחיפושיהם. מביט הצעיר סביבו ורואה את המחזרים נחפזים ממקום למקום, עוברים בחדרים, מציצים מתחת למטות, עולים ויורדים במדרגות, פותחים וסוגרים דלתות וארונות, זוחלים ונדחקים מאחורי הרהיטים, הופכים את סלי הכביסה הגדולים, סורקים את שבילי הגן, מטפסים על העצים ומפריעים למשרתים בעבודתם וכל הארמון גועש רועש.
הפעם לא היה ספק בלבו שיעלה בידו לגלות את הנסיכה, כל הלילה הרהר בדבר וחשב על מקומות מחבוא אפשריים ועכשיו ניגש לחיפושים במשנה מרץ ולא פסח על שום מקום, הוא נכנס אפילו לבריכה הגדולה שבגן וצלל אל קרקעיתה לראות אם אין שם מערות חבויות שהנסיכה עשויה להתחבא בהן, אך הכל לשווא, השעות חלפו ולנסיכה אין כל סימן ורמז.
שוב צלצל הפעמון ושוב יצא הצעיר המאוכזב מן הארמון והתיישב על הספסל. כעבור שעה קלה הזדמן לשם הזקן, מכרו מאתמול.
"נו" שאל אותו, "איך עבר עליך היום ומה העלית בחכתך?"
"שום דבר, סבא. הכל לשווא. איפה לא חיפשתי אותה - את הארמון כולו הפכתי, והנסיכה איננה. מחר היום האחרון. אם לא אצליח למוצאה חיי אינם חיים. הנסיכה כה יפה ועדינה - נפשי יוצאת אליה,"
"וכמה מחזרים באו היום לנסות את כוחם?"
"הרבה, סבא. הנסיכה היא יפיפייה ואני אינני היחיד המבקש לזכות בה."
"נו, נו" אמר הזקן, "אם הייתי צעיר בחמישים שנה הייתי גם אני מנסה את מזלי. לך לישון ולאגור כוח ואל תחשוב על מה שהיה. כל יום ומזלו שלו. אולי מחר תראה ברכה בעמלך."
עבר הלילה, האיר היום ושוב בא הצעיר אל הארמון ותפס את מקומו בשורת המחזרים. בת המלך מסבירה לנאספים את כללי התחרות, והצעיר שכבר הכיר אותם על פה, מקשיב בחצי אוזן ומחכה בקוצר רוח לאות המבשר את התחלת החיפושים ובינתיים מתבונן בנסיכה וביתר המחזרים שלצדו: חלקם פנים חדשות, חלקם באו לנסות את מזלם בפעם השניה וחלקם, כמוהו, זו היא להם הפעם השלישית והאחרונה. לפתע נזכר הצעיר בשאלותיו של הזקן: מעניין באמת כמה מחזרים באו היום לתחרות: חמישה, עשרה, ששה-עשר, עשרים... עשרים ושלושה ויחד אתי עשרים וארבעה. כל כך הרבה מחזרים וכל כך הרבה זמן מאז החלה התחרות ועדין לא עלה בידי איש לגלות את מקום מחבואה - ממש תעלומה...
והנה מסיימת הנסיכה את הסבריה, חולפת על פני שורת המחזרים כשבת צחוק על פניה ויוצאת מן החדר. ובן האיכרים הצעיר עוקב אחריה במבטו ולבו מלא תשוקה וגעגועים.
ניתן האות ושוב פשטו המחזרים על פני הארמון והגנים: עולים ויורדים, רצים ושבים, הופכים את הסדרים ומשגעים את הארמון כולו למן ראש השרים ועד אחרון המשרתים. והצעיר מצטרף אף הוא להמולה, תר ומחפש בכל מקום. בלבו הוא חש שבדרך זו לא ישיג דבר ואף על פי כן הוא מתמיד בחיפושיו ואינו מניח לספקות להרפות את צעדיו.
אך השעות חולפות והשמש מעפילה למרומי הרקיע ומשם כבר מתחילה את מסעה מטה מטה אל עבר האופק, והנסיכה איננה - כאילו בלעה אותה האדמה.
לבסוף אפס כוחו. הוא עלה אל ראש גרם המדרגות שבחזית הארמון, משם ניתן היה להשקיף על כל שטח הגן והאסמים, ושם ישב תחתיו מיואש והביט בלב מלא כאב אל השמש ההולכת ושוקעת לעבר האופק.
סביבו המשיכו יתר המחזרים להתרוצץ ולחפש. לפי מראה פניהם ניתן לדעת מתי הצטרפו לתחרות: הנה שלושת המחזרים שהגיעו היום והם מלאים מרץ ולהט ושם בגן שנים אחרים שזה להם יומם השני, בוחנים בכובד ראש את הבריכה ואת שבילי הגן ושם קרב ובא מחזר שהתחיל את החיפושים עוד שלשום, מהלך לאיטו ומבטו קודר ושם עוד מחזר נלהב מטפס אל מרומי המגדל ושלושה אחרים יורדים במדרגות המובילות למרתף. ממקום מושבו הוא יכול לראות את כולם, אחד לא נעדר: ארבעה, שבעה, עשרה, חמישה עשר, עשרים, עשרים וארבעה, רגע, מה קורה כאן? הרי הוא עצמו השלים את המניין לעשרים וארבעה. שב הצעיר וספר אותם ושוב עלה מנינם לעשרים וארבעה. ולפתע הבין הכל. הוא חזר והתבונן בעין בוחנת בכל המחזרים שחלפו בהמולה על פניו ועתה נמוגו הספקות האחרונים. הוא ניגש אל אחד מהם שהיה חבוש כובע לראשו, נגע בו ואמר חרש: "את היא הנסיכה!"
"לך חיכיתי" השיבה לו הנסיכה, הסירה את כובעה ופרעה את שערה. היא התבוננה בו וחיוך על פניה והוסיפה: "מחר נחוג את חג כלולותינו, אהובי."
*
מי ייתן וגם אתם השומעים תמצאו אושר בחברת בחירי לבבכם ותראו אך טוב ונחת בחייכם. החיים מעניקים לנו כה הרבה ואנו באיוולתנו, עוצמים עינינו מלראות את הגלוי מכל ושוגים בחלומות ודמיונות שווא.
סוחר עשיר עשה פעם את דרכו בשיירת גמלים שחצתה את המדבר. הסוחר שלא היה רגיל בתנאי המדבר, התנמנם על גמלו. לפתע התעורר ונוכח לדעת שהשיירה התקדמה ונעלמה והוא נותר לבדו עם הגמל. מאחד ולא היה מנוסה בקריאת עקבות, לא הצליח לחזור ולחבור לשיירה.
הוא הדהיר את גמלו בכיוון שלפי דעתו פנתה אליו השיירה, אך למעשה רק הלך והתרחק ממנה. בסופו של דבר כרע הגמל תחתיו ומת. הסוחר מצא עצמו בלב המדבר לבדו. עד מהרה אזלו כל המים שהיו ברשותו והוא החל לחוש את ייסורי הצמא. הוא כבר חשב שנגזר עליו למות בצמא באמצע המדבר, כאשר הופיעה לפתע קבוצת בדואים. הם השקו אותו מים מכליהם, הרכיבו אותו על גמל והביאוהו לאוהל השייך.
באוהל השייך שבה רוחו אליו. הוא התכוון לחזור לעירו ברגע שיתאושש מעט ממה שעבר עליו. אך בעודו לוגם מן הקפה שהגיש לו השייך, נתקל מבטו במבטה של בת השייך היפיפייה שהציצה בו מאחורי מחיצת הנשים. אש האהבה נדלקה בלבו של הסוחר הצעיר. הוא פנה אל השייך ואמר לו: "ראה, אני צעיר ועשיר ובעל מעמד בעירי. ברצוני לשאת את בתך לאשה."
השייך חשב מעט ואז ענה לו: "לכבוד רב יהיה לי להשיא את בתי לך, אך תחילה ברצוני לוודא שאכן מבין אתה את הליכותינו ומסוגל להשתלב בינינו. ברצוני להציג לך שאלה אחת. אקציב לך יום שלם לענות עליה. אם תדע את התשובה תוכל לשאת את בתי. השאלה היא: מהו הדבר החשוב ביותר לבדואי במדבר?"
למחרת היום בא הצעיר אל השייך ואמר לו: "אני חושב שאני יודע את התשובה: מים!"
"מים זה ללא ספק דבר שבלעדיו אי אפשר להתקיים במדבר אך לא זה הדבר הכי חשוב לנו, הבדואים. אני נותן לך הזדמנות נוספת – עוד שלושה ימים לחשוב."
כעבור שלושה ימים בא הצעיר ואמר: "חשבתי על שאלתך. אני חושב שהתשובה היא הגמל!"
השייך שתק שעה ארוכה כשהוא מוצץ מן הנרגילה שלו. הוא לגם ספל קפה ועוד ספל ועוד ספל ולבסוף אמר: "אכן גם הגמל הוא נכס לבדואי במסעותיו במדבר ובלעדיו יקשה עליו מאוד להתקיים כאן ואף על פי כן יש דבר שהוא עוד יותר חשוב לנו הבדווים. אתן לך שהות של שנה שלמה לפתור את חידתי. אם תביא לי את התשובה תקבל את בתי."
הסוחר חזר לביתו ולעסקי השטיחים שלו. שנה שלמה חיפש תשובה ולא מצא. כשהתקרבה השנה לסיומה, החליט לחסל את עסקיו וללכת אל השייך בתקווה שאולי בדרך תמצא לו התשובה. הוא מכר כמעט את כל הסחורה. נותרו לו שלושה שטיחים יקרי ערך. אשה אחת נכנסה לחנותו. הסוחר הציע לה את השטיחים שנותרו במחיר אלף דינר, מחיר שהיה נמוך בהרבה משווים האמיתי. האשה לא מיהרה להשיב על הצעתו. שעה ארוכה בחנה את השטיחים ולבסוף אמרה: "אני מוכנה לתת לך חמש מאות דינר."
"חמש מאות דינר?", נדהם הסוחר, "בשום פנים ואופן!"
האשה פנתה לדרכה. כשהגיעה לפתח צעק אחריה הסוחר: "גברת בעד שבע מאות דינר אתן לך אותם!" האשה לא הגיבה והמשיכה ללכת.
"בסדר", נכנע הסוחר "אתן לך אותם במחיר חמש מאות דינר!"
האשה שבה לחנות. היא שבה ובדקה את השטיחים, הוציאה מטר מתקפל ומדדה אותם ולבסוף אמרה: "השטיחים יפים אבל לא מתאימים לדרישות הבית שלי. אני מוכנה לשלם לך מאתים וחמישים דינר."
"מאתיים וחמישים דינר? הרי לפני רגע הסכמת לשלם חמש מאות? לא! למחיר כזה אני לא מוכן·"
"אם כך, אלך לי לדרכי." אמרה האשה.
כשהגיעה לפתח צעק אחריה הסוחר: "ארבע מאות!"
"לא"
"שלוש מאות ועשרים!"
"לא"
"טוב שיהיה. מאתיים וחמישים, מחיר אחרון."
האשה חזרה והחלה שוב לבדוק את השטיחים. פרשה אותם, הביאה אותם לאור, הסתכלה ומיששה ולבסוף אמרה: "הצבעים לא הולמים בדיוק את מה שאני צריכה. אני מוכנה לשלם לך מאה דינר עבור שלושתם."
"איך זה יתכן?" נזעק הסוחר, "הצעתי לך אותם בעשירית ממחירם האמיתי. הרי את בעצמך הצעת לי מאתים וחמישים!"
"שיניתי דעתי." אמרה האשה בנחת, "מאה, זה מה שאני מוכנה לתת."
"אוריד לך את המחיר למאתיים!"
"לא."
"מאה וחמישים!"
"לא."
האשה כבר יצאה מהחנות והסוחר צעק אחריה: "בסדר. שלמי לי מאה דינר וקחי אותם!"
האשה חזרה לחנות ושוב התחילה למשש ולבדוק ולמדוד. אחרי שעה ארוכה אמרה לו:
"חשבתי שוב על העניין אני מוכנה לתת לך חמישים דינר."
"אבל הרגע הסכמת למאה!"
"לא אמרתי שהסכמתי. רק חזרתי לבדוק אם העסקה כדאית."
"את יודעת מה?" אמר הסוחר, "קחי אותם בחינם ולכי מפה!"
האשה קיפלה את השטיחים העמיסה אותם על גבה ויצאה מן החנות, והסוחר סגר את חנותו ויצא לדרך. הוא הגיע אל השייך במדבר בדיוק בזמן. השייך קיבל את פניו, הגיש לו קפה ועוד קפה, שאל לשלומו ופטפט אתו. לבסוף לאחר שנח ואכל ושתה, פנה אליו השייך: "מה התשובה לשאלתי?"
"הדבר הכי חשוב לבדואי במדבר", השיב הסוחר, "זו הסבלנות!"
"צדקת!" אמר השייך, ועוד באותו יום החלו ההכנות לנישואיה של בת השייך לסוחר.
האם נשאר הזוג המאושר
לגור באוהל בלב המדבר?
או העדיף לחיות בזמר ושיר
בביתו של הסוחר בלב העיר?
זאת אבדוק בקרוב בחנות
ואספר אם תתאזרו בסבלנות!
באירלנד חיה לפני כמה שנים אשה בשם גברת בטלר, אשה פקחית, נאה, מקובלת בחברה, מצליחה ולגמרי מאושרת. בוקר אחד היא אמרה לבעלה ולכל מי שהיה שם: "הלילה היה לי לילה נפלא; נראה היה לי כאילו ביליתי שעות במקום הכי מענג שיכול להיות, בבית הכי מקסים ושובה לב שראיתי מעודי. אתם יודעים – לא רחב ידיים במיוחד, אבל בדיוק סוג הבית שכל אחד מאחל לעצמו, ואתם יודעים מה – הוא היה פשוט מושלם! נוח בצורה יוצאת מגדר. ואז, בחוץ – הייתה שם חממה וגן פרחים ממש מקסים. אני תוהה אם קיים במציאות בית שמגיע לחצי השלמות של הבית שראיתי."
ולמחרת בבוקר היא אמרה: "טוב, הייתי הלילה עוד פעם בבית שלי. הסתובבתי שם בטח שעות. ישבתי בחדר הספרייה, יצאתי למרפסות, בדקתי את כל חדרי השינה, וזה פשוט הבית המושלם ביותר בעולם."
וכך זה הפך למין בדיחה קבועה במשפחה. אנשים היו שואלים אותה בבוקר אם ביקרה בבית שלה במהלך הלילה, ולעיתים קרובות היא אכן ביקרה שם ותמיד בהנאה עצומה. היא הייתה אומרת: "אני סופרת את השעות עד שמגיעה שעת השינה, כדי שאוכל לחזור לשם שוב, לבית שלי!"
ואז בהדרגה חזרו החיים למסלולם והם חדלו לשאול אותה על כך. שוב לא היה הבית נושא לשיחות.
לפני שנתיים נמאס לבטלרים מחייהם באירלנד. האזור היה שמם ומרוחק ממרכז עירוני. האנשים היו חצופים וכפויי טובה. בסוף הם אמרו: "אנחנו במצב כלכלי טוב. אין לנו ילדים. אין סיבה שלא נעזוב ונעקור לאנגליה ונחיה שם."
הם באו על כן ללונדון והתעניינו בכל סוכנויות המכירה בבתים העומדים למכירה בטווח של ארבעים מייל מלונדון, והם הלכו לבדוק הרבה מקומות. בסוף הם שמעו על בית שעומד למכירה בהמפּשיר. הם נסעו לשם ברכבת ולקחו מונית מהתחנה. כאשר התקרבו למקום, גברת בטלר אמרה: "אתם יודעים – זה האזור שבו נמצא הבית שלי."
הם המשיכו במורד השדרה – "אבל זה הבית שלי!" היא אמרה.
כאשר הגיעה בעלת הבית, היא אמרה לה: "זה בטח יראה לך מאוד מוזר, אבל אכפת לך אם אני אראה לך ולמשפחתי את הבית? המעבר הזה מוביל לספרייה, ומשם אפשר לצאת לחממה, והפשפש הזה מוביל לחדר הציור." וכן הלאה. וזה היה בדיוק כפי שהיא אמרה. בסוף במעלה המדרגות הם ראו דלת מרופדת. גברת בטלר הייתה בפעם הראשונה מופתעת: "אבל הדלת הזאת לא נמצאת בבית שלי!" היא אמרה.
"גברת, אני לא מבינה על איזה בית את מדברת," אמרה בעלת הבית, "אבל הדלת הזאת היא חדשה. היא נמצאת פה רק ששה שבועות."
טוב. הבית עמד למכירה והמחיר שביקשו בעדו היה מאוד נמוך והם החליטו על המקום, שהם קונים אותו. אבל אחרי שהרכישה בוצעה והם כבר שילמו עליו, המחיר היה נמוך בצורה כל כך משמעותית שהם לא יכלו להימנע מן החשש שמשהו לא בסדר עם המקום. הם ניגשו על כן לסוכן שדרכו קיבלו את כתובת הבית ואמרו לו: "טוב אפוא, הרכישה הושלמה והחוזה נחתם. אכפת לך לומר לנו מדוע המחיר שנדרש בעד הבית היה כל כך נמוך?"
הסוכן היה די מבועת כשראה את גברת בטלר, ואז הוא התאושש ואמר: "כן, זה נכון. העסקה הושלמה ולא יגרם שום נזק אם אגיד לכם עכשיו. העובדה היא שלבית הזה יצאו מוניטין של בית רדוף רוחות, אבל את גבירתי, לא צריכה לדאוג, מכיוון שרוח הרפאים שראיתי שם, זה את עצמך!"
מספרים שבאחד הימים שוטט אבו נוואס בגני התמרים שליד בגדאד והגיע לבריכת מים. על שפת הבריכה ניצב בחור צעיר שזה עתה יצא מן הבריכה במערומיו, והביט בהשתקפות גופו בבריכה. הצעיר בכה ולבו היה מלא עצב.
אבו נוואס נעצר לידו ושאל: "הו נערי, למה אתה בוכה?"
והצעיר השיב: "אני בוכה כי אני חצי אישה".
ואז הביט בו אבו נוואס ואמר: "לא יכול להיות. אתה בחור ולא בחורה. אין שום ספק בעניין."
אבל הבחור הצביע על שני סימנים קטנים – הפטמות שעל חזהו – ואמר: "אם כך, למה יש לי את אלה?"
אבו נוואס צחק ואמר: "מה, גם לי יש שניים כאלה. מעולם לא ראיתי גבר שאין לו אותם."
אבל הצעיר המשיך לבכות ואמר: "אבל לְמה הם נועדו אם אין הם סימנים של אשה? אני מכיר קצת את הגוף שלי, ואני רואה שלכל חלק בו יש שימוש: השיער, שמגן על ראשי מפני השמש, הציפורניים שמגנות על בהונותי מפציעה, כשאני רץ על פני אבנים וסלעים. אבל אני לא רואה שום מטרה ושום שימוש לפטמות האלה, אלא אם כן הן מהוות סימן לנשיות."
אבו נוואס חשב וחשב, אבל שום סיבה סבירה לא עלתה על מוחו. הוא חשב לעצמו: אני האדם הכי חכם בממלכה והמוח שלי הוא הזריז ביותר בארץ. אפילו אביר המאמינים עצמו אינו יכול להתחרות אתי או להערים עלי במחשבה. ויש לי את הפטמות האלה מאז ילדותי, אך מעולם לא חשבתי למה הן נועדו ומה השימוש שאפשר לעשות בהן. אבל עלי לשתף את הח'ליף בסוגיה הזו, שכן הוא תמיד מגלה עניין בנושאים הקשורים ללמידה ולפילוסופיה.
אבו נוואס הורה על כן לבחור: "כרוך את הבגד סביב מותניך, אבל השאר את החזה חשוף, ובוא אתי אל אדוננו הח'ליף ושאל אותו את השאלה ששאלת אותי, ונראה מה תהיה תשובתו."
אבו נוואס והבחור התייצבו לפני הח'ליף. הארון אל רשיד הסתכל עליהם ואמר: "הו, אבו נוואס, למה הבאת לכאן את הבחור הזה?"
ואבו נוואס השיב: "הו אביר המאמינים, השב בבקשה על שאלתו של הנער הזה, כי הוא בוכה ולבו עצוב, ואפילו אני לא יכול לתת לו תשובה הולמת."
והצעיר פתח פיו ואמר: "הו אביר המאמינים, הו אדוננו הח'ליף, יאריך האל את שנותיך, אמור לי בחכמתך: מדוע יש על חזי סימני אשה שכאלה? מה הסיבה לכך?" ובדברו הצביע על הפטמות שעל חזהו.
והארון אל ראשיד צחק ואמר: אתה שואל למה? הו נערי, לכל אחד מאתנו יש שני סימנים כאלה. אינך צריך לדאוג."
אבל הבחור התעקש, ואמר, בעודו בוכה: "הו אדוני, הגד לי את הסיבה לכך, שכן אני מוצא שלכל אבר בגופי משערי ועד לציפורני יש סיבה ויש שימוש. אך באשר לפטמות שעל חזי – אינני רואה בהן שום תועלת, אלא אם כן הן סימנים של אשה, ואני בוכה על כך שנגזר עלי להיות מסומן כאשה!"
ואז הרהר הארון אל ראשיד בעניין, והוא הפנה ראשו לכיוון אבו נוואס וציווה עליו: "אבו נוואס, הגד לו את הסיבה לקיומן!"
אבל אבו נוואס אמר: "אדוננו, אני לא רואה בהן שום תועלת."
הארון אל ראשיד פנה אזי אל הפילוסופים הגדולים ואל יועציו הנבונים, ואמר: "אמרו לנער את הסיבה!"
והם ענו: "אין ספק שיש לכך סיבה, אבל זה עניין שמחייב דיון מלומד. אנו נדון בכך, נאפשר לכל אחד מאתנו להביע את דעתו ואז נחליט מה התשובה הנכונה."
הארון אל ראשיד פטר אותם מלפניו, והם בילו את שעות היום בחדר סגור, התווכחו על הנושא וכל אחד מהם הביא תקדימים מלומדים.
וכשגמרו את הדיון הם יצאו ואמרו: "הו אדוננו, לא עלה בידינו להגיע לכלל הסכמה בעניין. מחצית מאתנו מחזיקים בדעה אחת, ומחצית מאתנו בדעה אחרת."
הארון אל ראשיד פנה למחצית הפילוסופים: "דברו!"
והם אמרו: "אנחנו מניחים שהם חייבים להיות סימנים, כמו על לוח מטרה, כי אדם יכול להשתמש בהם כסימני כיוון בעת שהוא מכה על חזהו מרוב צער, כי אם המטרה אינה מסומנת אז אין שום דבר לכוון אליו והמכה עלולה להגיע למקומות רבים."
"שוטים שכמותכם!" אמר הארון אל ראשיד, "אינכם מבינים דבר. חיילים, קחו אותם והכו אותם על חלק אחר של גופם שעליו אין סימני מטרה עד שיווכחו לדעת שאפשר להכות מישהו גם בלי הסימנים האלה. "
אחר כך פנה הח'ליף אל הסיעה שהחזיקה בהסבר אחר ואמר להם: "דברו!"
והם השיבו: איננו יכולים להאמין שאדם כה אצילי וכה גברי כמו אדוננו הח'ליף, או אפילו אנחנו עצמנו נושאים עלינו סימני אשה. לכן החלטנו שלסימנים אלה אין שום קשר לשדיים של נשים, ותכליתם חייבת להיות שונה מאוד, ועד לנקודה זו אנו תמימי דעים עם חברינו שנענשו בצדק על סברתם חסרת ההגיון. אנחנו בהחלט מסכימים שהם לא נועדו לשמש כסימני מטרה, בהחלט לא!"
והחליף הפך לקצר רוח לשמע דבריהם ואמר: "אם כך אמרו לי למה הם נועדו?"
והם השיבו: "אנו סבורים שמכיוון שלכל אחד יש סימנים כאלה, אחד בצד ימין והשני בצד שמאל הם מאזנים אחד את השני. הם חייבים להיות מעין משקולות שמסייעות לנו להתאזן. אם למשל יהיה עלינו לפסוע מעל הנהר על גשר צר העשוי מגזע של דקל, ואחת הפטמות תלקח מאתנו פתאום, כלום לא היינו מאבדים את שיווי המשקל ונופלים? זו הסיבה שקיבלנו שתי פטמות שאחת מאזנת את השנייה וכך הן מסייעות לנו לשמור על שיווי המשקל."
אבל לח'ליף נמאס מהפילוסופים והתיאוריות שלהם, והוא אמר: "אתה מפטפטים ומקשקשים, כי אתם מאוהבים בצלילי המלים הבוקעות מפיותיכם, אבל הן חסרות משמעות. חיילים! הוליכו את הפילוסופים האלה על פני חבל דק המתוח מעל נהר החידקל כדי שיראו אם הפטמות הללו עוזרות להם לאזן את עצמם! וכיוון שאין יועץ ואין פילוסוף בכל החצר שלי שיכול לתת תשובה פשוטה לשאלה הקלה של הנער הזה, אבקש תשובה מן הנשים, והן תעטינה כלימה על האינטליגנציה שלכם."
הארון אל ראשיד כתב על כן מכתב לגבירה זוביידה, ושיגר אותו אליה עם רץ מהיר, וחיכה לתשובה בחוסר סבלנות. אחרי חצי שעה הגיעה התשובה, והארון אל ראשיד מסר את המכתב לאבו נוואס והורה לו לקרוא אותו בפני הנוכחים.
ואבו נוואס קם וקרא בקול צלול את תשובתה של הגברת זוביידה, וכך היא רשמה בתשובתה: "הו אלופי, אתה מטיל ספק בכך שסימנים אלה שנושאים הגברים כולם, הם סימנים נשיים, ואתה מחפש תירוצים מעורפלים וסיבות מפוקפקות כדי להסביר את הסימנים שאתה נושא על גופך, אבל לנו הנשים אין שום ספק לגבי העניין, כי אנחנו רואות סימנים אלה על הבנים שיצאו מרחמנו ואנחנו יודעות כי אללה בחוכמתו נתן סימנים אלה בכל בני אנוש ואפילו בגופך שלך כדי שאם תנסו אתם הגברים להתנשא עלינו הנשים, נוכל תמיד גם אנו ללעוג לכם הגברים! "
והארון אל ראשיד אמר: "האם באמת זו התשובה? חייבת להיות סיבה אחרת."
אבל אבו נוואס בכה ואמר: "אני חושש שלא, אביר המאמינים. וכי איזה תועלת יש בהן אם אין הן בגדר סימנים נשיים, ואפילו כך איננו יכולים לעשות בהן שימוש אלא אם מתרחש נס."
והארון אל ראשיד שמע את דבריו של אבו נוואס והחל לבכות, ואבו נוואס בכה אף הוא, והפילוסופים שהוכו בכו, והפילוסופים שנפלו לנהר ושקעו בבוץ בכו, והחיילים בכו, ואנשי בגדאד שמעו על כך וגם הם בכו, וכך אירע שכל הגברים באותו מקום בכו, ורק הנשים צחקו.
לפני שנים רבות גר בכפר קינטייל על גדות אגם דִּיךְ, נגר סירות בשם ווילי.
והנה, סירתו של ווילי עצמו הייתה זקוקה לתיקון, אבל לא בסדנה של ווילי עצמו ולא בשום מקום אחר בכפר לא נמצאה חתיכת עץ מתאימה לצרכיו. כיוון שכך יצא ווילי אל היער הסמוך לחפש עץ שיסכון למטרותיו.
שעות רבות שוטט הנגר בין עצי האורן וחיפש עץ מתאים. כמה זמן חלף בטרם נוכח לדעת שאיבד את דרכו, זאת לא ידע, מכל מקום אור היום הלך ופחת והעצים נעטפו באפרורית קודרת של ערפל. הלאה הלאה עשה ווילי את דרכו לכיוון שיוליך אותו - כך נראה לו - לקינטייל. אבל עם כל צעד נוסף נעשה השביל פחות ופחות ברור בעוד החשיכה גוברת מרגע לרגע עד שלפתע ראה אור קלוש מנצנץ מבעד לערפל. כאשר התקרב גילה כי האור בוקע מחלון בקתה.
הוא פילס לו דרך אל הבקתה והקיש על דלתה. מבפנים נשמע קול טפיפת רגליים. הדלת נפתחה לאיטה והוא מצא עצמו ניצב בפני אשה זקנה.
הזקנה לא דיברה. ווילי הסביר לה במלים אחדות כיצד נקלע לשם ורק אז הניחה לו להיכנס. והנה, ווילי שנולד וגדל במחוז וחי כל ימיו בקינטייל, חשב זאת למוזר מאוד שאין הוא מכיר את הגברת הזקנה ואף לא זכר שראה אי פעם את הבקתה הזו, ובתחושת פליאה נכנס בעקבותיה אל המטבח בעודו מודה לה על הכנסת האורחים.
תארו לעצמכם את הפתעתו כאשר גילה שתי נשים שנראו זקנות אף יותר, יושבות משני צידי האח. גם אותן לא ראה מעולם.
הזקנה הראשונה שחה לו בקיצור שאלו הן שתי אחיותיה ולאחר שהציגה אותן בפניו הזמינה את הנגר שהיה עכשיו מבועת למדי, לסעוד עמן. מאחר והיה רעב כדבעי קיבל את הזמנתן ברצון, התיישב על שרפרף ונטל את חלקו.
אחרי הארוחה חש עצמו יותר נינוח והחליט לקבל את הצעתן של הזקנות ללון בביתן מאחר והערפל הסמיך עדין עטף את הבקתה ואת היער.
הוא הובל לחדר שיועד לו - חדר קטן שהריהוט שלו כלל מיטה, שולחן, כיסא ותיבת עץ מגולפת בסגנון הישן שניצבה מול האח. האווירה בחדר נתנה לו תחושה של זרות ואפילו של רוע נסתר והוא כבר התחרט על כך שנעתר להזמנתן. לרגע חשב לעזוב את הבקתה ולנסות בכל זאת את מזלו בחוץ, אבל הוא היה כה עייף שעד מהרה שכב על המיטה ונרדם.
ווילי ישן שינה עמוקה ולא שמע לא את הדלת בהיפתחה ואף לא את טפיפות נעלי הבית של הזקנה שנכנסה לחדר ופסעה לעברו.
מה שעורר אותו היה קול חריקה ממושך. לאורה הקלוש של האח הבחין בה כשהיא מתכופפת מעל התיבה שלמרגלות מיטתו. היא נראתה כמכשפה לכל דבר. ווילי קפא על משכבו באימה והציץ בה מבעד לשמורות עיניו העצומות למחצה.
הזקנה גיששה בתוך התיבה ואז הזדקפה. בידה החזיקה כיפה קטנה בצבע אדום. היא התקינה אותה בזהירות על ראשה, הרימה את ידה הימנית ולחשה לאיטה: "מכאן, במחי יד, ללונדון!"
ברגע הבא נעלמה הזקנה מעיניו במעלה הארובה. ווילי נותר נדהם ומופתע על משכבו כשהוא נושם בכבדות. אך זה החל להתאושש מעט והנה דידתה האחות השניה אל החדר, פנתה לעבר התיבה והוציאה ממנה כיפה קטנה בצבע אדום. היא הניחה אותה על ראשה, הרימה את זרועה הימנית ולאטה אותן מלים עצמן: "מכאן, במחי יד, ללונדון!" ומיד נעלמה בעקבות אחותה.
פחות מדקה אחר כך נכנסה אל החדר למרבה תימהונו האחות השלישית. גם היא נטלה מן התיבה כיפה קטנה בצבע אדום ובאותו אופן עצמו התעופפה מבעד לארובה.
לרגע ארוך קפא ווילי על מקומו מבולבל ונדהם ותהה מה בשם שמים עליו לעשות עכשיו. הוא צבט עצמו בחוזקה לבדוק אם הוא אכן ער וכל זאת לא קורה לו בחלום ואז החליט שהדבר הטוב ביותר לעשותו הוא לקום ממשכבו ולבדוק את הבית.
הוא החליק בשקט מתחת לשמיכות ושם פעמיו למטבח. איש לא היה שם. בדיקה מדוקדקת יותר הוכיחה לו שאין בבית נפש חיה מלבדו.
ווילי חזר לחדר השינה והחליט להעיף מבט בתיבה. בתוך התיבה לא היה דבר מלבד כיפה קטנה בצבע אדום. הוא הרים אותה בזהירות ובחן אותה. היא נראתה ככיפה רגילה לגמרי. כיוון שכך הניח אותה על ראשו.
ואז עשה ווילי דבר מטופש: לפתע נתקף בתחושת סקרנות עזה ודי בהיסוס, יש לומר, הרים את ידו הימנית וביטא את המלים: "מכאן במחי יד ללונדון!"
אך זה השמיע את המלים ומיד למרבה תימהונו מצא את עצמו מהלך ברחוב בּוֹאוּ במרכז לונדון.
הייתה זו לונדון של סמואל פפיס, לונדון של בתי קפה, מסבאות ורחובות מרוצפים. ווילי פנה ונכנס אל המסבאה הסמוכה ומוזר הדבר שלא חש כלל נבוך למצוא עצמו בעיר גדולה. הוא, שכל חייו עברו עליו בכפר קטן בסקוטלנד הרחוקה. הוא הפסיע פנימה ותארו לכם את תימהונו כאשר גילה שם את שלושת הזקנות יושבות סביב שולחן ולוגמות וויסקי בצוותא.
הן הזמינו אותו להצטרף אליהן ללגימה בלי לגלות אפילו סימן קל של פליאה. לאחר שלגמו הארבעה מכוסיותיהם ישבו להתבונן ביתר יושבי המסבאה. מוזר היה בעיניו שאיש לא שת לבו לשלוש המכשפות הזקנות שהתיישבו להן במרכז המסבאה. נראה שאיש לא ראה דבר יוצא דופן באורחים מן ההרים.
לאחר שלגמו עוד כוסיות אחדות של וויסקי, חבשה האחות הראשונה את הכיפה שהסירה עם בואה ללונדון והפעם הרימה את ידה השמאלית בטרם השמיעה את המלים: "מכאן במחי יד לקינטייל!" ונעלמה בדרך המעשנה.
ואז הניחה האחות השניה את כיפתה על ראשה ונעלמה בעקבותיה והאחות השלישית החרתה החזיקה אחריה וכך נותר ווילי לבדו ליד השולחן.
הוא ישב שם והרהר במסתורין האופף את כל הפרשה וכבר החליט בלבו לשוב אף הוא לקינטייל, כאשר ניגש אליו המלצר והגיש לו את חשבון המשקאות לתשלום.
מובן שלווילי לא הייתה כל פרוטה בכיסו, והמלצר קרא על כן לבעל הבית. זה האחרון מיהר והזמין את המשטרה וכאשר סיפר ווילי לשוטרים את סיפורו, עצרו אותו הללו מיד כחשוד במעשי כשפים.
וכך נזרק ווילי המסכן לכלא ועד מהרה נשפט ונמצא חייב בדין באין לו כל טיעונים סבירים להגנתו. על פי החוק שהיה נהוג באנגליה באותו זמן גזר עליו השופט מוות בתליה.
ביום ההוצאה להורג הועבר הנגר המסכן מכלאו בלונדון אל המפסטד. הוא הובל לגרדום והחבל נכרך על צווארו.
"האם יש לך משהו שברצונך להתוודות עליו?"
"לא" השיב ווילי.
"האם יש משהו שברצונך לבקש או לעשות או לומר בטרם תוצא להורג?" נשאל
ווילי הניד בראשו לשלילה, אבל אז עלה לפתע בדעתו רעיון מבריק.
"כן", אמר, "יש לי בקשה אחת קטנה בטרם תתלו אותי: האם אוכל לחבוש לרגע את הכיפה האדומה הקטנה הנמצאת בכיסי?"
"אין לנו כל סיבה למנוע אותך מכך."
ווילי הניח על כן בזהירות את הכיפה האדומה על ראשו.
ההמון העצום שנאסף לחזות בטקס ההוצאה להורג, ראו אותו מניף את ידו השמאלית ושמעו אותו צועק: "מכאן במחי יד לקינטייל!" ומול עיניהם הנדהמות נעלם הוא מן העין.
וווילי, מה עלה בגורלו? ובכן, הוא מצא את עצמו חזרה בסדנה שלו על גדות אגם דיך, לא רק עם החבל הכרוך עדין לצווארו, אלא עם הגרדום כולו על כל חלקיו.
לאחר שהסיר את החבל מצווארו והתאושש מעט, נתן מבט בוחן בעצי הגרדום ומיד גילה ביניהם את העץ הדרוש לו לתיקון סירתו. היה זה בדיוק הקרש המתאים לתיקון ולא זו בלבד אלא שגם לחבל נמצא שימוש כחבל מעולה לעוגן.
בדרך זו או אחרת בורך ווילי במזל רב עם סירתו המתוקנת. כבר בהפלגה הראשונה העלה ברשתו יותר דגים משהעלה אי פעם מן האגם בחייו. ועד היום "נס הדגים" נותר תעלומה בלתי פתורה בקינטייל.
ווילי חזר שוב ליער בניסיון לאתר את הבקתה, אך מעולם לא עלה בידו למוצאה, לא אותה ולא את יושביה המסתוריים שלא מעלמא הדין.
זו הסיבה שכל מי שמבקש להצליח בדיג באגם דיך חובש לראשו כיפה בצבע אדום או תולה סרט אדום בדש כובעו, ואתם ששמעתם את סיפורו של ווילי הנגר, יודעים למה.
Saan aig ceann an latha a dh'innsear an
הדייג מספר את סיפורו – סיפור עם, עת יום עבודתו תם ונשלם.
מספרים שבכפר אחד חי פעם אדם צעיר שהתפרנס יחד עם אביו הזקן מעבודת האדמה. באחד הימים כאשר עבדו האב ובנו בשדה, נזדמן לשם זקן אחד וביקש מהם מעט מים. הגיש לו הצעיר את כד המים, והזקן לאחר שלגם מן המים נכנס אתם לשיחה, התעניין בעבודתם ולבסוף העיר: "נראים הדברים שקשה ומפרכת היא עבודתכם ולא רב הרווח ממנה."
"אכן," נענה האב, "לא קלה היא עבודת האדמה, אך להתפרנס חייבים. השדה הזה הוא כל רכושי וממנו אנו מתקיימים."
"אומרים," הוסיף הזקן, "שאי שם בעולם יש ארץ שאבניה יהלומים וכל המגיע לשם הופך בין לילה לעשיר מופלג!"
"דברים בטלים." אמר האב, אבל הבן – חדרו הדברים ללבו ונחרתו בזיכרונו.
עברו שנים. האב הזקן השיב נשמתו לבוראו ובנו המשיך לעבוד בשדה והיה שמח בחלקו, אבל לעיתים היה נזכר בזקן ובדבריו ומנוחת נפשו הייתה נטרדת: אולי באמת יש ארץ כזו, ארץ של יהלומים, שאם יתאמץ דיו יגיע אליה?
התחיל הצעיר לשוחח על כך עם חבריו.
"יצאת מדעתך?" אמרו לו החברים "הרי אלו סיפורי אגדות. דברים שלא היו ולא נבראו!"
"אולי אתם צודקים," השיב להם, "יכול להיות שארץ כזו קיימת רק בחלום, אבל אני מוכרח לבדוק זאת בעצמי, לחפש בעולם ולראות: אולי בכל זאת יש שמץ של אמת מאחורי הסיפורים. אני חש שמנוחת נפשי לא תשוב אלי אם לא אעשה ניסיון לחפש את אותה ארץ!"
"משוגע! שוגה באשליות!" פסקו החברים, אבל הצעיר לא ויתר על חלומו. הוא חיסל את כל עסקיו, מכר את ביתו ואת שדהו, נפרד מכל ידידיו ויצא לדרך.
הסיפורים אומרים שיש ארץ כזו, אבל היכן מקומה – זאת לא רשום בשום מקום. התחיל הצעיר לנדוד מארץ לארץ, ממדינה למדינה ובכל מקום היה שואל ומתעניין: "האם שמעתם על ארץ שאבניה יהלומים?"
אבל אנשים רק נדו לו בראשם: "הבלים אתה דובר! דברים כאלה קיימים רק באגדות. לחינם אתה מכתת רגליך, לא תמצא את אשר אתה מבקש!"
אך הצעיר לא אמר נואש הוא המשיך במסעותיו, עבר הרים ונהרות וחצה יערות ומדבריות ולא חדל מלחפש. ובאחד הימים מצא את עצמו בתוך מדבר גדול במקום שממה וכבר אזלו מזונותיו ובנאד המים שלו נותרו אך טיפות ספורות והנה ראה מרחוק מקום ישוב על גבי גבעה גבוהה. אימץ הצעיר את כוחותיו, דרבן את סוסו והפנה אותו לעבר הגבעה.
כאשר התקרב למקום גילה להפתעתו עיר גדולה בנויה על הגבעה ודרך רחבה מובילה אליה. עלה הצעיר על הדרך ולפתע הבחין כי אבני החצץ תחת רגליו נוצצות בצורה מוזרה. ירד מעל סוסו וחפן בידו כמה אבנים ונדהם למראה עיניו: לא אבנים היו אלה כי אם יהלומים! יהלומים קטנים וגדולים בשלל צבעים וצורות! אוצרות עתֵק היו מוטלים לרגליו. החל הצעיר ללקט את היהלומים כאחוז בולמוס. מילא את כיסי מעילו ובגדיו, את השקים ששעל סוסו ואת כל התרמילים וכלי הקיבול שהיו תחת ידו. את מעט החפצים שנשא עמו השליך כדי לפנות מקום נוסף ורק כאשר לא נמצא לו עוד מקום לאגור יהלומים נוספים עלה על סוסו ושם פעמיו לעיר.
כאשר הגיע לעיר נכנס לבית אוכל גדול והזמין ארוחה דשנה. לאחר כל הטלטולים והתלאות שעברו עליו הנה הגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה ובא אל שערי עיר היהלומים! אכל הצעיר ושבע, קינח בכוס יין טובה וכשבא בעל המקום לקבל את שכרו, הוציא מכיסו יהלום קטן ואמר לו: "נראה לי שדי בכך כדי לכסות לא רק מחירה של סעודה אחת אלא אף של סעודות רבות נוספות!"
אבל בעל הבית רק הביט בו בתמיהה: "הרי זו אבן פשוטה שאלפים כמוה מתגלגלים בכל פינה! הנה כאן בחוץ לא חסרות אבני חצץ."
מביט הצעיר החוצה; אכן, בעל הבית לא התל בו: גם האבנים והחצץ בתוך העיר כולם יהלומים בשלל צבעים וגדלים.
"מה אם כך בעל ערך בעירכם?"
"הו, מה שבעל ערך בכל מקום, הנה ראה." השיב לו האיש והוציא מתוך צרור קטן שמור היטב, אבן פשוטה.
"זה?" תמה הצעיר "הרי בארצי שלי מתגוללות רבבות אבנים כאלה בכל פינה!"
אבל בעל הבית רק הביט בו כבמתעתע, והצעיר מה יעשה? כספו אזל וליהלומים אין כל ערך בעיר המוזרה הזו. בעל כורחו נאלץ לשלם את מחיר סעודתו בעבודה. השכיר הצעיר את עצמו כמשרת וכשוטף כלים בבית האוכל, שכר חדר באחד מבתי העיר וכך הרוויח את מחייתו. אך בכל שעת פנאי שנזדמנה לו אסף וליקט יהלומים – שקים שלמים גדושים ביהלומים.
עבר חודש והצעיר משהה את יציאתו לדרך. הרי הזדמנות כזו לא תקרה לו שוב בחייו והדרך לכאן רצופה סכנות וקשיים. עליו לאסוף ככל אשר ניתן מן העושר הזה המתגלגל כאן לרגליו. חלף עוד חודש והצעיר כבר מצא עבודה קלה יותר ועקר לבית מרווח וכל הזמן טרח להגדיל את הונו ולצבור עוד ועוד שקי יהלומים.
עברה שנה תמימה והצעיר עדין מתמהמה. איך אפשר להפקיר עושר כזה ולא לאוספו? עוד שנה חלפה וכבר עקר לבית משלו, ומכיוון שהיה חרוץ ולא נרתע מכל עבודה קשה, צבר עד מהרה סכום כסף ניכר ופתח חנות בעיר. עוד שנה ועוד שנה והוא היה לסוחר גדול, קנה לו שם וכבוד וכל אותה עת המשיך לצבור בביתו ערימות גדולות של יהלומים.
באחד הימים כאשר חזר לביתו ממלאכת יומו, התבונן האיש אל כל השקים והצרורות הגודשים כל פינה בביתו ואמר לעצמו: שוטה שכמותי! וכי למה אני מחזיק את כל הררי השקים הללו בביתי ושומר עליהם מכל משמר? הרי כאן הם חסרי ערך ואיש לא יטרח לגונבם ממני. יתרה מזו: ביום שאחליט לחזור לעירי אוכל לשכור כמה אנשים ולמלא בזמן קצר שקי יהלומים כאוות נפשי.
הוציא האיש את השקים מביתו והשליכם בחצר האחורית. עוד שנה חלפה והאיש שקע בעסקי היום יום וכל עניין היהלומים נשתכח מלבו.
אך במלואת עשר שנים לשבתו בעיר היהלומים, תקפו אותו לפתע געגועים עזים לארץ מולדתו ולחבריו הרבים שנותרו שם. הוא גמר אומר בנפשו לחסל את עסקיו ולשוב לארצו. אמר ועשה: מכר את ביתו ואת כל הסחורה שהייתה ברשותו במחיר טוב והמיר את כל כספו בצרור של אבנים פשוטות שרכש מסוחר האבנים הגדול שבעיר, לבש את בגדי המסע הישנים, עלה על סוסו ויצא לדרך.
חודשים אחדים ארכה דרכו. היה עליו להתגבר על תלאות וקשיים לאין ספור עד אשר הצליח לחצות את המדבר ולהגיע למקום ישוב. כשהגיע לשם נתן תודה לאלוהים ששמר עליו מכל פגע והביאו בשלום ליעדו ובהיותו עייף ורעב נכנס לבית אוכל לשבור את רעבונו. אכל האיש ושבע וכשבא בעל המקום ליטול את שכרו הוציא האיש מכיסו אבן זעירה ואמר: נראה לי שדי בכך כדי לכסות לא רק מחירה של סעודה אחת אלא אף של סעודות רבות נוספות!"
אבל בעל הבית רק הביט בו בתמיהה: "הרי זו אבן פשוטה שאלפים כמוה מתגלגלים בכל פינה! הנה כאן בחוץ לא חסרות אבני חצץ."
ולפתע עמד האיש על טעותו: את היהלומים האמיתיים הותיר מאחוריו ואת כל הונו ועושרו המיר בערימת חצץ! אבל את הנעשה אין להשיב. ארץ היהלומים רחוקה והדרך רצופה קשיים ותלאות והוא עצמו כבר איננו צעיר ולא יעמוד לו כוחו לערוך שוב את המסע הלוך וחזור.
ערום וחסר כל חזר האיש לעיר הולדתו ושוב נאלץ להתחיל הכל מבראשית: מצא עבודה, צרף פרוטה לפרוטה, עמל ויגע בכל כוחו עד שעלה בידו לרכוש בית צנוע ומעט רכוש. ברבות הימים התחתן והעמיד צאצאים וכך חי במשך שנים אחדות.
באחד הימים הכניס האיש סדר בביתו והנה נתגלגלו לידיו בגדי המסע הישנים והבלויים ששימשו אותו במסעותיו. הוא כבר עמד להשליכם ככלי אין חפץ בו, כאשר חש לפתע במשהו נוקשה באחד מכיסי המעיל. הפך האיש את הכיס ומצא שם להפתעתו יהלום, יהלום גדול ומבריק! היהלום הראשון שמצא עוד בדרכו לעיר היהלומים לפני שנכנס לעיר. מכר האיש את היהלום בכסף רב והתפרנס ממנו עד סוף ימיו.
מספרים, ואלוהים בשמים הוא לבדו יודע אם אמת הדבר ואם לאו, שבחצרו של מלך הודו כיהן פעם ווזיר שהיה ראש וראשון לכל השרים וזכה לכבוד ולהערכה רבה.
באחד הימים הלך הווזיר כמנהגו אל בית המרחץ לרחוץ את בשרו לפני התייצבו לפני המלך. כאשר הסיר מעל אצבעו את טבעת הזהב הכבדה, נשמטה הטבעת מידו ונפלה לתוך המים, אך להפתעתו הרבה במקום לצנוח לקרקעית, צפה הטבעת על פני המים!
כשראה זאת הווזיר חוורו פניו. הוא נחפז ללבוש את בגדיו ורץ לביתו, קרא אליו את אשתו האהובה ואמר לה: "בשורה רעה יש בפי. צרה גדולה מתרגשת ובאה על ראשינו. אספי את כל החפצים שבביתנו, מכרי כל מה שניתן למכור, פטרי את כל המשרתים, סגרי את החלונות ונעלי את כל הדלתות והפקידי את מפתחות הבית בידי משרת נאמן, ואת עם כל ילדיך עזבי את הממלכה ולכי לבקש לך מחסה אצל קרוביך שבפרס ושהי אצלם עד אשר אשלח להביאך משם!"
"אבל בעלי, מה קרה? מי מתנכל לך וממה אתה כה חושש?"
"אשתי היקרה" השיב לה "לא עת שאלות היא זו. מהרי ועשי כאשר ציוויתיך וקווי לטוב, כי הכל ביד אלוהים הרחום והרחמן וכל מעשיו אמת וצדק!"
נפרד הווזיר מאשתו, חיבק את ילדיו ואחר כך יצא אל הארמון להתייצב לפני המלך.
כאשר נכנס לאולם השתחווה לפני המלך וברך אותו לשלום, אך המלך הקדיר פניו, התבונן בו בכעס ואמר: "בן נעוות המרדות! איך העזת להפר את אמוני ולנצל לרעה את מעמדך! הפקדתי בידך את הממלכה כולה ושמתיך ראש וראשון לשרים היושבים לפני במלכות, ואתה מעלת בתפקידך והעטית עלי חרפה! לפני העמדת פני צדיק ותם ומאחורי גבי חמסת יתומים ואלמנות ומצצת את לשד העם ולא משכת ידך מכל דבר תועבה!"
"המלך לעולם יחיה! אלה הם דברי שקר שבדו אויבי מלבם כדי להכפיש את שמי הטוב ולהוציא דיבתי רעה באוזניך. אל תקשיב להם כי לא את טובתך הם מבקשים אלא את טובת עצמם. יחקור המלך בדבר ואל נא יוציא משפט נמהר על עבדו."
"דום!" שיסע המלך את דבריו "התעיז להוסיף חטא על פשע ולהכחיש את מעשיך!" והוא ציווה על עבדיו לקחת את הווזיר ולהשליכו לבית הסוהר ולתת לו פת קיבר ומים במשורה.
הווזיר האומלל מצא את עצמו בתא אפל וטחוב מתחת לאדמה שקרקעיתו מכוסה רפש וסחי ובמקום מעדני המלכים שהיה רגיל להם נאלץ לאכול פת קיבר חרבה ולשתות מים מעופשים. שבע שנים בילה המסכן בכלאו עזוב ונשכח מעין ומלב. בגדיו נרקבו והפכו לבלויי סחבות, שערו וציפורניו צמחו פרא ובן שיחו היחיד היה סוהר קשה לב שהביא לו פעם ביום את מזונו הדל.
הווזיר נשא את ייסוריו בדומיה ולא התאונן, אך היה דבר אחד שחלם עליו השכם והערב והגה בו בלי הרף – עוגת בקלווה. בשעותיו הקשות ביותר בתוך הבור האפל שהושלך אליו, היה מצייר בדמיונו את העוגה טבולה בשמן ומתובלת בדבש ובבוטנה ופיו היה מתמלא ריר רק למחשבה שיום יבוא והוא יצא מכלאו וישוב ויטעם מעדן זה.
בכל פעם שהסוהר היה מביא לו את מנת הלחם הדלה שלו היה הווזיר פונה אליו בדברים ומתחנן לפניו שיביא לו, ולו גם פעם אחת ויחידה, פיסת עוגה כזו.
"תולעת אדם!" היה הסוהר משיב לו "כולך סחי ומאוס, גופך מעלה צחנה, ואתה חולם על מעדנים? האיש יצא מדעתו. החסר משוגעים אני!"
אך הווזיר לא הרפה ופעם אחר פעם היה חוזר ומתחנן ומפציר בסוהר קשה הלב שירחם עליו וימלא את מבוקשו, והסוהר רק צחק על משבתו ולעג לו.
אך גם בלבו הקשוח של סוהר אכזר יש פינה רכה. שבע שנים חזר הווזיר על בקשתו ואף על פי שזכה רק לקיטונות של בוז ולעג, התמיד בתחנוניו ובהפצרותיו. ויום אחד, אם משום שהוצף לפתע ברגשי חמלה ואם משום שקצה נפשו בתחנוניו החוזרים ונשנים של הווזיר, מילא הסוהר את בקשתו. מבעד לצוהר הקטן ששימש להעברת ארוחותיו של האסיר, הושיט לו הסוהר שלוש פיסות של בקלווה מובחרת נוטפות שמן ודבש ומתובלות בבוטנה ובשקדים.
ביד רועדת נטל הווזיר את העוגות מידו של הסוהר והודה לו בדמעות בעיניו. כאשר נותר הווזיר לבדו הציב את העוגות על גבי הקרש החשוף ששימש לו כמקום משכב והתבונן בעיניים שוקקות בחלומו שהתגשם. די היה במראה העוגות כדי שיתמלא פיו בריר ובדמיונו כבר חש את מתק הדבש ואת טעם הבוטנה על לשונו.
הוא נטל אחת מן העוגיות בידו, קרב אותה לאפו, רחרח אותה ושב והחזירה למקומה ובלבו הרהר: אם לאכול את כל העוגות בבת אחת מיד או להאריך את התענוג ולפרוש אותו על פני ימים אחדים, כאשר לפתע קפץ עכבר מאחת הפינות וחטף אחת מן העוגות. הווזיר זינק אחריו בניסיון נואש להציל את בלעו מפיו, אך ברוב חפזונו דרך על הקרש והפכו ושתי העוגות הנותרות צנחו ונפלו אל תוך שכבת הרפש והבוץ שכיסו את קרקעית התא ונשחתו כליל עד כי שוב לא ניתן היה לאוכלן.
נדהם התבונן הווזיר בשרידים המזוהמים ועיניו נטפו דמעות כאב: שבע שנים התייסר וסבל בכלאו ורק המחשבה על העוגות הללו החזיקה אותו בחיים ודווקא עתה כשהתגשם חלומו פגעה בו שוב יד הגורל בצורה כה אכזרית!
אחרי שעה קלה התעשת הווזיר וקרא שוב לסוהר.
"מה רצונך" שאל הסוהר שנזעק לבסוף ובא לראות על מה המהומה, "התחשוב כי אטרח ואביא לך עוד מנה? שוטה שכמותך!"
"לא" אמר הווזיר, "נהגת בי בנדיבות ולפנים משורת הדין ואני אסיר תודה לך על טוב לבך. עשה עמי אך חסד אחד נוסף: העבר בשמי הודעה קצרה אל משרתי המחזיק בידו את מפתחות ביתי. אמור לו כי בקרוב אני עתיד להשתחרר מכלאי ולשוב לביתי ורצוני הוא שיכין הכל לקראת שובי ויזעיק את אשתי ממקום גלותה שבפרס."
"המסכן" אמר הסוהר "המכה החדשה שנחתה עליו ערערה את נפשו ודעתו נתבלעה עליו מעוצר רעה ויגון. הוא כבר הוזה בהקיץ!"
ואף על פי כן טרח והעביר את הודעתו שדל הווזיר הכלוא אל נאמן ביתו.
שלושה ימים לאחר מכן ישב המלך לדין בעניינים שונים והתגלגלו הדברים שבמהלך חקירתם של עדים בעניין כלשהו יצאה האמת לאור והתברר לו שכל אותן עדויות שהניאו אותו בזמנו להסיר את הווזיר ממשרתו ולהשליכו לכלא, בשקר יסודן וכי אויביו ושונאיו של הווזיר הם שעשו יד אחת להבאיש את ריחו ולטוות סביבו מסכת של דיבות ושקרים.
כשיצאה האמת לאור ציווה המלך להוציא את הווזיר מכלאו, להוליכו לבית המרחץ, להלבישו בבגדים חדשים ולהחזיר לו את משרתו וכבודו.
בביתו כבר ציפו לו אשתו וילדיו הנרגשים שחזרו ממקום גלותם והווזיר אימצם אל לבו ודמעות שמחה בעיניו.
לאחר ששככה מעט התרגשות הפגישה, פנתה אשתו של הווזיר אל בעלה ואמרה לו: "אישי, השבח והתהילה לאלוהים שראה את צערנו והוציא צדקתך לאור והשיב לך את כבודך ורכושך, אך כיצד זה ידעת מראש גם אז וגם עתה את העתיד להתרחש וכבר מבור שביך שלחת להשיבני מפרס?"
"אשתי היקרה," השיב הווזיר, "לפני שבע שנים, כאשר עמדתי בראש השרים וזכיתי לכבוד ולהערכה, אמרתי לנפשי: לא לעולם חוסן. יום יבוא ויסור חיני וארד מגדולתי, וכשנכנסתי לבית המרחץ וטבעת הזהב הכבדה שנפלה מידי צפה על פני המים, ידעתי: יותר גבוה מזה לא יתכן! הגעתי לפסגת הצלחתי ומכאן ואילך אוכל רק לרדת, וכך היה.
לפני שלושה ימים כאשר לאחר כל שנות הסבל והייסורים שעברו עלי נענה הסוהר לתחנוני והביא לי את העוגה שכה הרביתי לחלום עליה וקרה מה שקרה והעוגות נשחתו ונפלו אל תוך הרפש, אמרתי לעצמי: עד כאן! הגעתי לשפל המדרגה ומלאה סאת ייסורי. נמוך מזה לא יתכן ומכאן ואילך אוכל רק לעלות, וכך היה. השבח והתהילה לאלוהים שלא נטשני והביאני עד הלום!"
ספר יסופר שבאחת מערי הודו חי פעם סוחר עשיר ומכובד שמסחרו פרץ בכל ארצות המזרח ושמו נודע לתהילה. אותו אדם לא נולד סוחר. הוריו מתו עליו בעודו צעיר לימים והותירו אותו חסר כל, והוא עבד כשכיר יום בכל מקום שנזדמן לו ומצא את פרנסתו בדוחק. עם זאת שמח היה בחלקו ולא התאונן ובודאי היה ממשיך לחיות כך לאורך ימים ושנים לולא נשא לו אשה.
באחד הימים בעת ששב לביתו ממלאכת יומו פנתה אליו אשתו ואמרה לו: "ראה נא אישי, לא הרחק מביתנו ניצב בית מידות גדול השייך לעשיר פלוני, והנה, לא פעם ולא פעמיים ראיתי את בעל הבית יוצא לשוק לשכור לו פועל למלאכתו ונראים הדברים שיש לו בביתו עבודה רבה. אולי אפנה אליו ואציע לו להעסיק אותך בביתו וכך תצאו שניכם נשכרים: אתה תמצא פרנסה קבועה והוא לא יצטרך לכתת רגליו לשוק ולחפש לו בכל פעם פועל חדש."
"דברים בטלים" השיב לה הצעיר "אילו רצה בודאי היה מוצא לו מזמן פועל קבוע ולא מחכה שאבוא ואציע לו את שרותי!"
אבל האשה עמדה על שלה: "מי יודע? אולי לא חשב על כך ומה אכפת לך אם אגש אליו ואשאל?"
נסתתמו טענותיו ואמר לה: "עשי כרצונך."
האשה, כדרך נשים, מיהרה להסמיך מעשה לדיבור. למחרת היום הידפקה על דלתו של העשיר והציעה לו את שרותיו של בעלה, והלה לאחר ששקל את הדברים בדעתו, קיבל את הצעתה והסכים להעסיקו.
למחרת היום התייצב האיש הצעיר בביתו של העשיר, השתחווה לפניו אפים ארצה ואמר לו: "הנני נכון לפקודתך. מה תצווה על עבדך?"
העשיר רמז לו לבוא אחריו והוליך אותו לסיור ברחבי הבית. פוסע הצעיר בעקבות בעל הבית, נכנס אתו לחדר הראשון ונדהם למראה עיניו: סביב סביב קבועים לאורך הקירות מדפי עץ רחבים ועליהם סדורים שקים ותיבות, כדים ובתי קיבול אחרים וכולם מלאים בכסף ובזהב, ועל הרצפה מונחים בלי סדר ערימות גדולות של מטבעות מכל הסוגים והמינים. עוברים השנים לחדר השני והנה גם שם מכונס הון עתק – פנינים ויהלומים, תכשיטים ושכיות חמדה, גודשים את המדפים וצבורים בערימות על הרצפות. והצעיר עיניו יוצאות מחוריהן. מעולם לא ראה אפילו בחלומו עושר כזה ואוצרות כאלה מכונסים יחדיו במקום אחד. כך הוליך אותו העשיר מחדר לחדר ובסופו של דבר השאיר אותו באחד החדרים וציווה עליו למיין את האוצרות לסוגיהם, לנקותם ולמרקם, להסיר מהם את האבק, לשקול אותם, לרשום אותם בספרים ולסדרם על גבי האצטבאות.
לאחר שנתן לו את הוראותיו והזהיר אותו לעבוד ביושר ובאמונה, נעל אחריו את הדלת ויצא מן החדר. עם ערב שב העשיר לביתו, פתח את הדלת ושקל לידי הצעיר את שכר יומו.
חוזר האיש הצעיר הביתה שמח וטוב לב. שואלת אותו האשה: "נו, איך עבודתך החדשה וכמה קבלת בשכרך?"
והאיש עונה לה קצרות: "העבודה – עבודה ככל העבודות והשכר בסדר."
עוברים הימים ומצטרפים לשבועות והשבועות לחודשים והאיש הצעיר עושה מלאכתו אמונה – משכים כל בוקר לביתו של העשיר ויוצא משם עם שקיעת החמה וכל היום כולו ממיין את האוצרות ומשליט בהם סדר ובסתר לבו הוא הוגה בכל ההנאות ומנעמי החיים שיכולים אוצרות כאלה להנחיל לבעליהם. ולאשתו אין הוא מספר דבר וחצי דבר על טיב עבודתו.
באחד הימים בעת שמנה אחת לאחת ערימה גדולה של מטבעות זהב נוצצים, תקף אותו יצרו ואמר לעצמו: עשיר זה שאוצרותיו כה רבים עד כי אין הוא יודע בעצמו את מנינם – מה ממנו יהלוך אם אטול שתים שלוש מטבעות ואשפר מעט את מצבי הדחוק. עוד הוא חוכך בדעתו ושוקל את המטבעות בכף ידו והנה הופיע לפניו כבדרך פלא איש מידות ענק – כושי שחור כפחם ובידו חרב נוצצת.
מביט בו הכושי במבט זועם ושואל אותו: "עבד עבדים, האם באת לכאן לגנוב או לעבוד?!"
"לא אדוני, לא גנב אני ורק בשל מצבי הדחוק עלה על לבי ליטול מכאן כהלוואה דינרי זהב אחדים. אנא ממך, סלח נא למשוגתי ואל תדון אותי לכף חובה. הן רבים הם האוצרות הצבורים כאן ובעליהם לא ירגיש כלל בחסרונם של דינרים אחדים."
"זאת לא זאת!" אמר הכושי "דע לך שכל האוצרות הללו שאתה רואה סביבך שייכים לג'ירח חסן איש בגדד, ואני מופקד עליהם לשומרם ואין רשות בידי למסור אפילו אגורה אחת מהם בלי רשותו. אם תעיז לקחת מכאן ולו גם מטבע אחת, דמך בראשך! בחרבי זו נשבעתי שפה תהיה קבורתך! ואם מבקש אתה לקחת מכאן דבר מה עליך ללכת לבגדד ולהביא משם מכתב חתום בידי אדוני, ג'ירח חסן, ומה שיעניק לך בחסדו אותו תיקח!"
הניח האיש למטבעות שבידו ובאותו רגע עצמו נעלם הכושי מנגד עיניו ולא נראה עוד. והאיש הצעיר ניצב שם עוד שעה ארוכה רועד ונדהם וגם לאחר שכילה את מלאכת יומו ושב לביתו לא סר מנגד עיניו המראה הנורא, והוא אמר לעצמו כי חייב הוא לרדת לשורש העניין ולברר את הדבר עד תומו.
ביום המחרת פנה אל אשתו ואמר לה: "רעיתי, הכיני לי צידה והביאי לי את מלבושי כי עומד אני לצאת לדרך רחוקה - לעיר הגדולה בגדד!"
"הנטרפה עליך דעתך? הנה אך זה הגעת אל המנוחה ואל הנחלה ומצאת עבודה קבועה ומכניסה, ואתה עומד לנטוש הכל ולשוטט בעולם?"
"אשה" השיב לה האיש הצעיר "אל תרבי דברים ועשי כאשר ציוויתיך. עסק נכבד יש לי בעיר בגדד ועתיד אני לחזור משם משופע בעושר ובנכסים!"
לשווא השחיתה האשה את אמריה, בכתה והתחננה לפניו שלא לעוזבה עם ילדיה הרכים. האיש היה איתן בדעתו ועמד בפני כל הפצרותיה.
יצא האיש הצעיר לדרך, וחודשים תמימים שרך דרכו במדבריות ובהרים עד אשר הגיע לשערי בגדד רעב ועייף מתלאות הדרך. בבואו לשם נכנס אל אחד מבתי הקפה הרבים הפזורים בעיר להשיב נפשו בכוס קפה ריחני אחרי כל הקשיים שמצאוהו בדרך. באי בית הקפה קידמו פניו לשלום והגישו לו מאכל ומשקה כיאות למכניסי אורחים ולאחר שסעד האיש הצעיר את לבו וחש כי כוחותיו חוזרים אליו, החל חוקר את היושבים סביבו היכן גר ג'ירח חסן.
"ג'ירח חסן?" תמהו השומעים "הרי הוא מבאי בית הקפה הזה. נוהג הוא לבוא לכאן מידי יום ביומו ואם אך תמתין מעט תוכל להיות סמוך ובטוח שתתראה אתו פנים אל פנים בעוד שעה קלה."
"ומה מעשיו ועל מה פרנסתו?" המשיך האיש לחקור אותם.
"ג'ירח חסן הוא רופא מומחה." השיבו לו "ואף על פי שאינו נמנה על עשירי בגדד, זכה הוא לשם ולכבוד בעירנו."
האיש השתומם מאוד לשמוע כל זאת: הייתכן שאדם שאוצרות כבירים כאלה עומדים לרשותו יטריח עצמו לעבוד כרופא פשוט? אך הוא שמר את הדברים בלבו וחיכה לבואו של ג'ירח חסן עצמו.
ואומנם לא עברה שעה קלה ואל בית הקפה נכנס אדם נשוא פנים, אך לבוש בפשטות והיושבים סביבו רמזו לו כי זה האיש.
קם האיש ממקומו ניגש אל שולחנו של ג'ירח חסן השתחווה לפניו אפים ארצה ואמר: "אדוני, איש עני הנני ופרנסתי לא מצויה והמחסור הוא אורח של קבע בביתי. רחם עלי ועל ילדי הרכים ואל תשיב ריקם את בקשתי!"
"במה אוכל לסייע לך?" השיב לו הלה "כלום חולי תקף אותך או את אחד מבני ביתך?"
"חלילה" השיב האיש "לא לסמיך ותרופותיך אני נזקק כי אם לנדיבותך ולטוב לבך. שכיר יום אני בארמונך שבהודו ומזה חודשים אחדים עובד אני אותך באמונה, עורך ומסדר את אוצרותיך ורושם את מניינם. הן לא קם בארץ עשיר ממך ואוצרותיך רבים מספור ומה ממך יהלוך אם תיתן לעבדך מעט מזעיר מהם. לו נתת לי ברוב חסדך מכתב אל הממונה על אוצרותיך חתום בחתימת ידך המורה לו לתת לי אלף דינרי זהב מממונך, היית גואל אותי מעוניי ומסב אושר לבני ביתי, ואני לא אשכח לך את חסדך זה לעולם ועד! אנא ממך אדוני, העתר לבקשתי ואל תשיב ריקם את פני כי בצדקתך ובטוב לבך אני בוטח!"
ובאומרו דברים אלה נפל לרגליו ונשק את רגליו ואת שולי גלימתו כשדמעות בעיניו.
התנהגותו המוזרה של האיש הפליאה מאוד את ג'ירח חסן ואת ידידיו. כיצד זה מכל באי בית הקפה העשירים ובעלי הממון לא מצא לפנות אלא אליו, רופא דלפון וחסר כל שמעולם לא החזיק תחת ידו אפילו מאתים דינרי זהב. מן הסתם משוגע הוא האיש ודברי תעתועים דבריו. וכי מה לו, לג'ירח חסן הבגדאדי ולארמונות הודו?
אחר כך הוסיף וחשב בלבו: אם אמנע ממנו את מבוקשו רק תגבר מחלתו וישתגע לחלוטין, ואני, מה אכפת לי לתת בידו את המכתב שהוא מבקש. כל רעה לא תצמח מכך. אולי יירגע האיש ובינתו תשוב אליו.
נטל ג'ירח חסן גיליון נייר ועט והחל לכתוב, וכל העומדים סביבו שוחקים למראה ומתלוצצים על חשבונו של האורח המוזר. כשבא ג'ירח חסן לרשום את הסכום פנה אליו אחד מרעיו בדרך שחוק ואמר לו: "אם צדקו דברי האיש וכה רב ועצום הוא עושרך, מדוע זה תקפוץ ידך ותעניק לו רק אלף דינר? הנדיבות יאה לנדיבים. תן לו חמשת אלפים דינר!"
"לו יהי כן." השיב לו ג'ירח חסן בבת צחוק.
"למה יגרע חלקי בנדיבות?" פנה אליו ידיד אחר מידידיו "הוסף נא ותן לו לכבודי עוד אלפים דינר ויעלה הסכום לשבעת אלפים דינרי זהב."
"וכבודי שלי אינו נחשב בעיניך?" הוסיף השלישי כנפגע, "למען ידידותינו הואל נא לתת לו עוד אלף דינר! הלא במה נחשבו לפניך אלף יותר או פחות!"
וכך הוסיפו לדחוק בו בצחוק ובמהתלות שלא לקפח את חלקם ולתת לעני המסכן עוד ועוד דינרי זהב עד כי עלה סכומם והגיע לעשרים אלף דינרי זהב. ג'ירח חסן רשם את הסכום על הגיליון, הוציא את טבעתו וחתם עליו ומסר אותו לידיו של העני, והלה נישק את ידיו, הודה לו במלים חמות וברכו באלף ברכות ואיחולים ויצא מבית הקפה. אך שעה ארוכה לאחר שיצא משם עוד הוסיפו ג'ירח חסן ומרעיו להתבדח על חשבונו של התימהוני שהזדמן לעירם ונתן להם עניין לענות בו.
האיש הצעיר על אף עייפותו הרבה, לא השתהה עוד בבגדד, אלא שם פעמיו לדרך לשוב לעיר הולדתו ומכתבו של ג'ירח חסן צרור בכנף בגדו. ימים רבים עשה בדרך ולאחר תלאות וקשיים אין ספור הגיע סוף סוף לביתו הדל ושם מצא את אשתו ובניו מצפים לו בכיליון עיניים.
לאחר שנרגע האיש משמחת הפגישה עם בני ביתו ולאחר שסעד את לבו ונח מעט, פנתה אליו אשתו ואמרה לו: "אישי, אומנם שמחה אני מאוד לשובך, אך רואה אני כי חזרת עני ואביון כביום צאתך לדרך, ואני בהעדרך סבלתי מחסור ובקושי כלכלתי את ילדי הרכים. יכולת לחסוך ממני את כל הברכה הזו אילו התכבדת ונשארת בביתך במקום לרדוף הבלים בבגדד."
"אל נא באפך" השיב לה האיש "מחר אלך אל בית העשיר אל מקום עבודתי ולעת ערב תראי מה אביא לך ותיווכחי אז לדעת כי לא צדקת במשפטך!"
"אומלל שכמותך!" קראה האשה "התחשוב כי אין לעשיר מה לעשות אלא להואיל ולחכות לשובך מבגדד? הן מזמן כבר שכר לו פועל חדש, ואתה כבר נשכחת מלבו."
"לבוקר משפט" השיב לה האיש, "מחר אלך אליו ואחלה פניו לתת לי חזרה את משרתי, ואת עוד תראי מה צופן לנו העתיד בכנפיו!"
למחרת היום ניגש האיש אל בית העשיר ודפק על דלתו.
"ברוך הבא" קידם העשיר את פניו "להיכן זה נעלמת בלי להגיד דבר ימים כה רבים?"
"בי אדוני" השיב לו הלה "יסלח נא לעבדו ואל ייתן בו אשם. מחלה אנושה פגעה בי וריתקה אותי למשכבי ימים רבים ורק עתה קמתי ממטת חוליי ואצרתי כוח לשוב לעבודתי."
"ניחא," אמר העשיר "בעת שנעדרת נאלצתי אומנם לשכור פועלים אחרים אך מכיוון שבהיותך פה מלאת את עבודתך במסירות ובאמונה אשוב ואשכור אותך" ובאומרו זאת הכניס אותו אל חדרי האוצרות ונעל את הדלת אחריו.
משנותר האיש לבדו הוציא מכיס בגדו את מכתבו של ג'ירח חסן וקרא בקול: "הו עבדו של ג'ירח חסן, מהר ובוא לראות את מכתב אדוניך אשר הבאתי מבגדד!"
עוד הדברים על דל שפתיו והנה הופיע לפניו הכושי, גדול ונורא הוד כבראשונה ופנה אליו בדברים: "בואך לשלום, ידידי. השלום לאדוני, ג'ירח חסן ולביתו? ומה בגדד בעיניך?"
"שלום לאדוניך ולעירו" השיב האיש "והנה המכתב אשר נתן בידי."
הכושי נטל את המכתב לידו וכשראה את חותם אדוניו וחתימתו בתחתית הגיליון נשק לו בפיו והגישו למצחו לאות כבוד ואחר כך ספר במו ידיו עשרים אלף דינרי זהב ומסרם לידו, פתח לו את הדלת במפתח שבידו ושילח אותו לביתו.
עמוס במשא הזהב על כתפו מיהר האיש לביתו ועודנו כחולם. פתח את השק ושפך אותו לפני אשתו: "ראי מה עלה לנו מנסיעתי לבגדד ותני שבח והודיה לאלוהים על חסדו עמנו!"
והאשה – נעתקו המלים מפיה, מתבוננת בזהב כלא מאמינה, ממששת את המטבעות ומגלגלת אותן בין ידיה ומביטה בתימהון באישהּ.
בין לילה הפכו השנים לעשירים, בנו להם בית מרווח וחיו בטוב. האיש הצעיר השקיע את כספו ברוב תבונה בעסקי מסחר וההצלחה האירה לו פנים. מעט מעט הגדיל את הונו והרחיב את עסקיו ועד מהרה נודע שמו לתהילה כאחד מגדולי הסוחרים בעיר.
עברו שנים אחדות והנה ארע שבתו של מלך הודו חלתה במחלה אנושה. טובי הרופאים בממלכה נקראו למיטתה, אך איש מהם לא הצליח למצוא מרפא למחלתה וכבר אמר המלך נואש לחייה. פנה אליו אחד משריו ואמר לו: "המלך לעולם יחיה! שמעתי שבעיר בגדד יושב אדם בשם ג'ירח חסן ששמעו הולך לפניו כרופא מומחה וכבר הושיע רבים וטובים וגאלם מציפורני המוות. יצווה המלך להביאו לכאן ואולי הוא יצליח להעלות ארוכה למחלתה של הנסיכה."
המלך לא אחר לכתוב לנציגו אשר בבגדד לשלוח אליו את ג'ירח חסן והלה מיהר למלא את מבוקשו ושלח אותו לדרכו על גב סוס אביר בלוויית משמר פרשים וכעבור שבועיים ימים כבר הגיע הרופא המהולל אל ארמון המלך והתייצב לפניו.
השתחווה ג'ירח חסן לפני המלך אפים ארצה ואמר לו: "אדוני המלך, הנה מיהרתי ובאתי לפניך ואני נכון לשרתך ולמלא כמיטב יכולתי את רצונך!"
"בואך לשלום" השיב לו המלך "שמעך הגיע אלי כרופא דגול אשר לא נבצר ממנו מאומה ורצוני הוא שתבדוק את בתי הנסיכה ותמצא תרופה למחלתה."
"חן חן לך אדוני המלך על שבחיך" השיב לו הרופא "אם טוב הדבר בעיניך, אגש אל הנסיכה ואבחן את מצבה וברצון האלוהים מקווה אני שגם יעלה בידי למצוא רפואה למכתה."
עד מהרה הובא ג'ירח חסן לחדרה של הנסיכה ולאחר שחקר ודרש בסיבות מחלתה ובתרופות שניתנו לה על ידי רופאיה ובחן בחון היטב את מצבה, בא לפני המלך ואמר לו: "אדוני המלך, איש בשורה אני היום! דע לך שמחלה קשה תקפה את בתך וכמעט הביאה עליה את קיצה, אך מאמין אני כי התרופות שאציע לה ישיבו לה את כוחותיה ובריאותה וברצון אלוהים בעוד שבועיים ימים תקום ממטת חוליה וכעבור חודש אחד כבר תאזור כוח להתהלך בחדרה ובעוד שלושה חודשים תחלים כליל ותשוב ותפרח בתפארת עלומיה ולא יישאר כל שריד וסימן למחלתה!"
המלך שמח מאוד לשמע הדברים, אך עדין קינן בו החשש כי רק דברי רהב הם אלה שאין מאחריהם דבר. "אם אכן ייכון חפצך בידך" אמר לו המלך "אגמול לך ביד רחבה ואעשירך עושר רב! אך האם אין אתה מפריז בביטחונך, כי כבר אמרו המושלים: אל יתהלל חוגר כמפתח!"
"אדוני המלך," השיב לו ג'ירח חסן "החיים והמוות מסורים ביד אלוהים. כל חכמתי וניסיוני מידיו נתנו לי ובו לבדו אני בוטח. אני אעשה כמיטב יכולתי, ואלוהים ברוב חסדו יביא רפואה שלימה לבתך."
"לו יהי כן." אמר המלך והוא התיר לג'ירח חסן לטפל בנסיכה כראות עיניו.
ואכן, לא עברו ימים רבים וצפיותיו של הרופא נתגשמו במלואן. הנסיכה קמה ממיטת חוליה, חיוורונה סר מעליה והצבע שב ללחייה וכעבור עת לא רבה כבר אזרה כוח לשוטט בגנים וללקוט שושנים עם נערותיה.
לשמחתו של אביה המלך לא היה גבול. הוא העתיר על הרופא שבחים ומתנות וחיפש דרך לגמול לו על פועלו. כינס המלך את יועציו וביקש מהם להציע גמול נאות לאיש שהציל את בתו מציפורני המוות. החלו היועצים להעלות לפניו הצעות מהצעות שונות, והנה קם אחד מהם ואמר: "אדוני המלך, זה עתה נודע לי שפלוני, מעשירי העיר ושועיה נפטר בחטף מבלי שהשאיר אחריו כל יורש ומאחר והיה ערירי וחשוך בנים עוברים כל נכסיו בתוקף החוק לגנזי המלך. עצתי היא שתמסור לג'ירח חסן את ממונו ונכסיו ויהיה זה גמול נאות על שירותו לך!"
מצאה העצה חן בעיני המלך. הוא ציווה להביא לפניו את הרופא, הודה לו שוב במלים חמות על התשועה שהביא לבתו ומסר לידיו את מפתחות ביתו של העשיר ואחר כך הזמין אותו לערוך יחד אתו סיור בבית.
בלוויית פמליה גדולה של אנשי החצר ניגשו המלך וג'ירח חסן לבית העשיר, שברו את החותם שעל הדלת ונכנסו לתוך הבית. הם שוטטו מחדר לחדר ובחנו את האוצרות הכבירים שהיו סדורים על גבי המדפים בתוך כלי קיבול שונים. אפילו המלך שהיה מוקף כל ימיו בעושר ובנכסים, עמד משתאה מול האוצרות ושכיות החמדה שנגלו לעיניו בחדרי הבית. לבסוף הגיעו המלך ומלוויו אל החדר האחרון ושם על גבי גל של מטבעות זהב היה מונח גיליון ישן.
נטל המלך את הגיליון לידיו וראה להפתעתו שחותמו וחתימת ידו של ג'ירח חסן מתנוססים עליו. ובגיליון נמצא כתוב: "אני ג'ירח חסן איש בגדד מצווה בזאת על הממונה על אוצרותי אשר בארמוני שבהודו לתת לפלוני, שכיר יום העובד בארמוני, סך עשרים אלף דינרי זהב ולראיה הנני מאשר זאת בחתימת ידי."
"אמור נא לי ואל תכחד," פנה המלך אל ג'ירח חסן "כיצד הגיע לכאן נייר זה הנושא את חתימת ידך ומה פשר הדבר?"
וג'ירח חסן שהשתומם אף הוא על הדבר, נזכר לפתע באיש התימהוני אשר הגיע אליו לבגדד וסיפר למלך את הסיפור כולו.
המלך האזין בתמיהה רבה לדבריו, התבונן בטבעת החותם אשר עדין הייתה על אצבעו של ג'ירח חסן ואמר: "חפץ אני לברר מקרה מופלא זה עד תומו ולדעת אם אכן הגיע לכאן אותו אדם ולקח את הכסף שהענקת לו מבלי דעת."
ציווה המלך לכרוז לעבור ברחובות ולהודיע ברבים כי פלוני אשר קיבל מיד נציגו של ג'ירח חסן סכום כסף גדול לפני שנים רבות נקרא להתייצב בחצר המלכות, כי המלך חפץ ביקרו.
והסוחר ששמע את דברי הכרוז אמר בלבו: אלך ואראה מה חפץ המלך ממני. גם אם נודעה למלך סיבת עושרי אין בכך פסול. הן לא גנב אני ולא שודד, ואת הכסף קבלתי בדין וברשות.
הגיע הסוחר לארמון המלך, התייצב לפניו והשתחווה אפים ארצה. והמלך פנה אליו ואמר: "אמור לי מה מלאכתך?"
השיב לו הסוחר: "המלך לעולם יחיה. אני סוחר בכלי כסף וזהב ובאבנים יקרות וברצון האלוהים פרץ מסחרי וגדל מאוד ויש לי קשרים עם כל ארצות המזרח."
והמלך המשיך וחקר אותו: "נודע לי כי בנעוריך עבדת למחייתך כשכיר יום ובין לילה הפכת לבעל נכסים והתחלת לעסוק במסחר עד אשר הגעת למעמדך זה. אמור לי ואל תפחד, כיצד קרה הדבר ומה מקור עושרך?"
והסוחר עמד וסיפר את סיפורו מהחל ועד כלה, לא הסתיר מאומה, והמלך וג'ירח חסן מקשיבים בתימהון.
כשסיים הסוחר את סיפורו פנה המלך אל ג'ירח חסן ואמר לו: "הנה שמעת את הפרשה כולה וחפץ אני לשמוע מה דעתך על הענין?"
"אדוני המלך," השיב הרופא, "אכן מופלא הוא הסיפור ואם לא הייתי לו עד במו עיני, מתקשה הייתי להאמין בו, אך דע לך כי הכל ביד אלוהים ומאומה לא יבצר ממנו. סבור אני שכאן חברו יחדיו המזל והיוזמה וסוחר זה הגיע לאן שהגיע ביודעו לנצל ביושר את מזלו הטוב, ואלוהים ברך את מעשיו והכפיל את כספו עשרת מונים. כאשר נתתי בידו את מכתבי, העשרתי אותו מבלי דעת. עתה ששמעתי את סיפורו ברצוני להוסיף ולתת לו עשרים אלף דינרי זהב נוספים ואם ישכיל לנהוג בהם כפי שנהג בדינרים הקודמים הרי שלא זריתי לרוח כספי אלא עשיתי בו שימוש מועיל וכבר אמרו המושלים: רק מה שאתה נותן הוא שלך באמת."
נטל הסוחר את הכסף מידי ג'ירח חסן והודה לו על חסדו ויצא מלפני המלך שמח וטוב לב וככל שגדל הונו ורבו נכסיו, הרבה בצדקה ובמעשים טובים וראה אך טוב ונחת.
* * *
לכל אדם בעולם מזומן אוצרו שלו ואם אך יעמול ויחפש סופו שימצאנו!
באחד מגלגוליו עלי אדמות נגזר על בודהא להיוולד בתור צבי. הוא בא לעולם בדמותו של עופר רך וכאשר גדל והיה לצבי בוגר הפך בזכות אופיו ובזכות מעלותיו הטובות למנהיג העדר. הוא הנחה את עדרו במסירות והביא אותו למקום מבטחים בלבו של יער עבות. בפינה נסתרת זו של היער חיו הצבאים שנים אחדות באין מחריד כשהם רועים באחו הרחב הסמוך ליער וישנים בצלם של עציו הגבוהים.
נראה שאכן שפר גורלם והם מצאו מקום נעים ושליו לגור בו, אך לא לעולם חוסן; העולם משתנה ואינו דורך במקום. הגיע יום ומלך חדש עלה לכס המלוכה באותה ארץ. למזלם הרע של הצבאים היה הצייד בילוי הזמן החביב ביותר על המלך החדש. הוא נהג לעלות על גב סוסו עם שחר, לרכוב ללב היער ושם, בהיעזרו בצבא שלם של משרתים ובני איכרים מכפרי הסביבה, היה יוצא לצייד בשלחו את חיציו לכל עבר כשהוא פוגע בכל חיה שנגלתה לעיניו. כל היום כולו היה רודף אחר החיות בחמת זעם ורק עם שקיעת החמה היה שב לארמונו כשמאחריו מושכים האיכרים עגלות מלאות בגופות החיות שצד, צבאים ודובים, ארנבות וסנאים לאין מספר ולעיתים אף נמרים ואריות.
"צייד" חשב המלך לעצמו "הוא בילוי זמן אצילי השומר על ערנותי וכושרי הגופני, מה גם שאין טעים יותר לחך מבשר צבי טרי." והוא היה מאושר באמונתו זו.
אך נתיניו לא היו מאושרים כלל. אנשי החצר חשו אפיסת כוחות לאחר ימים רצופים של צייד, האיכרים רטנו על שהמלך גוזל מהם את הזמן הדרוש לעבודת השדה ומכריח אותם להתרוצץ ביערות ולהניס את חיות הצייד לעברו. "די בהרג!" אמרו, "וכי אין למלך עסוק אחר בחיים מלבד הצייד?"
הם כינסו אסיפה לדון במצב ולבסוף החליטו לשמוע לעצתו של אחד הכפריים העניים:
"לא נוכל לאורך זמן" אמר, "להמשיך ולהתרוצץ ביערות להנאתו של המלך ולהזניח את פרנסתנו. אך המלך לא יוותר על היציאה לצייד, על כן זו עצתי לכם: הבה נגדר חלקת יער רחבה ונעיז לתוכה שני עדרי צבאים גדולים ובכל פעם שהמלך יתאווה לצאת לצייד, יוכל לבוא לגדרה ולצוד שם צבאים כאוות נפשו בלי שיזקק לנו."
הכפריים הסכימו בחפץ לב להצעה: "אם זקוק המלך לבשר", צחקו, "קבל יקבלנו ובלבד שלא יהיה זה בשרנו שלנו!"
והנה, כאשר נודע למלך על הגדרה ועל סבלם של נתיניו, הטריד הדבר את מנוחתו. צייד הוא דבר נחמד, אבל כאשר הדבר בא על חשבון צרכי הממלכה, זה כבר ענין אחר לגמרי. מעולם לא התכוון לפגוע בנתיניו ולגרום להם סבל. הוא קיבל עליו את הדין והסכים להמיר את הצייד בלב היער בצייד בתחומי הגדרה.
בתוך חלקת יער גדושת עצים וירק נבנתה גדרה רחבת ידיים עם גדר גבוהה וחזקה ושני עדרי צבאים נפחדים הועזו לתוכה על ידי המוך רב, מריע וצועק בקולי קולות. שערי הגדרה ננעלו והצבאים העדינים התרוצצו בתוכה מוכי פחד במעגלים בחפשם לשווא מוצא מבית כלאם. לבסוף השלימו עם מר גורלם בעוד ההמון המשולהב צוחק ומריע, שם פעמיו אל הארמון לבשר למלך על הצלחתו.
"סוף סוף תמו ימי ההתרוצצות ביערות. עתה נוכל לשוב לעסקינו באין מפריע!" אמרו בשמחה.
אחד מן העדרים שנכלאו בגדרה היה עדרו של מנהיג הצבאים. הוא התאמץ להרגיע את בני העדר הנפחדים ולעודד את רוחם. כשנרגעו מעט הרוחות כינס אותם יחדיו ונשא בפניהם את דברו. אור השמש ריצד על חברבורותיו הזהובות, מעיניו השחורות עמוקות המבע נשקפו רוך ורחמים. "השמים התכולים" אמר, "עודם מזהירים מעל ראשינו והירק הרענן צומח למרגלותינו. אל נא נתייאש ואל נא נכנע לגורלנו. במקום בו יש חיים, יש גם תקווה! אני מבטיחכם שעוד נמצא דרך להיחלץ." כך דיבר באוזניהם, הרגיע את פחדם וחיזק את לבם.
עד מהרה הגיע המלך לראות את העדרים הכלואים. "טוב ויפה" אמר "שני עדרי צבאים נאים!" עיניו נחו על מנהיגיהם של שני העדרים והוא הוסיף: "חיות נהדרות מאין כמותן. רצוני הוא שאיש לא יירה בהן ולא יפגע בהן לרעה!" ואז מתח המלך את קשתו והחל לשלח את חיציו לכל עבר. תוך דקות ספורות הפיל לארץ צבאים בכמות שסיפקה את צרכי המטבח המלכותי בבשר לימים אחדים.
שני העדרים נתקפו בבהלה. הצבאים דהרו בפראות לאורך הגדרות ורבים מהם נפצעו בעת שניסו לשווא לחצות אותן או מחמת שנתקלו בחבריהם אחוזי האימה.
מלך הצבאים טיכס עצה עם מנהיגו של העדר השני: "אחי" פנה אליו, כשהוא נד בראשו עטור הקרניים המפוארות, "אנו לכודים. חיפשתי דרך להימלט מכאן, אך לשווא. כל הדרכים חסומות. סבלם של נתינינו במלכודת מוות זו הוא איום. לא רק חיציו של המלך פוגעים בהם. הם גם נפגעים מחמת הבהלה האוחזת בהם ופוצעים את עצמם בהסתערם בעיוורון על הגדרות או בהיתקלם זה בזה. אני סבור שעלינו להפיל גורל: כל אחד מן הצבאים יהיה עליו למשוך קנה קש מתוך ערימת קנים והצבי שימשוך את הקנה הקצר ביותר, פעם בעדר שלך ופעם בעדר שלי, יתייצב לבדו מרצונו הטוב לפני הציידים ויניח להם לירות בו. בדרך זו, קשה ככל שתהיה, נוכל לצמצם את הבהלה והפחד ולמנוע פגיעות מיותרות."
מנהיג העדר השני קיבל את עצתו. למחרת היום כאשר באו המלך ואנשי חצרו לגדרה ראו צבי ניצב בדיוק לפניהם, רועד כולו, אך זקוף קומה וגם כאשר התקרבו אליו הציידים לא מש ממקומו.
"מה זאת?" חשב המלך "אהה, אני מבין! אני מבין! אלו הן חיות אצילות. הן מעדיפות להפיל גורל ולשלוח בכל פעם מתנדב אחד מאשר לסבול כולן מן הצייד..."
המלך חש שלבו כבד עליו. על מה ולמה לא ידע. הוא שמט את קשתו מידיו ובפנותו לאנשי חצרו אמר: "דרוש לנו מזון, אך אין צורך בפגיעה בלתי הכרחית בחיות. אנו נענה להצעת הצבאים. מעתה והלאה פיגעו אך ורק בצבי הניצב מולכם!" ובסיימו את דבריו עלה על גב סוסו ורכב לאיטו חזרה אל הארמון.
"מה טורד את מנוחתו של המלך?" תהו אנשי החצר בעוקבם אחרי המלך הרוכב לאיטו. אחר כך משכו בכתפיהם ושבו למלאכתם.
בערב היה המלך עדין לא שקט. "משהו מעיק על לבי ואיני יודע מהו. מה הדבר שאינו כשורה?" חשב. אותו לילה הייתה שנתו טרופה ודמות של צבי דוהר נגלתה לו בחלומו.
באחד הימים נפל הגורל על צבייה צעירה מן העדר השני. כיון שנשאה וולד בקרבה פנתה הצבייה למנהיג העדר וביקשה כי יאפשרו לה לחיות עד אשר ייוולד העופר שברחמה. או אז תהיה נכונה להימסר ברצון לידי הציידים, אמרה.
אך מנהיג העדר השיב את פניה ריקם: ככלות הכל מי יסכים למלא את מקומה? ההגרלה הייתה חסרת פניות והפור נפל עליה. לא יתכנו יוצאים מן הכלל ולא ניתן לשנות דבר.
בצר לה פנתה הצבייה אל מלך הצבאים. הוא רבץ אותה שעה מתחת לעץ ענף בוחן את עדרו. היא כרעה ברך לפניו והתחננה על חיי בנה אשר נגזר עליו למות עוד בטרם בא אל אויר העולם.
המלך האזין בשקט לדבריה בהביטו בה בעיניים מלאות רוך ורחמים.
"קומי על רגלייך" אמר לבסוף, "הצדק אתך. את תשוחררי מן ההגרלה עד אשר תמליטי את עופרך ותגדלי אותו."
"אך מי ימלא את מקומי?" שאלה.
"אל תדאגי" השיב לה מלך הצבאים, "אני אמצא מוצא."
שמחה מכדי שתוכל להכביר מלים, קדה הצבייה בהכרת תודה ובתחושת רווחה והקלה שבה אל העדר.
מלך הצבאים קם על רגליו. הוא לא יבקש מאף צבי אחר לתפוס את מקומה של הצבייה שזה עתה פטר מלפניו. הוא שיחרר אותה מחובתה על כן צריך הוא עצמו לבוא תחתיה. וכי כיצד יוכל לבקש זאת מצבי אחר?
הוא פסע נינוח וחלף על פני עדרו בהליכה אצילית. הם הביטו בו בעוברו. עטרת קרניו המפוארת, כתפיו החסונות, עיניו הנוצצות ופרסותיו השחורות - כל אלה העירו בהם בטחון. אם קיים מוצא - לבטח ימצא אותו. מעולם לא נטש את עדרו בעת צרה ותמיד ידע לקדם בחכמה את כל הפגעים שבאו עליהם. הוא היה מלך ובנוכחותו חש כל צבי בעדר נוחם ובטחון.
אנשי החצר חיכו עם קשתותיהם הדרוכות בקצה הגדרה. מלכם לא בא אתם הפעם. כאשר ראו את מלך הצבאים מתקרב החלו לקרוא במקהלה: "מלך הצבאים, מדוע באת למקום הטבח! כלום אינך יודע שמלכנו שיחרר אותך מחובה זו?"
"אני יודע זאת" השיב מלך הצבאים "אך באתי לכאן מרצוני כדי ששני צבאים אחרים לא ימותו. עכשיו שילחו בי את חיציכם. לי יש חובות משלי ולכם חובתכם שלכם!"
אך אנשי החצר הנדהמים לא ירו. הם פרקו את קשתותיהם הדרוכות ושלחו הודעה למלך: "הוד מלכותו, הואל נא ובוא לכאן מהר ככל האפשר. דבר מוזר קורה בגדרת הצבאים!"
המלך מיהר לעלות על גב סוסו ודהר כרוח סופה עד בואו למקום.
"מה הדבר?" שאל ביורדו מגב סוסו.
"הבט וראה" אמרו לו "זהו מלך הצבאים."
המלך מיהר למקום, טיפס על הגבעה עד אשר ניצב בראשה וסקר את הנעשה מעבר לגדר. זה מול זה ניצבו מלך הצבאים ומלך בני אנוש והביטו איש ברעהו.
"מלך הצבאים" אמר מלכם של בני אנוש "עתה הכרתיך! אתה הוא שהופעת כרוח רפאים בחלומותי. אמור לי, מדוע באת לכאן? אתה יודע שכבר פטרתי אותך מן הצייד."
"מלך אדיר" אמר מלך הצבאים, "מי מאתנו חופשי בעוד עמו סובל? היום פנתה אלי לעזרה צבייה עם וולד בבטנה. הפור נפל עליה ואני החלטתי לבוא לכאן במקומה. זוהי זכותי וחובתי כמלך!"
אבן נגולה מעל לבו של המלך. "צבי אציל" אמר "צדקת. מלך צריך לדאוג גם לפחות שבנתיניו. אני מצווה לשחררך, מלך הצבאים, אותן ואת כל עדרך. לאיש לא יותר לצודכם עוד. זוהי מתנתי לך. זה התשלום על השיעור שלמדתי מפיך. לך עתה וחיה בשלום!"
"מלך אדיר" אמר הצבי "זוהי מחווה אצילית, אך לא אוכל לקבלה. הרשני לומר את דברי תחילה. התאזין לדברי?"
"בודאי, צבי אציל. דבר ואשמע."
"מה יהיה עתה על העדר השני?" שאל הצבי "יציאתו של עדרי לחופשי רק תחשוף אותו לסכנה גדולה יותר, לא כך?"
"כן" אמר המלך בהרהרו בדבר "אתה צודק."
"אם כך" אמר מלך הצבאים "לא אוכל לעזוב!"
"מה? האם תסכן את חייך וחיי עדרך למענם?" שאל המלך בהפתעה.
"כן" השיב הצבי "אעשה זאת. חשוב על מצוקתם, מלך אדיר ושחרר גם אותם."
המלך לא השיב. לרגע ארוך שקע במחשבות, אחר כך נשא את ראשו וחייך: "בסדר" אמר, "אומץ לבך וחמלתך נגעו ללבי. גם העדר השני ישוחרר. אמור לי עתה, צבי אציל, האם נחה דעתך?"
"לא, מלך אדיר" אמר הצבי "אני חושב על כל יתר חיות הצייד ותושבי היער. כל חיי חייתי כמותם מוקף בסכנות ופחד. סבלם הוא גם סבלי על כן לא תנוח דעתי באמת אלא אם כן ישוחררו גם הם מאימת הצייד."
"אני מבין" אמר מלכם של בני אנוש, ולאחר הרהור נוסף המשיך: "כן יהי! גם הם ישוחררו. שוב לא אתיר לאיש להרוג או לפגוע בחיות הבר בכל רחבי ממלכתי. ועתה, יצור אציל, האם נחה דעתך?"
"לא, מלך אדיר" השיב הצבי "ומה יהא על על כל הציפורים החלשות וחסרות ההגנה? רשתות ציידים פרושות לרגליהן בכל רחבי ממלכתך, חיצים ואבני קלע פוגעים בהן במעופן. האם לא תפרוש חסותך גם עליהן, מלך אציל?"
"כן" הכריז המלך "גם זאת אעשה. מעתה תוכלנה כל הציפורים בממלכתי לעוף חופשיות וללא פחד. איש לא יצוד אותן ולא יפגע בהן לרעה והן תוכלנה לדאות בשחקים ולבנות את קיניהן בשלום. ועתה, האם באת על סיפוקך ונחה דעתך?"
"מלך אדיר" השיב הצבי "חשוב לרגע על הדגים השוחים באגמים הקרירים, בנהרות ובנחלים בכל רחבי ממלכתך. בעוד אנו עומדים ומדברים כאן, פורשים עבדיך מכמרות ומטילים המיימה חכות וקרסים כדי לצודם. אם אני לא אהיה לפה ליצורים אלמים אלה, מי יגיד סבלם? מלך אציל, התחמול גם עליהם?"
רגע ארוך שתק המלך.
"כן, יצור אציל" השיב לבסוף בעוד דמעות זולגות על לחייו והוא המשיך בפנותו אל הסובבים אותו: "שמעו אתם, כל אנשי חצרי ומלווי והפיצו את דברי אלה בכל הארץ: מן היום הזה ואילך יהיו כל היצורים הממלכתי בני חורין ואיש לא יהין לצודם או לפרוש רשת לרגליהם! ועתה יצור אציל, האם נחה דעתך?"
מלך הצבאים הביט סביבו. עדת ציפורים חלפה בשחקים מעליו וסביב סביב רעו הצבאים בשלווה בכרי הדשא הירוקים. "כן" השיב "עתה נחה דעתי ושקט לבי!" ובזנקו גבוה באוויר, דילג כעופר בן יומו, דילג בשמחה העולה על גדותיה. הוא הביא את בשורת החופש והביטחון לכל תושבי היער!
אחר כך הרכין ראשו לפני המלך לאות תודה ובקבצו את עדרו הוליך אותו בבטחה אל מחוץ לגדרה, אל מקום משכנם הישן בסתרי היערות.
המלך המשיך לשלוט בארצו בתבונה שנים רבות. הוא פרש חסותו על כל יצור חי. במקום שהביע מלך הצבאים את רחשי לבו בדלגו כעופר מרוב שמחה, ציווה המלך להקים עמוד מאבן. צורת צבי נחקקה על העמוד ובתחתיתו נרשמו המלים:
"לעולם אל תחדל מלדאוג לזולתך."
היה פעם אדם ושמו חסן חורסאני. באחד הימים חלפה מחשבה בראשו ומלאה את כל חדרי לבו, להיות לדרוויש.
"מה עלי לעשות" שאל את חבריו, "כדי להגשים את תשוקתי ולהפוך לדרוויש?"
"דרוויש?" תמהו חבריו "זה מה שעלה על דעתך? להיות לדרוויש?"
"אין דבר בעולם שייקר בעיני יותר מאשר להשלים את חפצי זה ולעלות על דרך האמת!"
"אם כך" אמרו לו "אין טוב לך מאשר ללכת אל הדרוויש המפורסם המתגורר באי לא הרחק מחופי הודו."
"ואיזו מתנה אביא לו בבואי?"
"קח עמך חמש מנות של אופיום" יעצו לו "זהו מתת ההולם איש כערכו."
חסן חורסאני לא אחר מלנהוג על פי עצת חבריו. הוא רכש את האופיום, יצא לדרך ולאחר מסע מייגע ורב תלאות במדבר ובים הגיע לאי בו חי על פי השמועה אותו דרוויש מפורסם.
חסן ירד לחוף ועד מהרה ראה בקתה דלה שלידה ישב דרוויש זקן עוטה גלימת צמר. חסן ניגש אליו וברך אותו בנימוס לשלום.
"השלום והברכה גם עליך, חסן חורסאני, המבקש להיות לדרוויש!" ענה לו הזקן על ברכתו, "מה הבאת לי כשי? הבה ונראה."
חסן היה מופתע. כיצד ידע האיש הזקן את שמו ואת חפצו? ביד רועדת מהתרגשות הושיט לדרוויש את שקית האופיום. הלה פתח את השקית ערבב באצבעו את כל המנות יחדיו ואחר כך, למרבה תדהמתו של חסן, הביא את כל האופיום לפיו ובלע אותו בבת אחת.
הוא נשא מבטו אל חסן ואמר: "אתה בודאי רעב לאחר הדרך הארוכה שעשית. גש אל מאחורי העץ הזה. תמצא שם שק של קמח שעורים וקדירת חרס. הבער אש ואפה לך לחם."
חסן עשה כאשר צווה ועד מהרה אפה לעצמו כמה רקיקים.
"עכשיו" אמר הזקן "גש אל מאחורי הבקתה. תמצא שם שק ובו גושי יוגורט קרוש. שפשף אותם במים וטבול בהם את לחמך."
חסן ציית. הוא מילא את הקדירה בגושי יוגורט וניגש לנחל הסמוך לשאוב מים בדלי.
בעודו עוסק בשאיבת המים ראה לפתע ענן אבק מתקרב. עד מהרה הבחין בחבורה של שבעה פרשים שהלכו והתקרבו במהירות למקום מושבו של הדרוויש.
כאשר הגיעו הפרשים סמוך לבקתה ירדו מסוסיהם ואת שארית הדרך עשו בהליכה. הם ניגשו אל הדרוויש והשתחוו לפניו אפים ארצה בהדרת כבוד.
"אלו חדשות יש בפיכם?" שאל הדרוויש את הפרשים לאחר שברך אותם לשלום.
"אדוננו הדרוויש" השיבו "צר לנו להודיעך שלפני ימים ספורים הלך מלכנו לעולמו. באנו אליך על מנת שתבחר עבורנו במלך חדש!"
"במלך חדש אתם חפצים? יש לי בדיוק את האדם המתאים."
"חסן חורסאני!" קרא בקול "בוא לכאן!"
חסן המופתע התקרב אל הדרוויש.
"הרי לכם האיש שאתם מבקשים." אמר הדרוויש, "זהו מלככם החדש."
הפרשים הודו לדרוויש, נטלו את חסן חורסאני והרכיבוהו על גבי סוס והביאוהו לארצם.
חסן חורסאני בקושי האמין שכל זה קורה לו. הוא מצא עצמו על כס המלכות, מושל בממלכה שלימה. עד מהרה התרגל למצבו החדש; הוא אחז ברסן השלטון וניהל את עניני הממלכה בנחישות ובעוצמה.
באחד הימים הגיע הדרוויש הזקן לביקור. גאותו של חסן העבירה אותו על דעתו. הוא לא נהג בו כבוד אלא התייחס אליו בזלזול. הוא לא טרח אפילו להשיב לברכת שלומו של הדרוויש ופקד להושיבו הרחק בקצה החדר סמוך לפתח.
"תפארת העולם!" פנה אליו הדרוויש בהחוותו קידה עמוקה "כיון שהיית למלך בודאי לא תסרב למלא את שלוש הבקשות אשר אשטח בפניך."
חסן הסתכל עליו במבט מתנשא: "דבר!"
"הו מלך כביר ורב כוח" המשיך הזקן, "יש לך באוצרותיך חרב הקרויה חרב האזמרגד. בקשתי שטוחה בפניך להורות לעושי דברר למסור בידי את החרב הזו כדי שאוכל לשאתה עמי ולהתגונן בעזרתה. כידוע לך אני חי במקום מרוחק ובודד, שורץ חיות פרא!"
חסן חורסאני קרא מיד לווזיר הממונה על אוצרותיו ופקד עליו למסור לזקן חרב משובחת.
"לא אדוני, לא בחרב הזו חפצתי. ברצוני לקבל ממך אך ורק את חרב האזמרגד!"
"אדוני," לחש שר האוצר באוזני המלך, "זוהי חרב יקרה מפז ומזהב. אין רבות כמותה בממלכה!"
"מה?" קצף המלך "חרב האזמרגד המלכותית? לא. זאת לא אוכל לעשות. היא שמורה לשימושי הבלעדי ולא נועדה לזקן כמוך!"
"לו יהי כן." אמר הדרוויש "אבקש ממך, אפוא, את בקשתי השנייה. יש לך באורוותיך המלכותיות סוס מכונף היכול להוביל אדם לכל מקום אשר יחפוץ. תן פקודה לעבדיך לחבוש סוס זה ולמוסרו לידי."
חסן חורסאני פקד מיד על עבדיו להבהיל אליו את הסייס המלכותי כדי שיביא לזקן סוס מובחר.
"לא" אמר הזקן "אינני חפץ בסתם סוס. ברצוני לקבל אך ורק את הסוס המכונף."
"מה?" אמר המלך "זאת לא זאת! הסוס המכונף שמור לשימושי הבלעדי. לא אוכל לתתו לזקן בודד היושב כל היום בפינתו ולא עושה דבר."
"לו יהי כן" השיב הזקן בשקט "הרשה לי אפוא, להציג בפניך את בקשתי השלישית: הוד מלכותו יודע כי אני אדם זקן החי בבדידות במקום שממה. עשה עמי חסד ותן לי לאשה את יעלת החן אשר הובאה לפני ימים ספורים להרמונך כדי שתסב לי מעט אושר בשנותי האחרונות."
למשמע הדברים האלה בערה חמתו של חסן להשחית: "זה כבר עובר כל גבול! כיצד אתה מעז לבקש להינשא לאשה מהרמוני! כלך לך מפה בטרם אכלה בך את זעמי ואצווה להסיר את ראשך מעליך!"
באותו רגע שמע חסן את הזקן קורא: "יה חסן חורסאני, מה עם המים!"
חסן הסתכל סביבו ומצא עצמו ליד הנחל מחזיק עדין את הדלי בידיו.
"האם זה חלום או מציאות?" שאל בהביטו במבוכה בזקן.
"אין זה לא חלום ולא מציאות" צחק הזקן "זהו ניסיון, ואתה לא עמדת בו, יה חסן. אינך ראוי להיות לדרוויש. אין לך את התכונות הדרושות. שוב לעירך ולארצך ומצא עיסוק ההולם אותך ואת כישוריך."
הזקן הושיט ידו לאדמה, חפן מעט עפר בכפו והכניסו לשקו של חסן. "קח זאת עמך. תוכל לחיות עם זה עד אחרית ימיך."
חסן הציץ בשק וגילה לתדהמתו כי העפר הפך לאבנים יקרות. הוא העמיס את השק על שכמו, נשק לזקן ושב לעירו מלא הכרת תודה ושם חי כסוחר מצליח.
למלך אחד היו שני שרים חכמים ונבוני מעש. אחד מידידיו של המלך שהתבונן בעין בוחנת במעשיהם רווה נחת מן האופן שניהלו בו את כל עסקי הממלכה. יום אחד פנה סוחר אל המלך ואמר לו:
"מזה זמן רב אני מתבונן בשני האנשים הללו שמינית לשרים בממלכתך, מטה אוזן לדבריהם ובוחן את מעשיהם; דומני שהיטבת לבחור ושניהם אנשים מוכשרים מאוד העושים מלאכתם ללא דופי. אמור לי, אדוני המלך, למי מהם היתרון על חברו ומי מהם מוכשר יותר בעיניך?"
המלך חשב על השאלה רגע ארוך ואחר כך השיב: "מה אומר ומה אגיד לך, ידידי, השאלה הזו מעולם לא עלתה על לבי ועכשיו מששאלת, לא קל לי להשיב עליה. שני השרים שלי, איש איש בדרכו שלו, הם אנשים יוצאי דופן משכמם ומעלה, נבונים ואנשי מעשה כאחד והברכה שורה בכל מעשה ידיהם. יודע אתה - גם אני סקרן לדעת את התשובה. הבה ונעמיד אותם למבחן ונראה מי מהם יוכיח יתר תושייה ודמיון מחברו."
הוא קרא אפוא, לשני השרים ואמר להם: "מזה זמן רב אתם ממלאים תפקידים חשובים בממלכתי ועושים מלאכתכם על הצד הטוב ביותר. אני שבע רצון עד מאוד מפעולותיכם ואין לי כל טרוניה כנגדכם; להיפך – רק שבחים בפי. והנה ידידי זה מבקש לדעת למי מכם היתרון על חברו וברצוני לערוך ביניכם מעין תחרות: כל אחד מכם יעשה דבר מה ובאמצעותו יוכיח את כישוריו ואת יכולתו וכך נוכל, ידידי ואני, לקבוע למי הבכורה."
"מכיוון שאתה הוא המבוגר מבין השניים," הוסיף בפנותו אל אחד מן השרים, "תהיה אתה הראשון להראות את כוחך וזמן אני מקציב לך לכך שבועיים ימים."
"בכבוד ובאהבה, אדוננו המלך!" השיבו שני השרים כאיש אחד, והמלך פטרם מלפניו.
חלפו שבועיים והשר הראשון הזמין את המלך והסוחר ואת השר השני, חברו לתחרות, לבוא לביתו יחד עם כל אנשי החצר. ביום המיועד הגיעו כל הקרואים לביתו של השר. הוא קיבל את פניהם והושיבם סביב השולחן, וכשישבו כולם השתחווה לפני המלך ואמר:
"אדוני המלך, רבות חשבתי במה אוכל להראות את כוחי ויכולתי ולבסוף החלטתי כי הדרך הטובה ביותר לכך היא להזמין אותך ואת אנשי חצרך לארוחה. אין זו סתם ארוחה. תכננתי אותה לפרטי פרטים והדרכתי את משרתי להוציאה אל הפועל בדיוק כפי שחזיתיה בעיני רוחי ואני מקווה כי היא תערב לחכך."
השר רמז לראש המשרתים והלה ערך את השולחן יחד עם יתר המשרתים ואחר כך הוגשה הארוחה לשולחן, מנה אחר מנה.
יקצר המצע מלתאר את נפלאותיה של אותה ארוחה. המלך ויתר האורחים היו תמימי דעים כי מעולם לא זכו ליהנות מארוחה כה טעימה. הייתה זו ארוחה כלילת השלמות; דומה שהשר חישב מראש כל פרט ופרט. לא רק שהמאכלים השונים היו מושלמים בטעמם ובאיכותם, אפילו צורת עריכת השולחן והגשת המאכלים היו מושלמים. המשרתים פקחו עין על האורחים, היו קשובים לרצונותיהם והשכילו למלא כל בקשה עוד בטרם הובעה במלים. כל אורח קיבל בדיוק את מנת האוכל הראויה לו על פי טבעו ואופיו, לא פחות ולא יותר. ואשר למאכלים – כולם הוכנו בתשומת לב מרבית, כל מאכל וטעמו, כל מאכל וניחוחותיו, וכולם יחד הצטרפו לארוחה הרמונית מושלמת.
המלך, ידידו וכל יתר האורחים היו מלאי התפעלות. הם היללו ושיבחו בכל פה את הארוחה ואת מתכננה – השר שהשכיל להוציאה אל הפועל בצורה כה מושלמת.
עתה הגיע תורו של השר השני להראות את כוחו. גם לו הוקצבו שבועיים ימים והכל ציפו בקוצר רוח לראות מה יעשה.
מקץ שבועיים הזמין השר השני את כל הפמליה לביתו שלו. להפתעת הכל בחר גם הוא להראות את כוחו בארוחה, ומה שהיה מדהים עוד יותר הוא שהארוחה שהגיש בפניהם הייתה זהה לפרטי פרטים לארוחה שהגיש השר הראשון שבועיים לפני כן.
גם הארוחה הזו כקודמתה הייתה כלילת השלמות ולא נפלה ממנה במאומה. טבחיו ומשרתיו של השר השני פעלו על פי תכנונו והוראותיו והצליחו לחקות בדיוק נמרץ את כל מגוון הטעמים והניחוחות שהיו בארוחה הראשונה.
המלך שב עם ידידו אל הארמון.
"ובכן, אדוני המלך, מה דעתך? מי מן השניים הוא הזוכה ולמי מהם היתרון על חברו?"
המלך שקע במחשבות ולאחר שעה ארוכה השיב: "השר השני הוא הזוכה ולו הבכורה!"
"מדוע, אדוני המלך," תמה ידידו, "לו נדרשתי לפסוק ולהכריע בין השניים הייתי מזכה בכבוד זה דווקא את השר הראשון. אומנם שתי הארוחות ערבו לחיכי ושתיהן היו מושלמות ויוצאות דופן לעומת כל ארוחה אחרת שטעמתי אי פעם בחיי ועם זאת נראה לי שהיתרון הוא לצדו של השר הראשון: הלא הוא זה שהגה וחישב את הארוחה לכל פרטיה ודקדוקיה בעוד שחברו לא המציא כל דבר חדש, אלא רק חיקה את קודמו, אף שעשה זאת ללא ספק בכישרון רב."
"לא כן, ידידי," השיב לו המלך, "דברים מושלמים הם נדירים בעולמנו ואין ספק שארוחה זו שזיכונו בה שני השרים כל אחד בתורו, כמוה כאחד משבעת פלאי עולם ולא ניתן למדדה באמות המידה הרגילות, אך ניסיון חיי לימד אותי כי כאשר מזדמן לך דבר מושלם באמת, בדרך כלל הוא גם דבר חד פעמי שלא ניתן לחקותו. והנה, גדולתו של השר השני היא לא רק בזה שהגיש לנו סעודה שלא נפלה בשלמותה מזו של השר הראשון אלא בכך שהשכיל לחקות בצורה מושלמת את מעשהו של הראשון וזהו פלא על כל פלא – דבר יקר המציאות פי כמה וכמה!"
מחוז צ'ואנג שבסין ידוע באריגי רקמת הברוקד של תושביו והשם 'אריג צ'ואנג' הפך שם נרדף לאריג ברוקד מעולה. באחד העמקים הנסתרים שבלב הרי צ'ואנג, חיה טנפו אחת - אשה אלמנה, שחיה בבית קטן עם שלושת בניה: לם לטואי ולג'ה בן הזקונים. האשה הזו ניחנה במתת אלוה, אצבעות זריזות ולב רגיש, ואריגיה נודעו בכל הארץ. הצמחים ובעלי החיים שרקמה, ציורי הפרחים והציפורים שעיטרה בהם את האריג, היו מלאי חיים יותר מכל מה שאתם יכולים להעלות על דעתכם. אין פלא אם כך שהיו, כמו שאומרים, "הרבה קופצים על הסחורה" והאריגים שלה נמכרו במחירים גבוהים. למעשה, המשפחה כולה התפרנסה ברווחה מעבודתה של האם.
יום אחד כשיצאה למכור כמה אריגים ולקנות קצת אורז בעיר הגדולה, הזדמנה במקרה לחנות תמונות. בין התמונות הייתה תמונה צבעונית יפיפייה ומלאת חיים שמשכה אותה בחבלי קסם. זו הייתה תמונה של ארץ מופלאה עם שדות ובתים, הרים וכרי מרעה. בחלק הקדמי של התמונה היה כפר קטן עם בתים נהדרים עטורים בצמחים ומטפסים. נהר נוצץ שזרם בין בתי הכפר סיפק מים לבריכה זכה מוקפת עצים ודשא שמימיה התנוצצו בשלל גוונים. בכרי הדשא שמאחורי הכפר רעו עדרי צאן ובקר. ברווזים הידסו בגאווה מלכותית לצד תרנגולות שמנמנות מלאות חן. הלאה יותר נראו מטעים עמוסי פרי וכרמים ירוקים ובאופק נשקפו הרים כחולים עטורי ערפל. הטנפו לטשה עיניים ולא יכלה להתיק מבטה מן התמונה. עצם ההתבוננות הציפה אותה בהרגשת אושר. התמונה ביטאה את כל מה שחשה והרגישה כאידיאל שלה עלי אדמות. היא התאהבה בתמונה ובסופו של דבר לא התאפקה ורכשה אותה מבעל החנות למרות מחירה הגבוה. ההוצאה הבלתי מתוכננת הזו אילצה אותה כמובן לקנות כמות קטנה הרבה יותר של אורז, אבל לטנפו לא היה אכפת.
במהלך הדרך הארוכה לכפר, בכל פעם שהייתה נעצרת לנוח ופורקת את משאה מעל כתפיה, הייתה מוציאה את התמונה מעטיפתה ומסתכלת בה וחשה שוב את אותה תחושת אושר. כשהגיעה בסוף היום לכפר הראתה את התמונה לבני משפחתה וגם הם התפעלו ממנה מאוד.
עברו כמה ימים. האם הייתה מסתכלת בתמונה בכל שעת כושר.
"תגיד, לם" אמרה יום אחד לבן הבכור שלה, "אתה לא חושב שזה היה יכול להיות דבר נפלא אם יכולנו לחיות בארץ כזאת?"
"נו באמת, אמא, את סתם חולמת בהקיץ!" והוא פטר אותה בתנועת יד.
אבל הטנפו לא הפסיקה לחלום. "לטואי, כמה הייתי נותנת כדי לחיות בארץ פלאים כזאת."
לטואי צחק: "חלומות כאלה, אמא, אולי יתגשמו בעולם הבא."
היחיד שבאמת האזין לה בכובד ראש היה לג'ה. "אם לא אגשים את החלום שלי ואחיה בארץ כזו, פשוט אמות מרוב אכזבה." אמרה לו.
לג'ה שתק. הוא הגה שעה ארוכה בדברים ובסופו של דבר ענה לה ברוך: "מדוע שלא תרקמי את התמונה הזו על גבי אריג? תוכלי להסתכל עליה תוך כדי עבודה ולהרגיש כאילו את חיה בתוכה."
האם חשבה על מה שאמר לה וחיוך עלה על שפתיה. "אתה צודק. באמת אארוג את התמונה!"
למחרת היום קנתה חוטי משי בשלל צבעים, הציבה את הנול והתחילה בעבודה. היא ארגה בהתמדה יום אחר יום וחודש אחר חודש והזניחה את כל האריגים האחרים. לם ולטואי היו מאוד לא מרוצים. למען האמת, הם אפילו ניסו להניא אותה מהחלטתה ולהרחיק אותה מהנול.
"אמא, את אורגת כל היום כולו, אבל כבר חודשים שלמים שלא מכרת אפילו פיסת אריג אחת ואנחנו חיים ממכירת עצים שחטבנו ביער. זו עבודה קשה ומעייפת ואין לנו כוח יותר!"
לג'ה היה היחידי שיצא להגנתה.
"תשמעו," אמר להם, "אני לוקח על עצמי את כל עבודת החטיבה בתנאי שתעזבו אותה לנפשה. אינכם רואים: אם היא לא תארוג את התמונה היא פשוט תמות מרוב אכזבה."
"בסדר, אם זה מה שאתה רוצה!"
ומאותו יום והלאה התפרנסה כל המשפחה ממכירת העצים שחטב לג'ה. קל זה לא היה. הוא נאלץ לעבוד עבודת פרך כדי לספק את הכמות הדרושה, אבל האם המשיכה לארוג. היא ארגה יום ולילה וכמעט שלא ישנה. כדי להרוויח זמן האירה את החדר במשך הלילה באבוקות עשויות מעץ אורן. האבוקות העלו עשן רב וגרמו לעיניה לדמוע, אך היא המשיכה בעבודה. הדמעות נטפו על האריג והיא רקמה אותן לנהרות בהירים ולבריכות דגים קטנות. חלפו שנתיים. מרוב מאמץ האדימו עיניה והתנפחו. לא דמעות נשרו עכשיו מעיניה כי אם נטפי דם והיא רקמה אותם לשמש לוהטת ולפרחי אודם.
היא ארגה וארגה ובתום השנה השלישית נשלמה המלאכה. ואיזו מלאכה! מעולם לא נראתה בצ'ואנג מלאכת מחשבת דומה לאותה פיסת אריג רקומה.
האם יישרה את גווה הכפוף ומחתה את עיניה המוצפות בדם. שפתיה נפשקו בחיוך והחיוך הפך לצחוק מלא שמחה. כל בני הבית התאספו להביט באריג שהוצג בחוץ ונחשף בפעם הראשונה לאור השמש.
ואז לפתע נשבה רוח מערבית עזה, אחזה באריג ונשאה אותו אל מרחבי הרקיע. הלאה הלאה נישא האריג כמו עפיפון ענקי אל ההרים שבמזרח. הטנפו רדפה אחריו בניסיון נואש לתופסו כשהיא מניפה את זרועותיה וצועקת בקול, אך האריג נסחף ברוח העזה ונעלם בפאתי מזרח. האם המיואשת נפלה מתעלפת סמוך לפתח הבית ושלושת הבנים נשאוה פנימה והניחוה על משכבה. הם נתנו לה ללגום מעט מרק זנגביל ולאחר זמן מה היא שבה אט אט לאיתנה.
"לם בני הבכור, צא לדרך מזרחה והשב לי את האריג שלי. בלעדיו לא אוכל להמשיך ולחיות!" אלה היו המלים הראשונות שדובבו שפתיה כאשר שבה לאיתנה.
לם נד בראשו. הוא נעל את סנדלי הקש שלו ויצא לדרך. חודש תמים עשה דרכו מזרחה עד בואו אל מעבר הרים נישא. שם ניצבה בקתת אבן וסמוך לה, בצדה הימני עמד סוס עשוי אבן אף הוא. פיו של הסוס היה פעור, כאילו ביקש לנגוס בשיח פטל עמוס פרי אדמדם שניצב מולו. לפני הבית ישבה אשה זקנה כסופת שער.
"לאן פניך מועדות, בני?"
"אני מחפש פיסת אריג צ'ואנג רקום שהרוח נשאה והסיעה אותו מזרחה. אמא ארגה אותו במשך שלוש שנים והיא מדוכאת מאוד בגלל האבדה."
"הפיות מהר השמש הן שגזלו ממנה את האריג שלה" אמרה לו הזקנה, "הוא כה יפה עד שברצונן להעתיק ממנו דוגמאות אל אריגיהן שלהן. אבל הדרך לשם קשה ומסוכנת: ראשית עליך לעקור שתים משיניך ולשים אותן בפיו של סוס האבן. אם תעשה זאת, יהפוך הסוס לסוס בשר ודם וינגוס בשיח הפטל. או אז תוכל לעלות על גבו והוא יקח אותך אל הר השמש. אך תחילה יהיה עליך לחצות את הרי הלהבות שאדמתם בוערת ללא הרף. כאשר יחצה סוסך את הלהבות תצטרך לשאת את החום הלוהט בשיניים חשוקות. אם תוציא מפיך ולו גם תלונה אחת, תישרף לאפר ו..."
מפניו של לם אזל הדם והוא חש בשיניו. גופו הצטמרר נגד רצונו.
"מילא", אמרה הזקנה כשהיא צוחקת, "אני חוששת שלא תצלח כל כך למשימה. אולי מוטב שתיקח מידי קופסת ברזל קטנה זו המלאה זהב טהור. תוכל לשוב אתה לביתך ולחיות באושר."
"כן" אמר לם "אני חושב שאת צודקת." והוא לקח ממנה את הקופסא ופנה לשוב לביתו. 'אוכל לחיות יפה מאוד עם כל הזהב הזה', חשב בדרכו, 'אבל אם אחלוק אותו עם אמי ואחי לא ישאר לי הרבה'. הוא העדיף על כן ללכת אל העיר הגדולה ולחפש שם את מזלו מאשר לשוב לביתו.
הימים נקפו. לם לא חזר והטנדו הלכה ונחלשה מיום ליום.
"לטואי" אמרה יום אחד לבנה השני, "לך אתה מזרחה ונסה להשיב לי את האריג שלי. זהו עניין של חיים ומוות עבורי!"
"כן אמא." הוא נטל את סנדליו ומקלו ויצא לדרך. חודש אחר כך הגיע גם הוא לבקתת האבן שבמעבר ההרים ופגש בזקנה.
"לאן זה תלך, בני?"
"מזרחה. למצוא את אריג צ'ואנג שארגה אמי שלוש שנים תמימות ואשר נחטף בידי הרוח."
"הפיות מהר השמש, הן שגזלו את האריג. אם תעקור שתים משיניך ותניח אותן בפיו של סוס האבן שלי, תוכל לרכוב עליו ולהגיע לשם. תחילה יהיה עליך לחלוף על פני הרי האש והלהבות ילחכו את גופך. אחר כך תצטרך לעבור מעל ים הקרח הסוער והקור יחדור עד לשד עצמותיך. אם ירעד גופך, או אם תשמיע אנחה, תיפול למים וזה יהיה סופך..."
לטואי קימט את מצחו. רק המחשבה על מה שצפוי לו בדרך גרמה לו צמרמורת שהרעידה את כל גופו.
"לא" צחקה הזקנה, "ללא קורצת מן החומר המתאים. מוטב שתיקח ממני קופסת ברזל קטנה זו המלאה זהב טהור. תוכל להתפרנס ממנה בכבוד יחד עם כל בני משפחתך.
לטואי קיבל את ההצעה בחפץ לב, נטל את הקופסה והפך פניו לחזור לביתו. 'זהו הון נכבד' אמר לעצמו 'אבל אם אצטרך לחלוק אותו עם אמי ואחי, לא יוותר ממנו הרבה. מוטב שאקח אותו כולו לעצמי.' גם הוא כאחיו שם פניו אל העיר הגדולה ולא שב לביתו.
הטנפו חיכתה לו עד בוש. היא הלכה ורזתה מיום ליום. שעות על גבי שעות הייתה יושבת בפתח הבית, צופה מזרחה ובוכה. מרוב בכי חדלו עיניה המאומצות לראות והיא הייתה לעיוורת.
"אמא" אמר לה לג'ה באחד הימים, "משהו קרה לשני אחי. הניחי לי לצאת ולחפש את האריג. אני אביא לך אותו."
"טוב, בני. רק שמור על עצמך. השכנים ידאגו לי בזמן שתעדר."
לג'ה נעל את סנדלי הקש שלו, זקף קומתו ובצעדים מהירים ורחבים עשה דרכו מזרחה. שבועיים בלבד נדרשו לו כדי להגיע למעבר ההרים. הזקנה חכתה לו בפתח הבקתה.
"בני, אחיך היו כאן וקיבלו ממני, איש איש קופסת ברזל מלאה זהב טהור. גם אתה תוכל לקבל קופסה כזו אם תרצה."
"לא. אני חייב להחזיר את האריג ויהי מה!"
הסבריה של הזקנה לא הרתיעו אותו. ללא היסוס עקר שתים משיניו ושם אותן בפיו של הסוס. הסוס התנער, נגס בשיח הפטל, ולג'ה עלה על גבו ואחז במושכות. הסוס הרים ראשו, צהל בקול והחל לדהור מזרחה. שלושה ימים אחר כך הגיעו השנים להר הלהבות. לשונות אש אדומות התנשאו לקראתו וצרבו את בשרו. לג'ה נצמד לגב הסוס וחשק את שיניו. משחלף על פני הר הלהבות נגלה לעיניו ים הקרח. גלים מקציפים של מים קרים עם רסיסי קרח ניתזו עליו. הוא חש איך כל גופו הולך וקופא, אך גם הקור הנורא לא מילט אנחה מפיו. לבסוף לאחר שחש כי עוד רגע יכרע תחתיו ויתעלף, העבירו הסוס אל מעבר לים הקרח. השמש הזורחת מסכה חמימות באבריו הצוננים ועד מהרה חדל לג'ה לרעוד וכוחותיו שבו אליו. מתוך טירה נהדרת על פסגת ההר שלפניו נשמעו צחקוקים עליזים וקולות זמרה של נערות. לג'ה לחץ את עקביו אל סוסו, והסוס נענה לו ובאפס זמן נישא כסער במעלה ההר והביאו עד לפתח הטירה.
לג'ה זינק מגב סוסו ומיהר להיכנס אל הבית. אולם גדול נגלה לעיניו ובו המון פיות יפיפיות שישבו ורקמו. במרכז האולם היה מונח אריג הצ'ואנג של אמו, והפיות העתיקו ממנו דוגמאות לרקמתן.
כאשר פרץ פנימה חדלו כל הפיות ממלאכתן והביטו בו נסערות.
"גזלתן את האריג של אמי!" אמר להן לג'ה "ואני באתי להחזירו."
"טוב ויפה" השיבה לו אחת מן הפיות, "אנו נסיים הלילה להעתיק ממנו את הדוגמאות שרצינו, ואתה תוכל לקחת אותו אתך מחר בבוקר. האם תסכים לתת לנו ארכה קצרה זו ולהיות אורחנו עד מחר?"
לג'ה נענה להצעה. הפיות הביאו לו פירות נפלאים למאכל והוא אכל אותם ברעבתנות. הוא היה כה מותש עד שלאחר שעה קלה פשוט נרדם בכיסאו ושקע בשינה
עמוקה.
כאשר שקעה השמש תלו הפיות במרכז האולם פנינה גדולה שנצצה והאירה כמו מנורה, כדי שתוכלנה להמשיך במלאכתן גם בלילה. אחת מן הפיות לבשה בגד אדום שהלם אותה מאוד. הייתה זו פייה צעירה ויפת תואר וניכר בה שהיא נבונה וזריזת אצבעות. היא הייתה הראשונה שסיימה את מלאכתה. היא ניגשה אל האריג של הטנפו ונוכחה לדעת שמלאכת הרקמה הייתה עדינה ומלאת חים הרבה יותר מזו של הפיות: השמש האדומה והזוהרת, בריכות המים הצלולות כמו גביש, הפרחים שנראה היה כאילו הם מתנודדים ברוח הקלה ועדרי הצאן והבקר שהיו מלאי חיים. כל אלה עוררו את הערצתה של הפייה.
'כמה נפלא היה' לחשה לעצמה 'לו יכולתי לחיות בתוך האריג הזה.' ומכיוון שיתר הפיות טרם סיימו את מלאכתן, נטלה הפייה חוטים צבעוניים ורקמה בתוך האריג של הטנפו את עצמה ניצבת על שפת הבריכה ומתבוננת במרבד הפרחים האדומים.
כאשר התעורר לג'ה משנתו כבר עלה עמוד השחר. הפיות סיימו מלאכתן זה מכבר ושכבו לישון במטותיהן. מתחת לפנינה הנוצצת היה מוטל האריג של אמו. 'מה אעשה אם יסרבו להחזיר לי את האריג וירצו להמשיך ולהחזיק בו?' חלפה מחשבה בראשו, 'מוטב שאצא לדרך ולא אתעכב עוד. אמי היקרה בודאי חולה מרוב געגועים וצפייה.'
הוא נטל על כן את האריג, קיפל אותו בזהירות והצפינו על לוח לבו. בצעדים מאוששים יצא החוצה, זינק על גב סוסו ודרבן אותו לדהרה עזה. קלופ, קלופ, קלופ... סוס האבן נישא בדהרה לאור השחר העולה. שוב היה עליו לצלוח את ים הקרח ואת הרי הלהבות, אבל גם לתלאה הזו בא סוף סוף הקץ והוא מצא עצמו במעבר ההרים.
שם ציפתה לו הזקנה וחיוך על שפתיה: "ברוך בואך, בני. רד מעל הסוס והנפש."
הזקנה ניגשה אל הסוס וחילצה מפיו את שתי שיניו של לג'ה והסוס חזר והיה לסוס אבן הפוער פיו מול שיח הפטל. הזקנה החזירה את השיניים לפיו של לג'ה ומסרה לו זוג נעליים עשויות מעור צבי. "חוש לביתך, לג'ה, והבא את האריג לאמך בטרם תגווע!"
לג'ה נעל את נעלי הפלא ובשבריר שניה מצא עצמו לפני פתח הבית. האם שכבה על משכבה חלשה וחסרת אונים, כמו ערימת נעורת חסרת חיים. דומה היה שהיא גוועת.
"אמא, אמא!" לג'ה גחן על מיטתה, הוציא את האריג שהיה מונח על חזהו ופרש אותו על פניה. האור שבקע מן האריג היה כה עז עד שמאור עיניה שב אליה באחת. היא קמה ממשכבה, ניצבה על רגליה ועיניה הבריקו באושר למראה האריג שכה אהבה. ושעמלה עליו שלוש שנים משנות חייה.
"הו בני, בני הצעיר!" קראה "החדר כאן אפל מדי. בוא ונוציא את האריג החוצה אל אור השמש."
האם ובנה אחזו בשני קצות האריג, הוציאוהו החוצה ופרשו אותו בידים אוהבות על פני האדמה. והנה - פלא על גבי פלא: רוח קלה אחזה באריג ופרשה אותו עוד ועוד עד אין שעור, והאריג הלך והתרחב עד שכיסה את כל הארץ. הבקתה הדלה שגרו בה, נעלמה אף היא בתוך האריג ובמקומה התנוסס בנין אבן מפואר ולצדו בתים רבים נוספים, מטעים וכרי מרעה בדיוק כפי שנרקמו על גבי האריג.
לפתע הבחינה הטנפו בנערה באדום ניצבת ליד הבריכה הזכה ומתבוננת בפרחי האודם. הייתה זו הפייה שרקמה את דמות עצמה אל תוך האריג.
"ברוך בואך" אמרה לה האם "הצטרפי אלינו וגורי במחיצתנו. יש לנו עתה בית גדול ורחב ידים."
גם את השכנים שדאגו לכל מחסורה וסעדו אותה בחולייה, הזמינה הטנפו לגור בארץ רקמתה. לג'ה נשא לאשה את הנערה באדום ושנים של אושר נכונו להם.
ומה עוד נותר לי לספר לכם? יום אחד הגיעו לשערי המדינה היפיפייה שני פושטי יד. היו אלה לטואי ולם שבזבזו את הכסף שקיבלו מן הזקנה ועתה ירדו לשפל המדרגה. כאשר ראו את האם, את לג'ה ואת רעייתו יפת התואר חפרו פניהם מבושה. הם לא העזו להיכנס מבעד לשער. הם נטלו את מקלות נדודיהם ואת צרורותיהם הדלים וחמקו משם באין רואה ושוב לא נראו עוד.
ממש בתחילתו של הזמן עשה עורב את העולם. עורב היה גם אל וגם ציפור שבתוכה אדם. לאחר שעורב ברא כל דבר, הוא החליט להישאר על פני האדמה. הוא אהב את בני האדם ואת החיות. הוא היה סקרן ורצה לדעת כל מה שניתן היה לדעת על אודותם. אף על פי שעשה את העולם, הוא לא ידע כל דבר שניתן היה לדעת עליו.
עורב אהב לחתור בקייק שלו אל מרחבי הים. יום אחד ראה עורב לוויתן גדול. הוא אמר: "תמהני איך נראית כרסו של הלוויתן מבפנים."
עורב חיכה עד שהלוויתן פיהק. כאשר היה פיו פעור לרווחה, חתר עורב ישר פנימה. הוא קשר את הקייק שלו לאחת משיניו של הלוויתן והתחיל ללכת אל מעמקי גופו של הלוויתן. פיו של הלוויתן נסגר מאחוריו וחשיכה השתררה. עורב שמע קול שדמה לקולו של תוף או של רעם מרוחק. הוא צעד עד שהגיע לכרסו של הלוויתן. העצמות הלבנות של צלעות הלוויתן התרוממו סביבו כמו עמודי שנהב.
באמצע בטנו של הלוויתן ראה עורב נערה יפיפייה רוקדת. לרגליה ולידיה היו מחוברים מיתרים שנמתחו אל לבו של הלוויתן. עורב חשב: "היא כל כך יפה. הייתי רוצה להוציא אותה מתוך הלוויתן הזה ולשאת אותה לאשה."
הוא פנה אליה על כן בדברים: "אני עורב. אני עשיתי את העולם. האם תבואי אתי אל העולם ותהיי לי לאשה?"
הנערה השיבה: "עורב, אינני יכולה לעזוב את הלוויתן. אני הנני הלב והנשמה של הלוויתן. אבל אם רצונך להישאר כאן ולארח לי לחברה, יגרום לי הדבר לחוש מאושרת."
עורב השליך אחורה את מקורו בחושפו את פניו האנושיות. הוא גלגל אחורה את כנפיו וישב כשידיו על ברכיו. הוא צפה בנערה בעת שחוללה.
כאשר רקדה במהירות, דאה הלוויתן במים. כאשר האטה את מחולה צף הלוויתן נינוח. עד מהרה החלה הנערה להאט את ריקודה עד שעצרה מנוע ועיניה נעצמו. עורב חש רוח קרירה מן העולם נושבת מבעד לקילוח המים של הלוויתן. הוא שב והרהר באפשרות לקחת את הנערה אתו אל העולם. הוא חש תשוקה אנושית ושכח את מה שאמרה לו.
עורב שב ומשך את מקורו על פניו וכיסה את זרועותיו עם כנפיו. הוא אחז בחוזקה בנערה. הוא שמע את המיתרים פוקעים בעת שעף אתה אל מחוץ ללוויתן מעלה מעלה אל השמים.
כאשר עף שמע עורב את הלוויתן נחבט תחתיו באוקיינוס. הוא צפה כיצד מטילים הגלים את גופו של הלוויתן על החוף. הלוויתן היה מת והנערה שבזרועותיו נעשתה קטנה יותר ויותר עד אשר נעלמה.
עורב נוכח לדעת שלכל דבר חי יש לב ונשמה וכל דבר בעולם נולד ומת. צער גדול תקף אותו. הוא היה כה עצוב עד שנחת על החול לצד גופו של הלוויתן. הוא בכה שבועות על גבי שבועות, ואז החל לרקוד. הוא רקד שבועות על גבי שבועות ואז החל לשיר. הוא שר שבועות על גבי שבועות עד ששקט לבו. או אז עף עורב חזרה אל השמיים.
הוא הבטיח לבני אנוש ולחיות שהוא יחזור וישוב תמיד אל העולם הזה כל זמן שאנחנו נדאג איש לרעהו ונבין שכל דבר בעולם חי ומת ולכל יצור אנושי ולכל חיה יש לב ונשמה. דמעותיו של עורב היו הדמעות הראשונות. ריקודו ושירת העצב והריפוי שלו היו הריקוד הראשון והשיר הראשון.
בליל שלג חורפי שבה חבורת הפייאנה ממסע ציד, ובחצות הלילה שמעו הם קול נקישה על דלתם, ושם בפתח ניצבה אשה פרועה למראה ומכוערת, ושערה משתלשל עד עקביה. היא ניגשה למקום משכבו של פין וביקשה ממנו שיניח לה להיכנס מתחת לשולי שמיכתו. אך בראותו אותה כה מוזרה ומכוערת ומראה כה פרוע, סרב לעשות כן. היא צעקה בקול ואז ניגשה למשכבו של אויסין וביקשה ממנו כי ייתן לה מחסה תחת שולי שמיכתו. אך אויסין סרב אף הוא. ושוב זעקה האשה זעקה גדולה ומרה והמשיכה הלאה למקום בו שכב דיארמייד.
"הנח לי להיכנס" אמרה, "תחת שולי שמיכתך."
דיארמייד הביט בה ואמר: "את מוזרה למראה, פרועה ומכוערת, ושיערך גולש עד עקביך, אך עם כל זאת בואי אלי."
היא נכנסה על כן אל מתחת לשולי שמיכתו.
"הו דיארמייד," אמרה לו אז, "נדדתי על פני ים ואוקיינוס במשך שבע שנים, וכל אותה עת לא מצאתי מחסה בשום לילה עד ללילה הזה. קרב אותי עתה אל האש שבאח כדי שאחם את עצמי."
הנה כי כן קרב אותה דיארמייד אל האח, וכל בני הפיאנה שהיו ישובים שם נסו משם בראותם את גודל כיעורה ואת מראה האיום.
לא חלפה עת רבה מרגע שקרבה היא לאח והנה פצתה היא את פיה ואמרה: "הנח לי עתה להתכנס עמך יחדיו תחת חום שמיכתך."
"מרבה את לדרוש." אמר דיארמייד, "תחילה ביקשת רק לשכב תחת שולי השמיכה, ואז קרבת ובאת אל האח, ועתה מתאווה את להחם גופך בגופי תחת שמיכתי. אך עם כל זאת יכולה את לבוא."
היא נכנסה על כן אל מתחת לשמיכתו, והוא הותיר קפל שמיכה בינו לבינה, אך לא חלף זמן רב והוא הביט בה, ומה שנגלה לעיניו היה נערה צעירה יפת תואר שוכבת לצידו שקועה בשינה.
הוא קרא לכל יתר בני החבורה ואמר להם: "כלום אין זו האשה היפה ביותר שנראתה אי פעם?"
"אכן כזו היא." אמרו, והם שבו וכיסוה ולא העירוה משנתה.
אך לאחר זמן מה חגה הנערה על משכבה ואמרה: "האם עודך ער, דיארמייד?"
"עודני ער." השיב לה.
"היכן מבקש היית לראות ניצב את הבית המושלם ביותר שנבנה אי פעם?" שאלה.
"שם למעלה במעלה הגבעה, לו הייתה הבחירה בידי." השיב לה, ואז שקע בשינה.
ועת עלה השחר נכנסו לבית שניים מאנשי הפיאנה וסיפרו שאך זה עתה נגלה לעיניהם בית גדול במעלה הגבעה במקום שקודם לכן לא היה בו שום בית.
"התעורר וקום על רגליך, דיארמייד." אמרה אז האשה המוזרה, "אל תמשיך להשתרך על משכבך, ותחת זאת מהר ועלה למעלה אל ביתך ותלה בו את מבטך."
הוא הציץ על כן החוצה וראה את הבית הגדול שניצב שם מוכן למענו, ואז אמר: "אלך לשם אם תצטרפי אלי."
"זאת אכן אעשה," אמרה, "אם תבטיח לי שלא להזכיר לי שלוש פעמים איך נראיתי בעת שנגליתי לך לראשונה."
"לעולם לא אומר לך כזאת." אמר דיארמייד.
אל הבית עלו הם אז, והוא היה מוכן לקראתם עם מזון ומשרתים, וכל דבר שאך ביקשו לעצמם.
שלושה ימים שהו שם וככלות שלושת הימים אמרה לו: "עתיד אתה להתעצב אל לבך על שום שנמצא אתה הרחק ממרעיך, חבורת הפיאנה."
"אינני עצב כלל." השיב דיארמייד.
"מוטב לך לשוב אליהם, ומזונך ומשקך לא יפלו בטיבם ממה שהם כעת." אמרה לו.
"ומי ישגיח על כלבת הצייד שלי ושלושת גוריה, אם אלך?" שאל דיארמייד.
"אל תחשוש להם." השיבה.
וכשומעו זאת, נפרד ממנה וחזר אל הפיאנה, וקבלת פנים נאה ציפתה לו, אך עם כל זאת לא היו הם כה מרוצים והם קינאו בו במידת מה, בדיארמייד, על שזכה לאותה בית גדול ולאהבתה של האשה שהם עצמם דחו.
והנה, אשר לאשה – זמן לא רב לאחר שהלך דיארמייד לדרכו, יצאה היא החוצה לשעה קלה, ושם ראתה היא את פין, בנו של קוֹמְהֵיְיל, צועד לקראתה, והיא ברכה אותו לשלום.
"זו אשר אני מבקש ממך, אחד הגורים של כלבת הצייד של דיארמייד."
"אין זו בקשה גדולה לבקש," השיבה לו, "בחר לך מביניהם כל גור שתבחר ותוכל לקחתו עמך."
הוא נטל על כן אחד מהגורים ונשא אותו עמו.
עם רדת הלילה שב דיארמייד אל הבית, וכלבת הצייד שלו פגשה אותו על סף הבית והשמיעה קול יללה בראותה אותו. הוא הסתכל על הגורים, ונוכח לדעת שאחד מהם נעלם.
כעס תקף אותו והוא אמר אל האשה: "לו היית מעלה על דעתך כיצד נראית בשעה שהנחתי לך לבוא אלי, ושערך משתלשל עד עקביך, לא היית מוסרת את הגור."
"לא היה עליך לומר זאת, דיארמייד." אמרה לו.
"אני מבקש את סליחתך על שאמרתי זאת." השיב לה דיארמייד, והם סלחו זה לזה ובילו את הלילה בבית.
כשהאיר הבוקר שב דיאמיד אל מרעיו, ולאחר שעה קלה ראתה היא את אויסין צועד לקראתה. היא בירכה אותו לשלום והזמינה אותו להיכנס לבית, והוא אמר שיעשה זאת אם תיאות לבקשתו, ומה היה הדבר שביקש אם לא אחד מן הגורים של כלבת הצייד.
היא נתנה לו על כן אחד מן הגורים הנותרים, והוא נשאו עמו. וכששב דיארמייד באותו לילה, פגשה אותו כלבת הצייד והיא יללה פעמיים. והוא ידע שגור נוסף מגוריה נעלם ואמר לכלבה ולאשה שניצבה שם: "לו הייתה זוכרת כיצד נראתה בעת שבאה אלי, היא לא הייתה מניחה לגור להילקח מכאן."
ביום הבא הלך הוא שוב אל חבורת הפיאנה ולאחר שהלך ראתה האשה את קאוליט צועד לקראתה, והוא לא הסכים לקבל מידה משקה בטרם תבטיח לו את הגור שנותר, כמו שנהגה בכל האחרים.
וכששב דיארמייד באותו לילה, פגשה אותו כלבת הצייד והשמיע שלוש יללות; האיומות ביותר שנשמעו אי פעם. חרון עז תקף אותו בראותו שכל הגורים נעלמו ואינם, והוא אמר בפעם השלישית: "לו הייתה האשה הזו זוכרת כיצד נראתה כאשר מצאתיה, ושערה משתלשל מטה עד עקביה, לא הייתה מניחה לגור להיעלם."
"הו דיארמייד, מה חושב אתה שיקרה לאחר שאמרת זאת?" אמרה.
הוא ביקש אז את סליחתה וחשב להיכנס אל הבית, אך באותו רגע נעלם הבית ועמו גם האשה, ועל האדמה הערומה התעורר הוא ביום המחרת. צער תעז תקף אותו אזי, והוא גמר אומר בנפשו כי יחפש אותה בכל מקום עד אשר ישוב וימצאנה.
הוא יצא על כן לדרך ועבר בעמקים הנידחים והדבר הראשון שראה היה כלבת הצייד שלו שוכבת מתה. הוא העמיס אותה על שכמו בשל אהבתו אליה שכן לבו לא מלאו לעוזבה שם. ולאחר זמן מה פגש ברועה בקר ושאל אותו אם ראה אשה עוברת בדרך.
"ראיתי אשה עוברת כאן בבוקר יום אתמול והיא צעדה במהירות." השיב רועה הבקר.
"לאן היו מועדות פניה?" שאל דיארמייד.
"היא צעדה במורד השביל הזה היורד אל הגדה, ושוב לא שבתי לראותה." אמר.
הוא המשיך על כן בשביל היורד אל הגדה עד אשר לא יכול היה יותר להמשיך, ואז ראה ספינה. והוא נשען על כת חניתו ובדילוג קליל עלה עליה, והספינה המשיכה הלאה בדרכה עד בואה ליבשה, ואז ירד ממנה, שכב למרגלות גבעה אחת ושקע בשינה.
וכאשר התעורר שוב לא נראתה הספינה.
"חבל שנתקעתי כאן," אמר, "שכן איני רואה כל דרך לשוב ולצאת."
אך לאחר שעה קלה ראה סירה קרבה, ואיש משיט אותה, והוא ירד למטה ונכנס אל הסירה והביא עמו את כלבת הצייד. והסירה הפליגה על פני הים, ואז המשיכה מטה וצללה לתוכו. ודיארמייד, בצללו עמה מצא עצמו על פני מישור והוא צעד עליו, ולא עת רבה חלפה והנה ראה טיפת דם. הוא נטל אותה עמו בתוך מפית. "כלבת הצייד איבדה זאת." אמר, ולאחר שעה קלה שב ומצא טיפה נוספת ובעקבותיה עוד אחת, ואת כולן הניח במפית שלו. ולאחר מכן ראה אשה מלקטת קנים בבהילות כאילו יצאה מדעתה.
הוא פסע לקראתה ושאל אותה מה חדשות בפיה.
"לא אוכל להשיב לך בטרם אאסוף את הקנים." אמרה.
"אמרי לי אותן בעודך מלקטת אותם," אמר דיארמייד.
"אני נחפזת מאוד." השיבה.
"מהו המקום שאנו נמצאים בו?" שאל דיארמייד.
"זוהי ממלכת תחת-גל, הארץ שמתחת לגלים." אמרה היא.
"ואיזה שימוש תעשי בקנים לאחר שתסיימי ללקטם?"
"בתו של מלך תחת-גל שבה לביתה." אמרה, "שבע שנים שרויה הייתה תחת כישוף ועתה היא חולה אנושה, וכל הרופאים נאספו יחדיו ואיש מהם אינו יכול להיטיב את מצבה. ומשכב קנים הוא הדבר שהיא חושבת אותו כמועיל ביותר לבריאותה."
"כלום תראי לי היכן היא בת המלך?" אמר דיארמייד.
"אעשה זאת." השיבה האשה, "אני אניח אותך בתוך צרור הקנים, אכרוך את הקנים מתחתיך ומעליך ואשא אותך אליה על גבי."
"זהו דבר שאין בידך לעשות." אמר דיארמייד.
אך היא שמה את הקנים סביבו והעמיסה אותו על גבה, וכאשר הגיעה אל חדרה של הנסיכה, שמטה את הצרור למרגלותיה.
"הו צא וקרב אלי." אמרה בתו של מלך תחת-גל, ודיארמייד קרב ובא אליה, והם אחזו איש ביד רעותו ועלזו בשמחת הפגישה.
"שלושה חלקים ממחלתי הִרפו ממני עתה." והיא הוסיפה ואמרה: "אך טרם החלמתי, כיוון שבכל פעם שחשבתי עליך, דיארמייד, בעת מסעי, איבדתי טיפת דם מלבי."
"שלוש טיפות דמך צרורות הן כאן במפית שבידי." אמר דיארמייד.
"הן לא יועילו לי כיוון שאין בידי את הדבר שאני רוצה בו יותר מכל דבר אחר בעולם, וזה הדבר שלעולם לא אזכה להשיגו." אמרה.
"מהו הדבר?" שאל דיארמייד.
"זהו דבר שלעולם לא תשיגו, לא אתה ולא שום אדם אחר בעולם," אמרה, "כיוון שכל מי שניסה להשיגו עד היום, נכשל."
"גם אם נמצא הוא בקצווי תבל, אשיג אותו למענך." אמר דיארמייד.
"אלו הן שלוש לגימות מן השיקוי הנמצא בספלו של מלך מַאג-אַן-יוֹנְגָנֵיְד, בערבת-הפלא", אמרה, "ואיש לא עלה ולא יעלה בידו להשיגן."
"אמרי לי היכן אוכל למצוא את הספל," אמר דיארמייד, "כיוון שאין איש עלי אדמות אשר יוכל למנוע בעדי מלהשיגו."
"ארץ זו שוכנת לא הרחק מגבול ממלכתו של אבי," אמרה, "אך נהר קטן חוצץ ביניהן, ויהיה עליך לשוט בספינה על הנהר הזה שנה ויום כשהרוח נושבת בגבך בטרם תגיע לערבת-הפלא."
דיארמייד שם אז לדרך פעמיו. הוא הגיע אל הנהר הקטן וחש בטוב בעודו מהלך על גדותיו, אך לא ראה דרך לצלוח אותו. אך לבסוף ראה ברנש אדמוני נמוך קומה ניצב באמצע הנהר.
"אתה נמצא בין המיצרים, דיארמייד, נכדו של דּוּיִבֶּן." אמר, "קרב הלום והנח רגלך על כף ידי, ואני אעביר אותך."
דיארמייד עשה כפי שהורה לו והניח את רגלו על כפו של הברנש האדמוני, והלה העביר אותו אל צדו השני של הנהר.
"הולך אתה אל מלך ערבת-הפלא, כדי לשאת משם את ספלו" אמר לו, "ואני עצמי אלך עמך."
הם המשיכו בדרכם עד בואם אל טירתו של המלך. ודיארמייד קרא בקול כי ישלח אליו את הספל או לחילופין ישלח אליו את לוחמיו להתמודד אתו.
לא הספל נשלח אליו כי אם שני גדודי לוחמים שכל אחד מהם מנה שמונה-מאות איש. ולאחר שלוש שעות לא נותר מהם אף לא אחד אשר יוכל לעמוד כנגדו. ואז נשלחו שני גדודים שכל אחד מהם מנה תשע-מאות לוחמים מעולים אף יותר, ולאחר ארבע שעות לא נותר מהם אף לא אחד אשר יוכל לעמוד כנגדו. ואז יצא המלך עצמו וניצב בשער הגדול ואמר: "מאין הגיע לכאן האיש אשר הביא חורבן על ממלכתי כולה?"
"זאת אומר לך," השיב, "אני הוא דיארמייד, מבני חבורת הפיאנה אשר באירלנד."
"חבל שלא שיגרת אלי שליח למסור לי זאת," אמר המלך, "שאז לא הייתי מגיר לשווא את דם לוחמי, שכן שבע שנים לפני בואך לעולם, נאמר בנבואה כי תבוא להשחיתם. ומהו הדבר שאתה מבקש ממני עתה?" שאל.
"ספל הרפואה מידך שלך, הוא הדבר אשר אותו אנוכי מבקש." אמר דיארמייד.
"איש לא קיבל אותו ממני חוץ ממך עצמך," אמר המלך, "אך אקל על עצמי אם אמסרנו לך, בין אם יש בו כוח ריפוי ובין אם אין."
או אז נתן מלך ערבת-הפלא את הספל לדיארמייד, והם נפרדו איש מרעהו. ודיארמייד המשיך בדרכו עד בואו של הנהר, וזה היה הרגע בו נתן דעתו על הברנש האדום, שנשכח ממנו בהיותו בחצר המלך. אך הוא ניצב שם לפניו ונשאו על כף ידו אל צדו השני של הנהר.
"יודע אני לאן מועדות פניך, דיארמייד." אמר, "הולך אתה לרפא את בתו של מלך תחת-גל, אשר לה מסורה אהבתך, ואני אתן לך את הסימנים אשר ינחוך אל הבאר שממנה תיקח את מי המרפא, וכאשר תגיע למקום מושבה של האשה, זה הדבר שיהיה עליך לעשותו: צק את המים אל הספל והוסף אליהם אחת מטיפות הדם ותן לה ללגום ממנו, וכך תעשה גם עם הטיפה השנייה והשלישית ומחלתה תחלוף כליל. אך יש דבר נוסף אשר יחלוף עמה," אמר, "והוא, אהבתך אליה."
"היא לא תחלוף ממני," אמר דיארמייד.
"אהבתך תחלוף ואיננה," אמר האיש, "ומוטב לך שלא תסתיר זאת, כיוון שהיא יודעת, והמלך יֵדע, שאינך הוגה בה יותר מאשר בכל אשה אחרת. ומלך תחת-גל יציע לך עושר רב על שריפאת אותה, אך אתה אל תבקש דבר מלבד ספינה אשר תשא אותך חזרה אל אירלנד. וכלום יודע אתה מי אני?" אמר.
"אינני יודע." השיב דיארמייד.
"אני הוא שליח מן העולם האחר," אמר, "ובאתי לעזרתך כיוון שלבך להוט לבוא לעזרת הזולת."
דיארמייד נהג על כן כפי שהוא הורה לו והביא את המים והספל וטיפות הדם אל האשה, והיא שתתה אותם, ובלגימה השלישית נרפאה כליל. וברגע שנרפאה, נעלמה אהבתו אליה, והוא הפנה לה עורף.
"הו דיארמייד," אמרה היא, "אהבתך אלי חלפה ואיננה."
"אכן כך הוא הדבר." השיב לה.
ואז מילאו צלילי מוסיקה את המקום כולו וחדלו הקינות, כיוון שבת המלך נרפאה. ואשר לדיארמייד – הוא לא הסכים לקבל שום גמול ולא אבה לשהות שם יותר. הוא רק ביקש ספינה שתביא אותו הביתה לאירלנד, אל פין וחבורת הפיאנה.
ספר יסופר שהיה פעם בכפר קטן נער צעיר, יתום מאביו ומאמו שהשכיר עצמו כרועה צאן לאחד מעשירי הכפר. בשכר עבודתו זו היה מקבל כל יום פת לחם חרבה להחיות את נפשו ומנה גדושה של מהלומות, קללות וחרפות.
שלוש שנים עבד הנער את העשיר על אף תגרת ידו הקשה, שכן אמר תמיד לנפשו כי זה הוא הרע במיעוטו ומי יודע מה יעלה בחלקו אם יתקומם ויחפש לו אדון אחר.
והנה אירע שבאחד הימים בהיותו רועה את צאנו, נרדם הנער מרוב רעב ועייפות. שעות אחדות ישן שנת ישרים וכשהקיץ משנתו נוכח לדעת כי העדר התפזר על פני כל השדה. החל הנער לאסוף את הצאן ולחרדתו הרבה גילה כי אחת הכבשים חסרה. שעה ארוכה חיפש אותה בין הגבעות. השמש כבר עמדה לשקוע והכבשה האבודה לא נמצאה.
הנער ידע שאם יעיז לשוב אל אדוניו ללא הכבשה, יפליא בו הלה את מכותיו, על כן חשש לחזור הביתה, אך באותה מידה גם חשש להישאר לבדו בלילה בשדה השמם.
עוד הוא תוהה בלבו מה עליו לעשות והנה הבחין במשהו מתנועע סמוך לקצה היער. ניגש הנער למקום ומצא שם זקן שישב סמוך לאחד העצים וסעד את לבו. כאשר ראה אותו הזקן הזמין אותו בתנועת יד להצטרף לארוחה, והנער שהיה רעב מאוד נענה בחפץ לב להזמנה.
שאל אותו הזקן: "מי אתה נערי, ומה מעשיך כאן סמוך ליער?"
סיפר לו הנער את סיפורו והזקן האזין לדבריו בתשומת לב ולבסוף אמר לו: "הודה לאלוהים שלא שכח אותך והביאך עד הלום!"
"מדוע?" שאל אותו הנער.
"ראה בני," אמר לו הזקן: "עד היום פסחת על שתי הסעיפים ולא ידעת אם לעזוב את אדוניך ולחפש את מזלך או להמשיך ולסבול בשקט. אבל עתה, משאבדה הכבשה וננעלה בפניך האפשרות לשוב לביתך, אין ברירה בידך אלא לצאת לדרך ולחפש את אושרך וברצון האלוהים גם תמצאנו."
אמר לו הנער: "אך לאן אלך וממה אתפרנס? מה אוכל ומה אשתה?"
הושיט לו הזקן תרמיל קטן ואמר לו: "ראה, בתוך התרמיל הזה יש אמתחת לחם וצפחת חלב. כל יום תיקח מהם ותאכל די שובעך והם יחזרו ויתמלאו מאליהם. אך בדבר אחד עליך להיזהר: לעולם אל תבזבז ללא תועלת אפילו פירור לחם או נטף חלב אחד, כי אז יאזל מקור מחיתך ולא יתחדש עוד. אך אם יקרה לך בדרכך אדם רעב או חיה צמאה, אל תהסס לחלוק אתם את מזונך. דבר זה הוא אך לרצון לפני האלוהים. בתחתית התרמיל תמצא עלה מקופל. שמור אותו מכל משמר ואם ייקרה בדרכך פלג מים או אגם, פרוש את העלה על פני המים והוא יהפוך לסירה. חצה בה את המכשול ואחר כך שוב וקפל את העלה והשב אותו לתרמיל.
שכב פה הלילה והחלף כוח ומחר עם שחר צא לדרך. התבונן אל מקום זריחת השמש ולשם תשים את פעמיך. בבוקר תראה את השמש לנגד עיניך ובערב תשקע השמש מאחורי גבך. שבע שנים תארך דרכך ומקץ שבע שנים תגיע להר גבוה ששיאו נושק לעננים ושם תמצא את אושרך."
סיים הזקן את דבריו, הניח את התרמיל בין ידיו של הנער ונעלם.
הנער חש עצמו כחולם, אך מתנתו של הזקן הייתה בידיו. הוא ישן ביער באותו לילה ולמחרת היום יצא לדרך. שבע שנים התמיד בדרכו ולא סר מן הנתיב. בבוקר ראה את השמש אל מול פניו ובערב שקעה מאחורי גבו. מכשולים רבים נקרו לו בדרכו – הרים ויערות אגמים ונהרות, אך הוא יכול להם. העלה המקופל סייע לו לחצות את הנהרות והאגמים, ואמתחת הפלאים סיפקה לו את כל צרכיו.
השנים חלפו ובתום השנה השביעית ראה מרחוק את ההר. שבעה ימים נוספים חלפו בטרם הגיע עד למרגלותיו ושם ישב לנוח ולצפות לבאות. יושב העלם ומתבונן בהר והנה הוא שומע קול שריקה ורחש חזק: נחש ענק שאורכו שתים עשרה אמות חלף על פניו ונעלם במעלה ההר. כעבור רגע גווע קול השריקה והשתררה דממה, אך לפתע שב והופר השקט: קול טפיפה חזק הגיע לאוזניו. מסתכל העלם ורואה צב ענק שגודלו כגודל סייח בן שנתיים מקרטע בדילוגים עזים וגם הוא חלף על פניו ונעלם במעלה ההר. עוד הוא תוהה על המראה המוזר והנה נשמע בשמים קול עז של משק כנפיים – נשר ענק חלף מעל ראשו ואברותיו הפרושות הסתירו את עין השמש, וגם הנשר נעלם עד מהרה מעיניו בין העננים האופפים את ההר.
שעה ארוכה ישב שם העלם והרהר במראות המופלאים שחזו עיניו והנה קרב ובא בתוך ענן אבק סוס שחור אביר, מהיר מאין כמוהו ועל גבו רוכב אדם שפניו מביעים סמכות.
עצר הזר את סוסו ופנה אליו בדברים: "אמור לי מי עבר כאן?"
"שלושה יצורים חלפו על פני." השיב לו העלם, "נחש ענק באורך שתים עשרה אמות, צב שגודלו כסייח בן שנתיים ונשר אדיר שהסתיר בכנפיו את עין השמש."
"עיניך לא הטעוך. השלושה הללו הם אויבי בנפש, ואתה תוכל להיות לי לעזר רב במלחמתי אתם. היכנס לשירותי ואני אגמול לך ביד רחבה."
"ומה תהיה עבודתי?"
"טפס על ההר ובוא לביתי הניצב סמוך לפסגתו ושם אורה לך את אשר עליך לעשות."
נתן לו העלם את הבטחתו. הזר עלה על גב סוסו ודהר משם והלאה ועד מהרה נעלם ואיננו, והעלם יצא לדרך והחל לטפס על ההר. שלושה ימים ארכה לו הדרך וביום השלישי הגיע לפסגת ההר ושם ראה בית גדול ובפתחו ניצב אדוניו החדש.
"את הנחש והצב עלה בידי להכות ולהרוג" אמר האדון, "אך הנשר הצליח להימלט מידי."
הוא הראה לו את כל חדרי הבית ולבסוף הובילו אל מרתף גדול חצוב בסלע ונעול בשלוש דלתות ברזל כבירות.
"בתוך המרתף הזה" הסביר לו האדון, "קשורים שלושת כלבי השאול והם מבקשים לצאת לחופשי וחופרים כל הזמן מתחת לדלתות. אם יצליח אחד מהם להימלט מכלאו, לא נוכל לעצור בעד השנים האחרים לצאת אף הם, ואם ישתחררו שלושתם ישמידו את העולם כולו ויקיץ עליו הקץ!
תפקידך יהיה להשגיח עליהם ולמנוע מבעדם לצאת. ועכשיו בוא עמי ואראה לך כיצד."
האדון הוביל את משרתו החדש אל הר ענק שהיה בנוי כולו מגושי אבן כבירים. לא הר טבעי היה זה, מעשה ידי אלוהים כי אם הר מלאכותי שבני אדם ערמו אותו ברוב עמל.
"את האבנים האלה" הסביר האיש, "ערמו כאן כדי לחסום את דרכם של הכלבים. בכל פעם שיעלה בידו של אחד הכלבים לחפור חור מתחת לדלתות יהיה עליך להסיע לשם אחד מן הסלעים הכבירים הללו ולחסום בו את הפתח."
משם לקח אותו האדון אל הרפת ושם ניצבו מאה פרים שחורים שלכל אחד מהם שבע קרניים על ראשו. "הפרים הללו יסייעו בידך להוביל את האבנים. רתום ששה מהם אל העגלה ובכלי המפץ הזה שאני מוסר בידך תיגע באבן והיא תתגלגל מאליה ותעלה על העגלה. עבודתך אינה קשה אם כך, אך יהיה עליך לפקוח את עיניך ולהשגיח היטב. שלוש פעמים כל יום ופעם אחת בלילה תבדוק את מצב הדלתות כדי שלא יתחולל אסון."
תוך זמן קצר למד העלם את משימותיו והכל התנהל כשורה. מיטב המאכלים והמשקאות ניתנו לו יום יום והוא צבר כסף רב חלף עבודתו. שנים או שלושה חודשים חלפו עד אשר עלה בידי הכלבים לחפור חור מתחת לדלת שהיה מספיק גדול לשרבב מתוכו את קצה חוטמם, אבל הוא מיהר לחסום אותו באבן מן ההר והכלבים נאלצו לשוב ולחפור מחדש.
שנים אחדות חלפו בדרך זו. המלאכה לא הייתה קשה והשכר גבוה, אך הזמן מאן לחלוף. האדון היה מבלה בשינה ימים ושבועות, והמשרת לא ראה נפש חיה ימים וחודשים וחש שאם לא ישוב לחברת בני אדם ישתגע מרוב בדידות.
יום אחד בשעה שהאדון היה שקוע כרגיל בשינה שנמשכה כבר שבעה ימים ושבעה לילות, שמע העלם קול משק כנפיים עז והנשר האדיר שראה אותו ביום בואו אל ההר, נחת לרגליו.
"שוטה אתה" אמר לו הנשר "בבזבזך כאן את חייך ללא תועלת. מה בצע לך במזון טוב ומה תעשה בכל האוצרות שצברת אם אין אתה נמצא בין אנשים? עצתי לך: קח את הסוס השחור של אדוניך העמס עליו את צרור כספך ורכב לדרכך עד בואך אל חברת בני אדם, אך שים לבך – עליך לקשור את הסוס בשרשרת ברזל שאם לא כן ימלט הסוס ויחזור אל בעליו והלה ישיגך על נקלה וישיבך לכאן. בלעדי הסוס לא יוכל להרחיק לכת מכאן."
"ומי ישמור על הכלבים פה אם אלך בזמן שבעל הבית ישן?"
"שוטה שבעולם," השיב הנשר, "האם אינך מבין שאלוהים יצר אותו לתפקיד הזה, לשמור על כלבי התופת? רק מעצלות הוא ישן שבעה שבועות רצופים. אם לא יהיה לו משרת שיעשה את מלאכתו, יקיץ משנתו ויעשה את העבודה במו ידיו!"
שמע העלם לדברי הנשר, אכף את הסוס השחור, נטל את צרור כספו ורכב משם מהלאה. הוא לא הספיק להתרחק מרחק רב והנה שמע מאחוריו את קולו הרועם של בעל הבית: "עמוד, עמוד. קח לך את הכסף אך השב לי את סוסי!"
אך העלם המשיך לרכוב ולא פנה לאחוריו. כעבור שבועות אחדים הגיע למקום ישוב ושם נשא לו אשה ובנה בית וחי חיי אושר ואם לא פקדו המוות הרי הוא חי שם עד היום, אך הסוס קל הרגלים כבר השיב נשמתו לבוראו לפני שנים רבות.
ספר יסופר שהיה פעם בן מלך צעיר, יחיד לאביו ולאמו. המלך אהב את בנו מאוד ולא מנע ממנו דבר: פינק אותו במתנות כסף וזהב, נתן לו סוסים ועבדים, ומילא את כל משאלותיו.
הנסיך הצעיר חי חיי תענוגות, הרבה בנשפים ובמשתאות ולא ידע כל דאגה.
אך לא לעולם חוסן. המלך הזקן מת ובנו יחידו עלה לכס המלוכה. הנסיך הצעיר לא היה טיפש או רע לב, אך בהיותו מפונק וחסר ניסיון לא השכיל להחזיק בידו את רסן השלטון ולכפות את רצונו על עושי דברו. כל מעיניו היו נתונים לבילויים ולמשתאות. עניני השלטון היו רחוקים מלבו ומצב הממלכה הלך והדרדר.
לא עבר זמן רב והעם התקומם, מרד במלכו והורידו מכיסאו. המלך הצעיר נאלץ לנטוש את ארמונו ואת אוצרותיו ולהימלט באישון לילה מעיר הבירה כשרק כותנתו לבשרו. בצר לו החליט הנסיך לפנות לדודו מלך פרס ולבקש ממנו עזרה.
שלושה חודשים נדד הנסיך מעיר לעיר וממדינה למדינה עד אשר הגיע לעיר בירתו של מלך פרס. כאשר הגיע לשם ניגש לארמון דודו והודיע על בואו.
מלך פרס קיבל אותו בסבר פנים יפות, ערך לכבודו נשפים והציג בפניו את אנשי חצרו. הנסיך הצעיר גולל בפניו את קורותיו בתקווה שדודו יסייע בידו וימנה אותו למושל על אחת מן המדינות הרבות שבממלכתו. המלך האזין בקשב רב לסיפורו ואחר כך אמר לו: "צר לי לשמוע על כל מה שעבר עליך. תקוותי היא שהעתיד יאיר לך פנים וכבר פקדתי על הווזיר הראשי לטפל בעניינך."
הודה הנסיך לדודו ואחר כך התייצב לפני הווזיר שמח וטוב לב בקוותו שהנה הגיעו צרותיו לקיצן ועתיד מזהיר מצפה לו. אך למגינת לבו לא מינה אותו הווזיר למושל על שום מדינה או מחוז, אלא שלח אותו אל השר הממונה על רכוש המלך וזה האחרון הפקיד בידיו עדר של חמש מאות כבשים.
הנסיך היה מאוכזב מאוד, אך בלית ברירה קיבל לידו את העדר והחל לטפל בו. אבל מזלו לא שיחק לו. זאבים התנכלו לעדר והתנפלו על הכבשים בעת ששהו במרעה ולא עבר יום מבלי שנטרפה כבשה או שתים ואם לא די בכך, גם מחלות ומגיפות פקדו את העדר ועשו בו שמות. מספר הכבשים הלך והצטמצם מיום ליום ובסופו של דבר לא נותרה מכל העדר הגדול והמפוטם אפילו כבשה אחת לרפואה.
הלך הצעיר אל המלך וסיפר לו על תלאותיו. המלך האזין לו ברוב קשב ולא העיר דבר אלא שב ושלח אותו אל הווזיר הראשי וזה נתן לו עדר חדש של מאתים כבשים. הנסיך לקח את הכבשים והחל לטפל בהן. הוא הקדיש לעדר את מיטב זמנו ומרצו והשתדל מאוד, אך גורלו של העדר החדש לא שפר מזה של הקודם: הזאבים הוסיפו להתנכל לכבשים ולהרוג בהן והמחלות והמגיפות גבו אף הן מס כבד עד שבסוף השנה לא נותר מכל העדר אפילו שה אחד חי.
שוב פנה הנסיך אל דודו וגם הפעם שלח אותו המלך אל הווזיר הראשי. הפעם נתן לו הווזיר עדר קטן ובו חמישים כבשים. הנסיך הצעיר לקח את העדר ושמר עליו כעל בבת עינו. הוא לא סר ממנו יומם ולילה, טיפל במסירות בכל כבשה ובכל שה ושמר עליהם מכל משמר. בעמל רב גידר את שטחי המרעה, רכש כלבים שיגנו על העדר ועשה כל מה שביכולתו כדי לגונן ולשמור עליו והפעם ראה ברכה בעמלו. לא זו בלבד שעלה בידו לשמור על העדר משיני הזאבים ולהגן עליו ממגפות, הוא אף הצליח לרבותו ולהגדילו ומחמישים כבשים גדל העדר כעבור שנה לעדר של מאה ראשי צאן. בשנה השנייה המשיך הנסיך לטפח את העדר ולהגדילו ובתום השנה השלישית כבר מנה העדר חמש מאות כבשים.
באחד הימים שלח המלך לקרוא לנסיך וכשהלה התייצב לפניו פנה אליו המלך ואמר לו: "בעצה אחת עם הווזיר הראשי שלי החלטתי למנותך, אם טוב הדבר בעיניך, למושל על אחד ממחוזות מלכותי. האם תאבה לקבל עליך את התפקיד?"
"המלך לעולם יחיה!" השיב הנסיך, "אסיר תודה הנני לך על התפקיד הנכבד שהועדת לי ותקוותי היא שאמלא אותו במסירות ובאמונה, אך מדוע לא הטלת אותו על שכמי ביום בואי לכאן ורק עתה הואלת לכבדני בכבוד זה?"
חייך המלך ואמר: "לולא המתנתי עד כה היה גורל נתיני כגורל הכבשים שלך. עתה משהוכחת כי יש ביכולתך לנהל כהלכה עדר צאן יש לי יסוד להאמין שתוכל לנהל גם ממלכה."
זה קרה במלחמה של 1914. היה זוג צעיר, בחור ובחורה שאהבו מאד זה את זה. היו להם חיים כל כך טובים ביחד; הם היו כמו זוג יונים.
לבעל היה חבר טוב. הם היו חברים כל כך קרובים שאף אחד מהם לא שתה שנפס בלי השני. ואז פרצה המלחמה. הבחור גויס לצבא והחבר שלו נשאר בבית. האשה הצעירה בכתה יום ולילה; היא לא יצאה לשום מקום, לא לריקודים, לא לחתונות - היא נשארה תמיד בבית וביכתה את בעלה שיצא למלחמה. אשתו של החבר של הבעל מתה בזמן המלחמה והוא הפך לאלמן.
שנה אחרי שאשתו של החבר נפטרה חזר בעלה של האשה הצעירה הביתה. אח, כמה שהם היו מאושרים כאשר ראו שוב אחד את השני! היא סיפרה לו על זה שהיא נשארה בבית כל הזמן - איך שהיא לא הלכה לשום מקום ולא משנה כמה פעמים קראו לה והזמינו אותה, כל כך עצובה היא הייתה שבעלה לא אתה. היא לא יצאה החוצה להתבדר. היא רק הלכה לכנסייה ושם תמיד התפללה בשבילו.
בעלה אהב אותה אהבת נפש והיה גאה בה מאוד, כי היו הרבה דיבורים על נשים שלא התנהגו בסדר בזמן המלחמה. אבל אף אחד לא היה יכול להגיד מלה רעה על אשתו. בשבילה היו להם רק מלים טובות, על זה שהיא הייתה כל כך הגונה וצנועה.
הו, כן, הבעל תמיד דיבר בשבחה. לכל מקום שהלך הוא דיבר על אשתו, על כמה שהיא הייתה הגונה, על איך שהחדשות על ההתנהגות הנלוזה של נשים אחרות התפשטו רחוק מאוד, רחוק עד החזית; על איך שהן התהוללו; אבל אשתו שמרה על צניעותה.
יום אחד הבעל והחבר שלו הלכו יחד לכנסייה. הוא היה אדם מאוד דתי. הוא הלך למיסה כל יום. כאשר חזרו מהכנסייה אמר לו החבר:
"בוא נלך למסבאה ללגום כמה כוסיות"
"קדימה, בוא נלך, חבר." אמר הצעיר, "תודה לאל, יש לי מספיק כסף, לא יזיק לנו לשתות קצת."
הם הלכו אם כך למסבאה ומיד הזמינו משקאות ושתי כוסיות. הם שתו איש לחיי רעהו והתחילו לדבר.
"לחייך, חבר" אמר הצעיר, "ולחיי אשתי. אני כולל אותה בברכה אף על פי שהיא לא כאן. אלוהים יברך אותה כי היא אשה הגונה!"
"אל תסמוך עליה יותר מדי, ידידי." אמר החבר, "על נשים אסור לסמוך יותר מדי!"
"אי אפשר לסמוך על אלה שאי אפשר לסמוך, אבל על האשה שלי אתה יכול."
"טוב, ידידי, אני במקומך לא הייתי כל כך בטוח. נמאס לי לשמוע אותך מהלל אותה כל כך בזמן שגם לגברים אחרים יש נשים נחמדות בדיוק כמו שלך!"
"חבר, זה לא עניין של יופי, אלא של צניעות."
"טוב, אז אתה יודע מה, אם אתה כל כך מאמין באשה שלך, בוא נתערב."
"ועל מה תהיה ההתערבות?"
"נתערב שכאשר אתה תמות וגופתך עוד תהיה מונחת גלויה על המטה, אשתך כבר תבטיח למישהו אחר להתחתן אתו."
"או, בחייך" הוא אמר לו, "יותר טוב שלא תבזבז על זה זמן ומאמצים. אשתי נשבעה שכשאני אמות היא לעולם לא תתחתן שוב!"
"אז בוא נתערב, חבר, שהיא כן: אתה תהיה עוד מונח מת על מטתך, והיא כבר תבטיח את עצמה למישהו אחר."
"בסדר גמור, אבל איך זה יהיה? אחרי שאמות מה אני אדע? היא יכולה להבטיח, אבל איך אני אדע על זה?"
"אתה תדע, ידידי. רק תשמע עד הסוף את מה שאני אומר. כאשר תחזור עכשיו הביתה תגרום לה לחשוב שאתה מאוד חולה, הולך למות. רק תשכנע אותה שזה המצב וזה בטח יפחיד אותה. 'מה קרה לך?' - היא תשאל - 'היית לגמרי בריא כאשר יצאת מהבית.' ואז אתה תגיד לה: 'אל תשאלי יותר מדי שאלות. אני הולך למות. אני מרגיש את זה. אני לא צריך שום דבר יותר.' ואז היא תגיד: 'בעלי, מה העניינים אתך? אתה רוצה שאזמין רופא או אביא לך משהו שתתחזק?'
'לא, אשה, אין טעם שתלכי לרופא. אני מרגיש שאני הולך למות!'
'אז אולי שארוץ להביא כומר לוידוי. שמע, אולי להכין לך משהו, איזה תה טוב או קפה או כל מה שתרצה?'
'אל תכיני שום דבר, רק תציעי לי את המטה שאוכל לשכב ותורידי לי את המגפיים כי אין לי כוח לחלוץ אותם.'
או, ידידי, כמה שהיא תהיה מזועזעת. רק המחשבה שהיא הולכת לאבד את האהוב שלה תשבור את לבה. אבל היא תחלוץ לך את המגפיים ותסדר לך את המטה כמו שתאמר לה. ואתה תשכב ותגיד לה:
'אשה, במקום להציע לי אוכל תרוצי ותקראי לחבר שלי שיבוא מיד כדי שישמע את הבקשה האחרונה שלי ואת הצוואה שלי. אין לנו ילדים וכאשר אני אמות את תישארי לבד. הקרובים ייקחו את כל מה שיש לנו. תקראי לחבר שלי שיהיה עד, כי הוא תמיד היה הכי בסדר אתנו.'
ואז", הוא אמר, "כאשר היא תרוץ לחפש אותי, אתה תעשה את עצמך כאילו אתה מת. את כל היתר תשאיר לי."
"בסדר, אז תגיד לי אם כך מה ההתערבות?"
"אם אשתך לא תבטיח להתחתן עם מישהו אחר בזמן שאתה שוכב על ערש מותך, אתה תדע את זה, כי אתה רק תתחזה למת; במקרה כזה אני אעזוב את הבית שלי יחף עם כותנתי לעורי ואתן לך כל מה שיש לי, האדמה שלי והבקר שלי והבתים שלי, כל דבר."
"טוב, שותף" אמר הצעיר, "במקרה שאתה תנצח, גם אני אשאיר לך את האדמה שלי והבקר שלי וכל מה שיש לי."
וככה נערכה ההתערבות. הם לחצו על זה ידיים ובעל האכסניה חתם על זה. ההתערבות נעשתה והם יצאו החוצה, כל אחד לבית שלו.
בינתיים, האשה הצעירה שחיכתה לבעלה, הייתה מודאגת מזה שהוא מאחר ותהתה איפה הוא יכול להיות, כי בפעמים הקודמות הוא נהג לחזור מוקדם מהכנסייה. היא יצאה כמה פעמים אל השער והסתכלה אם הוא כבר חוזר. הארוחה הייתה מוכנה, מצפה לו כשיחזור, אבל שום דבר - הוא לא הגיע. היא יצאה החוצה פעם שנייה ופעם שלישית ובסוף ראתה אותו מרחוק צועד לאט לאט, בקושי מצליח לשים רגל אחת לפני השנייה.
אלוהים, מה קרה לו? - היא חשבה - מה לא בסדר אתו? בדרך כלל הוא צועד כמו פרש. יכול להיות שהוא שיכור, אבל הוא לא רגיל להשתכר, הוא בטח חולה.
היא לא חיכתה שהוא יגיע אל השער. היא רצה קדימה לפגוש אותו. היא רצה אולי עד הבית השלישי ברחוב.
"הו, יקירי, מה קרה לך? למה אתה הולך כל כך לאט?"
"עזבי, אשה, אני אגיד לך כשנגיע הביתה - אם רק אצליח לעשות את זה, אבל אני לא מאמין שאני אוכל."
האשה הצעירה נחרדה: "מה קרה לך?"
הם נכנסו לבית.
היא אמרה לו: "מה להביא לך? משהו לשתות?"
"אני לא צריך שום דבר." הוא אמר.
"בוא, אכין לך כוס קפה טוב או תה. זה תכף יהיה מוכן. מה אתה מעדיף?"
"אל תציעי לי שום אוכל ושום שתייה, רק תסדרי לי את המטה שאוכל לשכב ותעזרי לי לחלוץ את המגפיים."
האשה המסכנה חלצה לו את המגפיים, אבל היא כל כך בכתה; היא בקושי ידעה מה היא עושה.
"אוי, בעלי, תגיד לי בבקשה למי לרוץ, לכומר, לרופא. את מי להביא לך ראשון?"
"אני לא צריך כומר או רופא, כי אני יודע שאני הולך למות עכשיו. יותר טוב שתרוצי לקרוא לחבר שלי שיבוא לפה."
"אוי, יקירי, מה הוא יוכל לעשות? הרופא יוכל לעזור לך."
"תשמעי, יקרה שלי, אני רוצה לכתוב צוואה ושהוא יהיה עד."
"אלוהים" בכתה האשה, "אתה הולך לעזוב אותי, אתה לא סתם צוחק עלי, אלוהים, אוי אלוהים!" היא התחילה לקונן.
"יקרה שלי," הוא אמר, "אל תבכי. רוצי מהר כדי שאספיק לתת צוואה כל זמן שאני עוד מסוגל לדבר. אין לנו ילדים, אז כשאני אמות הקרובים עלולים לזרוק אותך החוצה ולקחת ממך את המשק ואת כל הרכוש."
האשה קמה ורצה לבית של החבר הוותיק, כשהיא בוכה בכי תמרורים כל הדרך. כשפתחה את השער מצאה אותו מולה.
"מה העניינים, שכנה? למה את בוכה? מה קרה לך?"
"אוי, אל תשאל, רק בוא מיד, בבקשה, בעלי קורא לך!" היא אמרה.
"למה הוא קורא לי? רק עכשיו חזרתי אתו מהכנסייה."
"אלוהים, יכול להיות שלא נגיע בזמן למצוא אותו בחיים. הוא רוצה למסור צוואה. הוא קורא לך להיות עד, כי אתה תמיד נהגת אתנו ביושר."
"מסכן, החבר הוותיק שלי. אני בקושי מאמין שזה קורה. הלכנו הביתה יחד. לא היה שום סימן שמשהו עומד לקרות לו."
"אני לא נשארת לחכות לך." אמרה האשה, "אני מוכרחה לרוץ הביתה לראות מה שלומו."
האשה טסה הביתה, נכנסה לחדר ומצאה את בעלה שוכב על גבו בעיניים עצומות. היא רצה וגחנה מעליו:
"בעלי, אהובי, תפקח את העיניים, החבר שלך מגיע!"
הוא לא השיב.
"מה קרה לך? אתה לא מת, נכון?" יללה האשה, "למה אתה לא מדבר?"
טוב, האיש לא פקח את עיניו. היא מששה את החזה שלו – הוא לא נשם.
אוי, אלוהים, הבעל שלי מת!"
היא בכתה ובכתה בלב שבור. למה שלחת אותי החוצה? עכשיו לא הייתי כאן כשאתה מתת!"
בדיוק באותו רגע הופיע החבר בפתח:
"אלוהים, אלוהים, תפתח את העיניים, תדבר אל החבר הוותיק שלך! הוא כל כך אוהב אותך, ועכשיו אתה לא תגיד לו אף מלה."
האיש ניגש למיטה ואמר: "נו, מה העניין, חבר? תגיד משהו, למה שלחת לקרוא לי? באתי כמו שביקשת."
אבל הוא לא ענה. החבר לקח לו את היד, בדק את הדופק ועשה פרצוף עצוב.
"מה קורה, שכן? יכול להיות שהוא מת?"
"טוב, אני חושב שכן, יקירתי. בעולם הזה הוא כבר לא ידבר אתנו. זה בטוח."
האשה זרקה את עצמה על בעלה, בוכה, מנסה לנענע אותו, לעורר אותו, אבל הכל לשווא.
"תשמעי, שכנה" אמר החבר, "אל תבכי כל כך. הוא לא יחזור יותר לחיים. ברגע שאדם מת הוא מת. מוטב שתביאי לי תער שאוכל לגלח אותו, ואת תלכי להביא קצת מים, כי צריך לרחוץ אותו."
אבל האשה בכתה ובכתה. מה יהיה עליה עכשיו? היא לא זזה ממנו.
"איך הוא יכול היה לעזוב אותי כשנשאר לנו עוד הרבה לחיות יחד, לעבוד יחד? למה הוא בחר ללכת למקום שאני לא יכולה להצטרף אליו!" היא המשיכה לבַכות אותו בקול כל כך חזק עד שצעקותיה הדהדו בכל הבית.
ואז אמר האיש: "תשמעי, שכנה, אל תבכי. מוטב שתמהרי להלביש את הגופה כל זמן שהיא חמה. ברגע שהיא תתקשה לא נוכל לעשות את זה. תדאגי להדליק אש ולחמם מים כך שאוכל לרחוץ אותו בזמן שאת מכינה את ערש המוות.
האשה המסכנה יצאה מהחדר להביא סדינים וכריות שבת מהארון, אבל המשיכה לבכות כל הזמן. האיש התחיל לגלח את הגופה והאשה צעקה עליו שיעשה את זה בזהירות. שלא ימשוך את הזקן של בעלה.
"אוי, יקירתי" הוא אמר, "הוא כבר לא יכול להרגיש יותר כאב."
ואז, ברגע שערש המוות היה מוכן והמת נרחץ והולבש, הם הניחו אותו עליו, אבל האשה המשיכה להתאבל.
"אהובי, בעלי היפה, לא היה עוד אחד יפה כמוך וטוב לב כמוך בעולם כולו. אפילו פעם אחת בחיים הוא לא סטר לי, אחרת לא הייתי מתאבלת עליו כל כך." היא אמרה, "הוא לא עשה את זה אפילו כשגער בי והתרגז עלי."
אחרי כמה זמן אמר החבר: "שכנה, תקשיבי, תפסיקי לילל, או שאצטרך לעזוב אותך. את צריכה להחליט בקשר לכל הפרטים של הלוויה. תלכי לכנסייה לוודא שיצלצלו בפעמונים, תמצאי אנשים שיחפרו את הקבר ותלכי לעיר לקנות את כל מה שצריך לטקס. יש הרבה דברים שצריך לעשות, ואת, כל מה שאת עושה זה להתייפח ולבכות, ואם אני אעזוב אותך, מה תעשי?"
"אוי, בבקשה, אל תשאיר אותי לבד! מי עוד יוכל לעזור לי?"
"זה בדיוק מה שאני אומר. צריך להזעיק את הכומר ולהודיע לו שבעלך מת, שישמיע את צלצולי המוות, ומי ידאג לזה אם לא אני? בואי נחליט מי ילך העירה לערוך את הקניות. אנחנו זקוקים לארון מתים, לתכריכים ולנרות. על מי את יכולה לסמוך? במי את יכולה לבטוח בקשר לכסף אם לא עלי?"
"בעלי אמר אותו הדבר, שאתה היית תמיד הכי ישר אתנו." אמרה האשה הצעירה.
"אבל תקשיבי, שכנה" אמר האיש, "אני רוצה להחליף אתך מלה לפני שמישהו מגיע. אני רוצה לדבר אתך ביחידות."
"אז תדבר, חבר, מה אתה רוצה להגיד?"
"טוב, שכנה, מה שאני רוצה להגיד זה שאנו מכירים אחד את השני כבר הרבה זמן. הסתדרנו טוב כשאשתי הייתה עדין בחיים. את יודעת בעצמך שלא היינו שותים אפילו כוס שנפס, אחד בלי השני." הוא אמר, "כבר אז חשבתי לעצמי, אלוהים, כמה אני מחבב את השכנה הזאת. אף על פי שאשתי הייתה טובה גם, ויפה, ואהבתי אותה, לעתים קרובות חשבתי שאם, ברצון האל, החבר שלי ימות ואשתי תמות גם כן, לא ארצה אף אחת אחרת חוץ ממך. אף אחד לא ידע את זה, אני רק אמרתי את זה לעצמי. ועכשיו, את רואה מה עובר עלינו; בת זוגי מתה וכך גם בן זוגך. אז אני רוצה לבקש ממך לבוא להיות אשתי; עברה כבר שנה מאז שהתאלמנתי. כאילו הלב שלי אמר לי מראש שיבוא יום וגם את תישארי לבדך. למה, את לא יכולה להישאר לבדך, את חייבת להתחתן - החווה גדולה, היא זקוקה לגבר."
האשה אמרה לו: "אוי, שכן יקר שלי, אל תגיד דברים כאלה – שאני אצטרך להתחתן עוד פעם, שאני אקבור את בעלי האהוב עם המחשבה שאנשא שנית. לעולם לא, לא אני, כי לעולם לא אוכל למצוא גבר כמו שהאיש שלי היה, אדם טוב כמו שהוא היה. אין עוד אחד כמוהו בעולם כולו."
"אה, אבל יש," אמר החבר, "אשתי הייתה טובה גם, אבל היה עלי לשכוח אותה, כי אדם מת לעולם לא יחזור שוב לחיים. ואני לא אומר שאת צריכה להתחתן אתי תכף ומיד. זה בסדר שתתאבלי על בעלך, אפילו שלושה חודשים – הוא היה אדם כזה טוב – ואני אחכה לך." הוא אמר, "אני רק רוצה לשמוע אותך אומרת שתתחתני אתי, שתהיי אשתי. הלב שלי יטה אז הרבה יותר לעזור לך. את מבינה, את צריכה מישהו שיערוך את הקניות בעיר." הוא אמר, "מישהו שידאג לכסף שלך, מישהו שאת יכולה לסמוך עליו, כמוני."
והוא המשיך: "אנחנו חייבים לקנות אוכל ותכריכים ללוויה, אנחנו מוכרחים לערוך קניות. את יכולה לתת לי בערך שלושת אלפים פורינט (סוג מטבע). אין לך מה לפחד, אני לא אחביא את זה, אבל," הוא אמר, "רק אם תגידי לי, אפילו במלה אחת שתהיי אשתי וצעירה כפי שאת, לא תעבירי את חייך בבדידות."
האשה חשבה זמן מה ואז אמרה: "טוב, שכן, אני אשא בעול ככל שאוכל לשאת, אבל יבוא יום שבו אהיה חלשה יותר ואז אצטרך שיהיה מישהו לצדי, כן, אני אתחתן אתך," היא אמרה, "אבל, לא מיד. שלושה חודשים אני אתאבל עליו."
"זה מה שאני אומר." אמר האיש.
אז ההסכמה הפורמאלית ניתנה, היא התחייבה לבוא אתו בברית הנישואין.
"תגידי, שכנה, את בטוחה שתתחתני אתי?" שאל האיש.
"בטח. אם אמרתי, אני אקיים."
"טוב אז אם כך, אני חייב להגיד לך משהו נוסף, כך שלא תבואי אלי בטענות שאם היית יודעת, לא היית מבטיחה."
"מה אתה רוצה לומר, שכן? על מה אתה חושב?"
"אני אגיד לך," הוא אמר, "יש לי בעיה בחלקים הצנועים שלי שאני מרטיב את המטה כל לילה."
האשה נבוכה כשהיא שמעה את זה ממנו.
היא אמרה: "אל תדאג, שכן, זה בכלל לא חשוב. האיש שלי אפילו שיחרר מטען במיטה."
האיש המת לא יכול לשאת זאת יותר. הוא התיישב על ערש המוות ואמר: "לשחרר מטען במיטה? מתי עשיתי את זה? איך את יכולה לומר דבר כזה?"
החבר התפרץ בצחוק:
אתה רואה, ידידי," הוא אמר, "מי צדק אם כך?"
"איך את יכולה לומר שחרבנתי במיטה? אפילו פעם אחת בחיים, אפילו כאשר הייתי שיכור, לא עשיתי דבר כזה! אפילו לא השתנתי במיטה! זה מידת ההגינות שלך אתי? את מאשימה אותי בדברים כאלה אחרי מותי?"
"ידידי," אמר החבר, "תפסיק לריב – ישמרנו האל מרגשות רעים. רק תזכור מה שאמרתי לך – שאסור לך לבטוח באשה לגמרי."
טוב, חבר, איך מישהו יכול לסבול את זה?" אמר האיש המת, "את רואה, אשתי, למה גרמת? עכשיו אנחנו צריכים לעקור מהבית שלנו. לא נשאר לנו שום דבר על השם שלנו."
"לא, ידידי." החבר שלו אמר, "אני לא רוצה את מה ששיך לך. תישארו איפה שאתם. כל מה שרציתי היה להראות לך שזה לא טוב לסמוך לגמרי על אשה ולתת לה לדעת שאתה סומך עליה. זה יקלקל אותה."
הם נשארו אם כך בבית שלהם, סלחו אחד לשני והמשיכו לחיות יחד, אבל שוב לא היו להם חיים כל כך מאושרים כמו שהיו להם קודם. מאותו זמן היו להם תמיד טענות אחד על השני. זה מה שגרם להם החבר שלהם.
ליד חופי אגם לוך קוֹרִיבּ, חי לפני הרבה מאוד שנים בעל טירה ושמו אַאוֹדָן יחד עם רעייתו אֵייסְלִינג. במשך שנים רבות לא היו לבני הזוג ילדים. המחשבה על כך שלא יהיו להם לא בן ולא בת שיירשו את עושרם בבוא העת, גרמה להם צער ואכזבה רבה.
אך הנה, סוף סוף, למרבה שמחתם הביאה אֵייסְלִינג תינוקת לעולם. הכל בטירה היו מאושרים, החל באדוני הטירה וכלה בְּבָּלָבָאוּן, שכיר יום חרש-אילם אשר עבד באורווה ובגני הטירה. אֵגְנָה הדרואיד (כהן) של בעל הטירה יצא בלילה לצפות בשמים ולקרוא בהם את הגורל המיועד לתינוקת.
"ספר לנו," אמר אַאוֹדָן, "מה צופן הגורל לבתנו האהובה?"
"היא תהיה אהובה מאוד." השיב הדרואיד.
"הו, אני בטוח בכך, אך ספר לי עוד."
היא תהיה נבונה ובעלת כשרונות רבים, ומוסיקה תשחק תפקיד מכריע באושרה."
"האם יקרבו אליה צער וסכנה?"
"שניהם יאיימו עליה, אך משניהם תנצל. מסירות ואהבה יגנו עליה מכל סכנה וצערה יתחלף בשמחה בזכות כוחה של המוסיקה."
"אמור לי אם כך, אֵגְנָה, מה שם יותן לתינוקת?"
"כוכב קטן זורח הלילה והוא נוצץ באור בוהק. נקרא לה בשמו רֶיְילְטִין (כוכב קטן).
לא הרחק מטירתו של אַאוֹדָן חיה אלמנה בשם גְּרַנְיָה ולה בן יחיד בשם קוֹן – נער כבן עשר שנים. החדשות על לידתה של רֶיְילְטִין לא גרמו נחת לא לאם ולא לבנה, להפך הם חשו אכזבה עמוקה. אביו של קוֹן היה קרוב משפחה רחוק של אַאוֹדָן, וּגְרַנְיָה קיוותה שבנה יירש את נכסיו של בעל הטירה.
"חדשות רעות הן עבורך, ילדי," אמרה לו כשנודע לה על הולדת רֶיְילְטִין, "קיוויתי שתירש את הטירה וכל אשר בה."
"תמיד שאפתי להיות בעל טירה, אמא."
"ובכן נערי, אל יפול לבבך. אדאג לכך שתהיה בכל זאת לאיש עשיר."
השנים חלפו. רֶיְילְטִין צמחה והייתה לנערה יפיפייה. היא הייתה גם טובת לב לא פחות משהייתה יפה. היה במשק הבית אדם אחד שחיבתו אליה הייתה כה רבה עד שהיה מוכן להביא כל קורבן כדי להעניק לה רגע אחד של שמחה. זה היה בָּלָבָאוּן, העובד המסכן החרש-אילם. אף הנערה, בתורה, רכשה לו חיבה עמוקה והשיבה לו ביחס חם ומסור.
ככל שחלפו השנים התעוררה בלבה של גְּרַנְיָה תשוקה הולכת וגוברת להביא לכך שרֶיְילְטִין תינשא לבנה קוֹן. אם יעלה ביד קוֹן לשאתה לאשה יהפוך הוא לבעליו של מחצית הרכוש שיותיר אחריו אַאוֹדָן במותו.
האם ובנה ביקרו בטירה לעתים תכופות, אך למרבה אכזבתם של קוֹן ואמו, רֶיְילְטִין לא העלתה כלל על דעתה להינשא לקוֹן.
"אח! אם רק לא הייתה הנערה הזו רואה את אוויר העולם," הייתה אומרת האם לבנה, "היית אתה בני יורש את כל העושר שבאמת מגיע לך. לבי כואב על כך. בריאותי הולכת ומתרופפת ואני חוששת שאתה תישאר בודד וחסר כל כאשר תגיע שעתי."
קוֹן החל לשנוא את רֶיְילְטִין, אף שהמשיך להעמיד פנים כידיד ורע. מחשבות שחורות וקודרות עלו על דעתו.
"הו אמא," אמר יום אחד, "אם רק יכולנו להביא על רֶיְילְטִין את קיצה."
"שתוק, בני, לא ניתן לעשות דבר כדי להבטיח את מה שאתה מקווה לו!"
בבוקר אחד של יום קיץ נפלא יצאה רֶיְילְטִין לטייל לבדה. היא צעדה על גדת הנהר הסוער אשר גלגל מימיו בשאון אל הים. בקצה המרוחק של הדרך הייתה חורשה עבותה. הנערה החביבה זמרה לעצמה שורות נשכחות מבלדות עתיקות ועצרה לקטוף פרחים שצמחו על קצה המצוק המתנשא מעל לנהר. היה זה צרוף מקרים מוזר שדווקא אז צעד קוֹן באותה דרך עצמה. רֶיְילְטִין לא הבחינה בו ולא הייתה ערה לנוכחותו במקום.
למראה הנערה עלתה במוחו של קון מחשבה זדונית: איש אינו צופה במעשיו, חשב. אם תיפול רֶיְילְטִין לנהר ותסחף במימיו יהיו הכל סבורים שמדובר בתאונה.
הוא התגנב בחשאי לעברה וכבר התכוון לגלגל אותה אל תוך המים הסוערים, עת אחזו בו לפתע שתי זרועות חסונות. הוא ניסה לשחרר את עצמו ואיבד את שיווי משקלו. בצעקה מחרידה התגלגל וצנח אל תוך המערבולת הגועשת ונסחף אל הים הפתוח. בָּלָבָאוּן שהלך בעקבות גבירתו האהובה ועמד בצל עצי החורשה, הוא זה שראה את קוֹן המתגנב לעבר הנערה ועצר אותו ברגע האחרון מלבצע את זממו.
הנערה המסכנה כמעט והתעלפה מעצמת הזעזוע הנורא שעבר עליה. בָּלָבָאוּן חיבק אותה והרגיעה. הוריה נחרדו כאשר שמעו על מה שארע.
אֵייסְלִינג גמרה אומר שלעולם לא תניח עוד לבתה לשוטט בגפה. היא או בעלה חייבים להיות כל העת בקרבתה.
"אבל אֵייסְלִינג." היה אַאוֹדָן אומר לה, "רֶיְילְטִין לעולם לא תוכל להינשא אם תמשיכי לשמור אותה כל העת לצדך."
"מוטב שלא תינשא מאשר תיחשף לסכנה להיות לאשה לאדם שלא יהלום אותה!"
"הן יודעת את, אֵייסְלִינג, שרבים הם מעריציה וכל אחד מהם יהיה גאה להיות לה לבעל. נוכחותך המתמדת מונעת מכל מחזר להתקרב אליה."
"ובכן, אני מסרבת להרפות את שמירתי!" הייתה תשובתה, ובכך נסתיים העניין.
גְּרַנְיָה לא האריכה ימים; היא נפטרה כמעט מיד לאחר ששמעה את הבשורה המרה על מותו של בנה.
ימים לא רבים אחר כך באו אורחים אל הטירה. ביניהם היה גם נסיך צעיר בשם קוֹלְם שבא לשם בחברת אֵנְדָה, נגן הנבל שלו.
קוֹלְם היה בן יחיד. הוריו מתו כאשר היה עדין צעיר לימים. אֵנְדָה היה ידידו האהוב והנאמן ביותר. למן הרגע שקוֹלְם ראה את רֶיְילְטִין חש שהוא חפץ בה יותר מכל אשה אחרת בעולם. לשווא ניסה למצוא הזדמנות לשוחח עמה כשהיא לבדה. אמה לא משה ממנה אף לרגע.
רֶיְילְטִין מצדה הייתה שמחה לשוחח עם הנסיך הנאה ויפה התואר. קוֹלְם הרהר בדבר. "אֵנְדָה," אמר לחברו נגן הנבל, "אני תוהה כיצד אוכל להגיע לכלל שיחה עם רֶיְילְטִין בלי שאמה תהיה נוכחת."
"הבה ונראה," אמר אֵנְדָה, "הו, יש לי תוכנית! מחר בלילה יערך לכבודך בטירה נשף גדול. אמה של רֶיְילְטִין לא תוכל להעליב אותך בכך שלא תרשה לבתה לרקוד עם אורח הכבוד."
"אני אנגן נעימת ריקוד שבו מחליפים הרוקדים את מקומותיהם. בסיום הריקוד כל אלה שהיו בצד אחד של האולם יגיעו אל צדו האחר ואתה ורֶיְילְטִין תמצאו את עצמכם קרוב לדלת."
האם זו הדלת הנפתחת אל הגן?" שאל קולם.
"אכן כן. ברגע שתהיו שם אפסיק את נעימת הריקוד ואחל בניגון גִ'ינְטְרֵייג'' (מנגינת צחוק). כל החבורה תתחיל לגחך ולצחקק עד שתתקף בבולמוס בלתי נשלט של צחוק. הם יצחקו ויצחקו עד אפיסת כוחות ויהיו מוכרחים לשבת ולנוח. גם אתה ורֶיְילְטִין תהיו נתונים להשפעת הקסם. ואז אנגן סוּאַנְטְרֵייג' (שיר ערש) שיגרום לכל אחד מן הנוכחים לפהק ולעצום עיניים. לבסוף ישקעו כולם בשינה עמוקה.
בָּלָבָאוּן יתחבא מאחורי וילונות החלון הסמוך לדלת הגן. הוא לא ישמע את המוסיקה ולא יושפע ממנה. עוד בטרם תשקעו אתה ורֶיְילְטִין בשינה יוליך אתכם בָּלָבָאוּן החוצה אל הגן. כל יתר בני החבורה יהיו כה מנומנמים עד שלא יבחינו בהעדרכם."
"אך כיצד תסדיר כל זאת עם בָּלָבָאוּן? הוא אינו שומע."
"סַיְיל נערתה הנאמנה של רֶיְילְטִין תעביר לו את כל ההוראות הדרושות בעזרת סימנים ותנחה אותו למקומו מאחרי הוילונות עוד בטרם יגיעו האורחים אל אולם הנשפים."
"האם אתה בטוח שיבין את כל הנדרש ממנו?"
"אין ספק. הוא אומנם חרש ואילם, אך נבון דעת ביותר. ברגע שתמצאו את עצמכם בגן יסורו קורי השינה מעיניכם ותוכלו לשוחח כאוות נפשכם ולהגיע לכלל הבנה. אני אמשיך לנגן את הסוּאַנְטְרֵייג' לזמן מה ואז אפצח בנעימת גּוֹלְטְרֵייג' (נעימת בכי)."
"איזו מנגינה היא זו?"
"זוהי מנגינה בכי שלשמעה יתחילו הכל ליבב ולהתייפח. אנחות נכאים וקינות תשמענה מכל עבר. בסיום הגּוֹלְטְרֵייג' אשמיע שלושה צלילים חדים ברצף מהיר. זה יהיה לך ולרֶיְילְטִין האות לחזור ולהיכנס לאולם."
בערב יום המחרת קושט אולם הנשפים והואר באור יקרות. תכשיטי הנשים והתלבושות המפוארות הוסיפו לפאר ולהדר. ברגע הנכון שאל קוֹלְם אם נגן הנבל יוכל לנגן לפני האורחים את המוסיקה הקסומה שלו. הכל נתנו הסכמתם ברצון וציפו בשקיקה למנגינה.
אֵנְדָה החל על פי התוכנית המוסכמת מראש לנגן את נעימת הריקוד. קולם החווה קידה לאֵייסְלִינג וביקש את רשותה להזמין את בתה לריקוד, ואֵייסְלִינג כצפוי, לא יכלה לסרב לבקשתו.
הריקוד החל והמוסיקה נמשכה עד אשר הגיעו קוֹלְם ורֶיְילְטִין אל הדלת המובילה אל הגן. ואז החל אֵנְדָה את נעימת הגִ'ינְטְרֵייג'. חיוכים וגיחוכים עלו על פניהם של הנוכחים ובעקבותיהם צחקוקים ורעמי צחוק שהפכו לבולמוס צחוק בלתי נשלט. אנשים צחקו וצחקו עד לאובדן כוחות והוכרחו לשבת תחתם ולנוח. הם היו מותשים וחסרי כוח.
אֵנְדָה פצח בנעימת סוּאַנְטְרֵייג'. אנשים החלו לפהק, עיניהם נעצמו וראשיהם צנחו על חזותיהם. בחדר השתררה דממה שהופרה רק על ידי נחירות האנשים הרדומים.
כאשר נוכח בָּלָבָאוּן לדעת שהכל נרדמו, הוא מיהר להגיח מאחרי הוילון ולהוציא את קוֹלְם ורֶיְילְטִין מן האולם. עד מהרה הסירה הרוח הרעננה הנושבת בגן את קורי השינה מעיניהם והם החלו לשוחח.
באותה שעה עצמה חדל אֵנְדָה מנגינת שיר הערש והחליף אותה בנעימת גּוֹלְטְרֵייג'. אנחות ויבבות בכי החלו להישמע מכל עבר. קולות בכי וקינה מילאו את חלל האולם.
אֵייסְלִינג החלה לספוק כפיים ולקרוא בקול חנוק מבכי: "הו ידידי, על מה ולמה נתקפנו כולנו צער? מה הסיבה לדמעות?"
בתשובה לשאלתה נשמעו רק קינות רמות יותר.
"והיכן היא ילדתי? איפה את רֶיְילְטִין?" גם שאלה זו לא זכתה אלא למבול חדש של אנחות ויבבות.
"הו, היכן את רֶיְילְטִין שלי? אם אך יכולתי למוצאך הייתי ממלאת כל משאלה שתבקשי ממני!"
המוסיקה פסקה ועמה קולות היגון ואז צבט אֵנְדָה במיתרי הנבל והשמיע רצף של שלושה צלילים חדים ומיד נפתחה הדלת בקצה המרוחק של האולם וקוֹלְם ורֶיְילְטִין נכנסו.
"כן יקירתי," אמר אַאוֹדָן, "ועכשיו תוכלי כפי שהבטחת למלא כל משאלה שתבקש ממך."
"מהו הדבר שאת חושקת בו יותר מכל, בתי?" שאלה אֵייסְלִינג.
"קוֹלְם ישיב לך על כך, אמא." אמרה רֶיְילְטִין.
"דומני שמזה זמן מה ידוע לי מה עתיד קוֹלְם לבקש," אמר אַאוֹדָן, "אבל אניח לו לדבר בשם עצמו.
"דברי לא יארכו," אמר קוֹלְם, "אני מבקש את ידה של בתך. ברצוני לשאת אותה לאשה."
ועוד בטרם הספיקו הוריה להגיד מלה, פרצו כל הנוכחים בקריאות שמחה ובתשואות.
"רשותי ניתנת לך," אמר אַאוֹדָן, "ואני חושב שאני יכול לומר זאת גם בשמה של רעייתי."
אֵייסְלִינג המסכנה הייתה עדין כה המומה מכל מה שארע עד שכל אשר יכלה לעשות היה להניע את ראשה בהסכמה.
חתונה נהדרת נערכה לזוג הצעיר. ימים רבים נמשך המשתה וכל יום היה טוב מקודמו. כל אנשי המחוז נטלו חלק בשמחתו של הזוג הצעיר.
קוֹלְם ורֶיְילְטִין חיו באושר עד גיל זקנה ושיבה. נולדו להם ילדים ונכדים לרוב, ומכל בני המשפחה היה אחד שהיה אהוד על הכל - בָּלָבָאוּן הנאמן.
משנולדו ילדיהם של בני הזוג ליווה אותם בָּלָבָאוּן באותה מסירות ואהבה שליווה את אמם. הוא לא זכה לראות גם את נכדיה של רֶיְילְטִין, אך פעמים רבות סופר להם על האיש הזקן שכה אהב את סבתם ועל אותו יום שבו הציל אותה ממוות.
"אני חושב," אמר קוֹלְם בן השמונה לאחיו התאום אַאוֹדָן "שבָּלָבָאוּן פשוט הציל לנו את סבתא!"
"כן, אתה צודק." השיב לו אחיו, "אם לא היה מציל אותה היינו חיים היום בלי סבתא!"
פעם אחת לפני שנים רבות חי מלך גאה ורב כוח. היו בבעלותו ארמונות רבים וספינות עמוסות בסחורות יקרות ערך ונושאות שכיות חמדה הגיעו אליו מארצות רחוקות. בית גנזיו היה מלא בכל האוצרות שיכול העולם בתקופתו לספק לו. מאות סוסות יפיפיות וסוסים ערביים אצילים בעלי אילנות יוחסין מפוארים, מילאו את אורוותיו. צבאו האדיר הטיל מורא על כל אויביו וחורשי רע בכל פינות הממלכה חרדו מפני צדקו. אלה היו ימים שקשתות וחצים משלו בכיפה וכאשר יצא המלך למסע צייד בחברתם של מלכים אחרים, נסיכים, שולטנים וכליפים, היו כלי הזין שלו המפוארים והמשובחים מכל.
יום אחד כאשר ביקש לנוח מטרדות המלוכה ומטקסי החצר המייגעים שהיה עליו לערוך בעת שאירח את שגרירי הארצות הפוקדים את ארמונו, יצא המלך למסע צייד בגפו. הוא חדר יותר ויותר למעמקי היער ללא כל מלווה או אפילו נער שישא את אשפת חציו. הוא חשב רק על הצייד ולבו היה שליו. פעם או פעמיים נגלתה לעיניו איילה זהובה, אך בכל פעם שהניח חץ על מיתר קשתו, חמקה היא לתוך הסבך ונעלמה מעיניו. הוא ניסה לעקוב אחריה, אך צבעי ההסוואה שלה סייעו לה להיבלע בתוך סביבתה לבלתי הכר.
רוגז על מזלו הרע שגרם לו לאבד שוב ושוב את טרפו, השתרע המלך לבסוף לרגלי עץ עתיק, שאם לדון על פי היקף גזעו היה בוודאי בן מאתיים שנה. רגעים אחדים אחר כך ננער המלך באחת למשמע קול שבירה חד של ענף עץ תחת מדרך רגל. במרחק פסיעות אחדות ממנו ניצב אדם זקן.
בחששו פן הזר הקרב, על אף גילו, הוא שודד או רוצח, מיהר המלך להניח חץ על מיתר קשתו ובכוונו אותו קרא בקול:
"מי אתה ומה מעשיך כאן? בן מוות אתה אם תתקרב ולו גם צעד אחד נוסף!"
הזר הקשיש כרע ברך ובעיניים חסרות מורא הביט ישר לתוך עיניו של המלך ואמר:
"המלך לעולם יחיה! ייתן לך אללה שלום ויוסיף שנים על שנותיך. הו מלך נאדר, יש לך באורוותיך המלכותיות מאתיים סוסים וסוסות, ואני יודע את שמו של כל אחד ואחד מהם, כיוון שאני הוא חמיד, מנהל האורוות המלכותיות ואחראי על כל סוסיך, ועם זאת קל לך יותר לזהות איילה ביער מאשר את פניו של אחד מנתיניך הנאמנים!"
בשומעו זאת חש המלך בלבו רגש עז של בושה. בפנותו אל האיש הזקן הושיט לו את ידו והקימו וביקש את סליחתו.
יחדיו חזרו הם אל הארמון. המלך שפל הרוח שוחח כשווה אל שווה עם חמיד שומר הסוסים שבילה באורוותיו חמישים משנות חייו.
המלך הגאה לשעבר קיבל על עצמו להכיר את נתיניו יותר ומאותו יום ואילך השתמש בכל הזדמנות שנפלה לידו לקשור אתם קשרי רעות. הוא נוכח לדעת כי חלק מאחריותו כשליט היא להכיר כל אחד מנתיניו כשם שחמיד מכיר את סוסיו, ואללה העניק לו ולממלכתו שנים רבות של שלום ויציבות.
היה פעם אדם שלא היו לו ילדים. הייתה לו אשה, והוא אמר לה באחד הימים: "אישה, אני יוצא לדרך עם שיירה. כשאחזור, אם לא יהיה לך ילד, אתגרש ממך."
"טוב ויפה," אמרה לו, ולעצמה אמרה, "יא אללה, עכשיו הוא מצא לו באמת דבר להתגולל עלי. אם לא יהיה לי ילד עד שובו, הוא יתגרש ממני כשיחזור הביתה."
בדיוק באותו רגע הופיע מולה ואמר, "תני לי משהו ואני אתפלל למענך כך שתוכלי ללדת בן ובת."
"טוב ויפה," אמרה, והוא כתב משהו על ביצה, על חתיכת בשר – עצם שוק, ואמר, "מזה יהיה לך ילד. הביצה תהפוך לילדה." ואז הוא הוסיף: "שימי אותם בעריסה במשך ארבעים יום. שבי לידם ושירי להם שירי ערש כל היום כולו. אל תעזבי אותם לרגע."
"בסדר," אמרה האשה.
ואז, כעבור ארבעים יום, חזר הבעל. ברצון אללה העצם והביצה עתידים היו להפוך ליצורים אנושיים. אבל בדיוק אז נכנס בעלה, הסתכל ואמר, "אשה, איזה סוג של ילדים הם אלה? מה הם?"
"האם לא אמרת שאתה רוצה ילדים?"
"כן, אבל האם יכולים ילדים יכולים להיווצר בארבעים יום?" ואז הוא התעקש במפגיע שתלך לכבס את הבגדים שלו.
"השתגעת? איזה שד נכנס בך?" אמרה לו, "האם לא אמרת בעצמך שאתה רוצה ילדים? אני לא יכולה ללכת עכשיו. התינוקות שלי ימותו לפני שאחזור."
"את חייבת ללכת," התעקש הבעל.
כאשר הלכה לרחוץ את הדברים שלו, התחיל הבעל לחטט בעריסה. הוא חיטט וחפר וראה שהם רק עצם שוק וביצה מכוסים בסמרטוטים. הוא השליך את העצם לכלב, ואת הביצה זרק על ערמת הדומן.
האשה מיהרה לחזור, אבל כאשר הגיעה, אמר לה בעלה: "בת כלבים שכמותך! רק בגלל שחזרתי את חושבת שאת יכולה לשים עצם וביצה בעריסה ולגרום לי לחשוב שהם בן ובת?"
הוא קילל אותה והמשיך. "הסתלקי מכאן, לעזאזל!"
האשה המסכנה ישבה ובכתה ובכתה. ציפור הדאל הופיעה ונחת לידה. "אני יכולה לקחת את זה?" שאלה. [דאל בפולקלור הלורי דומה להוּמה בפולקלור הפרסי. זוהי ציפור מקסימה שמופיעה בסיפורים רבים כמו דֵאוּס אֵקְס מָכּינָה].
"קחי את זה," אמרה האשה.
"אני יכולה לקחת את זה?" שאלה ציפור הדאל שוב.
"כן," אמרה האשה, "קחי את זה! קחי אותו מכאן!"
הציפור הרימה את הביצה ולקחה אותה למערה בתוך צוק תלול. כעבור ארבעים יום ברצון אללה, הפכה הביצה לנערה צעירה ויפה עם תלתלי משי. כל היום ישבה הנערה על סף התהום וסרקה את קווצות שיערה. הציפור הלכה והביאה לה צמר וחוטים, והנערה טוותה אותם בנול והכינה שטיח.
יום אחד אמרה הנערה לציפור: "אמא, אני רוצה לרדת אל המעיין לשטוף את ידי ורגלי. איך אוכל לרדת מן המצוק הזה?"
"בתי," אמרה לה הציפור, "אביא לך מים כמה שתרצי. כל דבר שתרצי אביא לך."
"לא," אמרה הנערה, "ומה אם אני רוצה לרדת אל המים?"
"כאשר תרצי לרדת, אמרי: 'מצוק, הורד אותי למטה', והוא יוריד אותך למטה. כאשר תרצי לעלות אמרי: 'מצוק העלה אותי למעלה', והוא יעלה אותך חזרה."
וכך באותו יום, ירדה הנערה למעיין. היא אמרה: "מצוק, הורד אותי למטה" והיא ירדה למטה לשטוף את ידיה ואת רגליה. היו לה מנעלי זהב על רגליה.
באותו יום עצמו הגיעו לשם העדרים של בן המלך. היא זינקה בחופזה כדי להימלט, אבל אחת מנעלי הבית שלה וקווצת שיער שלה נותרו מאחור – נעל בית מזהב ואניץ משי משערה.
לבן המלך הייתה סוסה לבנה. היא נבהלה מנצנוץ הזהב של הנעל וקווצת השיער ונרתעה לאחור.
"סוסה לבנה," אמר הנסיך, "אם זה טוב, אנשק אותך שלוש פעמים על מצחך. אם זה רע, אחבוט שלוש פעמים על מצחך."
כאשר התקרב וראה את הנעל והשיער, נשק הנסיך שלוש פעמים למצחה של הסוסה. הוא הרים את הנעל וקווצת השיער והביאם לביתו. "בחיי אמי ואבי," אמר, "אם אתחתן אקח לי לאשה את בעלת נעל הזהב ושיער המשי. אחרת לא אתחתן לעולם."
"זוהי פייה, או שדה או משהו מעין זה." אמרה לו אמו, אבל בדיוק אז הופיעה זקנה ואמרה לו: "מה תיתן לי אם אמצא אותה בשבילך?"
"ניתן לך את משקלך בזהב ואבני חן."
"תנו לי את משקלי בחבל," אמרה להם.
"חבל?" אמרו. "זה כל מה שאת רוצה?"
"כן."
הם שקלו על כן חבלים כמשקלה ונתנו לה אותם. הם נתנו לה גם סאה של אורז, גדי, סיר, מכתש ועלי. היא לקחה אותם ויצאה לדרך אל מרגלות המצוק עם בתה המטונפת והמאוסה ועם חופן יתדות.
כאשר הגיעה לשם היא הפכה את המכתש על פניו, שפכה עליו את האורז והחלה לכתוש אותו עם ידית העלי. את הסיר היא הניחה הפוך והמים נשפכו מתוכו על המדורה. את הגדי היא זרקה על הקרקע וקרבה לגרונו את גב הלהב של הסכין.
הנערה שצפתה במעשיה מראש הצוק, לא יכלה להתאפק (וזאת הייתה ראשית נפילתה). "אשה זקנה," אמרה לה, "הכניסי את האורז לתוך המכתש! אשה זקנה, כתשי אותו עם החלק השני של העלי, לא עם הידית! אשה זקנה, הסיר הפוך! אשה זקנה, שימי את תחתית הסיר על האש! אשה זקנה, שחטי את הגדי עם הצד החד של הסכין!"
"הו חביבתי," אמרה הזקנה, "העיניים שלי כבר לא רואות היטב. רדי למטה ועזרי לי לעשות הכל כמו שצריך."
"מצוק, הורד אותי למטה." אמרה הנערה. כשהגיעה למטה, הפשילה את שרווליה, הכינה את האורז ושמה אותו בתוך הסיר על האש כדי שיתבשל. היא השכיבה את הגדי על הקרקע, שחטה אותו ופשטה את עורו ואז צלתה את בשרו על האש.
עכשיו, הזקנה קבעה מראש עם הפרש של הנסיך: "אתה תסתתר בקרבת מקום," אמרה לו, "וכאשר אומר: 'קרב הלום, הפרה הגיעה למרעה, הכבשה נכנסה לאחו', תצא ממחבואך ותעזור לי."
"בסדר גמור."
כשסיימה הנערה את מלאכתה אמרה לה הזקנה: "הוי בתי, פלי בבקשה את הכינים משערותי."
הנערה נהגה באצילות. היא לא אמרה: "אני נגעלת!" או "לְמָה את חושבת את עצמך?" היא הניחה את ראשה של הזקנה בחוצנה והחלה לפלות את כיניה. בינתיים באה בתה המאוסה של הזקנה והצמידה את שמלה של הנערה לקרקע סביב סביב עם יתדות.
"אשה זקנה," שאלה הנערה, "מה הבת שלך עושה?"
"חביבתי," אמרה לה הזקנה, "היא מעולם לא ראתה דבר כזה. היא פשוט מסתכלת בבגדים שלך. בואי, תני לי לספר לך סיפור." ואז היא אמרה: "קרב הלום, הפרה הגיעה למרעה, הכבשה נכנסה לאחו!"
לפתע ראתה הנערה פרש מסתער עליה. היא התכוונה לומר: "מצוק העלה אותי למעלה!" אבל אז הבינה שהיא מסומרת כולה אל הקרקע. הפרש עקר את היתדות, לקח את הנערה בזרועה, העלה אותה על גב סוסו ונשא אותה אל סבך הקנים.
"אתה יכול ללכת", אמרה הזקנה, "הבחורה הזו באה מן המערה שעל המצוק. אני אוביל אותה חזרה. אתה רכב לדרכך, ואני אקח אותה הביתה."
לאחר שהפרש רכב לדרכו, פשטה הזקנה את כל בגדיה של הבחורה והלבישה בהם את בתה שלה היא חתכה את מחלפות ראשה וקשרה אותה לעץ. את בתה שלה הרכיבה על סוס ונשאה אותה הרחק משם. באותו לילה השיאה אותה לנסיך במשתה כלולות עם תופים ומצילתיים.
כאשר נוכח הבן לדעת כי אין זו הנערה שאותה דימה לעצמו הוא נמלא בחרטה ואמר: "קדושים שבמרום, מה קרה לראש הזהוב, לאותם תלתלי משי?"
"לא ראית אותם במו עיניך?" שאלה אמו. אבל לבו של הנער מת בקרבו, והוא לא חפץ יותר באשתו.
ושם בסבך הייתה הנערה קשורה לעץ. אריה בא והסתובב סביבה. הוא נהם ואמר: "האם אוכל אותך?"
"אכול אותי", אמרה.
כאשר התנפל עליה האריה, אמרה לו: "בשם עַלִי, טרוף אותי מבלי שתיטוף אף טיפה מדמי על הארץ."
האריה טרף אותה. אחר כך ניגש למעיין וטבל את זרבוביתו בתוך המים. שן אחת הייתה חסרה בפיו וטיפה מדמה נשרה אל תוך המים. הטיפה הזו הפכה לקנה שרק אללה לבדו יודע מה גובהו.
רועה צאן מרועיו של המלך עבר שם והתבונן בקנים. הקנה הזה מאוד מצא חן בעיניו. הוא חתך אותו, הכין ממנו חליל ונשף לתוכו. באותו ערב נשף הרועה לתוך החליל ומן החליל בקע קול:
"נגן, רועה, נגן, חלל קינה על נערה,
על בת-ציפור אשר שכנה על צוק במערה.
אל ערבה במעיין כפתני הזקנה.
לפי אריה טורף הייתי למנה.
הזקנה, שהייתה לחותנתו של הנסיך חטפה את החליל מידו של הרועה והשליכה אותו על ערמת הדומן.
"איזה מין מעשה ליצנות את עושה?" אמר הרועה, אבל הנסיך חשד במשהו.
באותו לילה יצאה רועת אווזים זקנה לקושש עצי הסקה. על ערמת הדומן ראתה קנה מונח. היא נטלה אותו והניחה אותו על ראשו של כד הקמח. "הוא עדין לח," אמרה. "כאשר הוא יתייבש אכניס אותו לאש."
למחרת בבוקר יצאה רועת האווזים הזקנה מן הבית. הקנה הפך לנערה. הנערה הפשילה את שרווליה, שטפו וסידרה את הבית ואחר כך הלכה והסתתרה מאחורי כד הקמח. באותו ערב שבה הזקנה הביתה ושמחה למראה עיניה. היא שאלה את השכנה, "האם את עשית את זה בשבילי?"
"לא," השיבה לה. אחר כך החלו השכנים ללעוג לה: "למי את חושבת את עצמך? האם אנחנו המשרתים שלך?"
כך חלפו להם יומיים.
יום אחד נשארה הזקנה במיטתה. היא ראתה את הנערה יוצאת ממקום מחבואה, מטאטאת את הבית ומסדרת אותו, מביאה מים ואופה לחם. בדיוק ברגע שהתכוונה לחזור ולהסתתר תפסה אותה הזקנה (הנערה הייתה חמודה כמו תמונה) ושאלה אותה: "בתי, האם את יצור אנוש או בת שדים?"
"אני גם יצור אנוש וגם בת שדים," אמרה. ואז היא סיפרה את קורותיה לזקנה בדיוק כמו שסיפרתי לכם.
הזקנה הביאה לה קיבת כבשה ואמרה לה: "שימי את זה על ראשך והתחפשי לנערה מאוסה." ואז הוסיפה ואמרה: "שלא תעיזי לצאת החוצה." היא הלבישה אותה בבגדים מרופטים, והנערה קיבלה עליה את הדין. מאותו יום ואילך הייתה הזקנה יוצאת אל ההרים, והנערה הייתה שואבת מים, מכינה לחם ועושה מטלות שונות שהטילה עליה.
יום אחד הלכה הזקנה לחלק האחורי של חצר הבית. היא אמרה לה: "בתי, אל תצאי החוצה!" ואז הלכה הנערה לחמם קצת מים ולחפוף את שיערה. כמה נערים שיחקו בגולות על הגג. הגולה של הנסיך נפלה דרך ארובת האוורור ונחתה על המחבת. כאשר הכניס הנסיך את ראשו מבעד לארובה, ראה את הנערה ללא הכיסוי והתרגש מאוד. הוא השליך את הגולה חזרה לגג ואחד החברים שלו אמר: "מה קרה לך?" מישהו אחר שאל: "משהו לא בסדר?" אבל הנסיך אמר: "שום דבר, יש לי כאב בטן."
באחד הימים הייתה לאמו של הנסיך הרבה עבודת טוויה. "אמא," אמר לה, "קבצי לכאן את כל הנערות לעזור לך. לרועת האווזים הזקנה יש בת מכוערת, מאוסה. הביאי גם אותה."
"בני, ממתי יש לה בת?"
"לכי והזמיני. את תראי שיש לה בת."
היא הלכה אל הזקנה ואמרה לה: "אשה זקנה, תני לי את בתך המאוסה שתעזור לי בטוויה."
"הבת שלי," אמרה הזקנה, "כל הבנות יפרקו אותה לחתיכות הערב. אחת תגיד שהיא מאוסה, אחרת תגיד שהיא שהיא מזילת ריר, שלישית תגיד שהיא זבת חוטם."
"מי הן חושבות שהן?" ענתה לה, "הן לא תעזנה להגיד דברים כאלה בנוכחות הבן שלי."
הזקנה לא יכלה להגיד לה לא. היא הפקידה בידה את הנערה והמלכה לקחה אותה הביתה אתה. ואכן הנערות האחרות תלשו את שערה ומשכו את תלתלי המשי שלה.
עכשיו, האיש הצעיר העמיד פני חולה. הוא משך את הסדין מעל לראשו, אבל לאמיתו של דבר צפה במתרחש. נערה אחת נעצה בה את אגודלה, אחרת דקרה אותה, והשלישית שלחה בה את אגרופה.
"אל תדאגי," אמר הנסיך בזנקו ממשכבו כשהוא תוקף את הנערות כמו זאב המפיץ עדר כבשים לכל עבר. הוא לקח את הנערה תחת חסותו.
"אמא," אמר לאמו, "הבה וניתן לזקנה אלפיים טומנים וניקח אותה אלינו. ניתן לבת שלה לטפל בתינוקות. מדוע לא? תני לה לבוא לגור פה, לעקור לאחד החדרים האלה. תני לה לפרוש מרעיית האווזים וליהנות ממה שנותר לה מחייה."
באותו לילה באה הזקנה לקחת את הנערה מכיוון שלא יכלה לשאת את הפרידה ממנה.
"אשה זקנה," אמר לה, "אנחנו ניתן לך אלפיים טומנים, שלושת אלפים טומנים עבורה."
"היא הידיים והרגליים שלי," השיבה הזקנה.
"בואי לכאן ועברי לגור בתוך אחד מהחדרים האלה וליהנות משארית חייך."
הוא שכנע את הזקנה להניח לו לפרוש חסותו על הנערה.
יום אחד אמר לאמו, "אמא, אני חולה. הכיני נזיד ותני לנערה המאוסה לשאת אותו אלי על ראשה."
"בני, אתה תקבל בחילה למראהַ. היא מטונפת מכף רגל ועד ראש."
"אם אני יכול לסבול את זה, מה זה עניינך?"
היא הכינה לו נזיד ואמרה לנערה: "בואי, קחי את זה לאחיך."
"לא אוכל לקחת את זה על הראש שלי. הוא יישרף."
"עשי זאת בכל זאת," אמרה לה.
הנערה הניחה את הסיר עם הנזיד על ראשה והביאה לו אותו.
"הנה, מעטה ירוק, ידי נשרפת."
"הביאי אותו לכאן, אהובתי המתוקה," ענה, "לבי נשרף בקרבי."
[זהו משחק מילים: הנערה אומרת "ידי נשרפת" (dass-am suxt) והנסיך משיב לה: "לבי נשרף" (dil-am suxt), ביטוי שמשמעותו גם "אני מצטער" וגם "אני מאוהב בך בטירוף"]
הנערה התקדמה שניים שלושה צעדים ואז התכוונה לצאת מן החדר. אך כאשר עשתה את הצעד האחרון תפס אותה הנסיך ביד אחת, הסיר את המגש מעל ראשה בידו השנייה ואמר: "הסירי את התחפושת!"
כאשר סירבה הנערה לעשות זאת, הוא שלף את חרבו וחתך את התחפושת שעל ראשה.
ואז נשא אותה לאשה והם חיו מאז באושר ובאהבה.
יש אמונה הודית עתיקה הנמצאת במיתוסים הקדומים של הודו, על עץ בשם קָמְנָה קָלְפָּה וְרָקְשָׁה, עץ הנושא עליו את כל הפירות שאדם יכול לתאר לעצמו. מי שנמצא בצלו של עץ זה, עליו רק לבקש כל דבר שירצה ובאותו רגע, כל הפירות, כל הפרחים, כל דבר שהוא יכול לדמות בנפשו, ימצא אותו בדמות פירות. עליו רק לבקש והם יפלו לידיו. אם הפירות בהישג ידו, די שישלח יד ויקטפם, ואם הם רחוקים ממנו, עליו רק להביע משאלה, והענף יתכופף ויגיע עד אליו כך שיוכל לקטוף את פירותיו ללא כל מאמץ.
ויש סיפור על העץ: באחד הימים נדד הלך אחד במדבר ובמקרה ישן בלילה בצלו של העץ. כשהתעורר אחרי שינה ערבה, פקח עיניו ובהביטו אל העץ המתנשא מעליו חשב לעצמו: 'עושה רושם שזהו עץ אגסים.' אך עלתה המחשבה בראשו ושני אגסים עסיסיים צנחו לרגליו. בעודו שוכב הרים אותם והגישם לפיו.
"ואו! איזה עץ נפלא!" אמר, "אם הייתה זאת גפן איזה דבר נהדר זה היה יכול להיות!"
מיד לאחר שאמר זאת התמלאו ענפי העץ באשכולות ענבים בשלים ועוד בטרם שלח אליהם את ידו, התכופפו הענפים והוא קטף מהם ללא כל מאמץ.
אבל אז חשב לעצמו: 'איזה עץ נפלא, תמהני אם הוא מסוגל גם להצמיח ורדים.' ובעוד המחשבה חולפת בו התכסה העץ בשפעת ורדים במלוא פריחתם.
האיש היה כה מופתע, כה משועשע ונדהם למראהו של עץ מופלא זה, עד שתהה בנפשו אם אין זה אלא חלום, וברגע שחשב על החלום ונשא עיניו אל העץ, גז העץ ונעלם.
היה פעם חסיד אחד, עני מרוד שחי מהיד אל הפה ובקושי עלה בידו לפרנס את משפחתו. באחד הימים בא אותו חסיד אל רבי ישראל המגיד מקַזֶניץ לשאול בעצתו.
"רבי," אמר לו, "כבר הגיעו מים עד נפש. הלכתי בדרכי התורה ויגעתי בלימודה, אבל פרנסה – אַיִן. הבית ריק ואני – אנא אני בא?"
הרב הרהר מעט בעניינו ואז אמר לו: "ראה, אתה נולדת בלי מזל. כל מלאכה שתבחר בה רק תוביל אותך לעברי פי פחת. אין מסחר ואין עסק שבו תצליח לפרנס את עצמך ובני ביתך, חוץ מעסק אחד. בעסק הזה יש לך כשרון מופלא ואם תעסוק בו תראה ברכה בעמלך ותתעשר תוך זמן קצר!"
סתם ולא פירש.
"רבי הקדוש, אנא, למען השם, אמור לי על איזה עסק אתה מדבר?"
"אין טעם. אם אגיד לך, אני בטוח שלא תרצה לעסוק בו!"
"אינני מבין, הרי אני במצב דחוק. אין עבודה בעולם שלא אסכים לעסוק בה אם רק תחלצני מדלותי."
"טוב," אמר הרב, "אם כך אגלה לך: יש לך כישרון ומזל נפלא לענייני גניבות!"
"גניבה? חס ושלום, רבי! איך אוכל לעסוק בפשע כזה, הרי בודאי אין זה רצונו של השם יתברך שאהפוך לגנב."
"נו, הוא אשר אמרתי: בודאי לא יתחשק לך לשלוח ידך בגניבה, אבל, כמו שאמרתי לך, בשום דבר אחר לא תצליח, ואילו בעסקי גניבה – שם יש לך מזל לא רגיל, הפלא ופלא!"
טוב, מה יכול היה לומר לו. הסתלק משם בפחי נפש. בא הביתה, מסכן, המצב הולך ומחמיר מיום ליום. לא נשארה בבית אפילו פרוסת לחם אחת. אשתו בוכה, הילדים בוכים, נמקים ברעב: "תעשה משהו!"
חשב, חשב, בסוף אמר לעצמו: "חילול שבת הוא דבר שעליו נענשים בעונש כרת, ואף על פי כן אמרו חכמים שפיקוח נפש דוחה שבת. אם לא אעשה משהו הרי שאגזור מוות עלי ועלי משפחתי, כבר מוטב לגנוב – פשע שחמור פחות מחילול שבת – ובלבד שאציל את נפשי ונפשות בני ביתי.
אמר ועשה. באותו לילה התגנב בחשאי לאחת מחנויות הסוחרים בעיר. פרץ את המנעול, נכנס פנימה, מצא את הקופה. פרץ אותה – ראה שהיא מלאה עד גדותיה בכסף וזהב. אמר לעצמו: אקח מכאן רק זהוב אחד להחיות את נפשי ונפשות בני ביתי וכשירחיב לי השם, אחזיר את המטבע לבעליו.
למחרת בבוקר בא בעל החנות, רואה את המנעול החיצוני פרוץ – חשכו עיניו. התחיל לצעוק: "הלך העסק הלכה הסחורה! בלילה אחד נושלתי מכל נכסי!"
טוב, נכנס פנימה, מסתכל – הוא רואה: הסחורה עדין על המדפים, לא חסר שום דבר. איך זה יכול להיות? עד שהגיע לחדר הפנימי וראה את הקופה פרוצה.
"אוי ויי! הלך כל הכסף! היה כל כך הרבה בקופה עד שהגנב החליט שאין לו צורך להתעסק עם הסחורה!"
פותח את הקופה – רואה, הכל במקום. סופר את הכסף – לא חסר שום דבר, רק זהוב אחד. איך זה יכול להיות?
הדבר היה לשיחת העיר.
החסיד שלנו פרנס את בני ביתו עם הזהוב שגנב בדוחק רב, רק שיהיה פת לחם שלא ימותו ברעב, אבל הכסף הלך והרעב נשאר. מה לעשות? חיזק את עצמו ויצא לסיבוב גניבות נוסף. פרץ לחנות אחרת ולקח משם זהוב אחד. וכך נהג בכל פעם שנגמר הלחם בבית.
בעיר אנשים משתגעים: איזה מין גנב זה שפורץ חנויות אבל לוקח כל פעם רק מטבע אחת? העמידו שומרים בכל פינה, פקחו עיניים – שום דבר! לגנב שלנו יש מזל לא רגיל בעסקי גניבות; אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע. המגיד מקזניץ צדק: יש לו מזל גדול בעסקי גניבות.
והסיפור נמשך ונמשך ואף אחד לא מצליח לשים יד על הפורץ. בסוף שמע על כך שר העיר והתפלא מאוד: איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שומרים, כמעט על כל חנות ואף אחד לא מצליח לשים עליו יד? אמר לעצמו: אני אתפוס אותו!
התחיל שר העיר להסתובב בלילות בין החנויות. יום, יומיים, שלושה – אין זכר לגנב ושום חנות לא נפרצת. לחסיד שלנו עוד נשאר קצת לחם ולא יצא לגנוב. אבל הנה הגיע היום, סליחה – הלילה, שבו יצא החסיד למלאכת לילו. השר רואה אותו ניגש לאחת החנויות. עשרה מטרים משם יש שני שומרים, אבל הם לא רואים ולא שומעים, והגנב שלנו פורץ את המנעול ונכנס. נכנס השר אחריו, רואה אותו פורץ את הקופה ולוקח משם זהוב אחד. באותו רגע שם עליו יד: "אהה! אתה הוא גנב הזהובים! תפסתי אותך ושוב לא ארפה ממך. אתה בא אתי עכשיו לשר העיר והוא יחרוץ את משפטך!"
"למען השם, עזוב אותי! אני לא איזה פושע גדול שפורץ וחומס ובוזז. יכולתי לקחת את כל הסחורה וכל הכסף, אבל אני לוקח רק מטבע אחד וגם זה בגלל שהגעתי לשערי מוות. יבוא יום ואחזיר את כל מה שלקחתי!
"שום דבר! אתה בא אתי עכשיו. ששר העיר יחליט מה לעשות אתך!"
התחיל המסכן לבכות ולהתחנן על נפשו.
בסוף אמר לו שר העיר: "שמע, נראה לי שיש לך מזל לא רגיל בענייני גניבות. אני מוכן לשחרר אותך בתנאי אחד: שמעתי ששר העיר זכה בהגרלה שנערכה באנגליה בסכום עתק של מליון לירות סטרלינג. אתמול הוא קיבל את הכסף, והכסף טמון בתוך ארגז מתחת למיטה שלו. בחדר יש חלון צר שדרכו תוכל להדחק ולהיכנס. אתה תוציא אלי את האוצר ואנחנו נתחלק בו חצי חצי."
ושוב התחיל הגיבור שלנו לבכות: "אדוני, אתה רואה שאני לא גנב, רק לוקח זהוב אחד להחיות את נפשי. הרי יכולתי לגנוב את כל החנות!"
"לא מעניין אותי. זו ההחלטה שלך: או שתעזור לי לפרוץ לחדרו של שר העיר, או שאני אקח אותך אליו, והוא יעשה אתך מה שהוא רוצה!"
מסכן, ראה שאין לו ברירה ואין לו סיכוי להימלט ובלב שבור הסכים להצעה. הלך עם השר, והשר הראה לו את החלון. החסיד נכנס פנימה, הגיע לאוצר, אבל שנייה אחרי זה הוא יוצא החוצה ואומר לשר: "ברוך השם, הקב"ה הציל אותי מהחטא הגדול הזה!"
"למה-מה? איפה האוצר?"
"תשמע," אמר החסיד, "כשנכנסתי לתוך הבית שמעתי את שני המשרתים של שר העיר מתלחשים ביניהם. אחד אמר לשני: 'אתה רואה את זה? זה סם מוות. בבוקר נכניס את הסם לתוך התה שלו. הוא ימות, והאוצר יהיה שלנו, כי בינתיים אף אחד בעיר לא יודע על הזכייה שנפלה בחלקו, ואם הוא ימות, אף אחד גם לא ידע!' שמעתי את זה," המשיך החסיד, "אמרתי לעצמי: למה שלא נלך לשר העיר ונספר לו את מה ששמעתי. כך נציל אותו ממוות ודאי, והוא בודאי יגמול לנו על כך ויעשירנו עושר רב. האם זה לא עדיף על גניבה?"
מה אגיד לכם, שר העיר כששמע את הסיפור מה-זה נבהל, נשמתו כמעט פרחה. אמר לחסיד: "בסדר. אני אדאג להודיע לו ואתה משוחרר, אבל מה – תשאיר לי את הכובע שלך!"
הייתה לו ברירה? נתן לו את הכובע וחזר הביתה שמח וטוב לב שכך התגלגלו הדברים והוא לא אולץ לשלוח ידו בגניבה.
אבל השר, מה אגיד לכם, עלה על משכבו, אבל לא נרדם. איך כתוב בטקסט החסידי: "לבו היה מקששש כפעמון!" אני לא יודע אם זה טעות דפוס והיה צריך להיות מתקשקש, אבל זה מאוד מוצא חן בעיני: לבו היה מקששש! או בלשון ימינו תקפה אותו חרדה עזה ולבו הלם בקרבו.
בבוקר, לאחר לילה של נדודי שינה, ביקש שר העיר ממשרתיו שיביאו לו את צלוחית הטייע, יעני, את כוס התה. המשרתים היו זריזים מאוד. תוך רגע הביאו לו את התה. כששם המשרת את התה לפניו, אמר לו שר העיר: "אתה יודע מה. לא בא לי לשתות היום תה. שתה אתה את התה!"
המשרת מה-זה החוויר. בשום פנים ואופן לא הסכים לגעת בתה.
שר העיר הבין שהיהודי דיבר אמת, אבל ליתר ביטחון הגיש את המשקה לכלב שלו. הכלב שתה חצי מהמשקה והתפגר על המקום.
עכשיו, כאן יש שאלה גדולה: ממתי כלב שותה תה? מילא אם היה מדובר בחלב, אבל תה? טוב, חסידים לא גידלו כלבים בבתיהם ולא הבינו הרבה בעסקי כלבים. חוץ מזה מה חטא הכלב המסכן? וכי לא נאמר 'ורחמיו על כל מעשיו'?
מזכיר לי שבאחד הסיפורים על שרלוק הולמס חושד הבלש המהולל שקופסא כלשהי מכילה רעל והוא קורא לבעלת הבית ואומר לה: איפה הכלב המסכן שמתייסר בייסורי גסיסה ושביקשת ממני לגאול אותו מייסוריו? וכשהיא מביאה אותו הוא מכניס את גלולת הרעל למעט חלב, ואיך נאמר שם: הכלב רק נגע בלשונו בחלב ומיד צנח ארצה ומת. אבל מילא, נחזור לסיפור.
כמובן שאחרי הוכחה כל כך ברורה נערך למשרתים משפט והם באו על עונשם.
למחרת בבוקר שלח שר העיר לקרוא לגדולי העיר והראה להם את הכובע.
"יש לכם מושג מי בעל הכובע?"
"איזו שאלה. זה הכובע של חסיד פלוני."
"בעל הכובע הוא גנב הזהובים המפורסם!"
"מה? אדונינו, לא יכול להיות. זה אדם כשר וישר בתכלית, תלמיד חכם בעל יוחסין!"
"קראו לו מיד שיבוא לכאן!"
שלחו לקרוא לו. המסכן בא בשברון לבו – מבין שזה הסוף.
אומר לו השר: "אתה מכיר את הכובע?"
מנענע לו בראש: "כן, אדוני. זה הכובע שלי."
"ידידי," אמר לו שר העיר, "גדולי העיר סיפרו לי עליך ושיבחו את אופייך והתפלאו מאוד על כך שהפכת לגנב זהובים, כי ממש ממש לא מתאים לך לעסוק בגניבה. אבל אני מאמין שכל הסיפור הוא גזירה מן שמיים שנועדה להציל אותי ממוות!"
ואז סיפר לו שר העיר את הסיפור כולו ולבסוף אמר: "לפי הדין והיושר מן הראוי היה שכל סכום ההגרלה שזכיתי בו יהיה שייך רק לך, כי אתה הצלת אותי ממוות מר, אבל אם אתה מסכים נחלק אותו חצי חצי בינינו."
נתן לו חצי מהאוצר – חצי מליון שטרלינג – ואחרי זה שילם לכל בעלי החנויות שנפרצו את הזהובים שגנב. מהמקור החסידי לא ברור אם זה שר העיר הוא זה שפיצה את הסוחרים, או החסיד שהתעשר, אבל אני מניח שהכוונה לחסיד, כי הכתוב אומר עליו: "שילם בכל החנויות הזהובים שגנב בטוב."
אז הסיפור נגמר בטוב, ומי שסיפר את הסיפור כותב שיש אפילו עד בשם ר' דוד שדיבר עם אנשים שהכירו אישית את החסיד שלנו וידעו לספר שהוא היה כל ימיו "גביר מופלא ועובד עבודת השם ופזרן גדול." ומכיוון שהוא מכיר את ר' דוד כאדם מהימן, מן הסתם מדובר במעשה שהיה. אין צורך לומר שהרבי מקזניץ ניחן בעין חודרת ובידע שנמצא רק אצל אנשי סגולה, וכל זאת הוא כאין וכאפס לעומת המופתים שמסופרים בגמרא על גדולי התנאים.
הענף הראשון של המבינוג'י - פואיל נסיך דווד (חלק ראשון)
פּוֹאִיל נסיך דווד היה שליטן של שבע ממלכות. באחד הימים בעת ששהה בארברט, אחת מערי מושבו, עלה בדעתו כי תהיה זו הזדמנות נאה לצאת לצייד ביער הסמוך במקום הקרוי גלין קוך. הנה כי כן עזב הנסיך את ארברט עוד באותו ערב והמשיך במסעו עד לפן לן דיאריה ושם נשאר ללינת לילה.
למחרת היום קם פואיל עם שחר ורכב עם בני לוויתו אל יער גלין קוך. שם שיחרר את כלבי הצייד שלו, הריע בקרן הציידים והצייד החל. פואיל רכב בעקבות כלביו הרחק אל לב היער ועד מהרה נעלם מעיני מלוויו. והנה, בהאזינו לקול נביחתם של כלבי להקתו, הגיע לאוזניו קול נביחה של כלבי להקה אחרת. קול שהיה שונה מזה של כלביו שלו. עד מהרה התגלתה לעיניו בין העצים קרחת יער מכוסה בדשא. כלביו שלו אך זה הגיעו לקצה הקרחת ובאותה עת עצמה נגלה לעיניו אייל שאחריו דלקה במרוצה להקת הכלבים הזרה. סמוך למרכז הקרחת הדביקו הכלבים את האייל והפילוהו לארץ.
פואיל לא טרח להתבונן באייל. צבעם של כלבי הלהקה הזרה הוא שמשך את תשומת לבו. מעולם לא ראה כלבים בעלי צבע שכזה. לפרוותם היה גוון לבן מבריק ואוזניהם היו אדומות, וכשם שפרוותם זהרה בלובנה כך זרחו גם אוזניהם בנוגה אדמדם. פואיל ירד מעל סוסו, ניגש אל הלהקה וגרש את הכלבים מן האייל המת. אחר כך החל להאכיל את כלביו שלו בבשר הצייד.
בעודו עסוק בכך ראה פואיל אביר קרב ובא בדהרה בעקבות הכלבים הזרים. האביר רכב על סוס גדול אפור רעמה. קרן ציידים השתלשלה מצווארו ומעיל צייד בצבע בהיר עטה את גופו. האביר הגיע עד לפואיל ופנה אליו בדברים:
"אדוני, ידע אדע מי אתה, אך לא אברכך לשלום!"
"האומנם?" השיב פואיל, "מן הסתם מעמדך כה רם עד שאינך מרגיש חובה לברכני."
"היה סמוך ובטוח" השיב הזר "שלא רום מעמדי הוא המונע מבעדי מלברך אותך."
"מה אם כן מונע בעדך?" שאל פואיל.
"אלוהים עדי" אמר האביר, "כי נימוסיך הרעים הם סיבת הדבר!"
"מה פסול מצאת בהתנהגותי, אדוני?" שאל פואיל.
"מעולם לא ראיתי אדם שנימוסיו גרועים משלך. גירשת את כלבי מן האייל אשר צדו ומסרת את ציידי לכלביך שלך. והנה, אף שאין בדעתי לגמול לך כמעשיך, בוז אבוז לך ולו גם מאה איילים יהיו ציידך שלך."
"אישי הטוב," אמר פו איל "אם פגעתי בכבודך ולא נהגתי בך כהלכה, אכפר על חטאי בקנותי את ידידותך."
"מן העולם האחר אני בא." השיב לו, "אני הוא אָרוּן, מלכו של העולם האחר."
"אדוני," שאל פואיל, "באיזו דרך אוכל לקנות את ידידותך?"
"בדרך זו:" השיב ארון, "יש אדם שממלכתו סמוכה לזו שלי והוא גורם לי טרדה רבה. המלך הַפְגָן, זה שמו. אם תביא עליו את קצו - דבר שלא יקשה עליך לעשותו - או אז תזכה בידידותי."
"אעשה זאת בשמחה" אמר פואיל "אמור לי מה עלי לעשות?"
"הנה כך יעשה הדבר" השיב המלך "אני אנהג בך כבידיד קרוב. אתה תיקח את מקומי בעולם האחר והנשים היפות ביותר בעולם ינעימו את זמנך. אשנה את דמותך עד שתראה בדיוק כמוני ואיש מבין משרתי וקציני או אדם כלשהו שהכירני לא ינחש כי לא אני הוא הניצב לפניו. כך יהיה מצב הדברים שנה אחת ויום אחד. מקץ הזמן הזה נשוב ונפגש במקום שאני ניצב בו כעת."
"טוב ויפה" אמר פואיל, "אך אם יהיה עלי לשלוט בממלכתך למשך שנה כיצד אמצא את אותו אדם שסיפרת לי עליו?"
"קבעתי להיפגש אתו" אמר המלך "במעבורת הנהר שנה מהיום. אתה תהיה שם ותראה בדיוק כמוני. הכה בו פעם אחת בלבד. הוא לא יוכל להמשיך ולחיות לאחר המכה הזאת וככל שיבקש ויתחנן בפניך להכותו פעם נוספת אל תֵענה לו. אני עצמי פגעתי בו פגיעות אנושות פעם אחר פעם ולמרות זאת עלה בידו להתאושש וללחום בי למחרת היום כאילו דבר לא ארע."
"יפה" אמר פואיל "אך מה יהיה על ממלכתי שלי?"
"אני אמלא את מקומך." השיב ארון, "אדאג לכך שאיש בממלכתך לא יוכל להבחין בינך לביני."
"אם כך" אמר פואיל אני מקבל את הצעתך בשמחה ומחר אצא לדרך אל מלכותך."
"דבר לא יהיה למכשול על דרכך לממלכתי ואני אבוא אתך ואורה לך את הדרך."
ארון ליווה את פואיל עד אשר נגלו לעיניו מרחוק בתי העיר וארמון המלך.
"הנה הגענו" אמר המלך. "הממלכה וחצר המלכות נתונות למרותך. ועכשיו שים פעמיך אל החצר. הכל שם יכירוך, ואתה תיתן דעתך ותתבונן בדרכיהם עד אשר תתרגל אליהן."
פואיל המשיך בדרכו אל החצר. ארמונות פאר נגלו לעיניו, גדושים בחדרי שינה מרוהטים ברוב טעם ובאולמות מרהיבי עין מלאים בשכיות חמדה שאיש לא ראה כמותם מעולם.
הוא פנה לחדרו והחליף בגדיו. שמשים ועלמים צעירים מיהרו לסייע לו. כל אחד מהם ברך אותו בתורו ושני אבירים באו ליטול ממנו את בגדי הצייד ולהלבישו בבגדי משי רקומים בזהב.
אולם המלכות היה ערוך לבואו. פואיל התבונן במשמר המלכותי וביתר החיילים הנכנסים אל האולם - חבורת מלווים נאה ומרהיבת עין יותר מכל מה שראה איש לפניו. אליהם נלוותה גם המלכה - האשה היפה ביותר בעולם שעיני גבר נחו אי פעם על פניה. מלבוש משי עם עיטורי זהב נוצץ עיטרו את גווה הזקוף. הכל נטלו את ידיהם והתיישבו סביב לשולחן, איש איש במקומו. המלכה ישבה מצדו האחד של פואיל ואחד מרוזני החצר (כפי שהניח) ישב מצדו האחר. פואיל והמלכה החלו לשוחח, ובעודם משוחחים חשב פואיל לעצמו שמעולם לא הזדמן לו לפגוש באשה נעימה וחיננית ממנה.
הזמן עבר עליהם באכילה ובשתייה ובהאזנה לשירים ומכל חצרות המלכים שפואיל ביקר בהם אי פעם התברכה חצר זו במבחר הגדול ביותר של כלי זהב ואבני חן שערכם לא ישוער.
והנה הגיעה שעת השינה ועל משכבם עלו הם - פואיל והמלכה, וברגע שעלו על יצועם הפנה פואיל את פניו לצד המטה ואת גבו למלכה. למחרת היום נהגו השנים בחיבה ובידידות איש עם רעותו, אך ככל שהשתעו יחדיו במשך היום, הנה בהגיע הלילה שב פואיל והפנה את גבו למלכה כשם שנהג בלילה הראשון.
שנה שלימה בילה פואיל את זמנו בשעשועי צייד ובהאזנה לשירים, באכילה ושתייה ובשיחות עם ידידיו עד אשר הגיע ליל הקרב. ובאותו לילה הרהרו בתוצאות המערכה העתידה לבוא כל תושבי העולם האחר לא פחות מאשר פואיל עצמו.
המלך עשה דרכו למקום המפגש מלווה באציליו ואנשי חצרו. עם בואו אל מעבורת הנהר התייצב מולו אביר והכריז: "הטו אוזן לדברי, כל הנאספים: מאבק זה ניטש בין שני מלכים. כל אחד טוען לבעלות על אדמתו של האחר, ואתם רק תצְפו בנעשה ותניחו להם להכריע בדבר."
עם סיום דבריו רכבו שני המלכים אל אמצע המעבורת ושם נפגשו. פואיל חלק להפגן מהלומה כה אדירה על פיתוחי מגנו עד שזה האחרון נבקע לשנים ושריונו התנפץ והמלך הפגן הושלך לארץ פצוע פצעי מוות, כמטחווי רומח מסוסו.
"אהה, אדוני," אמר הפגן "באיזו זכות פגעת בי פגיעת מוות? לא בקשתי ממך דבר ואין לך כל סיבה להרגני, אך למען האל, אם פגעת בי פגיעה כה אנושה, כלה את אשר התחלת ואל תניחני כך מתבוסס בדמי!"
"אדוני" השיב פואיל "אפשר שביום מן הימים אתחרט על מה שעוללתי לך, אך בקש ממישהו אחר להרגך. אני עצמי לא אעשה זאת."
"אנשי הנאמנים" פקד הפגן, "שאוני מכאן. באתי בשערי מוות ולא אוכל עוד להיות לכם למלך ולמושל."
"ואתם אצילי" אמר פואיל "דונו בדבר ועוצו לי: מי מכל האנשים האלה יהיו לעבדי ולעושי רצוני."
"מלכנו" השיבו האצילים "על כולם כאחד להיות למשרתיך כיון שעתה אין עוד מלך בלתך בכל רחבי העולם האחר."
"טוב" אמר המלך "אקדם בברכה את כל אשר יכפוף עצמו למרותי, וכל אשר לא יאבו בכוח החרב יוכרחו לעשות כן."
בשומעם זאת נכנעו כל אנשיו של הפגן למלך פואיל והממלכה כולה נכונה בידיו. בצהרי יום המחרת יצא שמעו בכל רחבי העולם האחר כמושל שתי הממלכות - ממלכתו שלו וממלכת הפגן.
באותו ערב רכב פואיל לגלין קוך והתייצב במקום המפגש. ארון מלך העולם האחר, כבר המתין לו שם. השנים היו מאושרים לראות איש את רעהו.
"אכן" אמר ארון "ישלם לך האל על ידידותך - שמעתי על אשר פעלת!"
ארון השיב לפואיל נסיך דווד את מראהו והופעתו הקודמים, נפרד ממנו לשלום ורכב אל חצר מלכותו אשר בעולם האחר וגדולה הייתה שמחתו בראותו שוב את עמו וצבאותיו אשר לא ראה במשך שנה תמימה. אך הם עצמם לעומת זאת, לא הרגישו בחסרונו ולא חשו כל דבר חדש בשובו. אותו יום עבר עליו באושר רב. הוא ישב על כס מלכותו ושוחח עם רעייתו ועם אנשי חצרו עד אשר הגיעה שעת השינה.
ארון עלה על יצועו ואשתו עשתה כמוהו ומיד פנה אליה ארון החל להרעיף עליה דברי אהבה. המלכה הופתעה. שנה שלמה התרגלה לכך שבעלה מפנה אליה את גבו והיא חשבה לעצמה: מה הדבר? מדוע שונה התנהגותו הלילה מהתנהגותו בכל הלילות שקדמו. שעה ארוכה הייתה שקועה במחשבותיה.
ארון התעורר מתנומתו ושב לדבר עם המלכה פעם פעמיים ושלוש, אך היא לא השיבה לו.
"מדוע אינך מדברת אלי?" שאל.
"ובכן" השיבה "מזה שנה שלימה שלא דיברתי אתך כה הרבה במטה כמו בלילה הזה."
"מה?!" השיב מופתע "הן נהגנו לשוחח רבות על משכבנו."
"בי נשבעתי" אמרה היא "שזה לנו שנה בדיוק שמרגע עלותנו על משכבנו ועד קומנו לא זכיתי לחוש בחמימות גופך ולשמוע מלת חיבה מפיך. אף את פניך לא הפכת ולו גם פעם אחת לעברי שלא לדבר על כל דבר נוסף!"
"אכן" חשב ארון לעצמו "זכיתי לידידותו של אדם הגון וחזק אופי."
הוא פנה אל רעייתו ואמר לה: "גברתי, אל תעצבי אל לבך ואל ירע הדבר בעיניך, אך זאת דעי - ויהי האלוהים עדי - שנה תמימה לא ישנתי אתך יחד על יצוע זה!" ואז סיפר לה את הסיפור כולו.
"אכן" השיבה לו "מצאת לך חבר אמת. שנה שלימה עמד הוא בפיתוי ונשאר נאמן לך!"
"אכן כן, גברתי" אמר הוא "על זאת חשבתי בעת שנאלמתי דום."
"ואינני מתפלאת על כך!" השיבה ונשקה לו בחום.
*
בינתיים חזר פואיל נסיך דווד לממלכתו ולארצו שלו. עד מהרה ביקש מן האזרחים נשואי הפנים שבממלכתו לחוות דעתם על שלטונו במשך השנה שחלפה לעומת השנה שקדמה לה.
"אדוני," השיבו לו "מעולם לא היה חסדך רב יותר, מעולם לא היית כה נדיב וטוב לב ומעולם לא התנהלה הממלכה בסדר ובמשטר כבשנה הזו!"
"יהי האלוהים עדי" השיב המלך "כי על כל זאת עליכם להודות לאיש אשר תפס כאן את מקומי. כך היה הדבר..." והוא סיפר להם את המעשה כולו.
"האח, מלכנו" השיבו לו "הודה לאל על אשר הקרה לפניך ידידות שכזו, ונדיבות השלטון שזכינו לה בשנה הזו, כלום נזכה בה גם בעתיד?"
"בי נשבעתי" השיב פואיל "כי לא אשנה דבר מכל אשר היה!"
מאותו יום ואילך נתהדקה ידידותם של פואיל וארון. הם החליפו ביניהם מתנות - סוסים וכלבי צייד ונצים ועוד תשורות יקרות לאין ספור להנות בהן איש את רעהו. ובזכות אותה שנה שעשה בעולם האחר ושלט בו בהצלחה ואיחד שתי ממלכות לאחת באומץ לבו, זכה הוא להיקרא בשם פואיל מלך העולם האחר.
הענף הראשון של המבינוג'י - פואיל נסיך דווד (חלק שני)
באחד הימים ביקר פּוּאִיל בארברת', מקום שם ניצב אחד מארמנותיו הראשיים. ארוחה חגיגית הוכנה לכבודו ואנשים רבים נטלו בה חלק. לאחר הסעודה קם פּוּאִיל לחלץ את עצמותיו. הוא פנה והלך לעבר גבעה שהתנשאה מעל לארמון ושנקראה הכס של ארברת'.
"אדוני," אמר אחד מאנשי חצרו, "יש דבר מה ראוי לציון בגבעה הזו: אם ישב איש אמיץ על הכס שבראשה לא יקום ממקום שבתו בלתי אם ארע לו אחת משתיים - או שיפגע ויפצע, או שיראה דבר פלא!"
"אינני חושש שאפגע ואפצע בהיותי מוקף אנשים כה רבים, אך יהיה זה מאוד לרצון לי לראות דבר פלא. אלך ואשב על הכס."
הנה כי כן צעד פּוּאִיל במעלה הגבעה והתיישב על הכס. וכשהתיישבו הכל סביבו ראו הם אשה רוכבת על סוס גבה קומה שצבעו לבן אפור. לבוש משי נוצץ בברק זהב עטה את גופה והיא פנתה אל הדרך העוברת סמוך לכס. סוסה, דומה שהתנהל לאיטו בקצב קבוע עד אשר חלף כמעט על פני הכס.
"אה", אמר פּוּאִיל, "היש בכם מי המכיר את הרוכבת?"
"לא, אדוני." השיבו.
"רצוני הוא שאחד מכם יפגשנה וימצא מי היא!"
אחד מאנשיו קם וצעד קדימה לקראת הרוכבת, אך בהתקרבו אליה חלפה היא על פניו. הוא דלק אחריה מהר ככל שיכול לרוץ אדם רגלי, אך ככל שהגביר את מהירותו כן גדל המרחק ביניהם, וכשנוכח לדעת כי אין לו סיכוי להשיגה, חזר האיש אל פּוּאִיל ואמר לו: "מלכי, מעשה חסר תוחלת יהיה זה לרדוף אחריה ברגל."
"האם כך הדבר?" אמר פּוּאִיל, "גש לארמון וטול את הסוס המהיר ביותר המוכר לך ודהר בעקבותיה."
האיש עשה כדברי המלך. הוא נטל את הסוס המהיר ביותר באורווה ושעט בעקבותיה. בהגיעו אל המישור, הדהיר את סוסו, אך ככל שהדהירו כן רחקה היא ממנו, ועם זאת התמידה הרוכבת בטפיפתה הקצובה בלי שתשנה כלל את מהירותה. סוסו של הרודף החל לפגר במרוץ וכשנוכח לדעת כי הסוס עייף מן הדהירה ולא יעלה בידו להשיגה, חזר למקום הימצאו של פּוּאִיל.
"אדוני, אין טעם לרדוף אחרי הגברת הזו. אינני מכיר שום סוס מהיר מסוס זה בממלכה כולה ואף על פי כן לא עלה בידי להשיגה."
"האם כך הוא מצב העניינים?" אמר פּוּאִיל, "דבר קסם יצוק כאן. אנו נשוב עתה אל הארמון."
לארמון חזרו הם והיום חלף עבר וביום המחרת קמו המלך ואנשיו משנתם ובילו את היום כמקובל עד אשר הגיעה עת הסעודה.
לאחר שסעדו הכל את לבם אמר פּוּאִיל: "אלו מכם שהיו עמי על ראש הגבעה אתמול יוכלו לבוא אף היום, ואתה," אמר, בפנותו אל אחד מאנשיו הצעירים, "הבא אתך מן השדה את הסוס המהיר ביותר המוכר לך."
האיש הצעיר עשה כדבריו. לגבעה הם העפילו והסוס צעד עמם. המלך ישב על הכס וכל אנשיו סביב לו, ובעוד הם יושבים שם נגלתה לעיניהם האשה, רוכבת על אותו סוס עצמו, לבושה באותו הבגד ומתקדמת באותה הדרך.
"הנה היא הרוכבת מיום אתמול." אמר פּוּאִיל, "היה נכון, פרש, לדלוק בעקבותיה ולגלות לי מי היא."
"מלכי," השיב, "זאת אעשה ברצון!"
עודם מדברים והנה התקדמה הרוכבת וחלפה ביעף על פניהם. האיש הצעיר עלה על סוסו, אך עוד בטרם התיישב כיאות על האוכף כבר חלפה הרוכבת על פניו ורווח נפער ביניהם, ועם זאת לא הייתה רכיבתה חפוזה יותר מאשר ביום הקודם. הנה כי כן הניח האיש הצעיר לסוסו להתנהל בלי חיפזון בהיותו משוכנע שיעלה בידו להשיג את הרוכבת על נקלה. אך עד מהרה נוכח לדעת כי טעות בידו. הוא ריפה את המושכות והביא את הסוס לכלל דהירה, אך לא עלה בידו לצמצם את המרחק כמלוא הנימה וככל שהאיץ בסוסו וחבט בצלעותיו כן רחקה היא ממנו. כאשר נוכח האיש הצעיר לדעת כי מעשה חסר תוחלת הוא להמשיך ולרדוף אחריה, חזר הוא למקום עומדו של פּוּאִיל.
"אדוני" אמר "ראה ראית כי סוס זה דהר ככל אשר יכול."
"אכן ראיתי כי לא צמחה כל תועלת מרדיפתך אחריה." אמר פּוּאִיל "אך סהדי במרומים - לאותה רוכבת בודאי יש עניין במישהו כאן. לו רק לא הייתה כה עקשנית. אנו נשוב עתה לארמון."
לארמון הם שבו ואת לילם בילו בשירה ובמשתה עד שהכל היו שמחים ומרוצים. ולמחרת היום קמו משנתם והשעות נקפו בזו אחר זו עד אשר הגיעה עת הסעודה. ולאחר שסעדו לבם אמר פּוּאִיל: "היכן הם אלה אשר הלכו עמי אתמול לפסגת הכס?"
"הנה אנחנו." השיבו.
"אנחנו נלך שוב אל הכס." אמר פּוּאִיל ובפנותו אל הסייס שלו הוסיף: "ואתה אכוף את סוסי בתשומת לב והביאהו אל הדרך והבא עמך גם את דורבנותי."
הסייס מילא אחר דבריו. הנה כי כן העפילו הכל לפסגה והמלך ישב על הכס. לא חלף זמן רב והנה נגלתה הרוכבת לעין, באה באותה דרך, רכובה על אותו סוס, לבושה באותו מלבוש ונעה באותו האופן.
"ועתה בחורי, אני רואה את הרוכבת באה. הבו לי את סוסי."
פּוּאִיל אך זה ישב על גב הסוס, והרוכבת על פניו חלפה. הוא שעט בעקבותיה, מרפה את מוסרות סוסו הדוהר. הוא ציפה להדביקה בתוך פסיעות ספורות, אך לא עלה בידו להתקרב אליה כמלוא הנימה. הוא הדהיר את סוסו ככל אשר יכול, אך במהרה נוכח לדעת כי אך לשווא ינסה להשיגה.
או אז קרא המלך בקול: "גברתי, למען האיש שאת אוהבת יותר מכל, חכי לי!"
"אחכה בשמחה." השיבה לו "והיית מיטיב עם סוסך לו ביקשת זאת מלכתחילה."
הנערה אספה את המושכות, הפשילה את צעיפה, נשאה מבטה אל פּוּאִיל ופתחה עמו בשיחה.
"גברתי," אמר לה פּוּאִיל, "מאין את באה ומה מטרת בואך?"
"הולכת אני לעסקי" אמרה לו "ושמחה אני לראותך."
"ברוך בואך" השיב לה, ואז חשב לעצמו כי פניה של כל נערה וכל אשה שראה עד כה היו מכוערות בהשוואה לפניה שלה. "גבירתי, האם תספרי לי על אודות עסקיך?"
"כן, כמובן." השיבה "עיסוקי החשוב ביותר הוא לראותך."
"ככל שהדבר נוגע לי" אמר פּוּאִיל "זהו העיסוק המוצלח ביותר שיכולת למצוא. האם תספרי לי מי את?"
"כן, אדוני." השיבה, "אני היא רִיאֵנוֹן, בתו של הֶפִיד הזקן ועומדת אני להינתן לאיש כנגד רצוני. לא הסכמתי עד כה להינשא לאיש כיוון שמאוהבת אני בך, ולא אסכים להינשא לשום בעל אלא אם כן תדחה אותי מעל פניך. באתי לכאן לגלות את תשובתך."
"יהי האל עדי," השיב פּוּאִיל "זו תשובתי לך: גם אם יכול הייתי לבחור בין כל הנערות והנשים שבתבל - את היית בחירתי!"
"טוב ויפה." השיבה, "אם זהו רצונך היכון לפוגשני בטרם אנתן לאיש אחר."
"מבחינתי, ככל שיקדם כן ייטב." ענה לה פּוּאִיל, "קבעי את המקום והזמן כרצונך."
"אעשה זאת, אדוני." אמרה לו, "בעוד שנה תמימה מהיום, לעת ערב אתקין את כל הנחוץ לחגיגה ואצפה לך בחצרו של הֶפִיד הזקן."
"נהדר!" אמר לה, "היה אהיה שם."
"אדוני, אמרה לו, "שמור על עצמך וזכור את מילתך. אני הולכת עתה לדרכי."
או אז נפרדו הם ופּוּאִיל שב אל חייליו ובני לוויתו, ואף שהרבו לשאלו על אודות הנערה לא השיב להם דבר והיטה את השיחה לאפיק אחר.
השנה חלפה. הגיע המועד לפגוש את רִיאֵנוֹן. פּוּאִיל הכין עצמו ויצא לדרך כאחד מתוך מאה רוכבי פרשים אל חצרו של הֶפִיד הזקן. וכאשר בא לחצר המלך התקבל בחמימות. אנשים רבים נאספו שם. עליזות הייתה בכל והכל היה ערוך ומוכן לסעודה, ומתנות ניתנו ביד רחבה. האולם היה מוכן והחבורה כולה ישבה סביב לשולחנות. הֶפִיד הזקן מצד אחד ופּוּאִיל ורִיאֵנוֹן מן הצד השני וכל היתר בהתאם לרום דרגתם. הם אכלו ושתו ושעשעו את עצמם.
וכשהתחילה השמחה לאחר הסעודה, נכנס לאולם אדם צעיר גבוה ובעל חזות פנים מלכותית. שערו היה ערמוני והוא לבש בגדי משי. כאשר הגיע אל הבימה ברך לשלום את פּוּאִיל וחבריו.
"שלום בואך וברכת מלכים עליך", אמר פּוּאִיל, "התכבד ושב."
"לא אשב" אמר האיש, "בקשה יש לי וברצוני להציגה בפניך."
"עשה זאת וברוך בואך." אמר פּוּאִיל.
"אדוני," השיב לו, "באתי לבקש ממך דבר מה."
"תהי בקשתך אשר תהיה - אתן לך את מבוקשך אם אוכל!"
"הו!" אמרה רִיאֵנוֹן "מדוע השבת לו כך?"
"אלה היו דבריו, גבירתי" אמר האיש, "והוא אמר אותם בפני אנשים אצילים."
"חבר," אמר פּוּאִיל, "מה מבוקשך?"
"הערב אתה עומד להינשא לאשה שאוהב אני יותר מכל. באתי לבקש אותה ממך, אותה ואת מסיבת החתונה הערוכה כאן."
פּוּאִיל שקע בשתיקה. הוא לא יכול היה לומר דבר.
"אתה יכול להחשות ככל אשר תאבה," אמרה רִיאֵנוֹן, "מעולם לא היה איש שוטה כמוך."
"גבירתי," השיב לה, "לא ידעתי מי האיש."
"זהו האיש אשר עמדו למסרני לידיו נגד רצוני" אמרה היא, "זהו גּוּאוֹל, בנו של קלד, איש עשיר ולו חיילים רבים. מאחר ודברת כאשר דברת מסור אותי לידיו, שאם לא כן ילעגו לך אנשים."
"גבירתי," אמר "מה תשובה היא זו. לעולם לא אעשה זאת!"
"מסור אותי לידיו" השיבה "ואני אדאג לכך שלעולם לא יקבלני."
"כיצד?" שאל פּוּאִיל.
"אתן לך שק קטן." השיבה "שמור אותו היטב. כאשר יבקש ממך את החגיגה ואת כל ההכנות לטכס, אמור לו שהם אינם שלך ואין בידך לתת לו אותם. אמור לו שאני הבטחתי את החגיגה הזו לחיילים ולכל המלווים. ואשר לי", המשיכה, "אערוך עמו הסכם להינשא לו בדיוק שנה מהיום, ואתה, בתום השנה הזו הבא עמך את השק הזה וחכה עם אנשיך בבוסתן, שם במעלה ההר. כאשר תהיה השמחה בעיצומה, בוא אליו בלבוש בלויים והשק בידך. בקש ממנו דבר אחד בלבד - למלא את שקך באוכל. אני אסובב את פני הדברים כך שהשק לא יתמלא אף אם יושמו בתוכו כל המזון והמשקאות שבכל שבע הממלכות. לאחר שישפוך לתוך שקך כמות גדולה של מזון ומשקה, יאמר: 'כלום יתמלא השק הזה אי פעם?' ואתה תאמר: 'לא, הוא לא יתמלא אלא אם כן יבוא אדם עשיר ונכבד ויכנס לתוך השק, ידרוך על המזון שבתוכו ויאמר: 'כבר נכנס לכאן די והותר'. ואז", המשיכה רִיאֵנוֹן, "אשכנע את גּוּאוֹל להיכנס אל תוך השק ולדרוך על המזון שבו. כאשר יכנס לתוכו, טלטל את השק עד אשר יהיה כל כולו בתוכו מכף רגל ועד ראש. או אז קשור את שרוכי השק והדק אותם. תזקק אז לקרן הציידים התלויה על צווארך. כאשר יהיה הוא קשור בתוך השק תקע בקרנך כסימן לאביריך, והם, בשומעם את קול הקרן, יתקיפו את החצר."
כך לחשה רִיאֵנוֹן באוזניו, וגּוּאוֹל שניצב שם לא הרחק וחיכה לתשובתו, אמר לו: "אדוני, אני ניצב כאן כבר עת רבה וטרם שמעתי את תשובתך לבקשתי."
"מה ששיך לי יכול אתה לקבל בשלמותו!" אמר פּוּאִיל.
"חבר," אמרה רִיאֵנוֹן מצידה, "הקדשתי את החגיגה הזו ואת כל ההכנות לחתונה לאיש מדווד ולחבר מלוויו וחייליו. לא אתן אותה למישהו אחר, אך שנה מהיום תיערך כאן חגיגה לכבודך, חבר, ואז תוכל לשאת אותי לאשה."
גּוּאוֹל שב לארצו שלו בעוד שפּוּאִיל שב לדווד. השנה חלפה עברה והגיע מועד החגיגה בחצרו של הֶפִיד הזקן. גּוּאוֹל בנו של קלב בא אל המסיבה אשר נערכה עבורו. הוא הגיע לחצר והתקבל שם בכבוד.
גם פּוּאִיל, מלך העולם האחר, בא לשם, ואל הבוסתן עם מאה מאנשיו הלך הוא, בדיוק כפי שהורתה לו רִיאֶנוֹן, והשק היה עמו. פּוּאִיל הלביש את עצמו בבלואים ונעל נעליים ישנות ומרופטות. כאשר הגיעו לאוזניו מצהלות השמחה לאחר הסעודה פנה וצעד אל האולם ובבואו אל הבימה ברך לשלום את גּוּאוֹל ואת כל בני לוויתו, גברים ונשים כאחד.
"ברכת אלוהים עליך וברוך בואך!" אמר גּוּאוֹל.
"אדוני", אמר לו, "ישלם לך אלוהים כפועלך. עניין לי אליך."
"ברכתי נתונה לאשר תביא בפני." אמר גּוּאוֹל "ואם תבקש ממני דבר סביר, לא אמנע אותו ממך."
"בקשתי היא סבירה למדי, אדוני." השיב לו "אני מבקש רק מתוך צורך. הייתי רוצה שתמלא את השק הזה במזון."
"אינך מבקש הרבה." אמר גּוּאוֹל "ואשמח למלא את מבוקשך. הביאו לו מזון."
משרתים רבים קמו והחלו למלא את השק, אך על אף כל הכבודה שהוטלה לתוכו לא נמלא השק."
"חבר," אמר גּוּאוֹל, "האם יתמלא שקך אי פעם?"
"לא, ויהי האל עדי," אמר הוא "לעולם לא יתמלא גם אם יוטלו לתוכו עוד ועוד מזונות, אלא אם כן יקום אדם אציל בעל אדמות ועושר וידרוך על המזון שבשק בשתי רגליו בהכריזו: 'די והותר הושם כאן!'"
"ואתה, איש טוב שלי" אמרה רִיאֵנוֹן לגּוּאוֹל, "קום על רגליך בזה הרגע ועשה כאשר אמר האיש."
"בשמחה" אמר גּוּאוֹל, ואל השק נכנס ובשתי רגליו דרך על המזון שבתוכו, ובאותו רגע עצמו טלטל פּוּאִיל את השק עד אשר היה גּוּאוֹל כל כולו בתוכו, מכף רגל ועד ראש, משך בשרוכים וקשר אותם. או אז הגיש הוא את הקרן לפיו ותקע תקיעה ממושכת. ולאות הזה התקיפו חייליו את החצר, אחזו בכל האנשים אשר באו לשם עם גּוּאוֹל ואסרו אותם בשלשלאות, בעוד פּוּאִיל משליך מעליו את בגדי הבלואים ואת הנעליים המרופטות.
וכל אחד מן החיילים אשר נכנס אל האולם העניק לשק בעיטה או מכת מקל ושאל: "מה יש כאן?"
"תחש!" השיבו לו היתר.
וכל חייל שהגיע לאולם שאל: "מה המשחק שאתם משחקים בו?"
"משחק התחש-בתוך-השק!" השיבו לו, וזו הייתה הפעם הראשונה ששיחקו את משחק התחש-בשק.
"אדוני," אמר האיש בתוך השק, "לו שמעני. להרוג אותי בתוך שק - אין זה מוות היאה לי."
"אדוני," אמר הפיד הזקן "האיש אומר דברי טעם ומן הדין הוא שתקשיב לו. אין זה מוות היאה לו."
"טוב ויפה," אמר פּוּאִיל, "אנהג על פי עצתך. אמרו לי מה אעשה בו?"
"אני אתן לך עצה." אמרה אז רִיאֵנוֹן, "במצבך עכשיו מוטלת עליך החובה למלא את חפצם של כל האנשים והנגנים אשר ישאלו ממך דברים. הנח לו ליטול את מקומך בהענקת המתנות והוצא ממנו שבועה שלעולם לא יתבע ממך מתנות אלה ולא יקח ממך נקם. זה יהיה עונש מספיק עבורו."
"הוא יקבל ממני כל זאת." אמר האיש בתוך השק.
"אסכים לכך בשמחה," אמר פּוּאִיל, "אם זאת עצתם של הֶפִיד ורִיאֵנוֹן!"
"זאת עצתנו." אמרו.
"ואני מסכים לה." אמר פּוּאִיל, "ועתה! מי יתייצב כעד עבור גּוּאוֹל?"
"אנחנו נהיה עדים עד אשר ישוחררו אנשיו שלו." אמר הֶפִיד.
או אז שוחרר גּוּאוֹל מן השק ובני לוויתו הותרו מכבליהם.
"עתה בקש מגּוּאוֹל את עֵדיו שלו. אני מכיר את האנשים שיהיה עליו לבחור." והֶפִיד מנה את שמות הערבים.
"הצג את תנאיך." אמר גּוּאוֹל.
"מה שאמרה רִיאֵנוֹן הוא מספיק טוב מבחינתי." אמר פּוּאִיל.
"אכן, אדוני, " אמר גּוּאוֹל, "אני פצוע וחבול. נפצעתי פצעים קשים ועלי לשטפם ולחובשם. ברשותך אלך מכאן ואותיר אחד מאצילי חצרי כדי שיענה בשמי לכל האנשים אשר יבקשו ממנו מתת."
"טוב ויפה." אמר פּוּאִיל, "עשה כאשר דברת."
גּוּאוֹל פנה אז לשוב אל ממלכתו.
האולם הוכן ונערך לכבוד פּוּאִיל וכל אנשי חצרו של הֶפִיד הזקן והכל תפסו את מקומם סביב לשולחנות. איש איש מהם ישב במקום שישב בו שנה קודם לכן ופּוּאִיל ורִיאֵנוֹן הלכו לחדרם ובילו בתענוגות את לילם.
"אדוני" אמרה רִיאֵנוֹן עם עלות השחר, "קום וחלק מתנות לנגנים. היום אל תשיב ריקם פני איש. תן מתנות לכל."
"זאת אעשה בשמחה," אמר פּוּאִיל, "היום וכל זמן שהחגיגה נמשכת."
פּוּאִיל קם מערש כלולותיו. הוא ציווה על משרתיו להסות את הקהל ואז הזמין את הנגנים וכל מי שחפץ לבקש ממנו דבר מה, לצעוד קדימה. הוא הודיע לכל בני החבורה כי הרשות בידם לבקש ממנו כל אשר יאבו, והוא היה נאמן למוצא פיו ונתן לכל אחד את חפצו ולא השיב ריקם פני איש כל עוד נמשכה החגיגה. וכאשר נסתיים הכל פנה פּוּאִיל ל הֶפִיד ואמר לו: "אדוני, ברשותך, מחר בבוקר אשים פני אל דווד."
"טוב ויפה," השיב הֶפִיד, "האל הטוב ישמור את פעמיך, ורִיאֵנוֹן תשהה פה עוד זמן מה עד אשר תשלים את הכנותיה לבוא בעקבותיך."
"סהדי במרומים", אמר פּוּאִיל, "אנו נצא מכאן יחדיו!"
"כלום זה רצונך, אדוני?" שאל הֶפִיד.
"אכן כך הוא." השיב פּוּאִיל.
למחרת היום עשו הם את דרכם לדווד. הם הגיעו לחצר בארברת' ושם נערכה לכבודם סעודה חגיגית. כל שועי הממלכה ואציליה, גברים ונשים כאחד, פגשו אותם שם. רִיאֵנוֹן לא הניחה לאיש לשוב לביתו בטרם תעניק לו תשורה יפה, בין אם תכשיט, או טבעת, או אבן יקרה, והשנים משלו בארץ שנה ועוד שנה מאושרים באהבתם.
הענף הראשון של המבינוג'י - פואיל נסיך דווד (חלק שלישי)
ופּוּאִיל ורִיאֵנוֹן משלו בארץ באושר בשנה הזו ובשנה שלאחריה. אך בשנה השלישית החלו האנשים להתעצב אל לבם ושוב לא היו מאושרים שכן ראו כי אדון הארץ האהוד, מלכם שלהם, אחיהם המאומץ, איו לו יורש.
“אדוננו" אמרו לפּוּאִיל, "אינך צעיר כמו אחדים מאתנו ואנו חוששים פן לא תוכל רעייתך לתת לך יורש. קח אשה אחרת על פניה כדי שתלד לך יורש לכיסאך. אינך עתיד לחיות לנצח," אמרו לו "וגם אם אתה עצמך מאושר ללא יורש, אנו לא נוכל לשאת זאת."
"אמת ויציב" אמר פּוּאִיל, "לא נחיה לעד ותאונות עלולות לקרות, אך הניחו לי להתמודד עם הדבר במשך שנה אחת. בעוד שנה מהיום נשוב ונפגש כאן ואז אשמע לעצתכם."
הצעה זו נתקבלה על דעת כל.
עוד בטרם חלפה שנה והגיע מועד הפגישה, נולד לפּוּאִיל בן בארברת'. בלילה שהילד נולד בו, הזמינו לשם אשה שתשגיח על התינוק ואמו, אך אשה זו נרדמה על משמרתה וכך גם רִיאֵנוֹן, אמו של הילד. וכך ארע הדבר: שש נשים היו שם והן השגיחו עליה בחלקו הראשון של הלילה, אך בטרם הגיעה שעת חצות נרדמו כולן ורק לקראת עלות השחר התעוררו. הן הביטו בעריסה שהניחו בה את העולל, אך לא נותר ממנו כל סימן וזכר.
"הו," אמרה אחת מהן, "התינוק נעלם!"
"מה נעשה?" שאלה אחרת.
"מה יהיה?" אמרו כל היתר.
ואחת מהן אמרה: "יש כאן כלבת ציד עם גורים. אנחנו נהרוג אחדים מן הגורים ונמרח את פניה ואת ידיה של רִיאֵנוֹן בדם ואת עצמותיהם נשליך בקרבתה ונשבע כי היא עצמה רצחה את התינוק. היא לא תוכל לסתור את דברתן של שש מאתנו!"
כל היתר קיבלו את הצעתה.
כאשר האיר היום התעוררה רִיאֵנוֹן ושאלה: "הו נשים, היכן הוא עוללי?"
"גבירתנו" השיבו לה, "אל תשאלי אותנו על העולל שלך. יש לנו חבורות שחורות וכתמים כחולים בכל גופנו מן המאבק אתך, ולמען האמת, מעולם לא ראינו רוח קרב כזו בשום אשה. אך הכל לשווא: את עצמך הרגת את בנך. אל תבקשי אותו מידינו!"
"נשים מסכנות," אמרה רִיאֵנוֹן, "למען האל הטוב היודע כל נסתרות, אל תטילו עלי אשמת שווא. אלוהים, אשר דבר לא נסתר מנגד עיניו, הוא היודע שאתן מוליכות אותי שולל. אם אתן חוששות ממשהו, נשבעת אני לכן שאגן עליכן!"
"אכן," השיבו לה, "אין בדעתנו לעשות שקר בנפשנו כדי לחפות על מעשיו של מישהו אחר."
"נשים מסכנות," אמרה רִיאֵנוֹן, "כל רע לא יאונה לכן מאמירת האמת."
אך על כל אשר אמרה במלים צודקות ורחומות, קיבלה מהן אותה תשובה עצמה.
ובינתיים התעורר פּוּאִיל משנתו וכך גם חייליו ובני לוויתו ושוב לא ניתן היה להסתיר את האסון. הסיפור פשט על פני הארץ וכל האצילים שמעו אותו. הם נועדו יחדיו ושלחו לפּוּאִיל מסר ובו דרישה לשלח את אשתו כעונש על רצח תינוקה.
"יש להם סיבה אחת בלבד לדרוש ממני לגרש את רעייתי." אמר פּוּאִיל, "והיא: היותה חשוכת ילדים. אך אני יודע שנולד לה ילד ולא אשלֵחַ אותה. ואם פעלה שלא כיאות יהיה עליה להיענש בעונש הראוי לה."
רִיאֵנוֹן כינסה חכמים ומלומדים שיעמדו לצידה, אבל אז החליטה שמוטב לה לקבל את עונשה מאשר להתווכח עם הנשים. והעונש שהוטל עליה היה זה: שבע שנים תשהה בחצר המלכות בארברת' . מקום מוגבה היה שם מחוץ לשערי החצר ושם ניטל עליה לשבת כל יום ולספר את סיפורה לכל עובר אורח אשר סבורה הייתה שטרם שמע אותו, ואז היה עליה להציע למבקרים ולעולים לרגל להניח לה לשאתם על גבה אל תוך החצר (כל מי שיאבה בכך), אך רק לעתים נדירות הסכים מישהו שתישאהו על גבה. וכך עברו עליה אותן שנים.
בגוונט-איז-קואד משל באותה עת טְיֵירנוֹן. והוא היה המובחר שבין בני אדם. בחצרו הייתה סוסה ובכל הממלכה כולה לא היו לא סוס ולא סוסה שיעלו עליה ביופיים. כל שנה בערב האחד במאי הייתה הסוסה ממליטה סייח אחד, אך איש לא ידע מה עלה בגורלו.
ערב אחד שוחח טְיֵירנוֹן עם רעייתו: "הקשיבי," אמר "אנשים רכים וחלושי אופי אנחנו בהניחנו לסייחים של הסוסה להילקח כל שנה על ידי מישהו נעלם בלא שנעשה דבר!"
"מה יכולים אנו לעשות בקשר לכך?" שאלה.
"הערב הוא ערב האחד במאי. יעניש אותי האל אם לא אגלה את כוח הרע הגוזל את הסייחים!"
טְיֵירנוֹן ציווה להכניס את הסוסה אל תוך הבית. הוא חימש את עצמו והחל לשמור. עם רדת החשיכה המליטה הסוסה סייח איתן, רחב גרם, שמיד ניצב על ארבע רגליו. טְיֵירנוֹן קם ממקומו כדי לבחון אותו מקרוב ובעוד הוא מתבונן שמע קול רעש גדול ואחר הרעש חדרה לשם יד עם ציפורניים גדולות ואחזה את הסייח ברעמתו. טְיֵירנוֹן נטל את חרבו והכה על הזרוע בין פרק היד למרפק עד כי נפלה היד האוחזת בסייח אל תוך הבית. ואז שמע טְיֵירנוֹן קול רעש גדול עם קול צווחה. הוא פתח את הדלת ורץ בעקבות הרעש. לא עלה בידו לראות מה מקורו, כי הלילה היה אפל מאוד, אך הוא דלק בעקבותיו. לפתע נזכר כי שכח את הדלת פתוחה והוא חזר לבית. על סף הדלת שכב תינוק עטוף בבגדי משי. הוא הרים את התינוק וראה כי היה חזק מאוד לגילו. טְיֵירנוֹן הבריח את הדלת וניגש אל החדר שרעייתו שהתה בו.
"גבירתי," שאל "האם את ישנה?"
"לא", השיבה, "ישנתי, אך הקיצותי משנתי כאשר נכנסת."
"יש כאן תינוק, אם תרצי בו." אמר, "דבר שלא היה לך מעולם."
"אדוני," אמרה, "מאין הגיע לכאן?"
"אספר לך הכל." אמר טְיֵירנוֹן וסיפר לה את הסיפור כולו.
"אדוני," אמרה, "מהם הבגדים שהתינוק לבוש בהם?"
"בגדי משי." אמר טְיֵירנוֹן.
"בן אצילים הוא." אמרה היא, "אדוני, אשמח אם תצא השמועה ותתפשט בקרב הנשים כי הבאתי תינוק לעולם, אם זהו רצונך."
"אני תמים דעות אתך בעניין זה." אמר לה, וכך נהגו.
הם הטבילו את הילד וקראו לו בשם גּוּרִי זהוב השער, כיוון שמעט השער שעל ראשו היה זהוב כפז. הילד גדל בחצר המלך עד היותו בן שנתיים. בטרם מלאה לו שנה כבר התהלך היטב, והיה גדול בגופו מילד בן שלוש - יותר מילד בן שלוש הגדול מכפי גילו! בתום השנה השנייה היה גדול כילד בן שש ובטרם הגיע לגיל ארבע כבר נהג לחלות את פני הסייסים כי יניחו לו לנהוג את הסוסים אל המעיין.
"אדוני," אמרה אשת טְיֵירנוֹן לבעלה, "היכן הסוס שהצלת בלילה שמצאת בו את התינוק?"
"מסרתי אותו לסייסים ואמרתי להם להשגיח עליו." אמר.
"אדוני, כלום לא יהיה זה רעיון טוב לאלף אותו ולמסרו לנער?" אמרה. "היה זה באותו לילה עצמו שמצאת את הנער והצלת את הסייח שנולד."
"אין לי כל התנגדות לכך." אמר טְיֵירנוֹן, "אני מרשה לך לתת לו אותו."
"אדוני," השיבה, "יגמול לך אלוהים. אני אתן לו את הסוס."
הסוס ניתן לנער. אשתו של טְיֵירנוֹן הורתה למאמנים ולסייסים להשגיח על הסוס ולאמנו כדי שיהיה מוכן ליום שהנער יהיה מבוגר דיו לרכוב עליו. היא דרשה מהם שידווחו לה באופן קבוע כיצד מתקדם האימון.
באותו זמן הגיעו אל טְיֵירנוֹן ורעייתו החדשות על אודות רִיאֵנוֹן ועונשה, ומכיוון שמצא תינוק, השתדל טְיֵירנוֹן לכרות אוזן ולחקור חקור היטב עוברי אורח שהזדמנו לארמונו. מפי רבים מהם שמע תלונות רבות על העונש מעורר הרחמים שהוטל עליה. טְיֵירנוֹן הרהר בדבר והביט מקרוב בפני הילד. הוא נדהם בראותו מה גדול הדמיון בין הילד לבין פּוּאִיל, מלך העולם האחר. מעולם לא ראה דמיון כה רב בין בן לאביו כדמיון הזה. הוא הכיר היטב את מראה פניו של פּוּאִיל כיוון שאירח אותו בביתו פעמים רבות במשך השנים. הנה כי כן חש טְיֵירנוֹן נקיפות מצפון על שהוא ממשיך לגדל את הילד בעוד הוא יודע כי זה ילדו של איש אחר. בהזדמנות הראשונה כאשר היה עם רעייתו בגפו, אמר לה כי אין זה מן הראוי להמשיך ולהחזיק את הילד ברשותם וכך להביא כאב כה רב על גבירה חסודה וטובה כמו רִיאֵנוֹן, מה גם שהילד הוא ילדו של פּוּאִיל, מלך העולם האחר.
אשתו של טְיֵירנוֹן הסכימה לשלוח את הנער אל פּוּאִיל, "ובשלושה דברים נזכה בעשותנו זאת" אמרה, "הכרת תודה על ששחררנו את רִיאֵנוֹן מעונשה, הכרת תודה מפּוּאִיל על כך שגידלנו את ילדו והשבנו לו אותו, והדבר השלישי הוא זה: אם יגדל הנער ויהיה איש כבוד, יהיה הוא לנו לבן מאומץ ויעשה למעננו ככל אשר יוכל." הם הגיעו לתמימות דעים.
למחרת היום הכין טְיֵירנוֹן את עצמו לצאת לדרך בלווית שנים מאציליו והילד היה הרביעי בחבורה, רכוב על הסוס שנתן לו טְיֵירנוֹן. הם רכבו לכיוון ארברת' והדרך לא ארכה להם. בהתקרבם אל החצר יכלו לראות את רִיאֵנוֹן יושבת על המושב המוגבה. כאשר ניגשו אליה, קראה להם: "הו אדונים, אל נא תוסיפו ללכת. אני אשא איש איש מכם על גבי אל החצר. זהו עונשי על שהרגתי את ילדי."
"גבירתי," אמר טְיֵירנוֹן, "אינני סבור שמישהו מן הנוכחים כאן יניח לך לשאתו על גבך."
"ירכב על גבה מי שיאבה", אמר הנער, "אני לא אעשה זאת."
"אכן" אמר טְיֵירנוֹן, "גם אנו לא נסכים."
והם באו אל חצר המלך והתקבלו שם בחמימות. פּוּאִיל אך זה חזר ממסע ברחבי דּוֹוֵד ושמח לראות את טְיֵירנוֹן. אל האולם ניגשו הם להתרחץ וליטול את מקומם ליד השולחן. טְיֵירנוֹן ישב בין פּוּאִיל לרִיאֵנוֹן ושני חבריו של טְיֵירנוֹן ישבו גבוה יותר והנער ביניהם.
או אז סיפר טְיֵירנוֹן את הסיפור כולו על הסוסה והילד וכיצד אימצו, הוא ואשתו, את הילד לבן וגידלו אותו.
"וזהו ילדך, גבירתי!" אמר טְיֵירנוֹן "ומי שאי פעם הפיץ עליך שקרים, גרם לך עוול גדול. כאשר שמעתי על עונשך נעצבתי אל לבי והתחלתי לדאוג ואינני סבור שיש בזה ולו גם אחד אשר לא יזהה נער זה כבנו של פּוּאִיל."
"אין כאן איש המטיל ספק בכך." השיבו לו הכל.
"סהדי במרומים," אמרה רִיאֵנוֹן, "אם אמת הדבר, בא הקץ לדאגתי."
"גבירתי," אמר פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד, "בחרת בשם טוב לנער - פְּרִידֵיְרִי. פְּרִידֵיְרִי פירושו 'דאגתי'. השם ההולם אותו יותר מכל הוא פְּרִידֵיְרִי בן פּוּאִיל מלך העולם האחר."
"יתכן ושמו שלו מתאים לו יותר." אמרה רִיאֵנוֹן.
"איזה שם?" שאל פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד .
"גּוּרִי זהוב השער" הוא השם שהענקנו לו." אמר טְיֵירנוֹן.
"פְּרִידֵיְרִי" אמר פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד "יהיה שמו."
"זה הדבר הטוב ביותר" אמר פּוּאִיל "ליטול את שם הנער מן המלים שהשמיעה אמו בהגיע לאוזניה הבשורות הטובות אודותיו." והכל הסכימו לכך.
"טְיֵירנוֹן," אמר פּוּאִיל, "ישלם לך אלוהים כפועלך על שגידלת את הנער הזה, ואם יגדל הוא ויהיה לאיש כבוד, יהיה זה מן היושר שיגמול לך על חסדך."
"אדוני," אמר טְיֵירנוֹן, "איש בעולם לא יעצב יותר על אובדנו מן האשה אשר גידלה אותו. מן הראוי הוא שיזכור מה עשינו, אנוכי והאשה הזאת למענו."
"יהי האל עדי." אמר פּוּאִיל, "אני אגן על ממלכתך כל זמן שאוכל להגן על ממלכתי שלי, ואם יהיה פְּרִידֵיְרִי עצמו כאן למלך, יהיה זה אף יותר ראוי לו להגן עליך מאשר לי. ועתה אם מקובל הדבר עליך ועל כל האצילים הנאספים בזה, נמסור את הילד להשגחתו של פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד , ואתם תהיו לידידיו ולהורים המאמצים שלו."
"זוהי הצעה מצוינת." אמרו הכל.
וכך נמסר הנער להשגחתו של פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד ואצילי הארץ באו לארח לו לחברה. טְיֵירנוֹן נפרד אז מהם וחזר עם ידידיו לארצו שלו באהבה ובשמחה. הוא לא יצא לדרכו בטרם הוצעו לו כמתנות אבני החן היפות ביותר ומיטב הסוסים וכלבי הצייד, אך הוא לא הסכים לקבל דבר.
מיני אז שבו הכל, איש איש לממלכתו, ופרידירי בן פּוּאִיל, מלך העולם האחר, גודל במסירות כיאה לו עד שהיה לעלם חמודות, המחונך והמחונן ביותר בכל הממלכה. וכך חיו הם שנה אחר שנה עד אשר הגיעו חייו של פּוּאִיל מלך העולם האחר לקצם. פְּרִידֵיְרִי שלט אז בהצלחה על שבעת המחוזות של דּוֹוֵד , אהוב על בני עמו ועל כל הסובבים אותו, ועם השנים כבש הוא את שלושת המחוזות של וסטרד וטווי וארבעת המחוזות של קרידיג'ון והללו קרויים היום שבעת המחוזות של סייטילוך. ופְּרִידֵיְרִי בן פּוּאִיל מלך העולם האחר עסק בכיבושים אלה עד שנתן דעתו לשאת לו אשה. והאשה שבחר בה הייתה קִיגְוָה, אחותו של גְּוֵון המזהיר, בן למשפחה הטובה ביותר באי הזה. וכאן מסתיים הענף הראשון מארבעת ענפי המבינוג'י.
לפני כמה מאות שנים חיו מלך ומלכה אשר שלטו בממלכה קטנה. הם אהבו איש את רעהו והיו מאושרים יחדיו. המלך היה אדם נבון ושליט צדיק ותחת שלטונו פרחה הממלכה ושגשגה. שקט ושלום שררו בארץ.
הנתינים היו שמחים ומאושרים, בקיצור הייתה זו ממלכה מושלמת, אך היה פגם אחד, דבר שולי אחד שהעב על אושרה של המלכה: נראה היה שלמלך אין כל עניין באלוהים. לא שהיה לו משהו נגד אלוהים. הוא לא הביע כל התנגדות לכך שנתיניו או רעייתו יעבדו את אלוהים בדרך שחשבו לנכון, אך נראה שהוא עצמו מעולם לא נטל בכך חלק.
מכיוון שהמלך היה אדם טוב וחייו, מטבע הדברים, רצופים במעשים טובים, לא היה זה ברור מיד שהמלך הוא כופר. אך ככל שחלף הזמן התברר למלכה שהמלך מוצא שוב ושוב תירוצים שלא ליטול חלק באירועים דתיים, ואף שהבינה כי חובות השלטון לא אפשרו לו לעסוק בעבודת האלוהים באופן סדיר כמוה, הנה התחוור לה עם הזמן שלא רק שלא ראתה אותו מעולם נוטל חלק בטכסים דתיים, היא אף לא ראתה אותו נושא אי פעם תפילה. למעשה לא שמעה אותו מעולם מבטא בשפתיו את שמו של האל.
והנה, המלכה עצמה הייתה מאוד אדוקה בדתה וכאשר החלה לחשוד שהמלך, בעלה, אינו אוהב אלוהים, דיכא אותה הדבר מאוד.
היא עשתה כמיטב יכולתה לשכנע אותו לחבור אליה בעבודת הקודש, אך לא משנה כמה השתדלה - תמיד מצא אמתלה שלא להצטרף אליה. זה היה הדבר היחידי שהעב על אושרה, אך עם חלוף הזמן החל הדבר להטריד אותה יותר ויותר. "בעלי הוא אדם כה טוב, ממלכתו שלווה ומשגשגת, נתיניו מאושרים. רק נסי לדמות בנפשך כמה מושלמים יכלו החיים להיות אם הייתה בלבו אהבת האלוהים."
לעתים היה תוקף אותה פחד שמא בגלל העדר אהבת האל בלב בעלה יאבדו מן הממלכה השקט והשגשוג, וככל שהרהרה בדבר כן גבר בה דיכאונה. היא החלה לאבד עניין בחובותיה כמלכה. מעל לכל ריחפה המחשבה שבעלה אינו אוהב את אלוהים כפי שצריך. בהשוואה לכך שום דבר לא נראה עוד חשוב. היא החלה לבלות זמן רב יותר ויותר בבית התפילה של הארמון. עיניה שעד אותו זמן נצצו תמיד באושר, איבדו את הברק והזוהר. חיוכה העליז פינה מקומו להבעה קפואה. המלך התבונן בה והדבר העציב את רוחו, אך בכל פעם שחקר את המלכה לסיבת עצבותה פטרה אותו בלא כלום. היא כבר אמרה למלך כי תשמח אם תראה אותו מבקר באופן סדיר בבית התפילה, אך המלך השיב לה: "בקשי ממני כל דבר, רק לא זה."
וכך נמשכו חייהם כשהמלך עסוק בחובותיו והמלכה שוקעת יותר ויותר בתהום הייאוש.
והנה ארע שיום אחד לאחר שמצב העניינים הזה נמשך כבר זמן רב, קם המלך משנתו ויצא לטייל כהרגלו על המרפסת הגדולה של ארמונו המשקיפה על כל העיר והממלכה. משם, כך חש תמיד, יכול הוא לחוש בדופק החיים של הממלכה כולה. הוא למד לדעת, רק מתוך עמידה על המרפסת, על כל צער ואומללות בממלכה הדורשים את התערבותו.
והנה, באותו בוקר, בהביטו למטה הופתע לגלות שאנשים רבים כבר ניעורו משנתם ועסקו בהתקנת קישוטים ודגלים ברחבי העיר. אחרים עסקו בניקוי הרחובות והבתים וברור היה שחגיגה גדולה עומדת להתקיים. דבר זה התמיה את המלך. לא עלה בדעתו שום חגיגה או פסטיבל האמורים להתקיים בעונה זו של השנה. הוא קרא לראש השרים ושאל אותו מה מתרחש.
"זהו צו המלכה, אדוני," השיב השר.
"צו המלכה?"
"כן, אדוני, היא קמה מוקדם בבוקר וצוותה שיום זה יהפוך ליום שמחה וחג. היא הורתה להודיע לכל נתיניך שיום זה הוכרז כיום חג."
"מדוע עשתה זאת?"
"אינני יודע, אדוני. היא לא אמרה."
המלך תמה. אומנם היה זה כמובן בסמכותה של המלכה לתת הוראה כזו, אך מאחר ולאורך תקופה ארוכה מיעטה לגלות עניין בעסקי הממלכה נראה הדבר כתעלומה גמורה בעיני המלך. מדוע שתיתן פתאום הוראה מעין זו? הוא הלך לראות את המלכה, וזו האחרונה קידמה את פניו לבושה במיטב בגדיה וחיוך עולץ על פניה.
"האם ציוות להכריז על יום זה כיום חג?" שאל המלך.
"כן." הודתה המלכה.
"מדוע? מה הדבר? מה קרה שאת כה מאושרת לפתע?"
"הו, מלכי," הסבירה המלכה, "אני כה מאושרת. סוף סוף התגשם הדבר שפיללתי לו שנים כה רבות. אתמול בלילה, בעת שישנת, התהפכת על משכבך ושמעתי אותך מבטא את שם האלוהים. זו הסיבה שהכרזתי על יום חג."
"מה!" קרא המלך, "כלום נמלטה אהובתי מתוך לבי ועברה את דל שפתי!" ובאומרו זאת צנח המלך באנחה ארצה ומת.
פעם רבה אשה עם בעלה. האיש הצעיר שנפגע מהתנהגותה החליט ללכת לדרכו לבדו. הוא גלגל צמד סיגרים והלך אל היער. שם באמצע היער סמך עצמו אל גזעו של עץ קַמְיוֹאָה ואמר: "טָמַאִי, רוצה הייתי להיות בדיוק כמוך!"
"לא תוכל לעמוד בכך, נכדי. להיות עץ דבר קשה הוא עד מאוד. יהיה עליך להישאר ער כל הזמן. אם תיפול בשינה תמות וזהו זה." השיב הקמיואה.
על כן המשיך האיש הצעיר בשיטוטיו ואמר אותם דברים עצמם בבואו אל עץ האִיוֹורַפַּפּוּטָה: "טמאי, רוצה אני להיות בדיוק כמוך!"
"לא, אינך יכול, נכדי. לא תאריך ימים. כל מי שמבקש להתקין קשת יבוא ויחתוך את ענפיך. חיים אנו זמן מועט מאוד." השיב האיוורפפוטה.
האיש הצעיר הקשיב לו ופנה לדרכו. מעט הלאה משם חלף על פני עמוד עשן דק שהתמר בדיוק מולו. לאחר שעשה כברת דרך קצרה החליט לחזור לאחוריו ולראות מי הוא זה המעלה מדורה בלב היער. הוא שם פניו לשם באומרו לעצמו: "תמהני, מי גר שם?" בהתקרבו נוכח לדעת כי הציפורים הן שהעלו את העשן בהבעירן את העשב. כאשר הגיע אליהן שאלוהו הציפורים: "מה הביאך לכאן, גְּרַנְדְפָּה?"
"מאומה. יצאתי לשוטט מעט ועצרתי להתבונן בכן."
"אם כך הבה ונשב." הזמינוהו הציפורים.
הכל התיישבו, גלגלו סיגרים והחלו לשוחח. לאחר ששוחחו מעט אמרו הציפורים: "עליך לבוא עמנו לכפרנו. מקום זה הוא הגן שלנו ואנו מבערות ממנו את העשבים השוטים."
האיש הצעיר קיבל את הזמנתן והלך בעקבותיהן. הציפורים כולן היו מרוצות מבואו של אדם חדש, אחד מבני כפרו של אבאציו, האיש שחפצו להרוג. הציפורים לא חיבבו את אבאציו כיון שזה האחרון נהג להרוג את בני עמן - נשרים, תוכים, טוקנים וציפורים רבות אחרות.
למחרת היום אמר מנהיג הציפורים לבני עמו: "מחר עלינו לשנות את דמותו של אורחנו עד שיראה בדיוק כמונו."
המנהיג אמר זאת פעמים אחדות. הוא אמר זאת בבוקר וגם אחר הצהרים. הציפורים אשר מצאו את האיש הצעיר והביאוהו לשם, הזהירוהו: "אל תירדם לא בלילה ולא במשך היום כיון שדבר זה הוא מסוכן מאוד!"
למחרת היום עם הנץ החמה נטלו כל הציפורים נוצות כדי לשימן על האיש הצעיר. ראשית פיזרו חלב עצים דביק על גופו ואחר כך החלו להצמיד אליו את הנוצות. תחילה הדביקו את הנוצות על חזהו ועל רגליו, אחר כך הצמידו לו את הנוצות הגדולות יותר שנועדו לזנב ולכנפיים. מקורן של כל הנוצות היה הנשר הענק. כאשר היה האיש הצעיר מכוסה בנוצות ציווהו לנפנף בכנפיו כדי לבדוק אם נוצה כלשהי תנשור. הוא עשה כמצוותן ואף נוצה אחת לא נשרה. הן ציווהו להכות שנית בכנפיו. הפעם נשרה אחת הנוצות. בראותן זאת קראו הציפורים: "אדם צעיר זה לא יאריך ימים. הוא יפול בידיו של אבאציו!"
באומרן זאת נטלו את האיש למקום שאימנו בו ציפורים צעירות. הם הגיעו לעץ אשר על צמרתו ניצבה נמלה. הציפורים ביקשו מן האיש הצעיר לעוף למעלה ולתלוש את הנמלה ממקומה. האיש עופף כלפי מעלה אך החטיא לגמרי את הנמלה, על כן שב ודאה אל האדמה. הן אמרו לו לנסות שוב. הוא ניתק מן האדמה, עופף פעם אחת מסביב לעץ ובנסותו לחטוף את הנמלה הסתבך בין ענפיו. על כן אמרו לו הציפורים לעוף למטה מצמרת העץ, להרים סלע שהיה מונח על האדמה ולרחף אתו. האיש הצעיר עופף למטה בהחטיאו את הסלע לגמרי. הן אמרו לו לחזור ולנסות והוא החטיא שוב. לבסוף אמרו הציפורים: "אין טעם לנסות וללמדו. הוא אינו מתאים כלל!"
באומרן זאת עפו הציפורים חזרה לכפרן. הציפורים שמצאוהו הזהירו אותו שוב: "הקשב, אל תישן, עליך להישאר ער כל הלילה כולו."
בבוקר יום המחרת עזבו הציפורים והאיש הצעיר את הכפר במטרה לנסות ולתפוס את אבאציו. אבאציו היה שר בעת שהגיעו הציפורים לכפרו. הציפורים נחתו על העצים ומשם יכלו לשמוע את אבאציו מזמר בתוך הבית. האיש הצעיר נמצא ביניהן וניצב על הענף יחד אתן. הם ישבו שם בהמתינם ליציאתו של אבאציו. הציפורים אמרו: "עלינו לחכות עד שיצא החוצה."
"חכה, חכה" אמרו וחזרו ואמרו לאיש הצעיר אשר ביקש לעוף. אבאציו חדל מזמרתו והופיע בפתח מוכן לצאת החוצה. האיש הצעיר צלל לעומתו, אך החטיא את מטרתו ונלכד בידי אבאציו. אבאציו אחז בו, משכו לתוך הבית והרגו. הציפורים שבו לכפרן עצובות ונכלמות כיון שהניחו לאיש הצעיר למות.
אותו יום התאספו הציפורים כדי לדון במצב. הן שאלו את הציפורים שהביאו את האיש הצעיר לכפרן אם יש לו ילדים.
"כן, יש לו בן." השיבו.
הציפורים שמחו מאוד לשמוע זאת ואמרו שעליהן ללכת ולהביא את הנער.
השליחות הופקדה בידיו של הַאַרַרַנוֹאָה אדום הנוצות. למחרת היום הלך האררנואה לכפרו של אבאציו, אל מקום משכנו של הנער. בבואו לשם ישב על אצטבת המזון שעל גבי המרפסת בדיוק לפני הבית.
כאשר יצאה אמו של הנער להשליך את האשפה, ראתה את הציפור הקטנה על אצטבת המזון וקראה לבנה: "יש כאן ציפור אדומה קטנה. בוא ותראה."
הנער הקטן הסתער החוצה מן הבית עם קשתו וחציו. כאשר התקרב הנער לאצטבת המזון, התעופף האררנואה לעץ השכן. כאשר התקרב גם לעץ הזה, עף האררנואה לעץ מרוחק יותר. בדרך זו משכה הציפור את הנער ממקום למקום. כאשר נוכח האררנואה כי הם רחוקים דיים מן הבתים, השיר את נוצותיו, לבש דמות אדם וקידם את פני הנער באומרו: "באתי לקחתך להרוג את אבאציו."
"אשמח לעשות זאת" אמר הנער "אך תחילה הנח לי לדבר עם אמי."
"לך, אני אשאר כאן ואחכה לך."
הלך הנער וסיפר לאמו כי הציפורים באו לקחתו להרוג את אבאציו.
בשמעה את דבריו של הנער החלה האם לבכות. כאשר חדלה מבכיה אמרה לו: "יכול אתה ללכת, בני, אך הקשב לעצתי: בלכתך להרוג את אבאציו אל תתקיפו מן החזית. אביך מת בעשותו זאת. בוא עליו מאחור, כך תוכל להורגו."
לפני לכתו ביקש הנער שלוש מחצלות לשמור בתוכן נוצות. אמו נתנה לו את מבוקשו והוא יצא החוצה לפגוש את האררנואה. האררנואוה הלביש את הנער בנוצות שהביא עמו למטרה זו. הם עפו אל כפר הציפורים ובהגיעם אל מחוז חפצם הביא האררנואה את הנער לביתו. כל הציפורים באו לראותו. הן באו אחת אחר רעותה לברכו: "פַּרְקוֹ פִּיָה? פַּרְקוֹ פִּיָה? (מה שלומך, בני?)"
לאחר הברכות אמר מנהיג הציפורים: "עתה בני מוטל עליך לנקום את מותו של אביך בהורגך את אבאציו. כיצד בדעתך להורגו?"
"אם יפגשני פנים אל פנים, יכריעני." אמר הנער ופסק: "עלי לבוא מאחריו. דרך זו קלה יותר ובטוחה יותר!"
בבוקר יום המחרת התאספו הציפורים להלביש את הנער. הן פיזרו חלב עצים על גופו ומיד החלו להדביק לו נוצות יוֹאִירָפָּה - הנשר המצויץ הענק. לאחר שכיסוהו בנוצות המשיכו הציפורים והדביקו לו את הנוצות הגדולות יותר של הזנב והכנפיים. כאשר סיימו את מלאכתן ביקשו מן הנער לנפנף בכנפיו כדי לבדוק אם כל הנוצות דבוקות כראוי. שום נוצה לא נשרה. הן ציוו עליו לחזור ולנפנף בכנפיו וגם הפעם לא נמצאה נוצה שלא הודבקה כראוי. כולן היו צמודות היטב לגופו. אחר הצהרים לקחו הציפורים את הנער לשטח האימונים. שם הורו לו, כשם שהורו לאביו בזמנו, לעוף לצמרת העץ ולתלוש ממנו את הנמלה. הנער עף לשם ותלש את הנמלה ואז אמרו לו הציפורים כי עליו לעופף מצמרת העץ, להניף את הסלע ולאחוז בו. הנער דאה למטה כחץ והניף את הסלע ובעת שריחף עמו באוויר באו לעזרתו שלושה נשרים כבירים. הם התנשאו עם הסלע גבוה באוויר ואז הניחו לו לצנוח. הסלע התנפץ על הקרקע. אותו רגע החלו הציפורים לעלוז באומרן: "נער זה אכן יוכל להרוג את אבאציו"
לפני יציאתם לכפרו של אבאציו, הזהירו הציפורים את הנער שוב ושוב כי עליו לשמור את צעדיו של אבאציו, בהיותו אדם מסוכן מאוד. כאשר הגיעו לכפר היו אבאציו ובניו מזמרים ומרקדים ובעת שרקדו ניפצו את קדרות הבית כיוון שחשו בלבם שעתידים הם למות. בשירו אמר אבאציו: "אויב יש לי, גדול ציפורניים והוא עומד להרגני!"
מיד בהגיעו לשם שאל הנער את מלוויו היכן אמור הוא לחכות. הנשרים הראו לו את המקום אך הוא מצא אותו לבלתי מתאים.
"לא אשאר כאן. אחכה מאחורי הבית."
הוא עף אל הנקודה שבחר והציפורים הצטרפו אליו.
אבאציו בתוך ביתו, עדין מזמר היה, מזמר בלי הפוגה. בינתיים חנו הציפורים על העצים בחכותן לרגע שיעזוב אבאציו את ביתו. כאשר הופיע אבאציו בפתח, קשקשן דלעת בידו, עט עליו הנער, אחז בו בציפורניו בחוזקה והרים אותו מעט מעל פני הקרקע. הנשרים אשר צפו במחזה, בהווכחם לדעת כי הנער לא יוכל להרים את אבאציו בכוחות עצמו, מיהרו לעזור לו. אבאציו שנישא עתה על ידי ציפורים אחדות הועלה למרומי השמים גבוה יותר ויותר. בו בזמן אחזו יתר הציפורים באשתו ובילדיו של אבאציו ונהגו בהם באותה דרך. לאחר שנסקו לגובה רב הניחו לאבאציו ליפול ארצה. הוא נפל והתנפץ אל הקרקע מתחת.
משהשלימו את משימתן חגו הציפורים וירדו ארצה אל מקום נפילתו של אבאציו. שם בחר מנהיג הציפורים שתים מבנות שבטו ושלח אותן להזמין את קרוביהן - ציפורים שהתגוררו בכפר אחר, כדי להפיק משהו מדמו של אבאציו.
השליחים היו התור והצופית. הם עפו להביא את ההזמנה ליעדה ושבו במהרה בהודיען כי בני הכפר שהוזמן יצאו לדרך. זמן מועט אחר כך הגיעו האורחים שדיברו בלשון בני אדם. לאף אחד מהם לא הייתה לשון משלו - לשון ציפורים.
באמצעות דמו של אבאציו התכוונו הציפורים ליצור לשונות חדשות לכל. הראשונים לקבל לשון משלהם מעוצבת מדמו של אבאציו, היו נשרי הַיָּפְּקָנִי והאוֹפָּנִי. קודם לכן דיברו כמו יתר ציפורי היער בלשונם של בני האדם.
האורחים המשיכו להגיע בנוטלם מעט מן הדם ובהשתמשם בו להפקת לשונות חדשות. הצופית החלה לדבר בלשון שחיברה וכן עשה גם האָנָהוֹמָה - הצווחן המקרין, אך אז נוכחו לדעת כי לשונותיהן אינן הולמות אותן כראוי. צלילי לשונה של הצופית היו עמוקים מדי ואלו של האנהומה חדים מדי. על כן החליטו הציפורים לסחור בלשונותיהן ולהחליפן. האנהומה נטל את לשונה של הצופית והצופית אימצה את לשון האנהומה. התור החליף את לשונו בזו של הַקּוֹרַסוֹ. צלילי לשונו של התור היו רמים מדי ואלו של הקורסו חלשים מדי. שניהם רוו נחת מן ההחלפה.
אחר כך אמר הקורסו: "עתה עם ערוב היום, נשיר כולנו והדבר יהיה יפה להפליא."
אחרי שהשתלטו כל הציפורים על לשונותיהן החדשות עפו חזרה לכפרן. כאשר הגיעו לשם אמרו: "עכשיו הבה וניקח את חברנו לביתו."
אך לפני כן תלשו הציפורים נוצות רבות
משל עצמן ומסרו אותן לנער. כאשר הגיעו לכפרו אמרו הציפורים לאמו של הנער: "באנו להחזיר לך את בנך. הוא הרג את אבאציו ונקם את נקמת מותו של אביו!"
הן מסרו את הנער לידי אמו וחזרו לכפרן. בכפרו סיפר הנער את סיפורו לבני עמו. הוא סיפר להם את כל אשר אירע ולא פסח גם על פרשת יצירת הלשונות מדמו של אבאציו.
___________________________
(1) עץ הקמיואה - סוג עץ קשה שמשתמשים בו בני שבט השינגו להתקנת עמוד התווך של הבית. גזעו משמש גם בעת טכסי האזכרה למנהיגים ידועי שם ומסמל את האבות הקדומים שעל פי המסורת היו עשויים מעץ זה.
(2) טמאי - סבא, כינוי כבוד.
(3) עץ האיוורפפוטה - עץ ששימש לאינדיאנים להתקנת קשתות.
(4) אררנואה - מילולית: דם השור. סוג של ציפור אדומת נוצות.
(5) אנהומה - פלמדאה, עוף צווח מסדרת דמויי אווז.
(6) קורסו - עוף דרום אמריקאי גדול מסדרת דמויי שכווי שמוצאו באי קורסאו.
לפני שנים רבות מאוד, כך מספרים, ירדו האלים לביקור בארץ. הם התבוננו במעשיהם של בני האדם בעין בוחנת והדברים שראו שם שעשעו אותם לא מעט. כאשר הגיע הזמן לשוב לשמים קרא ברהמה, ראש האלים, לאדם ואמר לו: "ראה, ברצוני להשאיר לך מתנה למזכרת."
המתנה הייתה נתונה בשני צרורות.
"הצרור האחד", הסביר לו ברהמה, "מכיל את טעויותיך שלך; הצרור השני מכיל את הטעויות של שכנך."
האדם לקח את שני הצרורות. הוא היה נבוך קמעא ולא ידע אם עליו להודות לברהמה על מתנותיו. למען האמת, הוא מאוד לא אהב את הצרור עם טעויותיו שלו, וכדי שלא יאלץ להתבונן בו, תלה אותו מעבר לכתפו.
לעומת זאת, המתנה השנייה, הצרור עם טעויותיו של שכנו, ממש מצאה חן בעיניו. זו הייתה מתנה נאה שגרמה לו עונג רב, לכן מיהר לתלות את הצרור הזה מלפנים כך שיוכל לראותו תמיד.
ועד עצם היום הזה הוא ממשיך לצעוד בעולם ולשאת עמו את שני הצרורות וברהמה מתבונן בו ומחייך לעצמו...
היה פעם מלך ולמלך הזה היה בן יחיד. המלך אהב מאוד את בנו וכל הזמן השגיח עליו. הוא לא היה נותן לו לצאת אל מחוץ לארמון פן יקרה לו משהו, וכך קרה שבן המלך בילה את כל ימי ילדותו במחיצת אביו ואמו בלבד.
הימים חלפו והם הצטרפו לחודשים והחודשים לשנים. הנער גדל וככל שגדל גדלה גם סקרנותו לדעת מה יש מחוץ לארמון.
באחד הימים שמע הנער קולות רעש והמולה עולים מן הרחוב. הוא השקיף החוצה מחלונו וראה שני אנשים רבים ביניהם בקולי קולות. בן המלך היה סקרן לדעת על מה ולמה הם רבים. הוא יצא מן הארמון ירד אל הרחוב וניגש לשני הניצים.
"על מה אתם רבים?" שאל אותם.
"אני מצאתי טבעת," השיב לו אחד מהם, "והברנש הזה מנסה לגזול אותה ממני!"
"שקר וכזב!" אמר השני, "אני הוא זה שמצאתי את הטבעת!"
הסתכל בן המלך על הטבעת ותמה: "על טבעת פשוטה כזו אתם רבים?"
"הו לא, אין זו טבעת פשוטה. זוהי טבעת פלאים. אם תניח את הטבעת על לבו של אדם ישן, הוא יתחיל לדבר ולגלות את כל הצפון בלבו!"
"אם כך," אמר בן המלך, "אין זה מן הראוי שאנשים כמותכם יחזיקו בטבעת הזו. זוהי טבעת שצריכה להיות ברשותי. מסרו לי מיד את הטבעת לפני שאשליך אתכם לכלא!"
הוא הראה להם את החותם המלכותי שברשותו, והם נבהלו ומיהרו לתת לו את הטבעת ולהסתלק משם.
לאחר אותו יום התעוררה בלב הנסיך התשוקה להכיר את העולם שמחוץ לארמון. הוא החל לשוטט בחוצות עיר הבירה, נפגש עם שרים ושופטים, כמו גם עם אנשים פשוטים, ורכש דעת וניסיון.
כשהגיע בן המלך לגיל בגרות, החליטו המלך והמלכה כי הגיע הזמן להשיא לו אשה. הם בחרו עבורו אחת מבנות האצילים. לזוג הצעיר נערכה חתונה מלכותית. כשהסתיימה החתונה ותם המשתה, נכנסו החתן והכלה לחדר הכלולות.
"שמעי נא כלתי," פנה בן המלך אל אשתו הטריה, "עלי לסיים את הטיפול בכמה מכתבים מלכותיים. שכבי לישון ואני אצטרף אליך עוד מעט."
וכי הייתה לה ברירה? הוא בן המלך ודעתו היא הקובעת. עלתה הכלה על יצועה. הזמן חלף ובן המלך לא הגיע. בסופו של דבר נרדמה הכלה.
כשנוכח בן המלך שאשתו נרדמה, ניגש אליה בחשאי והניח את הטבעת על לוח לבה.
לפתע פצתה הכלה את פיה והחלה לדבר: "איזה ממזר זה. רק היום התחתנו וכבר הוא זונח אותי ומתעסק בענייניו. מילא שיעשה כרצונו. יש לי מספיק מאהבים שיספקו את תשוקותי..."
די היה לבן המלך במה ששמע. למחרת היום הודיע להוריו כי הוא מגרש את אשתו.
"על מה ולמה?" שאלה אותו אמו.
"היא אינה מוצאת חן בעיני. היא לא מספיק טובה בשבילי!"
"בני," אמרה לו המלכה, "אתה מעטה חרפה על בית המלכות!"
אך בן המלך בשלו: "היא אינה כלה ראויה. אינני רוצה בה."
לא עזרו כל בקשותיה ותחינותיה של המלכה. בן המלך לא חזר בו, והכלה הטרייה נאלצה לעזוב את הארמון.
המלכה הייתה מודאגת. היא חיפשה ומצאה עבור בנה אשה חדשה והשיאה לו אותה. אך גם הפעם בחן בן המלך את צפונותיה של רעייתו הטרייה, ומה ששמע לא ערב לאוזניו. למחרת היום הודיע לאמו שהוא מגרש גם את הכלה הזו.
וכמו בסיפורים כך גם בחיים, תמיד יש פעם שלישית. המלכה מצאה לבנה כלה נוספת, אבל גורלה לא היה שונה מזה של השתיים הקודמות.
המלכה התייאשה והפסיקה לחפש כלות חדשות.
אבל בן המלך המשיך לחפש את הכלה הראויה לו. באחד הימים במהלך מסע ברחבי הארץ, נקלע בן המלך לכפר קטן ושם נקרתה על דרכו נערה יפיפייה. לבושה הדל והפשוט העיד עליה שהיא בת איכרים מדלת העם, אך הוא שם לב כי היא מקפידה על ניקיון גופה ומלבושיה. היא הותירה בו רושם של נערה צנועה ומחונכת היטב, והוא חש כי היא מושכת אותו כבחבלי קסם.
בן המלך עקב אחריה עד שגילה היכן היא מתגוררת. הוא חזר אל אמו המלכה ואמר לה: "אמא, סוף סוף מצאתי לי נערה כלבבי! היא לכדה אותי בקסמה ונפשי יוצאת אליה. אנא ממך, לכי אל הוריה היושבים בכפר פלוני ובקשי מהם לתת לי אותה לאשה."
"רגע, רגע," אמרה האם, "האם אתה מכיר אותה? האם הוריה הם בעלי ייחוס מבני האצולה?"
"לא. ראיתי אותה רק בחטף. מדובר בבת עניים, אבל אני מאוהב בה. החלטתי שרק היא תהיה לי לאשה."
"שמע לי בני," אמרה האם, "שלו פעמים חיתנּו אותך עם נערות מיוחסות ממיטב האצולה, ואתה גירשת אותן בזו אחר זו למחרת יום החתונה, ועכשיו אתה רוצה לקחת לאשה נערה פשוטה מדלת העם? אין זה לכבודנו."
"אמא, דעי לך שאם לא אשיג את הנערה הזו, אני אגווע ואמות מייסורי כמיהתי אליה!"
כשנוכחה האם לדעת כי בנה דובר מנהמת לבו ורב הוא סבלו, החליטה גם הפעם להיענות לבקשתו. היא לבשה את בגדי תפארתה ובלוויית שתיים מנשות החצר עשתה דרכה לכפר והגיעה לבית הנערה. היא דפקה על הדלת והנערה שהייתה לבדה בבית פתחה להם את הדלת. המלכה גילתה כי היא גרה בבית קטן, אך נקי ומסודר מאוד.
כשהבינה הנערה מי הן האורחות שהגיעו לביתה, היא התביישה מאוד. לא היו בבית אפילו כסאות שבהם יכלה להושיב את האורחים, רק המיטה שבחדרה.
האורחות נענו להזמנתה, ובאותו רגע הגיעה לבית אמה של הנערה שהייתה כובסת וחזרה מיום עבודה מפרך.
הנערה מיהרה לפתח ולחשה לאמהּ: "אמא, אורחות מכובדות מאוד הגיעו לבית! מהרי והחליפי את שמלת העבודה בשמלה הטובה ביותר שברשותך לפני שתיכנסי לשוחח אתן."
האם שמעה לעצת בתה. היא רחצה את פניה, ידיה ורגליה ולבשה את בגדי החג שלה. אחר כך נכנסה לחדר והחליפה אתן מלות ברכה כנהוג. אחרי שכיבדה אותן במאכל ובמשקה מהמעט שהיה ברשותה, אמרה לה המלכה: "באנו לבקש ממך את יד בתך, כלה לבנינו. האם תתני לנו את הסכמתך?"
"להשיא את בתי לבן המלך?" תמהה האשה, "הייתי מוכנה שהיא תהיה שפחה פשוטה בארמון. אתם חולקים לי כבוד רב. בשמחה ובכבוד אמלא את מבוקשכן, ואני בטוחה שבתי תשביע את רצון בנך."
"טוב ויפה!" אמרה המלכה. היא נפרדה מן האם המופתעת לשלום ומיהרה לארמון לבשר לבנה כי הנערה שבחר תהיה לו לאשה.
זמן קצר אחר כך הובאה הנערה לארמון ושוב נערכה חתונה מפוארת כיד המלך.
"שמעי נא כלתי," פנה בן המלך אל אשתו הטריה לאחר שהסתיים המשתה והם נכנסו לחדר הכלולות, "עלי לסיים את הטיפול בכמה מכתבים מלכותיים. שכבי לישון ואני אצטרף אליך עוד מעט."
"באהבה ובכבוד," השיבה לו רעייתו, "עשה את המוטל עליך, ואני אחכה לך במיטה."
עלתה הכלה על יצועה. הזמן חלף ובן המלך לא הגיע. בסופו של דבר נרדמה הכלה.
כשנוכח בן המלך שאשתו נרדמה, ניגש אליה בחשאי והניח את הטבעת על לוח לבה.
לפתע פצתה הכלה את פיה והחלה לדבר: "איזה אושר נפל בחלקי. זכיתי לחתן כה נהדר. מסכן, ענייני הממלכה טורדים את מנוחתו אפילו ביום נישואיו, אבל אני אחכה לו בסבלנות עד שיתפנה ואבטל רצוני מפני רצונו. שיהיה לי בריא ואלוהים יברכו בכל מעשיו..."
בן-המלך שמח מאוד לשמוע את הדברים. למחרת היום ניגשה אליו אמו ושאלה אותו אמו בחשש: "נו בני, האם הכלה מוצאת חן בעיניך?"
"אני חושב שמצאתי לי כלה כלבבי," השיב לה בן המלך וחיוך על שפתיו, "אחכה עוד כמה ימים ואז אחליט סופית."
במהלך הימים הבאים חזר בן המלך ובדק את מחשבותיה של אשתו הטרייה באמצעות הטבעת ומה ששמע מצא חן בעיניו עוד פי כמה וכמה.
"זו הכלה שהועיד לי אלוהים," אמר לאמו, "זאת ולא אחרת. אתה אחיה עד אחרית ימי והיא תהיה המלכה שלצדי כשאעלה בבוא היום על כס השלטון!"
מאז חיו בן המלך ורעייתו חיי אושר ושמחה. אבל לא לעולם חוסן. ערב אחד חזר בן-המלך לארמון ורוחו בל עמו. הוא היה עצוב, לא אכל ולא שתה והזעיף את פניו.
"מה קרה?" שאלה אותו אשתו בדאגה, "מה טורד את מנוחתך?"
תחילה לא רצה בן המלך לחלוק אתה את דאגותיו, אך לאחר שהפצירה בו עוד ועוד, אמר לה לבסוף: "פרצה מלחמה. האויב מתקדם ומתקרב לממלכתנו, ועלי לצאת לקרב ולהנהיג את הצבא המלכותי. צר לי על כך שאני עומד להשאיר אותך לבדך בארמון."
"אל תצטער," אמרה לו, "מלא את חובתך ובעזרת האל הטוב תנצח בקרב ותשוב אלי בשלום. אני אחכה לך ואתפלל לשובך."
למחרת היום נפרד בן-המלך מאשתו ויצא למלחמה. אשתו נתקפה בעצבות. יום אחר יום ישבה בחלון הנשקף אל הים והביטה למרחקים בציפייה לשובו של אהובה.
באחד הימים כשישבה בחלון כמנהגה והתבוננה בגלים, נעצמו עיניה והיא נרדמה.
באותו בוקר עצמו התקרבה לחוף אוניה ובה נסיך מארץ רחוקה שהגיע לשם במסעותיו. כשהתקרבה האונייה לחוף לקח הנסיך את המשקפת לידו והתבונן בנעשה על החוף. לפתע לכדה עינו את מראה הנסיכה הנשקפת מחלון הארמון, נמה את שנתה. די היה לו במבט אחד בפניה כדי שתוצת בלבו אש התשוקה. הוא ירד לחוף וחקר ודרש מי היא אותה יפיפייה ששרפה את לבו.
עד מהרה התברר לו כי מדובר ברעייתו הצעירה של בן המלך שיצא לקרב וטרם שב. הנסיך שוטט בחוצות העיר וטיכס עצות בנפשו כיצד יוכל להתקרב אליה ולזכות בחסדיה. כנראה שמחשבותיו מצאו ביטוי על פניו. אשה אחת מאותן בּרוּשוֹת, מכשפות זקנות מרושעות וכעורות הנמצאות בכל עיר ומדינה, הבחינה בפניו הנפולים ובעצב הנשקף מעיניו והיא הציעה לו את שרותיה: "בחור צעיר," פנתה אליו, "על מה חוורו פניך ומה מעיק על לבך?"
"זה לא עניינך." השיב לה, "הניחי לי!" וכדי להיפטר ממנה נתן לה מטבע.
"אינני זקוקה לנדבות. אני רוצה רק לעזור לך. ספר לי מה מעיק על לבך. אולי אוכל לסייע לך."
אחרי הפצרות רבות, נענה לה הנסיך וגילה לה את צפונות לבו: "נלכדתי באש תאוותי לנסיכה שבארמון ואינני יודע איך אמצא מסילות ללבה ואיך אוכל להשיגה."
"אם זה מה שמטריד אותך, הסר דאגה מלבך. תן לי שלושה דינרי זהב, ואני אדאג לכך שתשוקתך תבוא על סיפוקה."
הנסיך נתן לה את הכסף, והברושה הזקנה קנתה בשוק בשמים יקרים וסבונים ריחניים, צררה אותם לצרור נאה ואז ניגשה לארמון וביקשה לראות את פניה של הנסיכה.
"מי את?" שאלו השומרים בשער.
"אני קרובת משפחה רחוקה של הנסיכה ורצוני לארח לה לחברה ולהקל על בדידותה."
השומרים אפשרו לה להיכנס והנסיכה קיבלה את פניה.
"אינני מכירה אותך." אמרה הנסיכה המופתעת, "לא ידעתי כלל על קיומך."
"אני קרובת משפחה של אמך," אמרה הזקנה, "אבל לא הזדמן לי עד היום להכירך משום שאני מתגוררת בכפר רחוק. שמעתי שעלית לגדולה ועכשיו שהזדמנתי לעיר הבירה, עלה בדעתי לבקר אותך ולתת לך שי צנוע."
"אין לי צורך במתנות." אמרה הנסיכה, אני מוקפת בעושר."
אך הזקנה הפצירה בה לקבל את המתנה, והנסיכה שהייתה טובת לב ולא רצתה להעליב אותה, קיבלה את השי מידיה.
הזקנה נפרדה ממנה לשלום, אך למחרת היום חזרה ובאה אליה וכך נהגה ימים אחדים.
באחד הימים כאשר שוחחה אתה, פנתה אליה הזקנה בלשון חלקות ואמרה לה: "גונב לאוזני שנסיך יפה תואר הגיע לביקור בעיר. הוא ראה אותך ונפל בשבי אהבתך. את הצתת בלבו את אש האהבה. הנסיך הזה עולה על בעלך ביופיו ובעושרו. הוא מוכן לעשות למענך כל דבר שבעולם ובלבד שתעזבי את בעלך ותתמסרי לו. עצתי לך שתיעני לחיזוריו. בעלך נמצא בשדה הקרב ומי יודע אם ישוב משם בריא ושלם, או ייפול חלילה בשדה הקרב. את עלולה למצוא את עצמך אלמנה בגיל צעיר ולסבול בדידות עד סוף ימיך. נצלי את ההזדמנות שהתגלגלה לידך!"
הנסיכה הבינה, כי היא אחת מאותן "זקנות מרושעות", אך היא ידעה שמכיוון שבעלה איננו ואין מי שיגן עליה, עליה לכלכל את מעשיה בזהירות ובחכמה ולנקוט בדרכי עורמה.
"בסדר," אמרה לזקנה, "אני מוכנה להתמסר לו, אך לפני שאעשה זאת, אני רוצה שיוכיח לי את אהבתו ויבנה למעני ארמון מפואר, סמוך לארמוני. ליד הארמון עליו לנטוע גן גדול מוקף חומה גבוהה ובמרכז הגן עליו לחצוב בריכה ולמלא אותה במי ורדים. על שפת הבריכה, סביב סביב, אני מבקשת שישתול פרחי ציפורן זהובים שאין כמותם ליופי בשום גן אחר. וכדי שהבריות לא ידעו על הקשר בינינו ולא ילכו רכיל, עליו לחצוב גם מנהרה שתקשר בין חדרי לבין חדרו. המנהרה תתחיל בפתח נסתר בתוך הארון שבחדרי ושבעים מדרגות יוליכו משם אל חדרו שבארמון."
"אני בטוחה שהנסיך יענה ברצון לכל בקשותיך." אמרה הזקנה, ומיהרה להיפרד ממנה כדי למסור לנסיך את החדשות הטובות.
הנסיך לא חיכה אפילו רגע. הוא שכר קבלנים ופועלים כדי שיתחילו בעבודה וכמו שאומר הפתגם: ""Kuando la kaza esta yena, presto se aze la sena, "בית מלא אשר כל טוב הוא מכיל, עד מהרה יוכן בו תבשיל" לא חלף זמן רב והארמון הושלם וניצב על תלו. בחצר הארמון ניטע גן פורח, ובו בריכה המפיצה ריח ורדים ועל שפתו פרחי ציפורן זהובים מרהיבים ביופיים.
בזמן שהנסיך עסק בבניית הארמון, התבודדה הנסיכה בחדרה וחשבה על בעלה ועל חסדיו הרבים עמה. היא נתקפה בגעגועים עזים אליו, וכשעלה על דעתה זכרה של אותה ברושה מרשעת, חשבה לעצמה: נחייה ונראה מה יקרה בסופו של דבר.
בעוד היא שקועה בהרהוריה הופיעה הזקנה ואמרה לה: "כל בקשותיך התמלאו. עכשיו עליך לקיים את הבטחתך ועם רדת הלילה לבוא אל הנסיך לחדרו."
"כמובן," ענתה הנסיכה, "בקשי ממנו שיהיה מוכן הלילה לבואי. אני ארד במדרגות ואגיע אליו."
הברושה המרושעת רצה אל הנסיך ובישרה לו בשמחה: "היא תבוא אליך הלילה. היכון לבואה."
ומה אתם חושבים קרה באותו לילה? הנסיכה שמה על רגליה קבקבי עץ, נכנסה לארון והחלה יורדת במדרגות. "תך תך!" הדהדו הקבקבים בחלל המנהרה כשהניחה רגליה על המדרגה הראשונה. הנסיך ששמע את קולות הנקישה, חיכה בקוצר רוח לבואה, אך באותו רגע קראה הנסיכה בקול, כשהיא מחקה את קולה של המלכה: "כלתי, כלתי, היכן את?" ואז השיבה לה בקולה שלה: "כן, גברתי, אני באה מיד." הנסיכה עלתה את המדרגה שירדה ונעלמה בחדרה, והנסיך המאוכזב המשיך לחכות לה שעה ארוכה עד שהבין כי אהובתו לא תגיע הלילה והוא עלה על משכבו בשברון לב.
בלילה השני שוב שמע הנסיך את הדהוד פסיעותיה. "תך תך! תך תך!" הנה היא כבר במדרגה השנייה, אך שוב נשמע קולה המדומה של המלכה: "כלתי, כלתי, היכן את?"
"אני כבר באה, גברתי!" השיבה לה הנסיכה ועלתה בחזרה את שתי המדרגות שירדה.
הנסיך ששמע את הצעדים וחילופי הדברים, חש שהוא עומד להתפוצץ מעוצם תשוקתו אליה, אך גם הפעם נאלץ לכבוש את יצרו ולהתאזר בסבלנות עד שיחלוף היום ויגיע הלילה.
בלילה השלישי נצמד הנסיך לדלת, בוער באש תשוקתו, והטה אוזנו לשמוע את צעדיה: הנה הנה היא יורדת: "תך תך, תך תך!" מדרגה ראשונה, מדרגה שנייה מדרגה שלישית, ופתאום קולה של המלכה הקורא לה, ולמגינת לבו הוא שומע איך היא חוזרת ועולה במדרגות ונעלמת בחדרה ושקט משתרר במנהרה.
הנסיך המסכן שנכזבה תוחלתו, צנח רועד כולו על מיטתו מעוצמת התרגשותו, מתייסר בתאוותו שלא באה על סיפוקה.
מה אומר ומה אדבר: הנסיכה לא יכלה למצוא תחבולה טובה מזו. לילה אחר לילה הייתה יורדת במדרגות בכל פעם הייתה מוסיפה עוד מדרגה, מעוררת יותר ויותר את תשוקתו ואז חוזרת ועולה לחדרה.
הנסיך האומלל חש שעוד רגע ימות משברון לב. בלילה השבעים שוב נשמע במנהרה הולם צעדיה: "תך, תך! תך, תך! תך, תך". עוד מדרגה ועוד מדרגה. הנה היא מגיעה למדרגה השישים, הנה היא מגיעה למדרגה האחרונה, הנה היא מניחה ידה על כף המנעול ומסובבת אותה. לבו דופק במהירות, הולם בחזהו כמו פטיש. עוד רגע יחבוק אותה בזרועותיו... ושוב נשמע הקול הארור: "כלתי, כלתי, היכן את?" והנסיכה הולכת ומתרחקת ממנו.
ובפעם הזאת לא עמד לו כוחו. לבו נשבר והוא צנח ארצה ללא רוח חיים.
הנסיכה שמעה את קול החבטה ושיערה לעצמה מה קרה. היא חזרה וירדה במדרגות, פתחה את הדלת ומצאה אותו מוטל שם מת לרגליה. היא נטלה את צרור המפתחות של הארמון, חתמה את גופתו בתוך תיבה אטומה ושבה לחדרה.
ימים מועטים אחר כך הגיעה הבשורה לארמון: בן-המלך גבר על האויב וניצח במלחמה והוא עושה דרכו הביתה.
כאשר נכנס הנסיך לעיר נערכה לו קבלת-פנים מפוארת. בעיר כולה נערכו חגיגות והחגיגה הגדולה מכולן נערכה בחצר המלכות. הנסיכה קיבלה בחיבוקים ובנשיקות את בעלה השב משדה הקרב. עם ערב עלו השניים על יצועם. בן-המלך חיכה עד שתשקע רעייתו בשינה ואז הניח את הטבעת על חזה, והטה אוזנו לשמוע את מוצא פיה.
"חבל עליו, מסכן שכמותו! את כל רכושו בזבז עלי ועכשיו איבד גם את חייו ומה יצא מכל זה?" בקעו המילים מפיה של הנסיכה.
"אהה! אמר בן-המלך בלבו, היא בגדה בי!
הוא שב והניח את הטבעת על לוח לבה ושוב שמע את המילים שחדרו כמו פגיון ללבו: "המאהב המסכן שלי, ינוח בשלום על משכבו."
כשהאיר היום קם בן המלך משנתו, אחז ברעייתו ומבלי לומר דבר, גרש אותה מן הארמון כשרק כותנתה לבשרה.
כאשר שמעה אמו על מה שקרה, הוכיחה אותו בתקיפות על מעשיו: "איך נואלת לעשות דבר כזה? לאן תפנה ומה תעשה המסכנה אחרי שהשלכת אותה אל הרחוב? האין רחמים בלבך? מה חטאה ומה פשעה? היא הייתה לך אשה טובה ונאמנה כל השנים. מדוע אתה מתאכזר אליה כל כך?"
אך בן המלך לא טרח להשיב לה. הוא יצא מלפניה ושב לעסוק בענייני המלכות.
והנסיכה שנזרקה לרחוב על לא עוול בכפה – מה עשתה? לאן פנתה?
היא נכנסה לארמון שבנה למענה מאהבה, נטלה משם בגדי גברים והתחפשה לגבר. בלבוש זה שוטטה באין מפריע ברחובות העיר ובכסף שמצאה בארמון רכשה תכשיטים ואבנים יקרות, הביאה אותם לביתה החדש ופתחה חנות תכשיטים ממש בחזית ארמונה ושם מכרה לכל דורש פנינים, ואבני חן, צמידים, נזמים ותכשיטים מכל הסוגים.
באחד הימים כאשר יצא בן-המלך מארמונו הבחין לראשונה בארמון שהוקם סמוך לארמונו ובחנות התכשיטים שבפתחו.
"מי הוא בעל הארמון החדש שנבנה כאן בהעדרי?" שאל את אמו.
"זהו ארמונו של נסיך יפה תואר שהגיע לכאן מארצות הים ובנה כאן את ארמונו." השיבה לו.
סקרנותו של בן המלך התעוררה. למחרת היום נכנס לחנות ופתח בשיחה עם הנסיך.
רעייתו המחופשת שהתחזתה לנסיך שוחחה אתו ברצון: "עירך מצאה חן בעיני ואני נהנֶה לגור בה. יש לי כסף די והותר. פתחתי את החנות כדי לשעשע את עצמי ולבוא בדברים עם הקונים הסרים אליה."
הם המשיכו ושוחחו על ענייני העולם ובן המלך נהנה מאוד משיחתו עם הנסיך יפה התואר שהשיב בחוכמה על כל שאלותיו. משהו במראהו של הנסיך וחן הליכותיו משך מאוד את לבו.
"אמא," אמר לאמו בשובו לארמון, "היום ביקרתי בחנותו של הנסיך החדש שהשתקע כאן. יש לו פנים עדינות ויפות והשיחה עמו משובבת נפש. לבושו הדור ומסודר וחיוכו שובה את לבי. אני חושד בו שאין הוא גבר כי אם אשה!"
"דבר כזה קל מאוד לברר," אמרה לו אמו, "הזמן אותו לסעודה בארמון שלך ותן לו לפרוס את הלחם. אם יבצע את הלחם כשהוא צמוד לחזהו, הרי זו אשה, אך אם יניח אותו על השולחן כדי לפרסו כדרך הגברים אין ספק שהוא גבר. יתרה מזו: בימים האחרונים ירדו גשמים רבים והדרכים מלאות בבוץ. התבונן בו בבואו. אם ידרוך במגפיו המרופשים על השטיחים בלי כל מחשבה, הרי זה גבר, אך אם יסיר את מגפיו בכניסתו כדי לא לטנף את ארמונך מן הסתם זו אשה."
ומי שמע את שיחתם של השניים? רעייתו של בן המלך אשר עברה במנהרה והצמידה את אוזנה לדלת הארון שבארמון.
למחרת היום הלך בן המלך לחנותו של הנסיך והזמין אותו לסעוד עמו את פת הצהרים. הנסיך קיבל את הזמנתו ברצון. בשעה היעודה נכנס אל ארמונו של בן המלך, רמס במגפיו ללא היסוס את השטיחים וטינף אותם בכתמי בוץ. כאשר הסבו לשולחן ובן המלך הזמינו לפרוס את הלחם, אחז הנסיך בלחם ובזריזות רבה בצע אותו כדרך הגברים. המלכה השתכנעה שמדובר בגבר, אך הנסיך התעקש: "הלב שלי אומר לי שזו אשה ולא גבר!"
"אם כך," השיבה לו, "לך אליו ובקר אותו בארמונו. כאשר תיכנס לחדרו, בדוק היטב אם אין שם בגדי נשים. אם תראה רק בגדי גברים מפוזרים בכל מקום ללא סדר, תוכל להיות סמוך ובטוח שמדובר בגבר. אחר כך בקש ממנו ללוות אותך לשוק הבגדים והולך אותו בכוונה בסמטה שבה מוצגים בגדי נשים ותכשיטים. אם תראה שהוא נמשך אל הבגדים והתכשיטים, הרי שמדובר באשה, אך אם לא ייתן לבו אליהם וימהר להסתלק משם הרי שטעות בידך וידידך החדש הוא גבר. ואם עדין לא תשתכנע, הזמן אותו לבלות לילה אחד בארמונך. אני אפזר עלי ורדים רעננים על מיטתו ואכסה אותם בסדין. אם אגלה בבוקר כי העלים קמלו במהלך הלילה, הרי זה סימן מובהק לכך שמדובר באשה, אך אם הם יישארו רעננים, אין ספק שהוא גבר."
אינני צריך לספר לכם שגם לשיחה זו צותתה הנסיכה.
למחרת היום סר בן המלך לביקור בארמונו של הנסיך. זה האחרון קיבל אותו בסבר פנים יפות כמנהגו: "ברוך בואך. בדיוק התכוונתי להזמינך לביקור בביתי, ואתה הקדמת ובאת ביוזמתך."
בן המלך הביט סביבו וראה את בגדי הנסיך מפוזרים בכל מקום, על המיטה על הספה ועל הכיסאות. לא היה שום סימן לבגדי אשה או כלי איפור.
"אשמח אם תתלווה אלי לקניות בשוק" אמר בן המלך לנסיך, "אני זקוק למעיל חדש."
הנסיך התלווה אליו ברצון. בדרכם חלפו השניים על פני חנויות לבגדי נשים ותכשיטים. הנסיך פסע במהירות ולא שלח אפילו מבט אחד אל הסחורה שהוצגה שם.
כשסיים בן המלך את קניותיו, הזמין את הנסיך לבוא ולהתארח בארמונו. גם להצעה זו הסכים הנסיך בשמחה.
עם תום הסעודה הוליך בן המלך את הנסיך לחדר שייעד לו. הנסיך המדומה נעל את הדלת מבפנים. אחר כך קימט את הסדין כדי ליצור את הרושם שישנו עליו בלילה, אך לא שכב עליו בפועל. הוא השתרע על השטיח שלרגלי המטה ושם העביר את הלילה. פעמים אחדות במשך הלילה הזליף מים על עלי הורדים מתוך בקבוק שהביא עמו. בבוקר נפרד מבן המלך לשלום, נכנס לארמונו ומיהר לעלות במדרגות המנהרה לשמוע מה יגיד בן המלך לאמו.
בן המלך סיפר לאמו על תוצאות ביקורו בבית הנסיך ועל התנהגותו בשוק. המלכה מצדה סיפרה לו שעלי הורדים נשארו רעננים אף על פי שהנסיך ישן עליהם כל הלילה. "לו הייתה זו אשה," אמרה לו, "היו העלים קמלים ונובלים, אבל אם טרם השתכנעת, הזמן אותו לבקר אתך בבית המרחץ. שם תתגלה האמת במערומיה..."
למחרת היום שב וביקר בן המלך בחנותו של הנסיך.
"אני בדרכי לבית המרחץ," אמר לו "וחשבתי להזמין אותך להתלוות אלי. זהו בית מרחץ מהודר ונקי, ואתה תהנה מאוד לרחוץ בו."
"הצעה מצוינת," השיב הנסיך, "אצטרף אליך בשמחה. כבר מזמן לא ביקרתי בבית מרחץ שיהיה לרוחי."
הם הלכו יחדיו לבית המרחץ. כאשר הגיעו לשם פגשו באנשים רמי דרג, שופטים ושרים. בעוד בן המלך משוחח עם ידידיו, מיהר הנסיך לרחוץ את פניו, ידיו ורגליו ואז עטה את כובעו התנגב וישב במקומו. כאשר התפנה בן-המלך ונכנס לאולם הרחצה, הציע לידידו לפשוט בגדיו ולהיכנס אתו אל המרחץ.
"צר לי." השיב הנסיך "בזמן ששוחחת עם ידידיך כבר הספקת להתרחץ ועכשיו אחרי שהתנגבתי, אין טעם שאכנס לשם שוב."
כך נכשל גם ניסיונו זה של בן המלך לגלות את סודו של הנסיך.
בן-המלך שב לארמון וסיפר לאמו את מה שארע.
"אין ספק שטעות בידך, בני, אילו היה הנסיך אשה הוא לא היה מעז ללכת אתך אל בית המרחץ, אבל אתה יכול לערוך עוד ניסיון אחד אחרון: גש לביתו מיד עם שחר והפתע אותו. הסתכל מה מצב הבית. אם תמצא שם אי סדר, כלים בכיור ולכלוך על הרצפה זהו סימן מובהק לגבר. אשה לא הייתה עולה על משכבה בטרם תסדר את הבית ותשטוף את הכלים."
הבן שמע לעצת אמו. למחרת היום עם שחר סר לביקור בביתו של הנסיך. הנסיך קיבל את פניו כשחלוק עוטה את גופו. ניכר בו שזה עתה קם משנתו. הרצפה הייתה מטונפת והכיור מלא בכלים מלוכלכים.
"אני מתנצל בפניך על אי הסדר והלכלוך. קמתי זה עתה ועוד לא הספקתי לשטוף ולנקות. אולי נצא ונטייל בגן שבארמוני. לא נעים לי לקבל את פניך בחדר לא מסודר."
הוא הוליך את בן המלך אל הגן. בן המלך היה מופתע מיופיו הבלתי רגיל של הגן. הריחות העולים מבריכת מי הורדים ומן הפרחים הרבים שהקיפוה, שיכרו את חושיו. במיוחד התפעל מפרחי הציפורן הזהובים שלא ראה כמותם מעולם בשום גן אחר. הוא התכוון לקטוף אחד מהם, אך הנסיך עצר בעדו: "הפרחים האלה נועדו לפאר את הגן ולהדגיש את יופייה של הבריכה. אתה יכול להתבונן בפרח אך אסור לך לגעת בו או לקֹטפו."
בן המלך התחנן בפני הנסיך שירשה לו לקטוף את הפרח, אך הנסיך סרב בכל תוקף לבקשתו.
חלשה דעתו של בן המלך. "אם לא תניח לי לקטוף את הפרח, אגווע ואמות כאן לנגד עיניך!" אמר לו.
באותו רגע הסיר הנסיך את כובעו, פרע את שערותיו הארוכות והזהובות והניח להן לגלוש על עורפו וכתפיו.
"אישי," אמרה לו, "אתה שהנך בן מלך, השפלת עצמך בפני בגלל פרח אחד, ואילו אני שהנני בת למשפחה דלת יחס, הנחתי לנסיך יפה-תואר שחיזר אחרי לאבד את חייו וארמונו בניסיון לפתותני, מבלי ששלחתי לעברו אפילו מבט אחד, אך אתה גירשת אותי מארמונך בלי לחקור ובלי לדרוש וזרקת אותי לרחוב בלי לחשוב פעמיים. מזלי הוא שהאומלל הזה הותיר בידי את הארמון שאם לא כן, לאן הייתי הולכת?"
באותו רגע צנחה הנסיכה ארצה והתעלפה. בן המלך זיהה בה את רעייתו שאליה ערגה נפשו במסתרים. הוא הִזה עליה מי ורדים מן הבריכה והשיב את רוחה אליה. אחר כך נְשָׂאַהּ על כפיו אל ארמונו ושם התוודה לפניה על הטבעת שברשותו ועל הסיבה שגרמה לו לגרשה.
¬"אם כך," אמרה הנסיכה, "לא אשוב אליך, ולא אחזור להיות רעייתך, אלא אם כן תמסור לי את הטבעת הארורה הזאת על מנת שאשליכנה במו ידי אל מעמקי הים."
הנסיך מילא את דרישתה. הטבעת שקעה ואבדה במצולות ים ואתה גם רגשות הקנאה של בן המלך. נאמנות ואהבה מילאו את לבם והשלום והשלווה שבו לשכון במעונם.
הם בורכו באושר וחן
ואנחנו גם כן.
ביום ראשון, עת שפכה שמש הבוקר את זהבה על פני הרים ועמקים, התחרה בה המלך בהרם בעטותו בגדי זהב מכף רגל ועד ראש. הוא נטל עמו את גביע הזהב ואת כתר הזהב וענד לאצבעו טבעת שגונה צהוב כרכום כצבע הענבר. בלבוש זה פסע אל הביתן הצהוב תוך שהוא משליך מטבעות זהב לנתיניו ומכפיל את הנאתו שלו בפזרו אותן בין הבריות.
במהלך היום כולו השתעה בחברתה של הנסיכה בזמרה ובשתיית יין, וכאשר החשיכה, צעיף האוהבים, נפרשה על פני היקום, ביקש המלך את הנסיכה היפיפייה לספר לו סיפור ולמלא את ביתנה בהרמוניה.
בקשתו של שליט כמוה כצו שאיש אינו יכול להתעלם ממנו, אשר על כן אמרה הנסיכה היוונית המקסימה:
"הנדיב בשליטים, מלך המלכים! מי ייתן ויאבדו כל אלה שאינם חפצים לשרתך" ואז החלה לספר:
"באחת מעריה של ארם נהריים שלט מלך אדיר. הוא זרח כמו השמש בשמי העולם. הוא היה יפה תואר כמו יומו הראשון של האביב ובקי בכל האומנויות. רק צל אחד העיב על חייו: הוא לא חפץ לשאת לו אשה, וזאת משום שקרא בהורוסקופ שלו שאשה תערער את עולמו ותטיל בו אנדרלמוסיה. הוא החליט על כן כי מלכתחילה לא יחשוף עצמו לסכנה זו.
תקופת מה חי המלך לבדו, אך כלום יאה למלך בדידות שכזו? הוא חש כי ללא אהבה חולפים להם חייו בחדגוניות נוגה ודרך שכזו לבטח אינה פתרון ראוי. הנה כי כן, שלח המלך את אנשיו לחפש ברחבי הממלכה שפחות יפות תואר שבחברתן יוכל מלך למצוא מנוחה ומרגוע.
כלום נקל למלא בקשה זו?
האם לא היו נערות כאלה מעל ומעבר לנחוץ?
אין ספק בכך שרבות מהן הובאו עד מהרה לארמון והוצגו לפני המלך. אך מה מוזר הדבר! אף לא אחת מהן שהתה שם לאורך זמן. לאחר שבוע, עתים מעט יותר, לפעמים אף פחות, אותן נערות שבתחילה נדמו מתונות וצייתניות כשיות תמימות, חל בהן שינוי מוזר. הן איבדו חיש קל את ראשיהן שבתחילה הורכנו בהכנעה ולפתע נשאו אותם אל על בגאווה ויהירות. המשרתות הפכו לגבירות מתנשאות. במקום להישאר אסירות תודה לאהדה ולמתנות שהרעיף עליהן אדונן המלכותי, הן הרימו את אפיהן החמודים ודרשו עוד ועוד.
מה הייתה הסיבה לשינוי מהיר זה לרעה שחל בהן? הקשב! בין המשרתות בארמון המלכותי הייתה מכשפה זקנה בעלת גיבנת, אשר מתחת למסווה של מתיקות הסתירה הרבה קנאה וזדון. היא הייתה טיפשה, אך כך גם היו קורבנותיה. משאך הובאה יפיפייה חדשה אל המלך, התגנבה אליה הזקנה השפלה בדברי חנופה מתרפסים וטפטפה לאוזנה ארס מסווה כדבש.
"את הנך נסיכה מכף רגל ועד ראש" הייתה לוחשת באוזנה, "בושה וחרפה שנוהגים כאן במישהי כמוך כבמשרתת פשוטה."
וכך השחיתה את הנערות שהקשיבו לה ברצון ובטחו בה יתר על המידה. וככל שהתמידו בכך, הפכו הן לנרגנות והזניחו את חובותיהן.
אבוי למי שמחזיק תחת קורת ביתו מחרחרת-ריב שכזו ההורסת בסתר את שלום הבית!
זה מה שאירע למלך שלנו. שוב ושוב גילה הוא, כפי שניבא ההורוסקופ, כי נשים רק מביאות עליו אומללות, וכל נערה שחיבב אותה בהתחלה, אך נאלץ לסלקה ממחיצתו כיוון שנעשתה יהירה מדי, חיזקה את נחישותו שלא להינשא לעולם, בזוכרו את הרוע שהשחית את שורשיה.
טבעי הדבר שלא היה מחסור בלעג. הסיפורים על שפחות המלך נפוצו סביב סביב, ומכיוון שהבריות שופטות רק על פי רושם חיצוני, באו הן לכלל מסקנה כי המלך הוא אדם שלא ניתן לספקו ומאחורי גבו קראו לו "הסוחר בנערות".
כל האכזבות האלה הותירו מרירות בלב המלך וערערו את בטחונו. הוא שקע יותר ויותר בבדידותו, כשהוא חולם על אהבה טהורה, אשר, כך חשש, לא ניתן למוצאה בעולם זה של בגידה ורמייה.
זה היה מצב העניינים כאשר, באחד הימים, סופר למלך כי הגיע לעיר סוחר מסין הרחוקה ועמו קרוב לאלף נערות וכל אחת מהן מושכת יותר מרעותה. בין הנערות האלה הייתה אחת אשר, כך סופר, דמתה יותר לבת פיות מאשר ליצור אנושי. היא הייתה כה קורנת, כאילו גנבה את אורו של כוכב השחר, ויופייה, כך נאמר, היה אחד מפלאי עולם. ועם זאת היא השליכה את כל אלה שפגשו בה לתהום הייאוש בסירובה להתמסר למי מהם, וככל שהיה חיוכה מתוק, כך היו מילותיה מרות. אפילו סוחרי שפחות ותיקים ומנוסים שלבם התקשה עם השנים סונוורו על ידי יופייה ונשבעו כי מעולם לא ראו נערה כמותה.
בשומעו את החדשות ציווה המלך מיד כי הסוחר מסין ונערותיו יובאו לפניו. ואכן אין ספק – בין כל אותן יפיפיות שדמו ללבנה במלואה, הייתה היא היהלום שבכתר. היא הייתה יפה אף יותר מהתיאור שנמסר למלך, והוא לא יכול היה להסיר מבטו ממנה. ועם זאת, כלום עתידה היא באמת להיות טובה יותר מכל אלה שקדמו לה? האם לא מצפה לו למלך אותה התפכחות מאשליה, אותה אכזבה כמו קודם, רק שהפעם אולי תהיה היא מכאיבה יותר ומרה יותר?
'אמור לי', אמר על כן לסוחר, 'איזה אופי יש לה? עליך לדעת שאם יתברר לי כי היא נעימת הליכות כפי שהיא יפה, אשלם עבורה כל מחיר שתשית עלי.'
'ובכן' השיב הסיני, 'נערה זו יכולה הייתה להיות מושלמת לולא פגם אחד שיש בה – פגם אחד בלבד, אך זהו פגם מהותי ומאוד לא נעים: יפיפייה זו אינה מסוגלת לאהוב. כל מי שאי פעם מכרתיה לו החזיר לי אותה עד מהרה, כיוון שיחסה הצונן העמיד בסכנה את חיי מאהביה. לבם קפא בקרבם אם לא שילחו אותה חיש קל מעל פניהם. סיפור דומה מספרים גם עליך, הוד מלכותך. כפי ששמעתי, לעתים רחוקות, אם בכלל, היית מאושר באהבתך, אשר על כן, אני מרשה לעצמי לתת לך עצה: עזוב אותה לנפשה.
עד מהרה תחזיר לי אותה ומה טובה תצמח מכך? קרע את עצמך מעליה ובחר לך אחת מבין היתר – את מי שתאבה. היא תהיה שלך בלא תשלום. אתן לך אותה כמתנה.'
כך אמר הסוחר הסיני. כלום צדק? או שמא טעה? המלך היה חסר ישע. הוא לא יכול להסיר מבטו ולקרוע את לבו הרחק מאותה יפיפייה הרת אסון, ועם זאת לא העז לזרות לרוח את אזהרותיו של הסוחר, כיוון שחש שאין הן חסרות יסוד. מה עליו לעשות? הוא הביט בהיסוס על יתר הנערות, אחת אחר רעותה, אך לא היה מקום להשוואה! לא, לא נותרה לו כל ברירה; קצר רוח, בין אם רצה בכך ובין אם לאו, עיניו שבו והוסבו אל אותה נערה אחת ויחידה, ולבסוף גברה התשוקה על שיקול הדעת והזהירות.
כלום עשויה האכזרית באכזבות, חשב המלך, להיות כואבת ומייסרת יותר מאשר ויתור שעתיד הוא להתחרט עליו כל חייו?
הוא קנה על כן במיטב כספו את הנערה עם ירכי הכסף ובאותה עת עצמה היה נחוש בדעתו לנהוג בזהירות ולמנוע מדרקון התשוקה שבלבו לקרוע את אסוריו.
וכך הצטרפה הנערה פַּרִירוּ – פני פייה – לחצר השאה ומהר מאוד התברר שהיא שונה מכל יתר הנערות שזכו לחיבתו של המלך. היא עשתה את כל עבודתה בתשומת לב רבה, הייתה ידידותית במנהגה ולא באה בטענות אל איש. שום משימה לא הייתה מתחת לכבודה. היא שמרה על לשונה ונעלה את דלתה בפני סכסכנים ורכלנים. אמונו של המלך, שצפה בה בסתר ונהנה לשהות בחברתה, הלך וגבר. תשומת הלב שנתן לה לא גרמה לה להיות יהירה ומתנשאת. להפך, היא התנהגה בצניעות בנוכחותו של המלך והייתה כמו צל לרגליו, וגם אם הסתירה ממנו את לבה כמו ציץ חבוי של פרח, חש הוא בחיבתה החבויה אליו.
ומה באשר לזקנה הגיבנת? היא מצדה עשתה כל שביכולתה בדברי חנופה ובלשון חלקות ובגלולות רעל מומתקות בסוכר להשחית את הנערה ולכופף את הנוצה הישרה, אך הייתה זו הפעם הראשונה שהדבר לא צלח בידה. פרירו לא אבתה בכל שיג ושיח עמה, גינתה אותה על רכלנותה ודרשה ממנה להניח לה לנפשה. הגיבנת הזקנה לא נכנעה, אך הנערה התעלמה ממנה כאילו לא ראתה ולא שמעה אותה. בייאושה נהגה הזקנה בפזיזות ופעם אחת שמע המלך באקראי את דבריה. הוא ניחש כי היא זו שסובבה את ראשיהן של הנערות הצעירות וגרש בזעם את המרשעת מארמונו. כך שב אליה זדון לבה והיא נלכדה באותו פח עצמו שטמנה פעמים כה רבות לאחרות.
אהבתו של המלך לנערה המוזרה גברה מיום ליום. כלפי חוץ הייתה היא שפחתו, אך למעשה ההפך מכך היה נכון: הוא עצמו היה שבוי באהבתו אליה.
אך הוא ריסן את להטו בזוכרו את אזהרותיו של הסוחר הסיני, כמו גם את כוונותיו הטובות שלו עצמו והדחיק את הרגשות שהציפו בעוצמה את לבו ועוררו את כל חושיו.
ופרירו? הנערה בעלת פני הפייה? כלום הייתה היא קרירה כפי שנראתה? או שמא רק בחנה את סבלנותו? האם לא ניחש שהיא רק משחקת תפקיד? אך מדוע? ולכמה זמן? אלו היו השאלות שהמלך תהה עליהן ללא הרף. היה עליו למצוא את התשובה, לשמוע אותה מפיה שלה וערב אחד נראה היה שנפלה לידיו ההזדמנות.
הנערה היפיפייה ארחה לו לחברה. הם שוחחו על דא ועל הא, ועכשיו, עטויה משי ופרווה, ישבה היא בסמוך אליו. הוא היה שרוע על משכבו. היא אחזה בידיה את רגליו וערסלה אותן על ברכיה. כלום לא סימנה מחווה זו את שפת העדינות? האם לא קרא אהבה בעיניה? האם האש שלהטה בורידיו לא בערה גם בה?
'בבת נשמתי ונשמת עיני!' פתח השאה ואמר, 'פניך יפים כירח במלואו והברוש לצדך אינו אלא עשב דל. את כה יפה. האם תעני על שאלתי? תעני באמת ובתמים? זכרי כי אושרי תלוי בתשובתך!'
אך עוד בטרם יכלה הנערה להשיב, הוא המשיך בחיפזון:
'ראשית, ברצוני לספר לך סיפור קטן שעשוי לעודד אותך לספר לי את האמת. הקשיבי:
פעם אחת, עת כוכב נוגה, גבוה בשמיים הבטיח אושר לכל האוהבים, ישב המלך שלמה עם אשתו בַּלְקִיס, מלכת שבא, בדיוק כפי שאנו יושבים כאן. היה להם רק ילד אחד, ילד קטן שזרועותיו ורגליו היו משותקות.
"אמור לי, שליח האל", אמרה בלקיס לשלמה, "אנו חזקים ובריאים. מדוע בננו לא בריא כמותנו? האם אין מזור לסבלו? הבה וננסה למצוא לו רפואה. בפעם הבאה כשהמלאך גבריאל יבוא אליך בשליחות, בקש ממנו לקרוא ולספר לך כל מה שרשום על אודות סוד זה בלוחות השמימיים של הגורל. יתכן ויש סיכוי להחלמתו של הילד – מי יודע?"
המלך שלמה נענה לה וימים אחדים אחר כך, כאשר הופיע המלאך, הציג בפניו את משאלתו. גבריאל הלך לדרכו, אך עד מהרה שב עם ברכות למלך. ברכות ממי? מה דעתך? מבורא כיפת התכלת של הרקיע בכבודו ובעצמו! וכך אמר לו: "דע לך! שני דברים נחוצים על מנת שילדך יחזור לאיתנו, ושניהם יקרים ונדירים בעולם הזה. הבעל חייב לספר את האמת לרעייתו והרעייה לבעלה."
כאשר שמעה זאת בלקיס, היא הייתה מאושרת מאוד ופנתה אל בעלה: "חקור ושאל אותי, כדי שאשיב לך כרצון האל."
שלמה חשב רגע ואז השיב: "יופייך הוא מטרה לכל עין, אך את עצמך, כלום חשת אי פעם תשוקה למישהו אחר זולתי?"
"תרחק ממך כל עין רעה!" השיבה בלקיס, "עבורי אתה קורן יותר מן השמש ועליון על פני כל אדם וכל דבר – לא רק בזכות יופייך הרענן, טוב לבך ועדינותך. אתה מציע לאורחיך גן עדן עלי אדמות, ואתה עצמך הוא השומר של גן העדן הזה. כל אשר קיים כאן למטה, נראה או נסתר, שייך לך, כיון שיעוד כוחך כנביא הוא לשמור את העולם הזה ולהגן עליו, ועם זאת, אני, על אף יופייך הרענן, על אף מלכותך וחסדך, אירע לי שבהתבונני בצעיר זה או אחר לא נותרתי חופשייה מתשוקה..."
אך הניחה בלקיס לוידוי זה לצאת מדל שפתיה, והנה, הפלא ופלא, הרים הילד שלצדה את ידיו הקטנות חסרות הישע, שלח אותן לקראתה וקרא: "הביטי, אמא, הביטי! הן זזות!"
מאושרת עד עומק לבה, פנתה בלקיס לשלמה ואמרה: "אישי ואדוני הטוב והחכם, שליט השדים והפיות: עכשיו, למען ילדנו, חייב אתה לענות על שאלתי, אם אין הדבר רע בעיניך, כדי שרגליו ירפאו באמצעות תשובתך לי, בדיוק כשם שזרועותיו נרפאו הודות לתשובתי לך. יש ברשותך יותר אוצרות בעולם הזה משיש לכל אדם אחר. אמור לי אם על אף כל עושרך חמדת אי פעם את מה שבבעלותו של שכנך?"
אשר על כן השיב על כך הנביא המלכותי: "את צודקת. איש לא החזיק ברשותו כמוני כל כך הרבה עוצמה וכל כך הרבה אוצרות בין השמיים לארץ. ועם זאת עלי להתוודות שאני משתוקק תמיד ליותר מכך ותכופות אני מתבונן בסתר בידיהם של אלה הבאים לחלוק לי כבוד, תוהה לעצמי כמה מתנות הם מביאים..."
המלים אך זה נאמרו, עת נהר של חיים זרם לרגליו של הקטן והוא החל לבעוט ולזחול. הודות לחסד האל נרפא הילד כיוון שהוריו לא הסתירו איש מרעותו את האמת על אודות עצמם...'
'ועל כן,' הוסיף השאה לאחר שסיפר את סיפורו לפרירו היפיפייה, 'נראה לי נכון שגם אנו נספר את האמת זה לזו. מדוע את, נערה חמודה וחיננית, כה צוננת באהבה? מדוע את עוצרת בעד עצמך, מדוע את מניחה לי לסבול? מה פירוש הדבר?'
כאשר הציב המלך את כל השאלות האלה כמו ראי בפני הנערה, לא התחמקה פרירו, אלא השיבה לו:
'שמע נא, גורל אכזר מרחף מעל משפחתנו. כל הנשים במשפחתי, מרגע שמסרו לבן לגבר, נגזר גורלן למות בעת לידתן. אמור לי, האם יש מי שירצה להביא על עצמו מוות מרצונו הטוב? האם רגע אחד של תשוקה שווה חיים שלמים? האם יש אדם שישתה רעל במודע, גם אם עטוף הוא בדבש? לא! לפחות אני עצמי אוהבת חיים, אוהבת אותם אף יותר מכל מאהב! זהו סודי. עתה חשפתי אותו בפניך ואתה מבין אותו. הנח לי לנפשי, או מכור אותי – עשה בי כרצונך. אך תחילה, מקווה אני שתתיר לי לשאול אותך שאלה אחת בדיוק כשם שהמלך שלמה התיר לבלקיס. הרבה נערות יפות, כך סופר לי, הובאו אליך שנה אחר שנה, אך כל פעם, ברגע שלמדת להכירן, עייפת מהן. מדוע? מדוע לא דבק לבבך באחת מהן אף לא לחודש? מדוע החלפת את כוכביך לעתים כה תכופות וכה מהר, תחילה רוממת אותן לשמיים עם מתנותיך ועדינותך, ואז הטלת אותן חזרה לאדמה לארץ מסכנות ומיוסרות? מהי הסיבה להתנהגותך זו?'
'אומר לך!', השיב השאה במרירות. 'לאף אחת מאותן נערות לא היה אפילו משב אחד של אהבה כלפי. כולן לא חשבו אלא על עצמן. הן היו יפיפיות בהופעתן החיצונית, אך רקובות מבפנים. ברגע שקודמו מעט הן ביקשו יותר, וכל משימה נעשתה משעממת ומייגעת מדי עבורן. כל אחת בדרכה שלה, בלתי מסוגלת לנהוג אחרת – לחם לבן מדי יום ביומו אינו דבר טוב לכל בטן. יש לזכור זאת, ובכל מקרה, אסור לסמוך על נשים. הן מצפות לגברים שיהיו נדיבים מטבעם, אך חושבות אך ורק על היתרונות שיפיקו מכך. נשים הן קלות כמוץ והרוח מעיפה אותן לכל אשר תאבה. פירות משתפרים והולכים ככל שהם מבשילים, אך במקרה של נשים ההפך הוא הנכון: הן טהורות וטובות כל זמן שלא הבשילו, ונפגמות בהבשילן. אשה כמוה כלילה; אורה הוא אורו של הגבר השט כמו ירח בשמיה. אך די בכך. בכל אותן נערות ששאלת אותי עליהן לא מצאתי אלא אהבה עצמית. את בלבד שונה. תמיד מלאת את חובתך ואף יותר מכך.
אני אומר זאת אף שאת מאמללת אותי, את לא מניחה לתשוקתי להתגשם, אך אני חש אף יותר חסר מנוחה בעת שאני נפרד ממך...'
במהלך אותו לילה הביע המלך הרבה מחשבות דומות, אך ללא הועיל. היפיפייה נותרה אדישה, החץ נותר הרחק ממטרתו.
כלום לא צדק הסוחר הסיני? האם יש גורל קשה יותר לאוהב? ימים ולילות חלפו. הלבנה התמלאה וחסרה. משא התשוקה שלא התמלאה העיק יותר ויותר על המלך אשר חש עצמו כמשוטט בגיא שאין לו לא התחלה ולא סוף. נהר הזמן חלף על פניו, אך הוא נותר על הגדה, צופה מן הצד, בלתי מסוגל להרוות את צימאונו. הוא היה חסר ישע. מה תועלת יש בסבלנות? ועם זאת, מה עוד יכול היה לעשות? כל עוצמת מלכותו לא הועילה לו כנגד שפחה צייתנית, אשר אהבתו אליה הפכה אותו לעבד ואשר הפכה את לבו בן ערובה בידיה המלטפות.
ואז אירע דבר שאיש לא חזה, לא המלך ולא אף אחד אחר. לזקנה הגיבנת שגורשה מן הארמון בידי השאה לאחר שרשעותה נחשפה על ידי פרירו, נודע בדרכי מרמה על צערו של המלך ואומללותו באהבה, דבר שכמובן לא נעלם מעיניהם של המשרתים ואנשי החצר.
חכי ותראי! חשבה לעצמה אותה מכשפה זקנה ומרושעת בשמחה לאיד. חכי ותראי, ילדתי! את עוד תרקדי לצלילי חלילי! אני עוד אראה לך! אני ארקיד אותך בעריסת השמש שלך, בובה קטנה שלי, והחיים בארמון הירח יהפכו לך לחומץ. או אז תחשבי פעמיים בטרם תחבטי בגיבנת זקנה כמוני...
בצניעות מתחנפת ביקשה מן המלך לקבל אותה לראיון ללא עדים, והמלך נענה לה. כאשר נכנסה לחדר ראתה את אותות הצער על פניו והסיקה מכך שמה ששמעה היה אמת לאמיתה. ללא היסוס אמרה לו: 'הוד מלכותך, האם זוכר אתה כיצד מכניע פרש סייח בלתי מרוסן? אם יש לך חיה כזו באורוותך שלך, בלתי נגישה, משליכה מעליה אוכף ורסן, הבא למחיצתה סייחה אחרת שכבר אולפה ורכב עליה ולטף אותה לנגד עיניה של אותה סייחה לא מרוסנת, עד אשר יסורו ממנה עקשנותה והתנגדותה.'
המלך הבין מיד למה כוונתה. הוא הרהר בדבר; עצתה קסמה לו וככל שהגה בה נראתה לו יותר. בסופו של דבר הביא לארמון בובה קטנה מתוקת שפתיים – אחת מאלה שמיום לידתן לא למדו אלא כיצד לרצות גברים בכל אומנויות הפיתוי. היא הייתה מנוסה היטב במאות משחקי אהבה. אך כלום זה מה שהשאה רצה? הדבר רק גרם לו לחוש ביתר שאת כי הוא לכוד ברשת האהבה ואין לו שום חופש בחירה. החתולה החנפנית הקטנה הותירה אותו אדיש. גרוע מכך – היא החלה לשעמם אותו. אך אז זכר את עצתה של המכשפה התחבלנית והכריח את עצמו לשחק את המשחק שלא נהנה ממנו. כדי לנצח את פרירו תינה אהבים עם הבובה הקטנה, האמת היא שהמשיך ליהנות בחברתה של פרירו כמו קודם; במהלך היום והערב שוחח עמה והשתעה בחברתה, אכל ושתה אתה, והיא הייתה לו לאשת סוד בכל, אך כאשר נפרדה ממנו בעלותו על משכבו, קרא לבובה הקטנה שתארח לו לחברה למשך הלילה. ועם זאת גם בחשכת הלילה הגה רק בפרירו...
היא מצדה – לקנאה יש עיניים חדות – הבינה עד מהרה איזה תפקיד משחקת הנערה החדשה בחיי המלך. היא התייסרה בסתר ופניה, היפים כפני הירח, הועבו בעצב. אך מה יכלה היא לעשות?
המלך ופרירו היו עתה שניהם אומללים, האחד כמו רעותו, אך מכיוון שהיו גאים ועקשנים באותה מידה, לא הראה זאת איש מהם לזולתו. פרירו עבדה בארמון ומילאה את חובותיה כבת לווייתו של המלך בנאמנות גדולה אף יותר. מעבר לכך היא השימה עצמה כמי שאינה רואה ואינה יודעת. דבר זה לא היה לה קל כלל ועיקר. יום ולילה סבו מחשבותיה על המלך ועל מתחרתה החמודה: מה עושים הם יחדיו בהיותם לבדם? פרירו ידעה היטב את התשובה והמחשבה על כך הייתה כמו סכין שננעצה בגופה שוב ושוב.
לבטח אותה מכשפה זקנה ניצבת מאחורי כל זאת, חשבה. איש זולתה לא יכול היה ליזום תעלול שטני זה! אך אני אתמיד בסבלנותי ואצפה לבאות – עד מהרה היא תגרום למלך למאוס באותה בובה קטנה, כמו בכל האחרות שקדמו לה.
אך אהה – סבלנות! איזו נחמה דלה יש בה עבור האוהבים! ערב אחד כאשר פרירו הייתה לבדה עם המלך, הכאב שבלעה לאורך זמן כה רב, הכריע אותה והציף את נשמתה.
'אדון מלאכי וטהור שלי', אמרה לו, 'במלכותך אתה מגן האמונה והצדק, דובר אמת ודואג לכך שהצדק יישאר על כנו. הענק לי אותו יחס עצמו. אני יודעת שהלילה בא בעקבות היום, אך אינני מבינה מדוע הענקת לי תחילה דבש, צח כמו אור השחר, ואז האכלתני בחומץ שחור כמו הלילה – מדוע? כלום ראויה אני לכך? אם עייפת ממני, כפי שאני מאמינה, מדוע אינך הורג אותי חיש בחמלה עם חרבך? מדוע אתה מענה אותי תחילה באכזריות כה רבה? מדוע אינך משליך אותי לפני מלתעות הארי? מדוע אתה מכריח אותי להתמודד עם דרקון, עם נחש? מדוע אתה מניח לי לגווע לאיטי מצער? מי הנחה אותך ללכת בדרך זו, מי הציע לך משחק זה? ענה לי! אני שרויה בחשיכה ואם לא תענה לי עכשיו תעופף נשמתי הרחק ממך – היא נעשתה קלה והיא פורשת את כנפיה. אך אם תדבר ותאמר לי את האמת, נשבעת אני לך בשם האל ובנשמתי, שאעניק לך רשות להיכנס אל תוך אוצר היהלומים שלי!'
כאשר שמע המלך מלים אלה ונוכח לדעת עד כמה כנה היא בכוונת דבריה, השיב לה בגילוי לב:
'את היא זו שהציתה בלבי את אש התשוקה שבה אני טובע! אך ראי נא, לא סייעת לי לכבותה, וכך התפשטה היא וסבלותי גדלו מדי יום ביומו; חשתי חולה ואיבדתי את כל כוחי... ואז הופיעה הזקנה, המכשפה הגיבנת והציעה את התרופה הידועה לך. מה היה עלי לעשות? אלוהים הוא היודע. אהבתי רק אותך מהרגע שבו נחו עליך עיני, אך את נשארת צוננת באותה מידה שאני הייתי לוהט. איך יכולתי להחם את מימיך ולהמיס את הקרח? שפטי נא בעצמך! היה עלי לגרום לך סבל כדי שאני עצמי אוכל להחלים. כאבך היה המזור היחידי למחלתי... שכחי זאת, בדיוק כשם שאשכח זאת אני! עכשיו שהאביב נמצא כאן אל נא נחשוב על החורף. המכשפה הזקנה התכוונה להרע לנו, אך הצליחה רק לעזור לנו. רשעותה ועורמתה הם גאולתנו; במקום להפריד בינינו כפי שהתכוונה, היא הביאה לאיחודנו!'
כך דיבר השאה וכך אירע. המלך שלא רצה להתחתן והנערה שלא רצתה לאהוב, חברו יחדיו. הם גילו כי פחדו של המלך מן ההורוסקופ וחרדתה של הנערה מגורלה המר לא היו אלא תמרורים בדרך לאושרם המשותף.
לא עוד נעלה האהובה את גן התענוגות בפני מאהבה. מה אירע? כלום תוכלו לשער? זמיר התיישב על כתר הניצן, הניצן נבקע לרווחה והזמיר השתכר. התוכי של השאה ראה שולחן ללא זבובים, אך עמוס בממתקים, הוא בזק עליו סוכר ועוד סוכר. דג צלל לתוך האגם, תמר נפל אל תוך החלב ומתיקות התערבבה עם מתיקות. כאשר הרים המלך את צעיף המשי מעל התמונה ופתח את המנעול המוזהב של תיבת היהלומים, מצא בתוכה אוצר היאה לו וצבע אותו בצהוב עם עיטורי זהב.
צהוב נושא עמו שמחה ועליצות, צהוב נותן טעם לחלבה המתובלת בכרכום. כלום אין הכרכום צהוב? וכי איזה צבע אחר עשוי להיות לו? עליך רק להתבונן בחיוכם של אלה האוכלים אותו. אור הנר זורח כמו מבעד לרעלה צהובה. צהוב הוא זהב המציע עונג כה רב. אפילו עגל הזהב של משה קיבל ממנו את ערכו. צהוב הוא הטיט יקר הערך ביותר.
הנסיכה היווניה סיימה את סיפורה. המלך נטל אותה בזרועותיו ושניהם שקעו מאושרים בשינה.
הגיע יום שני והשאה בהרם מיהר אל הביתן הירוק, לבוש כולו בירוק. כמלאך הניצב על משמרתו בפתח גן העדן, זהר הוא באור ירוק. במחיצתה של הנסיכה המאורית בילה הוא את יומו בלב מלא גיל. ומשזרה הערב את פריחת כוכביו הלבנים על פני כפת הרקיע הנוצצת כאזמרגד ירוק, פנה השאה אל אהובתו היפה והנבונה ואמר לה: "סיפור, יקירתי. ספרי לי סיפור!"
והיא נענתה לו בחיוך עדין כקרן אור ירח והשיבה לו: "הוד מלכותך, תשומת לבך היא אושר חיינו ואנו כולנו מוכנות להקריב עצמנו למענך. מקום בו תיטה את אוהלך שם היא מלכותך, וסף אוהלך מגן הוא לכס ולכתר, אך כתר זה אצילותו מידך בלבד באה וכס המלכות יציבותו ממך נובעת כי אתה עצמך היהלום שבכתר, תקווה ומחסה לעולם כולו!"
ומשסיימה לומר שבחו בפניו הרכינה הנסיכה ראשה לאות כבוד ופתחה בסיפורה:
ספר יסופר כי בעיר אחת באסיה הקטנה חי פעם אדם ושמו בישר. היה זה אדם חביב, אדוק בדתו, ולבו היה רך כדונג ובלתי מסוגל לפגוע לרעה באיש, ומכיוון שהכל נוכחו לדעת כי טוב לבו, צדקתו וטוהר מידותיו לא היו העמדת פנים אלא נבעו ממעמקי לבו, כינו הם אותו בשם בישר שפירושו הפרוש, התייחסו אליו ביראת כבוד וראו בו דמות מוסרית הראויה לשמש דוגמא ומופת.
אך איש אינו בטוח מפני תעתועיו המרושעים של הגורל – לא עושה רע, אף לא קדוש. יום אחד, יום שלא היה שונה מכל יום אחר, יצא בישר כמנהגו לשוח.
בעת שהאיש הטוב הזה צעד בלא לחשוד במאומה והוא שלם עם עצמו ועם העולם, נקלע משהו על דרכו. הייתה זו דמות עטופה שחורים שפניה רעולות – אשה ללא ספק. ומה? לא היה בכך שום דבר יוצא דופן. בישר אך זה התכוון להסב עיניו ממנה, כאשר לפתע נופפה הרוח את הצעיף ולרגע קט חשפה את פניה של האשה.
אך להרף עין – אך די היה בכך. מה שנגלה לעיניו באותו רגע כמו הירח המלא המגיח מתוך ענן שחור, היו פנים שיופיין לא ניתן לתיאור, ובישר כמו פולח על ידי חץ, סומר למקומו למראה; ואין תמה על כך; איש מאתנו לא היה נוהג אחרת.
קסמו של המבט הנרקיסי אשר חזו עיניו די היה בו כדי להעיר אלף ישנים. פנים ענוגות וקטנות נגלו לו, עדינות כזר פרחים החבוי בתלתלי שיער עם זוג שפתיים נוטפות מור כאגלי טל על אודם עלי ורד.
חזיון פלאי זה היה מעל ומעבר למה שיכול היה בישר לשאת. הוא חש כי רגליו פקות תחתיו והוא עומד להתעלף. כנגד רצונו בקעה מפיו מעוצמת חרדתו והפתעתו, צעקה שדמתה לצעקתו של נער מעונה המשווע לעזרה, בעוד שהאשה – מפוחדת כאילו ביצעה פשע – מיהרה להשיב את הרעלה למקומה ולהתרחק משם.
בינתיים ניצב בישר נטוע במקומו כמו חולם בעיניים פקוחות, ולאמיתו של דבר זה מה שאכן עשה. כלום חלפו שנייה, או שעה, או נצח עד אשר נעור מקיפאון חושיו?
לא היה ביכולתו לומר; אדיש היה לכל, להוציא דבר אחד: עיניו שוטטו לאורכו של הרחוב מעלה מטה עד אשר, הנה, הבחינו ממש בקצה הדרך בחשכה הגוברת והולכת בדמות רעולה שנעלמה במהירות מעבר לפינת בית.
כלום נמלטה מפניו כגנב? אכן כך! והבית אשר נשדדה תכולתו כולה לא היה אלא בישר עצמו כפי שחש וידע בלבבו. מבט אחד ויחידי, מתת מחווה מקרית של נשב רוח, די היה בו כדי לחמוס את נשמתו משלוותה ולהשליך את לבו אל תוך מערבולת סוערת. התשוקה עיוורה את עיניו ותאווה פראית האיצה בו לרדוף אחרי האשה הזרה. אך הוא היסס. קול פנימי הזהיר אותו: "מה שבדעתך לעשות אינו יאה!"
"יאה או לא יאה – אינני יכולה לעצור בעד עצמי!" השיבה תאוותו, "אני חייבת! כיצד אעצור כוח ואתאזר בסבלנות?"
"ואף על פי כן סבלנות היא המרפא היחידי לענותך." חזר והזהיר הקול. "הדרך האחרת תביאך לאשמה ובושת פנים; תאוותך מבלבלת עליך את דעתך. אל תשעה לקריאתה. קבל עליך את הייסורים. הנך גבר. לא תמות מכך. הניצחון על התאווה, אות הוא לאמונה אמיתית..."
וכך נטה הקרב לכאן ולכאן בלבו של בישר. בסופו של דבר גבר היסוד הטוב שבו על הצד האפל. הוא נמנע מלעקוב אחר האשה ושב לביתו. אך מה יהיה עתה? כיצד יוכל הוא להשיב ללבו את שלוותו האבודה. יומם ולילה היו מחשבותיו נתונות ללא הרף לאותה זרה יפיפייה - לה ולאהבתו אליה.
הכל נראה לו ריק וחסר חיים בלעדיה. עולמו נראה לו כמדבר שממה שאין בו את זיוום הירוק של החיים ויפעתם. לא! הדבר לא יתכן. לא ניתן להמשיך כך! בסופו של דבר אזר בישר עוז ובא לכלל החלטה:
'אעזוב לזמן מה את העיר', חשב לעצמו, 'ואעלה לרגל לירושלים. שם אפיל תחינתי לפני אללה הכל יכול והיודע את כל הנסתרות, הטוב והרע כאחד, שיעזור לי ויחלצני ממצוקתי'.
בישר אמר ועשה. הוא יצא לדרך ולאחר תלאות רבות הגיע בשלום אל העיר הקדושה. הוא שם מבטחו באל הכל יכול וביקש ממנו בהכנעה ובאמונה שלימה לעזור לו בקרב שאסר על השדים אשר בלבו.
ואז עזב את ירושלים והחל במסע הביתה. בעוד הוא צועד בדרך נקרה על דרכו אדם שעד מהרה התברר לו כי הוא מאנשי עירו. הנה כי כן החליטו השנים, אף שזרים היו איש לרעהו, להמשיך את דרכם יחדיו. אך עד מהרה ניחם בישר על החלטתו החפוזה. ככל שהטיב להכיר את בן לוויתו מצא פחות ופחות הנאה בשהייה במחיצתו. הברנש רטן ללא הרף, מצא פגמים בכל, התיימר לדעת כל דבר טוב יותר מזולתו ולא חדל מלפטפט ומלשבח את עצמו. הוא היה אחד מאלה היודעים הכל, אך לאמיתו של דבר אינם יודעים דבר ומכיוון שאין להם דבר לאומרו, אין הם שותקים אף לרגע. בקיצור, היה זה מטרד שאין לשאתו.
אך כיצד יפטר ממנו? בישר היה יותר מדי מנומס וטוב לב. הנה כי כן המשיכו השנים את דרכם זה לצד זה, וכאשר יארע לעתים תכופות במסע ממושך, דיברו ודנו פעם בדבר זה ופעם בדבר אחר.
רוב הזמן מכל מקום היה זה הזר שדיבר, בעוד שבישר, האמון יותר על חשיבה מאשר על דיבור, הקשיב בחצי אוזן למבול ההבלים הריקים המתגלגלים מלשונו הלהגנית של בן שיחו בתקווה ששתיקתו תעצור במידת מה את השטף הגואה. אך יש לומר שדבר זה צלח בידו רק במקצת, שכן מפעם לפעם הפנה אליו בן לוויתו שאלות ישירות:
"מה שמך?"
"שמי בישר. ושמך שלך מהו?"
"ראה בישר," אמר לו בן לוויתו, "שמי הוא מְלִיכַה, ואתה – שים לב לדברי! מי אתה בכלל בהשוואה אלי? אתה, לא כלום מסכן, דע לך שאני הוא מורה לאנושות. אין דבר בין השמים והארץ, מותר או אסור, דבר הדורש מחשבה, או שיפוט, שאין אני מכירו הכרות קרובה. אני מכיר לעומקם את האומנויות והמדעים כולם – כל דבר הנמצא תחת כפת הרקיע הכחול – הרים, יערות, ימים, מדבריות, נהרות – יודע אני לבטח מה טיבם והרכבם ומה מקורם. אך בכך לא מסתיימת בקיאותי; גם הבלתי נראה והנסתר הם כספר הפתוח לפני. יודע אני את הנגזר ונעשה בתוככי השמים, את הסכנות הנסתרות מעין. אם למשל מאיימת על ממלכה סכנת חורבן והתמוטטות, שכלי החריף חוזה זאת שנים רבות בטרם יקרה הדבר. יודע אני מראש מתי ישדפו היבולים ויבוא רעב על הארץ. אני הנני כמובן גם רופא מבריק – יודע לפרש את הדופק והלחויות ולקרוא לכל התחלואים בשם ולרפא קדחת מכל סוג. כאלכמיסט מושלם לא נעלם ממני כיצד להפוך ענבר לאבני אודם, אבנים ליהלומים ועפר לזהב. בהבל נשימתי המכושפת יכול אני להפוך בין רגע חתיכת חבל צבוע לנחש אימתני. אין אוצר נסתר שברא האל שלא אוכל לגלותו, וקמיעותי עשויים לחסן כל אדם בפני כל פגעי תבל. כן חביבי, אתה תוהה ומתפלא – כזה הנני. כל דבר אשר יעלה על דעתך לשאול – יודע אני את התשובה לו. מורה חכם ממני לא תמצא!"
כך דיבר מליכה, ובישר היה מוכה תדהמה נוכח שחצנותו. אך הוא לא השיבו דבר, שכן חש בביטחון ששום תועלת לא תצמח לו מכך.
לאחר זמן מה הופיעה על קו האופק עננה שחורה. כאשר נתקל בה מבטו של מליכה, פנה הוא אל בן לוויתו ואמר:
"כלום ידוע לך מדוע עננים מסוימים צבעם שחור כשולי הקדירה בעוד שאחרים צחורים ולבנים כחלב?"
"כיוון שכך גזר אללה הכל יכול. הרי אתה יודע זאת בדיוק כמוני."
"שטויות! כל זה אינו אלא השתמטות מתשובה. אם תמשיך לחשוב כך לעולם לא תגיע לשום מקום! עליך פשוט להבין שהעננים השחורים עשויים מעשן שנוצר על ידי אש, בעוד שהעננים הלבנים מכילים לחות בלבד. דבר זה, כך אני סבור, מן הראוי שיהיה ברור לכל אדם חושב."
שעה קלה אחר כך פגע בהם משב רוח. הלהג הפטפטני נמשך הלאה:
"אמור לי, מהי הרוח הנושבת? חשוב על כך מעט. אדם אינו צריך לחיות אילם וחסר דעה כמו חמור או פרה!"
בישר הרהר במשב הרוח אשר גילה לו את פניה מתחת לצעיף והשיב:
"הרוח נושבת כי זה רצונו של אללה. בלעדיו דבר לא יקרה תחת השמש."
"עד מתי תמשיך לספר לי סיפורי מעשיות שכאלה!" גער בו מליכה בזעם, "הנח לעצמך להיות מונחה ביד המדע! הרוח נושבת בעת שהאוויר מובא לידי תנועה על ידי האדים העולים מן האדמה... אבל עכשיו, הבט אל שיאו של ההר הזה! מדוע הוא גבוה מכל היתר? אמור לי!"
"כך ברא אלוהים את העולם - הר אחד גבוה, משנהו נמוך." השיב בישר בסבלנות.
"לזה אתה קורא הסבר, הוכחה?" עיווה מליכה שפתיו בבוז. "האם לעולם לא תחדל מלהכניס כל דבר אל תוך הסל של אלוהים? לא, ההר הנמוך שוטח והונמך על ידי רוחות סער, בעוד שההר הגבוה ניצל מהן. זו היא הסיבה!"
לבסוף לא יכול עוד בישר הטוב לשאת את רברבנותו של מליכה והוא התקומם:
"האם באמת מאמין אתה שתוכל להטיל ספק בבורא של כל הנמצא?" אמר, "אני עצמי מכל מקום מבין אחדות מבעיות המדע יותר טוב ממך, אך אני גם יודע שמחשבותיו המסכנות של אדם זה או אחר לעולם לא יסירו כליל את מסך הסודות של נפלאות הבריאה. מה שאנו תופסים אינו אלא הצעיף החיצוני. אנו יודעים ומכנים בשם רק אותו יתברך, ומה שמצוי מאחריו נעלם לעד מעינינו. מה התועלת בכל הוכחותיך ומאמציך אם צועד אתה בשביל שגוי? אם מטרתך אינה משרה אימון? כאשר יבוא היום והצעיף יישור מעל חידות העולם, או אז, חושש אני, תזכו אתם, מורים מתעים ומוליכי שולל לאותו יחס גרוע שאתם מעניקים היום לתלמידיכם! והאמן לי, מוטב היה לו לא היו אנשים מנסים לקטוף בקלות ראש פירות שאין בכוחם לעכל..."
כך השיב לו בישר, אך כצפוי, למלים אלה לא הייתה כל השפעה על מליכה, אשר במרוצת הימים הבאים המשיך לדבר ולהתנהג בשחצנות גדולה אף יותר מאשר קודם לכן.
בינתיים הגיעו השנים לשטח מדברי שהיה עליהם לחצותו. לא היה שם בדל עשב, אף לא אגל מים. הכל בער בלהט השמש. החום היה כה בלתי נסבל עד שהשנים לא יכלו לא לישון ולא לאכול ואף לא לחשוב כהלכה. לשונם דבקה לחכם היבש. כל נשימה הייתה לגניחה ואפילו דברן בלתי נלאה כמליכה נאלץ בעל כורחו לתת מנוח ללסתותיו. צעד אחר צעד שרכו השנים דרכם במדבר הלוהט. הם עמדו כבר להיכנע לייאוש כאשר סוף סוף הוכתר מאבקם בהצלחה.
הם הגיעו לנווה מדבר עוטה ירק, ושם בצל העלווה הצפופה של העצים הגבוהים השתרע כר דשא נרחב שדמה לשטיח משי ירוק, ושלעיניהם הצרובות מלהט החול, נדמה כמו גילוי של אושר נצחי.
במרכז הדשא, שקועה באדמה הייתה בריכת מים בנויה מלבנים שרופות, מלאה עד גדותיה במים הזכים והצלולים ביותר שאדם צמא יכול לדמות לעצמו. כאשר השיבו שני הנודדים את נפשם ושתו לרוויה ממימי הבריכה וכאשר שבה אליהם רוחם, בא הקץ לשתיקתו של מליכה. הוא פנה אל בישר ואמר:
"שאלה אחת לי אליך, ידידי המאושר, כיצד ארע הדבר שבריכה זו נבנתה שקועה בתוך הקרקע? מי עשה אותה ולאיזו מטרה? ומאין נובעים מימיה, אם סביב סביב לכל עבר משתרע רק המדבר היבש והשטוח?"
לאמיתו של דבר קיבלה הבריכה את מימיה ממעיין תת קרקעי בלתי נראה, ובישר שהיה בדומה למלווהו, בן עיר חסר ניסיון ולא נודד הבקי בדרכי המדבר, השיב לו:
"יתכן ואנשים שביקשו לרצות את אלוהים, הביאו מים למקום הזה כדי להציל אנשים אחרים כמונו ממוות בצמא? מי יודע? וכדי לשמור על הבריכה משיני הזמן השקיעו אותה באדמה."
"איזה הבלים," נחר מליכה בבוז, "וכי מי שמע אי פעם על דבר כזה? מי ישא מים על גבו לאורך מילין רבים בדרכי המדבר רק כדי שמישהו זר לו יוכל לשתות מהם? לא! הקשב לי. אני יודע את התשובה. המקום הזה הוא מארב של ציידים. יתכן והם אלו שבנו את הבריכה, אך הם עשו זאת כמלכודת לחיות הבר החיות כאן - איילות ופראים. כאשר הן מגיעות לכאן לשתות מים מצפים להם הציידים בסבך ויורים בהם כדי להכין ארוחה טעימה מבשרן. זוהי התשובה הנכונה, ואני גיליתי אותה מיד. עליך לקחת דוגמא ממני!"
"תהי התשובה אשר תהי," השיב בישר, "שנינו ללא ספק, שופטים מנקודת המבט האישית שלנו ובטוחים שאחרים ינהגו באותה דרך שהיינו אנו עצמנו נוהגים במצבם, הנה כי כן, אל תחשוב תמיד את הדבר הרע ביותר, כיוון שעל פי מחשבותיך כך יהיו לבסוף גם מעשיך... וכמה משיבי נפש הם המים האלה לכל צמא! מדוע שתהיה להם תכלית אחרת מאשר לשבור את צימאונם של אלה הנזקקים להם?"
אבל מליכה לא קיבל דבר מכל אשר אמר. "הפסק את הלהג הזה." אמר בבוז. "איך שלא יהיה, אני מתכוון להתרחץ בבריכה כיוון שאני נוטף זיעה ומלוכלך מכף רגל ועד ראש. בטרם נמשיך במסענו ברצוני להתרחץ כהלכה, ואז לסכור את הבריכה באבנים כדי שהחיות המסכנות יהיו בטוחות ממארב. כן, זה מה שאעשה!"
כאשר שמע זאת בשיר וחש את הבוז והלעג בקולו של מליכה, הוא זועזע עד עמקי נשמתו, אך משל בעצמו והתחנן לפני מליכה: "אסור לך לעשות זאת, ידידי הטוב! לאחר שנהנית מן המים הללו בעצמך אינך מתכוון ברצינות לטנף את המקום ולהשחיתו? אל לך לירוק לקערה שאך זה שתית ממנה ואל לך להחשיך את הראי הבהיר שאך זה שיקף את דמותך. אל תעשה זאת - חשוב על כל האחרים שיגיעו לכאן אחרינו!"
הכל לשווא.
מליכה לא הקשיב, אלא החל מיד להתפשט. בישר בהיותו נרגז ופגוע הפנה לו את גבו, נמלט מן המקום ולאחר שעבר מרחק מה, התיישב בצילו של עץ. שוב לא היה ספק בלבו שמלווהו היה לא רק רברבן אלא נבל אמיתי, דבר שדכדך אותו והכביד על לבו.
מליכה לא שת לבו לדבר. הוא ערם את כל חפציו ובגדיו בערימה על הגדה וזינק עירום אל תוך הבריכה. היה זה מעשה נמהר. המים הזכים והצלולים נראו כמים רדודים, אך לאמיתו של דבר הייתה הבריכה עמוקה מאוד. רגליו של מליכה לא פגעו בקרקעית כפי שציפה. הוא שקע בתוך המים העמוקים. לא עלה בידו להתרומם ולשחות והזעזוע הראשוני שבמגע עם המים הקרים שיתק אותו. הוא ביקש לצעוק, אך רק גרגור רפה בקע משפתיו, והמים חסמו את גרונו, פיו ואוזניו. העולם חשך בעדו...
ובינתיים, בישר שלא היה מודע למה שאירע, ישב שעון אל גזע העץ. הצער גרם לו להתייפח בבכי והוא חשב לעצמו:
"איך אוכל להמשיך ולארוח לחברה לנבל כזה? הוא מטנף את המים הזכים בלכלוך שלו, אך הוא גם מלוכלך מבפנים והוא נחוש בדעתו להרוס אחר כך את הבריכה כולה. רק מוח שפל יכול להגות דבר כזה. לא, קצתי בחברתו, לא הייתי מאחל לאיש בן לוויה כמוהו. אם יטבע בבריכה יהיה זה רק גמול נאות למעשיו."
מחשבות כאלה ודומות להן התרוצצו בראשו של בישר בעוד הוא מחכה שמליכה יקרא לו, או יחפש אותו. ואז מה? מה עליו לעשות? כיצד יפטר ממליכה?
אך הוא חיכה לשווא. איש לא הגיע. לא קול צעדים, אף לא דיבור הפרו את הדממה. לבישר היה נדמה שהוא בודד על אי בלב המדבר. האם קרה משהו? לפתע מבלי שיכול היה הוא עצמו להגיד מדוע, עבר עליו גל של אי שקט. הוא זינק ממקומו, מיהר לבריכה ושם ראה מחזה לא נעים לעין: מליכה צף עירום על מימי הבריכה, טבוע! מת!
בישר הזדעזע.
בלי תנועה ניצב רגע ארוך על שפת הבריכה ונעץ מבטו בגופה. רק אז הבחין כמה עמוקה הבריכה וניחש שמקורה במעיין תת קרקעי.
הוא משך את האיש הטבוע מתוך המים, קבר אותו ולאחר שהשלים את מעשהו ישב זמן מה ליד הקבר הטרי. סביב סביב משל השקט ועצב עמוק הכביד על לבו. בקול רך, כאילו יכול היה עדין האיש המת לשומעו בערש האדמה, אמר:
"היכן היא עתה פיקחותך? כל רברבנותך? כל יומרתך לדעת יותר מאחרים? כלום הועילו לך כל אלה בסופו של דבר? כלום לא החזקת עצמך כמי שמכיר את הנעלם מעין ויודע לחזות את העתיד? כלום ראית, מסכן שכמותך, את הבאר העמוקה הפעורה למרגלותיך? אמת, כל זמן שאנו חיים אנו שוגים מידי פעם ויד איש לא תוכל להתיר את חוטי הגורל, ועם זאת איש אינו נופל כל זמן שלא הרפה מידו את הקצה לכל חוט - אללה הכל יכול... שנינו כאחד טעינו בהשערותינו על בריכת המים, אך אתה טבעת בעוד שאני ניצלתי! מדוע? אולי יצאתי בשלום משום שהייתי אסיר תודה והאמנתי בטוב שבעולם הזה, בעוד שאתה שהגית ופעלת רע, גם קיבלת וסבלת רע."
עם מחשבות אלו קם בשיר על רגליו והחל לקבץ את חפצי האיש המת. הוא קיפל את הבגדים, אך בשעה שהרים את התרמיל נשר מתוכו צרור תפוח. הוא פתח אותו ורוקן את תוכנו על האדמה ונשאר פעור פה. מה נשר מתוך הצרור? מטבעות זהב טהור, ערימה גדולה ונוצצת. כאשר מנה אותן נוכח לדעת שמספרן עולה לאלף מטבעות בדיוק.
בכל ימי חייו עד כה לא ראה בישר ובודאי שלא החזיק ברשותו כל כך הרבה כסף. האוצר ערבב עליו את חושיו. הוא לא היה נכון לגילוי כזה ואש התשוקה לזהב ניצתה בלבו.
אך עד מהרה שבו אליו עשתונותיו. הוא מיהר לצרור את המטבעות והחזירן לתרמיל, קשר אותו בקפידה וחשב לעצמו:
"אם אין ביכולתי להושיע את המסכן, לפחות אוכל לדאוג לחפציו. שמו ידוע לי ואני יודע גם שהוא התגורר באותה עיר שאני מתגורר בה. לא יהיה זה קשה לאתר את בני משפחתו ולמסור להם את רכושו יחד עם הידיעה המרה על מותו. זה הדבר שעלי לעשות. זוהי חובתי."
משקיבל בישר את ההחלטה, המשיך במסעו. הוא חצה בשלום את המדבר עד קצהו והגיע עד מהרה לעיר מולדתו. כמה מאושר היה לראותה שוב. מיד כאשר נח והתאושש מתלאות הדרך וסבלה, יצא בישר לחפש את משפחתו של מליכה. הוא חש ששלוות נפשו לא תשוב אליו בטרם ימלא את חובתו.
הוא לקח עמו את חפציו של מליכה והראה את הצניף הנהדר שלו לכל מי שפגש בתקווה שמישהו יזהה אותו. הוא שאל עוברים ושבים: "האם מוכר לכם במקרה אדם בשם מליכה שהצניף הזה שייך לו? היכן הוא מתגורר? האם הוא נשוי ובעל משפחה?"
לבסוף מצא מישהו בעל הדרת פנים שהאיר את עיניו.
"בודאי!" אמר ונקב בשמו של רחוב סמוך, "שם הוא חי עם אשתו. אינך יכול לחלוף על פני הבית מבלי להבחין בו, כיוון שהוא הגבוה והיפה בכל הבתים ברחוב, ארמון היאה למלך!"
וכך אומנם היה. בישר מצא את הבית וכאשר הקיש על שעריו פתחה את הדלת נערה נחמדה למראה, משרתת ללא ספק, ושאלה אותו למבוקשו.
בישר חשב לעצמו: 'עלי למסור את הידיעה במלוא העדינות האפשרית' ובקול רם אמר לנערה:
"ברצוני למסור משהו אישי לבעלת הבית בעניין הקשור למליכה בעלה. האם אוכל לשוחח אתה?"
הנערה הובילה את בישר לתוך חדר. דקות ספורות אחר כך נכנסה לחדר אשה רעולת פנים, לבושה בקפידה. היא ביקשה מן האורח להתיישב על אחת הכריות שבקצה השטיח, התיישבה בעצמה ואמרה לו:
"אמור לי את האמת!"
בישר לא יכול היה לעמוד בפני קולה. מתוך התחשבות ברגשותיה היה בדעתו להעלים ממנה חלק מן הפרטים, אך עתה שוב לא חשב שזהו הדבר הנכון לעשותו והוא סיפר לה את כל אשר ידע על אודות מליכה מאלף ועד תו. הוא תאר בפניה את נסיבות פגישתם, את שיחותיהם, סיפר לה על שחצנותו ויהירותו, על התעקשותו למצוא פגמים וכוונות זדוניות בכל דבר טוב, ולבסוף תאר בפניה מה קרה בבריכה שבלב המדבר, הבריכה שהאיש כפוי הטובה רצה לסתום ולהרוס ושבתוכה טבע בסופו של דבר באשמתו שלו.
"הוא מת" סיים בישר את דבריו, "אך את - מי ייתן ותאריכי שנים! את גופו הפקדתי בידי האדמה; הבה ונקווה שאותם מים שהרגו אותו גם טיהרו אותו מעוונו. את מטענו החומרי שנשא עמו הבאתי לכאן - ראי!"
ועם המלים האלה הניח בישר על השטיח לרגליה של הגברת את החבילה שהכילה את בגדי האיש המת, את תרמיל המסעות שלו ואת צרור מטבעות הזהב.
רגע ארוך נותרה האשה הרעולה דוממת ושותקת. דבריו נגעו עמוק בלבה והיא התייפחה בשקט, אך עד מהרה השתלטה על עצמה וקולה לא רעד כאשר פתחה פיה להשיב לו.
"השבח והתודה לך, שכן נהגת באצילות ובנדיבות בדיוק כפי שאללה היה רוצה שיתנהגו ברואיו. מי עוד היה נוהג כך? דבר לא פיתה אותך, לא יופי ולא מלים, אף לא זהב... ובכן מליכה מת. מה שסיפרת לי עליו - האמת גרועה פי אלף. כלום איני יודעת, אני שהייתי אשתו. הוא שיקר לי. הוא הונה אותי, אך אני עמדתי על כך רק באחור. במשך שנים נהג ברוע כלפי וכלפי רבים אחרים, גברים ונשים כאחד, כיוון שתרמית ועושק היו עסקו בעולם הזה והשנאה היא שהנחתה אותו בחייו. מאחורי כל דבר שעשה ואמר הסתתר הנחש. אך הבה נניח לו. לא נאה לדבר סרה במתים ולא אנו נהיה שופטיו. גופו שייך עתה לאדמה ואת מקומה של נשמתו אין אנו יודעים. אך אותך בישר, מכירה אני כשם שמכיר אתה אותי ואני מאמינה שאלוהים עצמו הוא שיעד אותנו איש לרעותו. האם אינך מזהה אותי? הסתכל, הסתכל עלי!"
ועם המלים הללו הסירה הגברת את צעיפה מעליה ומי נגלתה לעיניו של בישר? אני יודעת שלבטח ניחשת זאת. לפניו ישבה האשה הזרה שפניה נחשפו לעיניו באותו יום עקב משב הרוח, האשה שיופייה הרס את שלוות נפשו וגרם לו לעלות לרגל לירושלים לחפש את עזרת האל הכל יכול כנגד תאוותו האיומה.
הייתה זו היא! אללה הנחה אותו כמו אדם עיוור והראה לו את הדרך – כה ארוכה וכה קשה, המובילה מוויתור וקבלת הדין להתגשמות ומימוש. לעולם לא היה עולה בידו למצוא אותה בעצמו. כמה נפלא היה כל זה. זה היה יותר ממה שבישר יכול היה לעמוד בו. צעקה רמה בקעה מפיו והוא נפל ארצה חסר הכרה.
כאשר שב והאיר לו אור העולם ראה רוכנות מעליו את הפנים היפות מכל הפנים שראה מעודו. זיכרון מה שאירע שב אליו וראשו בער מאושר ומבושה.
"אל תחשביני למשוגע" אמר, "אהבתך היא שלכדה אותי בקסמיה כמו לחש כישוף! איך אוכל לעמוד בכך בלא שאגווע. זמן כה רב אוהב אני אותך וזמן כה רב יקדה נפשי בגעגועי אליך. האם את יודעת? האם את זוכרת? היום שהרוח קרעה מעליך את צעיפך, קרעה את הצעיף ממך ואת עצמי מעצמי. כיוון שברגע שראיתי אותך הפכתי בנשימה אחת לאסירך ואף על פי שלא שכחתי אותך מאז לרגע אחד, לא סיפרתי עליך לאיש. היית לסוד ושפתי חתמו את אהבתי. כאשר לא יכולתי לשאת עוד את געגועי, נמלטתי אל אלוהים וראי! מה שלא רציתי לשדוד כגנב היה לשלי בזכות. אלוהים עצמו בטובו ובחמלתו נתן אותך לי ואותי לך..."
כאשר שמעה האהובה את דברי בישר, ניצתה בה אש אהבתה שלה כפל כפליים, בקעה ממעטה החשיכה וזהרה כירח במלואו. המשי נצץ ללא רבב ופריחת השושנה התנשאה גבוה מעל לעשבים.
עד מהרה נישאו השנים וחיו מאושרים יחדיו. לעולם לא שכחו להודות לריבון העולמים הכל יכול ואהבתם לא קמלה עם השנים. בישר אהב לחזות ביפיפייה שלו כשהיא לבושה בירוק כיוון שירוק הוא גם לבושם של החוּרִיות בגן העדן והמלאכים בשמים.
ירוק הוא צבעו של הארז. ירוק הוא כל הצומח בשדה וירוק הוא הדבר שנשמתנו נכספת לו יותר מכל. ירוק מוליד ניצוץ בעין, ירוק הוא הניגון של כל מה שצומח והסימן לבריאות ולשלום.
זה היה סיפורה של הנסיכה המאורית וכאשר סיימה אותו מצאה מנוח על חזהו של המלך.
והוא הסיפור שסופר על ידי הנסיכה הרוסייה ביום שלישי
בביתן האדום של מאדים
היה זה באחד מימי החודש החורפי, חודש דֶּאִי, הקצר כליל קיץ, עת ביקר המלך בהרם, עוטה לבוש שני וארגמן, בביתן האדום. היה זה יום שלישי וכלום אין יום שלישי המרכז והטבור לימיות השבוע, הטוב שבכל הימים? זהו יומו של מאדים וצבעו של אומץ הלב בקרב וזה היה גם יומו של השאה בהרם, כיוון שבהרם פירושו מאדים.
הנסיכה אדומת הלחיים ציפתה לאדוניה המלך. צבעה היה כצבע האש, אך היא עצמה הייתה טובת לב ורכה כמים והיא שרתה את אורחה המרומם בלהט. מה יפה הלבנה בחולקה כבוד לחמה!
וכאשר, תחת הכיפה השמימית, קרע הלילה בחוד דגלו את משיו של היום, ביקש המלך מן התפוח האדום נוטף הדבש סיפור משעשע, והיא לא סירבה ומשפתיה האדומות כאבן אודם זרקה מרגליות לרגליו:
"אלופי, השמים הם מפתנך ודסקית השמש – הירח באוהלך; ניצב אתה גבוה מעל כל המלים שתדוברנה בשבחך ואיש עלי אדמות לא יוכל להגיע עדיך. מי יתן ויוכו בסנוורים כל הכופרים בגדולתך!" ומשסיימה הנסיכה לומר שבחו בפניו, פתחה פיה וסיפרה לו את:
סיפור חידותיה של טוּרְנָדוֹט
ספר יסופר כי בימים עברו משל באחת מעריה של רוסיה מלך ולו בת שהייתה יפה לא פחות משהייתה נבונה. שמה היה טוּרְנָדוֹט, ואם אומר שגופה דמה לארז מארזי גן עדן ופניה היו כורד הענוג ביותר שתוכל לדמות בנפשך, לא יהיה בכך כדי לתארה, שכן בהשוואה אליה, מיהו הארז ומהו הורד? מי יוכל לתאר את פיה העדין והמחוטב ולמה אשווה את מותניה השבירים והדקים?
לו היה מבטן של עיניה החולמניות ננעץ בך היית הופך לשבוי אהבתה עד סוף ימיך ואנשים חופשים היו מקנאים בך על כבליך.
חכמתה של הנסיכה הייתה אף היא אחד מפלאיו האמיתיים של העולם. לא הייתה אומנות שלא שלטה בה ולא היה מדע שלא הכירה, וכל זאת עשתה בקלות ובמיומנות כדרך שאנשים אחרים לומדים לשחק. אך טורנדוט לא הסתפקה בידע הרגיל. היא השתלמה אף בתורת הקסמים והכישוף, למדה את כל ספרי האומנויות העל טבעיות והגיעה לידי שליטה בסודות שכל היודע אותם לא יסגירם לידי ההמון השוטה. הייפלא אפוא ששמעה של הנסיכה חרג אל מעבר לגבולות הממלכה והגיע אל כל ארצות תבל ושמה נישא בפי כל?
"טורנדוט זו אינה יצור אנושי רגיל!" אמרו הבריות, "דומה כי השמש הוא אביה והלבנה אמה הורתה וכי ירשה את יופייה מנוגה ואת שכלה מכוכב חמה. מעולם לא נודעה עלמה כמותה!"
עד מהרה שיחרו לפתחה המוני מחזרים שהגיעו מכל קצות תבל. אחדים מהם התפארו בהררי זהב, אחרים בכוח ובאומץ לב וכולם חפצו לשאתה לאשה.
טורנדוט התעלמה מכל מחזריה. היא רכשה בוז עמוק לכל הגברים והמחשבה על נישואין עם מי מהם מילאה אותה תיעוב.
"מי מבין כל הברנשים הללו" חשבה היפיפייה הגאה, "יסכון להיות לי לבעל?"
אלה היו גם הדברים שאמרה לאביה כל אימת שניסה לשכנעה לבחור במי מהם לבעל, והמלך המסכן לא ידע מה לעשות, כיוון שבין המחזרים היו נסיכים אצילים רבים וגיבורים ללא חת. עוד ועוד מחזרים נקהלו בשערי הארמון, הציקו למלך ולחצו אותו מכל צד. מה ניתן לעשות? הצורך גדול ותשועה מנין?
הרחק מן העיר במקום שממה ניצב הר שראשו בעננים. כאשר נוכחה טורנדוט לדעת כי צבא המחזרים מתרבה מיום ליום והם הומים סביב הארמון כמו דבורים ליד כוורת, גמלה בלבה החלטה. היא פנתה אל אביה המלך ואמרה לו:
"אבי היקר, סלח נא לי, אך עלי לעוזבך! בנה למעני על ההר טירה חזקה שצריחיה יתנשאו עד לעננים ואותה אאווה לי למשכן. כך נפיץ מכאן את עדר המחזרים המייגע הזה."
המלך אהב את בתו כבבת עינו והמחשבה על פרידה ממנה הכאיבה לו מאוד, אך המצב לא הותיר לו הרבה ברירות והוא כיבד את בקשתה.
וכך נבנתה למען הנסיכה על פסגתו של אותו הר מרוחק, טירה מבוצרת עטורת מגדלים וחומות עם חרכי ירי. וכה אדירה הייתה הטירה עד שנדמה כאילו ענק כלשהו אזר את כל כוחו והעמיס צוק ענק על ראשו של ההר הנישא.
במבצר הררי בלתי חדיר זה מצאה טורנדוט מפלט מלהט תשוקתם של מחזריה הטרחנים. האוצר היה נעול עתה מאחורי מסגר ובריח עשויים פלדה, ומי הוא הגנב - אמור נא לי - אשר יוכל לשדוד אותו?
אנשים כינו את הנסיכה 'גברת טירת ההרים' ואיש מאתנו לא חזה אף בחלומותיו הפרועים ביותר גבירה שכזו.
טורנדוט אהבה תמיד להיות לבדה, אך עתה בקן הנשרים שלה נטתה מחשבתה אף הרחק עוד יותר מיתר יצורי אנוש. וכי במה נחשבו אלה בעיניה ומה תועלת בהם? ובעיקר מה צורך לה בבעל? היא, שבגופה הנשיי שכן שכל כה גברי! הנסיכה התבוננה בכוכבי הלכת המאירים את שמי טירתה. היא הכירה כל כוכב וכוכב - את מהלכו ותכונותיו ואת השפעתו על הטבע ועל גורלות בני האדם.
היא הייתה מסוגלת לחזות - כך מכל מקום האמינה - את מהלכי השמים וגורל אנוש. היא לא ביקשה דבר, רק להימלט מאחיה בני האדם אל פסגתו הנישאת של ההר ואל מעבר לחומות העבות של טירתה. אך כלום די בכך? האם הייתה באמת מוגנת פה לעד מכל דבר?
בהגותה בדבר עלה בדעתה של הנסיכה להגביר אף יותר את ריחוקה ואי חדירותה של טירתה; הן לא בכדי בורכה בידע המגיה והכשפים.
בלב טורנדוט התעוררה תשוקה עזה לבחון את כוחה. היא עיצבה דמויות מוזרות רבות עשויות פלדה ואבן, וכל אחת מאותן דמויות אחזה בידה חרב שלופה. היא ציידה שומרים מלאכותיים אלה במנגנון נסתר מעין והחביאה אותם בקצה השביל המוביל אל הטירה. כל משיג גבול שלא ידע את סוד הדמויות ולא צעד במסלול הנכון עתיד היה להיהרג ממכת חרבה של אחת הדמויות המוסוות.
אך גם אם היה עולה בידו של מאן דהוא להגיע אל פסגת ההר, לא היה מצליח לחדור לטירה עצמה, שכן את השער לטירתה הצפינה הנסיכה בפינה נסתרת מעין המתבונן מבחוץ ובמקום שאיש לא ציפה לו.
כאשר השלימה כל זאת הייתה טורנדוט סמוכה ובטוחה שלא יעלה בידו של אף בן תמותה להגיע עדיה ללא רשותה.
הנסיכה הייתה גם ציירת מחוננת שמעטים כמוה בעולם כולו. כמו הצדפות הדוחסות טיפות טל והופכות אותן לפנינים, כך ארגה היא צבעים בתוך בדיה שצלליהם אפלים כמו הסלעים השחורים סביב לפניהן המאירות של החוריות בגן עדן. ציוריה השתוו ביופיים לאלו של גדולי הציירים הסינים.
הפעם נטלה הנסיכה את מכחוליה על מנת לצייר על גבי בד משי תמונת דיוקן שלה עצמה, בגודל טבעי ומעל התמונה שרטטה במכחולה באותיות שאין עדינות מהן את המלים האלה:
"כל החפץ לקחתני לו לאשה, בל יעריץ אותי מרחוק, אלא יבוא לכאן לטירתי ויחיש פעמיו לראותני כמו העש החש אל האור בחשכת הליל. לזאת ידרש גיבור חיל עשוי ללא חת ולא מוג לב; איש הנכון להשליך חייו מנגד לא פעם אחת אלא אלף. ואם ברצונו לזכות בי, ארבעה תנאים יהיה עליו למלא: ראשית עליו להיות בן אצילים יפה תואר; שנית יהיה עליו להתגבר על החרבות המכושפות החוסמות את דרכו אלי; שלישית, אם יעלה דבר זה בידו, יצטרך הוא לגלות את השער המוליך אל נוכחותי, כי לא אקבל את זה אשר יערים לבוא אלי דרך הגג; ורביעית - אם יעשה כל אלה ויגיע עדי, יהיה עליו לפתור את החידות אשר אחוד לו בנוכחות אבי. אם ישכיל לפותרן יזכה בידי וילגום משיקוי האושר, אך אם יכשל ולא יהיה בפיו מענה, יאבד הוא את חייו!"
או אז הפקידה הנסיכה את תמונת הדיוקן והכתובת שעליה בידיו של שליח וציוותה עליו בזו הלשון: "קח את התמונה העירה ותלה אותה מעל לשער הראשי כדי שכל החפץ לזכות בי יוכל לראותה ולקרוא את אשר רשמתי. האם הבנת את פקודתי?"
השליח עשה כדבריה ומה שצפוי היה שיקרה אכן קרה: החדשות נפוצו מעיר לעיר ומארץ לארץ ועברו ביעף, כמו הרוח הנושבת. עד מהרה התקבצו ובאו מחזרים נוספים. הם באו עדרים עדרים: אבירים, נסיכים ואף מלכים באו להתבונן בדיוקנה של טורנדוט התלוי על שער הכניסה לעיר. בטרם יצאו לדרך חשבו לעצמם ואמרו לידידיהם שהזהירו אותם: "אל דאגה, רק אביט בדיוקנה ולא יותר. אוכל להמשיך ולחיות גם בלעדי הנסיכה האכזרית הזו."
אך מה כוחם של טיעונים הגיוניים? די היה שיציצו אך פעם בדיוקנה של הנסיכה כדי שתתבלבל עליהם דעתם. עד מהרה, בזה אחר זה, ניסו את מזלם - כולם אנשי חיל ובני אצילים - ובזה אחר זה איבדו את חייהם בניסיונם זה. איש מהם לא הגיע אפילו לפסגת ההר. כולם קיפדו חייהם בדרכם על ידי החרבות המכושפות, אם לא על ידי הראשונה בהן, אזי על ידי השניה או השלישית. עיוורים ונבערים מיהרו אל חורבנם שלהם וכל גמולם על העזתם היה בוז וכלימה, שכן, הנסיכה טורנדוט שהייתה הרבה יותר פקחית וערמומית ממאהביה בישי המזל רק בזה ולעגה למשבתם.
את ראשיהם של אלו שמתו למענה הוקיעה הנסיכה על שערי העיר סמוך לתמונתה שלה. לא חלף זמן רב ושורות שורות של גולגולות הלבינו בשמש אחת ליד רעותה ומידי יום התווספו אליהן עוד ועוד גולגולות. בדיוק כשם שערים אחרות מחוזקות ומיופות בחלונות ירי, כך הייתה עיר זו מקושטת בגולגולות אנושיות.
יום אחד מכל מקום, ארע שבן מלך צעיר שלא שמע על אודות טורנדוט, יצא לצייד על גב סוסו והזדמן במקרה לעירה של הנסיכה ואל השער שתמונתה של טורנדוט, עטורה בגולגולות רבות, תלויה עליו - פנים קורנות של נסיכה נאווה בין גולגולות אדם מזוויעות.
הנסיך שהיה לא רק יפה תואר אלא גם נבון מאוד, התבונן בתמונה כמו גם בגולגולות וקרא את הדברים הרשומים על הבד. גם הוא, בין אם רצה בכך ובין אם לאו נמלא בין רגע באהבה יוקדת לנסיכה, כמו נתקף במחלה חשוכת מרפא וחש שלא יוכל לחיות שוב אפילו שעה אחת בלעדיה. ועם זאת, באותו זמן עצמו, חלף בו רטט למראה הגולגולות הרבות לאין ספור של קודמיו. הוא חשב לעצמו: 'יהלום זה תלוי על צווארו של דרקון! איככה אוכל להימלט במקום בו אין מפלט? אינני יכול לחיות בלעדיה, אך אם אך אושיט ידי לעומתה, תהרגני עוד בטרם יגעו בה; מתחת לרקמת המשי של תמונת דיוקן זו מצטנף צפע ארסי. עד כה לא עלה בידי איש להימלט מפגיעתו, אך כלום אועיל לעצמי אם באחד הימים יתנוסס גם ראשי שלי על גבי השער? ועם זאת יודע אני לבטח שהוא אכן יתנוסס שם אלא אם כן אוכל לחמוק מהמלכודת שנפרשה ללוכדני. אני אמיץ דיי לסכן את חיי, אך מדוע שאשליך חיי מנגד? למי יועיל הדבר?'
תשוקתו העזה ושכלו הבהיר וההגיוני נאבקו זה בזה בקרבו. הוא ערך את מחשבותיו: 'נסיכה זו אשר תלתה על גב השער את דמות דיוקנה כדי למשוך את לב מעריציה, אין ספק שנחונה בכוחות כישוף, ואדם אשר אין בידו כישורים כאלה לא יסכון לה לבעל. עד כאן הכל ברור. אם אכנע לתשוקתי ואפעל בחיפזון – אבד אובד. ראשית כל עלי לשקול היטב היטב כל צעד ולתכנן מעשי בקפידה. רק לאחר שתהיה בידי תוכנית ערוכה לכל פרטיה אוכל להוציאה אל הפועל בזריזות וללא היסוס. אך כיצד? מחשבותי מרגשות אותי. לבי נבוך וחושי מלהיטים את יצרי. איך אוכל לחשוב בהגיון?'
דמעות הציפו את עיניו. הוא נאנק. הוא חש עצמו כנדון למוות שמכסים עיניו במסווה לפני הוצאתו להורג. היה עליו לאזור את כל כוחותיו כדי לא לפשוט צווארו לחרב.
בסופו של דבר השתלט על עצמו וחזר לעשתונותיו. הוא שכר לו בית בעיר והסתיר את תשוקתו מעין כל, ועם זאת יום ולילה תעו מחשבותיו לטורנדוט היפיפייה וכל יום עם הנץ החמה היה ניגש לשער העיר ונועץ מבטו בתמונה המבטיחה אושר לאין קץ ובגולגולות המעטרות אותה והמאיימות עליו במוות.
מה עליו לעשות? כיצד יתיר את הסבך? מהו המפתח אשר יפתח את המנעול? ככל שהעמיק לחשוב והגה תוכנית אחר תוכנית, אך כדי לדחותן מעליו – רחק ממנו הפתרון. אם קיימת דרך, לבטח אין הוא מוכשר לגלותה. עליו לבקש עזרה מאחרים. אך מי הם אותם אחרים? את זאת החל עתה לבדוק.
הוא שאל בעצתם של אנשים מלומדים ויראי שמים ופקד אכסניות שנוסעים עתירי ניסיון הגיעו אליהן, ובאחד הימים סיפר לו אחד מהם על אדם חכם שלדבריו דמה למלאך שמים או לציפור הפלאים סימורג. אדם המסוגל לגרש שדים ומכיר ויודע את כל סודות העולם הזה. אם יש מישהו היכול לסייע בעדו – זה האיש.
הצעיר יצא מיד לדרך לחפש אחריו. הוא פילס דרכו בעמקים, חצה מדבריות וטיפס על הרים עד שבסופו של דבר עלה בידו לאתר אותו. אך היכן שכן אותו חכם? התוכל לנחש? לא בעיר או בארמון, גם לא בבקתה דלה; בלב השממה בתוך מערה עזובה, גבוה בהרים, שם היה מקום משכנו. אך הדבר לא הרתיע את הנסיך הצעיר. הוא התקרב אל הנזיר ביראת כבוד עמוקה והיה לתלמידו לתקופת זמן ארוכה מאוד. לבסוף לאחר שרכש סבלנות וחכמה, אזר עוז בלבו לספר לנאור על אודות הנסיכה טורנדוט ועל אהבתו אליה. הוא תאר באוזניו את דמות דיוקנה, את אומנות הכשפים שלה ואת ארבעת התנאים אשר הביאו כבר כלימה ומוות על רבים ממחזריה.
האיש הזקן, לאחר שהאזין ברוב קשב לדברים והגה בהם עמוקות, גילה לנסיך את סודותיו הכמוסים ביותר ואת תשובותיו לחידות המסובכות ביותר.
הצעיר הרעיף עליו אלף תודות ואחר כך נפרד ממורהו וחזר לעיר ששלט בה אביה של טורננדוט. בזהירות רבה ערך את תוכניתו להשגת הנסיכה. ראשית נועץ בכוכבים, צייר את ההורוסקופ וקבע את היום המתאים לביצוע תוכניתו, ואז, על סמך כל מה שלמד מפיו של הנזיר, הגה דרכים ואמצעים לחשיפת חרבות הכישוף המסוכנות ולהפיכתן, אחת אחת, לבלתי מזיקות. הוא ביקר גם עובדי אלוהים וסגפנים אחרים שהכיר וביקש מהם לתמוך בו בכוחן הרוחני של מחשבותיהם ותפילותיהם.
כאשר הגיעה העת לצאת לדרך, לבש הצעיר גלימה אדומה כדם אשר סימלה את צערו על אכזריות הגורל שהביא לשפיכת דמיהם של אנשים אמיצים כה רבים במאמציהם להשיג את הנסיכה היפה. בבכותו אותם שיחרר הנסיך את עצמו מכל תשוקה וכך אמר:
"אינני יוצא לדרך למען טובתי שלי כיוון שגברתי על תשוקתי, אך הגיעה העת שמרחץ הדמים הזה יפסק. ידי תהיה על העליונה, או שגם ראשי יתלה מעל השער הזה!"
המלך הזקן ברך אותו, והנסיך, עטוי גלימתו האדומה, יצא למסע חיפושיו, בעוד אהבתם ואיחוליהם של תושבי העיר כולה מקיפים אותו כמו שריון בלתי נראה.
כאשר הגיע הנסיך למרגלות ההר אל תחילתו של השביל המוליך אל הפסגה, התווה חריץ בקרקע ובקוראו לעזרתו את רוחות מעמקי האדמה כפי שהורה לו החכם במערה, עלה בידו להתחמק מפגיעתה של חרב הכשפים הראשונה. צעד אחר צעד העפיל מעלה מעלה, וכך בבטאו את נוסחאות הכישוף המתאימות ברגעים הנכונים, עלה בידו להתגבר על השומרים המכניים אחד אחר משנהו ולהפכם לבלתי מזיקים.
בסופו של דבר הגיע הנסיך לפסגה וראה לנגד עיניו את חומותיה של הטירה האסורה המתנשאת עד לשמים. שום שער לא נראה לעין. כיצד יעלה בידו למוצאו? הנסיך האדום לא היסס זמן רב. הוא הכה בעוז על תופו והאזין בקשב רב ואז החל לחפור במקום שבקע ממנו ההד. עד מהרה גילה את השער הנסתר ומאחריו את המעבר התת-קרקעי שהוליך אל תוככי הטירה. התנאי השלישי מולא בשלמותו!
כל אותו זמן צפתה טורנדוט בהתקדמותו. היא מיהרה לשלוח אחת משפחותיה לקדם את פניו במלים האלה: "אמת, מזלך שיחק לך, מחפש דרך בוקע חומות! תחילה גילית את סוד החרבות המכושפות ואחר כך עלה בידך למצוא את השער אל חדר האוצרות! אך עתה עליך לשוב העירה. המתן שם יומיים באורך רוח, אם אך תוכל, ואז אבוא אל חצר אבי המלך ואמשיך לבחון אותך בקפידה בהציגי לך ארבע חידות. אם תפתור אותן כהלכה, אסכים להינשא לך."
הנסיך עשה את דרכו חזרה לעיר. בהגיעו לשם התקבל בהתלהבות על ידי כל התושבים. הוא ניגש אל שער הכניסה לעיר והסיר מעליו את בד המשי הנושא את דיוקנה של הנסיכה, ובקפלו את הציור שהמיט אסון על אומללים כה רבים, מסר אותו לאחד ממשרתיו למשמרת.
ואז הגיע תורן של הגולגולות. הוא ניתק את החבלים הקושרים אותן וקבר את הראשים עם הגופות של הקורבנות האומללים.
בינתיים שטף את העיר גל שמחה. אנשים זימרו וחיבקו איש את רעהו ברחובות. מתופפים הכו בתופים בלוותם את הרוקדים. מטר של זהב וכסף ניתך בכל מקום; תמונות ושטיחים קישטו כל דלת וגג.
אך התנאי הרביעי? עד כה לא מולא התנאי. מה יהיה אם לא יעלה ביד הצעיר למצוא את התשובות לשאלותיה של טורנדוט? מה יקרה אז? הכל הגו באפשרות בחרדה, אך גם בכעס. בסודי סודות נועדו אנשי העיר יחדיו, קפצו אגרופים ולחשו זה לזה:
"אם יסרב המלך לתת את בתו לצעיר הזה, אחת נשבענו: אנו נשים קץ למלכותו ונעלה צעיר אמיץ זה על כס המלוכה תחתיו, כי הוא זה שהציל אותנו מן האסון שהמיטה עלינו טורנדוט בידיעתו ובהסכמתו של אביה!"
כך שחו אנשים בינם לבין עצמם. מה שלא ידעו הבריות הוא שאף טורנדוט המכשפה בצפותה בנסיך בסתר מתוך מבצרה, הגתה לו חיבה כה רבה עד שבמעמקי לבה קיוותה כי יעלה בידו למצוא את המפתח לחידותיה...
כאשר שׁר הלילה שחור המסוה שיר ערש לאדמה עזבה הנסיכה יפת התואר את טירתה. לאורה הרך של הלבנה נישאה היא, בת דמותה של הלבנה, באפריון אל ארמונו של אביה המלך בעיר הבירה.
המלך הזקן היה מאושר לראותה. טורנדוט סיפרה לו מה קרה ואיך קיפחו מחזרים לאין ספור את חייהם בדרכם אליה והכל באשמתם בלבד – כך על כל פנים טענה. לבסוף שיבחה והיללה את הנסיך אדום הגלימה ואת אומץ לבו ותבונתו ואחרי כן המשיכה:
"שלושה תנאים עלה בידו למלא – אך מה יקרה בעת שינסה למלא גם את התנאי הרביעי?"
"מדוע עוד תנאי נוסף?" מחה המלך, אשר נכנע תמיד לבתו כיוון שאהב אותה אהבה ללא מיצרים, "די בתנאים שכבר מילא. האם לא באת על סיפוקך?"
טורנדוט חייכה. פיה היה מתוק, אך המלים שביטא היו אכן קשות:
"אחוד לצעיר ארבע חידות; הן תהיינה קשות לפתרון, כה קשות עד שיזקק למלוא מזלו הטוב כדי לפתור אותן. אם יצליח אהיה אני עצמי גמולו; אם לאו – הוא יודע למה עליו לצפות! בקש ממנו להופיע לפני כס מלכותך מחר. אני אהיה שם חבויה מאחורי מסך."
"יהי כן." נאנח המלך, "הדבר יעשה כרצונך. אקח על כתפי להוציא אל הפועל את כל אשר תבקשי."
כך הסתיימה שיחתם והאב ובתו פרשו לחדריהם לישון. כאשר עלתה למחרת היום אבן האודם של החמה במעלה גלגל הרקיע הכחול וקרניה האירו את העולם, נקרא הנסיך הצעיר אל חצר המלך, שם נאספו כבר כל אצילי הממלכה.
משתה מפואר ציפה לאורחים ומגשי הזהב כרעו תחת עומס המטעמים. המלך ואנשי חצרו קיבלו את פניו של הנסיך האמיץ וחלקו לו את הכבוד הגדול ביותר ולאחר שהכל נטלו חלקם בסעודה - אכלו לשובע ושתו לרוויה כאוות נפשם, הכריז המלך כי הגיעה העת לערוך את המבחן באולם הגדול של הארמון. הוא עצמו הצטרף לבתו מאחורי הפרגוד והניח את הכס לנסיך.
קצרי נשימה מרוב מתח חיכו כל הנוכחים לשאלה הראשונה. אך שום קול לא הפר את הדממה. טורנדוט יפת התואר לא פצתה פיה. במקום זה הסירה בשקט את עגיליה, ניתקה מתוכן צמד פנינים תואמות ובמוסרה אותן לשפחה צעירה שניצבה לצידה, אמרה לה: "מסרי אותן לאורחנו והמתיני לתשובתו."
הנסיך קיבל את הפנינים הקטנות, התבונן בהן בתשומת לב וביקש כי יובאו לו מאזניים. בשקלו את הפנינים צרף אליהן שלוש פנינים נוספות בעלות משקל זהה בדיוק לשתים הראשונות ומסר את כל החמש ביד השפחה לנסיכה.
הנסיכה מצדה, שקלה אותן שוב ואז כתשה אותן עם אבן משקל וערבבה את אבק הפנינים הכתושות בחופן של אבקת סוכר. התערובת נמסרה חזרה לידו של הנסיך אשר ניחש מיד את משמעותה.
הוא ביקש לקבל קערית מלאה בחלב, הטיל לתוכה את התערובת ושלח את הקערית חזרה לטורנדוט.
הנסיכה לגמה בזהירות את החלב המסוכר ואז שקלה את אבק הפנינים שנותר בתחתית ומצאה שהוא נותר בעינו – אינו כבד, אף אינו קל יותר, מאשר קודם לכן.
בעקבות זאת הסירה הנסיכה טבעת מאצבעה ומסרה אותה לשפחתה כדי שתמסור אותה לידי הנסיך. הנסיך קיבל את הטבעת. הוא הביט עליה במבט רך וענד אותה על אצבעו שלו. כמענה שלח הנסיך לטורנדוט פנינה נהדרת אשר זהרה כמו לפיד בלילה. הנסיכה הניחה את הפנינה על כף ידה, הסירה מעליה את ענק הפנינים שלצווארה ומצאה ביניהן פנינה זהה לה בדיוק בגודל ובצבע. היא קשרה את השתים זו לזו בחוט ושלחה אותן אל הנסיך, וזה האחרון הביט בהן במבט בוחן בנסותו לקבוע איזו מן השתים היא שלו. אך ככל שהתבונן בהן בזהירות לא עלה בידו להבחין ביניהן. אין ספק שאין עוד שלישית כדוגמתן. הוא ביקש מאחד השומרים אבן שיש עגולה מזוגגת בכחול, קשר אותה לשתי הפנינים הנהדרות ושלח את האבן הכחולה והפנינים אל בת המלך. כאשר ראתה הנסיכה את אבן השיש הכחולה, נשקה לה וכשחיוך של אושר נסוך על פניה קשרה אותו לפרק ידה בעוד שאת שתי הפנינים הצמידה לאוזניה.
"אבא, ערוך את טקס כלולותינו!" קראה, "ראה מה מאושרת אני! מצאתי בעל כלבבי! בעולם הזה אין מי שישווה לו! אין ספק שמבינה אני ויודעת דברים רבים, אך חכמתו מרקיעה גבוה מעל זו שלי."
"מלאכי," השיב המלך הזקן עולץ לשמע מילותיה, "כל זה הוא טוב ויפה אך הסבירי לי ראשית כל מה התרחש כאן בין שניכם. אינני מבין דבר, לא את שאלותיך גם לא את תשובותיו."
"הקשב אם כך," השיבה טורנדוט, "בהתחלה שלחתי לנסיך שתי פנינים שנלקחו מעגילי. התכוונתי לומר לו: 'חיי אדם קצרים הם כיומיים; עשה שימוש טוב בזמנך'. הוא, בצרפו אליהן שלוש פנינים נוספות, השיב לו: 'גם אם היו הם כחמישה ימים, עתידים הם לחלוף מהר באותה מידה.'
אני בתורי בערבבי את אבק הפנינים עם הסוכר שאלתי אותו: 'בידי מי מצויה אבן החכמים שתאפשר לו בחיים הללו המושחתים על ידי התאווה, להבחין בין הארעי לנצחי?' והוא, הנסיך, ביוצקו חלב על התערובת השיב לי: 'די בטיפת חלב כדי להבחין בין אבק פנינים לסוכר'. אזי שתיתי חלב זה כסימן לכך שבהשוואה לחכמתו חשתי כמו תינוק יונק שדיים.
בשולחי לו את הטבעת הראיתי כי אני נכונה להינשא לו, בעוד שהוא שלח לי פנינה אחת יפיפייה שמשמעה: 'כפי שאין בנמצא עוד פנינה שתשווה לפנינה הזו, כך גם לא תמצא אשה שתהיה שווה לי'. אך אני מצאתי את הפנינה התאומה במחרוזת שלי וקשרתי את השתים יחדיו כאומרת: 'אני היא אותה אשה!'
הוא נאלץ להודות כי אין עוד בעולם פנינה שלישית שתשווה לשתים האלה ועל כן הוסיף לצמד הפנינים את אבן השיש הכחולה המגנה מפני עין הרע ומסמלת את חותם האהבה על חדר אוצרותי."
כאשר שמע המלך את ההסבר, נוכח לדעת לשמחתו כי בתו נכנעה ומצאה את אדוניה. חתונתם נחוגה ברוב הוד והדר.
או אז פרש המלך לשני כוכביו את שטיח גן העדן, מבושם בניחוחות מושק ואלווי והותיר אותם לבדם.
הנסיך כיסה את פני אהובתו בנשיקות. הוא ליטף את רימוני חזה וטעם את טעם שפתיה המתוקות כתמרים. בסופו של דבר ניצח היהלום את הפנינה בקרב האהבה והבז מצא את משכנו על חזה הפסיון. הוא ראה תחתיו את עיניה שיכורות האהבה ואת אבן השיש הכחולה שלו זוהרת על פרק ידה, ואז - שבר את חותם האוצר החבוי.
בפעם הזו היה לו הדם לסימן ברכה בדיוק כשם שבצאתו אל הר הכשפים עטה גלימה אדומה. אך עתה היה הצבע האדום לצבע מזלו הטוב ומאותו יום ואילך, כיוון שנמלט משחור המוות והגיע אל הזריחה האדומה של החיים, המשיך הוא לעטות את לבושו האדום ועל כן זכה להיקרא בפי בני עמו המלך אדום הגלימה.
אבני חן רבות נחשבות לאבנים יקרות ערך על שום אדמימותן והאלכימאים מכנים את הזהב בשם גופרית אדומה. אדומה היא גם נשמת החיים המעניקה צבע ורגישות לדם. הנה כי כן הופך האדום למקור כל היופי בדיוק כשם שהורד לא יוכל להיות לנזר הגן ללא מעטה הארגמן שלו.
*
כך סיימה הנסיכה הרוסייה את סיפורה ודומה כי עצם מילותיה ריחפו בחלל החדר כמו ניחוחם של ורדים אדומים. השתקפויותיהן גרמו לפניו של המלך בהרם להאדים אף הן כמו יין בצבע הורד. הוא פשט את זרועותיו ואימץ את ורד הארגמן אל מול חזהו לתרדמת אהבים מתוקה.
וֶון שׁוֹצ'וֹן, מלומד צעיר ממשפחה מכובדת בפרובינצית קִינְג היה מכור למוסיקה. הכלי החביב עליו היה הקִין (כלי מיתרים מחומש עשוי עץ. חלקו המעוגל מייצג את השמיים וחלקו השטוח את האדמה). הוא לא זז בלעדיו וגם בצאתו למסעות נטל אותו עמו.
באחד ממסעותיו מצא עצמו לפני שעריו של מקדש עתיק. הוא קשר את סוסו ונכנס למקדש לפוש קמעא. בתוך המקדש נקרה על דרכו כהן אפור שער בלבוש פשוט, יושב ברגליים משוכלות, שקוע בתפילה והגות. מטלטליו המועטים היו מונחים ליד הקיר וסמוך להם היה תלוי קִין מכוסה במעטה בד צבעוני.
בהרגישו את תאוות המוסיקה המתעוררת בו, שאל אותו וון "האם אתה יודע לנגן בו?"
"לא כל כך טוב." השיב הכהן, "הייתי מאוד רוצה ללמוד ממישהו השולט בכלי." ותוך כדי דיבור נטל את הקין ומסר אותו לאורח.
וון יכול היה לומר במבט ראשון על פי הדרך שהכלי נבנה, שלפניו כלי נגינה בעל איכות ושלמות נדירים. הוא צבט במיתרים. לצלילים היה טוהר נפלא. הוא ניגן מנגינה קצרה, והכהן חייך בלי התלהבות יתרה. וון ניגן בצורה הטובה ביותר שהיה מסוגל לה.
"נחמד מאוד," אמר הכהן משועשע, "אבל לא מספיק טוב ללמד אותי."
וון חשב שזו הייתה תגובה יהירה למדי וביקש מן הכהן לנגן אף הוא. זה האחרון הניח את הקין על ברכיו וכיוון אותו בזהירות. כאשר בקעו הצלילים, נדמה היה לוון כאילו משב רוח עדין חלף באוויר נושא עמו מאה ציפורי שיר שונות, עד שכל עץ בחצר היה מכוסה בהן וכולן זימרו. רווה עונג, ביקש וון מן הכהן ללמד אותו לנגן כמותו. שלוש פעמים ניגן הכהן את אותו הקטע ובכל פעם ספג אותו וון בקשב רב כשהוא מאזין באוזניים כרויות, ואז ביקש ממנו הכהן לנסות בעצמו. וון עשה זאת.
"עם מה שאתה יודע עכשיו", אמר הכהן, "אין לך כבר בוודאי מתחרים בעולם."
וון המשיך להתאמן והפך לראש וראשון באומנות הנגינה על קין. ערב אחד בשובו ממסע, בעת שהיה מרוחק לא יותר מחמש ליגות מביתו, עיכבה אותו סערת ברקים. שיחק לו מזלו והוא עבר אותה שעה בכפר קטן. בלי לחשוב פעמיים נכנס לבית הראשון שנקרה על דרכו. בפרוזדור לא היה איש, אך שנייה אחר כך נכנסה נערה כבת שבע-עשרה או שמונה-עשרה, בעלת יופי אלוהי. היא נרתעה למראהו ונסה בחיפזון מן החדר. וון לא היה עדין מאורס, כיוון שכך הסעירו הרהורי אהבה את דמיונו. בינתיים נכנסה לחדר אשה מבוגרת ודרשה לדעת מי הוא. הוא סיפר לה ושאל אם יוכל לשהות בבית עד חלוף הסערה.
"כן" השיבה, "אתה יכול, אבל אין ברשותי מיטה מיותרת. אם תסתפק במזרון חציר אשמח מאוד לפרוש אותו עבורך."
היא הביאה לו נר ובמבט ידידותי ערכה את משכבו. וון שאל אותה לשמה. היא אמרה לו ששמה שַׁאוֹ. וון המשיך ושאל אותה מי היא הנערה.
"זוהי פַּנְגְ-יָנְג, בתי החורגת."
"בהנחה שאינך חושבת אותי לאדם חסר ערך", אמר וון, "הייתי שמח מאוד אם היינו מתאחדים יחדיו, היא ואני. מה את חושבת?"
אותות מבוכה ניכרו על פניה של האשה כשהשיבה לו: "לא אוכל להסכים לכך."
הוא שאל אותה מדוע לא. התשובה היחידה שהצליח למלט מפיה הייתה שהיא אינה יכולה לספר לו.
מאוכזב, וויתר וון על מאמצי החיזור שלו. לאחר שהלכה הבחין וון כי המזרון כה לח עד שבלתי אפשרי היה לישון עליו. במקום זה התיישב וניגן בקין שלו כדי להעביר את השעות השקטות של הלילה. מיד כשחדל הגשם עזב וון את הבית.
בעיר מושבו של וון חי יועץ מדיני לשעבר בשם גּוּ שהיה חובב אומנות נלהב. פעם אחת, כאשר ביקר בביתו, הפציר בו גו לנגן לפניו. אף שנשות המשפחה האזינו לנגינתו מאחורי פרגוד, לכד מבטו של וון את דמותה של נערה מקסימה בעלת יופי נדיר. הייתה זו ליאנ-גונג, בתו של גו ששיריה זכו להערצה בקרב חוגים רבים. וון גילה כי הוא מאוד נמשך אליה. כאשר שב לביתו סיפר על כך לאמו. היא שלחה שדכן אל גו, אך זה האחרון לא החשיב את וון למספיק אציל ועל כן דחה את ההצעה.
מיום ששמעה ליאנ-גונג את וון מנגן, היה לבה שייך לו והיא המשיכה לקוות שיזדמן לה לשמוע בעתיד הקרוב את נגינתו הנפלאה, אך מיום שבקשתו הושבה ריקם לא שב וון לבקר בביתו של גו.
באחד הימים יצאה ליאנ-גונג לשוח בגנה. מבטה נתקל בפיסת נייר המונחת על גבי האדמה והיא הרימה אותה. על גבי הנייר היה רשום שיר שכותרתו "קינה למבשרי האביב". וכך נאמר בשיר:
"אחז בי דיכאון קודר, הגיגים, הו הגיגי -
הרהורים של אהבה הם, לבבי יסעירו;
שושנים שיכורות ובדי ערבות מבכים את האביב,
את תחושותי חשים הם, כואבים את כאבי.
כאב ישן נמסך לתוך כאב חדש,
כנועים השניים בי עולים כמו עשב צץ אחר קציר.
מעיקים עלי שמים בחשרת עבים כבדה,
לילות יורדים, בקרים עולים, ואנוכי כאן לבדי,
כמו נצרים קלועים - רגע מתרפים, משנהו נמתחים,
להשליכם ניסיתי מעלי לשווא.
בהקיץ אחלום ואין תנומה לעפעפי,
שמיכתי, כמו חלומי תרעד.
טיפות הזמן בטפטופן את נשמתי ירעידו,
על לילות, לילות בדידות, הם לי ישיחו.
כל טיפה חמישה לילות שימורים תכיל היא;
חמישה לילות, חמש שנים - כך אל מותי אדהר.
ליאנ-גונג קראה את החרוזים שוב ושוב ומצאה אותם נוגעים מאוד ללב. היא העתיקה אותם והניחה את העותק על שולחנה. כאשר שבה לחדרה רגע אחר כך, נעלם הדף ואיננו. היא הניחה שהרוח העיפה אותו. לאמיתו של דבר מה שקרה הוא שאביה עבר בחדר והבחין בשיר. הוא נחפז להסיק ממה שקרא כי ליאנ-גונג חיברה את השיר וברוב רוגזו על קלות דעתה העלה את הדף באש בלי ידיעתה.
לאחר המקרה הזה גמר גו בדעתו להשיא אותה מיד לאיש. במקרה ארע שבאותו זמן היה בנו של ליו, שר האוצר, מחזר אחרי ליאנג-גונג. גו הזמין אותו לביקור. בגדיו המרשימים וגזרתו הנאה מצאו חן מאוד בעיני גו, אך לאחר שקם ליו הצעיר ממקום מושבו ופנה ללכת, נמצאה מתחת לכיסאו נעל של אשה. גו ראה בכך אות להוללותו של האיש הצעיר. הוא קרא לשדכן והראה לו את הראיה המרשיעה. ליו הצעיר הכחיש כל קשר לנעל, אבל גו לא אבה לשמוע וביטל את ההתקשרות.
לגו היו בגנו חרציות ירוקות שעליהן הייתה גאוותו. הוא שמר עליהן בקנאות ולא נתן לאיש ולו גם ניצן אחד. ליאנג-גונג טיפלה בהן בקפידה. יום אחד למרבה הפלא, שינו פתאום חרציות אחדות בגנו של וון את צבען לירוק. חבריו שמעו על כך ובאו לחזות בפלא. וון חיבב אותן מאוד. בוקר אחד כאשר בא להתבונן בהן בעין מעריצה, מצא מונחת על הערוגה פיסת נייר ועליה רשום השיר "קינה למבשרי האביב". אף שקרא את השיר פעמים אחדות, לא היה לו כל מושג מאין יכול היה להגיע לגנו, אך מכיוון שהבחין כי המילה צ'ון, כלומר אביב, דומה לשם משפחתו, תהה עליו לא מעט. הוא התיישב על יד שולחנו ורשם בשוליו כמה הערות מבדחות. באותו זמן הגיע לאוזנו של גו השמועה על החרציות של וון ששינו צבען לירוק. הוא היה כה מופתע עד שבא לבקרו כדי לחזות בפלא במו עיניו. כאשר ראה את השיר מונח על השולחן, הרים אותו והתחיל לקוראו. בוש על הערותיו ההיתוליות, חטף ממנו וון את הנייר וקימטו. גו קרא רק את התחלת השיר, אך מספיק כדי לזהות אותו כשיר שמצא בחדרה של בתו. מיד התעוררו בו חשדות כבדים שהחרציות הירוקות הן מתנה שנתנה ליאנג-גונג לוון.
כאשר שב לביתו סיפר הכל לאשתו ודרש ממנה לחקור את בתם. ליאנג-גונג התייפחה מרה ואמרה שהיא מבקשת נפשה למות. מה שסיפרה אשתו לא היה בדיוק מה שגו קיווה לשמוע, אך הוא נואש מן האפשרות שיגיע אי פעם לשורש הדבר
לשורש הדבר. יתרה מזו, האם חששה כי הסיפור יתפרסם ברבים והם החליטו להניח לליאנג-גונג להינשא לוון. גו שלח להודיע לוון את הבשורה, וזה האחרון קיבל אותה בשמחה שלא ניתן להביעה במלים.
באותו ערב הזמין וון את ידידיו. הם התבוננו בהתפעלות בחרציות. אחר כך הקטיר וון קטורת וניגן בקין שלו. הם חגגו עד שעה מאוחרת ואז עלה וון על משכבו. באמצע הלילה שמע אחד ממשרתיו את הקין מנגן. תחילה סבור היה שמשרת אחר חומד לו לצון, אך עד מהרה גילה ששום יצור אנוש לא היה מעורב בדבר. הוא מיהר להודיע לאדוניו. וון נכנס לחדר על ראשי אצבעותיו. קולות הנגינה ההססניים נמשכו, כאילו ניסה מישהו לחקות את אופן נגינתו של וון, אך לא היה מסוגל לכך. וון מיהר להביא אור, אך איש לא היה בחדר. וון נטל את הקין עמו לחדרו ובאותו לילה נותר הכלי שקט. הוא ניחש שמדובר בשועל שרוצה ללמוד ממנו כיצד לנגן. כיוון שכך ניגן וון כל ערב שיר כלשהו ואז הניח את הכלי לרשות התלמיד הבלתי נראה. הוא נהג כמורה לכל דבר. לילה אחר לילה האזין לנגינה. לאחר ששה או שבעה לילות רכש הנגן הבלתי נראה שליטה מסוימת בכלי ושוב לא היה זה בלתי נעים להאזין לו.
כאשר התמקם וון בביתו החדש עם ליאנג-גונג רעייתו, סיפר לה על אודות השיר. שניהם הבינו אז איך התממשו צפיותיהם, אך לא יכלו להבין מה מסתתר מאחורי כל זאת.
ליאנג גונג חשבה את סיפור הקין המנוגן ביד בלתי נראית למאוד לא רגיל. אחרי שהאזינה לנגינה אמרה:
"אינני חושבת שמדובר בשועל. הקטע המנוגן הוא עצוב ומשרה אווירה של רוחות."
וון לא השתכנע. בבית הוריה שמרה ליאנג-גונג ראי עתיק שבעזרתו יכול אדם לחזות בדמותן של רוחות בלתי נראות. למחרת היום היא הביאה אותו, חיכתה לרגע שהנגינה תתחיל, ואז לקחה את הראי לידה ובאחזה בידה השניה במנורה, פסעה אל תוך החדר אפוף התעלומה. היא הבחינה בראי בדמותה של נערה שזחלה נבוכה אל פינת החדר. שם לא יכלה עוד להחביא את עצמה. וון הסתכל בה מקרוב וזיהה בה את פנג-יואנג ממשפחת שאו. מופתע מאוד החל לחקור אותה.
"שיחקתי את תפקיד השדכן ביניכם." אמרה לו כשהיא מתייפחת, "מה עוד אתה רוצה ממני?"
וון ואשתו מיהרו לכסות את הראי בבגד וכך הרגיעו את הנערה, ואז סיפרה להם הנערה את סיפורה: "הייתי בתו של שופט ומתתי לפני מאה שנה. בעודי בחיים הדבר היקר ביותר ללבי היה נגינה על קין ועל ציטר. התאמנתי בנגינה על ציטר, אבל את אומנות השליטה בקין לא הצלחתי לרכוש. על כך הצטערתי תמיד צער רב בהיותי בעולם התחתון. כאשר שמעתי אותך מנגן חשתי בלבי תשוקה עזה אליך, אך מכיוון שאני משהו אחר לא יכולתי להיות שלך. זו הסיבה שרקמתי בסתר את פרשת אהבתך לליאנג-גונג מתוך כוונה להרעיף עליך אושר. הנעל של האשה והשיר היו מעשי ידי. גמול כזה למורה - איש לא יתייחס אליו כאל דבר שפל."
וון ורעייתו חשו כלפיה הכרת תודה גדולה וקדו לה קידה עמוקה.
בפנותה עתה אל וון אמרה פנג-ניאנג: "עד עתה רכשתי רק מחצית מאומנותך. חסר לי עדין עומקה המלא. אני מבקשת ממך לנגן למעני פעם נוספת.
וון נענה לה וניגן באופן מושלם. פנג-ניאנג הייתה מאוד מרוצה ואמרה: "עכשיו קלטתי זאת." היא קמה על רגליה והתכוונה ללכת, אבל ליאנג-גונג שניגנה היטב על ציטר ושמעה מפיה שגם היא שולטת בכלי, הפצירה בה לנגן, והיא אכן עשתה זאת. טכניקת הנגינה שלה והצלילים שהפיקה, לא היה דבר שישווה להם עלי אדמות. נגינתה כה הרעידה את נימי נפשה של ליאנג-גונג עד שביקשה ממנה לחלוק עמה אחדות מנעימותיה. פנג-ניאנג רשמה עבורה שמונה עשרה מהן ואז קמה על רגליה ללכת. וון וליאנג-גונג השתדלו מאוד לשכנע אותה להישאר, אך היא השיבה מלאת צער: "אתם נועדתם איש לרעותו, בעוד שגורלי שלי לא שפר עלי. אין לי מזל. מכל מקום אם ההשגחה העליונה תסתכל עלינו בעין טובה עוד נשוב ונתראה פעם."
היא הושיטה לוון מגילה ואמרה לו: "הרי לכם תמונתי. אם אינכם רוצים לשכוח את חלקי כשדכנית, תלו אותה בחדר השינה שלכם. בזמן שמחה הקטירו לפניה מעט קטורת ונגנו לי שיר. על כך אהיה אסירת תודה." והיא נעלמה.
מֶנְג לוֹנְגְטַן, תושב זְ'יַנְגְשִׁי, חי בבירת הפרובינציה בביתו של רב אומן בשם ז'ּו. באחד הימים, כאשר שוטטו השניים להנאתם, הובילו אותם רגליהם במקרה למקדש שלא היה מרשים בפנימיותו ושלא היו בו תאים מתאימים למדיטציה. איש לא היה שם מלבד כהן זקן לבוש בגדים בלויים. כאשר נפל מבטו של הכהן על המבקרים, יישר את לבושו וקם לקדם את פניהם. הוא סייר עמם במקדש והראה להם את הפסלים של בני האלמוות.
הקירות משני הצדדים היו מכוסים בציורים נחמדים וראליסטיים של אנשים וחיות. על הקיר המזרחי צוירה קבוצה של פיות וביניהן ניצבה נערה שתלתליה הפזורים שטרם נאגדו לתסרוקת של אשה בוגרת, העידו עליה שהיא עדיין רווקה. היא הייתה עסוקה בליקוט פרחים. שפתי הדובדבנים שלה דומה היה שנעו והלחלוחית בעיניה הבריקה בחיות.
ז'וּ התבונן בה זמן רב במבט בוחן, בלתי מסוגל להסיר מבטו ממנה, עד שהכל סביבו, להוציא התמונה, נעלם ואיננו. לפתע מצא את עצמו צף באוויר כאילו הוא רוכב על ענן, וכך קרה שעבר דרך הקיר אל מקום שביתנים ואוהלים שונים מאלה של בני תמותה היו סדורים בו בשורות. כהן זקן מוקף בעדת מאזינים צפופה דרש שם את חוקי בודהא. ז'וּ הצטרף להמון. לאחר זמן מה נעשה מודע לכך שמישהו מושך בעדינות בשרוול כותנתו. בהסבו את מבטו ראה את הנערה מן הציור מתרחקת ממנו כשהיא צוחקת. ז'וּ לא היסס לרגע וצעד בעקבותיה. הם התקדמו לאורך מעקה והגיעו לדירה קטנה. ז'וּ נעצר ולא העז להיכנס פנימה, אך הנערה הציצה לאחוריה ונפנפה בצרור הפרחים שבידה ברומזה לו להמשיך. הוא ניכנס ומצא עצמו לבד בחברתה. הוא מיהר לחבקה, והיא לא גילתה כל התנגדות למעשהו.
ימים אחדים חיו שם השנים יחדיו עד שמלוותיה של הנערה חשדו שמשהו לא כשורה וגילו את ז'וּ במקום מחבואו. הן צחקו וקינטרו אותה: "חמודה, עכשיו שאת עומדת להפוך בקרוב לאם, איך זה שאת מסדרת עדיין את שערך כמו עלמה לא נשואה?"
הן הביאו לה את הסיכות והקישוטים המתאימים ודחקו בה לקשור את שערה, דבר שגרם לה להסמיק. אך היא לא אמרה דבר. ואז אמרה אחת מהן: "אחיות, בואו ונצא מכאן, אחרת נביך אותם מאוד." בעודן מצחקקות יצאו משם ועזבו אותם לנפשם.
ז'וּ החליט שהדרך החדשה שקשרה את שערה עשתה אותה ליפה עוד יותר. השיער והסיכות המעטרות אותו הלמו את פניה בצורה מושלמת. הוא נטל אותה אל בין זרועותיו, חיבק אותה ושאף לתוכו את ניחוחה המתוק.
בעוד הם שוהים יחדיו בסמיכות אינטימית ואושרם מקיף אותם כמו נצח, נשמעה לפתע המולה כשל מצעד מגפיים מסומרים מלווה בצלצול שלשלאות ומילות גנאי. מפוחדת קפצה האשה הצעירה על רגליה, ושניהם, היא וז'וּ, הציצו החוצה. מבטם נתקל בכרוז לבוש שריון מוזהב, פניו שחורים כלילה, נושא פטיש בשתי ידיו ומוקף על ידי כל הנערות. הם שמעו אותו מכריז: "האם כולכן כאן?"
"כולנו כאן." השיבו לו.
"אם אתן מחביאות כאן בן אנוש, אמרו לי מיד, ולא - תצטערו על כך עד סוף ימיכן!"
הן חזרו והשיבו לו שאין שם איש. הכרוז השים עצמו כאילו בכוונתו לערוך חיפוש. הנערה ניצבה נטועה במקומה, חיוורת כאפר. בקול חרד אמרה לז'וּ להסתתר מתחת למיטה, בעוד שהיא עצמה נעלמה מבעד לדלת גנובה נמוכה. ז'וּ נהג כפי שהורתה לו ובקושי העז לנשום. לאחר זמן מה שמע הלמות מגפיים הנכנסים אל החדר ושבים ויוצאים ממנו. הקולות נחלשו יותר ויותר. דבר זה הרגיע אותו מעט, ועם זאת עדין קלטה אוזנו את המולת היצורים הצועדים בחוץ הלוך ושוב. לאחר ששהה זמן רב במקום מחבואו הצר החלו אוזניו לצלצל כאילו היו צרצרים בראשו, בעוד שעיניו צרבו כמו אש. בקושי עלה בידו לשאת זאת. אף על פי כן נשאר במקומו וחיכה לשובה של הנערה מבלי לתת דעתו לסיבה או למטרה של מצבו הקשה.
בינתיים הבחין מֶנְג לוֹנְגְטַן בהעדרו של ידידו. מיד עלה בדעתו שבוודאי ארע לו דבר מה, והוא שאל את הכהן היכן הוא.
"הוא הלך לשמוע את הדרשה על אודות החוק." השיב לו הלה.
"היכן?" שאל מֶנְג.
"הו, לא רחוק מכאן."
הכהן הזקן הקיש על הקיר וקרא: "חבר ז'וּ, מדוע זה לוקח לך כל כך הרבה זמן?"
באותו רגע הופיעה דמותו של ז'וּ על הקיר כשאוזנו כרויה כמי שמאזין לקריאה.
"הכהן המשיך: "חברך מחכה לך!"
ז'וּ הזדרז לרדת מן הקיר וניצב לפניהם כאילו נדקר על ידי כלי חד, עיניו בורקות ורגליו רועדות. מֶנְג נרתע לאחוריו, אך שאל אותו בשקט מה קרה. מה שארע היה זה: בעוד הוא שוכב תחת המטה שמע ז'וּ רעש חזק ומיהר החוצה לראות מה קרה.
עתה הבחינו הכל כי לנערה הצעירה שבתמונה הייתה עכשיו תסרוקת של אשה נשואה. ז'וּ היה המום. הוא שאל את הכהן מה פירוש כל זאת. זה האחרון השיב לו:
"פנים מקבלות את הבעתן מאלה המתבוננים בהן. איזה הסבר אחר אוכל לתת לך?"
תשובה זו לא כל כך סיפקה את ז'וּ, וגם ידידו הדואג לא הבין דבר. הם ירדו במדרגות המקדש והלכו לדרכם.
מרי דה פרנס (Marie de France)
בין הסיפורים שברצוני לשוב ולספר לְךָ, לא יפקד מקומו של הסיפור על אודות איש-הזאב. חיות פרא כאלה ידועות בכל הארצות. בִּיסְקְלָוַורֶט – כך נקראת היא בפי הברטונים, בעוד שהנורמנים קוראים לה בשם גַּרְוַואל.
דבר בדוק לאשורו הוא וידוע לכל, שאנשים רבים שנטבלו לנצרות, איתרע גורלם להשתנות כך ולהתרוצץ פרא ביערות בדמות אנשי-זאב. איש-זאב הוא יצור מבעית. הוא אורב לטרף בתוככי יערות עבותים, והוא איום ונורא למראה. הוא מסוגל לכל מעשה רשע. הוא מתהלך אנה ואנה במקומות שוממים, ומחפש בני אדם על מנת לטורפם. הט אוזנך עכשיו להרפתקה של איש-הזאב שברצוני לספר.
בבריטני גר ברון מכובד ומוערך מאוד על ידי כל ידידיו. הוא היה אביר נאה וחסון ובעל מוניטין. נאמן ללא סייג לאדונו ותומך בעצתו הטובה לכל שכניו. ברון זה היה נשוי לאשה הגונה, ובעלת חזות נאה ועדינה. כל אהבתו הייתה נתונה לה, ואהבתה שלה הייתה נתונה לו. רק צל אחד העיב על חייה של אותה גבירה: שלושה ימים בכל שבוע היה בעלה נעדר מביתו. לא היה לה שמץ של מושג לאן הוא הולך ולאיזו מטרה, גם לאיש מאנשיו לא נודע איזה עניין הרחיק אותו מביתו.
באחד הימים כאשר שב אותו אדון לביתו, שמח ועליז, ניגשה אליו רעייתו ופנתה אליו במתק שפתיים בזו הלשון: "בעלי ורעי הנאה והמתוק, מבקשת אני שתעניק לי דבר מה. ברצון הייתי מקבלת ממך את תשובתך, אך חוששת אני ששאלתי תעורר את חמתך. מוטב שאצא מעל פניך בידיים ריקות מאשר שאשמע מפיך דברי נזיפה."
כאשר שמע זאת האדון, נטל את רעייתו בזרועותיו ובעדינות רבה נשק לה על שפתיה.
"רעייתי," אמר לה, "שאלי ממני כל שתבקשי ומובטח לך מראש שתיעני. מה חפצך?"
"באמונה," אמרה לו הגבירה, "אומר לך זאת חיש: כה ארוכים ומייגעים הם הימים שבהם נעדר אתה מכאן. אני קמה משנתי עם בוקר ולבי כבד עלי, אינני יודעת על מה ולמה. אני מלאת פחדים פן אאבד אותך ולא אמצא לי נחמה. פחד זה יביא עלי את מותי בטרם עת. אמור לי עתה: לאן אתה הולך ומהם עסקיך. וכי איזה רעה תבוא עליך אם תגל את סודך למי שכה אוהב אותך?"
"אשה" השיב לה האדון, "אם אגלה לך את סודי רק אסון יצמח מכך! למען השם, אל נא תבקשי זאת ממני. אם אך היית יודעת, הייתה אהבתך אלי גוועת, ואני הייתי אבוד לעד."
כאשר שמעה זאת הגבירה, הייתה היא משוכנעת שבעלה מבקש להרגיעה במענה קליל, על כן הפצירה בו ביתר שאת עם מבטים רכים ודיבורים ענוגים, עד שנכנע וסיפר לה את הסיפור כולו ולא הסתיר מפניה מאומה.
"אשה, אני הופך לאיש-זאב. אני נכנס ליער ואורב שם לטרפי במעבה היער."
לאחר שחילצה ממנו את סודו, הפצירה והתחננה ביתר שאת כי יגיד לה אם הוא משתמש שם בבגדיו או מתהלך ערום.
"אשה," השיב לה, "אני מתהלך ערום כחיה."
"אמור לי, בשם חסד האל, היכן אתה מסתיר את בגדיך?"
"רעייתי הנאווה, זאת לא אגלה לך לעולם. אם אאבד את לבושי, או אאלץ לנטוש אותו, אזי אהפוך לאיש-זאב עד אחרית ימי. לעולם לא אוכל לחזור וללבוש צורת אנוש, אלא אם כן יושב לי מלבושי. אשר על כן לעולם לא אראה לך את מאורתי."
"בעלי," השיבה לו הגבירה, "אני אוהבת אותך יותר מכל דבר בעולם. אין לך ולו גם סיבה אחת להטיל ספק בנאמנותי, או להסתיר ממני דבר. איזה טעם יש לקשרי הריעות שבינינו? איככה זה אבדה לי אהבתך; מה חטא חטאתי שאינך בוטח עוד במילת כבודי? פתח בפני את סגור לבבך וספר לי את אשר ראוי כי אדע."
וכך בסופו של דבר, יגע ונכנע להפצרותיה, לא יכול היה עוד לעמוד בפניה וגילה לה את כל צפונותיו.
"אשה," אמר הוא, "בתוככי היער הזה, לא הרחק מן השביל ישנה דרך נסתרת שבסופה קפלה עתיקת יומין, אשר בה ביכיתי תכופות את מר גורלי. סמוך לה יש סלע חלול מוסתר בתוך שיח, ושם הוא המקום הנסתר בו אני מחביא את מלבושי, עד אשר אשוב לביתי שלי."
בשומעה דבר פלא זה הציף הדם את פניה של הגבירה מחמת פחדה הרב. היא לא העזה לשכב עוד לצדו וחככה בדעתה כיצד תוכל להציל נפשה ממנו. והנה, באותו אזור, חי אביר מסוים אשר מזה זמן רב שיחר לפתחה וביקש לזכות באהבתה. אביר זה בילה שנים רבות בשירותה, אך תמורה מועטת קיבל על כך, אף לא מלים נאות או הבטחה כלשהי. לאביר זה כתבה הגבירה מכתב ובפוגשה בו הוציאה לפועל את תוכניתה.
"ידיד יקר," אמרה לו, "הדבר אשר חמדת זמן כה רב, יוענק לך בלי דיחוי. שוב לא אתעלם מחיזוריך. לבי וכל אשר לי – שלך הם. קחני על כן לאהובה ולרעיה."
האביר הודה לה על חסדה במתק שפתיים והבטיח לה את נאמנותו. היא וידאה שישבע לה בכבודו כי ינצור את סודה, ואז סיפרה לו על מעשי בעלה – לאן הלך ולְמה הפך, ומה טרף ביערות. היא הראתה לו את הקפלה ואת האבן החלולה והורתה לו לחמוס את איש-הזאב מבגדו. וכך נבגד איש-הזאב בנשיקתה של רעייתו שלו. לעתים קרובות חטף את טרפו במקומות שוממים, אך ממסע זה לא שב. קרובי משפחתו ומיודעיו התאספו יחדיו לשמוע את החדשות על אודותיו לאחר שנודע דבר העלמו ברבים. תקופה ארוכה חיפשו אותו אנשים רבים בארץ היערות, אך לא עלה בידי איש למוצאו, או לברר לאן פנה.
הגבירה נישאה לאביר שזמן כה רב ציפה לחסדה. חלפה יותר משנה מאז נעלם איש-הזאב. והנה אירע שהמלך יצא לצייד באותו יער עצמו שבו נהג איש-הזאב לארוב לקורבנותיו. כאשר שולחו כלבי הצייד לדרכם, פרצו הם במרוצה לכאן ולכאן ועלו בזריזות על עקבותיו.
למראה הכלבים נשף הצייד בקרנו וכל החבורה באה בעקבותיו. הם רדפו אחריו מבוקר עד ערב, עד אשר היה שסוע וזב דם ואחוז חרדה פן יכריעוהו לארץ. אותה שעה היה המלך קרוב מאוד לחיה הנרדפת וכאשר הביט איש-הזאב באדוניו, הוא רץ לקראתו בציפייה לרחמיו ולחסדו. הוא אחז את משוורת הסוס בין כפותיו והתרפס לרגליו של השליט. המלך נחרד למראה, אך מיד הזעיק לעזרה את אנשי חצרו.
"רבותי" קרא המלך, "מהרו לכאן וראו את הדבר המופלא הזה: חיה שבינת אדם לה. הוא מתרפס לרגלי ומבקש כי אחוס עליו, אף שאינו מסוגל לדבר. סלקו מכאן את הכלבים ואל תניחו לאיש לפגוע בו. לא נמשיך היום לצוד עוד, אלא נשוב לארמון עם מלקוח נפלא זה שנפל בחלקנו."
המלך סב על עקבותיו ושב לטירתו. איש-הזאב טופף לצדו. סמוך מאוד לאדוניו פסע איש-הזאב כמו כלב נאמן ולא ביקש עוד לשחר לטרף ביער. כאשר הביא אותו המלך בבטחה לטירתו שמח מאוד שכן הייתה זו חיה נאה וחזקה שאיש לא חזה כמותה לכוח ולעוצמה. המלך היה גאה מאוד בחיה המופלאה שלו. היא הייתה כה יקרה ללבו עד שדרש מכל מבקשי חסדו שלא להרגיז את הזאב במאומה, גם לא להכותו בשבט, אלא לדאוג תמיד שיאכל כראוי ושיחם לו במלונתו. אנשי החצר נענו ברצון לפקודתו. וכך אירע שיום אחר יום השתעשע הזאב עם האדונים ובלילה שכב בתוך חדרו של המלך. לא היה איש שלא העריך את החיה והוקירה – כה ידידותית ומקסימה הייתה. לאיש לא הייתה סיבה להתנכל לה. היא הייתה נאמנה לבעליה ולא פגעה באיש לרעה. יום יום היו השניים משתעים יחדיו גלוי היה לכל שהמלך מתייחס אליה כאל חבר קרוב.
הטו אוזן עתה למה שאירע בהמשך.
המלך החזיק חצר מלכות גדולה והוא הזמין לסעודה את הווסלים שלו, הברונים והאדונים שעמם יצא לצייד. מעולם לא התקיים שם משתה נאה יותר ואיש לא ערך מפגש כה רב רושם. בין אלה שהוזמנו למשתה היה גם אותו אביר שנשא לאשה את רעייתו של איש-הזאב. הוא בא לטירה עטוי בגדי פאר ובחברה נאה של מלווים, אך לא שיער בנפשו את מי עתיד הוא לפגוש שם. איש-הזאב הבחין באויבו ברגע שהלה נכנס לאולם. הוא שעט לקראתו ותפס אותו במלתעותיו בנוכחות המלך עצמו ולעיני כל. ללא ספק היה גורם לו לנזק חמור אלמלא קרא לו המלך וגער בו ואיים עליו במקלו. שוב ושוב התקיף הזאב את האביר לאור היום. כל הנאספים תשתוממו למראה
האיבה הרבה שגילה כלפיו, שכן עדינה ומכירת תודה הייתה החיה ועד כה לא הביעה שנאה כלפי איש. עם זאת בעל הבית סבר שהייתה לה סיבה טובה לכך וכי הזאב סבל מתגרת ידו של האביר בעבר. האביר התבונן כל הזמן בחשד באויבו עד אשר הסתיים המשתה וכל הברונים נפרדו מאדונם ועשו דרכם לבתיהם. בין הראשונים שעזבו היה אותו אביר שאיש-הזאב הסתער עליו בזעף כה רב. אין פלא שהוא שמח לעזוב את המשתה.
זמן לא רב לאחר שאירוע זה היה לנחלת העבר, יצא המלך טוב-הלב לצייד באותו יער שבו מצא את איש-זאב. אל המלך הצטרף גם הזאב וקבוצה נאה של בני לוויה. והנה, לעת ערב קבע המלך את מושבו באכסניה אחת ודבר זה נודע לגבירה שהייתה לפני כן רעייתו של איש-הזאב. בבוקר עטתה הגבירה על גופה את בגדיה היפים ביותר והחישה פעמיה אל האכסניה כיוון שרצתה לשוחח עם המלך ולהגיש לו שי יקר ערך. כאשר נכנסה הגבירה לחדר לא יכלו שום אדם ושום רצועה לרסן את זעמו של הזאב. הוא דמה לכלב משוגע בשנאתו ואיבתו. בנתקו את אסוריו, זינק הזאב על פניה של הגבירה ותלש את אפה מפרצופה. הנוכחים הדפו את הזאב מעל טרפו ולבטח היו משסעים אותו בחרבותיהם, אך יועץ חכם אחד שניצב שם אמר למלך:
"סיר, הקשב לדברים אשר בפי. חיה זו שוהה במחיצתך תמיד וכל הנוכחים כאן מכירים אותה כבר זמן רב. היא מתהלכת בינינו בלי להציק לאיש ומבלי לפגוע באף אחד, להוציא גבירה זו ואותו אביר שהוזמן אל המשתה שהוא עכשיו בעלה של גבירה זו. אדוני, כידוע לך היא הייתה פעם אשתו של אותו אציל שהיה כה קרוב ללבך ואשר נעלם לבלי שוב ואיש לא הצליח להתחקות על עקבותיו. על כן אני מציע שתביא את הגבירה למקום מבטחים ותחקור אותה חקור היטב אם ידועה לה הסיבה שבעטייה התנפל עליה הזאב באיבה של בן אנוש, כיוון שמעשים מוזרים רבים, שכפי שכולנו יודעים, אירעו בארץ מופלאה זו, בריטני.
המלך האזין למלים אלה וסבור היה שזו עצה טובה. הוא עצר את האביר ולקח את הגבירה כבת ערובה למקום אחר. הוא דאג לכך שהשניים יחקרו בצורה יסודית כך שעינוייהם יהיו מכאיבים מאוד. לבסוף, הן משום מצוקתה והן משום פחדה המתגבר הותרו חרצובות לשונה והיא סיפרה את סיפורה. היא התוודתה על בגידתה באדוניה וסיפרה כיצד נגנבו בגדיו מתוך הסלע החלול. מאז אותו יום לא נודע לה לאן הלך, ומה עלה בגורלו, שכן מעולם לא שב לאחוזתו ולאדמותיו, אך בתוככי לבה הייתה סמוכה ובטוחה שאותו זאב היה בעלה לשעבר.
בו במקום דרש המלך לקבל את לבושו של הברון שלו, בין אם היה זה לרוחה של הגבירה ובין אם לאו. כאשר הובאו הבגדים לפניו, הורה המלך להניח אותם לפני איש-הזאב, אך הזאב עשה עצמו כאילו לא הבחין בהם כלל. ואז לקח אותו יועץ פיקח וערמומי את המלך הצידה כדי לעוץ לו עצה חדשה.
"סיר," אמר לו, "אינך נוהג בחוכמה בכך שאתה מציג את הבגדים בפני איש-הזאב לעיני כל. בכלימה ובסבל יניח הוא את לבוש החיה ויהפוך שוב לאדם. הבא את הזאב לסודי שבחדריך ושם הנח את בגדיו ואז סגור את הדלת והנח לו לנפשו לזמן מה. כך נוכל לראות תוך זמן קצר אם החיה הטורפת אכן תשוב לצורתה האנושית."
המלך העביר את הזאב לחדרו ונעל היטב את הדלתות אחריו. הוא השתהה שעה קלה ואז חזר לחדר בלוות שנים מאציליו. בהיכנסם לחדר מצאו את האביר ישן כתינוק על מיטת המלך. המלך ניגש בזריזות למיטה ובנוטלו את ידידו בין זרועותיו, חיבק אותו ונשק לו בחיבה יותר ממאה פעמים. כאשר חזר אליו כוח הדיבור, סיפר הוא למלך על הרפתקאותיו. או אז השיב לו המלך את נחלותיו אשר נגזלו ממנו ונתן לו מתנות יקרות ערך. יותר מכך אינני יודעת לספר. אשר לאשה שבגדה באיש-הזאב – הוא גזר עליה גלות וגרש אותה מממלכתו. היא הסתלקה משם יחד עם בעלה השני לחפש להם עיר מקלט ואיש לא ראה אותם יותר.
הרפתקה זו ששמעת מפי אינה מעשיית שווא. עלילותיו של איש-הזאב, נכתבו באמת ובתמים כדי שנזכרם תמיד ונהרהר בהם.
בעיר לגיון ניהל המלך ארתור את הפסטיבל הנודע של חג השבועות. הוא הזמין לחגיגה את כל שועי הממלכה ואציליה. לאחר שכל הטקסים החגיגיים בוצעו כהלכה, הזמין אותם המלך למשתה מפואר כדת וכדין, וּבעוד המסובים שמחים ועלזים ומתענגים על שפע המאכלים, כרך לפתע המלך ארתור את זרועותיו סביב המלכה שישבה לצדו, חיבק אותה בשמחה מופרזת, ולמרבה מבוכתה נשק לה לעין-כל בחיבה רבה על שפתיה.
המלכה הייתה המומה מהתנהגותו. היא הסמיקה עמוקות, הביטה בו ושאלה: "אלופי, על מה ולמה נשקת לי, בפומבי במקום ובשעה הזאת?"
"עשיתי זאת," השיב ארתור "משום שבכל אוצרותי אין לי אוצר המסב לי הנאה יותר ממך ובין כל התענוגות האופפים אותי אין מתוק ממך!"
"ובכן," השיבה המלכה, "אם כפי שאתה אומר, אתה אוהב אותי כל כך, אתה לבטח חושב שלבי ואהבתי מוכרים לך לפני ולפנים."
"אין לי ספק," אמר ארתור, "שלבך כרוך אחרי ואהבתך נתונה לי ואני בטוח בכך שאני מכיר אותך היטב."
"ולי אין ספק שאתה שרוי בטעות, ארתור יקירי, משום שמעולם לא ירדת לחקר נשמתה של אשה ולא עמדת על אופייה!"
"השמים עדי, "השיב ארתור, "שאם עד לרגע זה הסתירו ממני נשים את סודן, אעשה כל מאמץ ולא אחסוך בעמל ולא אטעם מאומה עד אשר ארד לחקרן ואבין את צפונותיהן!"
אשר על כן, כאשר הסתיים המשתה קרא ארתור לקאיוס, רב המשרתים שלו ואמר לו: "קאיוס, כלום תיאות לאכוף את סוסך וללוות אותי יחד עם וולווין אחייני, בעניין שאינו סובל דיחוי? אך הנח לכל יתר אנשי לשעשע את אורחי ולבדרם במקומי עד שובי."
קאיוס וולווין עלו מייד על סוסיהם כפי שצוו ומיהרו לרכוב עם ארתור אל מלך אחד ששמו גרגול אשר שלט על ממלכה שכנה ואשר נודע בחוכמתו.
ביום השלישי הגיעו המלך ומלוויו לעמק אחד כשהם מותשים למדי, שכן מאז עוזבם את בתיהם לא טעמו מאומה ולא נתנו תנומה לעפעפיהם, רק רכבו ברציפות יום ולילה.
והנה בדיוק מצדו השני של העמק עמד הר נישא מוקף ביער נחמד למראה שבראשו ניצבה מצודה אדירה בנויה מאבנים מסותתות ומלוטשות. בראותו את המצודה מרחוק ציווה ארתור על קאיוס למהר ולדהור לשם לפניו בכל המהירות ולהודיעו מי שוכן בה ומי שולט בעיר שלרגליה.
קאיוס דרבן על כן את סוסו, דהר קדימה ונכנס בשערי המצודה, וכששב משליחותו פגש את ארתור בעת שהלה כבר התקרב לחפיר המקיף את המצודה, והודיעו כי העיר שייכת למלך גרגול, וכי זו היא מצודתו. והנה, המלך גרגול אך זה ישב לסעודה, בעת שהמלך ארתור נכנס לשם על גב סוסו, ובירך בנימוס אותו ואת אנשי חצרו שנטלו חלק במשתה.
"מי אתה? ומהיכן אתה בא? ומה גרם לך להיכנס לחצרנו בבהילות כה רבה?" שאל אותו המלך גרגול.
"אני הוא ארתור, מלך בריטניה," אמר המלך ארתור, "וברצוני ללמוד ממך על לבן, טבען ודרכיהן של נשים, שכן תכופות שמעתי על כך שאתה בקי היטב בעניינים מעין אלה."
"שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ארתור, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה. אך לו לעצתי תשמע: רד נא מסוסך והצטרף אלי לארוחה, ותן היום מנוחה לגופך הלאה, כיוון שרואה אני כי אתה עייף ממסעך המייגע, ומחר אספר לך את מה שידוע לי על ענייני נשים."
ארתור הכחיש את דבר היותו עייף ונשבע כי לא יסעד את לבו בטרם ילמד לדעת מפי המלך את כל הידוע לו על מושא חיפושיו.
לבסוף, מכל מקום, נענה להפצרותיו של המלך ואנשי חצרו הסועדים עמו. הוא ירד מסוסו וישב לשולחן הסעודה על המושב שערכו לו מול המלך גורגול. אך עם עלות השחר בזוכרו את ההבטחה שקיבל, הלך ארתור אל המלך גורגול ואמר לו: "הו מלכי היקר, אני מתחנן בפניך, מלא הבטחתך והבא לידיעתי את מה שהבטחת לספר לי היום."
"אתה מגלה לעין-כל את איוולתך, ארתור. עד היום חשבתי אותך לאיש חכם." אמר המלך גורגול, "ואשר ללבן, טבען ואורחותיהן של נשים – בידי איש לא עלה עד היום לתפוס את מהותן, ואינני סבור שאוכל למסור לך מידע כלשהו על נושא זה, אך יש לי אח ושמו המלך טורלייל [כנראה טעות כתיב בכתב היד וצריך להיות גורגייל], שממלכתו נושקת לממלכתי. הוא גדול ממני בשנים וחכם יותר ממני, ואם יש מישהו הבקי בעניינים אלה שאתה כה להוט ללמוד עליהם, סבור אני שהם לא נעלמו מעיניו. בקש את קרבתו וחלה פניו בשמי לספר לך את אשר הוא יודע."
אשר על כן נפרד ארתור לשלום מן המלך גרגול ומיד המשיך במסעו והגיע לאחר ארבעה ימי מסע אל חצרו של המלך טורטייל וברצון הגורל הוא הגיע לשם בעת שהמלך סעד סעודת ערבית.
כאשר ברך אותו המלך ושאל אותו מי הוא, השיב לו ארתור כי הוא מלך בריטניה וכי נשלח אליו על ידי אחיו המלך גורגול, על מנת שהמלך יואיל להסביר לו בטובו עניין שבורותו בו חייבה אותו לבקש את קרבתו המלכותית.
"ומהו אותו עניין?" שאל אותו המלך טורטייל.
"נתתי את לבי," השיב ארתור, "להעמיק חקר בלבן, טבען ואורחותיהן של נשים ועד עתה לא עלה בידי למצוא מישהו אשר יגיד לי מי הן ומה טיבן. כלום תואיל אם כך אתה, שאליך נשלחתי בידי אחיך, להאיר עיני בעניינים אלה? אם הם ידועים לך אל נא תשב פני ריקם ואל תחסוך את ידיעתם מפני."
"שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ארתור, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה. לפיכך, כיוון שאין זה הזמן המתאים לדון בעניינים כאלה, הואל נא ורד מסוסך, אכול ותן מנוחה לנפשך היום, ומחר אספר לך את אשר אני יודע עליהם."
"עוד יהיה לי זמן די והותר לסעוד את לבי," השיב ארתור, "אך באמונה, לא אוֹכל עד אשר אלמד לדעת את התשובה לדבר שאני מחפש."
אך לאחר שהמלך ואורחיו לשולחן הסעודה הפצירו עוד ועוד, נענה להם ארתור בחוסר רצון והסכים לרדת מסוסו ולהתיישב במושב שהוצע לו מול המלך. אך כשעלה השחר מיהר ארתור להתייצב לפני המלך טורלייל ודחק בו לספר לו את מה שהבטיח.
טורלייל הודה שלאמיתו של דבר אין הוא יודע דבר וחצי דבר על עניין זה והפנה את ארתור לאחיו השלישי, המלך גורלגון שהיה מבוגר ממנו.
"אין לי ספק," אמר לו, "שאם למישהו בעולם יש בכלל ידע על הדברים שאותם אתה מבקש לדעת, הרי שגורלגון הוא האיש."
אשר על כן מיהר ארתור לצאת לדרך מיד בלא לאבד זמן, בתקווה להשיג תשובה לשאלתו, ולאחר יומיים הגיע לעיר שבה שכן המלך גורלגון, והגיע אליו בגזרת הגורל בעת שסעד פת ערבית כפי שאירע לו עם שני אחיו.
לאחר שהחליפו דברי ברכה הבהיר ארתור מי הוא ומה סיבת בואו, ולאחר שהסביר למלך מה הוא מחפש, השיב לו המלך גורלגון: " ארתור, שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל. הואל נא ורד מסוסך והצטרף לסעודה ומחר אספר לך את אשר אתה מבקש לדעת."
"לא ולא," אמר ארתור, "בי נשבעתי שבשום פנים ואופן לא איאות להפצרות מסוג זה עד אשר אלמד לדעת את התשובה לשאלתי!"
כאשר נוכח המלך גורלגון לדעת שלא יעלה בידו בשום אופן לשכנע אותו לרדת מעל סוסו, פנה אליו ואמר: "ארתור, מאחר ואתה נחוש בדעתך שלא להביא מזון לפיך עד אשר תקבל את מה שאתה מבקש, הנה, אף על פי שלספר לך את הסיפור הוא דבר הכרוך בטורח רב ואין בו תועלת מרובה, עם זאת, אני אתאר בפניך את מה שקרה למלך מסוים, ועל ידי כך תוכל לבחון בעצמך את לבן, טבען ודרכיהן של נשים. ובכל זאת, ארתור, אני מתחנן בפניך, לרדת מסוסך ולסעוד את לבך. שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, ולאחר שאסיים לספר לך את סיפורי לא תהיה הרבה יותר חכם."
"המשך בדבריך, כפי שהצעת ואל תדבר אתי יותר על ענייני אוכל."
"ובכן," אמר גורלגון, הנח לפחות לבני לווייתך לרדת מסוסיהם ולאכול."
"טוב ויפה," השיב ארתור, "אני מתיר להם לעשות זאת."
אשר על כן, ישבו בני לווייתו של ארתור לשולחן הסעודה והמלך גורלגון פתח ואמר: "ארתור, מאחר ואתה כל כך משתוקק לשמוע על עניין זה, כרה אוזנך, ותן אל לבך את מה שאני עומד לספר לך."
היה פעם מלך שהיה מוכר לי היטב, אציל, מוכשר ועשיר, אשר שמעו יצא למרחוק כאיש צדק ואמת. הוא הקים בחצר ארמונו גן מקסים שאין דומה לו וציווה לזרוע ולנטוע בו כל מיני סוגים של צמחים ועצי פרי, ושל צמחי תבלין מכל המינים. ובין השיחים שצמחו בגן היה גם שתיל יפיפה צעיר ודק שגובהו היה זהה בדיוק לגובהו של המלך עצמו ואשר הגיח מן הקרקע והחל צומח בדיוק באותו הלילה ובאותה השעה שהמלך הגיח לאוויר העולם. והנה, בגזרת הגורל נקבע, כי מי שיכרות אותו, ויכה בחלקו הצר על ראשו של אדם כלשהו ויאמר: 'היה זאב וקבל את תבונתו של זאב' יגרום לכך שאותו אדם יהפוך בבת אחת לזאב, עם תבונה של זאב.
מסיבה זו השגיח המלך על השתיל בשקידה רבה ובזהירות גדולה כיוון שלא היה לו ספק כי בטחונו האישי תלוי בכך. הוא הקיף על כן את הגן בקיר חזק ותלול ולא הרשה לאיש לבוא בשעריו, להוציא המשגיח על הגן שהיה ידידו הנאמן, והוא נהג לבקר את השתיל שלוש או ארבע פעמים ביום ולא להביא דבר מאכל אל פיו בטרם יעשה זאת, גם אם היה עליו לצום עד הערב, שכן הוא לבדו הבין לעומקה את חשיבותו של עניין זה.
והנה, לאותו מלך הייתה אשה יפה מאוד, אך הגם שֶׁנָּאָה הייתה למראה, לא הצטיינה היא בצניעות יתר ויופייה הוא שהביא עליה את חורבנה. שכן, היא הייתה מאוהבת בצעיר אחד, בנו של מלך פגאני, והעדיפה את אהבתו על פני זו של אדונה. היא השקיעה מאמץ רב בניסיון לערב את בעלה בסכנה כלשהי, כדי שהצעיר יוכל ליהנות כדין מחיבוקיה שאליהם כה השתוקק.
בראותה כי המלך נכנס לגן פעמים כה רבות ביום, ובבקשה לדעת את הסיבה לכך, רצתה מאוד לחקור את המלך על כך, אך לא העזה לעשות זאת. אבל בסופו של דבר, באחד הימים, כאשר חזר המלך ממסע ציד מאוחר מהרגיל, וכהרגלו נכנס לגן לבדו, לא יכלה עוד המלכה, בצימאונה לדעת את פשר הדבר ואי יכולתה לסבול עוד את העובדה שהסיבת ביקוריו בגן נעלמה ממנה ממנה (שכן נשים מבקשות תמיד לדעת כל דבר).
כאשר חזר בעלה מן הגן וישב ליד השולחן, שאלה אותו בחיוך בוגדני: "מדוע זה הולך אתה אל הגן כל כך הרבה פעמים ביום, ומבקר שם אפילו בשעת ערב מאוחרת עוד בטרם סעדת?"
"אין זה מעניינך," השיב המלך, "ואינני חייב למסור לך דין וחשבון על מעשי."
כששמעה את תשובתו נמלאה המלכה בזעם ובחשדה בו ללא סיבה כי הוא נוהג להתרועע שם עם אשה נואפת, והיא זעקה: "אני מעידה עלי את כל האלים בשמיים כי לעולם לא אשוב ואסעד בחברתך בטרם תגלה לי את הסיבה לביקוריך בגן!"
ובעוזבה בפתאומיות את שולחן הסעודה הלכה אל חדר משכבה, ושם שכבה במיטתה שלושה ימים בלי להביא מזון לפיה בהעמידה פני חולה.
ביום השלישי, כאשר נוכח המלך בעקשנותה של המלכה ובחששו פן יהיו חייה בסכנה מחמת הצום, הוא החל להתחנן בפניה שתביא דבר מאכל אל פיה וביקש ממנה במילים עדינות ורכות לעלות ולאכול, בהסבירו לה כי הדבר שהיא מבקשת לדעת הוא בגדר סוד שאין הוא מעז לגלותו לאיש.
על כך השיבה לו המלכה: "אסור שיהיה סוד כלשהו שיחצוץ בינך לבין רעייתך, ועליך לדעת בבירור כי אני מעדיפה את המוות על פני החיים, כל עוד אני מרגישה שאהבתך אלי היא כה מועטה."
המלך נוכח לדעת כי לא יעלה בידו לשכנע אותה לאכול ולשתות. ואז, בהיותו במצב רוח כה פגיע וחסר נחישות ובהיותו כה מסור לאהבת רעייתו, גילה לה המלך את סודו לאחר שהוציא מפיה הבטחה כי לעולם לא תבגוד בו ולא תמסור את סודו וכי תשמור על השתיל ותקדש אותו כפי שהיא מקדשת את חייה שלה.
המלכה, מכל מקום, לאחר שגילתה את צפונותיו וקיבלה ממנו את מה שביקשה ופיללה לשמוע, החלה להעריף עליו דברי אהבה ולהבטיח לו כי אהבתה ומסירותה אליו רק ילכו ויגדלו, אך באותה עת עצמה כבר הגתה במוחה כיצד לעשות שימוש נפשע בדברים ששמעה מפיו ולהגשים את מה שזממה מזה זמן רב.
ביום המחרת, כאשר המלך יצא אל היער למסע ציד, היא נטלה גרזן, התגנבה בסתר אל הגן, כרתה את השתיל ולקחה אותו איתה. כאשר חזר המלך הסתירה המלכה את השתיל הכרות בשרוולה הרחב ויצאה אל השער לקדם את פניו ובעודה כורכת את זרועותיה סביבו ומחבקת ומנשקת אותו, שלפה לפתע את השתיל משרוולה והכתה על ראשו של המלך שוב ושוב כשהיא צועקת: "היה לזאב, היה לזאב!", אך במקום להוסיף כפי שהתכוונה את המילים "וקבל תבונה של זאב", אמרה את המילים "וקבל תבונה של אדם." ומיד התקיימו דבריה. המלך הפך לזאב ונמלט אל היער כשבעקבותיו דולקים כלבי הצייד שהיא שיסתה בו, אך הוא נותר עם תבונתו האנושית.
"ארתור," המשיך גרלגון, "הנה כי כן למדת פרק בהלכות נשים – לבן וטבען. רד מסוסך וסעד עכשיו את לבך, ואחר כך אשלים את סיפורי ביתר אריכות, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."
"סיפורך מתנהל היטב," השיב ארתור, "והוא משמח אותי מאוד. המשך לספר, המשך לספר את מה שהתחלת!"
"לו יהי כן," השיב גורלגון, "תשמח אם כך לשמוע את ההמשך. היה קשוב לסיפורי ואני אמשיך לספרו."
לאחר שהניסה המלכה את בעלה הנאמן אל היער בדמות זאב, קראה אליה מיד את הבחור הצעיר שעליו סיפרתי לך קודם, ובמוסרה לידיו את רסן השלטון, הפכה לרעייתו.
הזאב, לעומת זאת, לאחר שנדד במשך שנתיים תמימות במעמקי היער שאליו נמלט, כרת ברית עם זאבה פראית ונולדו להם שני גורים. בזוכרו את העוולות שנעשו לו על ידי אשתו (שכן עדין שמר הוא על תבונתו האנושית) להוט היה לקחת ממנה את נקמתו.
והנה סמוך ליער ניצבה מצודה שבו נהגה המלכה תכופות לשהות עם המלך. והזאב האנושי בנצלו את ההזדמנות שנקרתה לפניו, לקח אתו ערב אחד את הזאבה עם שני גוריה, התפרץ לחצר המצודה וכאשר מצא שם את שני הילדים הקטנים שהביאה המלכה לעולם ממאהבה, משחקים שם ללא השגחה, הוא תקף אותם והרגם בקורעו אותם לגזרים באכזריות.
כאשר ראו אנשי החצר את המתרחש הם מיהרו לרדוף אחרי הזאבים בצעקות, אך היה זה מאוחר מדי. ברגע שהזאבים נוכחו לדעת כי מעשיהם התגלו, הם נמלטו משם בחיפזון ללא פגע.
המלכה, מכל מקום, הייתה הלומת צער מן האסון שפקד אותה. היא הורתה למשרתיה לפקוח עין ולהשגיח היטב על הנעשה למקרה שהזאבים ישובו ויתקפו את אנשי הארמון. לא חלף זמן רב והנה שב הזאב, שנקמתו טרם באה על סיפוקה, עם בני לווייתו וכאשר פגש בשערי הארמון שני רוזנים שהיו אחיה של המלכה, הוא תקף אותם, שפך את בני מעיהם וקרע אותם לגזרים בהביאו עליהם מוות מחריד. המשרתים התאספו ומיהרו לסגור את השערים וכך עלה בידם ללכוד את גוריו של הזאב ולתלותם, אך הזאב עצמו שניחן בערמומיות יותר ממרעיו חמק מידיהם של אלה שניסו לצודו ונמלט ללא פגע.
"ארתור," אמר גורלגון, כאשר הגיע למקום זה בסיפורו, "הואל נא לרדת מסוסך ולסעוד את לבך, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."
"לא ולא," השיב ארתור, "לא אסעד את לבי בטרם אשמע מפיך את הסיפור עד תום."
וגורלגון המשיך בסיפורו.
הזאב, שהיה הלום צער מאובדן גוריו נתקף בחמת זעם. הוא תקף מדי לילה את עדרי הצאן והבקר שבמחוז, טבח אותם ועשה בהם שמות עד שכל התושבים נקהלו וארבו לו עם להקת כלבי צייד מתוך כוונה לצודו ולהורגו. הזאב שלא היה יכול לעמוד בפני זעמם, נאלץ לנוס למדינה שכנה ושם המשיך במעשי ההרג שלו. אך גם כאן רדפו אחריו התושבים ואילצו אותו לברוח למדינה שלישית. עתה החל הזאב לפרוק את זעמו הנורא לא רק על עדרי הצאן, אלא גם על בני אדם. והנה על אותה ממלכה שלט מלך צעיר בשנים, נעים הליכות וידוע למרחוק בחוכמתו ושקידתו, וכאשר דווח לו על מעשי ההרס שחולל הזאב ועל כך שהפיל את חיתתו על בעלי חיים ובני אדם כאחד, הוא קבע יום שבו ייאסף יחדיו כוח גדול של ציידים וכלבי צייד על מנת לעקוב אחרי הזאב ולצודו כיוון שלאיש לא היה מנוח מאימת הזאב והכל ציפו מדי לילה בלילה להתקפותיו.
וכך אירע שלילה אחד, בלהיטותו לשפוך דמים, הזדמן הזאב לכפר אחד, ושם עמד מתחת לשולי הגג של אחד הבתים והקשיב דרוך כולו לשיחה שהתנהלה בתוך הבית. והנה שמע את אחד הנוכחים מספר על תוכניתו של המלך לעקוב אחריו ולצודו ביום המחרת. הרבה דברים נאמרו במהלך אותה שיחה בשבח רחמיו וחסדו של המלך. כאשר שמע הזאב דברים אלה חזר רועד לנבכי היער, כשהוא שוקל בדעתו מה תהיה הדרך הטובה ביותר עבורו להתמודד עם תוכנית זו.
למחרת בבוקר נכנסו ליער המלך עם חבורת ציידיו מלווים בקבוצה עצומה של כלבי צייד צעקותיהם וקול קרנותיהם הרעידו את כיפת השמיים. בעקבות הציידים התנהל המלך עם שניים ממקורביו בקצב מתון יותר. הזאב מצא לעצמו מקום מסתור סמוך לדרך שבה היה עתיד המלך לעבור. לאחר שחלפו הציידים על פניו, נגלה לעיניו המלך (שאותו זיהה על פי ארשת פניו האצילה). הזאב יצא ממקום מחבואו, השפיל את ראשו ורץ אליו כשהוא מחבק בכפותיו את רגלו הימנית של המלך. הוא ליקק אותו בחיבה כאילו הוא מתחנן בפניו למחול לו על דבר מה, ותוך כדי כך השמיע נהימות חיבה ככל שהיה מסוגל להן. ואז כאשר ראו שני האצילים אשר שמרו על המלך את הזאב העצום הזה (שכן מעולם לא ראו זאב שישווה לו במימדיו), הם קראו, "אדון, ראה, הנה הזאב שאנו מבקשים! הנה הזאב שאנו מחפשים! הלום בו! הרוג אותו! אל תניח לחיה הנתעבת הזו לתקוף אותנו!"
אך הזאב, ללא כל חשש מצעקותיהם עקב מקרוב אחר המלך והמשיך ללקקו בעדינות. התנהגות מופלאה זו נגעה ללבו של המלך ולאחר שהביט בזאב זמן מה ותפס שאין בו שום עוינות, אלא להפך – דומה עליו שהוא מתחנן למחילה, הוא הופתע מאוד וציווה שאיש מאנשיו לא יהין לפגוע בו לרעה, בהכריזו כי זיהה בו סימנים של תבונה אנושית. הוא הניח את ידו הימנית על הזאב, ליטף בעדינות את ראשו וגרד את אוזניו. אחר כך אחז המלך את הזאב וניסה להרימו לכיוונו. הזאב שהבין את רצונו שלך המלך, התרומם והתרפק בשמחה על צוואר סוסו של המלך.
המלך קרא למלוויו והחל לחזור לביתו. הוא לא הרחיק לכת כאשר, הפלא ופלא, נזדמן על דרכו צבי עצום בגודלו, נושא קרניים מפוארות, אשר רעה בקרחת היער.
ואז אמר המלך "אני אבדוק אם לזאב שלי יש ערך וכוח ואם אוכל להרגילו לציית לפקודותי."
והוא קרא בקול ודחף את הזאב בידו לכיוון הצבי. הזאב שידע היטב איך ללכוד טרף מסוג זה, זינק ורדף אחרי הצבי, ובעת שניצב מולו תקף אותו, ותפס אותו בצווארו ואז הניח את הצבי המת בקרבת מקום למלך.
המלך קרא אותו אליו ואמר: "לאחר שראיתי כיצד יודע אתה להיות לנו לתועלת, אין ספק שעלי להותירך בחיים ולא להרוג אותך."
והוא חזר לארמונו בחברתו של הזאב.
"ארתור," אמר גורלגון, "הואל נא לרדת מסוסך ולסעוד את לבך, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."
"לא ולא!" השיב ארתור, "גם אם ירדו כל האלים ממרום ויפצירו בי לרדת מסוסי ולאכול, לא ארד מסוסי ולא אוֹכל עד אשר אלמד לדעת את סופו של המעשה הזה!"
"לו יהי כן." אמר גורגלון והמשיך בסיפורו.
הזאב נשאר אם כך עם המלך, והתנהג עמו בחיבה רבה מאוד. הוא הוציא לפועל כל דבר שהמלך ציווה עליו לעשות ומעולם לא הראה שום סימני עוינות ולא פגע לרעה באיש. מדי יום ביומו ניצב הזאב על רגליו האחוריות לפני המלך בזמן שסעד סעודת ערבית, אכל מלחמו ושתה מכוסו. הוא ליווה את המלך לכל מקום שהלך וגם בלילה לא מש ממקום משכבו של אדוניו.
והנה אירע שעל המלך היה לצאת באופן פתאומי למסע ארוך אל מחוץ לממלכתו כדי לנהל התייעצות עם מלך אחר, ולא ניתן היה לערוך מסע זה בפחות מעשרה ימים.
הוא קרא על כן למלכה ואמר לה: "מכיוון שעלי לצאת למסע זה תכף ומיד, אני מפקיד את הזאב על הגנתך, ואני מצווה עליך להשגיח עליו במקומי, אם יאות להישאר כאן, ולטפל בכל צרכיו."
אך המלכה שכבר שנאה את הזאב כיוון שהבחינה בתבונתו היוצאת דופן (וכפי שקורה לעתים קרובות שאשה שונאת את מי שבעלה אוהב), אמרה לו: "אדוני, אני חוששת שבהעדרך, אם ישכב הזאב במקום משכבו הרגיל, הוא יתקוף אותי בלילה ויפצע אותי אנושות."
"אין לך מה לחשוש," השיב המלך, "כיוון שעד היום לא זיהיתי בו שום סימן של עוינות או תוקפנות במהלך הזמן הארוך שהוא חי במחיצתי, אך אם את כה חוששת, אצווה להכין שרשרת שבה אקשור אותו לסולם של מיטתי." (הכוונה היא לסולם שבאמצעותו ניתן לטפס על מיטה גבוהה).
המלך ציווה על כן להכין שרשרת זהב ואחר שהזאב נקשר לסולם, מיהר המלך לצאת למסע המתוכנן.
"ארתור," אמר גורלגון, "הואל נא לרדת מסוסך ולסעוד את לבך, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."
"אין לי שום רצון לסעוד את לבי," השיב ארתור, "ואני מבקש ממך שלא להפציר בי שוב בעניין זה."
גורלגון המשיך על כן בסיפורו.
המלך יצא אם כך לדרך, והזאב נשאר עם המלכה. אך היא לא דאגה כלל לטפל בו כפי שהיה עליה לעשות. הזאב נותר כבול למרגלות המיטה גם בשעות היום, אף שהמלך ציווה לקשור אותו רק בלילה.
והנה, המלכה הייתה מאוהבת שלא כדין בחייט של המלך והייתה נפגשת עמו בכל פעם שהמלך נעדר מארמונו. וכך אירע שביום השמיני ליציאתו של המלך למסע נפגשו השניים בחדר המיטות המלכותי בצהרי יום ושכבו יחדיו במיטה כשהם מתעלמים מנוכחותו של הזאב במקום.
וכאשר ראה אותם הזאב ממהרים להתחבק ולהתנשק זה עם זו בחיבוק זימה, התלקח זעמו. עיניו האדימו מחימה ושער עורפו סמר. הוא גילה סימני עוינות וביקש להתקיפם, אך השרשרת שבה היה קשור מנעה אותו מלעשות זאת. וכאשר נוכח לדעת שאין בכוונתם של השניים לחדול ממעשה הזימה שבו החלו, הוא חרק בשיניו, וחפר בכפותיו בקרקע כשהוא פורק את זעמו ביללות איומות, ואז מתח את השרשרת בכוח כה רב עד שנקרעה לשתיים. ברגע שעלה בידו להשתחרר ממנה הוא זינק בחרון על החייט, השליך אותו ארצה ותקף אותו בפראות עד שהותיר אותי כמעט מת. אך הוא לא פגע במלכה ולא גרם לה שום נזק. הוא רק הביט עליה במבט רווי שנאה.
כאשר שמעו המשרתים את הזעקות וגניחות הכאב של החייט, הם קרעו את הדלת מציריה והתפרצו פנימה.
כאשר שאלו את המלכה לסיבת המהומה, המציאה המלכה הערמומית סיפור שקר דמיוני ואמרה למשרתים שהזאב טרף את בנה, ותקף את החייט בעת שהלה ניסה לעצור בעדו ולהציל אותו ממלתעותיו, ואין ספק שהיה תוקף גם אותה לולא הגיעו בזמן לעזרתה.
החייט הפצוע הושכב מת למחצה בחדר האורחים. המלכה, בחששה פן יגלה המלך מה אירע בדיוק וברצותה לנקום בזאב, הסתירה את הילד, שלטענתה נטרף על ידי הזאב, יחד עם האומנת שלו בחדר תת-קרקעי נידח שאין אליו גישה, וכך יצרה את הרושם שהילד אכן נטרף.
"ארתור," אמר גורלגון, "הואל נא לרדת מסוסך ולסעוד את לבך, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."
"אנא ממך," השיב ארתור, "צווה להוציא מכאן את שולחן הסעודה, שכן הגשת מנות כה רבות לסעודה קוטעת שוב ושוב את שיחתנו."
גורלגון המשיך על כן בסיפורו.
זמן קצר לאחר שהתרחשו אירועים אלה, הובא לידיעתה של המלכה כי המלך עתיד לשוב מוקדם מן הצפוי. אשר על כן יצאה האשה הבוגדנית והערמומית, לקדם את פניו כששׂיערה מרוט וקצוץ כמעט עד קודקודה, לחייה חתוכות ופצועות ובגדיה מרוחים בדם. ברגע שפגשה אותו החלה ליילל ולבכות: "אוי לי! אוי לי! אוי לי אדוני! מסכנה שכמותי. איזה אסון פקד אותי בהעדרך!"
"מה קרה?" שאל אותה המלך ההמום.
"חית הטרף הבזויה שלך! החיה שאתה הכנסת לארמון, ואשר חשדתי בה כל הזמן, טרפה את בנך בעת שהחזקתי אותו בחיקי, וכאשר נחלץ החייט שלך לעזרתי ונאבק בזאב כדי להושיעני, הוא התנפל עליו, שיסע אותו במלתעותיו וכמעט הרג אותו, ואין ספק שהיה פוגע בי באותה דרך לולא פרצו המשרתים פנימה ועצרו בעדו. ראה, הנה כאן דמו של הפעוט שניתז על בגדי מעיד על מה שאירע!"
היא טרם סיימה את דבריה והנה – ראה זה פלא! הזאב בראותו את המלך המתקרב, זינק מתוך חדר השינה ומיהר אליו כדי לזכות בחיבוקיו – כמבקש גמול על מה שפעל. הוא כרכר סביבו בשמחה שוב ושוב ודילג באוויר בהנאה גדולה יותר מאשר אי פעם בעבר.
בראותו זאת חש המלך שהוא נקרע בין רגשות מנוגדים ולא ידע כיצד עליו להגיב. מצד אחד לא העלה בדעתו שאשתו תוציא מפיה דבר שקר, אך מצד שני חשב לעצמו שאם אכן היה הזאב אשם במעשה כה נפשע, הוא לא היה מעז לקדם את פניו עם ניתורי שמחה כה גדולים.
ובעוד הוא חוכך בדעתו מה עליו לעשות ובסרבו להכניס דבר מאכל לפיו, התיישב הזאב לידו ונגע בו בעדינות בכפו. הוא אחז את קצה גלימתו של המלך בפיו ובתנועת ראש הזמין אותו לבוא אחריו.
המלך, שהבין את סימניו של הזאב, קם והלך אחריו. הם חצו את חדרי המשכב והזאב הוביל אותו לחדר התת-קרקעי שבו הוחבא הילד, ושם, כאשר גילה כי הדלת נעולה, הקיש עליה בכפותיו פעמיים או שלוש, כמבקש שיפתחו אותה. אך מציאת המפתח עיכבה את פתיחת הדלת – שכן המלכה החביאה אותו – והזאב שלא יכול היה לשאת את העיכוב, נסוג מעט אחורה פשט את טפריו, זינק על הדלת, ובהכותו בה בחוזקה בארבע כפותיו ניפץ אותה לרסיסים ואז שעט קדימה, נטל מתוך העריסה את הפעוט, החזיק בו בעדינות בכפותיו השעירות וקרב אותו לפניו של המלך כמבקש ממנו לנשקו.
המלך השתומם על הדבר ואמר: "יש כאן משהו נשגב מבינתי."
המלך הלך בעקבות הזאב, והזאב הוביל אותו אל החייט הגוסס. כאשר ראה הזאב את החייט אך בקושי עלה בידי המלך לעצור בזאב מלהתנפל עליו.
המלך ישב לפני משכבו של החייט וחקר אותו למצבו ולסיבות שגרמו לפצעיו הקשים.
הוידוי היחידי שעלה בידו להציל מפיו היה כי הוא הותקף על ידי הזאב בעת שניסה להציל את הילד. הוא ביקש כי יקראו למלכה כדי שתעיד על אמינות עדותו.
"אין לי ספק שדבר שקר בפיך!" אמר לו המלך, "בני חי. הוא לא נטרף ולא הותקף, ועכשיו שמצאתי אותו יש לי יסוד להרשיע גם אותך וגם את המלכה במעשה בגידה ובדברי שקר. נראה לי שיש גם דבר נוסף שהוא דבר שקר. ידועה לי הסיבה שבעטיה תקף אותך הזאב בפראות בניגוד לנוהגו הרגיל. הוא לא יכול היה לשאת את חרפת אדוניו. התוודה על כן בפני מיד על האמת, שאם לא כן נשבע אני במלכות השמיים כי אשליך אותך ללהבות כדי שתישרף חיים!"
ואז שב הזאב והתנפל על החייט ובודאי היה קורע אותו לגזרים לולא עצרו בעדו העומדים לצדו.
כלום יש צורך להכביר מילים? לאחר שהמלך דרש בכל תוקף לשמוע את האמת, הן באמצעות איומים והן באמצעות שידולים רכים, הודה החייט בפשע שבו הואשם והתחנן בהכנעה כי המלך יסלח לו.
אך המלך שרתח מזעם ציווה לכלוא את החייט בכלא ומיד זימן אליו את ראשי העם לפגישה מכל רחבי הממלכה כדי לנהל חקירה ודרישה לבירור נסיבות הפשע הגדול הזה. הם הוציאו גזר דין שעל פיו יש לפשוט את עורו של החייט בעודו בחיים ולתלותו. המלכה נקשרה לסוסים דוהרים שקרעו את גופה לגזרים וגופה הושלך ללהבות.
"ארתור," אמר גורלגון, "הואל נא לרדת מסוסך ולסעוד את לבך, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."
"אם אתה עצמך לא עייפת מן הסעודה," השיב ארתור, "אינך צריך להיות מודאג מכך שאמשיך ואצום עוד זמן מה."
גורלגון המשיך על כן בסיפורו.
לאחר המאורעות הללו בחן המלך בשקידה ובתשומת לב רבה את תבונתו הרבה של הזאב ודן בנושא עם חכמיו, בהצהירו כי ליצור שניחן באינטליגנציה כה רבה יש תבונת אנוש "שכן שום חיה", כך טען "לא ניחנה בחוכמה כה רבה או בנאמנות כה גדולה כמו שגילה הזאב כלפי. הוא מבין בצורה מושלמת כל מה שאנו אומרים לו. הוא עושה כל מה שמצווים עליו. הוא ניצב תמיד לצדי בכל מקום, הוא שמח בשמחתי וכאשר אני שרוי בצער מצטער גם הוא. ואתם חייבים לדעת כי מי שנקם בחומרה כזו על העוול שנעשה לי היה ללא ספק בעברו אדם בעל חכמה ויכולת לאין שיעור וכנראה לבש צורת זאב בעקבות מעשה כישוף או לחש."
לשמע מילים אלה הראה הזאב שניצב ליד המלך, סימנים של שמחה גדולה. הוא ליקק את ידיו ורגליו של המלך ונלחץ אל ברכיו ברמזו באמצעות מחוות אלה כי דבריו של המלך הם אמת לאמיתה.
אז אמר המלך: "ראו באיזו שמחה הוא מסכים עם דברי ומראה באמצעות סימנים מובהקים כי האמת אתי. עכשיו אין לי יותר ספק בעניין. מי ייתן ותהיה לי היכולת לגלות, בין אם על ידי מעשה מסוים ובין אם על ידי שימוש בכלי מתאים, כיצד להשיבו למצבו הקודם, וגם אם במחיר כל נכסי! לא, – יותר מכך – גם בסיכון חיי!"
וכך לאחר דיונים ממושכים החליט המלך לבסוף כי יותן לזאב להתקדם לפניו ולבחור בכל כיוון שירצה בין אם בים ובין אם ביבשה. "שכן, אם נוכל להגיע לארצו של הזאב," אמר המלך, "נוכל אולי לגלות מה אירע ולמצוא לו מרפא."
הותר על כן לזאב ללכת לאן שיבחר, והמלך ומלוויו הלכו בעקבותיו. ומיד פנה הזאב לכיוון הים וזינק חסר סבלנות לתוך הגלים, כאילו מבקש הוא לחצות את הים. והנה, ארצו של הזאב נשקה לאותו אזור, אך הייתה מופרדת ממנו במיצר ים, אף שניתן היה להגיע אליה מכיוון אחר בדרך היבשה. אך הדרך היבשתית הייתה ארוכה יותר. כשראה המלך כי הזאב מבקש לחצות את המיצר, הוא ציווה מיד לשגר את הצי ולכנס את צבאו.
"ארתור," אמר גורלגון, "הואל נא לרדת מסוסך ולסעוד את לבך, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."
"הזאב עומד על החוף ומשתוקק לחצות את הים," השיב ארתור, "אני חושש שאם יניחו לו להישאר שם לבדו הוא עוד עלול לטבוע בגלל רצונו העז להגיע למטרתו ללא דיחוי."
גורלגון המשיך על כן בסיפורו.
לאחר שפקד המלך להכין את ספינתו ולצייד כיאות את צבאותיו, הוא הפליג הימה מלווה בפלוגה גדולה של חיילים וביום השלישי נחת בשלום בארצו של הזאב. וכאשר הגיעו לחוף
היה הזאב הראשון שזינק מן הספינה. הוא סימן להם בצורה ברורה על ידי ההנהון הרגיל שלו כי זו אכן ארצו שלו.
המלך לקח עמו על כן כמה מאנשיו ומיהר בחשאי לאחת מהערים הקרובות, בצוותו על מפקד הצבא שלו להישאר על הסיפון עם חייליו עד אשר יחקור בעניין וישוב אליהם. המלך אך זה נכנס לעיר ומיד התברר לו כל מהלך האירועים, כיוון שכל האנשים באותו מחוז, אצילים ופשוטי עם כאחד, נאנקו תחת עריצותו הבלתי נסבלת של המלך שירש את מקומו של הזאב וביכו בקול את מלכם אשר הפך לזאב על ידי כשפיה ועורמתה של רעייתו. הם התגעגעו למלכם הקודם בזוכרם איזה אדון אציל נפש ונדיב היה ביחסו אליהם.
וכך, לאחר שגילה המלך את מה שרצה לדעת, ובירר היכן מתגורר המלך שירש את מקומו של הזאב, הוא חזר בכל המהירות לספינותיו, ואז הצעיד את חייליו, ותקף את יריבו באופן פתאומי ובלתי צפוי. הוא השמיד והניס את כל המגנים עליו, לקח בשבי אותו ואת המלכה והכפיף אותם לשלטונו.
"ארתור," אמר גורלגון, "הואל נא לרדת מסוסך ולסעוד את לבך, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."
"אתה דומה לנגן נבל," השיב ארתור, "שרגע לפני שהוא מסיים לנגן את נעימתו, הוא משלב בתוכה שוב ושוב את קטעי המעבר מבלי שיהיה מישהו שישיר לצליליו."
גורלגון המשיך בסיפורו.
המלך כינס על כן לאחר נצחונו, מועצה של כל שועי הממלכה ובהציגו את המלכה לפניהם אמר: "הו, הבוגדנית והמרשעת מכל הנשים, איזה טירוף אחז בך וגרם לך לקשור מזימת בוגדנות כה נפשעת כנגד אדונַיך?! אך לא אמשיך ואשוחח עם מי שכבר נמצאה בלתי ראויה לקיים את נדריה. השיבי על כן מיד לשאלה שאציג בפניך, שאם לא כן אמית אותך ברעב ובצמא ובעינויים קשים, אלא אם כן תראי לי איפה מוסתר השתיל שבאמצעותו הפכת את בעלך לזאב. אולי יוכל לחזור וללבוש את דמות האדם שאיבד."
למשמע דברים אלה נשבעה המלכה כי אין היא יודעת היכן השתיל. היא הוסיפה כי ידוע לכל שהוא נכרת והועלה באש.
כשנוכח המלך לדעת כי היא מסרבת להתוודות, הוא מסר אותה לידי המענים, כדי שיְיַסרו אותה מדי יום ביומו בעונשים מתישים וימנעו ממנה מזון ושתייה.
לבסוף נאלצה המלכה, בשל העונשים החמורים שהוטלו עליה, לגלות את מקומו של השתיל ולמוסרו למלך. המלך לקח אותו מידה ובלב שמח ניגש לזאב, הכה על ראשו עם החלק העבה של השתיל בהוסיפו את המילים: "היה לאדם וקבל בינת אדם!"
המילים אך זה נאמרו ומיד לבש הזאב את צורתו האנושית והיה אף נאה ויפה תואר יותר מאשר בעבר, ולאחר שבורך בחסד שכזה ניתן היה לראות שהוא אציל ואיש המעלה. המלך בראותו את התמורה הגדולה שחלה בזאב אשר הפך לאדם יפה תואר ובהעלותו על לבו את התלאות שסבל ואת העוולות שנגרמו לו, רץ קדימה בשמחה גדולה, אימץ אותו אל לבו, נישק אותו והזיל דמעות שמחה. וכאשר חיבקו איש את רעהו ונאנחו ללא הרף והזילו דמעות כה רבות, החלו כל הסובבים אותם לבכות גם הם.
האחד העתיר תודות על החסדים הרבים שגמל עמו המלך בעוד שהשני קונן על כך שאולי נהג עמו בפחות התחשבות מאשר היה ראוי לה. ומה עוד? שמחה אדירה אפפה את כל הנוכחים, והמלך, לאחר שקיבל את כניעתם של כל ראשי הממלכה, על פי המנהג הקדום חזר ונטל את מוסרות השלטון לידיו.
הנואף והנואפת הובאו לפניו, והוא נועץ עם ראשי העם איזה עונש להשית על השניים. הוא דן למוות את המלך הפאגאני. ואשר למלכה – הוא התגרש ממנה, אך ברחמיו שהיו טבועים בו מלידה, הוא חס על חייה, אף שמן הראוי היה שתאבד אותם.
המלך השני חזר לממלכתו לאחר שזכה לכבוד רב וקיבל מתנות יקרות ערך שהיה ראוי להן.
עכשיו, ארתור, למדת לדעת את לבן, טבען ודרכיהן של נשים. התבונן אל תוכך וראה אם החכמת מכך. הואל נא לרדת עתה מסוסך ולסעוד את לבך כי שנינו ראויים לסעודתנו, אני על שום הסיפור שסיפרתי, ואתה על שום שהאזנת לו."
"בשום פנים ואופן לא ארד מסוסי," אמר ארתור, בטרם תשיב על השאלה שאני עומד לשאול אותך."
"ומהי השאלה הזו?" אמר גורלגון.
"ברצוני לדעת, "השיב ארתור, "מי היא האישה הזאת שיושבת מולך וארשת עצבות על פניה, כשהיא מחזיקה לפניה מגש שעליו ראש אדם מגואל בדם, ואשר בכתה בכל פעם שחייכת ונישקה את הראש המגואל בדם בכל פעם שאתה נשקת לאשתך בעת שסיפרת לי את סיפורך?"
"ארתור," השיב גורלגון, "לו היה דבר זה ידוע אך לי, לא הייתי מספרו לך בשום פנים, אך מכיוון שהוא מוכר היטב לכל אלה היושבים אתי ליד השולחן, לא אתבייש אם הוא ייוודע גם לך. האשה היושבת מולי, היא זו, אשר כפי שסיפרתי לך, פשעה פשע כה גדול נגד אדוניה, כלומר נגדי. אני הוא אותו זאב אשר כפי ששמעת, הפך תחילה מאדם לזאב ואז חזר לצורתו האנושית. כאשר הפכתי לזאב מובן מאליו שהממלכה שאליה שמתי פעמי תחילה הייתה זו של אחי האמצעי, המלך גורלייל. ואשר למלך שכה טרח לדאוג לי – אל יהי ספק בלבך כי מדובר באחי הקטן, המלך גרגול, שאותו פגשת בראשית מסעך. הראש המוכתם בדם הנמצא על המגש ואשר האשה שממולי מחבקת, הוא ראשו של אותו צעיר אשר עקב אהבתה אליו חוללה נגדי פשע כה חמור. כאשר חזרתי לצורתי הנכונה, וחסתי על חייה, הטלתי עליה עונש זה בלבד, והוא שיהיה עליה להחזיק תמיד את ראש מאהבה לפניה, ובעת שאני מנשק את האשה שנשאתי במקומה, יהיה עליה להטביע נשיקות על הראש של זה שלמענו חוללה את פשעה. אני ציוויתי לחנוט אותו כדי שלא ירקב, כי ידעתי שלא יכול להיות עונש חמור יותר מבחינתה מאשר החשיפה המתמדת של רשעותה הגדולה לעיני כל העולם. ארתור, רד נא עתה מסוסך אם רצונך בכך, שכן עתה משהזמנתי אותך, תוכל, ככל שהדבר נוגע לי, להישאר מכאן ואילך במקום שבו אתה נמצא."
ארתור ירד על כן מסוסו וסעד את לבו וביום המחרת חזר לביתו בתום תשעה ימי מסע, כשהוא משתומם מאוד על מה ששמע.
היה פעם רב, אדם ראוי לשבח, אשר חי בארץ עוץ. הוא היה עשיר מאוד ובקי בכל שבעים הלשונות. הוא ניהל ישיבה גדולה ובה מיטב התלמידים. הוא גם שילם עבור חינוכם של נערים רבים ובחשבון כולל היו בישיבה שלו כמה מאות תלמידים צעירים. כמו כן תמך במוסדות צדקה לעניים ואביונים רבים פקדו את ביתו. קיצורו של דבר היה זה אדם חסיד ובעל מידות היאות ליהודי כשר.
דא עקא, אשתו הייתה אשה מרשעת אשר פקפקה במעשיו הטובים. היא לא יכלה לסבול את נוכחותו של עני כלשהו בביתה, וכמאמר הפתגם: חבל מתוח מדי סופו להיקרע.
וזה מה שאירע לאותו רב חסיד. הוא איבד את כל רכושו ושוב לא יכול היה לסייע לעניים, לתלמידים ולנערים הצעירים שאימץ.
"אלי טוב," חשב לעצמו, "מה אעשה? הקדשתי את חיי למתן צדקה למענך, אך עתה, הפכתי בעוונותי לאביון. מה יוכל עשות יציר חומר? אשא גורלי ואחשה, כי מעשיך צדק ואמת ומי יבין את מעשיך. אולי חטאתי ולא אדע."
ואז המשיך והרהר: "ומה טעם להתלונן? יש אנשים השמחים לאידו ולרוע מזלו של זולתם. עלי לעשות משהו ויהי מה. אעזוב בסתר את עירי, כדי שאיש לא ידע על מר גורלי."
הוא קרא לבחירי תלמידיו שבישיבה ואמר להם: "תלמידי היקרים, מי כמוכם יודע עד כמה נהגתי בכם ביושר ובאמונה, סיפקתי לכם מזון ולבוש והגיתי אתכם בתורה, אך עתה עלי לגלות את אוזניכם על מה שאירע לי ומקווה אני שתחזירו לי טובה תחת טובה."
"רבנו היקר," השיבו לו התלמידים פה אחד, "גלה לנו את צפונות לבך, ואנו מבטיחים לך כי ננהג עמך בחסד ואמת כל עוד רוח נשמה באפינו!"
הרב סיפר להם כי הוא נאלץ לעזוב את העיר, לאחר שהפך לאביון וביקש מהם להתלוות אליו. "עדין יש דוקטים אחדים בכיסי שיכולים לכלכלנו ומי יודע, אולי יבוא יום ואלוהים ישלח לי את חסדו וישוב ויעשירני ותוכלו להמשיך ולשכון עמי לבטח כל ימי חייכם."
"רבנו היקר," השיבו לו התלמידים, "נעשה ככל אשר תשאל מעמנו, וכל אשר לנו אם כסף ואם בגדים – נחלוק עמך."
וכך יצא הרב לדרכו עם חמישים מתלמידיו ואיש בקהילה לא ידע על כך דבר. כאשר גילו העניים כי הרב נעלם לבלי שוב הם נבהלו מאוד, וכך גם הנערים שבהם תמך ויתר תלמידי הישיבה שנותרו בביתו עם אשתו.
אבל הרב ששמעו הלך לפניו, יצא לדרך בלוויית תלמידיו וזכה לכבוד רב בכל מקום שהגיע אליו, כיאה לאיש כמותו. אף אחד לא הופתע מכך שנטש את ביתו. הבריות הניחו שהוא ותלמידיו גולים למקום תורה.
לאחר ששוטטו בדרכים שנה או שתיים התרפטו בגדיהם וכל כספם אזל. עתה היה עליהם לקבץ נדבות כדי לחיות את נפשותיהם ואל נא נשכח שמדובר היה בחמישים נפשות. בכל מקום שנקלעו אליו, נעלו אנשים את דלתותיהם ולא הניחו להם להיכנס. איש לא יכול היה לדעת שהם תלמידי ישיבה ולא חבורת בטלנים לא-יוצלחים.
לבסוף, עייפו הם מחיי הנדודים שלהם, והם פנו אל הרב ואמרו לו: "רבנו היקר, מה יהא עלינו? כמה זמן נוכל עוד לשוטט בדרכים? אין לנו לא כסף ולא בגדים ואין בידינו לעשות דבר. בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, נועלים אנשים את דלתם בפנינו ומתייחסים אלינו כבטלנים. אולי הגיעה השעה שנשוב על עקבותינו ונחזור אל בית הורינו. אנו הולכים ומתבגרים ורצוננו לשאת נשים ולהקים בית בישראל, אך מבטיחים אנו לך שלא נספר לאיש על מעשיך ומקום הימצאך."
בשומעו זאת מפי תלמידיו שקע הרב הטוב במחשבות לזמן מה ואז פצה פיו ואמר: "תלמידי היקרים, לא אוכל להפריז בשבח נאמנותכם אלי במשך זמן כה רב. אחת אני מבקש מכם: שהו עמי עוד ארבעה או חמישה ימים, עד למחרת השבת, ואז בעזרת השם, אניח לכם ללכת. אולי יחוננו האל במעט מזל ונוכל לחזור הביתה יחדיו."
"לו יהיה כן, רבנו היקר" השיבו התלמידים, "היינו במחיצתך זמן כה רב ומה ממנו יהלוך אם נישאר יחדיו עוד ימים אחדים."
וכך המשכו בנדודיהם עד אשר נקלעו לסבך יער. כאן פנה הרב אל תלמידיו ואמר להם: "המשיכו בדרככם, ואני אפוש כאן קמעא."
התלמידים המשיכו ללכת, בעודם דנים ומתווכחים בענייני תורה.
לאחר שנפש מעט, רצה הרב רצה לנטול את ידיו. הוא הבחין במעיין במרחק לא רב. הוא לקח מעט מים ונטל את ידיו. בדיוק בעת שהתכוון להמשיך בדרכו, הבחין הרב בחמוס קטן מזנק מבין השיחים שאחז בפיו טבעת זהב. הרב התחיל לרדוף אחרי החמוס, והחיה שמטה את הטבעת. הרב הרים אותה. תחילה סבר שאין לה ערך רב, אבל אז הבחין בכתובת עתיקה החקוקה בצדה הפנימי שעלה בידו לפענחה ובה נאמר: "גם אם אין אני נאָה, ערכי לא יסולא בפז".
הרב היה אדם חכם. הוא הבין שלטבעת זו יש סגולה מיוחדת. הוא שקע במחשבות. "איזו סגולה יש לטבעת זו? מה הופך אותה לבעלת ערך כה גדול? אולי יש בה כוח קסמים למלא כל משאלה שיבקש ממנה אדם? אנסה ואראה!"
"מי ייתן ואלוהים יעניק לי חגורת כסף גדושה בדוקטים." לאטו שפתיו.
אך זה הביע את משאלתו והנה ראה מונחת לפניו חגורת כסף מלאה זהב. לבו רחב משמחה ובעת שחזר אל תלמידיו אמר להם: "תלמידי היקרים, שישו ושמחו. בקרוב נגיע למקום מגוריו של אחד מידידי הותיקים. הוא איש עשיר, ומובטחני שילווה לי כסף בנפש חפצה. הוא אינו יודע עדין כי התרוששתי. בכסף שאקבל ממנו אוכל לרכוש עבורכם בגדים חדשים ולשלוח אתכם לדרככם בצורה מכובדת הביתה."
הוא לא רצה לספר לתלמידיו על הטבעת. הוא חשש שהם עלולים לקחת אותה ממנו, או להלשין עליו בפני הרשויות ואז תאבד ממנו הטבעת לבלי שוב, על כן חתם את שפתיו ולא סיפר להם דבר.
כאשר שמעו התלמידים שבקרוב יזכו לקבל בגדים חדשים, שמחו מאוד. הם לא שאלו שאלות נוספות והאמינו לכל מה שאמר להם.
וכך, המשיכו בדרכם עד בואם אל העיר הסמוכה.
עוד באותו יום עצמו הביא להם הרב בגדים משובחים עשויים קטיפה ומשי. לעצמו רכש את אותם בגדים שנהג ללבוש בעבר. הוא שהה באותה עיר כשבוע או עשרה ימים והרבה ללמוד עם תלמידיו. תושבי העיר רחשו לו כבוד רב כראוי ללמדן כמותו שכן היה גדול בתורה ומלומד מאוד.
הוא הלך העירה וקנה כרכרה מפוארת היאה לנסיך ואמר לתלמידיו: "תלמידי היקרים, היאספו ובואו לפני, ואני אשלם לכם כגמולכם על כל מה שעשיתם למעני בעת ששוטטנו יחדיו בדרכים ואז נצא יחדיו לדרך חזרה לבתינו."
התלמידים סברו שקרובו העשיר של רבם המתגורר באותה עיר, הוא שהעניק לו אלף דוקטי זהב, כפי שסיפר להם הרב, כדי שיוכלו לשוב בצורה מכובדת לעירם. הם שבו על עקבותיהם ועשו את מסעם חזרה לעירם והפעם פתחו הכל את בתיהם לרווחה לפניהם וקיבלו ברצון את פניהם.
והנה, בעת שהרב ותלמידיו שהו הרחק מעיר מולדתם, סבלו העניים חרפת רעב, אך כאשר נודע להם על שובו של הרב שמחו עד מאוד. קבלת פנים חמה נערכה לו ולתלמידיו, שכן איש לא ידע כי הוא יצא למסעו בעקבות התרוששותו. אנשים סברו לתומם כי יצא למסע עקב לימודיו.
הרב שב לנהוג כפי שנהג בעבר. הוא נתן צדקה לעניים, פתח מחדש את שערי הישיבה והמריץ נערים צעירים ללמוד. בשבת לאחר שנם את תנומת השבת ישב לתרץ לתלמידיו קושיות חמורות בתלמוד.
שבת אחת בעת שעלה על משכבו בחברת רעייתו החלה זו מציקה לו בדברים: "בעלי היקר, כיצד קרה ששבת עם כסף כה רב ממסעיך? כאשר עזבת את העיר הגענו עד פת לחם."
"האל הטוב שלח לי את מזלו."
אך האשה לא נתנה אמון בדבריו. היא המשיכה להציק לו, עד אשר נכנע וסיפר לה דברים כהוויתם ולא שעה לעצתו של שלמה המלך עליו השלום שהזהיר כי אל לו לבעל לגלות סוד באוזני רעייתו, שכן עתידה היא לבגוד בו. וזה מה שאירע לרב הטוב כפי שאספר לכם להלן. לו היה צופן את סודו בלבו היה חוסך מעצמו צרות רבות.
כשאך שמעה המרשעת על אודות הטבעת, חשבה לעצמה: אם אך יעלה בידי להוציא ממנו את הטבעת, הוא לא יזכה עוד לראותה.
היא התאוותה לטבעת, אך לא יכלה לזכות בה ללא הסכמתו, על כן פנתה אליו ואמרה: "בעלי היקר, הראה לי את הטבעת. רצוני לזון בה את עיני."
אך הרב שהכיר את טיבה ורשעותה, סירב לבקשתה.
"לו אהבתני באמת כי אז היית נותן בי את אמונך ולא חושש להראות לי את הטבעת." אמרה.
וכך המשיכה להטריף את דעתו בתחנונים ובדרישות, עד כי לא עמד בפרץ ומסר לה את הטבעת.
אך החזיקה האשה את הטבעת בידה, התעטפה בשמיכה וקראה: "מי ייתן ובעלי יהפוך לזאב ויחיה עם כל חיות היער!"
אך אמרה את דברה ומיד זינק הרב מבעד לחלון בדמות זאב ונעלם במעמקי היער.
הוא החל לטרוף בני אדם וגרם לבהלה כה גדולה עד שאנשים הוקירו רגליהם מן היער ונמנעו להיכנס לתוכו מרוב אימה.
הוא בנה לעצמו מאורה יבשה להתגורר בה. כל הפחמים שנהגו לקושש עצים ביער למחייתם, ברחו משם מאימת הזאב הקטלני.
אבל עכשיו נניח לזאב לזמן מה ונספר על מה שקרה בביתו של הרב. כשהגיע הזמן, בשבת אחר הצהריים לדרשה של הרב הודיעה האשה לתלמידים: "הרב לא יוכל לתת את השיעור היום כי הוא לא מרגיש טוב."
התלמידים האמינו לה וחזרו הביתה. למחרת, הם הגיעו שוב לשיעור, ואשת הרב אמרה להם: "הרב נסע שוב למסעיו, אבל לא אמר לי לאן הוא הולך. אני חושבת שהוא יחזור בעוד ארבע שנים."
והיא עשתה עצמה כאילו היא מאוד עצובה. אבל לאמיתו של דבר שמחה מאוד על שנפטרה מן הרב בעלה.
עכשיו, כשבאו עניים לבקש נדבות, היא לא נתנה להם דבר. זו הייתה תקופה נוראה לעניים, והם היו מאוד אומללים, בשל היעדרותו של הרב. אשת הרב לעומת זאת חייתה בנעימים כפי שאתם יכולים לדמות לעצמכם. היא רכשה כל דבר שחשקה בו ולא היה קץ לעושרה.
אבל אף אחד לא יכול להבין מה עלה בגורלו של הרב ומדוע נעלם פתאום. איש לא יכול היה לגלות. אנשים רק יכלו לקוות שביום מן הימים הוא עוד ישוב, כפי שקרה בעבר.
אבל עכשיו נניח למרשעת ונספר מה עלה בגורלו של הרב. הוא הסתובב ביערות בצורת זאב וגרם לסבל נורא לכל האנשים שהתגוררו בקרבת היער. הוא קרע לגזרים בני אדם ובעלי חיים אחרים (שהרי אין חיה חזקה יותר מהזאב). אנשי העיירה קראו לפחמים (אנשים שעסקו בהכנת פחמים) ושאלו אותם אם יהיו מוכנים ללכת אחרי הזאב ולחסל אותו. הפחמים סרבו, ואמרו שהזאב חזק כמו פלדה וחכם כמו בן אדם.
המלך שמע על כך ויצא לצוד את הזאב ביער, אך הדבר לא עלה בידו. הוא ציווה על אנשיו לכרות שוחות ביער, אך הזאב לא נלכד בפח.
אך היה פחמי אחד שהתגורר ביער ושהזאב מעולם לא פגע בו לרעה. להיפך, הוא התיידד איתו ותמיד הסתובב סמוך לבקתה שלו, אך אנשים אחרים התרחקו מהיער בגלל שפחדו מאוד מן הזאב.
יום אחד, הכריז המלך שמי שיעלה בידו להתגבר על הזאב וללכוד אותו, חי או מת, יקבל את בתו לאשה ויירש בבוא היום את הממלכה. למלך היה יועץ שלא היה נשוי, והוא היה מאוד חזק וגיבור, והוא נהג להפגין את כוחו בתחרויות. יועץ זה אמר למלך: "הוד מלכותך, אם תעמוד במילתך, אני מקבל על עצמי להרוג את הזאב. אתה יודע שנלחמתי בהרבה מלחמות והראיתי את כוחי בקרב ועכשיו אני רוצה לנסות את מזלי שוב. "
המלך הבטיח שיקיים את הבטחתו. היועץ לקח את נשקו והתחמש היטב. הוא היה משוכנע שיעלה בידו להרוג את הזאב. תחילה ניגש לפחמי, שהיה מיודד עם הזאב, ואמר לו:
"ידידי, התוכל להראות לי היכן המאורה של הזאב?"
כאשר הבינו הפחמים שהיועץ המלכותי מתכוון להרוג את הזאב, הם נבהלו מאוד. הם חששו לחייו של היועץ שכן הם עצמם כמעט נרצחו על ידי הזאב.
הם אמרו לו: "אדון, מה אתה עושה כאן ביער הזה? כאשר יראה אותך הזאב, זה יהיה סופך ולא משנה כמה אתה גדול וגיבור."
היועץ אמר: "לא חשוב. פשוט תראו לי איפה הוא. באתי לכאן כדי לנסות ולהרוג את הזאב".
הפחמים אמרו: "אדון אנו מבקשים ממך, אל תלך, אתה גוזר על עצמך גזר דין מוות!"
אך היועץ השיב: "אל תנסו לעצור בעדי. זה מה שנגזר ומה שיהיה – יהיה!"
"ירחם אלוהים על נשמתך." אמרו הפחמים.
הם הובילו את היועץ למקום שבו נהג הזאב לשוטט. עם רובה וחנית זחל היועץ לכיוון הזאב. הוא חשב שיהרוג אותו ברגע שיתקרב אליו מספיק.
אבל כאשר ראה הזאב שחייו בסכנה, הוא זינק הצידה והתנפל על גרונו של היועץ. הוא השליך אותו לארץ ועמד להרוג אותו.
כאשר ראו הפחמים מה קורה, הם רדפו אחרי הזאב, והזאב הרפה מן היועץ. אבל היועץ לא רצה להפסיק. הוא עדיין רצה להרוג את הזאב. הוא ניסה פעם שנייה ושוב נכשל. כאשר היועץ ניסה לתקוף את הזאב בפעם שלישית, נתקף הזאב בזעם נורא עד שאיים לקרוע אותו לגזרים. היועץ התחנן לאלוהים שיציל אותו מהזאב. הוא נשבע בקול שלא יוסיף ללכת אחריו ולנסות להורגו.
הזאב הרפה ממנו והתחיל לכשכש בזנבו ככלב. דומה היה שהוא מנסה להתחנף אליו. היועץ קם על רגליו והתחיל לסגת. הזאב הלך אחריו כמו כלב נאמן אחרי אדונו. היועץ רצה להיפטר ממנו כי היה מבוהל מאוד. אבל הזאב המשיך לרוץ אחריו.
היועץ לקח את החגורה שלו, והשתמש בה כרצועה וקולר לזאב. כך הפך הזאב לבן לוויתו הקבוע ביער. כל פעם שהופיעה חיה פראית שעלולה הייתה לפגוע ביועץ, זינק הזאב והרג אותה. אם היה רואה ארנבת או שועל רצים, הוא היה דולק אחריהם, צד אותם ומביא אותם ליועץ.
לבסוף, הביא היועץ את הזאב העירה אל המלך. המלך ויועציו רעדו מפחד. הם כבר שמעו מספיק שמועות על הזאב – איך התקיף אנשים וקרע אותם לגזרים. המלך שאל את יועציו מה עליו לעשות כדי להיפטר מהזאב.
אבל היועץ אמר: "הוד מלכותך, אל תפחד! הוא לא יפגע באף אחד אם לא יטרידו אותו. אני ערב לכך בראשי. הוא הפך לידידי ואפילו לכד עבורי בעלי חיים שונים."
וכך, שמר היועץ את הזאב לצדו ועשה למענו הרבה דברים טובים. הוא סיפר לכולם שהזאב גילה רחמים כלפיו וחס על חייו, אף שהיה ראוי שיקרע אותו לגזרים, שכן הוא ניסה להרוג אותו שלוש פעמים.
זאת הייתה הסיבה לכך שהיועץ טיפל עכשיו בזאב כל כך טוב, נתן לו אוכל משובח ושתייה ובכל פעם שיצא לציד, לקח אתו את הזאב. הזאב היה עוקב אחרי חיות הציד, לוכד אותן ומביאן לאדוניו.
כפי שאנו כבר יודעים, המלך הבטיח לתת לבתו להינשא לגבר שיעלה בידו להתגבר על הזאב. המלך אכן עמד בדיבורו ונתן לו את בתו לאשה וגם את מחצית עושרו.
כאשר המלך מת לאחר זמן, תפס היועץ את מקומו ושלט בכל הארץ. תמיד החזיק את הזאב לצדו ולא היה מוכן להיפרד ממנו כל עוד הוא חי, שכן הזאב הזה חס על חייו ועזר לו להפוך למלך.
ביום חורף אחד, כשירד שלג כבד, יצא המלך הצעיר לצוד, והוא לקח אתו את הזאב. ברגע שהזאב היה בחוץ, הוא התחיל לכשכש בזנבו והמשיך לרוץ קדימה, כאילו הוא עוקב אחרי משהו. המלך רכב אחריו וראה אותו, מרחוק, בוטש בכפותיו בשלג. כאשר התקרב הוא ראה שהזאב שרטט כמה מילים בשלג. המלך נדהם ואמר: "יש כאן משהו מופלא: זאב שיכול לכתוב. אולי הוא באמת אדם שקולל והפך לזאב? דברים כאלה כבר קרו בעבר!"
אבל אף אחד לא יכול לקרוא את הכתוב. ואז שלח המלך לקרוא למלומדים, אך אף אחד מהם לא עלה בידו לפענח את הכתוב. אך בין יועציו של המלך היה אחד שידע עברית, והוא אמר:
"הוד מעלתך, זהו כתבם של היהודים".
והוא התחיל לקרוא: "מלך יקר, זכור נא את הידידות שלנו ואל תשכח את החסד שגמלתי אתך ביער כשבאת להרגני. יכולתי לקרוע אותך לגזרים לאחר שהשתלטתי עליך שלוש פעמים, ואתה בהחלט היית ראוי לכך שאהרגך, אבל בכל זאת, חסתי על חייך ובסופו של דבר הפכת למלך. דע לך שיש לי אשה בעיר פלונית (והוא נקב בשם העיר) והיא כישפה אותי. אם לא אקבל משהו שנמצא ברשותה ייגזר דיני להישאר זאב עד אחרית ימי. אבל אם אוכל לקבל בחזרה את הטבעת שברשותה, אוכל לחזור ולהפוך לאדם. לכן אני מתחנן לפניך, שתלך לאותה עיר, ותיקח את הטבעת מאשתי ותמסור לי אותה למען ידידותנו. אחרת, אני אהרוג אותך." הוא שרטט גם ציור בשלג המציג את מראה הטבעת. כל זאת רשם בצורה ברורה על השלג..
כששמע זאת המלך, אמר: "ברצוני לעזור לו, גם אם יהיה עלי לסכן את חיי."
ללא עיכובים נוספים, הוא יצא לדרך עם שלושה משרתים, ורכב ורכב עד שהגיע לעיר שבה לדברי הזאב התגוררה אשתו. הוא הודיע שהוא סוחר וכי הוא רוצה לקנות טבעות יפות ותכשיטים ישנים. שום דבר לא היה יקר מדי בשבילו. הוא היה מוכן לשלם את המחיר המלא. הוא גם זימן את יהודי העיר ושאל אותם אם יש ברשותם זהב ישן או טבעות או אולי אפילו פנינים.
היהודים אמרו לו: "אנחנו אנשים עניים, אבל יש כאן אישה בעיר שבבעלותה הרבה תכשיטים יפים והרבה טבעות זהב."
הוא ביקש מהם לקחת אותו לאישה. הם עשו זאת. אבל הם לא הבינו שזה היה המלך בעצמו ובכבודו. הם חשבו אותו לסוחר רגיל שסוחר בזהב ובכל מיני סוגים של אבנים יקרות.
המלך בא לביתה של האשה ואמר לה: "שמעי, אישה טובה שלי! שמעתי שיש לך חפצים ישנים נדירים וטבעות זהב ישנות, אבל עם עבודה נהדרת, מיושנת. אם אראה משהו שימצא חן בעיני, אשלם לך מחיר טוב."
הוא הציגה בפניה טבעות מקסימות רבות שהוציא מתוך אמתחתו ואמר לה שהוא קנה אותם במסעותיו.
האישה אמרה: "אני אשמח להראות לאדוני את הזהב הישן שלי."
היא נכנסה לחדר שלה והוציאה מספר לא מבוטל של חפצים יקרים ערך. המלך מעולם לא ראה דברים כל כך יפים בכל חייו. הוא נדהם למצוא יהודייה עם דברים יפים כאלה. אבל לפתע הבחין במחרוזת של טבעות, וביניהם הייתה טבעת הזהב שהזאב תאר. המלך חשב לעצמו:
"איך אני יכול לקבל את הטבעת?"
הוא אחז את צרור הטבעות בידו ואמר לעצמו: "אם רק זו היא הטבעת שהזאב מבקש". ולאישה אמר: "כמה היית לוקחת תמורת הטבעות האלה?"
אבל הוא לא הצביע על טבעת הקסם.
האישה אמרה: "כך וכך. כמה מאות דוקאטים".
המלך הטוב שילם לה עבור צרור הטבעות את המחיר שנקבה. האישה לא שמה לב שביניהן נמצאת טבעת המשאלות. המלך יצא לדרך, והלך הביתה.
עד מהרה הבינה האישה שהיא מכרה לו בטעות את הטבעת. אבל מה יכלה לעשות? היא אפילו לא ידעה מי היה הסוחר. היא הייתה אומללה ומוכת יגון כאלמנה, ואף אחד לא יכול לנחם אותה.
כאשר המלך הגיע הביתה, הוא ערך סעודה גדולה והזמין את כל שרי הממלכה. בעודו יושב ליד השולחן, עליז ושמח, שלח להביא את הזאב. הזאב כל כך שמח עד שכשכש בזנבו בחנופה, כי ידע שהמלך יצא לדרך כדי להשיג את הטבעת. הזאב נישק וליטף את המלך. כאשר המלך ראה זאת, הוא לקח את הטבעת מאמתחתו והראה אותה לזאב. לו המלך היה יודע על כוחה האמיתי של הטבעת, אולי לא היה נותן לו אותה כל כך בקלות. אבל עכשיו, הוא לקח את הטבעת ושם אותו על כף ידו של הזאב, וראה זה פלא: לפתע ניצב בפניו גבר עירום.
כאשר ראה אותו המלך, מיהר להשליך על כתפיו גלימה יקרה כדי לכסות על מערומיו.
השרים היו מבוהלים. המלך אמר: "אל תפחדו! האיש שעומד לפניכם היה איש-זאב".
עכשיו קפץ האיש בשמחה גדולה ואמר למלך: "מלך יקר, אני מבקש ממך, תן לי אישור לשוב לביתי. כבר לא הייתי שם במשך שלוש או ארבע שנים. עשה עמי חסד והנח לי ללכת".
המלך אמר: "ידידי היקר, אם אתה רוצה ללכת, אתה יכול לעשות זאת. אבל אם אתה מעדיף להישאר איתי, אתה יכול לחיות כאן ולאכול על שולחני עד סוף ימיך. לעולם לא אהיה מסוגל לפרוע את חובי לך על הדברים הטובים שעשית עבורי ".
וכך נפרד הרב מן המלך והלך הביתה. המלך רצה לתת לו מתנות רבות, אבל הרב אמר: "הוד מלכותך, יכולת לראות בעצמך שיש לי מספיק כסף בבית. אינני צריך את הכסף שלך. עשית עמי חסד כה גדול בכך שהבאת לי את הטבעת. בלעדיה, הייתי נשאר זאב כל חיי."
כמובן, אם המלך היה יודע את סוד הטבעת, הוא לא היה ממהר להחזיר לו אותה. אף שלמלך לא היה מחסור בחפצים יפים, מעולם לא היה ברשותו חפץ כה יקר שערכו לא יסולא בפז.
וכך לקח הרב קצת צידה למסע ויצא לדרך. בדרך, הוא שב וכינס חמישים תלמידים וקנה להם בגדים יפים מקטיפה שחורה. הם הגיעו לעיר מגוריו, אבל עוד בטרם דרכה שם כף רגלו, אמר: "אני מתפלל לאלוהים שאשתי – תבוא עליה מארה – תהפוך לאתון. תן לה לעמוד באורווה ולאכול מהאבוס עם יתר חיות הבית".
בינתיים, פשט השמועה בכל העיר שהרב אמור להגיע עם חמישים תלמידים, לבושים כולם בגדי קטיפה. כל הקהילה העניקה לרב ברכה לבבית.
הם רצו לדעת איפה הוא היה כל כך הרבה זמן, אבל הרב אמר: "מוטב שלא תשאלו. לא אוכל להגיד לכם איפה הייתי."
הרב פעל כאילו הוא אינו יודע מה קרה לאשתו, למרות שידע היטב שהיא הפכה לאתון ונמצאת באורווה. כשהגיע הביתה, שאל את עבדיו: "איפה אשתי? אני לא רואה אותה בשום מקום! הייתי רוצה שתקדם את פני חמישים התלמידים שהבאתי עמי."
עבדיו השיבו לוו: "רבנו היקר, אל נא תיבהל, ואנחנו נגיד לך את האמת כולה."
"לא אבהל." אמר הרב, "ספרו לי."
הם השיבו: "רב יקר, ברגע ששמענו שאתה מגיע, רצנו לספר לאשתך את הבשורה הנפלאה. אבל אנחנו לא יכולים למצוא אותה בשום מקום. ואיננו יודעים מה עלה בגורלה."
הרב לא נבהל כלל. "אני חושב שגם אם היא נמצאת הרחק מכאן היא עוד תחזור."
בינתיים, התחיל הרב להתנהג כמו שהוא התנהג תמיד. הוא חילק נדבות לעניים, המשיך לנהל את הישיבה, עשה חסדים ומעשים טובים ומעשים טובים, וכולם שמחו.
זמן קצר לאחר מכן, ערך סעודה גדולה והזמין את כל העיירה. הוא ישב שם במצב רוח מרוממם, ואמר: "חברים, מאז עזר לי אלוהים לחזור הביתה בריא ושלם, נשבעתי לבנות בית כנסת מפואר. את הלבנים תסחב האתון."
האתון הזו הייתה אשתו. אבל האחרים לא ידעו שהוא כישף אותה. הם אמרו: "רבנו היקר, מי ייתן והאל הטוב יעזור לך ויאפשר לך להגשים את משאלתך בשלום ובבריאות".
בינתיים, האתון אכלה מזון רב והשמינה. היא לא הייתה צנועה וסרכה דרכיה ונהגה להיצמד לבעלי חיים ובני אדם ללא תחושה של צניעות, כמו בעל-חיים. אבל כאשר הרב העמיס לבנים על גבה היא נעשתה מאוד כחושה. הרב ראה שהיא לא רוצה לעבוד, על כן בעט בה בצלעות ואמר: "מרשעת שכמותך, גרמת לי לצרות כה רבות. ייקח אותך השטן!"
והרבי העביד אותה בפרך בעבודה שחורה עד שהלכה וכחשה מיום ליום. הבנייה ארכה זמן רב. אף אחד לא שאל את עצמו לאן נעלמה אשתו של הרב.
ברגע שנשלמה מלאכת הקמת בית הכנסת ערך הרב סעודה נוספת והזמין את כל הקרובים והידידים של אשתו. כאשר כולם היו שיכורים מרוב יין, סיפר להם הרב את הסיפור כולו, על כל מה שקרה לו, ועל הצרות האיומות שאשתו גרמה לו, עד שהאל הטוב עזר לו והחזיר אותו לצורתו האנושית. "זו הסיבה שהפכתי אותה לאתון, והיא תמשיך לחיות כאתון עד סוף ימיה!" סיים את דבריו.
כאשר שארי בשרה שמעו על כך הם נבהלו וריחמו עליה. הם הפצירו ברב שיסלח לה, והבטיחו לו שהיא לעולם לא תעשה זאת שוב, אך הרב לא סמך עליה.
לאחר זמן נפטר הרב והשאיר לילדיו עושר עצום. אבל הטבעת נעלמה, ואשתו נשארה אתון עד אחרית ימיה.
על כן אמר המלך שלמה שאסור לאדם להפקיד סוד ביד אשתו. אם הרב לא היה מגלה לאשתו את סוד הטבעת, הוא היה חוסך מעצמו סבל רב ולא היה נאלץ להתרוצץ ביער. אבל בסופו של דבר הוא שילם לה כגמולה את מה שהגיע לה. כפי שנאמר בספר משלי: "כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב" (משלי כ"ו 27).
בחג המולד ישב המלך ארתור בחברת מרעיו סביב לשולחן העגול שבקַמֵלוֹט. החבורה הייתה עליזה. המלך יחד עם אביריו ונשות החצר בילו באכילה, שתייה ושעשועים. מיד לאחר המיסה של השנה החדשה התיישבו הכל לסעודה חגיגית. לצדו של ארתור ישבה המלכה גניבר ויופייה העיב על יופיין של כל יתר נשות החצר.
למלך ארתור היה מנהג שלא לפתוח בסעודה בטרם ישמיע מי מן הנוכחים עלילת גבורה או סיפור פלאים המצית את הדמיון, או יופיע מישהו המחפש יריב נאות לדו קרב, אך הפעם לא ארע דבר מכל אלה.
המנות הוגשו לשולחן והמלך ומרעיו עמדו לפתוח בסעודה כאשר לפתע פרץ לאולם אביר רוכב על סוס. היה זה גבר נאה, כביר במידותיו. שערו הארוך ירד עד לכתפיו וזקנו כיסה את חזהו, אך הדבר המשונה ביותר באביר הוא שהיה ירוק כולו מכף רגל ועד ראש. לא רק מלבושיו היו ירוקים, אלא גם שערותיו, זקנו וגוון עורו, וכך גם הסוס שעליו רכב. הוא לא עטה שריון ולא החזיק מגן. בידו האחת אחז ענף ירוק ערום מעלים ובידו השנייה היה קרדום כביר מידות עשוי מפלדה ירקרקת. היה זה כלי נשק רצחני מטיל אימה שלהבו חד כתער והוא הניף אותו מעל ראשו בעודו חוצה את האולם בטפיפה קלה ועיניו מחפשות את המלך ארתור.
הנוכחים הוכו בתימהון למראהו ודממה השתררה באולם. ארתור קם על רגליו ופנה אל האביר: "ברוך בואך סיר! התכבד ושב וארח לנו לחברה. אכול ושתה וספר לנו מה הביאך הלום?"
"אין בכוונתי לשבת כאן בחברתכם", השיב הזר, שמעתי שמצויים כאן אנשי חייל רבים שנודעו בגבורתם. הענף הירוק שבידי מעיד עלי שפני לשלום ואין בדעתי לצאת לקרב. באתי לכאן ללא שריון, מגן וחרב. ברצוני להציע לכם משחק, ואם אכן אתה אמיץ כפי שמסופר עליך, בודאי תיעתר להזמנתי. כוונתי היא להשתעשע מעט בשעשוע של חג המולד, וזה הדבר שאני מציע לכם: כלום יש בכם אחד היכול להשיב מכה על מכה? אם יש כזה מביניכם אתן לו את קרדומי המוזהב במתנה, והוא יניף אותו כרצונו וינחית אותו על צווארי החשוף, וכל מה שאני מבקש בתמורה הוא שתישמר לי הזכות להניף בבוא העת קרדום על צווארו של אותו גיבור בדיוק בעוד שנה ויום.
דבריו הכו בתדהמה את השומעים. הפרש הירוק חיכה בשקט ואז כחכח בגרונו הזדקף על סוסו ואמר: "הה! זהו ביתו של ארתור שהיה לאגדה חיה? היכן היא גאוותך ועוצמתך? היכן היא תפארתך? כלום התעלפת מפחד כאשר לא הצעתי שום קרב?"
והא פרץ בצחוק מתגלגל עד שהמלך ארתור הסמיק מבושה ודמו חמר בו.
או אז קם המלך ממקומו ניצב בפני האביר הירוק ואמר: "חי שמים, כלום יצאת מדעתך? איש אינו חושש כאן מדברי הרהב שלך! אם ברצונך לנהוג מנהג משוגעים אֵעַנה לקריאתך. מסור לי את הקרדום. אתן לך את המתת שברצונך לקבל." והוא זינק ואחז בקרדומו של האביר.
האביר ירד מסוסו וצעד בגאווה קדימה בעוד ארתור מנופף בגרזן ושוקל בדעתו כיצד להנחיתו. האביר שקומתו הייתה גבוהה בראש מקומתם של כל הנוכחים הסיר בשלווה את מעילו, סרק בידו את זקנו והביט בארתור המנופף בקרדום כאילו היה זה מישהו המושיט לו כוס יין.
באותו רגע קם גווין ממקום מושבו ליד המלכה ואמר למלך: "הנח לי את האתגר הזה. גם אם שש אתה להיענות לו, אין זה מכבודך להכניס עצמך לעניין כה נלעג. הנח לי לעשות זאת."
אבירים נוספים הצטרפו לדעתו, והמלך קיבל את דעתם. הוא מסר את הקרדום לידי גווין ונתן לו את ברכתו, אך הזהיר אותו: "הכה בו כראוי ולמד אותו לקח ומובטחני שבבוא העת תוכל גם אתה לשאת את מכתו."
האביר הירוק פנה אל גווין ואמר לו: "לפני שנמשיך, עלינו להבהיר הבהר היטב את ההסכם בינינו. אמור לי את שמך כדי שאדע במי אני שם את מבטחי."
"באמונה, שמי גווין. נכון אני לתת לך את המכה ולשאת בתוצאות – לקבל ממך את מכתך שלך בעוד תריסר ירחים בכל נשק שתבחר."
"טוב ויפה", אמר האביר הירוק, "אני שמח שאתה נכון לתת לי את השעשוע שבו חפצתי. יש עוד דבר אחד נוסף שברצוני לומר לך בטרם נתחיל: הבטח לי קבל עם ועדה שתחפש אותי חפש היטב ותאפשר לי להשיב לך על מה שתעולל לי היום."
"אני נותן לך את מילת הכבוד שלי שכך אעשה, אך היכן אמצא אותך? חי שמים, אינני מכיר אותך ואינני יודע היכן אתה מתגורר."
"די לי במלת הכבוד שלך שנאמרה ביום חגיגי זה בראש השנה. בבוא היום תדע את כל הנחוץ. ועכשיו די בדיבורים. הנף את קרדומך והראה לי כיצד אתה חובט בו."
גווין הניף את הקרדום. האביר הירוק הטה ראשו הרים את שער ראשו הארוך וחשף את צווארו למכה. גווין הלם בכל כוחו. להב הקרדום שבר את עצמות הצוואר, כרת את הראש ונתקע בקרקע שמתחת. ראשו הנאה של האביר הירוק התגלגל על הקרקע. אחדים מן האבירים בעטו בו ברגליהם. מהגדם הירוק של הגוף כרות הראש פרץ הדם, אך הגוף לא נע ולא זע. גופו חסר הראש של האביר הירוק פסע קדימה בצעד איתן, שלח ידיו והרים את הראש הכרות מן הקרקע ואז ניגש אל הסוס, אחז במושכות, טיפס ועלה לאוכף בעוד הראש זב הדם אחוז בידו, והתיישב שם יציב על סוסו כאילו לא ארע דבר. הגוף הפנה את הראש הכרות אל עבר המסובים. עפעפי עיניו נפקחו והוא פנה ואמר לגווין: "גווין, זכור את אשר הבטחת. חפש אותי עד אשר תמצאני כפי שנשבעת. בוא אל הקפלה הירוקה במועד הנכון ושם אשיב לך כגמולך!"
גווין גיחך והמלך והאבירים פרצו בצחוק לעג, אך לבו של ארתור היה כבד עליו. הוא פנה ברוב נימוס אל גניבר המלכה היושבת לצדו: "אל נא תחששי גבירתי. זהו רק שעשוע של חג המולד. הבה ונפתח בסעודה."
חלק שני
השנה חלפה לאיטה. חג המולד הסתיים. חורף השתרר על הארץ ועמו קור וכפור, אך עם חלוף הימים תש כוחו של החורף. מטרות חמימים ירדו ממרום והפריחו את הארץ. הפרחים הנצו ופרחו, השדות הוריקו והציפורים נתנו קולן ובנו ברינה את קיניהן. האביב חלף והקיץ הרך בא בעקבותיו. הפירות הבשילו לאטם ועת קצרה אחר כך החלו רוחות סתיו ראשונות לנשוב על השדות שנקצרו. טל הבוקר נמס לאטו בשמש. הרוחות התחזקו והשירו ביעף את עלי העצים. היער עמד בשלכת והחורף עמד בפתח. שנה נוספת עמדה להצטרף לחברותיה וגווין החל להרהר במסעו אל האביר הירוק. הוא נפרד מן המלך ארתור ואביריו וממנעמי החצר ויצא לדרך לחפש את הקפלה הירוקה ואת הגורל המצפה לו – יהי אשר יהי.
לגופו עטה שריון ובידו אחז במגנו העוטר בכוכב מחומש שחמשת קצותיו סמלו את חמשת חושיו המושלמים, את זרועו האיתנה וחמש אצבעותיה, את חמשת פצעיו של ישוע על הצלב ואת חמשת ערכי האבירות – נדיבות, רעות, צניעות, אדיבות ורחמים. גם דיוקנה של מרים היה משורטט על המגן והכוכב המחומש שאין לו לא התחלה ולא סוף היה כנגד חמש שמחותיה של הבתולה – הבשורה על לידת ישוע, לידתו של המושיע, תחייתו מן המתים, עלייתו השמיימה ועלייתה שלה עצמה אל השמיים. מכל אלה שאב גווין את כוחו ואת אומץ לבו. בידו השנייה אחז את הרומח וכך יצא בדהרה לדרכו כשגיצי אש ניתזים מתחת לפרסות סוסו. כל מי שראהו בדרכו נד בראשו והרהר בעצב בגורל המר המצפה לו בסופה.
דרכו לקחה אותו הרחק הרחק. ימים שלמים דהר בלי לראות נפש חיה ואת לילותיו בילה על האדמה הקרה. לאלוהים לבדו השיח את ענותו. בהגיעו למקומות ישוב שאל וחקר על אודות האביר הירוק והקפלה שלו, אך איש לא שמע ולא ידע על כך דבר. פלאים רבים נקרו על דרכו. מקוצר זמן לא אוכל לתאר את ההרפתקאות הרבות שעברו עליו, את הקרבות שניהל עם נחשים וזאבים, עם אנשי פרא שוכני מערות וצוקים אשר ארחו לחברה לפרים ודובים ועם ענקים מטילי אימה. החורף היה עז. מטרות קפואים ירדו ממרום ולא היה לו מחסה מהם. בנחישות ובעוז רוח פילס גווין את דרכו ובערב חג המולד מצא עצמו בלב יער עבות וקודר. בלב כבד עשה דרכו בין אלונים כבירים מכוסי חזזיות. כלום נגזר עליו לבלות את החג כאן בלב השממה? הוא נשא תפילתו לאל ולמרים הבתולה כי יוליכהו למקום ישוב.
אך זה סיים את תפילתו והנה נגלתה לעיניו גבעה ועליה טירה נישאת מוקפת גנים וכרי דשא נאים למראה. הוא הודה לאל על שהנחהו למקום זה ושם פעמיו אל הטירה המוקפת תעלה כפולה ושם עצר והתבונן במגדלי האבן הנאים ובחרכי הירי הממוקמים בחומותיה. הוא נשא קולו בצעקה ועד מהרה הופיע השוער.
"כלום אוכל למצוא כאן מחסה ללילה אחד?" שאל גווין.
"אין ספק," השיב השוער, "מיד אשאל, אך לבי סמוך ובטוח שאדון הטירה ישמח לארח אותך לחג.". עד מהרה הורד הגשר. משרתים רבים מיהרו לקראתו וכרעו על ברכיהם לאות כבוד, והוא הוזמן לבוא פנימה אל הטירה. המשרתים סייעו לו לרדת מסוסו ולהסיר את קסדתו ושריונו. אחרים הוליכו את הסוס לאורווה. סיעה של אצילים הגיעה והזמינה אותו אל תוך האולם. בראשם עמד אדון הטירה, גבר נאה, בנוי לתלפיות בעל תווי פנים עזים וחזות כשל מלך. הוא הנחה אותו לתוך חדר מואר באור יקרות שקירותיו ורצפתו מכוסים מרבדים. משרתיו מיהרו להביא לגווין בגדי מחלצות וכאשר לבש אותם השתאו הכל ליופיו. האורח הובל אל מושב הכבוד וארוחת מלכים הושמה לפניו. לאחר שסעד את לבו שוחח אתו בעל הבית ארוכות. הוא עלץ לשמוע שגווין משתייך לאבירי השולחן העגול שעליהם ועל ארתור שמע רבות. "אכן זה אורח מכובד" אמר בעל הבית, "לבטח נשמע ממנו רבות על נימוסי החצר בארמונו של המלך ארתור ונלמד ממנו את סודות החיזור והאהבה הנהוגים שם."
אותו ערב חגג גווין את החג בלווית מארחו. גברת הבית ביקשה גם היא לראות את האורח שהגיע לטירה. עד מהרה היא נכנסה לאולם יחד עם נערותיה. למראה נעצרה נשמתו של גווין. הייתה זו אשה מושלמת ביופייה ובגזרתה, במראה פניה ובגוון עורה, יפה אף יותר מגניבֶר הגבירה. לצידה ניצבה אשה מבוגרת יותר, בלה ובעלת עור צהבהב. כיעורה של זו האחרונה עמד בניגוד מוחלט ליופייה של גברת הבית. לחייה הקמוטות והמחוספסות רק הבליטו את סומק לחייה הרעננות של בת לווייתה. המטפחת הרקומה העטויה פנינים סביב לצווארה של הצעירה חשף לעין כל את לובן צווארה ואת חזה הצח, בעוד שצווארה של בת לווייתה הזקנה היה עטוי בצווארון צחור כשלג שהסתיר את קפלי סנטרה השחור.
גווין בראותו את השתיים, מיהר לקראתן, החווה קידה לזקנה ודרש בשלומה ואז נטל את הצעירה בזרועותיו, נשק לה על לחייה בצורה נאה וברך אותה באבירות. השתים קידמו אותו בחביבות, הוליכו אותו אל האח המבוערת וציוו על המשרתים להביא לו יין. אדון הטירה הצטרף אליהם והם בילו את הערב בשתייה ובשיחה משעשעת.
בבוקר יום המחרת, יום שבו כידוע לכל נולד משיחנו אשר עתיד היה למות למעננו, התענגו יושבי הטירה על מטעמים ומאכלים משובחים. אדון הטירה ישב בראש השולחן עם הגברת הקשישה וסמוך להם ישבו גווין וגברת הבית החמודה. חברתה של זו האחרונה מאוד נעמה לגווין והוא חש עצמו בנוח והרבה להחליף עמה דברי צחוק ומהתלות.
שלושה ימים בילו הכל בנעימים ומשהסתיים החג נפרדו האורחים מבעל הטירה ויצאו איש איש לדרכו. גווין הודה בחמימות לבעל הטירה על האירוח והתכוון לצאת אף הוא לדרך. מארחו הפציר בו להמשיך ולשהות בטירה אך גווין לא שעה להפצרותיו. הוא סיפר למארחו על המשימה שנטל על עצמו ושאל אותו אם יודע הוא על מקומה של הקפלה הירוקה ואם שמע על האביר הירוק שכן התחייב להגיע לשם עד תחילת השנה החדשה.
אדון הטירה פרץ בצחוק: "אם זו הבעיה, הסר חשש מלבך. הקפלה הירוקה סמוכה מאוד לכאן, מהלך חצי יום בלבד. משרתי יראה לך בבוא העת את המקום ובינתיים שהה כאן עמי והמשך לארח לי לחברה עד אשר יגיע המועד."
גווין שמח לשמוע את הבשורה ונעתר לבקשתו לשהות שם עוד ימים אחדים. אדון הטירה שמח מאוד וכך נשאר שם גווין, ומארחו עשה כל שביכולתו להנעים את שהותו. שלושה ימים לפני המועד פנה אליו המארח ושאל אותו: "האם תיאות למלא את הבקשה שברצוני לבקש ממך?"
"ברצון רב," השיב גווין, "כאורח בטירתך אציית לכל אשר תבקש."
"עשית דרך ארוכה. בשרך כחוש, אתה עייף ואינך ניזון כיאות. אני מחלה את פניך לבלות את היום במנוחה בטירתי. אשתי תארח לך לחברה ותנעים את זמנך, בעוד שאני עצמי אצא עם אנשי לצייד לציד."
גווין נענה לו ואז הוסיף אדון הטירה: "ועוד בקשה אחת לי אליך. הבה נערוך בינינו הסכם: כל צייד שאצוד ביערות אתן אותו לך מתנה בעוד שאתה תיתן לי בתמורה כל דבר שתזכה בו בעת שתנוח בטירה."
"מוסכם!" אמר גווין ושניכם צחקו. אחר כך המשיכו לשתות ולהשתעשע עד אשר הגיע העת לעלות על משכבם.
חלק שלישי
עם שחר יצאו אדון הטירה ומרעיו האצילים לציד. הם רכבו על סוסיהם ותקעו בקרנות כשעדת כלבי הציד בראשם. לשמע תקיעות הקרן נמלטו הצבאים על נפשם, ירדו אל העמק והעפילו במדרון שמנגד, אך עד מהרה הונסו משם על ידי משרתיו של האדון. הציידים רדפו אחריהם ושילחו בהם את כלבי הצייד, וכך בילו האדונים את יומם בצהלת הצייד וחזרו לעת ערב עם הצבאים שצדו.
ובעוד אדון הטירה עסוק במלאכת הצייד, שכב גווין על מיטתו עד שהפציע השחר ואור השמש הציף את חדרו. בעודו מנמנם על משכבו נשמע רחש קל בדלת ואחר קול נקישה חזק יותר. גווין תהה מי משחר לפתחו. הוא הסיט את פאת הוילון הסוכך את משכבו ונוכח לדעת כי גברת הבית החמודה היא זו. היא נכנסה לחדר, סגרה את הדלת, נעלה אותה אחריה וניגשה למיטתו. גווין מיהר להתכנס אל מתחת לשמיכה ועשה עצמו ישן. הגברת הסיטה את הוילון התגנבה לתוך מיטתו והשתרעה ברכות לצידו. היא לא אמרה דבר ורק חיכתה בשקט שייעור. גווין תהה מה כוונותיה. אחרי זמן מה החליט שמוטב לו כי יגיח מתחת לשמיכה וישאל אותה לחפצה. הוא התמתח, פקח את עיניו כאדם הנעור משנתו ופנה לעברה, עושה עצמו מופתע למראה. היא הייתה כה מתוקה עם סנטרה המחוטב, לובן עורה וסומק לחייה והיא הביטה בו בחיבה ופשקה שפתיה הנאות בחיוך שובב.
"בוקר טוב לך, סיר גווין" אמרה לו במתק שפתים. "אתה ישן לך בחוסר זהירות בעוד הדלת פתוחה לכל דכפין. הנה עכשיו נלכדת. אני אכפות אותך כאן במטתך. אין בכך ספק, אלא אם כן נכרות בינינו שביתת נשק!" והיא צחקה בקול.
"צפרא טבא, גברתי הנאוה" השיב לה גווין בעליזות, "אשמח לשרתך וחברתך היא לי לעונג, אך אנא ממך, גברתי החביבה, שחררי את אסירך והניחי לו לקום ולהתלבש כיאות, אזי אוכל לשוחח אתך ביתר נוחות."
"לא כן, אביר נאה," השיבה לו המתוקה, "לא אניח לך לקום ממטתך. אנהג עמך בדרך טובה יותר: אכבול אותך כהלכה, כיוון שידי כאן על העליונה. הן אתה הוא סיר גווין הזוכה להערצה בכל מקום אליו יבוא. כבודך ונימוסיך הטובים יצאו להם מוניטין בקרב גברים ונשים כאחד. הנה כי כן אנו שנינו כאן לבדנו. אישי הלורד ומרעיו נמצאים הרחק מכאן ביער וכל היתר ספונים על משכבם וכך גם נערותי שלי. הדלת סגורה ונעולה על בריח, וכיון שאתה עומד כאן לרשותי, אעשה שימוש טוב בהזדמנות שנפלה לידי כל עוד היא נמשכת. אתה מוזמן לקרב אלי ולעשות בי כחפצך. בכורח הנסיבות אני נתונה לחסדיך וחייבת לשרתך.
"אכן זכות מיוחדת במינה נפלה בחלקי, אף שאיני ראוי לה כלל. אשמח – אם הדבר הוא לרוחך – לעשות כמיטב יכולתי בשיחה או בכל שירות אחר למענך – לעונג לי לשרתך."
"באמונה, סיר גווין, אינני בזה להנאות מעין אלה. נשים רבות בודאי מתענגות על דברי שבח והערצה, אך עם זאת היו לבטח מעדיפות לאחוז בך כשם שאני עושה כעת, על פני אוצרות זהב. מודה אני לאל הטוב המושל בשמי מרום שהעניק לי בחסדו בפועל את מה שאחרות רק יכולות להשתוקק לו."
גווין המשיך באדיבות אך בתקיפות לדחות את כל חיזוריה ובסופו של דבר כאשר שאלה אותו אם רוצה הוא שתלך, נענה לה גווין בחיוב. אך בטרם תלך אמרה לו: "תודה על דבריך הנאים, אך נראה לי שאין אתה כלל גווין כפי שאתה טוען!"
"למה כוונתך?" נחרד גווין בחששו פן פגע בכבודה, או עבר על חוקי הנימוס.
"אביר כמו גווין לא היה משיח עת רבה כל כך עם אשה נאה מבלי להעניק לה נשיקת פרידה על שפתיה."
"אם זה חפצך, גברתי, אענה לבקשתך כדי שלא תאשימיני חלילה בחוסר נימוס."
למשמע הדברים האלה, כפפה הגבירה עצמה מעליו ונשקה לו על שפתיו ואז יצאה מן החדר והניחה לו לנפשו.
גווין התלבש, הלך למיסה ובילה את שארית היום בשעשועים ובסעודות. עם ערב שב אדון הטירה מן הציד עם מיטב צידו. הוא הציג בפני גווין את שפע הצבאים שצד ונתן לו אותם מתנה על פי ההסכם שכרתו ביניהם.
"ומה העלית אתה בחכתך?" שאל אותו אדון הטירה.
"בין כותלי טירתך, זכיתי אף אני במתת מה ובשמחה אעניק לך אותו" הוא כרך את זרועותיו סביב אדון הטירה והעניק לו בנימוס נשיקה. "לו הייתי זוכה ביותר מכך, הייתי מעניק לך את זכייתי ברצון, אך זה כל מה שיש בידי."
"אכן זה מתת נאה" אמר הלורד, "חן חן לך. הייתי שמח לשמוע היכן זכית במתת זה ומה פעלת כדי לקבלו?"
"דבר זה לא נכלל בהסכם שבינינו" השיב גווין, "אל תשאל אותי יותר על כך. קיבלת את מה ששייך לך. בכך יכול אתה להיות בטוח."
הם המשיכו להשתעות יחדיו ולעלוץ ביין ולפני שפרשו לחדריהם לישון הסכימו ביניהם כי גם ביום המחרת יחליפו ביניהם את כל מה שיזכו בו במשך היום.
למחרת היום יצא הלורד שוב לצייד. הפעם נקרה חזיר בר על דרכם ועת רבה נלחמו בו. חזיר הבר עמד על נפשו ועשה שמות בכלבים שהעזו להתקרב אליו, אך בסופו של דבר עלה בידי הלורד לפגוע בו ולהורגו.
גווין שנותר בטירה נם על משכבו ועד מהרה באה הגבירה, השתרעה לצידו ושוב פנתה אליו בדברי שעשועים וניסתה לפתותו. לבסוף אמרה לו: "דומני שאין אתה גווין. גווין לא היה שוכח בין לילה את נימוסיו הטובים ואת כל אשר לימדוהו!"
"מה הדבר?" שאל גווין, "אני בוש ונכלם אם עברתי על חוקי הנימוס."
"הן לימדתי אותך כי עליך לנשק לי בעת פרידה. כל אביר בעל נימוסין היה נוהג כך."
"גבירתי היקרה, חדלי נא. לא הייתי מעז לעשות זאת, לכפות עליך נשיקה, אך אם זהו רצונך צווי עלי ואעשה זאת."
הגבירה רכנה מעליו ונשקה על פיו. הם המשיכו לשוחח ואז אמרה לו: "זו הפעם השנייה שאתה שוהה בחברתי ומשוחח אתי וכידוע אביר בן חיל מקדיש חייו לאהובת לבו ועושה הכל למענה, ואלו אתה לא הוצאת מפיך אפילו דיבור אחד של אהבה. אתה שמבין בכך הרבה יותר ממני."
וכך המשיכו לדבר מבלי שגווין יעבור על חוקי המוסר ויתפתה לרמזיה. לבסוף גחנה עליו הגבירה שנית העניקה לו נשיקה ונפרדה ממנו לשלום.
כמו ביום הקודם בילה גווין את שארית היום בשעשועים בחברת אנשי הטירה ובדברי מאכל. בערב שב אדון הטירה והעניק לו את ראש החזיר שצד ובתמורה נשק לו גווין בנימוס פעמיים. אחר כך הרבו להשתעות בדברי צחוק ובשתיית יין ולבסוף נפרדו זה מזה ועלו על משכבם.
למחרת היום שוב יצא אדון הטירה לצייד בחברת רעיו האצילים. כל היום כולו עסק בציד וכל מה שעלה בידו לצוד באותו יום היה שועל.
באותה שעה עצמה חזרה ובאה הגבירה לחדר משכבו של גווין עטויה גלימה רקומה יקרת ערך שכיסתה אותה עד רגליה אך חשפה לעין את צווארה המחוטב. על ראשה לא הייתה כל עטרה, רק רשת מלמלה דקיקה שזורה באבנים יקרות שברקו מבעד לתלתליה. היא נכנסה לחדר, נעלה את הדלת מאחריה, פתחה את החלון ופנתה אליו בעליזות: "אדוני האביר, עד מתי תאריך לישון. ראה איזה בוקר נאה הוא זה."
סיר גווין היה שקוע עמוק בשנתו ובחלומו הציקו לו המחשבות על מה שצופן לו גורלו ביום המחרת, עת יהיה עליו להתייצב בפני האביר בקפלה הירוקה, אך בעת שפנתה אליו הגבירה בדברים, חזר לעצמו, התנער מחלומו והשיב לה בזריזות. הגבירה נכנסה למיטתו צוחקת ונשקה לו בנימוס, וגווין קידם את פניה בחביבות כיאות. היא הייתה לבושה במלבוש הדור וצבעוני. תווי פניה היו מושלמים וההתבוננות בה הסעירה את דמו. הם שוחחו בעליצות והחליפו ביניהם מלות חיבה וחשו אושר רב ועם זאת תהום הייתה פעורה ביניהם והיא לא זכתה ממנו לשום דבר נוסף כיוון שהאביר שמר על לשונו ושקל כל מלה שיצאה מפיו. הוא לא נענה לחיזוריה אך גם לא דחה אותם על הסף. הוא דאג לנהוג בה בנימוס מופלג פן יראה בעיניה חסר חינוך ועם זאת הקפיד לדחות את רמזיה כדי לא לבגוד באמונו של מארחו. "ישמרני האל" סח לעצמו, "שלא אמעד". וכך בנימוס רב התעלם מכל הרמזים שבקעו מדל שפתיה.
או אז פנתה הגבירה אל האביר: "בוש והכלם על שאינך נוטל לזרועותיך אשה שכה משתוקקת לך, אלא אם כן לבך נתון לאחרת ואתה כה נאמן לה עד שאתה מתעלם ממני. אני משביעה אותך שתאמר לי את האמת ולא תסתיר ממני דבר."
"חי יוחנן הקדוש" השיב לה האביר בחיוך, "אין לי כל אהובה ואינני מתכוון להתמסר לאהבתה של שום אשה בזמן הקרוב."
"אבוי," השיבה הגבירה, "לתשובה כזו לא פיללתי. אכן, השבת לי תשובה כנה. נשק אותי עתה ברוב נימוס ואלך לי לדרכי. יכולה אני רק להתאבל על שהשבת ריקם פניה של אשה שאהבתה כה רבה."
ובעודה נאנחת, גחנה ונשקה לו ואז קמה ופנתה אליו בזו הלשון: "ועכשיו יקירי, עשה עמי חסד ותן לי דבר מה למזכרת ולו גם תהיה זו אחת מן הכפפות שלידך, כדי שיהיה בידי דבר מה שיזכיר לי אותך, האביר וימעיט את אבלי."
"הלוואי והיה עמי כאן החפץ היקר ביותר שיש לי עלי אדמות. הייתי מעניק לך אותו בחפץ לב כמזכרת אהבה שכן את ראויה למתת גדול מכל מה שאוכל להעניק לך, אך אין זה לכבודך שתקבלי מיד גווין מתת כה פחות ערך כמו כפפה. אני נמצא כאן בשליחות מוזרה ואיש מאנשי איננו אתי, גם אין בכלי כל חפצי ערך, דבר המצער אותי עד מאוד, גבירתי."
"לא כן, אביר מכובד", השיבה לו אותה גבירה בחמימות, "אם אומנם אין בידך דבר לתת לי, קבל אפוא משהו משלי." ובאומרה זאת הסירה מאצבעה טבעת מזהב אדום שאבן חן נוצצת רקועה בה ושוויה רב מאוד. אך האביר סרב לקבלה. "לא אקח ממך הפעם כל מתת, גבירתי. אין בידי דבר לתת לך ולא אוכל לקחת ממך דבר."
היא שבה והפצירה בו לקחת מידה את הטבעת, אך הוא לא שעה להפצרותיה ונשבע כי לא ייקח את הטבעת מידה.
הגבירה הרעימה פניה. "אם אתה מסרב לקבל מידי את הטבעת על שום ערכה, אזי בוודאי לא תסרב למתת פחות ערך. אתן לך את חגורתי שערכה אינו כה רב." ובאומרה זאת התירה שרוך מתחת לגלימתה והוציאה אבנט רקום ממשי ירוק שזור בנימי זהב, מעשה עבודת יד והציעה אותו לאביר. היא הפצירה ממנו ליטול מידה את המתת למרות ערכו הדל, אך הוא סרב ואמר כי לא יגע לא בזהב ולא במלבוש ממנה עד אשר יעזור לו האל בחסדו לעמוד במשימה המצפה לו למחרת היום. "אל נא תכעסי עלי ואל תפצירי בי עוד כי לא אוכל להיענות לך. אני אסיר תודה לך על חסדך עמי ותמיד אשאר עבדך הנאמן."
"המתן קמעא," אמרה הגבירה, "אתה מסרב לקבל ממני חגורת משי פשוטה זו ואכן כך היא נראית לעין, אך מי שידוע לו הסוד הצפון בחגורה זו, יעריך אותה מן הסתם הרבה יותר. דע לך כי כל אביר שיחגור מותניו עם חגורה זו, איש עלי אדמות לא יוכל לגבור עליו כל עוד היא חגורה עליו ושום קסם שבעולם לא יוכל להורגו."
או אז חכך גווין בדעתו וחשב כי מציאה זו שנזדמנה לו בהיסח הדעת עשויה להצילו מן הצפוי לו בעת שיבוא לקפלה הירוקה לקבל את המכה מיד האביר הירוק. אם ישא על גופו את החגורה ינצל מתגרת ידו וזה אינו דבר של מה בכך. הנה כי כן נענה בסופו של דבר לגבירה ונטל מידה את החגורה. היא הפצירה בו שיחגור אותה מוצנעת מתחת לבגדיו, ולמען בטחונה לא יראה אותה לאיש ובמיוחד לא לבעלה, וגווין הבטיח לה שסוד זה ישמר בין שניהם ואיש לא ידע עליו. הוא הודה לה מעומק לבו והיא נשקה לו בפעם השלישית.
אחר כך נפרדה ממנו ולאחר לכתה קם גווין ממשכבו, עטה את מלבושיו ואת החגורה קשר על תחתם סביב מותניו. אן אז עשה דרכו אל בית התפילה, חיפש ומצא לו כהן וחילה פניו בסתר כי יואיל וילמדו כיצד תנצל נשמתו בבוא יומו, מעונשה של גיהינום. הוא התוודה על כל חטאיו, הגדולים והקטנים כאחד, התחרט עליהם מעומק לבו וביקש מן הכהן מחילה וכפרה. והכהן סלח לו על כל חטאיו וניקה אותו מהם, כאילו יום הדין עמד בפתח. אחר כך חזר גווין לטירה ושימח נפשו עם גבירות החצר בשיר ושעשועים כשם שמעולם לא שמח ועשה כן עד רדת הלילה וכל אנשי הטירה שמחו בשמחתו ואמרו שמיום בואו לטירה לא נראה עליז ושמח כל כך כמו באותו יום.
באותו זמן עצמו היה אדון הטירה עסוק בציד השועל. עת רבה התרוצץ במרחבי היער עם אנשיו וכלבי הציד שלו עד אשר הביא את השועל אל בין המיצרים וצד אותו. בשמחה רבה חזרו האצילים מן הציד וצעקות החדווה שלהם עם לכידתו של השועל הרקיעו עד לב השמים. האדון שב לטירה ומצא את גווין במצב רוח טוב בחברת הגבירות. הוא היה לבוש בגלימה כחולה שהגיעה עד הקרקע ומעליה מעיל עטור פרווה שהלם אותו מאוד. ברדס תואם למעיל אף הוא עם עיטורי פרווה כיסה את ראשו וכתפיו. הוא קידם את פני מארחו במרכז האולם, ברך אותו לשלום ואמר: "היום אהיה הראשון למלא את חלקי בהסכם שערכנו בינינו כטוב ליבנו ביין." והוא חיבק את אדון הטירה ונשק לו שלוש פעמים בחגיגיות וברצינות ככל אשר יכול.
"באמונה," אמר האדון, "התמזל מזלך היום בעניין זה של החוזה בינינו. חילופים נאים יהיו אלה."
"אכן" אמר גווין, את אשר קיבלתי אני ממהר לתת לך."
"טוב ויפה", אמר האדון, "כל מה שיש לי להציע לך בתמורה על שלוש נשיקות שכאלה אשר הואלת לתת לי, אינו אלא עור שועל מסכן."
"די בכך" השיב גווין, "חי הצלב, תודתי נתונה לך על מתנתך."
ואז סיפר אדון הטירה על פרשת ציד השועל והם בילו זמנם בעליצות ושמחה, האזינו ללהקת זמרים ונגנים והיטיבו לבם במעדנים עד אשר הגיעה השעה להיפרד ולעלות על משכבם. גווין נפרד בחמימות מאדון הטירה והודה לו על הכנסת האורחים שנהג בו: "מי ייתן ומלך מלכי המלכים יעניק לך את הכבוד הראוי לך כשם שאני עצמי מעניק לך כבוד כאחד ממשרתיך. כידוע לך עלי לצאת לדרך עם שחר בחברת מורה הדרך שהבטחת לי, אל הקפלה הירוקה, שם אתמודד עם הגורל הצפוי לי בראש השנה החדשה."
"באמונה," השיב לו מארחו, "ברצון אקיים את כל אשר הבטחתי." והוא ציווה על אחד ממשרתיו להורות לו את הדרך בין הגבעות כך שלא יאלץ לחצות את הנחל ויגיע ליעדו בדרך הקצרה ביותר. גווין הודה לו שוב על החסד אשר גמל עמו ואז נפרד מן הגבירות, נשק להן בנימוס והודה להן על שהותו במחיצתן. הן, בתורן נאנחו והפקידו אותו בידיו של המושיע. לא קל היה להן ולכל אנשי החצר להיפרד מן האביר האדיב. לבסוף האירו את דרכו בלפידים והובילוהו לחדר משכבו. לא אוכל להגיד ששנתו ערבה עליו, כיוון שטרוד היה במחשבות על המצפה לו בבוקר המחרת. אם תקשיבו בסבלנות לסיפורי, תזכו לשמוע מה אירע לו בהמשך.
חלק רביעי
השנה החדשה הלכה וקרבה. הלילה חלף וברצון האל הניס אור היום, אך עד מהרה קדרו השמים ומזג האוויר לא בישר טובות. העננים הטילו קור צורב על הארץ ורוח צפונית קפואה נשבה, רוח שדי היה בה כדי להמית את מי שאין לו בגד להחם את בשרו. שלג צנח סביב סביב והרוח ירדה בקול שריקה מן ההרים וסחפה אותו אל תוך העמק. האביר השרוע על יצועו האזין להמית הרוח ולקריאות השכווים עם שחר, שכן, גם אם היו עיניו עצומות, שנתו נדדה באותו לילה.
מוקדם בבוקר קם ממשכבו, לאורה הדל של המנורה שבחדרו וקרא אליו את החדרן לסייע לו להתלבש, לעטות את שריונו ולאכוף את סוסו. הלה הלביש את גווין בבגדים חמים, תריס בפני הקור העלה עליו את הרתמה ואת שריון הקשקשים ולוחות המגן המצוחצחים שלשמחתו של האביר נשמרו היטב ולא היה עליהם אף רבב של חלודה. גווין לא שכח לכרוך את מתנתה של הגבירה פעמיים סביב מותניו בטרם חגר את חרבו. הוא עלה על סוסו הנאמן גרינגלט שניזון היטב בימים בהם שהה באורוות הטירה וחשב לעצמו כמה נאה הייתה קבלת הפנים שזכה לה מאדון הטירה ורעייתו הנאוה והוא איחל להם כי האל הטוב ישלם להם כגמולם. הנער מסר לו את מגנו והוא חגר אותו לכתפו. אחר כך נטל את הרומח והחל טופף לעבר השער כשהוא מברך את הטירה ויושביה: "מי ייתן ואדוננו המושיע יעתיר אך טוב וחסד על שוכני הטירה!"
השוער פתח בפניו את שערי הטירה, וגווין ברך אותו. השוער כרע ברך לפניו, איחל לו הצלחה והפקידו ביד האל. האביר יצא לדרכו מלווה על ידי המדריך שמינה לו אדון הטירה להראות לו את אותו מקום מעורר אימה שם יהיה עליו לקבל את תשלום המכה.
השניים צעדו בשביל חשוף מכוסה כפור המעפיל על גב הצוקים. הגשם והשלג פסקו, אך ערפל כבד כיסה את אדמת הביצה ונתלה על מורדות ההרים. ראשי הגבעות חבשו כיפות וגלימות של ערפל. הנחלים בעבעו וגעשו בערוציהם והתיזו אשדות של טיפות מים נוצצות על הגדות והמים טפטפו במורד וצנחו חזרה. הדרך העוברת ביערות הייתה חלקלקה ומסוכנת. כאשר זרחה השמש כבר היו השניים במרומי הגבעה ומרבד צח של שלג כיסה את האדמה.
מלווהו של גווין האט את סוסו ונעצר. "סיר," אמר, "הבאתי אותך עד הלום ועכשיו אינך רחוק מן המקום שאליו כה השתוקקת להגיע. אך אומר לך את האמת, משום שאני מכירך ואתה אביר כלבבי: אם תשמע לעצתי מוטב לך שתמשוך ידך מעניין זה. זהו מקום מסוכן מאוד כיוון שהאיש השוכן בשממה הזו הוא האדם הגרוע ביותר עלי אדמות. הוא חזק ואכזרי ומכותיו אדירות ורבות עוצמה. הוא גבוה מכל יתר בני תמותה וגופו חסון כפליים מכל אביר בחצרו של ארתור. ומנהגו של אותו בריון של הקפלה הירוקה הוא שכל הבא בגבול נחלתו ויהיה כוחו אשר יהיה – הוא מכריעו למוות בתגרת ידו, שכן הוא אביר גס רוח ואין רחמים בלבו. אין הוא מבדיל בין כפרי לאיש דת, נזיר או כהן – את כולם הוא טובח. על כן אני אומר לך: כשם שאתה יושב נינוח על אוכפך, אם תיכנס לתחומו של אותו אביר והוא ידע על כך, יהרוג אותך ללא חמלה ולא תועיל לך כל גבורתך. האמן לי, הוא כבר ניצח בקרבות רבים. מוטב לך שתסור מדרכו ותבקש לך דרך אחרת לשוב אל ביתך. ואני עצמי נשבע לך באלוהים ובכל הקדושים, שסודך זה לא ימלט מדל שפתי ואיש לא ידע על כך לעולם."
"אני אסיר תודה לך על עצתך," השיב גווין, "ומאחל לך אך טוב וחסד על רצונך להיטיב עמי. מובטחני שלא תפר את מילתך ואם אברח לא ייודע הדבר לאיש כדבריך ואיש לא יאשימני במורך לב, אך אם אעשה כן אחשב בעיני עצמי לפחדן ומוג לב. הנה כי כן אמשיך בדרכי אל הקפלה ויהי מה. אפנה בדברים אל אותו אביר אכזר ואקבל את אשר ימן לי גורלי. גם אם עז הוא בקרב, האל הכל יכול ידע כיצד להציל את משרתיו."
"טוב ויפה," אמר האיש, "אם אינך חפץ חיים ומשתוקק אתה לאבדם, נהג ולך. המשך לרכוב בדרך היורדת אל תחתית העמק והבט לצד שמאל ושם תראה את הקפלה ואת שומרה השטני. שלום לך גווין האציל. כל הזהב והכסף שבעולם לא יפתוני לצעוד עמך פסיעה אחת נוספת." ובמלים אלה משך ברסן והפנה את סוסו חזרה אל היער ודהר משם כל עוד נפשו בו.
"ביד האל אפקיד רוחי." שח גווין ודירבן את סוסו גרינגלט במורד השביל העוקף את החורשה. מבנה אבן נמוך ומחוספס דמוי מנהרה מפולשת ומכוסה בסבך שיחים ירוקים נגלה שם לעיניו והנחל השוצף והמבעבע זרם דרכו.
האביר ירד מסוסו, אסר אותו לענף של אחד העצים והחל לשוטט כשהוא תוהה לנפשו מה פשר הדבר: "כלום זוהי הקפלה הירוקה? אין זה בית תפילה אלא מקום בו עורכים השדים טקסי כשפים בחצות הלילה. השטן הוא שמשכני הלום להשמידני. מעודי לא ראיתי בית תפילה מקולל והרה אסון כמו המקום הזה!"
עם קסדה לראשו וחנית בידו התקרב גווין למקום ופתע שמע רעש מעורר חלחלה שהתגלגל במורד הצוקים, כמו קול השחזת חרמש על אבן משחזת או משק מבעית של גלגל טחנה.
"באלוהים," אמר גווין, "דומה שאותו אביר מכין עצמו למפגש אתי. אבוי! דבר לא יושיעני עוד, אך גם אם יאבדו חיי, לא אירא כהוא זה!" והוא נתן קולו בצעקה: "האם יש בזה אדם המחכה לי? אני הוא גווין ואם יש בזה מי שיאבה להתמודד אתי, יעשה זאת עתה או לעולם לא."
"המתן במקומך," השיב לו קול ממרומי הגדה גבוה מעל ראשו, "וחיש מהר תקבל את אשר הבטחתי לך."
קול ההשחזה נמשך זמן מה ולבסוף יצא מתוך נקיק סלע האביר נושא בידו נשק מעורר חלחלה – גרזן דני שאך זה הושחז, כלי זוועות שרוחבו ארבע רגליים קשור לכת בשרוך מבריק. האביר עצמו היה ירוק מכף רגל ועד ראש והוא פסע רגלי. בהגיעו לנחל לא חצה אותו, אלא פסע מעליו בהשתמשו בידית גרזנו כגשר.
סיר גווין פסע קדימה לקדם את פניו, אך לא קד לו. "ובכן, אדוני הנכבד" אמר הלה, "אתה אדם שאפשר לבטוח בו כי יגיע במועיד למקום המפגש. ברוך בואך אל מקום משכני, שמרת את מילתך כראוי לאיש אמת. אתה יודע מהו החוזה שעליו הסכמנו לפני שנה ועתה ביום השנה החדשה, אגמול לך על מכתך מאז. הנה אנחנו כאן בעמק מבודד זה ללא אבירים שינסו להפריד בינינו. הסר את הכיסוי מעל ראשך וקבל את המגיע לך. הבה ונחסוך בדיבורים כשם שאני לא אמרתי דבר בעת שהלמת בצווארי והסרת ראשי מעלי באבחת חרב אחת."
"לא," אמר גווין, "נשבעתי באלוהים אשר העניק לי חיים, כי לא אשמיע אף קול גניחה, יהי אשר יהי. הנני נכון למכה. לא אירתע ממקומי ולא אומר מלה. עשה בי כרצונך."
ובאומרו מלים אלה הטה את ראשו וחשף את צווארו ונהג כמו אין כל פחד בלבו, פן יחשב למוג-לב.
או אז לפת האביר הירוק את כלי נשקו האימתני כדי להלום בגווין. הוא הניף אותו גבוה בכל כוחו כאומר להכריתו והורידו בתנופה מטה מטה והיה לבטח משסע את גרונו, לולא סטה גווין הצדה מפני הפלדה המושחזת והרתיע מעט את כתפיו בעת שהגרזן דאה באוויר וכמעט נחת. האביר הירוק עצר את המכה בשנייה האחרונה ונזף באביר: "אינך גווין." אמר, "אשר ניחן באומץ לב כה רב ומעולם לא חת מפני אדם בעמק ובהר. נרתעת מפחד עוד בטרם נפגעת. על מורך לב שכזה אצל גווין לא שמעתי מעולם. אני עצמי לא נרתעתי ממכתך באולמו של המלך ארתור. ראשי נפל לרגלי ועם זאת לא נמלטתי על נפשי, אך לבבך שלך נמס והיה לדונג עוד בטרם אירע לך דבר. על כן איך אוכל להעריך אותך כאביר אמיץ לב."
"נרתעתי פעם" אמר גווין, "אך שוב לא אירתע, אף שאם ייפול ראשי מכתפי לא תהיה לי תקנה. באמונה, אדון אביר, החש מעשיך והבא את העניין לידי גמר. אעמוד איתן בפניך ולא אזוע כמלוא נימה עד אשר יפגע בי גרזנך – זאת אומר לך בכנות."
"טוב ויפה," אמר האביר הירוק והוא שב והניף את הגרזן בזעף, כמו נכנסה בו רוח תזזית והוריד אותו בפראות, אך עצר בעד מכתו ולא פצע אותו.
גווין נותר איתן במקומו ולא הניד אף אבר כמו היה עשוי אבן או גדם עץ מושרש בקרקע.
ואז אמר האיבר בעליצות: "עתה נכון לבך באמת ובתמים למכתי. הסט את הברדס שנתן לך ארתור והטה ראשך כדי שלא יכסה את צווארך."
ואז אמר לו גווין: "מדוע אתה מושך בדיבורים. איימת דייך. כלום חושש אתה?"
"באמונה," השיב לו האביר הירוק, "דיברת בעוז רוח. לא אשהה עוד את מכתי." הוא שב והניף את הגרזן, כיווץ שפתיו וגבותיו והניח לקצה הלהב של הגרזן לצנוח על צווארו החשוף, ואף שהלם בזריזות, המכה רק בקעה מעט את עורו בצד אחד ומעט דם ניתז על כתפו וטפטף על האדמה. וכאשר ראה גווין את דמו מכתים את השלג הצחור, זינק קדימה בחטף, חטף את קסדתו והרכיבה על ראשו, הטיל את מגינו על כתפו, שלף את חרבו הבוהקת ודיבר בעוז אל האביר: "חדל לך, אדון אביר ואל תחלוק לי כל מכה נוספת. עמדתי איתן מול מכתך מבלי להירתע, ואם תכה בי שוב, אשיב לך כגמולך, כיוון שעל פי החוזה אשר הוסכם בינינו באולמו של ארתור, רק מכה אחת הותרה ולא יותר, על כן עצור בך!"
האביר הירוק נרתע לאחור, הפנה את להב גרזנו לקרקע, נשען על הידית והתבונן בהנאה בגווין שעמד מולו חמוש נכון לקרב. אחר כך פתח פיו ואמר לו בשמחה: "אביר נועז, אל נא תזעף. איש כאן לא דורש את רעתך ולא יפגע בך לרעה. אתה מוגן על פי האמנה אשר כרתנו בחצרו של ארתור. הבטחתי לך מכה וקיבלת אותה. אני משחרר אותך מכל התחייבות נוספת ואין לי טענות נגדך. לו היה בכוונתי לפגוע בך הייתי הולם בך יותר בחוזקה. תחילה איימתי עליך במכה מדומה ולא פגעתי בך שכן מלאת באמונה את ההסכם שערכנו בינינו בערב הראשון: מסרתי לידי את כל מה שעלה בחכתך באותו יום כיאות לאיש אמת. בפעם השנייה רק הנפתי את גרזני ולא הנחת אותו עליך, שכן רעייתי נשקה לך פעמיים, ואתה נתתי לי את נשיקותיה. על שני ימים אלה הנפתי עליך את גרזני מבלי לחבול בך כמלוא נימה. אך בפעם השלישית נכשלת ועל כן קיבלתי מידי אותה מכה, שכן את רכושי שלי ממני הסתרת, אותה חגורה ארוגה מעשה ידיה של רעייתי כפי אשר ידוע לי לבטח. יודע אני היטב על אודות נשיקותיך ושיחותיך עמה ועל חיזוריה – הכל הוא מעשה ידי. אני שלחתי אותה לנסותך וסבורני כי אתה הנך אביר מושלם ללא פגם מכל אביר שצעד עלי אדמות. כמוך כפנינה בין גרגרי אפונה ואתה נעלה על כולם, סיר גווין. אך רק חסרון מועט יש בך, אישי האביר, בחוסר נאמנות שלא מרוע הוא נובע ולא מחיזור שלא כדין, רק מאהבת חייך – על כן אינני מאשימך כלל."
שעה ארוכה ניצב גווין על מקומו, עדין כעוס מאוד וממורמר בנפשו. הדם אזל מפניו והוא התכווץ מבושה לשמע דבריו של האביר הירוק. המלים הראשונות שיצאו מפיו היו: "ארורים יהיו הפחדנות והחמדנות, כי אתן הנכן סיבה להרס כל מידה טובה." הוא התיר את החגורה ומסר אותה לאביר הירוק: "הנה, קח לך את סמל בוגדנותי. פחדי ממכתך הביאני לנהוג בחמדנות ולזנוח את מנהגי הנתינה ההולמים כל אביר. עתה הנני איש שקר וכזב וחושש אני כי מבגידה ושקר יצמחו אך מכאוב וייסורים. אני מצהיר בפניך כי נהגתי שלא כדין. עשה עמי כרצונך. בעתיד אהיה זהיר יותר."
האביר הירוק חייך והשיב לו בעליצות: "אני יודע כי אני הסיבה לכל אשר עבר עליך. התוודית על עוונך וכיפרת עליו במכה שקיבלת מקצה גרזני, על כן אתה משוחרר מאותו חטא ואתה נקי וטהור, כאילו לא חטאת מימיך. אשר לחגורה ירוקה זו העטורה זהב כמו בגדי שלי, אני מעניק לך אותה, סיר גווין כדי שתהרהר במזלך בהיותך בין נסיכים בעלי מוניטין. שמור אותה למזכרת להרפתקה שהזדמנה לך בקפלה הירוקה. אני מפציר בך לשוב לטירה שלי ולחגוג עמי את שארית החג בשמחה. בטוחני שנוכל להשכין שלום בינך לבין רעייתי שהייתה לך לרועץ."
"לא, לא" אמר סיר גווין, בהסירו את הקסדה מעל ראשו. "תודה לך. פעלתי שלא כשורה. ברוך תהיה ויגמול לך האל המושל בכל על הזמנתך. היה לי למליץ יושר בפני רעייתך האדיבה והנאווה ומסור תודותי לכל יתר הגברות הנכבדות אשר הקסימו את האביר שלהן באומנות ובמיומנות. אכן כן, אין זה פלא אם גבר משתטה ונושא ייסורים בשל תחבולות נשים. אדם הראשון הוּלַך שולל בידי אשה אחת והמלך שלמה בידי נשים רבות ושמשון חיש קל נגזר גורלו ביד דלילה; דוד המלך נישא לבת-שבע אשר המיטה עליו יגון וצער. לו יכול היה אדם לאהוב אשה מבלי לבטוח בה, היה לכך יתרון רב. אך מכיוון שכל אלה הולכו שולל ביד נשים, סבורני שהדבר מקל עלי מעט את מעידתי שלי. אשר לחגורה – אקח אותה ברצון, לא בגלל ערכה הכספי – הזהב והמשי הסמיך והיהלומים שעליה – אף לא בגלל יופייה והיותה מקור להערצה, אלא כמזכרת עוון לחולשת אופיי. אתבונן בה עת ארכב בדרך והיא תזכיר לי את חולשת הבשר ופגמיו; הנה כי כן כאשר תרום בי הגאווה בכוחי ועוצמת ידי בשדה הקרב, מראיה של חגורה זו יכניע את גאוותי. אך דבר אחד אבקשך בתקווה שלא תרעים פניך: מאחר ואתה הוא בעליו של חבל ארץ זה, אמור לי את שמך. לא אבקש ממך אלא זאת."
"זאת אעשה בחפץ לב." השיב לו האביר הירוק, "בֵּרְנְלָק דֶּה הוֹטְדֵזֶרְט הוא שמי. מורגין לֶה פֵיי מתגוררת בביתי ורבים הם אלה שמעדו בשל כשפיה. שנים רבות שהתה היא בחברתו של מרלין, אשר הכיר היטב את כולכם – אבירי החצר. על כן קרויה היא מורגין האֵלָה ואין בארץ יהיר ומתנשא אשר לא תשכיל להשפילו. היא שלחה אותי אליכם לבחון את המוניטין שיצאו לאבירי השולחן העגול על אומץ לבם. היא זו שלימדה אותי את הפלא שבאמצעותו אחשוף את מצפוניכם וארגיז את גניבר שנואת נפשה ואפחידה פחד מוות, עת תראה אדם המדבר מתוך ראש שנתון בין ידיו. זוהי אותה גבירה זקנה שניצבה לצידה של רעייתי ובעצם אין היא אלא דודתך, אחותו למחצה של ארתור ובתה של הדוכסית מטִינְטַגֶל, שנישאה אחר כך למלך אוּתֵר. על כן אני מפציר בך לשוב ולפגוש את דודתך ולשמוח ולעלוז בביתי. אנשי אוהבים אותך ואף אני אשמח לארחך."
אך סיר גווין לא נענה להפצרותיו, על כן התחבקו השניים, נשקו זה לזה, ברכו איש את רעהו לשלום ונפרדו. גווין מיהר לרכוב לחצר המלך והאביר הירוק איחל לו כל טוב.
סיר גווין אשר זכה בחייו, רכב בדרכים שוממות על גב סוסו גרינגלט. לעתים לן בבית ולעתים על האדמה הקפואה והרפתקאות רבות אירעו לו בדרכו ומכולן נחלץ כשידו על העליונה, אך לא אוכל להאריך בסיפורי. הפצע על צווארו הגליד. הוא נשא את החגורה הנוצצת קשורה על גופו באלכסון, אות לכך שמעד, וכך שב בשלום לחצר המלך.
שמחה רבה התעוררה עת שמע המלך על בואו של גווין הטוב שאותו כה העריך. המלך נשק לגווין וכך עשתה גם גניבר רעייתו ואבירים אמיצים רבים ביקשו לחבקו. הם חקרוהו על הרפתקאותיו וניסיונותיו והוא סיפר להם על כל אשר אינה לו גורלו – ההרפתקה בקפלה הירוקה, התנהגותו של אדון הטירה, אהבתה של הגבירה וסיפור החגורה הירוקה. הוא הראה להם את הצלקת על צווארו שזכה לה בשל חוסר נאמנותו וסומק עז פשט בפניו עת סיפר את סיפורו.
"הנה, גבירתי," אמר במוסרו לה את החגורה, "זהו קשר האשמה שנושא אני על צווארי. זה הנזק וההפסד שבהם התייסרתי, הפחדנות והחמדנות שלהם נתפסתי, אות וסימן לחוזה שהפרתי. אות זה חייב אני לשאת כל עוד אני חי, שכן איש אינו יכול להסתיר את פגמיו. זהו מעוות שלא יוכל לתקון והוא ידבק בי לנצח."
המלך ניחם את האביר והחצר כולה נתנה קולה בצחוק לשמע סיפורו והכל קיבלו עליהם כי כל אבירי ונשות השולחן העגול ישאו על גופם אות ירוק למען סיר גווין וכל הנושא אות זה יזכה למשנה כבוד בקרב האבירים.
בימיו של ארתור אירעה הרפתקה זו והיא נרשמה במיטב ספרי הרומנסות. האל הטוב יברך אתכם השומעים את סיפורי זה.
לפני שנים רבות, במחנה נוודים קטן, חי איש זקן ולו שלוש בנות. שלושתן היו נאות אבל הצעירה שבהן נודעה לא רק ביופייה אלא גם בחכמתה ובטוב לבה.
האיש הזקן היה עני מאוד. הצ'ומה שלו (אוהל עשוי מעורות בעלי חיים המשמש את יושבי הטונדרה) הייתה עירומה ומלאת חורים. בגדיו מעטים היו ועם בוא הקור העז היה הזקן מצטנף בקרבת האש יחד עם בנותיו כדי להתחמם מעט, אך בלילה לאחר שכיבו את האש ועלו על משכבם היו רועדים מקור עד עלות השחר.
פעם אחת כשהחורף היה בעיצומו פקדה סופת שלגים את הטונדרה. רוח זלעפות נשבה ביום הראשון. היא התחזקה עוד יותר ביום השני וביום השלישי הייתה הרוח כה עזה עד כי איימה לנתק את מיתרי הצ'ומות ולהעיפן על יושביהן למרחבי הטונדרה. אנשים לא העזו אפילו להוציא ראשם מן הצ'ומות להצצה חטופה שלא לדבר על יציאה לציד. הם ישבו באוהליהם רעבים וקפואים ואובדי עצות. גם האיש הזקן ובנותיו ישבו רועדים בתוך הצ'ומה. הם הקשיבו לנהמת הסופה הגועשת בחוץ והזקן אמר:
"אם לא נעשה דבר מה תביא עלינו סופה זו את קצנו. אין זו סתם סופה זוהי סערת שלגים ששילח בנו קוֹטוּרָה, שר הרוחות. הוא נשמע כועס. בודאי חפץ הוא שנשלח לאוהלו אשה טובה. את, בתי הבכירה, חייבת לצאת לדרך ולהגיע לצ'ומה שלו שאם לא כן יאבד שבטנו בסופה הזו ולא יהיה לו עוד פליט וזכר! את חייבת ללכת אליו ולהתחנן בפניו שיעצור את הרוח ויפזר את ענני הסערה!"
"איך אוכל ללכת אליו? אינני יודעת את הדרך."
"אתן לך מזחלת קטנה. הניחי אותה על השלג כשפניה לכיוון הרוח ותני לה דחיפה קלה. הרוח תסיע אותה ואת תלכי בעקבותיה. הרוח תרופף את מיתרי מעילך, אך את אל תתעכבי להדקם. השלג יכנס לנעליך, אך את אל תתעכבי לנערן. אל תעצרי לרגע עד אשר תגיעי להר גבוה. טפסי עליו וכאשר תגיעי לפסגתו, רק אז תוכלי לעצור כדי לנער את השלג מנעליך ולהדק את מיתרי מעילך. באותו רגע תנחת ציפור קטנה על כתפך. אל תגרשי אותה. נהגי בה בחביבות ולטפי אותה ברכות. אחר כך היכנסי לתוך המזחלת וגלשי במורד ההר. המזחלת תביא אותך ישר לפתח הצ'ומה של קוטורה. היכנסי לתוך הבקתה, אך אל תגעי בדבר, רק שבי שם והמתיני לבואו. כאשר יבוא לשם קוטורה עשי ככל אשר יאמר לך."
הבת הבכירה עטתה את פרוותיה. את המזחלת שקיבלה מאביה הציבה על השלג בכוון הרוח ושילחה אותה בדחיפה קלה לדרכה. היא הלכה בעקבותיה זמן מה והנה התרופפו מיתרי מעילה. השלג חדר לנעליה והקור העז הצן את גופה. הנערה לא אצרה כוח לשאת זאת. בניגוד למצוות אביה נעצרה בדרכה, הידקה את מיתרי מעילה וניערה את השלג מנעליה. אחר כך המשיכה לפסוע זמן רב עד שלפתע נגלה ההר לפניה. אך טיפסה ועלתה עליו והנה באה ציפור קטנה וביקשה לנחות על כתפה. הבת הבכירה נופפה בידיה: "סורי, הסתלקי מכאן!" קראה.
הציפור הקיפה את הנערה במעופה פעמים ושלוש, אחר עופפה לבלי שוב. הבת הבכירה נכנסה למזחלתה וגלשה במורד ההר והמזחלת נעצרה מול פתחה של צ'ומה גדולה.
הנערה נכנסה פנימה והתבוננה סביבה. הדבר הראשון שעיניה נתקלו בו היה גוש גדול של בשר צבי מבושל. הנערה הדליקה אש, התחממה מעט ואחר כך קרעה נתח שומן מן הבשר והגישה אותו לפיה. בעקבות הנתח הראשון הכניסה לפיה עוד נתחים רבים נוספים עד אשר מילאה כריסה בבשר ותחושת שובע פשתה בגופה.
לפתע שמעה קול צעדים קרבים. מסך העורות מעל הפתח הורם וענק צעיר נכנס פנימה אל תוך הצ'ומה. זה היה קוטורה שר הרוחות בכבודו ובעצמו. הוא התבונן בנערה.
"מאין באת?" שאל "ומה את מבקשת כאן?"
"אבי שלח אותי אליך."
"מדוע עשה כן?"
"כדי שתיקח אותי לאשה!" השיבה.
"יצאתי לציד" אמר קוטורה "וזה עתה שבתי ובאמתחתי בשר. קומי ובשלי אותו למעני, אשה!"
הבת הבכירה עשתה כאשר צוותה וכשהיה הבשר מוכן הורה לה קוטורה להוציאו מן הקדירה ולחלקו לשנים.
"את ואני נאכל מחצית מן הבשר ואת היתר שימי בקערת עץ וקחי אותה לצ'ומה השכנה. אל תכנסי אל הצ'ומה בעצמך אלא חכי בפתחה. אשה זקנה תצא החוצה. מסרי לה את הבשר וחכי עד שתחזיר לך את הקערה הריקה."
הבת הבכירה נטלה את הבשר ויצאה החוצה. הרוח יללה סביבה, השלג ירד ללא הפוגות וחשכה עטפה את הארץ. כיצד תוכל בכלל למצוא דבר מה בסערה שכזו? היא פסעה פסיעות אחדות, עצרה במקומה ואז באה לכלל החלטה: היא השליכה את הבשר אל השלג וכעבור שעה קלה שבה אל הבקתה והקערה הריקה בידה.
קוטורה נעץ בה את מבטו.
"האם מסרת לשכנתנו את הבשר?"
"כן, מסרתי."
"הראי לי את הקערה. ברצוני לראות מה נתנו לך בתמורה."
הבת הבכירה הגישה לו את הקערה הריקה. קוטורה לא אמר דבר. הוא אכל את חלקו בבשר ועלה על משכבו.
בבוקר קם קוטורה, הביא אל תוך הצ'ומה כמה עורות צבאים בלתי מעובדים ואמר:
"אני יוצא עתה לציד. עבדי את העורות הללו והכיני לי מהם מעיל, נעליים וכסיות. אני אמדוד אותם בשובי ואראה עד כמה מטיבה את לעשות את מלאכתך."
קוטורה יצא אל הטונדרה והבת הבכירה ניגשה לעבודה. לא עברה שעה קלה והנה הוסט מסך העורות ואשה זקנה כסופת שיער הפסיעה פנימה.
"משהו חדר לעיני, ילדתי, הסתכלי וראי אם תוכלי להוציאו." אמרה.
"אין לי פנאי לצרותיך!" השיבה הנערה, "אני עסוקה!"
האשה הזקנה לא אמרה דבר. היא סבה על עקביה ויצאה מן הבקתה. הנערה נותרה לבדה. היא עיבדה את העורות בחיפזון והחלה לחתוך אותם בסכין. היא השתדלה לסיים את מלאכתה עד הערב. כה בהולה הייתה במלאכתה עד כי לא נתנה דעתה לצורת הבגד ועיצובו. לא הייתה בידה מחט לתפירה ורק שעות מעטות עמדו לרשותה לכלות את מלאכתה.
עם ערב שב קוטורה לביתו.
"האם בגדי החדשים מוכנים?"
"כן, הם מוכנים." השיבה הנערה.
קוטורה נטל את הבגדים. הוא העביר עליהם את ידו והעורות שעובדו בחיפזון היו נוקשים ומחוספסים למגע. הוא התבונן וראה כי הם גזורים באופן גס, תפורים ברשלנות וקטנים למידתו. זעמו גאה בו והוא השליך את הבת הבכירה אל מחוץ לבקתה. היא צללה לתוך ערמת שלג ושם שכבה עד אשר קפאה למוות.
יללת הרוח גברה והייתה עזה מתמיד. האיש הזקן בצ'ומה האזין לשאגת הרוח והמית הסופה המשתוללת.
"בתי הבכירה לא שמרה את מצוותי ולא מלאה אחר דברי. זו הסיבה שהרוח אינה חדלה לרגע. קוטורה זועם. בתי השניה, לכי את אליו ושככי את זעמו."
האיש הזקן הכין מזחלת קטנה. הוא אמר לבתו השניה את אשר אמר לבכירה ושילח אותה לדרכה. הוא עצמו נותר בצ'ומה עם בת זקוניו וחיכה לשוך הסערה.
הבת השניה הציבה את מזחלתה עם פניה לכיוון הרוח והעניקה לה דחיפה קלה. המזחלת נעתקה ממקומה והנערה פסעה בעקבותיה. מיתרי מעילה התרופפו בלכתה והשלג חדר למנעליה. היא חשה קור עז ובשוכחה את מצוות אביה התעכבה בדרכה לנער את השלג מנעליה ולהדק את מיתרי מעילה לפני המועד.
היא הגיעה להר והעפילה אל פסגתו. ציפור קטנה ניסתה לנחות על כתפה, אך היא נופפה בידה וגירשה אותה. אחר כך התיישבה במזחלת והחליקה במורד ההר ישר לבקתתו של קוטורה.
היא נכנסה אל הצ'ומה, הבעירה אש, אכלה מבשר הצבי וחיכתה לשובו של קוטורה.
קוטורה חזר ממסע ציידו. הוא ראה את הבת השניה.
"מאין באת?" שאל "ומה את מבקשת כאן?"
"אבי שלח אותי אליך."
"מדוע עשה כן?"
"כדי שתיקח אותי לאשה!" השיבה.
"למה את מחכה, אני רעב. הזדרזי ובשלי עבורי מעט בשר!"
עד מהרה היה הבשר מוכן. קוטורה ציוה עליה להוציאו מן הקדירה ולחלקו לשני חלקים.
"את ואני נאכל מחצית מן הבשר ואשר ליתר - הניחי אותו בקערת עץ והביאי אותו לצ'ומה השכנה. אל תכנסי אל הצ'ומה. המתיני מחוצה לה עד אשר תקבלי את הקערה חזרה."
הנערה נטלה את הבשר ויצאה החוצה. הרוח סערה והשלג הסתחרר סביבה ומנע מבעדה לראות את דרכה. אין טעם להמשיך, חשבה. היא השליכה את הבשר אל השלג, ניצבה שעה קלה על מקומה ושבה לבקתה.
"האם נתת את הבשר לשכנתנו?"
"כן, כזאת עשיתי."
"חזרת מהר מאוד. הראי לי את הקערה. ברצוני לראות מה נתנה לך בתמורה."
הבת השניה מסרה לו אותה. קוטורה העיף מבט בקערה הריקה אך לא העיר דבר. עד מהרה שכב על יצועו ושקע בשינה. למחרת בבוקר הביא אל הצ'ומה עורות צבאים בלתי מעובדים והורה לבת השניה כפי שהורה לאחותה הבכירה, להכין לו מלבושים חדשים עד הערב.
"התחילי במלאכה." אמר "בערב אחזור לראות עד כמה מיטיבה את לעבוד."
קוטורה יצא לציד והנערה ניגשה לעבודה. היא נחפזה מאוד שכן היה עליה לכלות מלאכתה עד הערב. לפתע נכנסה אשה זקנה כסופת שיער לבקתה.
"קיסם חדר לעיני, ילדתי. אנא ממך עזרי לי להוציאו. אינני יכולה לעשות זאת בעצמי."
"אני עסוקה מכדי שאוכל להתפנות לצרותיך. לכי לדרכך והניחי לי לעבוד!"
האשה הזקנה הסתכלה בה רגע ארוך והלכה לדרכה מבלי לומר דבר. הערב כבר ירד והחושך כיסה את הארץ כאשר שב קוטורה לביתו.
"האם בגדי החדשים מוכנים?"
"הם מוכנים" השיבה הנערה.
"אם כך הביאי לי אותם למדידה."
קוטורה לבש את הבגדים ונוכח לדעת כי הם גזורים ברשלנות וצרים מדי למידתו. זעמו גאה בו. הוא אחז בנערה והשליכה החוצה אל השלג למקום שהשליך אליו את אחותה וגורלה לא היה שונה מגורל אחותה.
והאיש הזקן ישב בצ'ומה שלו בחברת בתו הצעירה וחיכה לשווא לשוך הסערה. הרוח הייתה עזה מתמיד ודומה היה שעוד רגע קט תעוף הצ'ומה ברוח.
"אחיותיך לא שעו לעצתי ולא מלאו אחר דברי." אמר האיש הזקן. "הן רק הרעו את המצב והעלו את חמתו של קוטורה. את בת זקוני ויחידה נותרת לי ואף על פי כן חייב אני לשלוח אותך אל קוטורה בתקווה שיאות לשאתך לאשה. אם לא אעשה כן יגווע כל שבטנו ברעב. התקיני עצמך לדרך ולכי אל קוטורה."
והוא הורה לה כיצד תכוון את דרכה ומה יהיה עליה לעשות.
הבת הצעירה יצאה אל מחוץ לבקתה. היא הציבה את המזחלת הקטנה על השלג בכיוון הרוח ושילחה אותה לדרכה בדחיפה. הרוח סערה ושרקה בנסותה להפיל את הנערה מעל רגליה והשלג סימא את עיניה עד כי לא יכלה לראות דבר. אך הבת הצעירה המשיכה לפלס ללא לאות את דרכה. היא לא שכחה מלה מדברי אביה ונהגה בדיוק כפי שהורה לה. הרוח רופפה את מיתרי מעילה אך היא לא עצרה להדקם. השלג חדר למנעליה אך היא לא התעכבה לנערם. כפור מקפיא שרר בחוץ והרוח שרקה סביבה אך היא לא נחה לרגע והמשיכה לפסוע באומץ. רק בהגיעה לפסגת ההר הרשתה לעצמה לשאוף רוח, לנער את השלג ממנעליה ולהדק את מיתרי מעילה.
ציפור קטנה עפה מאי שם ונחתה על כתפה. הנערה אימצה אותה לחיקה וליטפה את נוצותיה וכאשר התעופפה הציפור, עלתה על המזחלת והחליקה במורד ההר עד בואה אל בקתתו של קוטורה.
היא נכנסה אל תוך הצ'ומה והמתינה. לפתע הורם מסך העורות וענק צעיר נכנס לתוך הבקתה.
"מאין באת?" שאל "ומה את מבקשת כאן?"
"אבי שלח אותי אליך."
"מדוע עשה כן?"
"הוא מבקש ומתחנן בפניך שתעצור את הסערה, ולא - יגווע כל שבטנו וימות ברעב!" השיבה.
"מדוע את יושבת. מהרי והבעירי אש ובשלי מעט בשר. אני רעב ולבטח גם את, שכן רואה אני כי לא טעמת דבר מאז בואך הלום."
הבת הצעירה מיהרה להדליק אש ולבשל את הבשר. היא הוציאה אותו מן הקדרה ומסרה אותו לקוטורה. קוטורה אכל מעט ממנו הגיש לנערה את חלקה ואחר כך ציוה עליה לקחת את המחצית הנותרת אל הצ'ומה השכנה.
הבת הצעירה נטלה את הקערה ויצאה החוצה. הרוח יללה בקול רם והשלג הסתחרר סביבה. לאן תלך ואיך תמצא את דרכה? קוטורה לא אמר לה היכן מקומה של הצ'ומה. היא ניצבה רגע והרהרה בדבר. אחר כך נשאה רגליה ופסעה אל תוך הסערה מבלי לדעת לאן תגיע.
לפתע הופיעה לפניה ציפור קטנה. אותה ציפור שליטפה על ראש ההר. הציפור עופפה סמוך לפניה והנערה החליטה ללכת בעקבותיה. היא עקרה ממקומה ופסעה בעקבות הציפור. הלאה הלאה המשיכה בדרכה והציפור מעופפת לפניה. לאחר שעה ארוכה ראתה לפתע שביב אור בוקע מתוך החשיכה. היא מיהרה לכיוון האור בחושבה כי שם לבטח מקומה של הצ'ומה, אך כאשר קרבה למקום מצאה שאין זו אלא תלולית עפר מכוסה שלג שעשן מתמר ממנה. הנערה סובבה את התלולית ובדקה אותה ברגלה. לפתע נגלתה לעיניה דלת קטנה קבועה בצדה של התלולית. הדלת נפתחה בפניה ואשה זקנה כסופת שיער הסתכלה עליה: "מי את ומדוע באת לכאן?"
"הבאתי לך מעט בשר, סבתא. קוטורה ביקש ממני למסור לך אותו."
"קוטורה אמרת? טוב ויפה. תני לי את הקערה ואת המתיני כאן."
הבת הצעירה ניצבה דומם בפתח הבקתה. שעה ארוכה עמדה שם בלי נוע. לבסוף נפתחה הדלת והאשה הזקנה מסרה לה את הקערה. משהו היה בתוכה אך הנערה לא יכלה לראותו שכן חשכה כמעט גמורה שררה בחוץ. היא נטלה את הקערה ושבה אל קוטורה.
"על מה זה התמהמהת כל כך? האם מצאת את הבקתה?"
"כן."
"האם מסרת את הבשר?"
"כן."
"תני לי את הקערה. ברצוני לראות מה בתוכה."
"קוטורה הביט וראה כי בתוך הקערה יש סכינים אחדות, מחטי פלדה ומגרדות לעיבוד עורות. הוא צחק בקול.
"הם נתנו לך דברים נאים שיהיו לך לעזר רב." אמר.
הבוקר בא וקוטורה קם ממשכבו. הוא הביא עורות צבאים בלתי מעובדים וציוה על הנערה להכין לו מעיל, נעליים וכסיות עד הערב.
"אם תעשי מלאכתך כהלכה אשא אותך לאשה!"
קוטורה הלך לדרכו והנערה הצעירה החלה לעבוד. מתנותיה של הזקנה היו לה לעזר רב. היו בידה כל החפצים שנזקקה להם לעבודתה. היא לא הייתה בטוחה שתוכל לכלות מלאכתה עד הערב אך היא לא הניחה למחשבה זו לטרוד את מנוחתה. היא ניסתה לעשות כמיטב יכולתה. היא עיבדה את העורות וגרדה אותם היטב, גזרה אותם והחלה לתופרם. לפתע הורם מסך העורות מעל הפתח ואשה זקנה כסופת שיער נכנסה פנימה. הבת הצעירה זיהתה אותה מיד: הייתה זו האשה הזקנה שקיבלה מידה את הבשר.
"עזרי לי, ילדתי. קיסם חדר לעיני ואינני יכולה להוציאו בעצמי."
הנערה לא סירבה. היא הניחה בצד את מלאכתה ומיהרה לעזרתה. עד מהרה עלה בידה להוציא את הקיסם מעינה של הזקנה.
"טוב" אמרה הזקנה "הכאב בעיני חלף. עכשיו הציצי לתוך אוזני הימנית."
הנערה עשתה כבקשתה.
"מה את רואה שם?"
"נערה צעירה יושבת בתוך אוזנך!"
"מדוע שלא תקראי לה. היא תסייע בידך להכין את בגדיו של קוטורה!"
הבת הצעירה עשתה כדבריה. לקול קריאתה בקעו מאוזנה של הזקנה לא נערה אחת כי אם ארבע וכולן מיהרו לסייע בעדה. הן עיבדו את העורות וגרדו אותם היטב, גזרו ותפרו ולא עברה שעה ארוכה והמלבושים היו מוכנים. האשה הזקנה שבה והצפינה את הנערות באוזנה והלכה לה לדרכה.
הערב כבר ירד כאשר שב קוטורה לביתו.
"האם עשית כל שהוריתי לך לעשות?"
"עשיתי."
"הבה ואראה את בגדי החדשים. אני אמדוד אותם כעת."
הבת הצעירה מסרה לו את הבגדים. קוטורה העביר את ידו עליהן והם היו רכים ונעימים למגע. הוא לבש את הבגדים והם הלמו בדיוק את מידתו לא קטנים ולא גדולים מדי.
קוטורה חייך: "מצאת חן בעיני, נערה. גם אמי וארבע אחיותי מחבבות אותך. את מיטיבה לעבוד ואינך חסרה אומץ לב. לחמת בסערה אדירה וידיך לא רפו והכל למען בני עמך. היי לי לאשה וגורי עמי בצ'ומה שלי."
אך בקעו המלים מדל שפתיו והסערה בחוץ שככה כליל. הקור חלף, השמים התבהרו והכל יצאו החוצה לחזות באור היום.
הבת הצעירה נישאה לקוטורה וכלכלה את שיבתו של אביה הזקן ועד היום משמשת היא דוגמא ומופת לכל בני הננטים יושבי הטונדרה.
לזוג זקנים הייתה בת שלא רצתה להינשא. לא שלא היו לה מחזרים; אנשים צעירים שהיו ציידים טובים באו ממרחק רב כדי להשתדך אליה ולקחת אותה לאשה, אך היא סירבה לכל ההצעות. היא אמרה לא לכולם, זאת אומרת, חוץ מלשני האחים שאך זה באו.
האחים האלה באו עם אותן כוונות כמו כל היתר. כאשר נכנסו בפעם הראשונה אל תוך האיגלו שלה, חשבה הנערה שהם אנשים, כמו קודמיהם. והנה, אף שלא דיברו ולא עשו שום דבר יוצא דופן, נמשכה הנערה אליהם.
היא יצאה בעקבותיהם אל מחוץ לאיגלו. אך זה ניצבו שלושתם בחוץ והנה העטו על עצמם שני האחים את העורות שהשאירו לפני הפתח. האשה הצעירה זיהתה עתה בבירור מה הם היו - דובים לבנים.
הם נשאו אותה הרחק על פני הקרח ואילצו אותה לרדת אל תוך המים מבעד לפרצה בקרח. זמן מה נגררה היא הלאה הלאה דרך המים עד שלבסוף הרפו ממנה הדובים והותירו אותה לנפשה, בעוד שהם עצמם עברו דרך פרצה נוספת בקרח ונעלמו.
כאשר נעזבה לנפשה שקעה הנערה לרצפת האוקיינוס. רגליה נגעו בקרקעית ועתה יכלה להביט סביבה. צד אחד של האוקיינוס נראה אפל בעוד שהצד השני היה בהיר יותר. היא הסיקה מכך שהצד האפל הוא הצד הצפוני, על כן החלה לפסוע בכיוון ההפוך, דרומה. בעוד היא פוסעת הקיפו אותה חיות ים קטנות. הן נשכו את בשרה וקרעו ממנה נתחים. לאט לאט הלך גופה ונבלע. למעשה נותרו ממנה רק העצמות. ואז הבחינה באזור מואר בצורה יוצאת דופן, דבר שגרם לה לחשוב שהיא עומדת להגיע למקום ממנו תוכל לטפס חזרה אל היבשה.
עכשיו לא נותר ממנה כי אם שלד בלבד, אך היא התקדמה בהחלטיות לכיוון האור. היא מצאה פרצה בקרח ועלה בידה לטפס דרכה אל משטח הקרח שלמעלה.
עכשיו שעשתה דרך כה ארוכה, החלה להרהר בעברה. היא ראתה בעיני רוחה את הוריה עם מאגר המזון הגדוש שלהם והיא שאלה את עצמה מה עליה לעשות כדי שגם לה יהיה מאגר כזה. בעוד היא הוגה בדבר, החלה לאסוף גושי שלג ולבנות איגלו קטן דומה לזה של אביה. היא בנתה גם משטח קטן שישמש אותה כמקום לאגירת מזון.
כאשר סיימה את מלאכתה, חשבה בקול רם: 'אין לי שום דבר חם לישון בתוכו. אני זקוקה לשק שינה ולכמה עורות ופרוות'. עם המחשבה הזאת נרדמה.
כשהתעוררה הופתעה לראות איגלו גדול, בדיוק כמו זה של אביה, ניצב מול האיגלו שלה. לידו שכב קריבו שאך זה עתה ניצוד. חלומותיה התגשמו. היא ייבשה את עור הקריבו והכינה לעצמה שק שינה. את הבשר הכינה לאגירה על גבי המשטח.
מאותו יום ואילך, כל ערב בטרם שכבה לישון, הייתה חושבת על הדבר שנזקקה לו ביודעה שכאשר תתעורר משנתה למחרת היום יסופק לה כל מבוקשה. בדרך זו עלה בידה להשיג עד מהרה את כל מה שנזקקה לו, חוץ מאשר בשרה שלה. לבשר שאכלו חיות הים לא היה תחליף. היא נותרה שלד מהלך.
כל יום בילתה הנערה שעות ארוכות על פני הקרח. באחד מטיוליה הזדמן לה לראות ציידים יורדים לים לצוד כלבי ים. האשה הצעירה רצתה לפגוש את האנשים האלה ולשוחח אתם, אך כאשר התקרבה נמלטו הציידים בפחד. מאוכזבת, צפתה בהם הנערה עד שנעלמו במרחק. אז שבה לאיגלו שלה בחושבה: 'הייתי שמחה לפגוש אותם, אבל הפחדתי אותם. אני היא זו שמנעתי מהם לבוא. אני רק שלד ועצמותי משקשקות כאשר אני פוסעת. אין ספק שהם פחדו ממני ולכן נמלטו על נפשם.'
היא הייתה עצובה והחלה להתייסר כיוון שלא הייתה מסוגלת להתקרב אל הציידים.
אביהם של אותם ציידים היה איש זקן. כאשר יצאו בניו לצייד נשאר הוא מאחור. הם אילצו אותו להישאר באיגלו. הוא כבר היה זקן מדי מכדי לצאת לצייד ולא יכול לספק לעצמו מזון.
כאשר שבו הבנים סיפרו לאביהם על מה שאירע: "אתמול ראינו אשה שהייתה רק שלד. היא הלכה לקראתנו, אבל אנחנו פחדנו. ברחנו על נפשנו ולא ראינו אותה יותר."
"אה, טוב" אמר להם האב, "לא נותר לי זמן רב לחיות. אני אלך ואפגוש אותה מחר."
בבוקר יום המחרת הלך האיש הזקן למצוא את הנערה וגילה אותה יושבת בכניסה לאיגלו שלה. היא לא יצאה לקראתו, אך כאשר הגיע לאיגלו הזמינה אותו להיכנס פנימה. האיגלו היה מואר מבפנים על ידי מנורות אבן. הם אכלו ושכבו לישון.
כאשר האיר הבוקר דיברה הנערה שהפכה לשלד אל האיש הזקן שכשל כוחו לצאת לצייד:
"הכן לי תוף." אמרה לו, "הכן לי תוף קטנטן."
האיש הזקן ניגש מיד לעבודה כדי לספק את רצונה. כאשר סיים מסר לידיה את הכלי. האשה נשפה במנורות האבן וכיבתה אותן. אחר כך נטלה את התוף לידה והחלה לרקוד. היא הכתה בתוף עם מקל תיפוף כשהיא חוזרת על לחש קסמים. התוף גדל והלך וקול התיפוף התגבר ותפח עד שנדמה היה שהוא ממלא את האוויר. הריקוד הסתיים, המנורות הודלקו מחדש והאיש הזקן יכול היה לראות שוב את הנערה. לתימהונו נעלם השלד ואיננו. במקומו ניצבה לפניו נערה חמודה לבושה בבגדים נהדרים.
הנערה נטלה שוב את התוף לידה, כיבתה את המנורות והחלה לרקוד. לאחר זמן מה שאלה את האורח: "האם אתה חש בנוח במצבך עכשיו?"
הזקן השיב בחיוב והנערה הדליקה את המנורות. שוב לא היה זה איש זקן שניצב לפניה, כי אם בחור צעיר יפה תואר. תיפוף הקסמים של התוף השיב לו את עלומיו.
כך קרה שהנערה שלא רצתה להינשא ונאכלה על ידי חיות הים, מצאה לעצמה בעל.
כאשר שבו אל משפחתו של האיש הזקן, לא הכיר אותו איש. בניו שלו אמרו: "אבא שלנו שהוא זקן מאוד הלך צפונה לכיוון הים ולא שב עדין."
"אני הוא אבא שלכם" השיב האיש "הייתי פעם זקן והאשה הזו הייתה רק שלד, אך הנה הפכנו שוב להיות צעירים ויפי תואר ועכשיו היא אשתי."
במחוז הצפוני היה פעם כהן שאימץ נערה וגידל אותה כאילו הייתה זו בתו שלו. הייתה לו חווה ואדמות המרעה שלו השתרעו גבוה במרומי ההר. כל קיץ נהג לשלוח את הצאן והבקר עם חבורת רועים ועם אשה שדאגה לצרכיהם וטיפלה באחזקת מקום המחסה שהתגוררו בו. כאשר גדלה הנערה הפכה היא להיות האחראית למקום. בהיותה נערה יפה וכשרונית, זכתה לשבחים רבים ובחורים עשירים מכל רחבי המחוז חיזרו אחריה, אך היא השיבה את פניהם ריקם.
באחד הימים פנה אליה הכהן שאימצה לו לבת: "את כבר אינך צעירה," אמר לה, "והגיע העת שתבואי בברית הנישואין. אני כבר זקן ולא אוכל להשגיח עליך לנצח."
"אין לי חפץ בנישואין." השיבה לו, "אני מאושרת כמות שאני והנישואין לא יהיו לי לברכה."
הכהן הרפה ממנה ושוב לא שחו בדבר, אבל באותו חורף השגיחו אנשים שהיא הולכת ומשמינה וכשהגיעה העת לעלות לאדמות המרעה היה השינוי במראה בולט לעין.
"אני חושש שאת בהריון", אמר לה אביה החורג "ולא אניח לך לעלות השנה לאדמות המרעה."
אך הנערה הכחישה את הדבר בכל תוקף והייתה נחושה בדעתה ללכת עם הרועים. כשראה הכהן שלשווא ישחית את דבריו, פנה לראש הרועים ואמר לו: "אני שולח אתכם את בתי להשגיח על משק הבית ולדאוג לכל צרכיכם, אך דבר אחד אני מבקש שתבטיח לי: אל תניח לה להישאר לבדה. דאג שתמיד יהיה מישהו בקרבתה."
הם עלו להר ובמשך זמן מה לא ארע דבר ראוי לציון. האיש היה נאמן להבטחתו ודאג שתמיד יהיה מישהו בקרבתה. אך לילה אחד התברר לרועים שכבשים ופרות רבות תעו בערפל, וכל מי שיכול היה לסייע בחיפוש התגייס לעזרה. רק הנערה נותרה במקום המחסה לבדה. החיפוש התארך יותר מן הצפוי ורק לפנות בוקר שבו הרועים למקום.
כעבור ימים אחדים התברר לרועים שהנערה הולכת ומרזה ועתה היו הכל בטוחים שכלל לא הייתה בהריון. כאשר שבו עם העדרים לכפר עם תום תקופת המרעה הבחין הכהן ברזונה וחקר את הרועים אם אכן עמדו בהבטחתם. "רק פעם אחת ויחידה עזבנו אותה לבדה מחוסר ברירה" אמר ראש הרועים, "וגם אז - היה זה לשעות ספורות בלבד."
"ארור תהיה!" כעס הכהן, "אשר יגורתי בא לי, אך את הנעשה אין להשיב."
עם בוא החורף הגיע לבית הכהן מחזר עשיר שביקש את ידה של הנערה. הנערה עמדה במריה וסירבה להינשא לו, אך הכהן החליט לכפות עליה את הנישואין בכוח. החתן היה בחור חביב שירש מאביו חווה גדולה ואמו ניהלה אותה למענו. רוצה או לא - הנערה נאלצה להסכים לנישואין.
אך לפני שעטתה את שמלת הכלולות ניגשה הנערה אל בעלה לעתיד ואמרה לו: "בטרם תשא אותי למרות רצוני לאשה, דבר אחד אני מבקשת ממך. לעולם אל תניח לזרים להתארח בחווה שלנו בחורף בלי להיוועץ אתי תחילה, שאם לא כן עלולים הדברים להשתבש ואתה עוד תצטער על כך."
החתן המיועד הבטיח לה זאת והחתונה נערכה במועד שנקבע. אחר כך יצאה הכלה עם בעלה הטרי לחוותו, אך לבה היה מר עליה ושוב לא חייכה ולא האירה פנים, אף על פי שבעלה נהג עמה בחביבות ולא הטיל עליה מלאכות מפרכות.
כל קיץ נהגה הנערה לשהות בביתה בעת שהכל יצאו לקציר השחת. היא חלקה עם חמותה את מלאכת הבית וארחה לה לחברה ובעת שהיו יושבות יחד לטוות צמר, הייתה הזקנה משעשעת אותה בסיפורים.
יום אחד לאחר שסיפרה לה סיפור ארוך, אמרה לה: "ועכשיו תורך לספר לי סיפור."
"אינני יודעת שום סיפורים." השיבה. אך הזקנה דחקה בה שוב ושוב עד שלבסוף נענתה לה הנערה ואמרה: "אספר לך את הסיפור היחידי שאני מכירה: בחווה אחת הייתה פעם נערה שיצאה עם הרועים כל קיץ לאדמת המרעה. לא הרחק ממקום המחסה שלהם היו כמה מדרונות תלולים והיא נהגה לטייל בקרבתם. בתוך אותם מדרונות התגורר אחד מבני העדה החבויה (כך מכנים באיסלנד את בני הפיות שלפי אמונתם מתגוררים ביערות ובהרים ונסתרים בדרך כלל מעיניהם של בני תמותה רגילים). הוא היה יפה תואר ועד מהרה התיידדה אתו הנערה ולבה הלך שבי אחריו, והוא מצדו אהב אותה בכל לבו. הוא היה כה חביב וטוב לב עד שהנערה נענתה לו בכל. זמן מועט אחר כך התברר לה שהיא בהריון. האחראי על הבית האשים אותה בגלוי שהיא בהריון ולא רצה להניח לה ללכת עם הרועים לאדמות המרעה בקיץ, אבל היא הכחישה את האשמה נמרצות ובסופו של דבר הניח לה, לאחר שהוציא מראש הרועים הבטחה שלא יניח לה לרגע להיוותר לבדה. אך לילה אחד נעלמו כבשים רבות וכל הרועים יצאו לחפשן וכך בכל זאת נותרה לבדה, ובאותו לילה עצמו כרעה ללדת. המאהב שלה מבני העדה החבויה הגיע לשם וסייע לה ללדת ולחתוך את חבל הטבור והשקה אותה מתוך צפחת קטנה שהייתה אתו. היה זה המשקה המתוק והטעים ביותר ששתיתי אי פעם..." אותו רגע נשמט כדור הצמר מידה והיא גחנה להרימו תוך שהיא מתקנת את עצמה: "המשקה המתוק והטעים ביותר שהיא שתתה אי פעם - זה מה שהתכוונתי לומר, ותוך רגע שבו אליה כוחותיה וכאביה היו כלא היו. המאהב לקח אתו את התינוק ומאז לא ראתה עוד, לא אותו ולא את מאהבה בן העדה החבויה. היא נישאה לאיש אחר בניגוד לרצונה, שכן הייתה מאוהבת עד מוות באבי תינוקה, ומאז אותו יום לא ידעה רגע אחד של אושר בחייה. וכך מסתיים הסיפור."
חמותה הודתה לה על הסיפור המעניין שנחרת עמוק בלבה. חלפו ימים רבים ושום דבר יוצא דופן לא ארע. יום אחד כמעט בסוף הקיץ הגיעו לחווה שני זרים. שניהם היו חבושים בכובעים רחבי שוליים שכמעט הסתירו את פניהם. אחד מהם היה מבוגר וגבוה והשני צעיר ונמוך. הגבוה פנה אל בעל החווה וביקש ממנו לתת להם מחסה בחוותו בחורף תמורת עבודה.
"לעולם איני מכניס זרים לביתי בטרם אשאל בעצת אשתי." אמר להם בעל החווה, אך האיש הגבוה השיב לו: "הרי זה מגוחך, איזה מן גבר חדל אישים אתה, אם גם בעניינים כאלה אתה זקוק לעצת אשתך!". ובסופו של דבר נאות בעל החווה לארחם בחוותו מבלי להוועץ קודם באשתו.
הוא שיכן אותם באחד מבנייני החווה המרוחקים מן הבית ובאותו ערב סיפר על כך לאשתו. האשה לא קיבלה זאת ברוח טובה: "זו הייתה הבקשה הראשונה ומן הסתם היחידה שביקשתי ממך אי פעם, ואתה לא עמדת בדבורך. אינני רוצה כל סיג ושיח אתם. אתה תדאג לכל צרכיהם בעצמך." ובזאת נסתיימה השיחה.
הכל המשיך כרגיל עד שהגיע יום לחם הקודש (חג שבו אוכלים בני העדה במשותף את לחם הקודש ושותים יין). באיסלנד על פי המנהג המקובל, נהגו המשתתפים בסעודה טרם צאתם, להיפרד מכל יושבי הבית, לנשק להם ולבקש את סליחתם אם פגעו בהם במשהו. עד לאותו יום נמנעה האשה מכל מפגש עם שני הזרים וגם הפעם לא הלכה להיפרד מהם כמנהג. האשה ובעלה יצאו לדרך וממש כאשר יצאו משער החווה שאל אותה הבעל: "האם נשקת לשני הזרים המתאכסנים אצלנו?".
"לא." השיבה האשה.
"הרי זה חטא שלא יסולח!" אמר הבעל, "רוצי ועשי זאת עתה בטרם נלך."
"הראית לי בדרכים רבות שדעתי אינה חשובה כלל בעיניך, תחילה בכך שהכנסת את הזרים לחווה ועכשיו שאתה מכריח אותי לנשקם." אמרה האשה, "לו יהי כן. אני אציית לך, אך דע לך שעוד תצטער על כך, שכן חיי מוטלים על כף המאזניים וכן גם חייך!" והיא הפנתה לו עורף וחזרה לבית.
זמן רב חלף והיא לא שבה. בעל החווה שב לביתו כדי לראות מה קרה. הוא ניגש למקום מגוריהם של השניים. שם מצא את אשתו ואת הזר הגבוה מוטלים שניהם מתים על הרצפה חבוקים יחדיו. על ידם ניצב האיש הצעיר ממרר בבכי שכן השניים מתו מרוב צער. רגעים ספורים אחר כך נעלם הצעיר ואיננו ואיש לא ראה אותו מאז.
על סמך הסיפור שסיפרה הכלה לחמותה ושגונב לאוזני הבריות שיערו הכל שאותו זר גבוה היה ללא ספק מאהבה, מבני העדה החבויה והצעיר - הבן שנולד להם.
כאשר כבשים וזאבים חיו יחדיו ולא היה הפרש בין רועים למלכים, חי איש ששנותיו היו יותר ממאה ושנותיה של אשתו ארוכים היו יותר מאלו של האלה ונוס.
הם היו מאושרים למדי אף שראו את העולם סביבם משתנה פעמים רבות. אך הם היו מאושרים הרבה יותר לו ניתן להם ילד. ערב ערב ישבו השניים ושוחחו על הדרך שהיו מגדלים בה את ילדם אילו היה להם ילד: באיזה סיפורים היו מזינים את לבו וכיצד היו מלמדים אותו את חכמת הדורות שעברו.
לבסוף, ערב אחד ביושבם ליד האח אמר הזקן: "החלטתי למצוא ילד. לבי עלי דווי למחשבה שיום אחד נעזוב את העולם בלי שידענו את חדוות גידולו של ילד ומבלי שננחיל את חכמתנו למישהו שיוותר אחרי מותנו."
"כן" אמרה הזקנה, "אם יהיה לנו בן נוכל להיות בטוחים שיהיה מישהו שיספר את סיפורינו וידאג לבית ולאדמה לאחר מותנו."
היא נטלה את כל הכסף שחסכו במהלך חייהם ומסרה אותו לבעלה.
"אחצה את העולם כולו בחיפוש אחר ילד", אמר הזקן, "אם אמצא ילד, אשוב לכאן, אך אם לא אמצא ילד הזקוק להורים לא תראי אותי שוב לעולם."
הוא העמיס את צרורו על גבו, ברך את אשתו לשלום ויצא לדרך. ימים רבים נדד הזקן בעולם. הוא חצה נהרות וימים והרים. הוא לא ראה או שמע ילד שלא היה לו איש שידאג לו. באותם ימים ילד חסר הורים היה נדיר כמו יום שלא עלתה בו השמש.
ואז הגיע יום בו מצא עצמו בפאתי יער סבוך. דומה היה שהיער הוא בלתי חדיר. שום קרן אור לא האירה את שבילו. הוא היה אפל כאילו שבו עציו את עלטת הלילה. אף על פי כן נכנס הזקן לתוכו והתמיד לפסוע בשביל האפל. זכרה של אמירה ישנה עלה בדעתו: "הבלתי צפוי הוא שקורה תמיד". הוא אזר את כל אומץ לבו וקרא בקול: "מי ייתן ובלב האפלה הזו אמצא את האור שאני מחפש."
בנחישות פילס דרכו בין הענפים הסבוכים אל לב המאפליה. הוא צעד וצעד. חוש הזמן אבד לו. לבסוף הגיע לפתחה של מערה שהייתה אפלה יותר מכל פינה חשוכה שעבר ביער עד כה. החושך הנורא והדממה המעיקה הכבידו על לבו. נדרש ממנו מאמץ עצום כדי לאזור עוז ולהכריח עצמו להיכנס לתוכה.
עמוק עמוק בפנים ראה נצנוץ קלוש של אור. הוא הבחין בדמות של נזיר, זקן ממנו עצמו, שישב שם ללא נוע. הנזיר קרא בספר עב כרס ולא טרח לשאת את עיניו למשמע צעדיו המתקרבים של הזקן. הזקן נפל לרגליו ופנה אליו בדברים: "אב קדוש, דבר אלי"
אך הנזיר נשאר דומם כאבן. דומה כאילו הוא והזקן חיו בשני עולמות נפרדים. שוב ושוב הפציר הזקן בנזיר: "אנא, דבר אלי."
לבסוף הרים הזקן את עיניו ולחש: "לא ראיתי פני אנוש כבר יותר ממאה שנה. מדוע באת למקום נידח זה?"
"האומללות הנחתה אותי לכאן." התוודה הזקן, "לאשתי ולי לא היה מעולם ילד. חיינו היו ארוכים כמעט כמו שלך ואנו כמהים שיהיה לנו ילד משלנו בטרם נמות."
האיש הקדוש הרים תפוח אדום ועסיסי מעל קרקעיתה של המערה ומסר אותו לזקן: "אכול מחצית ממנו בעצמך ותן לאשתך את המחצית האחרת. חדל מחיפושיך ושיטוטיך."
הנזיר שב לקרוא בספרו.
הזקן נישק את רגליו של הנזיר, לקח את התפוח ועשה דרכו אל מחוץ למערה. הוא פסע במהירות באפלת היער. כושל בסבך השיחים והעצים גישש דרכו אט אט אל האור ולבסוף מצא עצמו בשדות המוארים מעבר לעצים. עיניו כמעט ונסתמאו מן האור. גרונו צרב וצמא בלתי נסבל עינה אותו. הוא לא מצא כל מקור מים בסביבתו. הוא נגס בתפוח העסיסי בכוונה לאכול רק מחצית ממנו, אך הפרי היה כה טעים עד שלא יכול היה להתאפק והוא כילה את כולו בלא לחשוב על תוצאות מעשיו.
אחר כך שקע בשינה עמוקה. כאשר נעור משנתו התחרט על פזיזותו, אך את הנעשה אין להשיב. הוא הביט סביבו וראה ילדה קטנה ישנה על העשב לצדו. היא הייתה ילדה חמודה. הוא נטל אותה בעדינות ואימצה אל חזהו. הילדה התעוררה וחייכה אל הזקן בלי פחד. היא השעינה את ראשה כנגד חזהו והמהמה באושר. הזקן הוצף בשמחה. הוא יצא לדרך אל ביתו מהר ככל שאפשרו לו רגליו היגעות. לא חלף זמן רב והוא מצא עצמו סמוך לגדר של ביתו.
"זו תהיה הפתעה גדולה" חשב. זכר התפוח שנאכל כולו עלה על לבו, אך הוא דחה את המחשבה מלפניו. הוא החליט להניח את הנערה בגיגית גדולה שניצבה סמוך לשער ולקרוא לרעייתו לבוא ולראות את הילדה שהביא.
עיניה של הזקנה נתקשרו בדמעות בעת שמיהרה לצאת החוצה לראות את הילדה. היא כבר וויתרה על התקווה שיהיה לה אי פעם ילד משלה או שתזכה לשוב ולראות את בעלה הזקן. "זמנים השתנו" חשבה לעצמה, "אך עדין יש קסם בעולם. משאלה היא משאלה והיא עשויה להתגשם."
הזקנה יצאה אל מחוץ לשער וניגשה אל הגיגית. אך הגיגית הייתה ריקה. הם חיפשו בכל מקום אך לא עלה בידם למצוא את הנערה. כלום נטלו אותה רוחות היער, או חיה רעה שבאה מאצל ההרים?
לבסוף נכנסו אל תוך הבית. "אולי לא הייתה זו נערה אמיתית." לחשה הזקנה.
אבל הזקן תאר אותה שוב ושוב בכמיהה. אך אחת היא היכן חיפשוה וכמה זמן. הנערה נעלמה והם לא זכו לראותה שוב. אמרה עתיקה עלתה על דעתו של הזקן: "לכל דבר יש משמעות, אך לא תמיד ניתנת היא להבנה." הם השלימו עם גורלם.
בעת שהזקן נכנס לבית לקרוא לאשתו עופף מעל הבית נשר שחיפש מזון לגוזליו. בראותו את היצור השוכב בגיגית נחת ארצה ובלי שיבחין בו איש אחז בילדה בטפריו ונשא אותה משם והלאה. הנשר הניח את הילדה בקן, מזון לגוזליו. עורה היה רך ורענן כניצני ורדים, ניחוח רענן ומתוק עלה משערה. הנשר האם עופפה משם בתורה אחרי מזון לעצמה והשאירה את הילדה טרף לגוזליה.
אך במקום לטרוף את היצור, סוככו עליו הגוזלים בכנפיהם מפני השמש. הנערה נרדמה בקן החמים בטוחה ושאננה תחת השגחתם.
באותו יער, לא הרחק מן העץ היה פלג מים רעילים שמפלצת מבחילה בעלת שבעה ראשים שכנה על גדותיו. היא רעבה לבשרם של הגוזלים בקן שעל ראש העץ.
לא היה ביכולתה ללחום בנשר הבוגר, אך היא ציפתה לרגע שילמדו הגוזלים לעוף וגוזל בלתי זהיר יתקרב במעופו לאדמה ויהיה לה לטרף. אחיו הגוזלים שנותרו בקן והיו צעירים מדי מכדי לעוף לא שערו בנפשם איזה סכנות אורבות להם בעולם. הם רק חלמו על הרגע שבו יעלו אברותיהם נוצה והם יוכלו להתעופף מעל העצים לכיוון השמש הבוהקת.
אותו לילה, כאשר גבר עליה רעבונה מכדי שתחכה עד לעת בה ילמדו הגוזלים לפרוש כנפיים התקרבה המפלצת אל העץ. היא ידעה שהנשר האם לא נמצאת בקן. היא זחלה על הגזע והעפילה למרומי העץ, התרוממה מעל שולי הקן ושלחה לעבר הגוזלים המפוחדים לשונות אדומות כדם. אך בדיוק כאשר איימו הלשונות להגיע עדיהם השמיעה המפלצת זעקה מלאת כאב ונפלה לאחוריה. קולות מאבק עז נשמעו מן הקרקע והעץ רעד כעלה נידף אף על פי ששום רוח לא נשבה. הגוזלים רעדו מפחד ודימו בנפשם ששעתם האחרונה הגיעה. רק ורד בר לא חשה ולא הרגישה דבר והמשיכה לישון רגועה ושקטה. עם בוקר חזרה האם וראתה עקבות למאבק העז שהתחולל בלילה סמוך לעץ. שרידי קשקשים ושריון העידו על סופה של המפלצת. היא מיהרה לדאות אל קינה.
"מי הכריע למוות את המפלצת?" שאלה את גוזליה. הם היו כה מרובים במספר עד שתחילה לא הבחינה כלל בהעדרם של שנים מהם שנטרפו על ידי המפלצת. הגוזלים לא ידעו להשיב. והנה הבחינו עיניה של האם בורד בר המנמנמת בשלווה בין גוזליה. "הנערה היא שהכריעה בקסמיה את המפלצת שהתנכלה לגוזלי" חשבה.
מאותו יום ואילך זכתה הנערה לחיות כנסיכה בקנם של הנשרים. הם דאגו לכל מחסורה והביאו לה מזון ושתייה. הם ריפדו את ערשה בנוצות רכות וקישטו את הקן בפרחים. בלילה נענעו ברכות את ערשה עד שנרדמה וישנה שנת ישרים.
משנה לשנה צמחה הנערה וגדלה ויופייה גדל עם שנותיה. הנשרים ארחו לה לחברה וכן גם יתר ציפורי היער. ארבע עשרה שנים חלפו מבלי שתראה כל יצור אנוש.
בוקר אחד יצא בן המלך לציד. הוא רדף אחרי איילה ונכנס עמוק אל תוך היער. הוא ניסה להשיגה בחציו אך האיילה לא נפגעה ורק העמיקה אל תוך היער והנסיך בעקבותיה. לבסוף נעלמה האיילה והנסיך מצא עצמו בינות שיחים עבותים ועצים תמירים, במקום בו לא דרכה רגל אנוש מעולם. היער היה אפל והשקט סביבו היה מפחיד. שום קול לא נשמע. הוא נשא עיניו ולפתע הבחין בקרני אור הבוקעות מצמרתו של עץ גבוה. לאורן ראה קן עם נשרים צעירים המתבוננים בו מעל שפתו. הנסיך הניח חץ על קשתו ומתח אותה, אך בטרם הספיק לירות, בקעה קרן אור חזקה וסנוורה אותו עד שנאלץ לשמוט את קשתו ולסוכך בשתי ידיו על עיניו. כשר העז לפקוח שוב את עיניו ולהביט כלפי מעלה נגלו לו פניה של ורד בר עטורה בתלתלי זהב.
"מי את וכיצד אוכל להשיגך?" קרא הנסיך.
ורד בר חייכה אליו ונעלמה מאחורי שפת הקן. הנסיך עלה על סוסו ושב לארמון אביו, אך מראה הנערה לא מש מזיכרונו ולבו נמלא געגועים אליה. פעמיים שב ליער כדי לחפשה אך לא מצא דבר. לבו נמלא יגון והדבר ניכר גם בפניו. אביו חקר אותו למקור צערו.
הנסיך סיפר לאביו על הנערה שראה ביער. "לעולם לא אהיה מאושר בלעדיה." אמר.
המלך הטיל ספק אם אכן נערה שמקורה בראש עץ ביער תוכל לשמש רעייה מתאימה לבנו הנסיך, אך הוא אהב אותו כל כך עד שהבטיח לסייע לו למוצאה.
למחרת היום שלח המלך כרוזים לכל רחבי הממלכה להודיע כי כל מי שיסייע למצוא את הנערה החיה בראש עץ ולהביאה לארמון יזכה לעושר רב. איש לא נענה לקריאה. כל הנערות במדינה גדלו בבתים רגילים על גבי האדמה וצחקו למחשבה על אשה שגדלה בין ענפיו של עץ. "כלה נאה תהיה היא לנסיך." התבדחו.
אך אשה זקנה, מכוערת וכפופת גו פנתה אל הכרוזים ואמרה שתוכל להביא את הנערה המבוקשת. תחילה לא רצו הכרוזים להקשיב כלל לדבריה, אך הממונה עליהם פסק שיש להביאה לחצר המלכות. "אני אביא את הנערה אם תספק לי תלת-רגל וקומקום." הכריזה באוזני המלך. המלך מילא את מבוקשה.
הזקנה יצאה לדרך כשהיא נושאת את תלת-הרגל תחת בית שחיה ואת הקומקום בידה, וציידי המלך השתרכו בעקבותיה יחד עם הנסיך.
הו, איזה רעש הקימה הזקנה בפוסעה בין העצים! היא זימרה ופטפטה לעצמה וקשקשה בקומקום שבידה בקול כה רם עד שיכולת לחשוב שעדת צוענים שלימה התכנסה שם. אך בהעמיקה אל תוך היער סימנה הזקנה למלוויה לחכות לה מאחור. היא העמיקה חדור אל תוך היער האפל עד בואה אל העץ שבצמרתו ניצב הקן. שם ליקטה זרדים יבשים, הציבה את תלת-הרגל וניסתה לאזן עליו את הקומקום. אך הדבר לא צלח בידה. בכל פעם שהניחה את הקומקום על ראש המתקן, הוא התגלגל בקול רעש ונפל על האדמה. איני יודע איך היה העניין מסתיים לולא ורד בר שהציצה במתרחש מעבר שפת הקן. היא איבדה את סבלנותה למראה טיפשותה של הזקנה וקראה בקול: "תלת-הרגל שלך ניצב עקום! עליך למצוא קרקע ישרה יותר!"
"אך לאן אזיז אותו, ילדתי? בשום מקום אין שטח ישר דיו." ותוך כדי דיבור המשיכה לנסות ולייצב את הקומקום על ראש המתקן בשתי ידיה בעוד מבטה מופנה כלפי מעלה אל הנערה.
"כלום לא אמרתי לך שבשיטה הזאת לא תצליחי לייצב אותו?" צעקה ורד בר בחוסר סבלנות עוד יותר מקודם. "תלי את הקומקום על ענף של עץ ובני את המדורה תחתיו!"
הזקנה תלתה את הקומקום על ענף חלש שנשבר מיד והקומקום נפל שוב על האדמה.
"אם רק היית יכולה להראות לי איך לעשות זאת, אולי הייתי מבינה." קראה לעבר הנערה.
מהירה כמחשבה החליקה הנערה במורד הגזע וניצבה ליד השוטה הזקנה, מוכנה ללמד אותה איך צריכים הדברים להיעשות. אך בו ברגע אחזה הזקנה בנערה, הניפה אותה על שכמה ורצה בכל המהירות אל פאתי היער, שם ניצב הנסיך. כאשר ראה אותן הנסיך מיהר לעברן בשקיקה. הוא נטל את הנערה בזרועותיו ונשק לה ברכות לעיני כל.
או אז הובאה גלימת זהב לכסות את גופה ועטרת פנינים הונחה על שערותיה. היא תפסה את מקומה בכרכרתו של הנסיך ששלושה צמדי סוסים, לבנים מכל מה שראה אי פעם בעולם, משכו אותה. הם לא נעצרו לרגע עד בואם אל שערי הארמון ושלושה ימים אחר כך נערכה החתונה ברוב עם וכל מי שראה את הכלה הכריז כי אם מישהו חפץ בכלה מושלמת עליו לחפשה על ראשו של עץ.
על החוף הצפוני, לא הרחק מביתו של ג'ון או-גרוֹאט, התגורר פעם אדם אחד שהרוויח את לחמו מדייג. במיוחד עסק בציד כלבי ים ובהריגתם ובתחום זה נחל הצלחה רבה.
ערב אחד בעת שקשר את סירתו למזח ועשה דרכו לביתו ראה פרש מתקדם לעברו וקורא לו לעצור. הפרש היה זר לו.
"מה רצונך?" שאל אותו.
"אני בא אליך בשליחותו של סוחר עשיר הזקוק למספר רב של עורות כלבי ים. הוא שמע שאתה דייג מוכשר ורוצה להיפגש אתך עוד הערב כדי לסכם אתך את תנאי העסקה. הוא ביקש ממני להביא אותך אליו על גב סוסי ללא דיחוי."
המחשבה על הרווח הצפוי לו הניעה את הדייג להסכים להצעה. הוא התיישב מאחורי הרוכב והם יצאו לדרך. הסוס נישא קדימה בדהרה אדירה ובמהירות כה רבה עד שחשו את משב הרוח על פניהם, אף על פי שהרוח נשבה בגבם. לבסוף הגיעו אל צוק סלע שהתנשא על החוף ממש מעל הים. הרוכב עצר בעד סוסו ורמז כי זו התחנה האחרונה.
"אך היכן הוא האיש שדברת עליו?"
"תראה אותו בעוד רגע קט." השיב הרוכב ובעודו מדבר אחז בדייג ויחד עמו זינק אל תוך הים. מטה מטה שקעו הם אל קרקעית הים עד אשר הגיעו לבנין מוזר מכוסה צדפים ואצות ים ובצדו דלת קטנה. באותו רגע הבחין הדייג כי גם בן לוויתו וגם הוא עצמו הפכו לכלבי ים והם שוחים ישר לעבר הדלת. בתוך הבניין המוזר היו כלבי ים נוספים. כולם היו במצב רוח שפוף אך הם קיבלו את פניו בחמימות. מלווהו השמיע לפתע קול גרגור חזק שלשמעו נרעד הדייג בהיותו סבור שעוד רגע יטלו את חייו. הוא החל לבכות ולבקש רחמים.
"האם ראית אי פעם את הסכין הזו?" שאל אותו מלווהו בהציגו לפניו סכין גדולה. הדייג הביט בסכין וזיהה אותה כסכינו שלו, שיום קודם לכן תקע אותה בכלב ים בניסיון לצודו, אך הלה חמק ונמלט עם הסכין התקועה בו. הדייג לא העז להכחיש ולומר כי הסכין אינה שלו.
"ובכן", אמר כלב הים שליווה אותו, "כלב הים שתקעת בו את סכינך הוא אבי. הוא נפגע קשה ונאבק עכשיו על חייו. רק אתה תוכל לרפאו. זו הסיבה שהבאתי אותך לכאן."
הוא הוליך אותו אל תוך החדר הפנימי ושם שכב כלב ים זקן פצוע בבטנו. הדייג התבקש להניח את ידו על הפצע וכשעשה זאת נרפא הפצע כהרף עין וכלב הים הזקן חזר לאיתנו.
עתה הקיפה השמחה את כל כלבי הים שמסביב ומלווהו פנה אליו ואמר: "עכשיו אחזיר אותך ליבשה, אל משפחתך, אך ראשית יהיה עליך להישבע שלא תפגע עוד בכלבי ים עד יום מותך ולא תעסוק עוד בצייד."
לא היה זה תנאי קל, אך הדייג קיבל זאת על עצמו. מלווהו אחז בו והעלה אותו מעלה מעלה עד לפני המים. הוא נשף עליו והדייג חזר ולבש את צורתו האנושית. הם עלו על גב הסוס ודהרו כברק עד שהגיעו לבית הדייג. כאשר נפרד ממנו כלב הים הניח בידו מתנה בעלת ערך כה גדול עד ששוב לא נאלץ למצוא את מחייתו מדייג ומהרג של כלבי ים.
העצלות היתה מאז ומקדם אחד החסרונות המאוסים ביותר. מספרים אפילו כי אי-שם בארץ רחוקה נהוג היה לתלות את אותם עצלנים מושבעים שנם איום בעונש מוות לא היה בו די כדי להרתיעם ולהשפיע עליהם להיטיב את דרכם.
על-פי מה שנמסר לנו כעובדה מפליאה, התרחש באותה ארץ מקרה כזה: באחד הימים הלכה אשה זקנה לקנות לחם ופגשה בדרכה בהמון רב שליווה שני תליינים ובחור שידיו כבולות לו מאחוריו. בשלט שנתלה על צווארו של אותו בחור רשום היה כי הוא נידון למוות על היותו עצלן ללא תקנה. זו הייתה נם סיבת התקהלותו של ההמון: אנשים היו סקרנים לדעת באם יבחר הנידון במוות, או שברגע האחרון יתחרט ויעדיף את הברירה השנייה: להניח לתליינים לכרות אחת מאוזניו, בהצהירו לפני שלושה עדים על רצונו להיטיב את דרכיו. עוד עלי לציין שלפי מנהני אותה מדינה האפשרות לחנינה מסוג זה הייתה חד-פעמית.
הזקנה התקרבה לתהלוכה ולהפתעתה הגדולה ראתה כי הנידון למוות הוא בחור יפה-תואר וכי לא ניכרו על פניו כל אותות של פחד מפני הגורל המצפה לו. התייצבה הזקנה לפני התליינים ואמרה להם: "מסרו לידי בחור יפה-תואר ומלא-אונים זה. בחור כזה אינו יכול להיות עצלן מלידה. יש פה טעות כלשהי: או שלא גדל כהלכה או שלא זכה להדרכה נאותה בהלכות העולם. יבוא נא לביתי. יש לי שק אגוזים ואני מבטיחה לכם כי עד שיגמור לאוכלם, אצליח אני, באמצעות שיחה על לבו ומתן עצות טובות, להפכו לבחור חרוץ ומועיל לעצמו ולחברה כולה."
למשמע הדברים הללו, אם בשל היותו בחור יפה-תואר ובפריחת עלומיו ואם מטעמי רחמנות, החלו מרבית הנאספים לתמוך בבקשתה של הזקנה.
התליינים אף הם הציצו איש בפני חברו וכמעט שניאותו להיעתר לבקשת הזקנה. ההמון דמם. הכל ציפו בקוצר-רוח לראות איך ייפול דבר ובמה יסתיים עניין זה שאין לו תקדים.
אחד מן התליינים נזכר כי אין הם מורשים למסור את הנידון לידיו של מישהו אחר ללא קבלת פקודה מן הרשות. הוא אמר כי המעט שיש בידם לעשות הוא לעכב את ביצוע פסק-הדין בחצי שעה ולאפשר למישהו לרוץ ולהזעיק את השופט שחרץ את גזר-דינו.
לשמע הדברים הללו התנדבו אנשים אחדים מקרב ההמון לצאת לדרך, אך הנידון למוות עיכב בעדם באותתו להם בתנועת יד. אחר כך פנה לעבר הזקנה ושאל אותה: "דודה, אמרת שיש לך בביתך שק אגוזים, אך לא הבהרת אם מדובר באגוזים קלופים, או שיהיה עלי ראשית כל לפצחם אחד אחד."
הזקנה השיבה כי האגוזים הם טריים. יש לפצחם ואחר כך לקלפם וכי דבר זה בדיוק הוא עיקר ההנאה באכילת אגוזים טריים. היא הוסיפה כי בזמן שיעסוק בפיצוח האגוזים והסרת הקליפות, תדריך אותו כיצד עליו לנהוג כדי להצליח בחיים.
מששמע הנידון למוות את תשובתה של הזקנה, שקל את הדברים רגע קט בראשו ואמר: "וכי מה היא חושבת לעצמה הזקנה הזאת. אין לי כבר מה לעשות בחיים, רק לשבת לפצח שק מלא אגוזים ולקלף אותם אחד אחד? רעיון נהדר! וכאילו כל זה לא מספיק, אצטרך גם להקשיב בסבלנות לפטפוטי השטות שלה בזמן שהיא תדריך אותי ותעניק לי 'עצות טובות לחיים'? לא תודה – אני מוותר על הכבוד!"
הנידון למוות עשה תנועה של ביטול בידו ורמז למלוויו לקחת אותו אל עמוד התליה.
בלב המחוז המיוער שבקצה הצפוני של הודו, חי פעם מלך בשם בְּהַנגַסוואנָה. הוא חונן בכל הסגולות הדרושות לשליט אמיתי, והיה יפה תואר וחכם, שומר חוק ומלכה של מדינה שלווה ומשגשגת, אבל למרות כל מעלותיו, לא הצליח המלך בְּהַנגַסוואנָה להוליד בנים. הוא נשא לא פחות משבע-עשרה נשים והיה בר מזל דיו להוליד כמה בנות – אבל אף לא בן אחד.
ברוב ייאושו החליט המלך לבצע את טקס האַגְנִישטוֹטָה. הטקס עצמו לא היה מסוכן במיוחד, אבל מכיוון שכל המנחות שהועלו באש היו מוקדשות לאגני – אל האש – ריחף צל מאיים על מקום הפולחן. הטקס לא כלל הגשת מנחות לאינדרה, מלך האלים הידוע לשמצה בקנאתו, והייתה סכנה שהוא יראה בכך זלזול בכבודו, ומרוב כעס יבקש להתנקם. ואכן, אינדרה הסתובב מעל מקום הפולחן, השגיח על ההליכים בשבע עיניים וחיכה לחריגה השולית ביותר מכללי הטקס כדי שתהיה לו הזדמנות לשפוך את חמתו על המלך. בינתיים התגשמו משאלותיו של המלך כתוצאה מ האַגְנִישטוֹטָה, ותוך זמן קצר נולדו לו מאה בנים חסונים ובריאים. המלך בְּהַנגַסוואנָה גידל את בניו בשמחה, סמוך ובטוח שמעתה ואילך שושלתו המלכותית תשרוד והממלכה תמשיך לשגשג.
כך חלפו מספר שנים, עד שאינדרה, שלעולם אינו שוכח ואינו סולח, מצא לבסוף הזדמנות לנקמה. יום אחד, כשהמלך יצא לבדו לצוד ביער לַבְּהָה, איבדו הוא וסוסו את חוש הכיוון ותעו ביער העבות. בחלוף השעות ערפלו הרעב והצמא עוד יותר את חושיהם של השניים, והם העמיקו לחדור לתוך הג'ונגל. לבסוף הגיעו ברגליים כושלות לקרחת יער שבמרכזה התנוצץ אגם צלול, מוקף עצים עמוסי פרי בשל ועשב גבוה וטוב למרעה. כשהמלך נכנס לקרחת היער, התעופפו העורבים בבהלה מענפי העצים, והדבורים נטשו את הפירות שהרקיבו על הקרקע. המים נראו קרירים ומרעננים, והמלך מיהר לרדת מסוסו והוביל אותו אל שפת האגם. אחרי שהשקה את הבהמה לרוויה וקשר אותה לעץ, פשט המלך את בגדיו ונכנס לאגם לרחיצת היטהרות.
בְּהַנגַסוואנָה טבל במים עד מעל לראשו שלוש פעמים, משך את שערותיו לאחור ושינן מנטרות רבות. אחר-כך יצא מהמים והלך לקחת את בגדיו, אותם השאיר סמוך לסוסו. הוא הרגיש מוזר, והסוס רטט בעצבנות ונרתע לאחור כשניגש אליו .המלך השפיל מבט לגופו וגילה שבזמן הטבילה באגם צמח לו זוג שדיים. הוא קפא על מקומו בחוסר אמון, ואחר כך שב במהירות אל שפת המים. ממימיו החלקים כראי של האגם ניבטה אל בְּהַנגַסוואנָה בבואה של אשה – זה היה הוא עצמו! בדרך כלשהי הפך אותו האגם לאישה... המלך לא מצא כל נחמה בעובדה שהאישה שבהתה בו מהמים בעיניים פקוחות לרווחה הייתה יפת מראה עד מאוד.
בְּהַנגַסוואנָה התאושש עד מהרה מההלם, אבל פתאום נתקף בושה עזה. "אשה! יצור חלש, רגשני, הפכפך – תראו אותי!" חשב. "מה יגידו עלי הבנים שלי?" הוא זכר את בניו החסונים, אותם חינך להיות גאים וממושמעים. אחר-כך חשב על אמהותיהם – נשותיו – ועיווה את פניו. "הן חמומות מוח וביקורתיות. בצורתי הנוכחית, לעולם לא אזכה מהן לכבוד המגיע לי. מה אעשה?"
חלוש ומזועזע עלה המלך בקושי רב על סוסו העצבני ומצא את דרכו חזרה לארמון. אנשים הביטו בו בחוצפה, כפי שלעולם לא היו מעיזים לעשות כשהיה עדיין בצורתו הגברית. כולם יכלו לראות בבירור שזהו המלך, אבל הם גם ראו שהרוכב על הסוס המפורסם היא אשה. בארמון ההומה אדם נפלה דממת מוות, וכולם קפאו על מקומם באמצע מלאכתם. מאה הנערים באו בריצה ופיהם נפער בתדהמה למראה... אביהם. נשות המלך, השמשים ומשרתי הארמון, אפילו הכלבים והתוכים המלכותיים, כולם עמדו ובהו בשתיקה בשליט שצורתו השתנתה.
המלך ירד מהסוס בתנועות מגושמות, וזימן אליו את בני משפחתו ואת יועציו הקרובים לפגישת חירום. הוא סיפר להם את כל קורותיו, והאשים את הגורל באסונו. מובן מאליו שלא ידע דבר על ידו הארוכה והנוקמת של אינדרה. אחר-כך הוסיף בבכי, "בזמן שרכבתי חזרה לכאן חשבתי מה עלי לעשות. החלטתי שאיני יכול להישאר בארמון או אפילו בעיר. כיצד אוכל לשלוט כאשה? מלך חייב להיות החלטי וצודק – איך אוכל לעמוד בסטנדרטים הגבוהים האלה כאשה? לא, מוטב שאלך ליער ואחיה כנזיר, ואניח לכם ליהנות מחייכם כאן... אנא נסו לזכור אותי כפי שהייתי בעודי גבר."
רבות מנשותיו התייפחו בשקט, אולם איש לא אמר מילה, והמלך יצא במהירות מהארמון ונעלם ביער. ימים רבים נדדה האישה ביער, ניזונה מגרגרים, מנגו ופקעות, וישנה תחת החופה הצפופה של צמרות העצים. יום אחד הגיעה למקום התבודדותו של פרוש, איש עדין וטוב לב שחי בפשטות סגפנית אבל לא קיצונית. שערות ראשו וזקנו היו ארוכות, אבל בעיניו לא בערה אש הקנאות הלוהטת בעיניהם של הפרושים שאלוהים הוציא אותם מדעתם. הוא הזמין את האישה המסכנה להישאר לגור איתו והם חיו יחדיו בנעימים, תחילה כידידים ובהמשך כזוג נשוי. במרוצת הזמן ילדה האישה מאה בנים, כולם יפי תואר ונמרצים כמו אחיהם שבעיר.
האם גידלה את הבנים, והשתדלה כמיטב יכולתה ללמד אותם את רזי עולם הקשאטריה. עד מהרה התחוור לה שהיא מתקדמת איתם לאט מדי, לכן החליטה להביאם להתחנך בארמון. בְּהַנגַסוואנָה, ששמה היה עכשיו אָדִיטְיָה, לקחה את הבנים לביתה הקודם ופקדה על בניה הבוגרים לקבל את הנערים החדשים כאחיהם לכל דבר. נסיכי הארמון אימצו את נערי היער בשמחה, ושיתפו אותם בחיי בית המלוכה.
ממקום מושבו בשמים ראה אינדרה את כל זה. הוא עדיין ריחף מעל המלך שנשבע להרוס, ועכשיו בערה חמתו להשחית. "מתברר שרק עשיתי לאיש הזה ... לאשה הזאת ... טובה גדולה. לא יקום ולא יהיה כדבר הזה."
מלך האלים לבש צורת ברהמין והלך לבקר בארמון. שם קיבלו את פניו בכבוד הראוי ואפשרו לו להיפגש עם מאתיים הבנים. כשראה אותם חיים יחדיו באחווה ובשלום, לא איבד הברהמין אף רגע. "איך אתם יכולים לחיות כך ביחד? אינכם מבינים עד כמה מסוכן המצב הזה? אינכם בנים לאותו אב, לכן במוקדם או במאוחר חצי מכם יתבעו לעצמם זכויות יתר. אין שום ספק בדבר."
הבנים הביטו אלה באלה בתמיהה. לא ייתכן שדבריו של האיש נכונים – הם אהבו את חייהם המשותפים. ובכל זאת, זה היה ברהמין, איש זקן ונשוא פנים. והאיש המשיך, "ראו, גם בניו של קאשְׁיָפָה, בורא העולם, נלחמו פעם ביניהם לחיים ולמוות על ירושתם – שלושת העולמות. האם אתם באמת רואים את עצמכם נעלים עליהם, טובים יותר מהאלים?"
הבנים התחילו להסתכל סביבם באי-שקט, והברהמין המשיך ללחוץ עליהם. הוא נטע במוחם מחשבות קנאה, בוגדנות והתמרמרות צדקנית, ובסופו של דבר אכן פרצה ביניהם תגרה. התגרה הפכה לקרב של ממש, ושעות ספורות אחרי בואו של אינדרה לארמון, שכבו כל מאתיים הבנים מתים.
אדיטיה שמעה את החדשות בביתה שביער, בעודה מכינה ארוחה לכמה עוברי אורח. היא התמוטטה על האדמה הקשה, ונשארה שוכבת כשהיא ממאנת להתנחם. ימים רבים אחר-כך עוד התפלשה האישה המסכנה בעפר, מבכה את מר גורלה, כשברהמין נכנס לחצר ביתה וניגש אליה בשקט. זה היה אינדרה המחופש, שבא ליהנות ממעשה ידיו. הוא ניגש אל האישה האומללה ושאל אותה בקרירות מה גרם לה צער גדול כל-כך.
האישה נשאה את עיניה אל הברהמין וענתה, "היו לי מאתיים בנים, אדוני, וכולם נהרגו. הם נרצחו בידו האכזרית של הזמן."
"אלוהים אדירים, אשה יקרה, איך הצלחת ללדת כל-כך הרבה בנים?"
האישה המתייפחת סיפרה לברהמין את סיפור חייה. היא סיפרה לו על חייה כמלך חשוך בנים, על טקס הקורבן לאגני, על שינוי הזהות המינית שהתרחש באגם שביער. היא סיפרה לו איך שלחה את בני היער שלה להתחנך בארמון ואיך קיבלה את החדשות על אובדנם. "חיי תמו, אדוני, הסתיימו. אין להם עוד כל ערך."
אינדרה הסתכל על האשה הרצוצה השרועה לרגליו, מכוסה בעפר מכף רגל ועד ראש, עד שרק לחייה נראו מבעך לשבילי הבוץ שפילסו עליהן הדמעות. פתאום חשף האל את עצמו לפניה במלוא גדולתו, נפוח מזעם ומצדקנות. "אתה הבאת את הצרות האלה על עצמך, בְּהַנגַסוואנָה! לא יד הגורל חיסלה את בניך, כי אם חטאיך שלך. כשביצעת את טקס הקורבן לאגני שכחת אותי לגמרי; אותי, מלך האלים – אדון כל היצורים! האם חשבת שתוכל לזלזל בי בצורה כזאת ולצאת נקי? אני גרמתי לכך שתתעה ביער, שתהפוך לאשה באגם. אני שיסיתי את בניך אלה באלה עד שפרצה ביניהם המלחמה שהרגה את כולם. ועכשיו," קולו של האל התרומם לשיאו ומיד שב ונעשה נמוך, "עכשיו באתי על סיפוקי·"
האשה חיבקה את רגליו של אינדרה והתחננה שיסלח לה. "אלי הטוב, הענש אותי אם אתה מוכרח. אני אשמה בכל. קרע אותי לגזרים אבר אחר אבר – אפילו המוות טוב מדי בשבילי – אבל אנא חוס על חייהם של הנערים האלה. הם חפים מפשע..."
ייסוריה של האם השכולה וחרטתה הכנה נגעו ללבו של מלך האלים, שחמתו שככה אחרי שבא על סיפוקו.
"בסדר. אני אחזיר חצי מבנייך לתחייה. אבל עלייך לומר לי את מי מהם את בוחרת להחיות – את אלה שהולדת כמלך או את אלה שילדת כאשת הנזיר."
האשה לא היססה לרגע. "השב לחיים את אלה שילדתי כאשה."
תשובתה הפתיעה את אינדרה, שלא הצליח לכבוש את סקרנותו.
"איזו מין בחירה מוזרה זאת? מדוע בחרת דווקא את הילדים שנולדו לאישיות האחרת שלך? אנא הסבירי לי את פשר התעלומה."
האשה כלל לא חשבה שבחירתה יוצאת דופן. "כאשה," אמרה, "אהבתי עזה יותר. אני נשאתי את הילדים האלה בגופי, אני ילדתי אותם, ואהבתי אותם כפי שרק אם יכולה לאהוב."
אינדרה התרשם עמוקות מההבחנה הבלתי צפויה הזאת, והיא נגעה ללבו. כגמול הבטיח להחזיר את כל הבנים לתחייה והוסיף, "ואת יכולה לבחור אם ברצונך לחזור לאישיותך הקודמת כמלך או להישאר אשה. מה את מעדיפה?"
"אני בוחרת להישאר אשה," ענתה מיד.
"אבל מדוע?" תמה האל ההמום. "את יכולה לקבל חזרה את כל הבנים שלך. ואת יכולה גם לחזור לכס המלוכה, לגבריות שלך! מה את רוצה לומר, שחיי היער מושכים אותך יותר?"
אָדִיטְיָה חייכה וענתה, "לא, הוד מעלתך. קודם בחרתי להחזיר לתחייה את הבנים שילדתי, מפני ששום דבר לא ישווה לאהבת אם.
עכשיו אני בוחרת להישאר אשה, מפני שאישה נהנית הנאה עמוקה יותר ממעשה האהבה. אני מקווה שדברי אינם מעליבים אותך, אדוני, ואת כל הזכרים שבפמלייתך, אבל אחרי שהייתי גם גבר וגם אשה, אני יודעת איזו הרגשה טובה יותר."
זמן מה בחן אינדרה את האישה בשתיקה. מפעם לפעם פתח את פיו לדבר, אבל שינה את דעתו. לבסוף החליט שישנם דברים שהם מעבר לבינתו, נפרד מהאשה לשלום וחזר לביתו שבשמים.
סיפורי המלך והגוויה: המלך ופושט היד – פתיחת סיפור המסגרת
ממלכת פראטישטאנה משתרעת על גדות הנהר גודאווארי. בממלכה זו שלט לפני שנים רבות מלך שנודע לתהילה בכל הארץ ושמו המלך טריויקראמאסנה, בן לויקראמאסנה ושווה בעצמתו לאינדרה ראש האלים.
טריויקראמאסנה היה מלך צדיק וישר דרך שדאג לרווחת עמו. מדי יום ביומו נהג המלך לפתוח את דלתות ארמונו בפני כל מי שביקש לשוחח עמו או לשטוח לפניו את עצומותיו, יהא זה עשיר או אביון, שר או שפל המעלה.
והנה בין הבאים לשחר את פניו היה פושט יד נודד ושמו קשאנטיסילה. פושט היד נהג לפקוד מדי יום ביומו את חצר המלך, לחלוק לו כבוד ולתת לו פרי במתנה. המלך היה מקבל מידיו את המתת הצנוע, מודה לו ומעביר את הפרי לידי שר האוצר שלו שישב לצידו.
כך נמשך הדבר עשר שנים תמימות. והנה באחד הימים לאחר שמסר פושט היד את הפרי למלך והלך לדרכו, זרק המלך את הפרי לעבר קוף שעשועים קטן אשר חמק מבעליו. הקוף נגס בפרי ולפתע נפלה מתוכו אבן חן יקרת ערך. המלך הרים את האבן בהשתוממות ומיד פנה אל שר האוצר שלו ושאל אותו: "מה עשית בכל הפירות שקבלתי מפושט היד ומסרתי לידיך?"
"המלך ירום הודו, את כל הפירות שמסרת לידי השלכתי לתוך אחד החדרים בבית הגנזים מבעד לצוהר הקטן ומעולם לא פתחתי את דלתו. אם על המלך טוב אגש לשם, אפתח את הדלת ואראה מה נותר מהם."
המלך נד בראשו ושר האוצר נפטר מלפניו וניגש לבית הגנזים. עד מהרה שב השר, קד לפני המלך ואמר לו: "אדוני המלך, מכל הפירות שהשלכתי לחדר לא נותרו אלא קליפות יבשות, אך בין הקליפות מצאתי מאות יהלומים, פנינים ואבנים יקרות והרי הם לפניך."
המלך התבונן באוצר ואחר כך פנה אל השר ואמר לו: "נוכחתי לדעת כי איש ישר אתה ולא מעלת באמוני ואני מעניק לך את האוצר הזה במתנה לאות הוקרה!"
למחרת היום כאשר הגיע פושט היד כהרגלו לחלוק כבוד למלך, פנה אליו המלך ואמר: "אתמול נודע לי כי בכל הפירות שנתת לי במשך השנים היו חבויות אבנים יקרות. ברצוני לדעת על מה ולמה אתה חולק לי כבוד באופן כה פזרני. לא אוכל לקבל ממך את מתנתך אם לא תשיב לשאלתי ותספר לי את פשר התנהגותך."
פושט היד קד לפני המלך ואחר כך ניגש אליו ואמר לו: "הוד מלכותך, אני רוצה לעשות מעשה כישוף מסוים וכדי להוציאו אל הפועל זקוק אני לסיועו של אדם אמיץ לב. האם תושיט לי, המלך הגדול, העז בגיבורים, את עזרתך?"
"אושיט לך אותה בחפץ לב." השיב המלך "אמור לי מה רצונך שאעשה?"
"ובכן אדוני המלך, זאת עליך לעשות: ביום הארבעה עשר לחודש, כאשר הירח לא מאיר בשמים, יהיה עליך לבוא אל אדמת השרפות הגדולה ולפגוש אותי שם. אחכה לך למרגלות עץ הוואטה הניצב שם". "זאת אעשה!" אמר המלך. פושט היד קד לפניו והמלך שילחו לדרכו.
המלך לא שכח את הבטחתו. ביום הארבעה עשר לירח החשוך, עזב את ארמונו לעת ערב בחשאי כשהוא עטוי בגלימה כהה בצבע כחול ונושא על פניו את האותות המרחיקים רוחות רעות. הוא אחז בידו את חרבו ונכנס לשטח אדמת השרפות האפופה ערפילים מעוררי חלחלה וחשכה ספוגת עשן. להבותיהן של מדורות הקבורה התנשאו לעומתו כמו היו מתבוננות בו בעיני רפאים; שדים ורוחות מבהילים סבבו אותו מכל עבר בניסיון להבעיתו וליטול ממנו את אומץ לבו, אך המלך המשיך לפסוע בלי חת על ערמות העצמות, הגולגלות והשלדים. אווירת הפחד שיצרו הצרחות המהדהדות החוזרות ונשנות של כוחות הזדון, שודדי הקברים ואוכלי הנבילות, לא הטרידה את המלך ולא בלבלה עליו את דעתו. הוא חצה את השטח במהירות, התבונן סביבו ומצא את פושט היד מחכה לו למרגלות עץ הוואטה. פושט היד היה עסוק אותה שעה בהתווית מעגל קסמים. המלך התקרב אליו ואמר: "הנה הגעתי אישי הנכבד. אמור לי מה אוכל לעשות למענך?"
פושט היד נשא ראשו והביט אל המלך העומד מעליו, בהכרת תודה. "אדוני המלך", אמר לו "מכיוון שמלאת את בקשתי והעזת לבוא לכאן, אבקשך לעשות עוד דבר אחד למעני ברוב חסדך: לך לכיוון דרום עד שתגיע לעץ סיסו בודד. על העץ תלויה גופת גבר. אזור עוז, הורד את הגוויה מן העץ, העז שבמלכים, והבא אותה ברוב נדיבותך לכאן."
"זאת אעשה." השיב המלך שמעולם לא הפר את מלת כבודו. הוא יצא לדרך בפוסעו דרומה בחשכה. מדורות הקבורה העשנות האירו את דרכו ולאחר שעה קלה גילה את עץ הסיסו הבודד. על אחד הענפים שהסתעפו מן הגזע השחור מעשן המדורות והנודף צחנת גוויות שרופות, הייתה תלויה גופת גבר. המלך טיפס על העץ, חתך את החבל והגוויה נשמטה ונפלה על הארץ. בעת שפגעה באדמה בקול חבטה נשמעה מתוכה צריחה מקפיאת דם. המלך מיהר לרדת מן העץ. הוא ניגש אל הגוויה השרועה על הארץ ונגע בה בעדינות מחשש שמא האיש בחיים. למגעו של המלך התנערה הגוויה בצחוק מבעית. עתה הבין המלך שבתוך הגוויה
שוכן וואטולה - שד ערפדי.
"מדוע אתה צוחק?" פנה אליו המלך בלא שירעד קולו, "הבה ונצא לדרך!"
אך ברגע שבקעו הדברים מפיו נעלמה הגוויה. המלך נשא את מבטו וגילה שהגוויה חזרה למקומה הקודם ושוב היא משתלשלת מן הענף. לבו של איש אמיץ קשה הוא מיהלום ועקשנותו חסרת גבולות. המלך שב וטיפס על העץ, הוריד את הגוויה, העמיס אותה על כתפו ומבלי להוציא הגה מפיו החל פוסע צפונה למקום תחנתו של פושט היד.
ובעוד המלך פוסע החל השד לדבר מתוך הגוויה: "הוד מלכותך, כדי להנעים לך את הדרך ולשובב את רוחך, אספר לך סיפור. הטה אוזנך ושמע:"
על גדותיו של נהר הקאלינדי שוכן הכפר הברהמיני ברהמאסטאלה. בכפר זה חי פעם ברהמין ושמו אגניסוואנים שהיה מלומד גדול בכתבי הוודה. אשתו של אגניסוואנים הביאה לעולם בת בשם מנדרוואטי שלא היה אח ורע ליופיה. אומרים שכאשר בראו האלים את חמודות גופה הרענן חשו מן הסתם שכל עלמה שמימית שיצרו בעבר היא כאין וכאפס לעומתה.
כאשר הגיעה מנדרוואטי לפרקה באו שלושה מחזרים ברהמינים מקאניאקובג''ה לבקש את ידה. כל אחד מן השלושה היה צדיק באופיו ומוסרי בהליכותיו וכל אחד מהם אהב אותה אהבה כה עזה עד שאיים להתאבד אם תינשא לאחר.
אביה, מחשש שמא יביא למותם של שנים מן הברהמינים אם ישיא אותה לשלישי, דחה את החלטתו מיום ליום ובינתיים השתכנו שלושת המחזרים בכפר. הם נהגו לבוא לביתה מדי יום ביומו ולהביט בפניה הקורנות כסהר במלואו, במסירות של ציפורי קאקורה, ציפורים הניזונות כידוע מקרני הירח.
ואז אירע אסון. מחלת הקדחת תקפה את מנדרוואטי עוד בטרם נישאה והביאה עליה את מותה. כלים ביגונם ניהלו שלושת הברהמינים את כל טקסי הקבורה, נשאו אותה אל אדמת השרפות ושרפו את גופתה. אחד מהם הקים צריף קטן מעל המקום שגופתה נשרפה בו. הוא התיישב שם ויום ולילה שכב על אפרה וכלכל עצמו במזון שנתנו לו עוברי אורח רחמנים. המחזר השני נטל את עצמותיה, צרר אותם בצרור על שכמו ושם פעמיו אל הגאנגס הקדוש והשלישי היה לפושט יד ויצא לשוטט בארצות רחוקות.
המחזר השלישי נקלע פעם במהלך נדודיו לכפר בשם ואקרולאקה ושם הזמין אותו ברהמין אחד להתארח בביתו. המשפחה כולה התיישבה לשולחן הסעודה. לאחר שנערכו כל
הטקסים המקובלים והאוכל הוגש לפני האורח החל אחד הילדים לבכות. האם ניסתה להרגיעו ולהשקיטו, אך לאחר שלא הפסיק לצרוח תפסה אותו בזרועותיה והשליכה אותו בזעם אל תוך האח היוקדת. גופו של הפעוט היה למאכולת אש ולאחר רגעים ספורים לא נותרו ממנו אלא עצמות ואפר.
למראה חזיון הבלהה הזה החל האורח לזעוק: "הוי אימה, הוי זוועה! לאן הגעתי. נקלעתי לביתו של ברהמין מפלצת. לא אטעם כהוא זה מן המזון המוגש לפני בבית שעיני חזו בו את החטא בהתגלמותו!"
אך אבי המשפחה עצר בעדו: "הס. אל תרים קולך. התבונן וראה את אשר יחולל לחש הקסמים שלי!"
הוא נטל לידו קלף עתיק שהלחש היה רשום עליו והשמיע את תוכנו מעל ערמת חול קטנה. אחר כך זרה את החול על האפר שנותר מגופו של התינוק ומיד שב הלה לחיות בגופו הקודם.
לאחר שחזה בפלא נעתר פושט היד והסכים להמשיך ולאכול. בעל הבית תלה את כתב היד על וו שבלט מן הקיר והצטרף לסעודה. עם רדת הלילה הציע לו המארח לחלוק עמו את יצועו.
כשנרדמו כל יושבי הבית קם פושט היד מיצועו ונטל בחשאי את הקלף ממקומו. הוא יצא לדרך ולא חדל מלכת עד בואו אל אדמת השרפות. כאשר הגיע לשם פגש את המחזר השני ששב ממסעו לגאנגס לאחר שטבל שם את עצמותיה של מנדרוואטי במימיו הקדושים של הנהר. הם ניגשו אל הברהמין השלישי ששמר על אפרה ופושט היד אמר לו: "אחי, עלינו להרוס את הצריף שאתה שוכן בו כדי שנוכל להחיות את אהובתי מן האפר באמצעות לחש הקסמים שבידי."
לאחר דין ודברים הסכימו שני הברהמינים האחרים לשתף עמו פעולה. הצריף סולק ממקומו והאפר נחשף לעין. פושט היד גלל את הקלף וקרא מתוכו את מלות הקסם מעל ערמת חול. אחר, זרה את החול על אפרה ועצמותיה ומיד התעוררה הנערה לחיים וקמה על רגליה.
אם לגופה הקודם לא היו מתחרים ביופי ובחן הרי שהגוף שעטתה עכשיו עלה אף על גופה הקודם בתפארת יופיו. עתה משטוהר באש דומה היה כאילו ניצוק מזהב טהור.
די היה במבט אחד של שלושת המחזרים בנערה כדי לנטוע בלבם אהבה מחודשת ובוערת וכל אחד משלושת הברהמינים השתוקק לקחתה לו לאשה.
הברהמין שהיה לפושט יד אמר: "מן הראוי שמנדרוואטי תהיה לי לאשה כיוון שאני הוא שהשיבה לחיים בכוח הלחש שברשותי!"
"לא" אמר הברהמין השני "מימיו הקדושים של הגאנגס הם שהחזירוה לחיים ועל כן מן הדין הוא שתהיה לי לאשה!"
"שניכם טועים" אמר השלישי "לולא אני ששמרתי על אפרה וסיגפתי עצמי למענה לא הייתה מתעוררת לחיים!"
"ועתה" אמר השד, "אמור לי המלך כיצד ניתן ליישב את המחלוקת? למי מהם מן הראוי שתהיה הנערה לאשה? יתפוצץ ראשך ויתפרק לרסיסים אם יודע אתה את התשובה, אך נמנע מלהעלותה על דל שפתיך!"
והמלך פתח פיו ואמר: "הברהמין שהיה לפושט יד והשיבה לחיים באמצעות לחש הקסמים שהשיג בעמל כה רב, הוא במידה ידועה אביה לפי שלקח על עצמו תפקיד שהיה על אביה לעשותו. הברהמין שטבל את עצמותיה במימיו הקדושים של הגאנגס נהג בה כאילו היה בנה, אך השלישי שסיגף עצמו על אדמת השרפות ושכב על אפרה באהבתו העזה אליה, הוא, כך אני סבור, ראוי להיות באמת ובתמים בעלה!"
מששמע השד את תשובתו של המלך טריויקראמאסנה, נעלם יחד עם הגופה מכתפו של המלך ושב אל מקומו הראשון. המלך שהיה איתן בדעתו למלא את הבטחתו לפושט היד החליט לשוב ולהוריד את הגופה מן העץ, כיאה לאיש חזק אופי אשר לא יחת מפני כל. וכך אירע שהמלך טריויקראמאסנה שב אל עץ הסיסו, הוריד את הגופה מן העץ והעמיסה על שכמו ומבלי לומר דבר יצא לדרך.
ובעת שהמלך עשה דרכו צפונה החל השד לדבר מתוך הגוויה: "אדוני המלך, חכמתך ואומץ לבך מוצאים חן בעיני, על כן אספר לך סיפור נוסף. הסכת ושמע את חידתי זו":
לפני שנים רבות מלך בארץ מלך שנודע בשם יאסאקטו – דגל התהילה. מקום מושבו המלכותי היה בעיר סובהאוואטי. בעיר זו ניצב היכל נהדר שהוקדש לאלה הלבנה - האלה קאלי, ודרומה לו הייתה בריכת מים שנקראה בפי כל בריכת האלה. בכל שנה ביום הארבעה עשר לירח הבהיר, בחודש אשאדהה, הייתה מגיעה אל הבריכה תהלוכה גדולה של צליינים שהגיעו מכל חלקי הארץ כדי לרחוץ במימיה ולהיטהר.
והנה ארע ששנה אחת ביום המיועד הגיע אל הבריכה כובס צעיר מן הכפר ברהמאסטאלה ושמו דהאוואלה. על שפת הבריכה פגש דהאוואלה בנערה צעירה ויפת תואר, מדנאסונדארי שמה, שהייתה בתו של כובס בשם סודהאפאטה ושבאה אף היא לרחוץ ולהיטהר במימי הבריכה.
לבו של העלם הלך שבי אחרי הנערה היפיפייה שגזלה מן הלבנה את זוהרה. לאחר שבירר מה שמה ולאיזו כת השתייכה, חזר דהאוואלה לכפרו כשהוא חולה אהבה ושם התייסר בצער הפירוד מאהובתו, שכב משמים על יצועו ולא נגע במזון ובמשקה שהביאה לו אמו.
משהבחינה האם בהתנהגותו יוצאת הדופן, דובבה אותו עד אשר מילטה את סודו מפיו. כאשר נודע לאם כי בנה מאוהב בנערה, מיהרה לספר זאת לבעלה וימאלה.
וימאלה פנה אל בנו ואמר לו: "דהאוואלה בני, מדוע אתה מתייסר ונמק ביגונך? הרי נקל עד מאוד למלא את משאלת לבך. אין לי ספק שאם אבוא אל סודהאפאטה ואבקש את ידה של בתו עבורך, יענה לי ויסכים לשידוך. הרי איננו נחותים ממנו לא בייחוס ולא במשלח היד ובהכנסה. אנו מכרים ותיקים ולא יהיה כל קושי לסדר את העניין!"
מששמע הבן את דברי העידוד של אביו הסכים לאכול ולשתות ופניו העצבים לא היו לו עוד. למחרת היום הלך וימאלה עם בנו דהאוואלה לעיר סובהאוואטי. הוא בא לביתו של סודהאפאטה וחילה פניו לתת את בתו לאשה לבנו.
סודהאפאטה לא השיב ריקם את פני רעהו. הוא נעתר לבקשתו ונתן את הסכמתו על פי כל כללי הטקס.
השעה היעודה נקבעה ולמחרת היום ניתנה מדנאסונדארי לדהאוואלה לאשה. משתמה חגיגת הנישואין שב דהאוואלה מאושר לבית אביו עם כלתו שהשיבה אהבה אל חיקו.
זמן מה חיו השנים בשלווה ואושר. והנה ארע שאחיה של מנדאסונדארי בא לבקר את בני הזוג בביתם. השנים שמחו לקראתו וקידמו פניו בחיבוק. הוא דרש בשלומם ולאחר שנח מעמל הדרך אמר להם: "נשלחתי על ידי אבי להזמין אותך ואת בעלך אלינו לחגיגה מיוחדת לכבודה של האלה קאלי".
בני הזוג קיבלו ברצון את הזמנתו. למחרת היום ערכו בני הבית ארוחה חגיגית לכבוד האורח ואחר כך יצאו השלושה לדרך לבית אביה של הנערה בעיר סורהאוואטי.
כאשר הגיעו לעיר חלף דהאוואלה במקרה סמוך למקדש הגדול של האלה הלבנה ולמראה המקדש חש רטט של יראה ותשוקה לבקר במקום. "נעצור כאן לשעה קלה" אמר לאשתו ולגיסו "ברצוני לבקר את קאלי גבירתנו, האלה הגדולה.
"המתן" אמר לו גיסו, "איננו יכולים לבוא אליה כולנו בידים ריקות!"
"אם כך אלך לבדי" השיב לו הבעל, "חכו לי כאן."
דהאוואלה הותיר את אשתו וגיסו בחוץ ונכנס למקדש בגפו. הוא השתחווה אפים ארצה לפני צלם האלה כשהוא מדמה בעיני רוחו כיצד מחצה קאלי בשמונה עשרה זרועותיה את השד רורו עז הפנים ואיך רמסה בכפות רגליה דמויות הלוטוס, את השד מהישה. ובעוד הוא שקוע בהגיגיו עלתה לפתע במוחו מחשבה גורלית: 'אנשים נוהגים להביא לאלה דורונות עקובים מדם. האם לא מן הראוי הוא שאקריב לה את הקורבן הנאצל מכל, את עצמי?'.
בחדר הפנימי של המקדש הייתה חרב שהובאה כנראה לאלה על ידי אחד מעולי הרגל. הכובס הצעיר קשר את שערו לחבל הפעמון ובאחזו בחרב ערף במחי יד את ראשו שלו. גופו המת צנח ארצה והפעמון המודיע על הגשת מנחה לאלה השמיע קול בעת שנמתח החבל תחת כובד הראש הערוף הקשור אליו.
משהתמהמה דהאוולה לשוב נכנס גיסו אל המקדש כדי לברר מה קרה לו. בראותו את ראשו הכרות של החתן הבין את אשר אירע. סערת נפש עזה פקדה אותו ובנהגו כמנהג גיסו, הקריב גם הוא את עצמו לאלה בכורתו את ראשו באותה חרב.
זמן רב ציפתה הנערה לשובם של אחיה ובעלה ומשבוששו לבוא, נכנסה אף היא אל המקדש. למראה שני המתים המוטלים על הארץ אחזה אותה פלצות. "אבוי לי!" זעקה "מה אירע כאן? אבודה אני לנצח!"
במר יאושה צנחה לארץ וקוננה על שני יקיריה שנגזלו מארץ החיים בצורה כה פתאומית. 'מה טעם בחיי בלעדיהם' - חשבה 'מוטב שאהרוג אף אני את עצמי!'
"הו קאלי, מלכת האלים, מפיצת האושר והמוסר, את החולקת גופך עם בן זוגך אויב האהבה, את מפלט לכל נאמניך והמפרקת אותם ליסודותיהם, על מה גזלת ממני את בעלי ואת אחי. כלום זה הגמול על מסירותי לך? הריני מטילה עצמי לרגליך ומפללת לרחמיך. עומדת אני להקריב לך את גופי המקולל, ויהי הגוף אשר איולד בו מחדש אשר יהי, אחת בקשתי ממך: בכל גוף ובכל צורה שאיולד בהם, מבקשת אני שבעלי ואחי ישובו להיות גם אז בעלי ואחי."
כאשר סיימה מדנאסונדארי את דבריה, קדה לפני צלם האלה ואחר כך נטלה סריג של צמח מטפס מעץ האסוקה וצרה ממנו לולאת חנק. אך בעודה מהדקת את הלולאה על צווארה נשמע קול ממרום: "בתי, אל תטרפי נפשך בכפך. מחווה מוסרית נעלה זו של נערה כה צעירה, לרצון היא לי, על כן אענה לבקשתך. התירי את הלולאה מצווארך וקרבי את ראשיהם של אחיך ובעלך כל אחד לגופו ובזכות ברכתי לך ישובו השנים לחיים!"
כאשר שמעה הנערה את דבר האלה, הרפתה מן החבל ורצה בשמחה אל המקום שהיו מוטלות בו גופות אחיה ובעלה. אך ברוב חפזונה להשיבם לחיים לא הבחינה שמחברת היא את הראשים לגופים הלא נכונים. וכך ארע שהצמידה ברצון הגורל את ראש אחיה לגוף בעלה ואת ראש בעלה לגוף אחיה. השנים שבו לחיים וקמו על רגליהם. לאחר שנפלו אפים ארצה לפני האלה והודו לה על חסדה יצאו שני הגברים והנערה מן המקדש כשהם משיחים ברוממות הנפש על הנס שארע להם. אך הנה הבחינה לפתע הנערה בטעותה ועמדה מלכת נדהמת ואובדת עצות.
"ועתה" אמור לי, הוד מלכותך" אמר השד "מי מן השנים הוא בעלה האמיתי של מנדאסונדארי? אם יודע אתה את התשובה ונמנע מלהשמיעה בקול, יתרסק ראשך למאה רסיסים!"
והמלך טריויקראמאסנה שהאזין ברוב קשב לסיפורו של השד, פתח ואמר: "הגוף שאליו הוצמד הראש הוא הבעל. הראש הוא העיקר והגוף רק הולך אחר הראש!"
ברגע שפצה המלך את פיו ודיבר נעלמה הגופה מעל כתפו. המלך חזר על עקבותיו ומצא את הגופה תלויה שוב על עץ הסיסו. הוא הוריד אותה והעמיסה על כתפו ושוב החל במסע הארוך צפונה. ובעוד הוא פוסע החל השד לדבר מתוך הגופה: "הו מלך נאצל, האזן נא לעוד חידה מחידותי ושכח את עמלך":
ישנה עיר בארץ, וַאקְרוֹלַאקָה שמה, אשר לעיר אלים דמתה. המלך ששלט בה נקרא סוּרְיַאפְּרַבְּהָה ודמה לְאִינְדְרָה, ראש האלים, במראהו, כאילו היה הוא אחיו תאומו. הוא בורך בדמותו זו כגמול על הנהגתו ומידותיו הנעלות בגלגוליו הקודמים. המלך כלכל את עניני ארצו כאילו היה הוא וִישְׁנוּ בכבודו ובעצמו.
דמעות זלגו בממלכתו רק מעיניים שעשן חדר אליהן באקראי. המלה מוות נשמעה שם רק בהצהרות אמונים של אוהבים, כלי הזין היחידים היו האלות שביד שוערי הבתים. הנה כי כן עשויים היו חייו של המלך רב המעלות להיות חיים של עונג צרוף , אלמלא דבר אחד שהעיב על אושרו: אף אחת מפילגשיו הרבות לא הביאה בן לעולם, יורש ראוי לכיסאו.
בנקודה זו של סיפורנו אנו מניחים לשעה קלה את המלך ופונים לראות את אשר ארע בעיר הנמל הגדולה טַאמְרַאלִיפְּטִי. בעיר זו חי סוחר עשיר מאוד בשם דְהַנַאפַּאלָה, ולו בת יחידה, דְהַנַאוָואטִי שמה. דהנאוואטי הייתה יפת תואר. כה יפה עד כי יכולת בנקל להאמין שאין היא בת אנוש אלא רוח מרוחות האוויר שעקב קללה נגזר עליה לרדת ארצה ממקום משכנה במרומים.
זמן מועט לאחר שהגיעה דהנאוואטי לגיל הנישואין, שב אביה הסוחר אל חמשת היסודות. איש לא עמד לאלמנתו למגן, אף לא המלך, ושארי בשרו של הסוחר גזלו ממנה את כל הונה. הִירַאנְיָאוָואטִי, האלמנה, החזיקה במקום סתר אוצר של אבנים יקרות. בחששה פן יגזלו יורשי בעלה גם את המעט שנותר בידה, החליטה לעזוב את ביתה ולבקש את מזלה במקום אחר. באישון לילה נטלה את בתה וחמקה עמה מן הבית כשעיניה סומות מחשכת הליל ונפשה סומה מיגון. לאחר שגיששה שעה ארוכה את דרכה בחשכה, הצליחה האלמנה לצאת אל מחוץ לעיר כשהיא נשענת על כתף בתה. הלילה היה אפל והירח טרם זרח. השתים פסעו בעלטה מוחלטת ומבלי משים נתקלה כתפה של האם בגופו של שודד, שהיה משופד על גבי גרדום. השודד היה חי עדין וכאב הפגיעה הנוספת מילט זעקה מפיו:
"אהה! מי הוא זה הזורה מלח על פצעי?"
"מי אתה?" שאלה אשת הסוחר.
"אני שודד אשר שופד על גבי הגרדום, אך גם כאן מסרבת נפשי לעזוב את גופי - אוי לפושע שכמותי! אמרי לי, גבירתי, מי את ולאן מועדות פניך?"
אשת הסוחר סיפרה לשודד הגוסס את סיפורה ותוך כדי כך התבהרו שמי המזרח ולאור הירח הזורח מעל האופק ראה השודד את דהאנאוואטי בתו היפיפייה והבלתי נשואה של הסוחר המת.
"הוי גבירתי," אמר השודד לאלמנה, "בקשה אחת לי אליך על ערש מותי: אלף חתיכות זהב אתן לך אם תתני לי את בתך לאשה."
האם צחקה: "איזו תועלת תצמח לך מכך?"
אך השודד לא התלוצץ. "כאשר אמות" , אמר לה, "לא אותיר אחרי בן ועל כן לא אוכל לחזור ולחיות בעולמות שעתידים לבוא, אך אם תהיה לי בתך לאשה ותלד בן על פי מצוותי, יחשב יציר רחמה לבני החוקי. כבדי נא על כן את בקשתי האחרונה ותני את הסכמתך, ואני אעשיר אותך עושר רב!"
דברי השודד עוררו את חמדנותה של האשה והיא הסכימה להצעתו. ממקור מים סמוך הביאה מעט מים, יצקה אותם על ידיו של השודד ואמרה: "בזאת מעניקה אני לך את בתי הבתולה לאשה!"
השודד פנה אל הנערה ואמר לה: "אני מצווה עליך כאשתי החוקית להרות לגבר אחר ולהביא בן לעולם."
אחר כך המשיך בפנותו אל האם: הביטי סביבך. לא הרחק מכאן יש עץ תאנה בודד. חפרי בין שורשיו והוציאי את הזהב שטמנתי שם ועשי בו כטוב בעיניך. כאשר אמות דאגי לכך שישרפו את גופי על פי כל כללי הטקס, ואת העצמות שתשארנה אחרי השרפה השליכי אל הנהר הקדוש. אחר כך המשיכי בדרכך עם בתך אל העיר ואקרולאקה. שם בקרב העם הנמצא תחת חסותו של המלך הצדיק סוריאפרבהה לא יפגע בך כל אויב וצר ותוכלי לחיות באושר עם בתך."
השודד לגם בשקיקה מן המים שהביאה לו האלמנה וזמן קצר אחר כך גווע בייסוריו.
אשת הסוחר מיהרה אל עץ התאנה, נטלה משם את האוצר ומצאה מחסה יחד עם בתה בביתו של אחד מידידי בעלה שהתגורר לא הרחק משם.
במקום זה נשארה עד אשר עלה בידה, לאחר מאמצים רבים, למלא את הבטחתה לשודד ולדאוג לכך שגופתו תישרף על פי כללי הטקס ועצמותיו תובאנה למקום קדוש.
משהשלימה את פועלה זה, עזבה את המקום יחד עם בתה כשהיא מצניעה את אוצרה על גופה, ולאחר טלטולים רבים הגיעו השתים לעיר ואקרולאקה. שם רכשה האלמנה בית מסוחר מכובד בשם וַאסוּדָאטָה והתגוררה בו עם בתה דהנאוואטי.
באותו זמן חי בעיר מורה ושמו וִישְׁנוּסְוַואמִין ולו תלמיד ברהמיני בשם מַאנַאסְוַואמִין. מאנאסוואמין היה בחור יפה תואר ותלמיד מצטיין, אך בהיותו צעיר לימים היה עבד לתשוקותיו וחשק בפרוצה בשם הַאמְסַאוַואלִי. האמסאוואלי תבעה ממנו אתנן של חמש מאות דינרי זהב ומאנוסוואמין שלא היה ברשותו סכום כה גדול, הלך והתאמלל בתשוקתו הבלתי מושגת.
באחד הימים ראתה דהנאוואטי, בת הסוחר, את הברהמין יפה התואר ממרפסת גג ביתה, ונפשה יצאה אליו. כיון שזכרה את הצו שנתן בעלה השודד לאמה, פנתה אליה בלשון חלקות ואמרה לה: "אמא, ראי כמה נאה ועז מבע הברהמין הצעיר המהלך שם. כלום אין הוא כנקטר לזון בו את עיני העולם?"
האם הרגישה שבתה מאוהבת בעלם הצעיר ואמרה לעצמה: 'ממילא יהא על בתי לבחור בבוא העת מישהו שיעברנה כדי שתביא לעולם בן זכר על פי מצוות בעלה. מדוע שלא ננסה להשיגו?'
היא קראה לאחת מנערותיה שיכלה לבטוח בה כי תנצור סוד, וצוותה עליה להביא לביתה את הברהמין. הנערה ניגשה אליו ומסרה לו את שליחות גבירתה.
"אבוא אליה ללילה אחד אם אקבל בתמורה חמש מאות דינרי זהב שאני נזקק להם כדי להשיג את האמסאוואלי." השיב הצעיר שהיה עבד לתשוקתו.
הנערה חזרה לגבירתה ומסרה לה את דבריו, והאם שלחה לו חמש מאות דינרי זהב ביד הנערה. כאשר קיבל מאנאסוואמין את הסכום שדרש, בא לבית ונכנס לחדר המטות שם המתינה לו דהנאוואטי חולת האהבה. הנערה שדמתה לעדי נוצץ ביופייה, הביטה בערגה בברהמין יפה התואר כמו צפור הקאקורה המביטה במבט משתאה בלבנה. כל הלילה בילו השנים והשתעשעו במשחקי אהבה וכשעלה השחר חמק משם הברהמין הצעיר והלך כלעומת שבא.
דהנאוואטי הרתה כמתוכנן ובבוא היום הביאה לעולם בן שסגולותיו הגופניות העידו עליו שעתיד מזהיר נכון לו. גם האם וגם הבת שמחו מאוד על שמילאו את משאלתו של השודד והתינוק שנולד הוא בן זכר.
לילה אחד נגלה האל שִׁיוַוה לאם ולבת בחלומן ואמר להן: "עליכן להביא עם שחר את הילד בעריסתו עם אלף מטבעות זהב אל שערי ארמונו של המלך סוריאפרבהה ולהניחו שם. כך יובטח עתידו!"
כשהתעוררו השתים משנתן סיפרו זו לזו על חלומן הן החליטו להיענות לצו האל ועשו כדבריו.
בה בעת הופיע האל שיווה, בעל סמל השור, בחלומו של המלך סוריאפרבהה שהתייסר בערגתו לבן זכר.
"עורה המלך! בן זכר יפה תואר מונח בעריסתו בשערי ארמונך עם מתת זהב. קח אותו לך לבן!"
כשנעור המלך משנתו בישרו לו שומרי השער את אותן חדשות עצמן. המלך יצא מארמונו בעצמו ובא לראות במה מדובר. כאשר ראה את הילד ואת ערמת הזהב ונוכח לדעת כי על רגליו ועל ידיו של התינוק חקוקים סימני האותות המלכותיים - רצועה, שמשייה ודגל ואותות רבים נוספים, קרא בקול: "שיווה בכבודו ובעצמו הביא לי את הבן שבקשתי!"
הוא נשא את העריסה עם התינוק לתוך הארמון במו ידיו וערך חגיגות גדולות. בחגיגות אלה חילק זהב כה רב עד שהמלה עוני הפכה לחסרת מובן. עשרה ימים נמשכו השירה, המוסיקה והריקודים ועם תום החגיגות העניק המלך סוריאפרבהה לבנו את השם שַׁאנְדְרַאפְּרַבְּהָה.
השנים חלפו. הנסיך שאנדראפרבהה התבגר וככל שהתבגר כן גדלו יופיו וצדקתו. הוא הפיץ סביבו אושר לכל שוחריו ובהיותו נבון ונדיב ואהוב על כל שכבות העם, הפך בהדרגה ליורש המתאים לאביו סוריאפרבהה. המלך שכבר לא היה צעיר החליט למשוח אותו למלך תחתיו וכשסיים את כל חובותיו הארציות ונוכח לדעת שבנו שולט בממלכה בכשרון ובתבונה, יצא לבנארס ושם סיגף עצמו בסיגופים קשים ובסופו של דבר נטש את גופו.
כאשר נודע למלך הצעיר על מותו של אביו, התאבל עליו וערך את כל הטקסים הנאותים. אחר כך קרא לכל יועציו ואמר להם: "לעולם לא אוכל לפרוע את החוב שאני חב לו על שגידל אותי, אך יש עוד דבר אחד שברצוני לעשותו בעצמי והוא, לשאת את עצמותיו אל הגאנגס הקדוש ולהפקידן שם בטקס נאות. אחר כך אלך לגַאָה כשבידי מנחות מתים לכל אבותי שנפטרו ומשם אמשיך ואערוך מסע צליינות עד בואי אל החוף המזרחי."
היועצים הביעו התנגדות נחרצת לכוונותיו: "הוד מלכותך, אין זה דבר יאה למלך לעשותו. הממלכה נמצאת תחת איום מתמיד של אויביה ואסור להפקירה אף לרגע ללא שליט שיגן עליה. הנח לעבדיך למסור את מנחות המתים לאבותיך. אין עליה לרגל שתשווה בערכה לקיום חובותיך המלכותיות. כלום ניתן להשוות את חשיבותה של הגנת המלך על ממלכתו למסע רב סכנות של עולה לרגל?"
"החלטתי נחושה ואין מקום לערער עליה!" השיב המלך ליועציו, "החלטתי לצאת לדרך כדי לכבד את זכר אבי ואף לבקר במקומות הקדושים כל עוד כוחי במותני. וכי מי יוכל להנבא ולדעת את אשר יעבור על גוף בן חלוף זה? שמרו על הממלכה בהעדרי והמתינו לשובי."
המלך אמר את דברו וכל היועצים השתתקו ביראת כבוד.
המלך דאג להכין את כל הדרוש למסע. ביום המיועד רחץ את גופו, הקריב קרבן, נתן מתנות לברהמינים ויצא במרכבתו לדרך כשהוא לבוש בבגד צליינים לבן וחדש. כל החצר המלכותית וגם איכרים ופשוטי עם ליווהו עד גבולות הממלכה, ממאנים להיפרד ממנו ולשוב לביתם. המלך שאנדראפרבהה נטל עמו למסעותיו את כהן החצר שלו ועדת ברהמינים לוותה אותו בכרכרות.
במסעו ראה ארצות רבות ונהנה ממגוון הלבושים והשפות שנקרו על דרכו. בסופו של דבר הגיע לחופי הגאנגס וחזה במו עיניו במי הנהר הקדוש אשר שטף בעוצמה, גל אחר גל, כאילו בנה גרם מדרגות להוליך בו את האדם, צעד אחר צעד, לשמים, אל האלה גַאנְגָה הנובעת מהרי השלג, מחקה את מחוות האהבה של אָמְבִּיקָה ופורעת במשובה את שערו של האל שיווה. המלך ירד ממרכבתו ולאחר שרחץ במי הנהר, הפקיד את עצמות אביו במימיו.
אחרי שחילק צדקה לעניים ומילא את כל פולחני הקבורה, חזר המלך למרכבתו ונסע לעיר פְּרָיַאגָּה", שלקדושתה שרים החכמים שירי הלל. שם, במקום בו מתמזגים נהרות הגאנגס וְהַיָּמוּנָה בתערובת גוונים ססגונית, האחד צהוב והשני כחול, כמו חמאה ועשן המתמזגים יחדיו באש הקורבן ויוצרים נתיב ברכה לאדם, צם המלך, רחץ בנהר, תרם מתת נדיב למקדש ולכוהנים וערך את כל הטקסים הנאותים. משם עשה דרכו לבנארס, אשר רמזה לו בדגלוני מקדשיה הרבים המתנופפים ברוח: "בוא אלינו ומצא את הדרך לשחרור!"
שלושה ימים צם המלך בבנארס ועבד את האל שיווה, שסמלו הוא השור, בהביאו לו מנחות רבות כיאה לגדולתו. מבנארס המשיך המלך ליעדו האחרון, גאיה. במסעו עבר דרך יערות עד וחורשות. עם כל צעד שצעד בהם כרעו לפניו עצים עמוסי פרי בהשמיעם באוזניו את שירת הציפורים המתוקה ובשוררם את שבחיו, בעוד שהרוח הקלה הביעה את רחשי כבודה בפזרה פרחי בר על נתיבו. עם תום המסע הגיעו המלך ומלוויו אל גַּאיַאסִירַאס המעטירה. שם השלים המלך את פולחן הקבורה על פי כתבי הקודש והעניק מתת נדיב לכל הכוהנים ומכאן פנה והלך אל הבוסתן הקדוש. במעיין גאיה הגיש את הפינדה - המנחה המיועדת למתים. אך ברגע שהגיש את המנחה הושטו לעברו מתוך המים שלוש ידים אנושיות.
"באיזו מהן עלי להניח את מנחתי?" שאל המלך הנדהם את הברהמינים הסובבים אותו.
"הוד מלכותך" אמרו הכוהנים, "אחת מן הידיים היא ללא ספק ידו של שודד. תוכל אל נכון להבחין במסמר הברזל הנעוץ בה. היד השנייה האוחזת גבעולי עשב קדוש היא מן הסתם ידו של ברהמין, ואילו היד השלישית הנושאת אותות מלכות ועונדת טבעת מלכותית, היא ידו של מלך. אך איננו יודעים להגיד לך מה משמעות הדבר ובאיזו יד מן הידיים עליך להניח את מנחתך."
הסבריהם של הברהמינים לא הועילו למלך ולא סייעו לו להחליט.
במלים אלה סיים השד היושב בגוויה שעל כתפו של המלך טְרִיוִויקְרָאמָאסֶנָה את סיפורו המוזר, ואז פנה אל המלך ואמר: "אמור לי , הוד מלכותך, באיזו מן הידיים צריך המלך להניח את מנחתו? זכור, התנאי הישן בעינו עומד: אם יודע אתה את התשובה, אך מסרב להעלותה על דל שפתיך, יתפוצץ ראשך לחתיכות!"
המלך הכיר את התנאי ובשוברו פעם נוספת את שתיקתו אמר: "את הפינדה יש להניח בידו של השודד, זאת משום שהמלך שאנדראפרבהה הוא יציר רחם חוקי שלו. הברהמין, הגם שהוא אביו מולידו, אינו יכול להיחשב לאביו החוקי כיון שמכר את שרותיו תמורת ממון בלילה שעיבר בו את דהנאוואטי. שנדראפרבהה יכול היה להיות בנו של המלך סוריאפרבהה בזכות הטקסים שערך לכבודו והמתנות והחינוך שהעניק לו, לולא היה זה כספו של הילד עצמו, הזהב שהונח בעריסתו, אשר שימש כאמצעי תשלום לגידולו ולחינוכו, על כן יכול הוא להיות רק בנו של השודד שנשא את אמו לאשה בהזלפת המים על ידיו ואשר הורה לאשתו להתעבר ולהביא בן לעולם. הכסף ששימש לחינוכו ולגידולו הוא כספו של השודד, על כן מן הראוי הוא שהפינדה תונח בידו. זו היא דעתי."
לאחר שהפר המלך את שתיקתו נעלם השד מכתפו עם הגופה ושב למקומו הקבוע על עץ הסיסו. המלך טריויקארמאסנה חזר על עקבותיו, הוריד את הגופה מן העץ, הניפה על שכמו ויצא במהירות לדרכו. בעודו נחפז דומם למלא את משימתו פנה אליו השד מתוך הגופה ואמר לו: "הוד מלכותך, מדוע אתה כה עקשן? מוטב שתשוב לביתך ותשמח בתענוגות הלילה. אל לך להביאני תחת כוחו של אותו פושט יד נבל. אך אם מתכוון אתה להמשיך בדרכך זו האזן לעוד סיפור מסיפורי":
ישנה עיר בארץ, סִיטְרַאקוּטַה שמה – צוק מבריק, והיא אכן ראויה לשמה. בעיר זו שהתקיימה בה כהלכה וללא סטייה ההפרדה בין כת לכת, שלט המלך סַאנְדְרַאוַולוֹקַה, היהלום שבכתר, והוא המטיר גשמי נקטר על עיני נתיניו.
המלומדים קשרו כתרים של שבח לאופיו וכינוהו בשם 'המכלאה העשויה להכיל את פיל הגבורה', 'ערוגת הנדיבות' ו'מעון היופי הגברי'. והנה אף שהיה למלך כל מה שעשויה לחפוץ נפשו של אדם, העיבה דאגה אחת בעלת חשיבות רבה על אושרו: המלך טרם מצא כלה ראויה למעמדו ולמעלותיו.
באחד הימים, בהיותו יגע מטרדות הממלכה, יצא המלך בחברת בני לוויה למסע צייד ביער. זוהר באדרתו הכחולה, חצה המלך עדרים של חזירי בר במטר בלתי פוסק של חצים מקשתו, כמו השמש העוטה את אדרת הרקיע הכחול וחוצה בקרניה את ענני החשיכה. בכוח העולה על כוחו של אַרְג'וּנַה, עצר בענן חיציו אריות כבירים שניערו לעומתו בזעם את רעמותיהם הזהובות, ובעוצמה השווה לזו של אִינְדְרַה, הטיל לארץ בחניתותיו קרנפים כבירים כמו הרים קצוצי כנפיים ביד אִינְדְרַה.
ברגשת הצייד ביקש המלך לחדור עמוק יותר ויותר אל מעבה היער. בבעטו בחוזקה בעקביו בצלעות סוסו ובהצליפו בו בשוטו האיץ בו עוד ועוד. הסוס טרוף הכאב המפלח של בעיטות המלך והצלפות שוטו, דהר קדימה בדלגו על מהמורות ומכשולים ושטף במרוצה מהירה מן הרוח בנושאו את המלך כהרף עין עשרה מילין אל תוך עמקי היער, עד שהמלך איבד את חוש ההתמצאות ולא ידע עוד היכן הוא נמצא.
כך התקדם המלך, אוחז במושכות סוסו, תועה בלב היער ומשוטט באפיסת כוחות ממקום למקום, כאשר לפתע נגלתה לעיניו בריכת מים רחבת ידיים שכמו רמזה לו: "בואה, בואה, גש הלום!" בפרחי הלוטוס המניעים עליהם דמויי האצבעות מעלה מטה ברוח הקלה.
המלך רכב לכיוון הבריכה, ירד מסוסו ובפרקו ממנו את אוכפו, הניח לו להתגלגל על האדמה ולחלץ את עצמותיו. אחר כך רחץ אותו במימי הבריכה ונתן לו ללגום ממימיה, ואז קשר אותו לעץ מצל והביא לו מעט עשבים יבשים לאוכלה. משכילה לטפל בסוסו, התרחץ בעצמו, הרווה צימאונו במי הבריכה וישב לנוח. הוא הניח למבטו לשוטט סביב סביב ונהנה מהשלווה האופפת אותו. ואז הבחין לפתע לא הרחק ממנו, למרגלות עץ אַסוֹקַה, בנערה מקסימה מקושטת בפרחי בר, לובשת חצאית נזירים פשוטה וטלואה, עשויה מקליפת עץ, ועמה בת לוויה. שערה היה אסוף לפקעת מקסימה והיא הדהימה את המלך ביופייה.
המלך שנקלע לטווח חיציו הפרחוניים של אל האהבה, חשב לעצמו: 'מי יכולה להיות יעלת החן הזו? כלום האלה סַאוִויטְרִי היא אשר באה לרחוץ במי הבריכה, או שמא האלה הלבנה, דחויה בידי שׁיוַוה, מכה פה על חטאה ומבקשת לשוב ולזכות בחסדיו? ואולי אין היא אלא תמצית זוהרו של הירח אשר אחרי שוקעו בא לכאן על מנת להרהר בנדר שנדר? מוטב שאתקרב ואבהיר זאת.'
כאשר ראתה הנערה את המלך המתקרב, שמטה מיד את זר הפרחים שאך זה החלה בשזירתו והביטה פעורת פה בדמותו הנאה כשהיא חושבת לעצמה: 'גבר כזה, ובמקום כזה בלב היער! מי יכול הוא להיות? האם מלאך הוא זה, או רוח מרוחות האוויר? דומה שדי במראהו כדי להשביע את רעבונן של עיני העולם כולו!'
אך על אף הרהורים אלה, בהיותה נערה צנועת הליכות, כפתה עליה צניעותה לקום ממקום מושבה ולהתרחק משם כשהיא שולחת מבטים גנובים ומבוישים במלך. ועם זאת נעו רגליה באיטיות ובכבדות כאילו היו עשויות מעץ.
המלך הדביקה ופנה אליה באדיבות ובעדינות: "לי, כעובר אורח הבא ממרחקים, עצם מראך הדומה למראה מלאך, כמוהו כקבלת פנים על כל גינוניה, אך האם מנהגם של נזירים הוא להימלט מפני אורחים?"
שאלתו של המלך גרמה לבת לוויתה להיעצר ולהתיישב במקומה, ובעומדה מיד על כוונתו כיבדה אותו בכל הגינונים ההולמים אורח מלכותי. המלך שניצתה בו אש האהבה בכל עוזה, חקר את בת לוויתה בנימוס למוצאה ולייחוסה של הנערה:
"אמרי לי, עלמה טובה, מהו הייחוס המשפחתי בר המזל המעטר את חייה של חברתך? מהן ההברות המרכיבות אותו, אשר כמוהן כטיפות נקטר הנופלות על אוזני גבר? על מה ולמה מתאכזרת היא ליופייה העדין המשול ליופיו של ניצן, ומחביאה אותו בדלות חיי נזירות במקום כה נידח?"
לשאלותיו אלה השיבה לו בת הלוויה: "נערה זו היא בתם הרווקה של הקדוש הגדול קַאנְוַוה והנימפה השמימית מֵנַאקַה. שמה הוא אִינְדִיוַוארַאפְּרַבְּהַה, זוהר הלוטוס, והיא גודלה וחונכה כאן במנזרו של הקדוש. היא באה לכאן באישור אביה לרחוץ בשרה במי הבריכה. המנזר שהיא מתגוררת בו נמצא לא הרחק מכאן.
בשומעו זאת נמלא לבו של המלך שמחה. הוא עלה על סוסו ורכב אל המנזר של קַאנְוַוה הקדוש כדי לבקש ממנו את בתו לאשה. כאשר הגיע לשם, ירד מסוסו והקפיד להשאירו קשור מחוץ לתחום המנזר. הוא צעד רגלי בשטח שהיה מאוכלס בנזירים הדומים לעצים במלבושיהם העשויים מקליפת עץ גסה, עד בואו אל הקדוש קַאנְוַוה שעוצמתו קרנה על הנזירים המתבודדים המקיפים אותו כמו הירח הזוהר באורו בינות לכוכבים.
המלך קרב אליו וברך לשלום את כפות רגליו של החכם. לאחר שהוגשו לו מנחות האורחים, נח קמעא ואז פנה אליו הקדוש ואמר: "סַאנְדְרַאוַואטוֹקַה בני, האזן נא לדברי אשר אומר באוזניך למען טובתך שלך. אתה היודע עד כמה עצום פחד המוות שכל היצורים במחזור זה של גלגול נשמותיהם שרויים בו, מדוע זה אתה צד והורג ללא סיבה יצורים בישי מזל אלו. הבורא עיצב את החרב עבור הלוחם כדי שיגן על כל מי שמותקף. הקפד לקיים את החוק ולהפעיל את זרועותיך על ידי עקירת הקוצים הננעצים בממלכתך ומטרידים אותה. בקש לזכות בחסדיו ההפכפכים של הגורל על ידי כך שתניע לפעולה נכונה פילים, פרשים, קשתים ורגלים. הפק עונג מן המלוכה, היה נדיב במענקיך, הפץ תהילתך בקרב הארץ - נטוש את הצייד האכזרי והרצחני, בן שעשועיו של המוות. על מה ולמה תביא על עצמך מזל ביש במרדפים שהצייד וצידו כאחד מתעלמים בהם במידה שווה מן הכוונות הנעלות יותר? כלום אינך יודע מה עלה בגורלו של ראנדו?"
המלך סַאנְדְרַאוַולוֹקַה האזין ביראת כבוד לדבריו של הקדוש. הוא קיבל בהכרת תודה את אזהרותיו והעריך את המתת הגדול שזכה לו בהאזינו לדבריו.
"מורי ורבי" אמר לו "עתה מכיר אני בטעותי. חסד גדול עד מאוד עשית עמדי בהראותך לי את הדרך הנכונה. מכאן ואילך אמנע מצייד ואוחז בכלי נשקי רק על מנת להגן על אחי בני האדם מסכנת מוות!"
"דבריך אלה נושאים רצון מלפני" אמר הקדוש "בקש ממני משאלה, ואני אמלאנה אם יהיה לאל ידי."
המלך ידע כי לא תינתן לו הזדמנות הולמת יותר והוא השיב מיד: "אם נושא אני רצון מלפניך, הואל נא ותן לי את בתך, זוהר הלוטוס, לאשה."
הקדוש נענה לבקשתו וכשחזרה בתו מן הרחצה ארס אותה למלך. טקס הנישואין התקיים זמן קצר אחר כך. הכלה הולבשה וקושטה בידי נשות הנזירים, והמלך העלה אותה על סוסו. נזירים מתייפחים ליוו אותם עד קצה תחומו של המנזר ושם נפרדו מבני הזוג לשלום.
השמש שעייפה מלצפות ביום הארוך ורב המאורעות שעבר על המלך, שקעה מעבר לצוקים והלילה קרב לאיטו כמו פילגש חולת אהבה בעלת עיניים יוקדות המתגנבת למקום המפגש עם אהובה כשהיא עטויה גלימה כחולה כהה.
מששקעה השמש נקרה על דרכו של המלך עץ אַסְוַואטַה שניצב על גדותיה של בריכה שמימיה צלולים כְּלִבּוֹ של איש ישר. לרגלי העץ הייתה חלקת דשא מוקפת מכל עבר בחומה סמיכה של ירק. הוא החליט לבלות שם את הלילה עם רעייתו הצעירה. הוא ירד מסוסו, הגיש לו שחת ומים ואחר כך ישב בשקט על חופה החולי של הבריכה בחברתה של בת הנזיר והתענג אתה על הרוח הקרירה הנושבת על פני חלקת המים. אחר כך פרש המלך לרגלי העץ מצע מעלי כותרת של פרחים והתייחד עם כלתו בחלקה החבויה מעין כל. באותו רגע עצמו הסיר הירח העולה את גלימת החשיכה מן הארץ בנושקו לפניו העורגים של המזרח. כל מחוזות הרקיע נשטפו בקרני אור מגששות ששפכו בעליצות וללא בושה את אורן על הארץ.
ובעת שהתגנבו קרני הירח מבעד לענפי המטפסים והענפים השזורים זה בזה והטילו אור מהבהב כמו מתוך מנורת שמן יקרת ערך, על חלקת הדשא שלרגלי העץ, נטל המלך את זוהר הלוטוס לזרועותיו והתענג עמה יחד על סעודת אהבה מלכותית מעלה ניחוחות תשוקה ומתובלת בתאווה של מעשה אהבה ראשון.
הוא הסיר מעליה בזהירות את ביישנותה יחד עם רעלתה, נשך בשיניו את שפתה ותמימותה וחרת בציפורניו מחרוזת אבני אודם חדשות, נוצצות ככוכבים על שדיה, שדים שדמו לגבעות מצחו המוצקות של פיל צעיר. שוב ושוב נשק לשפתיה, לחייה ועיניה בלוגמו מהן את מעיינות הנעורים של יופייה. לילה של עדנה ואהבה עבר על המלך וכלתו, לילה שדמה בעיניהם לרגע אחד חטוף.
משעלה עמוד השחר קם המלך ממצע כלולותיו ולאחר שמילא את פולחן דמדומי הבוקר כדת וכדין, התכוון לצאת לדרך עם כלתו כדי למצוא את הפמליה שהותיר מאחוריו בערב הקודם. זה היה הרגע שהשמש, בוערת בחימה ארגמנית, שלחה את חיצי אורה הראשונים להמית את שר הלילה, שפגע בלחייהן החינניות של בנות טיפוחיה, פרחי הלוטוס, ועתה משתש כוחו, התחבא באימה בחרכים ובסדקים של הר הזריחה.
באותו רגע עצמו הופיעה לפתע בחלל האוויר מעל ראש המלך ורעייתו, כמו ענן שואג של יום הדין, שד מכת הברהמינים, שחור כולו מפיח וניצוצות בוקעים משערו. לראש השד הייתה עטרה עשויה מקרביים. שרוך הברהמין שלו נטווה משער אנוש. הוא נגס ובלע חתיכות גדולות של בשר אדם וקינח אותן בלגימות דם שלגם מתוך גולגולת של בן אנוש. מחלל פיו העטור ניבים חדים, בקע פרץ מבעית של צחוק שטני יחד עם נתזי דם. בקול שאגה פנה אל המלך: "בן בליעל! אני הוא שלהבת-חץ, שד מכת הברהמינים, ועץ זה הוא משכני. אפילו האלים אינם מעיזים להיכנס לנחלתי, ואילו אתה, לא זו בלבד שהשגת את גבולי, אף טינפת אותו בהתגוללך בו עם אשה. עתה מששבתי ממסעי הליליים ותפסתיך בקלקלתך, עתיד אתה לקצור את זרעי התנהגותך הפרועה! את לבך אתלוש מקרבך, שוטה מוכה אהב, ואת דמך אשתה לרוויה!"
כשמוע המלך איומים נוראים אלה אחזו רעד, שכן ראה את עוצמתו של השד והבין כי הוא בלתי מנוצח. משפתח פיו להשיב לו היה מדברו בתכלית הנימוס: "סלח נא לי על הפשע שפשעתי לפניך בתמימות. שא פני ונהג בי כבאורח שמצא מקלט במעונך. אעשה את כל אשר תחפוץ כדי לרצותך. אביא לפניך קורבן אדם שישביע את רצונך במלואו, רק רחם עלי ושכך את כעסך."
מענהו הכן של המלך הפיס את דעתו של השד והוא חשב לעצמו: 'מדוע לא? לא יקרה כל רע אם אקבל את הצעתו.' והוא פנה אל המלך ואמר לו: "אסלח לפשעך ואחון אותך אך ורק אם תמלא את התנאים שאטיל עליך. בעוד שבוע ימים יהיה עליך להעלות לפני לקורבן בחרבך שלך, ילד בן שבע שנים שיהיה בנו של ברהמין ושיקבל עליו מרצונו ליטול את מקומך. ילד זה חייב להיות נדיב לב ובעל שיקול דעת ואבחנה. בעת העלתו לקורבן יהיה על אביו ואמו לאחוז בידיו וברגליו ולרתקו אל האדמה. אם לא ימולאו תנאי אלה, אשמיד אותך ואת כל אשר לך!"
המלך המבועת הסכים לתנאים והשד נגוז ונעלם. אומלל עלה המלך על סוסו יחד עם רעייתו ודהר משם בחפשו את בני לוויתו. 'אויה לי' חשב, 'נסחפתי כשוטה אחר תאוות הציד שלי והבאתי על עצמי שואת פתאום. כמוני כפאנדו... וכי כיצד אמצא קורבן אדם על פי תנאים אלה של השד? אך תחילה אשוב לעירי ואראה מה יביא עמו העתיד בכנפיו.'
אלו היו המחשבות שחלפו בראשו של המלך בעת שחיפש את בני לוויתו. עד מהרה עלה בידו למוצאם ויחד עם חבר פרשיו ואשתו שב לעירו סיטראקוטה. עם שובו אל ממלכתו נערכו חגיגות גדולות לרגל נישואיו, והמלך הסתיר את צערו מעיני כל ואיך שהוא עבר עליו היום.
למחרת היום קיבץ את יועציו למועצה סודית וסיפר להם את אשר ארע לו. אחד היועצים שהיה בעל שכל שנון, פנה אליו ואמר: "הוד מעלתך, אל נא תאמר נואש! אני אמצא עבורך את הקורבן המתאים ואביאו לפניך. עוד לא אפסו הפלאים מעל פני האדמה!"
המלך נרגע מעט, והיועץ החכם ציווה לצקת פסל זהב בדמותו של ילד בן שבע שנים. הוא קישט את אוזני הפסל בעדיים ואבני חן וציווה להסיעו במרכבה בכפרים ובעיירות בכל רחבי הממלכה, כאשר לפניה צועדים כרוזים מלווים במתופפים ומכריזים לקצב התופים את הדברים האלה: "אם ישנו בזה ילד בן שבע שנים המוכן לעזוב את חייו בגלגול הנוכחי ולמסרם לידיו של שד, ואם אביו ואמו לא זו בלבד שהם מסכימים למחווה נדיבת הלב של בנם, אלא אף מוכנים יהיו לאחוז במו ידיהם בכפות ידיו ורגליו בעת שחיטתו, יתן להם המלך פסל זהב זה המשובץ אבני חן ובנוסף לכך מאה כפרים כדי לפצותם על אובדנם!"
באותה עת חי באחת הקהילות הברהמיניות שבממלכה ילד אחד בן שבע שנים שניחן במחשבה מעמיקה ובתווי פנים יפים להפליא. ילד זה שמע את דבריו של כרוז המלך. המידות שרכש ילד זה בגלגוליו הקודמים חלחלו דרכו והותירו בו, על אף גילו הצעיר, רצון נלהב להיטיב עם אחיו בני האדם, והוא היה התגשמות גלגול הקארמן הטוב שבאדם.
ילד זה ניגש אל הכרוזים ואמר: "אני מוכן להקריב את חיי למען המלך. אבוא עמכם מיד לאחר שאספר זאת להורי ואקבל את הסכמתם."
הכרוזים שמחו לשמע הדברים והתירו לו לגשת אל ביתו. הילד ניגש אל הוריו, שילב ידיו בתנוחת העתירה ואמר להם: "רצוני להקריב גוף בן חלוף זה לטובת אחי בני האדם. תנו לי את ברכתכם ואל תניחו לייסוריכם להתמשך כיון שאותיר לכם את דמותי בזהב מעוטר באבנים יקרות, כמו גם את השליטה במאה כפרים כפי שהבטיח המלך. במעשי זה אשיג שתי מטרות: אפטור עצמי מהתחייבותי לכם כבן ואשרת את טובת הכלל, ואילו אתם, מִשְּיִיתם עונייכם תוכלו להביא לעולם בנים רבים נוספים."
למשמע דבריו אלה השיבו לו ההורים בחימה לא מעטה: "העזבו אותך חושיך, בן? כיצד יתכן שתוציא דברים כאלה מפיך? מי האב שיתיר להרוג את בנו תמורת בצע כסף ומי הילד שיציע את עצמו קורבן מרצון?"
"לא" השיב הילד, "אין אני דובר בלהט שיגעון! האזינו היטב לדברי ולמשמעותם. גוף זה, נתעב מרגע לידתו, מלא שיקוצים וטומאה, משכן לייסורים, בודאי ייתם ויכחד בקרוב, אך הזכות שיכול אדם להשיג באמצעות גופו היא הקרויה בפי החכמים מהות הקיום. ואיזו זכות יכולה להיות גדולה יותר מאשר הזכות לשרת את טובת העולם. מי שאין בו אהבה להוריו, מה התועלת שתצמח מגופו?"
הילד שעמד על דעתו בתקיפות, הצליח במלים אלה לשכנע את הוריו הדואבים להסכים לרצונו. הוא שב אל אנשי המלך, נטל מהם את פסל הזהב והביאו להוריו. הוא הפקיד בידיהם גם את השליטה במאה כפרים. או אז פנה אל אנשי המלך וביקש כי יובילוהו עם הוריו אל המלך היושב בְּסִיטְרַאקוֹטָה.
כאשר ראה המלך שַׁאנְדְּרָאוָואלוֹקָה. את הילד בעל הרצון הבלתי מעורער לעלות לקורבן מרצון שהיה לו לקמיע הגנה, שמח מאוד. הוא העלה אותו על גב פילו וליווה את הילד המקושט והמשוח על פי כל כללי הטקס אל מקום משכנו של השד.
משהגיע למקום, התווה כהן החצר של המלך מעגל קסמים בצלו של עץ האסוואטה והקריב מנחה בוערת. השד הברהמיני, שלהבת-חץ, הופיע אז גועה בשאגת צחוק, מדקלם פסוקים מן הוודות, שיכור מאדיו הסמיכים של הדם. דמותו המבעיתה הטילה צללים קודרים על הנאספים. המלך שַׁאנְדְּרָאוָואלוֹקָה השתחווה לפניו עמוקות ואמר: "מורי ורבי, היום הוא היום השביעי והנה הבאתי לפניך את קורבן האדם שביקשת. קבל נא ברחמיך קורבן זה בטקס ההולם!"
השד סקר את הילד הברהמין וליקק טיפת דם משפתיו, בעוד שלבו של הילד הטהור נמלא שמחה. "מי ייתן והזכות שאקנה בהקרבת גופי זה לא תביאני לשמים או לשחרור מוחלט במקום שעזרה לזולת לא ידועה בו. מי יתן ואיולד בגוף חדש כדי שאמשיך ואעזור לאחי בני האדם!" ובעוד הוא מבטא בשפתיו משאלה זו, נמלאו השמים במרכבות שמימיות של המוני אלים אשר המטירו עליו גשם פרחים ממרומים.
הילד הובא לפני השד. אמו אחזה בזרועותיו ואביו ברגליו. המלך שלף את חרבו כדי לשוחטו וברגע זה פרץ הילד בצחוק גדול עד שכל הנאספים סביבו, והשד בכללם, אחזם תימהון והם קפאו על מקומם, ואז, בהביטם בהשתאות בפניו, כרעו אפים ארצה.
משסיים השד את סיפורו המעניין והמאלף, פנה שוב אל המלך טְרִיוִיקְרָמָאסְנָה ושאל: "אמור לי עתה, הוד מלכותו, מה הייתה הסיבה לכך שהילד צחק בנסיבות שכאלה, נוכח פני המוות עצמו? שאלה זו מעוררת את סקרנותי. אם לא תשיב לשאלתי בעוד אתה יודע את התשובה, יתפוצץ ראשך למאה חלקים!"
והמלך השיב לשד: "שמע ואפרש לך את הכוונה הטמונה בצחוקו של הילד. יצור חלש בהיותו נתון לסכנה מתחיל לבכות ולבקש את עזרת אביו ואמו. אם הוריו אינם בין החיים, על המלך ליטול את מקומם בתוקף תפקידו כמגן המדוכאים, ואם גם המלך נעדר, תסכון לכך כל סמכות אלוהית המצויה בהישג ידו. והנה, לילד היו כל אלה סביבו, אך כולם פעלו באורח שונה מן הצפוי: אביו ואמו אחזו בידיו וברגליו כי חמדו את הממון. המלך עמד לשחטו כדי להציל את עצמו מיד השד, ואילו הכוח שייצג את הסמכות האלוהית שבהישג ידו – השד הברהמיני – עמד לבולעו.
וכי יש מהתלה גדולה מזו של בני אדם המולכים שולל על ידי גוף בן חלוף, חסר מהות ומעונה על ידי כאב וצער? במקום שאפילו ברהמה, אינדרה, וישנו ושיווה וכל יתר האלים נחותי הדרגה עתידים למות, הציגו בני האדם הצגה של אחיזת עיניים, הצגה של אשליית הנצחיות של גופיהם, ובהיותו עד להולכת השולל העצמית הבלתי תאמן שלהם וביודעו כי סופו שלו מובטח, צחק הילד הברהמיני בתמהון ובאושר."
כאשר סיים המלך את דבריו, נעלם השד מכתפו, ובהיותו בלתי נראה הודות לכשפיו, שב למקום משכנו על העץ. המלך לא היסס לרגע. הוא חזר על עקבותיו במהירות ובא שוב אל העץ. אכן, לבו של אדם דגול שליו הוא כמעמקי האוקיינוס; המלך הוריד את הגופה מעל העץ והעמיסה על כתפו ובעת שצעד צפונה, שב השד ודיבר: "הוד מלכותך, אתה אדם טוב ואיש דגול. האזן על כן לסיפור הבלתי רגיל שאספר באוזניך:"
היה פעם מלך בדרום הארץ, ראש וראשון לכל שליטי הצדק. למלך הזה היו יותר מדי קרובי משפחה. שמו של המלך היה דְּהָארְמָה, ורעייתו, אשר באה מִמָּאלַוָוה, הייתה מיוחסת מאוד, נזר לכל הגבירות היפיפיות. המלכה שנקראה שָׁאנְדְרָאוַוטִי, הביאה לעולם בת אחת ויחידה, ושמה של אותה בת, לָאוַונִיָאוַוטִי – היפה – אכן היה יאה לה.
כאשר הגיעה הנערה לפרקה נפל דבר בממלכה: שארי בשרו של המלך שחרשו עליו מזימות, הדיחו אותו מכיסאו וחילקו ביניהם את הממלכה. המלך נאלץ לנוס על נפשו. באישון לילה עזב את הארמון עם רעייתו ובתו בשאתו עמו אוצר אבני חן שנותרו לו לפליטה במקום חבוי. הוא החליט למצוא מחסה אצל אבי אשתו בְּמָאלַוָוה. הלילה ירד עליהם סמוך לרכסיהם המיוערים של הרי וִינְדְּיָה.
כל הלילה צעדו בהרים ועם עלות השחר נכנסו המלך ובני לוויתו אל תחום היער כשהם מותירים אחריהם את בת לוויתם הנאמנה, החשיכה, מתייפחת בקולות רכים. השמש טיפסה ועלתה על צוק הזריחה, מתחה זרועותיה ורמזה למלך בחמימות שיזהר מלהיכנס אל היער השורץ שודדים. אך המלך לא שעה לאזהרותיה. פצוע מלהביו החדים של עשב הַקּוּסָה, קרוע סוליות מן הקוצים החדים, התנהל בכבדות עם משפחתו עמוק יותר ויותר ביער עד שהגיע אל מעוזם של שבטי הביל - מצודה הומה אנשי חמס הנוטלים מאחיהם, בני אדם חפים מפשע, את חייהם ורכושם. הייתה זו מצודת המוות בהתגלמותו ודרכי הגישה אליה נשמרו בידי ידידי המוות.
משאך הבחינו בזרים המתקרבים, פרצה סיעה של אנשי השבט מתוך המצודה כשהם מזוינים בכלי נשק רבים והסתערה לעברם. בראותו אותם מתקרבים אמר המלך דְּהָארְמָה לרעייתו ולבתו: "מהרנה והתחבאנה בתוך הסבך בטרם יניחו הברברים הללו את ידיהם עליכן!"
מוכת אימה נסה המלכה על נפשה עם בתה לָאוָונְיָאוַואטִי. השתים נעלמו בסבך בעוד המלך, מזוין בחרבו, קשתו ומגינו, נותר שם לבדו לקדם את פני אנשי השבט המסתערים לעברו. רבים מן השודדים נפלו שדודים מגשם החצים שהמטיר עליהם המלך מקשתו וממכות החרב שבידו. כשראה מנהיג השודדים כי קצרה ידם של אנשיו להתגבר על המלך, הזעיק לעזרה את כל אנשי המצודה ובכוחות משותפים עלה בידם להביסו. המלך נפל לארץ במגן מעוך, וראש השבט הנחית עליו את מכת המוות בחרבו. האספסוף השחור עזב את המקום עם אבני החן ששדדו מן המלך, והמלכה שצפתה בזוועה במתרחש ממקום מחבואה, נסה משם עם בתה הרחק למעמקי היער.
בצהרי היום כאשר הצל, חרוך בשמש היוקדת, מוצא מחסה עם עוברי האורח לרגלי עצים קרירי עלווה, ישבה המלכה מוכת הצער עם בתה על גדות בריכת מים עטורה פרחי לוטוס ומיררה בבכי.
באותה שעה עצמה רכבו בדרך אציל אחד בשם שַׁאנְדָאסִימְהָה בחברת בנו סִימְהָאפָּארָאקְרַאמָה בדרכם לצייד. כשגילה האב את שתי שורות העקבות בחול, אמר לבנו: "אלה הם עקבות נאות ומבטיחות של שתי נשים. הבה ונעקוב אחריהן ואם נמצא אותן תיקח לך לאשה את זו שתמצא חן בעיניך."
"אני מעדיף את בעלת הרגליים הקטנות יותר." השיב הבן, "מובטחני שהיא צעירה ותהיה לי כלה ראויה. בעלת העקבות הגדולות יותר, מן הסתם מבוגרת יותר ותוכל להיות זיווג הולם עבורך."
"מה השטויות הללו שפיך דובר?!" אמר שַׁאנְדָאסִימְהָה, "אמך אך זה עלתה לשמים! האם זה מה שדרוש לי עכשיו לאחר שאיבדתי אשה כה טובה."
"אל תדבר כך, אבי. ביתו של איש משפחה ריקן הוא בלי אשה! כלום אינך מכיר את משל החכמה של מוּלָאדֶוָוה:
מעון ללא אשה נאה,
ישבן ואף שדים מוצקים לה -
הליכות ביתה צופה,
ממתינה לבעלה השב מדרך,
כמוהו כבית-כלא בלא מנעול וכבל -
רק שוטים ידורו בו, יחלוף יומם כהבל!
בי נשבעתי – אקולל במוות אם לא תיקח לך לרעייה את האשה האחרת, אבי!"
שַׁאנְדָאסִימְהָה נענה לו והשניים המשיכו ללכת אחר העקבות. לבסוף הגיעו האב ובנו אל עץ האסוקה הצומח על יד הבריכה ושם גילו את המלכה שַׁאנְדְּרָאוַוטִי עם בתה. המלכה הייתה כהת עור ועם עיטורי הפנינים שעליה דמתה לקטיפת הלילה השחור נקוד כוכבים ומואר על ידי אור הסהר הבהיר של בתה.
האב ובנו התקרבו אל השתים והביטו בהן בסקרנות. האם המפוחדת קמה רועדת ממקום מושבה בחושבה אותם לשודדים.
"הרגעי, גברתי. לא נפגע בך לרעה! מגלימותיך היפות ועדייך הנאים אני מסיק כי נוטלות אתן חלק במסע צייד. לא כן?"
השתים לא השיבו לשאלתו של האב, וְשַׁאנְדָאסִימְהָה ירד מסוסו, ניגש אליהן והמשיך: "מדוע אתן כה חוששות? הלכנו בעקבותיכן ובאנו לכאן עם הכוונות הטהורות והנאצלות ביותר. הסירו חשש מלבכן ואל תחשדו בנו. אמרי לי , גברתי, מי אתן? כלום הנכן התשוקה והאושר הבאים לבכות ביער זה את מותו של אל האהבה שנשרף באש עינו השלישית של שיווה? למה זה חדרתן למעמקיו של יער שכוח אל זה? הדר פניכן ומלבושיכן תואמים יותר חדר משכב מפואר בבית אחוזה מכובד. מדוע מכתתות אתן את רגליכן באדמת קוצים זו בעת שיאה להן שיפונקו בידי עלמות יפיפיות. מחשבתנו מוטרדת בראותנו פלא זה: האבק הנסחף עם הרוח ונוחת על פניכן אינו פוגע לרעה בעדינות עורכן והשמש העזה החורכת אותנו בקנאות, מלטפת בחדווה את גופיכן הענוגים כפרחים. ספרי לנו את סיפורך כדי להשקיט את לבנו הסוער, כי נבצר ממנו להבין מה מעשיכן כאן ביער שורץ חיות טרף."
לשמע דבריו האדיבים של שַׁאנְדָאסִימְהָה נאנחה המלכה בקול ואז בלשון רכה, חדורת פחד ובושה ספרה את ספורה.
כאשר הבין האציל כי השתיים, האם ובתה, נותרו ללא מגן ומושיע, הרגיע אותן והוסיף לדבר על לבן עד שכבש אותו במלותיו העדינות. הוא נטל את שתי הנשים תחת חסותו, הרכיב אותן על הסוס של בנו ועל סוסו שלו והובילן לאחוזתו המפוארת. שַׁאנְדְרָאוַואטִי המלכה חשה כאילו הועתקה אל תוך קיום חדש. היא נצמדה למצילה בחוסר אונים. וכי מה יכולה לעשות אשה אשר איבדה את מגינה ונקלעה לתנאים קשים בארץ זרה לה?
עד מהרה התברר שהרגלים הקטנות יותר שייכות דווקא לאם וכך קרה שהבן נישא לאם בעוד שאביו נשא לאשה את הנסיכה לָאוַואנִיָאוַואטִי בעלת הרגליים הגדולות יותר כיוון שזה מה שנדרו לעשות בעת שהבחינו בעקבות הגדולות והקטנות ביער ואיך יוכלו להפר את נדרם?
כך בגלל טעות בזיהוי העקבות נשאו אב ובנו בת ואמה לנשים; האם הפכה לבתה החורגת של בתה והבת לאמה החורגת של אמה. השנים נקפו והשתים הביאו בנים ובנות לעולם ועם הזמן ילדו גם הללו ילדים.
זהו סיפור המעשה שארע לְשַׁאנְדָאסִימְהָה וּלְסִימְהָאפַּארָאקְרַאמָה, אשר לקחו להם לנשים את הנסיכה לָאוַואנְיָאוַואטִי ואת המלכה שַׁאנְדְּרָאוַואטִי.
משסיים השד את סיפורו זה בעוד המלך פוסע בדרכו צפונה, פנה השד אל המלך ושאל אותו שוב: "אמור לי, אדוני המלך, אם יודע אתה את התשובה: מהם בדיוק יחסי הקרבה המשפחתיים בין הצאצאים שנולדו בשתי המשפחות לאם ובתה מן הבן ואביו? הקללה הישנה תכה בך אם יודע אתה את התשובה ומסרב לאומרה בקול!"
המלך חשב על כך רבות, אך לא עלה בידו למצוא את התשובה והוא המשיך דרכו בשתיקה. השד היושב בתוך הגוויה חייך לעצמו וחשב: 'המלך אינו מצליח לענות על חידה יוצאת דופן זו והוא ממשיך בשמחה בדרכו בפסיעות זריזות. לא אוכל להוליך עוד שולל איש אציל נפש זה, אך אותו פושט יד רב מזימות בודאי לא יחדל ממשחקו עמנו מסיבה זו... עלי ליזום תחבולה שתאפשר לי להוליך שולל פושט יד מרושע זה ולהעניק את הישגיו למלך הטהור הראוי להם.'
סיפורי המלך והגוויה - המלך ופושט היד: סיום סיפור המסגרת
השד פנה אז בדברים אל המלך: "הוד מעלתך, אתה בודאי עייף מלשוטט הלוך ושוב באדמת השרפות המבעיתה בשחור הלילה האפל ועם זאת אתה שוקט ובוטח ואינך מהסס לרגע! שלוותך ועוז רוחך הבלתי רגילים נושאים חן מלפני. אתה יכול לשאת את הגוויה ליעדה ואני אפרד ממנה. אך האזן בתשומת לב לעצתי ולטובתך שלך נהג על פיה. פושט היד הנזיר שלמענו נושא אתה גוויה זו ינסה להעלות אותי בקרוב ולערוך פולחן לכבודי ואז ינסה בן הבליעל להקריב אותך. הוא יפנה אליך בבקשה: 'השתטח נא על הארץ באופן שכל שמונת אבריך יגעו באדמה.' ואז יהיה עליך להשיב: 'הראה לי קודם כל איך לעשות זאת כדי שאעשה זאת כראוי.' הוא ישליך את עצמו על הארץ בכדי להדגים לך את התנוחה הנכונה ואז עליך לכרות את ראשו בחרבך. זאת עליך לעשות כדי שאתה עצמך תזכה בגמול שהוא חפץ להשיג עבור עצמו - הריבונות על רוחות האוויר. הקרב אותו ומלוך בארץ, שכן אם לא תעשה זאת יקריב הוא אותך. זו הסיבה לכך שהצקתי לך כל הלילה הזה. מי יתן וההצלחה תשרה במעשיך!" ובהשמיעו הזהרה זו עזב השד את הגוויה המונחת על כתפו של המלך.
המלך הרהר בדבריו של השד. הוא נוכח לדעת כי פושט היד קְשַׁאנְטִיסִילָה הוא נזיר רשע המנסה להוליך אותו שולל. ברגש הקלה המשיך בדרכו עד בואו אל עץ הוואטה.
כאשר הגיע המלך טְרִיוִיקְרָאמָאסֶנָה אל העץ, מצא את פושט היד ממתין לו כשהוא צופה במורד השביל המוביל אל אדמת השריפות, שבאותו לילה של הירח החדש היה אפוף אפילה מבעיתה.
על האדמה הרוויה בדם סימן כבר המכשף מעגל קסמים באבקה לבנה עשויה מעצמות טחונות וסביבה העמיד קנקנים מלאים בדם במקומות המתאימים. המעגל הואר במנורות ששומן אדם בער בהן. לצדו הייתה מדורה בוערת שמנחה נשפכה לתוכה ובקרבת מקום היו מנחות נוספות שנדרשו לפולחן המיועד.
המלך התקרב וכאשר ראה פושט היד כי הוא מביא אתו את הגוויה, התרומם בשמחה ופנה אל המלך בדברי שבח:
"מהרג'ה! אתה גמלת אתי חסד ובצעת את הדבר שהיה כמעט בלתי אפשרי. וכי מה לך, נסיך אדיר שכמוך ולעניינים אפלים כאלה בשעת לילה זו ובמקום מחריד זה? אכן לא לשווא כינו אותך הדגול במלכים, כיוון שמלתך היא בגדר הבטחה הראויה לאמון ובלתי ניתנת לערעור. אתה פעלת למען השגת מטרתו של הזולת תוך התעלמות מוחלטת מרווחתך שלך. זהו הדבר המכונה בפי החכמים 'גדולתו האמיתית של הדגול' – לא להסס למען קיום הבטחה גם אם מסכן אתה בכך את חייך שלך!"
תוך כדי דיבור, הוריד הנזיר, אשר חשב כי מטרתו הושגה, את הגופה מכתפו של המלך. הוא רחץ אותה, סך אותה במשחות, קישט אותה בפרחים והניחה בתוך המעגל. זמן מה ניצב על יד הגוויה, מרוח באפר לבן, עונד שרוך ברהמינים עשוי משער אדם ועוטה לגופו את תכריכי הגוף המת כשהוא שקוע בהגות עמוקה. בכוח כשפיו זימן לשם את השד הטוב וכפה עליו להיכנס אל תוך הגוויה ואז החל בטקס הפולחן. ראשית הגיש את מנחת האורח הנתונה בתוך גולגולת ששיניה מושלמות – זר פרחים ומנחה ריחנית, שתי עיניים אנושיות כקטורת ומנחת בשר אדם. כאשר סיים את מעשיו פנה אל המלך העומד לצדו ואמר לו:
"הוד מעלתך, הטל עצמך על הארץ והשתטח כיאות לפני המכשף הריבון הנוכח בזה כשאתה נוגע בכל שמונת האיברים באדמה והוא יעניק לך ברוב חסדו את כל אשר חפץ הנך להשיג."
המלך, שזכר את אזהרתו של השד השיב: "מורי, אינני יודע כיצד לעשות זאת כראוי. הדגם לי את התנוחה הנכונה ואני אחזור עליה."
פושט היד כרע על הארץ כדי להדגים בפניו את התנוחה ובאותו רגע שלף המלך את חרבו והסיר את ראשו מעליו באבחה אחת. הוא קרע את לוטוס לבו מחזהו והגיש את הלב והראש לשד. המוני רוחות בלתי נראות המו סביבו בהתרגשות והשד נשא את דבריו מתוך גווית המת: "אדוני, הריבונות על רוחות האוויר, ריבונות שהנזיר חמד אותה, תהיה שלך בעת שתסיים את שלטונך המלכותי עלי אדמות. אני גרמתי לך ייסורים, על כן אתן לך להביע משאלה כרצונך!"
על דברים אלה השיב המלך: "איזו משאלה עוד אוכל לבקש עתה שהנני מרוצה? אך כדי שלא יהיו דבריך חסרי משמעות, אבקש ממך אך זאת: מי ייתן ועשרים וארבעה הסיפורים הנפלאים והמשמחים שספרת לי, וגם סיפור אחרון זה, סיפורי וסיפורך שלך, יתקיימו בקרב הארץ, יהיו ידועים לכל ויזכו להערכת נצח!"
"כן יהי!" אמר השד והוסיף: "האזן נא המלך: עשרים וארבעה הסיפורים הראשונים וסיפור הסיום יתפרסמו על פני הארץ ויזכו להוקרה כסיפורי השד והם גם יעניקו זכות: כל הקורא בתשומת לב ולו גם שורה אחת משורותיהם וכל המאזין להם ישוחרר מכל קללה, ובכל מקום שסיפורים אלה יוכרו ויוערכו, לא ייכון שלטונם של אוכלי אדם ושדים, מפלצות ומכשפים!"
משסיים את דבריו עזב השד באמצעי קסם את הגוויה ופנה אל מחוז חפצו. או אז הופיע האל שיווה עם יתר האלים ודיבר ברוב חסדו אל המלך: "יפה פעלת, בני! טוב עשית שהרגת את הנזיר המדומה אשר חפץ לשלוט בכוח על ממלכת רוחות האוויר. מראש בראתי אותך כחלק מעצמי, כמלך וִיקְרָאמָאדִיטְיָיה על מנת שתביס את השדים שהתגלגלו בדמות ברברים. לתכלית זו יצרתי אותך בגלגול זה כמלך הלוחם טְרִיוִיקְרָאמָסֶנָה. כשתסיים את שלטונך על כל הארץ האיים והעולמות התחתונים, תהפוך גם לריבון רוחות האוויר. זמן רב תהנה מתענוגות שמימיים, אך יבוא יום שתאבד את עניינך בהם ותפנה להם עורף מיוזמתך ובסופו של דבר תתאחד עמי. קבל מידי חרב זו שאין להביסה ובאמצעותה תשיג את כל אשר תחפוץ!"
האל מסר למלך את חרב הקסמים ונעלם בתוך גשם של פרחים. משנוכח המלך כי המעשה הושלם כולו וכי הלילה חלף, חזר לעירו פְּרָאטִישְׁטְהַאנָה והתקבל שם בכבוד על ידי נתיניו, שמעשי גבורותיו הליליים נודעו להם, בחגיגות וקבלת פנים שנמשכו זמן רב. המלך העביר את יומו בטבילות, מתן צדקה לעניים, טקסי פולחן לבת ההרים, ריקודים ושירים. חלפו אך שנים אחדות והמלך, בסיוע חרבו של שיווה, כמו גם באומץ לבו שלו, פרש את שלטונו המוחלט על כל הארץ, האיים והעולמות התחתונים, ולאחר שנהנה במצוות שיווה זמן רב משליטתו ברוחות האוויר, התאחד לבסוף עם האל עצמו וגורלו נשלם ונחתם.
בימים עברו חי באזור בול שבטיבט מושל רב כוח אשר שלט באנשים רבים. בין נתיניו של המושל נמנה גם קוסם עני שהיה מעלה בקסמיו חיוך על פני האנשים וגורם להם להיות מאושרים. האשליות שיצר העניקו לאנשים דברים שלעולם לא היו יכולים להשיגם בחיים הרגילים, על כן זכה הקוסם לכבוד ולהערכה ושמעו הלך לפניו כאדם מלומד ובעל יכולת.
באחד הימים ציוה עליו המושל להתייצב לפניו.
"נאמר לי כי יצא לך שם של קוסם מחונן המסוגל להפוך אנשים למאושרים. הייתי רוצה לראות אחדים מקסמיך. הפוך אותי למאושר! אני חייב לומר לך שאני תמיד עצוב ומצב רוחי קודר."
"הוד מעלתך," אמר הקוסם, "הקסמים שלי יכולים לשמח את לבם של אנשים עניים אך לרגע. אני יכול, למשל, לעזור לאלה הכורעים תחת עול פרנסתם לשאת את נטל החיים, להצהיל את רוחם של אלה שאינם יכולים לשאת אשה ולהביא ילדים לעולם, או להעניק למי שלא טעם טעם בשר מימיו את התחושה שהוא אוכל ואוכל עד שכרסו מתמלאת. אבל כל אלה אינן אלא אשליות לרגע שאינן נושאות איתן אושר מתמיד. דברים כאלה אני יכול לעשות, אך לעולם לא אעיז להפעיל את קסמי הדלים על הוד מעלתך!"
"אל תחשוש." אמר לו המושל, "אני מרשה לך לעשות זאת."
"גם אם תבטיח לי שלא איענש, עדין לא אעיז לעשות זאת." השיב הקוסם במבוכה.
"אני אומר לך: אינך צריך לחשוש. אתן לך כתב ערבות חתום על ידי שיבטיח אותך מכל רע!" ובעודו מדבר נטל נייר ומיד כתב הצהרה שנאמר בה כי יהיה אשר יהיה, הקוסם לא ייענש על ידו בגין הקסמים שיחולל."
אך סיים המושל לכתוב את התחייבותו והנה שמע קולות אנשים וסוסים קרבים ובאים. הוא הציץ מבעד לחלון וראה המון רועים שקצרו עשב באדמות המרעה שלו. לא הייתה להם שום רשות לכך והמושל הנסער הוכה בתדהמה. הוא ציוה על מנהל משק הבית להתייצב לפניו: "צא מיד לשדה וברר מי הם האנשים הללו המעיזים לקצור עשב בשדותי. אם יש צורך הבא אותם לכאן עם סוסיהם ואני כבר אגרום לכך שיתחרטו על היום שנולדו!"
מנהל המשק יצא החוצה וגילה כי מאות חיילים ומשרתים פשטו על פני השדה והקימו שם יורטות מהודרות. לפני אחת היורטות הגדולות שהבריקה בשלל קישוטי זהב וכסף, ניצבו שני כסאות מלכות, האחד מזהב והשני מכסף. מנהל המשק נרתע למראה הכיסאות המהודרים. הוא לא העז להתערב בנעשה ורק צפה במתרחש כשהוא תר אחר הזדמנות נאותה לפנות אל אחד מן הזרים ולשאול אותו לפשר הדבר. לאחר שעה ארוכה נגלה לעיניו משרת הנושא כד מים על כתפו. מנהל המשק ניגש אליו ושאל אותו בנימוס: "אחי, כלום יותר לי לשאול מי הוא אדונך המכובד ומה מעשיו כאן?"
"ובכן," השיב הלה, "אתה רואה את כס הזהב הניצב שם? זהו כס המלכות של סַה-אִי-נִי-בּוּ, אל הגורל. כס הכסף שייך לבנו. באנו מן העולם התחתון ואנו חונים לשעה קלה בשדה המרעה שלכם בטרם נמשיך במסענו לשמים."
מנהל המשק נדהם בשומעו את החדשות. הוא מיהר לרוץ ולהודיע למושל על מה שראה ושמע. המושל היה מופתע אף הוא: "איך יכולתי לדעת שזהו סַה-אִי-נִי-בּו, אל הגורל הגדול והכל יכול שבא לשהות בנחלתי. אנשי מקריבים לפניו מנחות. עלי ללכת לשם אף אני ומנחות בידי!"
הנה כי כן ציוה על משרתיו להכין מתנות יקרות ערך ולשאת אותן לשם. עד מהרה הגיע לשם סַה-אִי-נִי-בּוּ בעצמו ובכבודו.
"הו אל גדול ורב יכולת של העולם התחתון," פנה אליו המושל ביראת כבוד, "כלום יותר לעבדך לשאול מה מביא לכאן את מעלת כבודו?"
"העניין הוא בזה," השיב לו סַה-אִי-נִי-בּוּ, "שתלתי עץ תאנה בגני וטיפלתי בו במסירות. עתה הוא מבשיל פירות, אך הענפים הנושאים את הפירות נמצאים בשמים בעוד ששורשי העץ הם בעולם התחתון. האלים בשמים קטפו את כל התאנים שלי, ולי לא נותר דבר. אני עושה על כן את דרכי לשמים כדי להגיע אתם לידי הסדר על חלוקת הפירות בינינו בחלקים שווים."
המחשבות החלו להתרוצץ בראשו של המושל. הוא שאל את עצמו איך יוכל להפיק תועלת מן הביקור ולהאדיר באמצעותו את כוחו וממשלתו לעד. רעיון הבשיל במוחו.
"אל גדול ורב כוח של העולם התחתון," אמר בהתרפסות, "שהייתך בנחלתי הבלתי נחשבת היא כבוד רב עבורי. שנינו הננו מושלים: אתה המלך והמושל בעולם התחתון ואני הנני שליט ומושל עלי אדמות. לו יכלו משפחותינו להתאחד בדרך זו או אחרת היו כוחנו ועוצמתנו גדולים פי כמה. אני יודע שיש לך בן יפה תואר, בעוד שלי עצמי יש בת יפיפייה ופקחית. אני מתכבד להציע כי תואיל ברוב טובך להניח לבנך הנסיך לשאת את בתי לאשה. או אז נהפוך לקרובי משפחה ושתי המשפחות תפקנה תועלת מכך."
"יש לי שלושה בנים." השיב סַה-אִי-נִי-בּוּ. "הנסיך שאתי הוא בני הצעיר והאהוב עלי ביותר. אני תמים דעות אתך כי דם מלכותי מן הראוי שיתערבב בדם מלכותי. הצעת להשיא את בתך לבני, ואני נעתר לבקשתך. אני אשאיר את הנסיך כאן אצלך."
לפני לכתו אמר סַה-אִי-נִי-בּוּ למושל: "מושל נכבד! אנו עומדים עתה להתקשר בקשר נישואין וקרובי משפחה חייבים לדאוג איש לרעהו. אני עולה לשמים ליישב את ענייני עם האלים. אנא ממך, צפה תכופות בשמים וראה אם לא מתרחש שם משהו בלתי רגיל. אתה יודע שהאלים שם למעלה הם לעתים חצופים."
ובמלים אלה פנה לדרכו בהותירו אחריו את בנו בחברת המושל.
המושל חזר מלא שמחה לטירתו בחברת הנסיך. חתונה נהדרת נערכה והכל היו מרוצים. המושל לא שכח את דבריו של סַה-אִי-נִי-בּוּ ועלה מידי בוקר לגג השטוח של טירתו להתבונן בשמים. באחד הימים קדרו לפתע השמים. רעמים התגלגלו וברקים הבליחו. גופות וחלקי גופות לאין ספור נשרו מן השמים - זרועות, רגליים וראשים. הכל נתקפו אימה. לבסוף נשר מן השמים ראש מזוקן. המושל התבונן בו ונוכח לדעת לחרדתו כי זה ראשו של אל הגורל. מן הסתם ערפו האלים את ראשו במהלך הקרב שהתחולל בשמים. הוא חשש פן ישבר לבו של הנסיך למראה ראשו הערוף של אביו, על כן ציוה להקים מדורת קבורה ולשרוף עליה את הראש.
הנסיך הבחין במדורה וניגש לחלון. "מה האש הזו?" שאל את המשרתת.
"אה" אמרה המשרתת השוטה, "לא שמעת? הם שורפים את ראשו של אביך - הראש שנפל מן השמים."
כאשר שמע הנסיך את הבשורה המרה, רץ החוצה מתייפח והטיל את עצמו על המדורה. האנשים שניצבו בסמוך לאש ניסו להצילו, אך לשווא. הנסיך היה למאכולת אש.
המושל היה עצוב מאוד. ימים רבים ניצב על גג ביתו נועץ מבטו בשמים, נאנח ולא יודע מה לעשות.
חלף זמן מה והנה ביום בהיר אחד הופיע לפתע אל הגורל בראש חילו ומשרתיו ושוב הציב את אוהליו בכר המרעה שלפני הטירה.
כאשר שמע המושל כי סַה-אִי-נִי-בּוּ חזר, אחזה בו מבוכה רבה. הוא רץ מיד החוצה לקדם את פניו ולשמוע על מה שארע בשמים.
"ובכן" השיב סַה-אִי-נִי-בּוּ, "האלים בשמים סרבו תחילה לחלוק אתי את הפירות ונאלצתי לצאת לקרב עמם, אבל בסופו של דבר הופיע שם אל זקן ויישר את ההדורים. הגענו לידי הסכמה על חלוקת הפירות בינינו שווה בשווה."
בעוד הוא מדבר תעה מבטו הנה והנה כאילו הוא מחפש דבר מה. "היכן בני? מדוע לא בא גם הוא לקדם את פני?"
המושל לא ידע מה להשיב. הוא היה נסער מאוד. לבסוף השיב בהיסוס: "הסיפור עצוב מאוד. לפני ימים אחדים נפל מן השמים מטר של גופות וחלקי גופות - רגליים, זרועות וראשים. בין הראשים היה גם אחד שנראה בדיוק כמו ראשך שלך. שרפנו אותו על גבי מוקד קבורה. כאשר נודע הדבר לבנך הוא הטיל את עצמו על המוקד והלהבות ליחכו אותו בטרם נספיק לעשות משהו.
אל הגורל זינק מכס הזהב שלו בזעם: "איך יתכן הדבר?!" הרעים בקולו, "האם יצאת מדעתך? האם אינך רואה אותי ניצב כאן לפניך. אני רואה בך אחראי למותו של בני. אתה הוא זה שגרמת לכך שיישאר כאן ויהיה לחתנך. אתה תשלם על כך בחייך!"
לשונו של המושל נאלמה בפיו. וכי יוכל להיאבק באל הגורל? הוא הטיל עצמו לרגלי האל וביקש את סליחתו: "אל גדול ורב חסד של העולם התחתון, בנך מת ואיש לא יוכל להחזירו לחיים, אך אני מתחנן לפניך לשוב בך מכעסך. אל נא תיטול את חיי. אתן לך את כל אשר תאבה - את אדמותי, את משרתי, את עבדי, את כל רכושי, את כספי וזהבי! סלח לי, סלח לי."
אל הגורל לא נרגע כה מהר, אך לאחרונה נאות לקבל את הצעתו של המושל. המושל ציוה על מנהל משק ביתו להביא את כל אוצרותיו, את הצאן והבקר, המשרתים העבדים והשפחות - כל הנכסים שברשותו, ולמסרם לידי סַה-אִי-נִי-בּוּ.
הוא עצמו שכב בהכנעה למרגלותיו של סַה-אִי-נִי-בּוּ והמשיך להתחנן על חייו.
"קום, קום." אמר לפתע אל הגורל, "הרם את ראשך והבט מי אני באמת?"
המושל נשא את ראשו והתבונן. הוא היה על אדמתו שלו מחוץ לטירה ולא היו שם לא כס מוזהב ולא אל הגורל השב ממלחמתו באלי השמיים. רק הקוסם העני ישב שם על גדם עץ וחייך.
או אז הבין המושל כי כל אשר ארע לו לא היה אלא אשליה שיצר הקוסם. עתה הגיע תורו לרתוח מזעם. שום עונש לא יהיה הולם דיו לאיש שעולל לו דבר כזה, הרגיש. אבל אז נזכר בכתב הערבות שחתם עליו והוא נאלץ לבלום את כעסו. הוא חזר בשקט לטירה בחברת אנשיו.
המכה הייתה כה אנושה עד ששלושה חודשים תמימים לא העז להציג כף רגל מחוץ לטירה, ואילו הקוסם העני זכה מאותו יום והלאה לכבוד רב מכל אנשי הממלכה, כיוון שהיה האדם הראשון שהצליח אי פעם להביא את המושל לכך שישתחווה לפני אדם פשוט.
היה פעם אדם ושמו פַּלְדֶן שנודע כתייר דגול. הוא נסע סביב העולם כולו וראה מראות פלאים לאין מספר. יום אחד בעת שחרש את שבילי מולדתו טיבט הוליכו אותו רגליו לתוככי יער רחב ידיים ושם במרכזה של קרחת יער גדולה נגלה לעיניו עץ ענק. העץ היה יפה עד מאוד; לעליו היה גוון ירוק אפלולי וענפיו השתלשלו לכל עבר ויצרו מעין מטריה גדולה מעל פני הקרקע.
פלדן שחש עצמו עייף, החליט לנוח מעט בצילו של עץ המטריה. הוא התכרבל בין שתי שלוחות של שורשי העץ הכביר ועד מהרה שקע בתרדמה.
לפתע נעור באחת משנתו. אפלה כבדה שררה סביבו וקולות רחש בקעו מתוך האפלה. הוא הסיט את גופו במעט כדי שיוכל לראות מה מקור הרעש שהגיע מעברו השני של העץ. מה שראה העיר בו רטט של פחד. מתוך אפילת הלילה השחור כדיו הביטו בו מאות זוגות עיניים; עיניים קטנות ונוצצות כמו כוכבי השמים, עיניהן של המון חיות שונות ומשונות. בשקט בשקט נעמד פלדן על רגליו ובזהירות רבה, כדי לא לעורר את תשומת לבן של החיות, טיפס ועלה לענפיו העליונים של עץ המטריה ומשם השקיף על הנעשה במערה היער שמתחתיו.
אריה שלג עצום בגודלו התגלה לעיניו מתוך החשיכה. האריה התקרב ורבץ תחת העץ. עד מהרה הצטרפו אליו שועל, דוב, קוף וחיות אחרות וכן גם ציפורים רבות. כל הציפורים ובעלי החיים המתגוררים ברחבי היער שלחו נציגים לאסיפה.
אריה השלג שהיה ללא ספק המנהיג, הביט על המון החיות הנאספות וברכן בניד ראש. "ערב טוב לכולכן!" אמר, והחיות השיבו על ברכתו במקהלת קולות ציוץ ונהמה.
פלדן החבוי בין ענפי העץ היה כה נדהם מן המחזה המוזר עד שצנח כמעט מעל הענף. משנרגעו הרוחות פתח האריה בדברים, ופלדן כרה אוזנו ברוב קשב.
"אמרו לי" אמר ארי השלג "כיצד עבר עליכן היום?"
זאב צעד קדימה והשיב: "עבר עלי יום קשה. אני רעב מאוד. צעדתי היום מילין רבים ולא מצאתי מזון די צורכי!"
"ואני, לעומת זאת" התפרץ צב מים לדבריו "ביליתי נפלא. כל היום שחיתי באגם בחברת הצפרדעים."
אל הזאב והצב הצטרפו חיות רבות וכל אחת סיפרה את סיפורה. ארי השלג הקשיב לדבריהן, העיר הערות שונות, הניד ראשו לאות הסכמה או עיווה פניו למשמע דברים לא נעימים ומדי פעם יעץ להן עצות מחוכמות.
לאחר זמן מה השתררה דממה והחיות חשו שהאסיפה מתקרבת לסיומה כאשר בקע מקצה ההמון הנאסף קול שיעול.
"סלחו לי" אמר בקול חלש קוף זקן ומצומק למראה "ברצוני לספר לכם סיפור עצוב. סיפור על טיפשותם של בני אדם."
"ספר ונשמע" אמר האריה "מה עוללו בני האדם היום?"
"הלוואי והייתי בן אנוש" המשיך הקוף "יכולתי לפעול כה רבות למען אושרם של בני האדם, אבל במצב הנוכחי איש אינו מטה אוזן לפטפוטיו של קוף זקן."
"אולי תסיים כבר את סיפורך!" אמר השועל בחוסר סבלנות ורחש של אי רצון עלה מתוך הקהל.
ארי השלג הרים את כפתו לאות שקט: "הניחו לקוף לסיים את סיפורו." אמר.
"לא הרחק מן הנהר" המשיך הקוף "גרה משפחת איכרים. יש להם בת, בת יחידה והיא חולה מאוד. מזה שלושה חודשים היא סובלת מפצע ברגלה והוריה אינם יודעים כיצד לרפאה. אם הייתי בן אדם, הייתי אומר להם מה עליהם לעשות."
החיות הנידו ראשיהן בהסכמה. אף הן ידעו מה רבה טיפשותו של האדם.
"בחזית ביתם" המשיך הקוף "ניצב סלע כביר שהחליק ממקומו וקבר תחתיו צפרדע. הצפרדע לכודה בשקערורית מתחת לסלע והיא במצב נואש. אם לא תצליח להשתחרר ולהגיע למקווה מים, תגווע ותמות. אם היו הוריה של הנערה גוללים את הסלע ונושאים את הצפרדע לנהר על גבי מגש מוזהב ממקדש הבית, הייתה רגלה של הנערה נרפאת עד מהרה."
"אמת ונכון" אמר ארי השלג "הקוף יודע את התרופה לפצע ברגלה של הנערה, אבל אנו ניסינו כבר פעמים רבות לדבר עם בני האדם, ולשווא, הם אינם מטים אוזן לדברינו, ועתה עליהם להסתדר בכוחות עצמם."
כך נסתיימה האסיפה. החיות התפזרו כל אחת לדרכה ופלדן ירד מעל עץ המטריה כשראשו עוד הומה מרוב מחשבות על המראה המוזר שראה.
"החיות הדריכו אותי בשיחתן." חשב "עלי לנסות ולגלות את הוריה של הנערה ולעזור להם לרפא את רגלה של בתם הפצועה."
משעלה עמוד השחר יצא פלדן מתוך היער ולאחר שחקר את אנשי הכפר הסמוך, איתר את ביתה של הנערה הפצועה. השמש כבר עמדה במרומי הרקיע כאשר הגיע פלדן לבית. הוא ניגש לדלת והקיש עליה. אבי המשפחה פתח את הדלת ושאל אותו לחפצו.
"אני רופא" השיב "שמעתי על מחלתה של בתך ובאתי לרפאה."
האב סר הצידה והניח לו להיכנס אל תוך הבית. הוא הוליכו למטת בתו. הנערה שכבה במטה חיוורת וחולה וניכר בה שהיא על סף המוות.
פלדן כרע ברך לרגלי המטה ונטל את ידה של הנערה בין שתי ידיו. "אני אמצא רפואה למחלתך!" לחש.
אך הנערה הייתה חסרת הכרה ולא שמעה את דבריו. פלדן ידע שעליו למהר אם ברצונו להציל את חייה.
הוא יצא אל מחוץ לבית ועד מהרה מצא את הסלע הגדול שהחליק ממקומו. הוא אימץ את כל כוחותיו ובזהירות רבה הסיט את הסלע מעט והטה אותו על צידו. מבעד לחרך שנוצר זחלה החוצה צפרדע מיובשת למראה, שכמעט גססה מחוסר מים. פלדן ביקש מאביה של הנערה להביא מטלית כותנה רכה ולהניחה על מגש מוזהב מתוך מקדש הבית. בזהירות רבה נטל את הצפרדע והניחה על המגש בדיוק כפי שתיאר הקוף.
הוא מסר את המגש לידיו של האב והורה לו לשאת את הצפרדע אל הנהר ולשחררה במים הרדודים שבקרבת שפת הנהר. "אם תעשה כדברי והצפרדע תתאושש, תבריא גם בתך!"
האב לא הבין בדיוק מה הקשר בין הצפרדע למחלתה של בתו, אך כיון שניסה לשווא לרפאה בכל דרך אפשרית, החליט לשמוע לעצתו של הרופא המוזר.
כאשר חזר האב מן הנהר הרקיעה שמחתו לשחקים בראותו והנה קמה בתו הגוססת ממטת חוליה בריאה ועליזה והיא עוזרת לאמה בהכנת הארוחה במטבח ובהגשת תה מלוח עם חמאה לאורח. הוא פנה לפלדן ואמר: "כל דבר ערך שברשותי הוא שלך! אם אך תאבה במשהו נקוב בשמו ותקבלו! אתה הצלת את בתנו היחידה ממות וכל הזהב שבעולם יהיה מעט מדי מכדי לגמול לך על עזרתך!"
אינני חפץ בדבר" השיב פלדן "ברצוני רק להביא אושר ללבם של בני אדם."
האב עמד על כך שפלדן יהיה אורחו בחגיגה שיערוך לכבודו. כל השכנים הוזמנו למסיבה וכולם היו מאושרים לשמוע שנמצא מרפא למחלתה של הבת. החלמתה נראתה בעיניהם כמעשה ניסים.
כאשר ירד הערב והשתררה חשכה, נפרד פלדן מבני הבית ובנוטלו אתו את המתנות שעמסו על שכמו עשה את דרכו שוב למעבה היער אל המקום שניצב בו עץ המטריה. כאשר הגיע למקום כבר היה כינוס החיות בעיצומו כל החיות נאספו וסיפרו את קורות אותו יום לארי השלג. בשקט בשקט, בזחילה איטית הגיע פלדן אל העץ וטיפס על ענפיו. מנקודת מחבואו השקיף בזהירות על הנעשה תחתיו והאזין לדברי החיות.
הפעם היה זה הנמר אשר דיבר על אודות בני האדם. הוא סיפר לנאספים על משפחה שהתגוררה בצדו השני של היער הרחק מן הנהר.
"הם כה נבערים מדעת" אמר הנמר "מדי יום ביומו הם עוברים מרחק של מילין רבים עד לנהר כדי להביא מעט מים. הם משקיעים בכך מאמץ כה גדול!"
גם הפעם נדו החיות בראשיהן בהסכמה לדבריו של הנמר והלה המשיך: "לו הייתי במקומם הייתי עוקר את גדם העץ הזקן הניצב סמול לביתם, חופר לעומק של שלוש אמות וחושף מקור מים שיספק את כל צרכי הכפר במים."
פלדן הקשיב לדברים וכאשר תם הכינוס והחיות התפזרו לדרכן, ירד מן העץ ובהיותו עייף מאוד התערסל בין שורשי העץ ושקע בתרדמה עמוקה. עם שחר, כאשר התעורר משנתו, נזכר מיד בסיפורו של הנמר. כלום היה זה חלום? - חשב - אך כאשר הבחין בטביעות הרגלים הרבות שנותרו בקרחת היער, ידע כי חושיו לא הטעוהו ומה ששמע היה האמת לאמיתה. עליו לנסות ולאתר את המשפחה המסכנה הזקוקה למים.
השמש כבר ניצבה בשיפולי הרקיע, אך עדין שרר אור מסביב כאשר הגיע פלדן ליעדו והוא הבחין היטב בגדם העץ הזקן שליד הבית. הוא התבונן בו מקרוב ונוכח לדעת כי הוא משורש היטב באדמה. כדי להמישו ממקומו ולעקרו ידרשו לפחות חמישים איש - חשב.
הוא התיישב לצד הגדם, הוציא מעט מזון מתרמילו ולאחר שהשביע את רעבונו השתרע על האדמה ועד מהרה נרדם.
השחר עלה. ציפורי היער השמיעו את ציוציהן והקולות שבקעו מתוך הבית העידו על כך שיושביו כבר ערים. פלדן ניגש שאל דלת הבית והקיש עליה.
קול אשה השיב על דפיקותיו.
"האוכל לקבל מעט מים?" פנה פלדן אל האשה כאשר פתחה לו את הדלת.
"צר לי" השיבה, "אך אין לנו מספיק מים אפילו לצרכינו שלנו. יום יום עלינו לכתת רגלינו עד לנהר כדי להביא מעט מים בהעדר כל מקווה מים אחר בקרבת ביתנו!"
"יתכן ואוכל להיות לכם לעזר בעניין זה" אמר פלדן, "יש לי ניסיון רב בכך!"
"האומנם? אם יעלה בידך למצוא כאן מקווה מים תקבל כל דבר שתחפוץ בו מרכושנו!"
"כל רצוני הוא חבל באורך של חמישים אמות ותריסר יאקים (בהמות משא טיבטיות). עם אלה אביא לכם את כל המים שאי פעם תזדקקו להם!"
האם הזעיקה את יתר בני הבית ועד מהרה הובאו היאקים והחבל למקום. פלדן נטל את החבל, קשר אותו לגדם העץ ואת קצהו השני קשר לרתמתם של היאקים. הוא נהג בהם ודרבנם למשוך את החבל במלוא כוחם. הגדם זע ממקומו, התנודד ולבסוף נעקר על שורשיו מן הקרקע. בור גדול נפער במקום ופלדן ביקש מאם המשפחה לקרוא לכל שכניה ולהביא אתם אתים ומעדרים.
האשה עשתה כדבריו. האנשים החלו איש איש בתורו לחפור בתחתית הבור ולהעמיקו. לא חלפה שעה ארוכה ומים החלו להיקוות בתחתיתו. עד מהרה מלאו המים הזכים את הבור עד גדותיו והחלו לפרוץ החוצה בזרם גובר והולך. מעין לא אכזב החל קולח במקום שעד לפני שעה קלה היה חרב לגמרי.
הכל הריעו, צחקו ודילגו סביב המעיין מרוב אושר, שיכורים משמחה. לפתע נשמע קול מתוך ההמון: "עצרו!"
שקט השתרר כיון שהזקן שהיסה את ההמון היה ידוע כאדם חכם ונערץ בכל הכפר.
"מזה ששים וחמש שנים אני מנסה לעזור לאנשים אלה." אמר לפלדן, "ראיתי את ילדיהם גדלים ומביאים לעולם ילדים משלהם. ראיתי רבים מהם שכילו את חייהם ועברו מן העולם, אך מעולם לא נתקלתי באדם שיוכל לעשות את מה שעשית אתה!"
"אתה אדם מיוחד במינו" המשיך הזקן "עליך לתפוס את מקומי כמנהיג הכפר כיוון שהבאת הרבה שמחה ללבם ועם זאת אינך דורש דבר על מעשיך!"
פלדן הרהר בדבר והשיב: "תודה לך על הצעתך. אני אדם צנוע ואיני מחפש שררה, אך אם סבור אתה שאוכל להיות לכם לעזר אקח את המשימה על כתפי ואעשה כמיטב יכולתי להביא אושר לכפרכם."
ההמון הריע למשמע הדברים ונשא את פלדן על כפים בהכריזו בכך על פלדן כמנהיג הכפר.
חלפו שנים אחדות ופלדן חי באושר בקרב בני הכפר. יום אחד הזדמן למקום ידיד ותיק שלו בשם קונג'ו ששמע הצלחתו הגיע לאוזניו. קונג’ו החליט לבוא אליו לכפר שבקרבת היער כדי לברר כיצד זכה פלדן ידידו לתהילה ולכבוד כה רבים.
פלדן קיבל אותו בזרועות פתוחות.
"מה הביאך לכאן, ידידי הותיק?" שאל.
"ברצוני לדעת" השיב קונג'ו, "מהו סוד הצלחתך?"
"אה, הדבר פשוט ביותר." השיב פלדן והוא סיפר לידידו על עץ המטריה ועל כינוסי החיות שהיה עד להן.
קונג'ו האזין בדריכות לסיפורו של פלדן. הרעיון שגם הוא יהפוך למנהיג ויהיה מושא להערצה ולכבוד, קסם לו מאוד והוא החליט ללכת ליער, למצוא את עץ המטריה ולצותת לדברי החיות. "כך אהיה לאדם עשיר ומפורסם!" חשב, "אצבור אוצרות כסף וזהב ואגשים את כל שאיפותי!"
באותו ערב נפרד מפלדן לשלום ועשה דרכו ללב היער. הוא מצא את עץ המטריה, טיפס לצמרת והסתתר בין הענפים.
עד מהרה השתררה חשכה. אור הירח החיוור שהסתנן בין ענפי העצים האיר את מקום הכינוס באור קלוש. החיות הגיעו והצטופפו סביב ארי השלג מנהיגן. קונג'ו הטה את גופו קדימה והתאמץ שלא לאבד מלה מן הנאמר. לפתע נשמע קול נפץ. האריה נשא את מבטו בתמיהה ובאותו רגע עצמו נשר קונג'ו מן העץ לרגליו של דוב גדול.
"אהה!" אמר הדוב "יש כאן מרגל המצותת לשיחותינו!"
הוא אחז בקונג'ו, לחץ אותו בין כפותיו ומעך אותו עד אשר פרחה נשמתו. עד הבוקר לא נותר מקונג'ו המסכן אלא צרור עצמות מכורסמות. זה היה סופו וזה גם סוף הסיפור.
הולדתו של טְסוֹנְג חָאפָּה, הרפורמטור, התרחשה בנסיבות ייחודיות ביותר. הוא בא לעולם זמן רב לפני המועד הצפוי וְלַמָה מילא את תפקיד המיילדת.
ערב אחד עבדה אמו של טסונג חאפה בחלקת אדמה קטנה וסיקלה ממנה אבנים כדי שתוכל לשתול בה ירקות. לפתע התמלא האוויר בניחוח פרחים והשמים שינו צבעם מכחול לזהוב. היא חדלה מעבודתה ושלחה מבט לעבר האופק. הירח המלא נגלה לעיניה כשהוא זורח מעל פסגות ההרים המרוחקות ובדיוק ברגע זה תקפו אותה צירי לידה. אני וְלַמָה דּוֹבְּצֵ'ן קָארְמָה דּוֹרְגֵ'ה שעבר במקום סייענו לה בלידתה.
"שמרי את המקום שילדך נולד בו תמיד נקי", יעץ לה למה דובצ'ן קארמה דורג'ה, "ואל תשתלי בו דבר. יום יבוא וצליינים יעלו לכאן לרגל בהמוניהם, כיוון שאני צופה שדרכו של בנך בחיים תהיה מיוחדת במינה."
היא צייתה להנחיותיו של הלמה, אך ביום שהצטרף טסונג חאפה לבית הספר של המנזר גילתה שתיל צומח במרכז החלקה ובאותו זמן עצמו הופיעה בצורה מסתורית נזיר שהחל לטפל בשתיל.
"שמי הוא אָמְדוֹ" אמר הנזיר לאמו של טסונג חאפה, "נאמר לי בחלומותי לחפש שתיל שצומח באופן פלאי בכפר ששמו הוא כשמי, והנה מצאתי אותו סוף סוף. אני מקווה שתניחי לי בטובך להישאר פה ולטפל בו."
"ברוך בואך" אמרה אמו של טסונג חאפה, "אני אעזור לך לשמור על השתיל ועל ניקיון החלקה."
הנזיר בנה בקתה בקרבת מקום לשתיל והתגורר בה. הוא השגיח על השתיל ועד מהרה גדל השתיל והיה לעץ עם עלים מוזרים מגולגלים סביב עצמם כמו ניצני הורד. דבר זה בלבד היה בו כדי למשוך המונים לקרבת העץ, אך הנזיר לא הניח לאיש לגעת בעץ או להתקרב אליו.
חלפו שנים. כאשר התפרסם טסונג חאפה בפעולות הרפורמה שלו ברחבי טיבט ונבחר לעמוד בראש המסדר הצהוב של דרכי המעלות הטובות, ביקשה אמו, שלא ראתה אותו שנים רבות, לשוב ולראותו. היא שלחה לבנה מכתב הקורא לו לשוב לאמדו.
"בני" כתבה לו, "מבטי לא נח עליך מאז עזבת את הבית והלכת לבית הספר של המנזר. היית אז רק ילד. עכשיו אתה אדם בוגר. אני כבר אשה זקנה והשנים כופפו את קומתי. בשנה שעברה, כידוע לך, הלך אביך לעולמו. אל תיתן לי למות בטרם אראה אותך פעם נוספת, וחוץ מזה לא ראית את אחותך הצעירה - היא נולדה לאחר שעזבת את הבית וגם היא רוצה לראות אותך ולקבל את ברכתך."
המכתב הגיע לטסונג חאפה בעת שהיה שקוע בעבודתו במרכז טיבט, הרחק מאמדו כפר הולדתו.
"לא קשיי הדרך מונעים בעדי מלבוא לשם," אמר לשליח שהביא לו את המכתב, "אלא חוסר התועלת שבדבר."
במהלך מדיטציה עמוקה הבין טסונג חאפה ששובו לאמדו לא יביא תועלת לאיש. איש לא היה מוכן באותו זמן לקבל את הרפורמות שלמענן לחם. הוא נתן על כן לשליח מכתב לאמו עם שתי תמונות, אחת של עצמו שהייתה מיועדת לאמו והשנייה, תמונה של מנג'ושרי אלת המדע והבינה שהקדיש אותה לאחותו.
"שום דבר עבור הנזיר?" שאל השליח, "הוא השגיח על העץ עם העלים המקופלים שנים כה רבות."
"תן לו את התמונה של דמשונג, האֵלָה של פשוטי העם הרוכבת על גבו של חזיר. אם יבין את שליחותי, יעשה משהו מועיל יותר מאשר להשגיח על העץ."
"ומה עם האיכרים של אמדו כפר הולדתך?"
"ספר לנזיר על שיחתנו ואם יחלום חלום חדש יהיה לו שפע של מזכרות עבור הכפריים - העלים של העץ שטופח על ידו."
השליח חזר הביתה ואמר לאמדו את כל מה ששמע מפיו של טסונג חאפה, ואז נפקחו עיניו של הנזיר.
"עשיתי טעות בפירוש שנתתי לחלומי הראשון" אמר לאמו של טסונג חאפה, "השתיל שהייתי צריך להשגיח עליו היה בנך בעצמו. עם זאת עדין לא מאוחר לשרת אותו. אני אבנה כאן מנזר של המסדר שלו, המסדר הצהוב של דרכי המעלות הטובות." ואחרי כן הוסיף: "עם זאת אינני חושב שהשנים שעברו עלי כאן בהשגחה על העץ היו לגמרי חסרות משמעות. בעלים של העץ יש לבטח מסר מיסטי כלשהו." ובפעם הראשונה פתח אחד מן העלים וראה להפתעתו שהוא נושא עליו מצדו האחד תמונה של מנג'ורי ומצדו השני את הפסוק 'אוֹם מַאנֵה פָּדְמֵה הוּם'.
אותו עץ פלאי עדין קיים. סביבו צמח המנזר הגדול של קומבום, הידוע יותר כמנזר של מאה אלף התמונות - שם שמקורו במאה אלף העלים נושאי התמונות המתפזרים שנה שנה לרגליו של העץ.
לקראת סוף יולי היה המונסון בעיצומו. השדות המוצפים נצבעו בירוק רענן מן האורז שנבט. נשים מכל הקסטות שעיסוקן בחקלאות, בוססו במים הבוציים בגבות כפופים וטיפלו בשתילים הרכים. לעתים שרו שירי עבודה בקבוצות. באחת ההזדמנויות יצאתי לשדות והתיישבתי על התלולית המוגבהת בין השדות כשאני מקליטה שירי מונסון מפי רז'פוטית זקנה, ידידה של בת אחותה של טאי וקבוצה של נשים חָמַרִיוֹת שנשכרו לעבוד לצדה. הנשים שרו מלוות בציוצי הציפורים וקולות השכשוך של הידיים העובדות. אורמילג'י האזינה קשובה לשירים שהקלטתי. חיוך של הערכה התפשט בין שתי אוזניה, "גם אני בכל פעם שאני צועדת בדרך, אני נעצרת להקשיב לשירים מן השדות." אמרה, זה כל כך יפה לשמוע נשים שרות בשדות הירוקים."
הגשם שטף; מטרות כבדים סוערים. גגות הצפחה הבריקו מן הלחות. הבגדים יובשו עכשיו בתוך הבית לעתים במשך ימים תמימים כשהם מפיצים ניחוח חמצמץ לח. השלוליות הרבות התמלאו ביתושים שעלו נחילים נחילים, חדרו לבתים והציקו בעקיצותיהם. בשעת השקיעה הציתו משפחות רבות ערמות גללים מעלות עשן כדי לגרש את נחילי היתושים.
אך אצל אורמילג'י ואחיותיה שלא עבדו בשדות, נמשכו החיים בשגרה הרגילה. בבתים אחרים נמצאו נשים המתלוננות על כאבי גב, הצטננויות ופטריות בין האצבעות. הן נאנחו על כל הַפָּטוֹטָה, העמל הגופני. כאשר ישבתי בעונה הלחה נינוחה בחברת אורמילג'י, כשאני יבשה ובתוך הבית, חשבתי לעתים תכופות שזכינו בפריבילגיה מיוחדת.
אחת מאחיותיה הצעירות של קמלג'י באה לביקור בתחילת אוגוסט. שתי האחיות נפגשו יחד בחתונה של קרוב משפחה ואחר כך באה קמלג'י הביתה עם אורמילג'י. באתי לבית יום אחד אחר הצהרים ומצאתי את שתי האחיות ישובות על המטה הכפולה. היום היה קודר וגשום. בפנים דלק האור. קמלג'י הייתה אשה נאה לבושה היטב, דשנה ומשרה אמון. כמו אחותה הצעירה, נירמלג'י, הייתה גם היא מורה במקצועה. כמקובל בעונות הבוערות של השנה, עת נדרשה עזרה בעבודות השדה, היו עכשיו בתי הספר סגורים. את קמלג'י פגשתי תשע שנים קודם לכן בעת שהייתי סטודנטית וחקרתי את שירי החתונה של קנגרה.
בחתונה שהייתה בה זה עתה שמעה אורמילג'י שיר ארוך על אודות נישואיה של גָּאוּרָן (שם מקומי לפָּרְוַטִי). היא מצאה מישהו שירשום למענה את המלים על דפים שנקרעו מספר רשימות ועתה הציגה בפני בחדוות ניצחון את הטקסט.
קמלג'י הייתה סקרנית לדעת מה מעשי בקנגרה. היא ביקשה לשמוע את כל הפרטים על תוכניותי. כשהיא מחייכת קלות התרכזה אורמילג'י בצמר התפוח שלפניה בעת שהזכרתי את תוכניתי לקבץ יחדיו סיפורים לספר. ואז החלו שתי האחיות להעלות זכרונות על אודות אביהן שנהג לספר סיפורים בערבי החורף סביב האש הלוחשת.
"הוא גם שר קטעים אחדים מהסיפורים." אמרה קמילג'י.
"תני לי דוגמא." ביקשתי. ידעתי מקריאת קבצים של סיפורי עם הודיים שלעתים נהגו המספרים לשיר חרוזים, אך עד כה לא נזדמן לי לשמוע שירים כאלה במו אוזני.
אורמילג'י החלה לשיר בקול רך מהסס, בשולחה מבט אל אחותה. קמלג'י הנהנה בתשובה בעוד שידיה לא חדלו מלהתעסק במחטי הסריגה המנצנצות.
"אלי, אל ההודיות,
אל ההודיות, חי וקיים לעד,
מי יתן והדבר אשר עוללתי,
שוב לא יקרה לעולם."
העלאת השיר הזה נראה שהזכירה להן את הסיפור.
"זהו סיפור על שני לָל (lal)." הכריזה אורמילג'י. ביודעי שלָל פירושו גם בן יקיר וגם אבן אודם, תהיתי על מי מהם יסופר בסיפור.
אורמילג'י התוותה בלחש את הקווים העיקריים של הסיפור באוזנה של לאחותה שהנידה ראש בהסכמה. "אתחיל אם כך בסיפור." אמרה אורמילג'י. בנוטלה ליד את המיקרופון, שלחה לעבר אחותה מבט ארוך מלא חיבה וביקשה ממנה: "אם לא אזכור, את תזכירי לי." היא עשתה הפסקה ארוכה, אוחזת את המיקרופון בידה בעוד מבטה הקשוב פונה אל תוך חלל פנימי נעלם בקרבה ואז החלה לספר.
שתי אבני חן
היה פעם סוחר וגם אשת סוחר. נולד להם בן בבית. הם טיפלו בו והוא גדל והתבגר ואז התחיל לגור באחת מן החנויות שהיו שייכות לסוחר. הוא הפעיל את החנות.
עכשיו, הבן הזה של הסוחר נהג לטאטא את החנות מידי יום ביומו ולזרוק את כל האשפה שאסף לתוך הקומה העליונה של החנות. אבא שלו קרוב לודאי , ביקר בחנות לעתים רחוקות. כאשר הנער היה בוגר דיו הוא ניהל את החנות, גר שם וטיפל בכל העניינים. הסוחר רק ביקר שם מידי פעם.
בסדר. ואז אדם קדוש, סַדְהוּ, בא לבקר את הנער. הוא נתן לו שתי אבני אודם. הוא אמר לו: "בני, שמור את אבני האודם הללו."
הנער עטף וקיפל את אבני האודם בתוך נייר ואז - פעם היו לנו בבתים קורות עבות - הוא שם את החבילה עם אבני האודם בתוך קן של ציפור שנמצא על הקורות של הגג.
ואז הסדהו שאל: "בני, האם אתה יודע להבחין בין אבן אודם אמיתית לאבן אודם עשויה זכוכית? האם אתה יודע איזה אבן אודם היא האמיתית ואיזה מזויפת?"
"לא" אמר הנער.
הסדהו אמר: "הדרך לזהות אבן אודם היא על ידי פטיש נפחים. אם תכה על אבן אודם עם הפטיש בחוזקה היא תישאר שלימה, אבל אם רק תניח את הפטיש על גבי אבן אודם מזויפת היא תתנפץ ותשבר. זה ההבדל בין אבן אודם אמיתית למזויפת."
הסדהו לימד אותו, אם כך, איך לזהות אבני אודם ואז הוא הלך לדרכו. הוא אמר לו: "כאשר אחזור אקח ממך את אבני האודם חזרה."
[ושתיהן היו אבני אודם? - אני שואלת - או שאחת הייתה מזויפת?
שתיהן היו אבני אודם - עונה אורמילג'י]
אחרי שהסדהו הלך, עבר בודאי הרבה זמן, ואז הסוחר, בסיבוב הביקורת שלו, הגיע לחנות. הוא שוטט בין החנויות השונות שלו, כי היו לו בטח שתים או ארבע, או אפילו שבע חנויות.
החנוונים האחרים התחילו לומר לו: "הבן שלך הוא לא יוצלח. הוא צובר בקומה העליונה את כל הלכלוך שהוא מטאטא, והוא מנהל את החנות כל כך גרוע עד שלא נשאר שם שום דבר. הוא מילא את כל הקומה העליונה בלכלוך, ולמטה בחנות לא נשאר כלום."
האב התרגז: "עבדתי והרווחתי כל כך הרבה. הייתי סוחר מצליח, והנער הזה בזבז הכל!"
מקלות עשויים מעץ תות הם עבים וחזקים. האב כרת מקל מעץ תות. הוא הרביץ לנער כל כך חזק עד שהנער מת.
הנער החביא את מה שהסדהו נתן לו. הנער מת אם כך, וכאשר האב פתח את החנות והסתכל פנימה הוא ראה שבפנים היו אוצרות עתק. כל האשפה הפכה לאבני אודם. כל הקומה העליונה הייתה גדושה באבני אודם!
ואז התחיל הסוחר לבכות. הוא שר:
"אלי, אל ההודיות,
אל ההודיות, חי וקיים לעד,
מי ייתן והדבר אשר עוללתי,
שוב לא יקרה לעולם.
מקל מעץ תות
להרוג בו נער.
יזהרו נא אחרים
מלהלום בנער."
"הו אלוהים, מה עשיתי סמכתי על מה שאנשים אמרו. הרגתי את הבן שלי עם מקל תות. מי ייתן ודברים כאלה לא יקרו עוד לעולם." הוא בכה, "היה לי בן יחיד שהיה כל עושרי, ואני חיסלתי אותו."
ואז הוא הלך הביתה וסיפר לאמו של הנער מה קרה. האם, מסכנה שכמותה, גם היא הייתה מדוכאת נורא כי זה היה בנם היחיד.
בסדר. ובכן הנער הזה נולד מחדש בממלכה אחרת. גם שם הוא גודל כמו שצריך והתבגר. גם שם הוא התחיל לעבוד וגם שם אבא שלו היה בטח איזה סוחר מצליח וגם הוא לימד אותו איך לעשות עסקים.
ואז יום אחד הסדהו חזר! הוא בא ושאל: "איפה הבן שלך?"
האב הראשון, מסכן שכמותו, התחיל לבכות בכי תמרורים. ואז הוא התוודה בפניו על מה שעשה: "אנשים אמרו לי קצת אמת וקצת שקר מעורבבים יחד, ואני הלכתי והרגתי את הבן שלי. הוא צבר עושר גדול. לא נכנסתי פנימה לבדוק בעצמי, רק הקשבתי למה שאנשים אמרו והרגתי את הנער." והאב המסכן הזיל הרבה דמעות.
הסדהו אמר: "אם הרגת אותו, מה אני יכול לעשות? אבל אני מסרתי לו שתי אבני אודם. אני רוצה אותן חזרה. תן לי אותן."
ואז השיב לו האב: "אתה מדבר על שתי אבני אודם, אבל הוא צבר כמויות אדירות של אבני אודם. קח לך כמה שאתה רוצה."
הוא הביא למטה כמה אבני אודם מהקומה העליונה והראה אותן לסדהו. אבל הסדהו אמר: "אלה לא האבנים שלי. אף אחת מהן כאן היא לא שלי!"
האב אמר: "איפה אמצא את אלה שלך?"
אבל הסדהו רק פנה לדרכו. "אני לא אקח אף אחת מאלה. אני רוצה את אותן אבני אודם שאני נתתי לו."
במהלך נדודיו, הסדהו הגיע למקום שהנער נולד בו מחדש. הוא ניגש אליו: "האם אתה הוא אותו נער שלו נתתי את אבני האודם, או לא?"
ואז הנער סיפר את סיפורו: "זה היה ככה: אבא שלי הקשיב למה שאמרו לו אנשים אחרים והוא הרג אותי."
[הוא זכר את זה, אם כך? - אני שואלת.]
כן. הנער הזה זכר הכל: "זה היה ככה: אני מתתי ונולדתי כאן מחדש. ואשר לאבני האודם שלך - שמרתי אותן בתוך קן של ציפור. עטפתי אותן בזהירות והחבאתי אותן בתוך קן של ציפור. אתה יכול ללכת לשם ולתבוע אותן לעצמך."
ובכן, הסדהו המשיך לשוטט. כאשר הוא הגיע, הוא אמר לסוחר: "חפש את אבני האודם שלי בתוך קן הציפור."
ואז, כאשר הסוחר הכניס את היד שלו לתוך הקן, הוא מצא את החבילה עם אבני האודם. הוא פתח אותה.
"אלה הן אבני האודם שלי." אמר הסדהו.
הסדהו לקח אם כך את האבנים, והסוחר עיכב אותו: "איך ידעת?" האב התמלא בצער נוראי. הוא בכה בכי תמרורים. "מי סיפר לך על זה? איך זה נודע לך?"
בהתחלה, הסדהו לא רצה לגלות שום דבר, ואז שניהם, גם הבעל וגם האשה, בכו וייללו: "לאנשים כמונו אתה אלוהים. תגיד לנו איך נודע לך על זה?"
והוא סיפר להם, אם כך: "במקום מסוים גר סוחר, והנער נולד מחדש בבית שלו. הוא גדל והתבגר שוב. הוא התארס והתחתן וכל זה. הוא התבגר. זה המקום שהוא גר בו עכשיו ושם הוא סיפר לי את זה."
[תכבי את הטייפ - מורה לי אורמילג'י. היא מתייעצת עם אחותה: איך האב פגש את הבן מחדש? קמלג'י מזכירה חרוז נוסף; איך זה היה הסיפור על האסטרולוג שקראו לו מקאשי? – לא, זה סיפור אחר - אומרת אורמילג'י בפנים מאירות – לא חשבתי על הסיפור הזה אולי כבר חמש עשרה שנים! היא עוצרת לרגע ומתחילה לשיר על האסטרולוג מקאשי. אחותה מצטרפת אליה ואז היא מתחילה סיפור שונה לחלוטין על מלך עם שלוש מלכות שאחת מהן מביאה ילד לעולם. כדי לקרוא את ההורוסקופ של הבן מזמינים פנדיט. בהגיעה לנקודה בסיפור שהאב והבן נפגשים לאחר פרידה ממושכת, אורמילג'י נתקעת שוב: האם זה היה כאשר המלך יצא לצוד ציד? האם זה בגלל שאחד הילדים האחרים שאל אותו איך קוראים לאבא שלו? היא מתחילה לשיר צמד חרוזים אחר המתאר איך שני זוגות הורים תובעים כל אחד את הבן לעצמו. קמלג'י מצטרפת אליה ושתי האחיות צוחקות. אורמילג'י מחליטה שהחרוזים האלה שייכים לסיפור שסיפרה קודם לכן והיא מוכנה לתאר את ההמשך. היא רומזת לי בראשה, נוטלת את המיקרופון ליד וממשיכה.]
האב והאם הלכו, אם כך, למקום השני, המקום שהבן נולד בו מחדש. הם הלכו והתיישבו שם. הם מצאו לעצמם בית בקרבת מקום אליו והתחילו להתגורר שם. ואז יום אחד הם קראו לו לבית שלהם ואמרו: "אתה נראה לנו כבחור חביב ונחמד. בוא אלינו הביתה ותתארח אצלנו."
הוא בא וישב שם אתם. הם הכינו לו אוכל ושתייה ונתנו לו גם לאכול. הם התנחמו בזה שהם מצאו את הבן שלהם ונפגשו אתו.
הוא התחיל לבוא אליהם כל ערב ולשבת אתם כמה שעות. הם הבינו בעצמם שזה היה הבן שלהם וגם הוא ידע: "זאת אמא שלי וזה אבא שלי מהחיים הקודמים שלי. זאת אשתי." אבל עכשיו זו הייתה הלידה השניה שלו והייתה לו משפחה אחרת. הוא הרגיש שהוא קשור לשתי המשפחות. הוא חש קשר למשפחה החדשה והוא חש קשר למשפחה הקודמת. לא הייתה לו שום דרך להשתחרר, לא מהראשונה ולא מהשנייה.
אחרי זמן מה האנשים במשפחה החדשה הבחינו בזה: "תראו, לאיפה הוא יכול ללכת? קודם הוא לא נהג ללכת לשום מקום. עכשיו אם אנחנו שואלים אותו לאן הוא הולך, הוא רק אומר: [בנעימה של שוויון נפש] אה, אני הולך לשבת באיזה מקום כמה שעות."
הדבר הזה נמשך הרבה זמן וכולם התחילו להיות חשדניים: לאן הוא הולך?
יום אחד אשתו עקבה אחריו.
[האשה החדשה שלו? אני שואלת. כן - משיבה אורמילג'י]
היא הסתכלה איך הוא נכנס לבית ואז הוא התחיל לדבר בפנים, והיא הקשיבה למה שהוא אמר. הוא קרא לאמא שלו "אמא" (mav) ולאבא שלו, "אבא" (bab) ולאשתו "אשה" (janas). שלושתם ישבו ופטפטו שם.
[נעימת הקול של אורמילג'י מתונה ושלווה כמבטאת הרמוניה משפחתית, אבל את המשפט הבא היא מתחילה בחצי לחישה, בקול רווי מתח.]
האשה החדשה הקשיבה לכל זה ואז היא באה הביתה וסיפרה לחמה ולחמותה: "זה הסיפור. הוא הלך לשם וסידר לו הורים אחרים וגם אשה אחרת!"
הם התפלאו: "איזה קשרים יש לו עם האנשים האלה? מה הולך פה?"
ביום השני כאשר הוא הלך לשם, שלושתם עקבו אחריו. כשהוא התחיל להיכנס לבית הם משכו אותו בזרוע: "לאיפה אתה הולך?" הם שאלו.
קרובי המשפחה האחרים יצאו החוצה ומשכו אותו בזרוע השניה. הם משכו אותו מצד אחד והאחרים משכו אותו מהצד השני. האב הראשון אמר: "לא! הנער הזה הוא שלי!" האב השני אמר: "לא! הנער הזה הוא שלי!" אמא אחת אמרה: "לא! זה הבן שלי. האמא השניה קראה מבפנים: "לא! הוא שלי!" האשה שהגיעה לשם אמרה: "זה בעלי!" האשה השניה שיצא מהבית החוצה אמרה: "אבל זה בעלי!"
[ואת גם שרה את זה? - אני אומרת בציפייה לאחר שלפני רגע שמעתי את שתי האחיות מדקלמות את השיר. אורמילג'י מחייכת ומתחילה לשיר בנעימה נוגה ומהפנטת, חוזרת ונשנית.]
"אב אחד אומר: בן זה שלי הוא!
אב שני אומר: בן זה שלי הוא!
אמא אחת אומרת: בן זה שלי הוא!
אמא שניה אומרת: בן זה שלי הוא!
אשה אחת אומרת: בעל זה שלי הוא!
אשה שניה אומרת: בעל זה שלי הוא!
כאשר האהבה משני הצדדים התקבצה יחד - האהבה של הצד האחד לבן והאהבה של הצד השני לבן – באותו רגע אלוהים באופן ספונטאני, חילק את הבן לשנים. הוא הפך לשני נערים. היה לו קשר לשני הצדדים והוא לגמרי לא היה אשם. הוא היה בן ששרת והוא היה בן שציית. בָּהָגָבָּן הפך אותו אם כך לשנים. אחד הלך עם הצד הראשון והשני הלך עם הצד השני.
[שני בנים – אני צוחקת בחושבי איך לָל משמעו גם אבן אודם וגם בן – שתי אבני אודם. הסוף.]
* * *
"יש אם כך אנשים שזוכרים את חייהם הקודמים?" אני שואלת לאחר הפסקה קלה. בילדותי הילכה שמועה שאני עשויה להיות גלגול של אבא של אבא שלי - היה בינינו דמיון גופני ניכר, להוציא, תודה לאל, השפם העבה. הדבר הזה הותיר בי תמיד תחושת קסם ומשיכה מבולבלת לתיאוריות של גלגול נשמות. איך יכול מישהו להיות בטוח?
אורמילג'י וקמילג'י מבטיחות לי שהיו מקרים שילד זכר את חייו הקודמים. "אפילו כאן בפאלמפור" אומרת קמילג'י, בהתייחסה לעיר השוק הקרובה, "הייתה שם ילדה שזכרה את החיים הקודמים שלה במלואם."
"זכרה ממש הכל!" מסכימה אורמילג'י.
"באמת? ילדה?" אני מאיצה בה.
"זאת הייתה ילדה או ילד?" שואלת אורמילג'י את קמלג'י "בפַּהָרִי, הבן של האנשים בדפוס? זה לא הבן שלהם? היה לו זיכרון שלם של חייו הקודמים. הילד הזה נהג לספר לאנשים: אני מתתי בדלהי בתאונה. אמא שלי ואבא שלי התאבלו עלי מאוד. מישהו אמר שאולי זאת אמת, והילד צעק: תיקחו אותי לשם! ואז אנשים אמרו להורים שלו: אל תדברו על זה כשהוא נוכח ואל תתנו לו לדבר על זה בעצמו, אחרת הוא יברח לשם והם יזכרו אותו, ואז, איפה אתם תישארו?"
קמילג'י ממשיכה בהינדית: "למעשה הוא נהרג באָסָאם (מדינה בצפון מזרח הודו). הוא התחנך שם והיה באמצע הדוקטורט כאשר נהרג בתאונת דרכים.
היא המשיכה לאשר את הפרטים בסיפורה של אורמילג'י בהוסיפה כי הנער טען שבחייו הקודמים היה להוריו מלון בדלהי. הוריו הנוכחיים בדקו ומצאו שאכן היה בעלים של מלון כזה בדלהי שאיבדו את בנם באסאם, אבל הם סרבו להניח לנער לפגוש אותם. קמלג'י סיימה את דבריה בהערה שעל פי האמונה המקובלת עד לרגע שתינוק או תינוקת מתחילים לאכול מזון מוצק יש להם זכרונות מחייהם הקודמים.
"אבל איך הוא זכר את חייו הקודמים?" שאלתי את אורמילג'י כאשר ביקרתי בביתה שנה אחר כך. שאלה זו חזרה עתה ועלתה כל אימת שאורמילג'י סיפרה סיפורים על חיים קודמים. בסיפורים אחרים נהגה אורמילג'י רק להצהיר ללא הסבר שהגיבורים זכרו את חייהם הקודמים, אך הפעם, לאחר הפסקה ארוכה, הסתכנה בהעלאת השערה:
"אחרי לידתו? אולי בגלל שהוכה..." אמרה. ואכן כמעט במחצית המקרים של זכירת החיים הקודמים היה זה לאחר מוות אלים. בהמשיכה להרהר בקול רם נעשה קולה מלא חיים: "למעשה הוא בוודאי נמלט. זה מה שאני מניחה, אחרי שאבא שלו הכה אותו, את יודעת, הוא נמלט והלך לחיות בממלכה אחרת ושם סוחר אחר אימץ אותו כבן, וגם שם הוא התחתן. לכן הוא היה בגיל כזה." היא המשיכה לסכם את הסיפור פעם נוספת. כאשר הגיעה לקטע שהנער התפצל לשניים, היא סיימה במלים:
"ואז כל אחד מהם הלך לממלכה שלו."
"מדוע זה קרה?" הקשיתי.
"בגלל אהבה." השיבה אורמילג'י מיד, "הוא הוכה קשות ונפרד משם בצער, אבל ככלות הכל אלה היו אמא שלו ואבא שלו גם אם הם היכו אותו. זה היה רק בגלל רכילות של אנשים שהם היכו אותו." אורמילג'י שרה שוב את החרוזים בקול רך ושקט. "כמו שאמרתי קודם כאשר האהבה באה משני הצדדים המשיכה הייתה כל כך חזקה, כל כך מאוזנת, עד שהנער התפצל לשתי נפשות שלימות."
בסיפור זה כמו בסיפורים אחרים הקשורים בחמשת ימי הצום, מקום העלילה הוא במשפחת סוחרים. כאשר שאלתי פעם את אורמילג'י על ההעדפה של סוחרים בסיפורים אמרה לי: "הם היו אלה עם הכסף." אחותה נירמלג'י המשיכה בצחוק: "כל מי שיש לו יותר מדי כסף עושה דברים מחרידים!" ואכן, סוחרים שלחו ברהמנים למצוא כלות כאשר לא היה להם בן משלהם ולא היססו מלהעלות על המוקד את כלותיהן ולשורפן חיות.
בסיפור זה כמו בסיפורים רבים אחרים היה זה סדהו, אדם קדוש, שחזה את פעולות הגורל והלידה מחדש. הסדהו שיחק גם את תפקיד מחלק המתנות בהופכו אשפה לאבני אודם. "מי היה הסדהו אם לא אלוהים במסווה של סדהו.", ציינה אורמילג'י.
"אם כך כשם שהסדהו נתן שתי אבני אודם, כך גם אלוהים נתן שני בנים.", אמרתי. "זהו משחק מלים על המשמעות הכפולה של לָל - אבן אודם ובן."
"כן, זה משחק מלים." הסכימה אורמילג'י.
אבל אבן האודם בסיפור הזה מוגדרת כאבן אמיתית העומדת בפני זעזועים ומכות. אבן מזויפת לעומת זאת מתפרקת בקלות בהשפעת המשקל המונח עליה. ערכה של אבן אודם אמיתית היא אם כך בהיותה שלימה ובלתי מתפרקת. אורמילג'י התייחסה לשני הבתים שהנער שהה בהם כ"הבית שמלפנים" (agalya ghar) ו"הבית שמאחור" (hicchlaya ghar). אלה הם מונחים שנשים נוהגות להשתמש בהם בדברן על הבית שנולדו בו לעומת הבית שהגיעו אליו לאחר נישואיהן. יום אחד למשל בנוסעי ברכבת הצרה העוברת דרך העמק, שמעתי שתי נשים מקנגרה משוחחות זו עם זו: "איפה הבית שלך (ghar)?" שאלה אחת בידידות, והשנייה השיבה לה: "הבית שמאחור או הבית מלפנים?" והמשיכה בנותנה לה תיאור מפורט של שני הבתים, בעוד אנו חולפות דרך הנוף הפתוח וההרים המתנשאים מצד אחד.
אף שנישואין כרוכים במעבר מבית האב (piokha) לבית החותן (sauhre), נשארות הנשים קשורות לשני הבתים במהלך חייהן. יותר מפעם אחת סיפרו לי נשים על המאבקים הרגשיים שחשו בהיקרען בין שני הבתים. ידידה שלי, וידהיה, נישאה למשל בשנת 1976. חמש עשרה שנים אחר כך עדין דיברה על הקשיים שבנאמנותה הכפולה בעת שתכננה לנסוע לבית הוריה בכפר. "הה!" אמרה, "איפה שלא אהיה, תמיד אני דואגת לבית השני. כשאת עם הבעל את דואגת להורים; אם את מבקרת אצל ההורים את מלאה דאגה לבעלך וילדיך וחוץ מזה... יש גם את הפרה."
בשנת 1991 היה בכפר מכשיר טלפון אחד והקו היה קשה להשגה, כך שלעולם לא השתמשו בו לשיחות רגילות. בהעדר חשמל ובדרך כלל גם מכשירי בישול על גז, מילאו עבודות הבית את יומה של האשה גם כאשר לא הייתה עבודה נוספת בשדה. נשים נשארו צמודות לביתן, מה גם שלא היה זה פשוט לאשה לערוך מסעות לבדה. הגברים היו רתוקים למלאכתם והילדים בבית הספר, כך שהקשר עם הורים בכפר מרוחק היווה קושי אמיתי גם אם מדובר היה במרחקים של שעות אחדות באוטובוס או ברכבת.
אם בן הוא אבן אודם אמיתית הרי שבת מסומלת על ידי אבן אודם מזויפת. הבנים נשארים שלמים – אומר הסיפור – והבנות "מתפצלות". בהוסיפי להרהר בסיפור חשבתי עד כמה הבנים מועדפים על פני הבנות ברוב מחוזותיה של הודו.
האידיאל בצפון הודו הוא שהבנים ימשיכו להתגורר עם הוריהם גם אם הם מתקשרים לקרובים חדשים באמצעות הנישואין. המשפחה החדשה היא זהות נוספת שאינה מחליפה את הקודמת. נראה שהסיפור מבקש לומר שמשפחה נוספת הופכת את הבן לאדם בוגר ושלם בתפקידו כבן וכחתן, תוך שהוא נשאר אותו אדם עצמו. בנות לעומת זאת הופכות לנשים בנודדן למרחקים עם נישואיהן והן נקרעות ומפוצלות כמו אבני חן מזויפות, בין שני הבתים.
לגובדה (ראש כפר) אחד היו שתי בנות. לבת הבכירה שלו מצא חתן ראוי, אך לא עלה בידו למצוא חתן לבת הצעירה. היא הייתה עקשנית. היא לא הסכימה להינשא לאיש מבין המועמדים שהוצעו לה. לאחר שסירבה למספר רב של הצעות נישואין לא יכול היה ראש הכפר לשאת זאת עוד. הוא היה אדם כעסן ובאחד הימים כאשר הלכה אשתו לבקר את בתם הבכורה, הוא חתך את בתו הצעירה לחתיכות וקבר אותה בחצר האחורית. לאחר מכן הוא שלח להודיע לאשתו כי בתה חלתה באופן פתאומי ומתה וכי הוא נאלץ להביאה לקבורה עוד בטרם הגיעה האם הביתה. האם התאבלה על בתה במשך זמן רב .
אבל עץ רימון צמח וגדל במקום שבו נקברו שרידיה של הבת. הוא צמח גבוה וירוק, והוא נשא פרח יחיד גדול שפרש את עלי הכותרת שלו רק בלילה, אך עם שחר חזר ונסגר לצורת ניצן.
בתו הצעירה של ראש הכפר חייתה בתוכו כמלכת הרימון. כל לילה כאשר נפתח הפרח, הייתה הבת פורטת מנגינות על הווינה (כלי מיתרים הודי). כל לילה היו ראש הכפר ואשתו שומעים מוסיקה עדינה וחרישית שלא מן העולם הזה, אך הם מעולם לא גילו מאין בקעו הצלילים.
לאינדרה, מלך האלים אשר שכן בשמיים, היה בן. באחד הימים ברחפו ברקיע, שמע הבחור הצעיר צלילי מוסיקה מקסימה שבקעו מן הארץ למטה. הוא היה מופתע ונדהם בשומעו אותם ותהה אם קיים עלי אדמות מישהו היכול לנגן מוסיקה כל כך יפה. היא נשמעה באוזניו כעולה על המוסיקה של הנגנים השמימיים. הוא איתר את הכיוון ממנו בקעה המוסיקה וריחף מעל עץ הרימון עד שראה את הפרח הגדול הצומח עליו. הוא צנח מתעלף לרגלי העץ. כאשר התעורר מעלפונו ראה את מלכת הרימון יושבת בתוך הפרח ופורטת על הווינה. יופייה שובה הלב עלה על יופיין של נשות הרקיע (אספרה). בנו של אינדרה התאהב בה מייד. כשסיימה לנגן, יצאה הנערה מתוך הפרח. היא הבחינה בו ולבה החיש את פעימותיו. הוא ביקש ממנה להינשא לו, והיא הסכימה בלי שום הרהור נוסף. אבל הוא אמר לה: "נצטרך לחכות קצת. אני אחזור לרקיע לקבל את הסכמתם של הורי."
הוא מיהר לחזור לארמונו השמימי ושם נכנס לחדרו ושכב במיטתו מכוסה בשמיכות. אמו באה לקרוא לו לקום ולאכול את ארוחת הערב שלו, אך הוא סרב.
"מדוע, מה קרה?" שאלה אותו.
"אני חייב להתחתן!" השיב לה.
האם צחקה ואמרה: "כמובן, שנחפש עבורך כלה מיד. עכשיו קום ואכול."
אך הוא קטע את דבריה: "לא, לא, זה לא מה שאני מתכוון. אני לא רוצה שתחפשי לי כלה. אני כבר מצאתי כלה ראויה בעולם הארצי."
"אבל אתה לא יליד הארץ. מדוע אתה צריך להתחתן עם בני התמותה האלה? הם לא בני מיננו. אני אמצא למענך את היפה שבבנות הרקיע. עוד תראה."
אבל הוא עמד על שלו: "לא, אינני רוצה אשה מהעולם שלנו. אף אחת בכל שלושת העולמות אינה יפה כמו מלכת הרימון. והיא עולה בנגינתה על כל נגני הרקיע שלנו."
"אם היא טובה כמו שאתה אומר, הנח לי גם ללכת ולראות אותה." אמרה לו ובשבריר שנייה הגיעו האם והבן לעץ הרימון בחצר האחורית של ראש הכפר. החשיכה טרם ירדה והשמש לא שקעה עדיין, ועל כן היה פרח הרימון סגור.
"היכן היא מלכת הרימונים שלך?" שאלה האם בקוצר רוח.
"חכי, אמא, חכי. אל תחפזי כל כך." לחש לה בנו של אינדרה, "היא נמצאת בתוך הפרח. בעוד רגעים אחדים הוא ייפתח ואת תוכלי לראותה."
היא צחקה למשמע דבריו: "בני היקר, האם נטרפה דעתך עליך? האם קרה אי פעם שנשים בנות תמותה בקעו מתוך פרחים? בוא, בוא נלך הביתה."
אך הוא ביקש ממנה לחכות ולראות: "פרח הרימון נפתח רק בלילה. הוא סגור במשך כל היום."
ובעוד הם צופים בפרח, נפתח הפרח לאיטו והם החלו לשמוע את צלילי הווינה בוקעים מתוכו. כשחזתה האם ביופייה של הנערה צנחה אף היא והתעלפה. הנערה שבתוך הפרח נראתה כמו שלהבת יוקדת. היא זרחה כמו השמש והירח יחדיו. היא אכן הייתה יפה יותר מכל אשה שמיימית. כאשר שבה האם לחושיה אמרה לבנה: "אתה צודק לחלוטין. מעולם לא ראיתי מישהי יפה כמותה!"
היא ניגשה למלכת הרימון, שוחחה עמה ולקחה אותה איתם לשמי מרום. שם נישאו השניים בטקס מפואר.
עץ הרימון בחצר האחורית התחיל עתה לקמול. באחד הימים קרס לאדמה והפך לצרור ענפים יבשים. אשתו של ראש הכפר ראתה את העץ הפורח מתייבש פתאום ומת. היא לא יכלה להבין מדוע קרה הדבר. באחד הימים בעודה בוהה בענפים היבשים, ירדה לשם מן השמיים מלכת הרימון עם בעלה. ברגע שהניחה את כף רגלה בחצר, התעוררו הענפים היבשים לחיים ושבו ללבלב ולהצמיח עלים ירוקים.
אשתו של ראש הכפר נדהמה. היא גם שמה לב לכך ששוב צמח על העץ פרח אחד גדול. בתוכו נגלתה לעיניה בתה הצעירה. היא רצה לקראתה, ולא יכלה להסתיר את אושרה: "הו בתי, את כאן? אביך אמר לי שחלית ונפטרת באופן פתאומי. אני רואה עכשיו שזה לא נכון! את חיה!"
"לא, מה שאבא אמר היה נכון. בכעסו, הוא חתך אותי לחתיכות וקבר אותי כאן. הפכתי לעץ הרימון הזה והתגוררתי בתוך הפרח הזה כמלכת הרימונים במשך כל החודשים האלה. אבל עכשיו אני נשואה לבנו של אינדרה וחיה איתו בעולם השמימי. כשעזבתי, התייבש העץ. כשחזרתי לבקר כדי להיזכר במה שהיה, הוא שב לחיים וחזר ללבלב."
"אני כה שמחה שאת נשואה באושר," אמרה האם בשמחה, "ותהיי באשר תהיי. כל הזמן הזה, היה מותך צערי היחיד, ועכשיו כשאני רואה שאת בריאה ומאושרת, זה כל מה שאי פעם יכולתי לבקש."
בתה וחתנה ברכו אותה לשלום וקיבלו את ברכותיה. הם חזרו לעולמם השמימי, ואשתו של ראש הכפר הייתה מאז שלווה ומאושרת.
לפני שנים רבות היה למנהיג עם הַמּוּלְטְנוֹמָה בת צעירה יפת תואר. היא הייתה יקרה במיוחד לאביה כיוון שאיבד את כל בניו בקרבות והיה עתה אדם זקן. הוא בחר לה חתן בתשומת לב יתרה – איש צעיר שנמנה על שכניו, עם הַקְּלַטְסוֹפּ.
למסיבת הכלולות באו אנשים רבים משבטי קולומביה התחתונה ודרומה לה. מסיבת הכלולות נמשכה כמה ימים. התקיימו תחרויות שחיה ותחרויות דוגיות בנהר, כמו גם קליעה בקשתות וחיצים, מרוצי סוסים, ריקודים וחגיגות. ההמון כולו צהל ושמח כיוון שהן הנערה והן הלוחם הצעיר היו אהובים על בני עמם.
אך ללא התרעה מוקדמת הפך אושרם לעצב. מחלה פרצה בכפר. ילדים ואנשים צעירים היו הקורבנות הראשונים; אחריהם חלו גם אנשים חזקים ומתו תוך יום. נהי הנשים נשמע בכל רחבי כפר הַמּוּלְטְנוֹמָה ומחנות האורחים.
"הרוח הגדולה כועסת עלינו!" אמרו האנשים איש לרעהו. המנהיג הראשי קרא את הזקנים והלוחמים להתייעצות ושאל אותם בכובד ראש: "מה נוכל לעשות על מנת לרכך את זעמן של הרוחות הגדולות?"
שקט השתרר בעקבות שאלתו. לבסוף קם אחד מאנשי הרפואה הזקנים ואמר: "אין דבר שנוכל לעשותו. אם רצונה של הרוח הגדולה הוא שנמות, אזי עלינו לפגוש את מותנו באומץ לב. בני הַמּוּלְטְנוֹמָה היו תמיד אנשים אמיצים.
יתר חברי המועצה נדו בראשיהם לאות הסכמה, כולם חוץ מאחד, איש הרפואה הזקן ביותר. הוא לא נטל חלק בטקס הכלולות ובמשחקים, אך הוא הגיע מן ההרים כאשר קרא לו המנהיג. הוא התרומם ממקומו ובהישענו על מקלו דיבר אל המועצה. קולו היה נמוך וחלש.
"אני אדם זקן מאוד, ידידי; חייתי זמן ארוך ארוך. עכשיו תדעו מדוע. אספר לכם את הסוד שסיפר לי אבי. הוא היה איש רפואה גדול של הַמּוּלְטְנוֹמָה קייצים רבים ושלגים רבים בעבר.
בהיותו אדם זקן סיפר לי שכאשר אזקין אנוכי תשלח הרוח הגדולה מחלה אל אנשינו. כולם ימותו, אמר, אלא אם כן יובא קורבן לרוח הגדולה. נערה תמה וטהורה מקרב השבט, בת למנהיג, צריכה לתת את חייה עבור בני עמה; עליה ללכת אל הצוק הגבוה המתנשא מעל הנהר הגדול ולהשליך עצמה על הסלע שמתחת. אם תעשה זאת, תרפה מאתנו המחלה מיד."
אחר כך הוסיף האיש הזקן: "אני סיימתי את דברי. הסוד של אבותי נאמר. עכשיו יכול אני למות בשלום."
הגה לא נשמע כאשר התיישב איש הרפואה הזקן. לבסוף זקף המנהיג את ראשו: "קראו לכל הנערות שאבותיהן או סביהן היו מנהיגים."
עד מהרה ניצבו בפניו תריסר נערות וביניהן גם בתו האהובה. המנהיג מסר להן את תוכן דבריו של איש הרפואה הזקן והוסיף: "אני מאמין שדבריו הם דברי אמת."
אחר כך פנה לאנשי הרפואה שלו וללוחמיו: "אמרו לאנשינו לפגוש את המוות באומץ לב. שום נערה לא תתבקש להקריב את עצמה. הפגישה הסתיימה."
המחלה לא עזבה את הכפר ואנשים רבים נוספים מתו. בתו של המנהיג תהתה מדי פעם אם היא זו שעליה מוטל למסור את חייה לרוח הגדולה, אך היא אהבה את הלוחם הצעיר; היא רצתה לחיות.
ימים אחדים אחר כך ראתה את המחלה על פניו של אהובה. עתה ידעה מה עליה לעשות. היא הצנה את פניו הלוהטים מחום, טיפלה בו ברכות והניחה קערת מים ליד משכבו. אחר כך יצאה בחשאי לדרכה מבלי לומר דבר לאיש.
כל הלילה והיום שלמחרת צעדה בנתיב המוביל אל הנהר הגדול. לעת השקיעה הגיעה אל שפתו של הצוק הנשקף אל המים. רגעים אחדים ניצבה שם בשקט צופה אל המשוננים סלעים שמתחת, ואז הפנתה פניה אל השמים והניפה את זרועותיה. היא דיברה בקול רם אל הרוח הגדולה:
"את כועסת על בני עמי. האם תעבירי מעליהם את המחלה אם אתן לך את חיי? רק אהבה, שלום וטוהר בלבבי. אם תקבלי אותי כקורבן עבור עמי, תני לי אות בשמים; הראי לי כי מותי לא יהיה לשווא וכי המחלה תחלוף במהרה."
באותו רגע עצמו נגלה לעיניה הירח הבוקע מעל צמרות האילנות שעל גדת הנהר. זה היה האות. היא עצמה את עיניה וקפצה מן הצוק.
למחרת בבוקר קמו כל האנשים אשר חשבו כי זה לילם האחרון, כשהם בריאים וחזקים. הם היו מלאי שמחה. שוב נשמעו קולות צחוק בכפר ובמחנות האורחים.
לפתע שאל מישהו: "מה גרם למחלה לחלוף? האם אחת מן הנערות...?"
שוב קרא המנהיג את הבנות והנכדות של כל המנהיגים להתייצב לפניו. בפעם הזאת נעדרה אחת מהן. לוחם הקלטסופ הצעיר מיהר ללכת בשביל המוביל לנהר הגדול. אחרים הלכו בעקבותיו. על הסלעים מתחת לצוק הגבוה מצאו את הנערה שכולם אהבו. הם קברו אותה שם.
ואז התפלל אביה אל הרוח הגדולה: "תני לנו אות כי רוחה של בתי התקבלה בסבר פנים יפות בארץ הרוחות."
כמעט מיד נשמע קול שכשוך מים מלמעלה. כל האנשים הפנו מבטם למעלה אל הצוק. זרם מים כסופים לבנים התגלגל מראש הצוק ונשבר לרסיסים שריחפו מטה כערפל ונפלו לרגליהם. הזרם המשיך לצנוח מטה במפל נהדר וגבוה.
קייצים רבים זרמו המים הלבנים ונטפו מראש הצוק את הבריכה שמתחת. בזמן החורף באה רוחה של הנערה האמיצה והיפה לראות את המפל. לבושה בלבן, ניצבת היא בין העצים לצד מפלי מוּלְטְנוֹמָה. משם היא מתבוננת אל המקום שהקריבה בו את קורבנה הגדול, הקורבן שהציל את אהובה ועמה ממוות.
בכן, אתם מכירים את החלילים שלנו, הקשבתם לצליליהם וראיתם כמה יפים הם. החליל הזה שלנו, הַסִּיוֹטַנְקָה, נועד לסוג מוסיקה אחד ויחיד – מוסיקת אהבה. בימים שמכבר היו גברים יושבים לבדם, אפשר נשענים במקום נסתר אל גזעו של עץ, בלתי נראים בחשכת הלילה ומשמיעים את נעימותיהם המיוחדות להם, את שירי החיזור.
אנחנו, האינדיאנים, ביישנים. גם אם היה זה לוחם שכבר התנסה בקרב וגבר על אויביו, בקושי אזר הוא אומץ לפנות בדברים אל וִינְצִ'ינְצַ'לָה יפת תואר – נערה שהתאהב בה. יותר מכך, לא היה מקום שאיש צעיר ונערה יוכלו להתבודד בתוך הכפר. הַטִּיפִּי המשפחתי היה תמיד הומה אדם ובאופן רגיל לא יכולת סתם כך לצאת אל מחוץ לכפר יד ביד עם נערתך. הליכה יד ביד אינה ממנהגינו וגם אם הייתה, שם מחוץ לכפר בערבות העשב הגבוה והשיחים עלול היית להינגח על ידי בופלו, להיקלע למלתעותיו של דוב גריזלי או ליפול שדוד מן הטומהוק של בן שבט הפואני, או להיתפס על ידי הַמִּילָה הַנְסְקָה, הסכינים הארוכים, כלומר אנשי חיל הפרשים של ארה"ב.
הסיכוי היחיד לפגוש את הַוִּינְצִ'ינְצַ'לָה שלך היה לחכות לה עם ערוב היום בעת שהנשים יורדות אל הנהר למלא במים את נאדות העור שלהן. כאשר הגיעה לבסוף אותה נערה ששמת עליה עין, אל הנהר או המעיין, היית צץ מאחורי קבוצת שיחים ועומד כך שתוכל לראות אותך וזה היה פחות או יותר כל מה שיכולת לעשות כדי להראות לה שאתה מתעניין בה, לעמוד שם מגחך, להשפיל עיניך אל המוקסינים שלך ואולי לגרד את האוזן. הַוִּינְצִ'ינְצַ'לָה, גם היא לא עשתה הרבה יותר מכך. היא הייתה מסמיקה, מצחקקת, אולי זורקת בך מבט פראי. אם היא חיבבה אותך, הדרך היחידה עבורה לידע אותך לכך הייתה למלא את כלי המים בלי להיחפז ותוך כדי כך להעיף בך מבט גנוב מעבר לכתפה.
החלילים אם כך עשו את כל השיחה. בלילה בשוכבה על גלימת הבופלו שלה בטיפי של הוריה, הייתה הנערה שומעת את הצלילים ההומים הבוכיים של הַסִּיוֹטַנְקָה. על פי צורת המנגינה הייתה היא יודעת כי אהובה הוא זה המשוטט בקרבת מקום ואם רפואת הַאַיָּל הייתה עזה מאוד בקרבו וגם בקרבה, הייתה היא מתגנבת בחשאי החוצה לעקוב אחר הקול ולפגוש אותו מבלי שאיש יבחין בדבר.
החליל עשוי תמיד מעץ ארז. בצורתו מזכיר הוא צוואר ארוך המסתיים במקור של ציפור עם מקור פתוח. הקולות בוקעים מן המקור. וכאן מתחילה האגדה שלנו, האגדה המספרת כיצד רכשו בני הַלָּקוֹטָה את החליל.
פעם, לפני דורות רבים היו לאנשים תופים ורעשני דלעת, אבל לא חלילים. באותם ימים רחוקים יצא אדם צעיר לצייד. הבשר היה בצמצום והאנשים במחנה היו רעבים. הוא גילה עקבות של אַיָּל ועקב אחריו זמן רב. הַאַיָּל, פיקח ומהיר הוא זה שבידו קסם האהבה. אם יש ברשותו של אדם רפואת אַיָּל, הנערה שהוא מחבב אינה יכולה לעמוד בפני קסמו והיא ישנה אתו. הוא גם יהיה לצייד בר מזל. לאיש הצעיר שאני מספר לכם עליו לא הייתה רפואת אַיָּל.
לאחר שעות רבות נגלה לעיניו טרפו. הוא היה מזוין בקשת וחיצים. הייתה לו קשת מעולה חדשה ואשפה מלאה בחיצים ישרים ועטורי נוצות עם חודי צור חדים, אך הַאַיָּל הצליח כל הזמן לחמוק מטווח הירי שלו והוביל אותו הלאה הלאה. האיש הצעיר היה כה שקוע במעקב אחרי טרפו עד שבקושי שם לב לאן הוא הולך.
כאשר ירד הלילה מצא הוא את עצמו בתוך יער סבוך. העקבות נעלמו ואתם גם הַאַיָּל והירח לא האיר. הוא נוכח לדעת כי איבד את דרכו והחשיכה הייתה כבדה מכדי שיוכל לשוב ולמוצאה. למזלו הגיע לפלג עם מים צוננים זכים. הוא היה זהיר דיו והביא עמו תרמיל של וַסְנָה – בשר מיובש מעורב בגרגרי יער ושומן כליות, אוכל מזין המספיק לאדם לימים אחדים של הליכה.
לאחר שאכל ושתה, התכרבל בשמיכת הפרווה שלו, השעין גבו כנגד גזע עץ וניסה לחטוף תנומה. אך שנתו נדדה. היער המה קולות מוזרים: קריאות חיות הלילה, נשיפות הינשופים, נאקת העצים ברוח. נדמה היה לו שהוא שומע קולות אלה לראשונה בחייו.
לפתע נשמע קול שונה לחלוטין, מסוג שלא הוא ולא איש זולתו שמעו אי פעם. היה זה קול נוגה כמו קול רפאים. הקול עורר בו פחד. הוא כרך את השמיכה בחוזקה סביבו ושלח יד אל הקשת לוודא שהיא בהישג יד. עם זאת היה הקול כמו שיר עצוב אך יפה, מלא אהבה, תקווה וגעגועים. ואז מבלי לחוש בדבר, נרדם. הוא חלם שהציפור הקרויה וַגְנוּקָה, הנקר אדום-הכיפה, הופיעה לפניו כשהיא שרה את השיר המוזר היפה ואומרת לו: "עקוב אחרי, ואני אלמד אותך."
כאשר נעור הצייד משנתו עמדה השמש כבר גבוה במרומי הרקיע. על גבי אחד מענפי העץ שנשען עליו בלילה ראה נקר אדום-כיפה. הציפור עופפה לעץ אחר ומשם לעץ נוסף, אך לא הרחיקה עוף וכל הזמן הציצה לאחוריה אל עבר האיש הצעיר כאומרת: "בוא, בוא!"
ואז שמע פעם נוספת את השיר הנפלא ולבו נמלא כמיהה לגלות את הזמר הנעלם. בעופה לעבר מקור הקול הוליכה הציפור את הצייד כשהיא עושה דרכה בין העלים וראשה האדום המבריק הקל עליו לעקוב אחריה. לבסוף נחתה על עץ ארז והחלה להקיש במקורה על אחד הענפים כשהיא מפיקה קולות דומים לתיפוף מהיר על תוף קטן. לפתע חלף משב רוח ביער ושוב שמע הצייד את אותו קול נהדר בדיוק מעליו.
הוא גילה שהשיר בוקע מתוך הענף היבש שהנקר תופף עליו במקורו. הוא נוכח לדעת כי הרוח היא זו שהשמיעה את הקול בנושבה אל תוך החור שקדחה הציפור בענף.
"קוֹלָה, חבר," אמר הצייד "הנח לי לקחת את הענף הזה אתי הביתה. אתה יכול להכין לעצמך ענף אחר."
הוא כרת את הענף - פיסת עץ חלולה מלאה בנקבים של נקר ואורכה כאורך זרוע. הוא שב לכפר ללא בשר, אך עם זאת מאושר מאוד.
בהיותו בטיפי שלו ניסה האיש הצעיר לגרום לענף לשיר עבורו. הוא נשף עליו ונפנף בו, אך שום קול לא בקע. דבר זה העציב אותו. הוא כל כך השתוקק לשמוע את אותו צליל נפלא חדש.
הוא טיהר את עצמו בבקתת ההזעה והעפיל למרומיה של גבעה בודדה. שם ברבצו שעון אל סלע גדול, צם - לא אכל ולא שתה ארבעה ימים וארבעה לילות כשהוא קורא לחזיון שיגלה לו איך לגרום לענף לשיר.
באמצע הלילה הרביעי הופיעה לפניו וַגְנוּקָה, הציפור עם הכיפה האדומה המאירה ואמרה לו: "התבונן בי."
בהופכה את עצמה לאדם הראתה היא לצייד איך לגרום לענף לשיר כשהיא שבה ואומרת כל פעם: "הסתכל בזה, עכשיו." ובחלומו התבונן האיש הצעיר בתשומת לב רבה. כאשר נעור משנתו מצא עץ ארז. הוא כרת אחד מענפיו ולאחר שעות רבות של עבודה מאומצת עלה בידו לנקוב בו חלל מפולש לכל אורכו באמצעות מקדח קשת, בדיוק כמו שראה את הנקר עושה בחלומו. הוא עיצב את הענף בדמות ציפור ארוכת צוואר עם מקור פעור. הוא צבע את ראש הציפור בוָושַׁשָׁה, הצבע האדום המקודש. הוא התפלל. הוא עישן את הענף עם קטורת בוערת של מרווה, ארז ועשב מתוק. הוא הניח את אצבעותיו על הנקבים כפי שהראה לו איש הציפור בחזונו ובה בעת נשב ברכות את תוך הפיה, ולפתע פתאום היה שם השיר כמו רוח רפאים ויפה מכל מה שתוכלנה מלים לתאר, נישא על פני הדרך עד לפתח הכפר שם ניצבו האנשים משתאים ושמחים לשומעו. בעזרתם של הרוח והנקר הביא להם האיש הצעיר בפעם הראשונה את החליל.
בכפר חי אִיטַנְצָ'ן, מנהיג גדול. לַאִיטַנְצָ'ן הזה הייתה בת יפיפייה, אך גם מאוד גאה ובטוחה שאין בנמצא איש צעיר שיהיה מספיק טוב עבורה. רבים באו לחזר אחריה, אך היא שילחה את כולם ריקם.
והנה, הצייד שיצר את החליל, החליט שהוא בדיוק האיש היאה לה. בחושבו עליה חיבר הוא שיר מיוחד, ולילה אחד בעומדו מאחורי עץ גבוה ניגן אותו על הַסִּיוֹטַנְקָה שלו בתקווה שיחולל קסם שיגרום לה לאהוב אותו.
לפתע שמעה אותו הַוִּינְצִ'ינְצַ'לָה. היא ישבה בטיפי של אביה, אכלה בשר דבשת בופלו ולשון וחשה בנוח. היא רצתה להמשיך לשהות שם על יד האש, אך רגליה רצו לצאת החוצה. היא משכה אחורה, אך רגליה משכו קדימה והרגליים ניצחו. הראש שלה אמר: "לכי לאט, לכי לאט!", אבל הרגליים אמרו: "יותר מהר, יותר מהר!" היא ראתה את האיש הצעיר ניצב באור הירח. היא שמעה את החליל. הראש שלה אמר לה: "אל תלכי אליו, הוא עני." הרגליים שלה אמרו: "לכי, רוצי!" ושוב ניצחו הרגליים.
הם ניצבו אם כן פנים אל פנים. ראשה של הנערה אמר לה לחשות, אך הרגליים אמרו לה לדבר, ודבר דיברה היא אכן: "קוֹשְׁקָלַקָה, איש צעיר, אני כולי שלך!"
הם שכבו אם כך יחדיו, האיש הצעיר וְהַוִּינְצִ'ינְצַ'לָה, תחת שמיכה אחת.
אחר כך אמרה לו: "קוֹשְׁקָלַקָה, לוחם, אתה מוצא חן בעיני. בקש מהוריך לשלוח מתנה לאבי המנהיג. אין זה חשוב עד כמה קטנה היא תהיה. היא תתקבל. בקש מאביך לדבר בשמך עם אבי. עשה זאת מהר! עשה זאת עכשיו!"
וכך הסכימו שני האבות עד מהרה לבקשותיהם של ילדיהם. הַוִּינְצִ'ינְצַ'לָה הגאה הייתה לרעייתו של הצייד והוא עצמו הפך למנהיג גדול. כל האנשים הצעירים האחרים שמעו וראו. עד מהרה עיצבו גם הם ענפי עץ ארז לצורת ראשי ציפורים ארוכות צוואר ופעורות מקור. מוסיקת האהבה היפיפייה נדדה משבט לשבט וגרמה לרגלי הנערות ללכת למקום שלא התכוונו וכך הובא החליל אל אנשינו הודות לארז, לנקר ולאותו איש צעיר שלא זכה בשום אַיָּל אבל ידע איך להקשיב.
היו פעם שני חברים שהלכו להרים לקושש עצים. הם נטלו אתם את ארוחתם והלכו לאסוף זרדים.
"שמע, כבר כמעט צהרים, בוא נשב, נאכל."
"בסדר גמור. אומנם זה קצת מוקדם, אבל לא יזיק אם נמלא את כרסנו. איך שלא יהיה, בוא נשב לאכול."
הם התיישבו אם כך, אכלו את המזון שהביאו אתם ואז השתרעו על הדשא לנוח קצת.
"כל כך נעים פה, בוא נחטוף איזה תנומה. עבדנו קשה כל הבוקר. אנחנו זקוקים לקצת מנוחה, אחרת לא נצליח לגמור את היום."
"אתה צודק. בוא נשכב קצת לנוח."
ושניהם נשכבו על הדשא.
אחד מהם נרדם מיד, אבל השני פשוט לא הצליח להירדם. הוא התהפך מצד לצד, ניסה תנוחות שונות, אבל שום דבר לא עזר. החבר שלו התחיל לנחור והקול נשמע כמו רעמים. הוא נחר כל כך חזק: גונננן, גונננן, גונננן, גונננן, גונננן, גונננן. הוא היה שקוע בשינה ונחר כמו מטורף.
השני פשוט לא הצליח להירדם. הוא רק ישב שם, עישן סגריה אחרי סגריה והסתכל על השני.
אחרי זמן מה האיש הישן התמתח בשנתו ופיהק: הואאאאננן. בדיוק ברגע שפיהק יצאה מהנחיר שלו דבורה ועופפה לה לאן שהוא וברגע שזה קרה הוא התעורר.
"בחיי, זו הייתה חתכת שינה. היה לי גם חלום טוב."
"איזה מין חלום כבר היה יכול להיות לך פה באמצע היום?"
"חלמתי שבגן מאחורי ביתו של האיש העשיר ביותר באוסקה יש כד מלא זהב, קבור מתחת התלולית הקטנה שבגן."
"באמת? מה שמו של האיש?"
"אין לי מושג מה שמו, או איזה שהם פרטים נוספים. זה היה רק חלום, לכן לא יכולתי לשאול מה שמו או דברים כאלה. כל מה שאני יודע זה שהוא היה איש מאוד עשיר, העשיר ביותר באוסקה, ושבגן מאחורי הבית שלו יש תלולית. יש שם עץ אורן גדול לצד התלולית ועל יד העץ צומח שיח של ננדין (סמבוק קדוש). כד הזהב קבור מתחת לשיח הננדין. זה היה החלום שחלמתי."
"איזה חלום מצחיק! שמע, מה דעתך למכור לי אותו?"
"מה, אתה מדבר ברצינות? איך מישהו יכול לקנות חלום? מה תעשה אתו?"
"אני לא יודע מה אני אעשה עם זה. אבל איך שלא יהיה, מה דעתך למכור לי אותו?"
"מעולם לא שמעתי שמישהו קנה חלום. בשביל מה, לכל הרוחות, אתה רוצה לקנות אותו?"
"אין לי כרגע שום דבר מיוחד בראש. אני פשוט רוצה לקנות אותו. אנא, מכור לי אותו בבקשה."
"אני שונא את הרעיון של מכירת חלומות. אני ארגיש די מגוחך אם אקח כסף תמורת משהו כמו חלום."
"זה בסדר. זה בסדר גמור. פשוט תמכור לי אותו. הנה, אתן לך את הכסף הזה. עכשיו בבקשה תמכור לי אותו."
וכך בסופו של דבר, האיש שחלם את החלום מכר אותו לחברו, כיוון שהשני המשיך להפציר בו ללא הרף. אז הוא עשה קצת כסף, פשוט על ידי כך שחלם חלום ומכר אותו (המספרת צוחקת והקהל צוחק אתה). כך יצא שהוא הרוויח מהעניין קצת כסף. ואז, האיש שקנה את החלום חזר הביתה וסיפר לאשתו מה שעשה: "אשה, אשה, אני והשכן הלכנו להרים לקושש קצת ענפי ארז. בצהרים אכלנו את הארוחה שלנו ושכבנו לנוח. הוא נרדם מיד, אבל אני נשארתי שם ער לחלוטין. ניסיתי שוב ושוב לישון קצת, אבל מה שלא עשיתי - השינה פשוט לא באה. נשארתי ער לחלוטין. אז ישבתי ועישנתי והקשבתי לנחירות שלו שהיו חזקות כמו רעמים. ואז בדיוק ברגע שהתמתח בשנתו, יצאה דבורה מתוך הנחיר שלו. אחרי שהדבורה עפה הוא התעורר וסיפר שחלם חלום ואז קניתי ממנו את החלום."
"מה? קנית את החלום של מישהו אחר? בשביל מה, לכל הרוחות, עשית את זה?"
"טוב, אני הולך למצוא את כד הזהב הזה ולחפור אותו, אבל אין לי מספיק כסף להגיע לשם. את יכולה לעזור לי להשיג קצת כסף?"
"אין לנו כאן מספיק כסף אפילו בשביל לחיות, ואתה הולך וקונה חלומות של אנשים! איך אתה יכול לדעת אם יש בזה משהו? זה רק חלום של מישהו. ואתה עוד חושב שאנחנו צריכים ללוות כסף כדי שתוכל להגיע לאוסקה, רק בגלל מה שהוא ראה בחלום?"
"טוב, אני רוצה ללכת ולראות אם יש שם משהו. אני פשוט חייב ללכת ולראות. אני פשוט חייב ללכת לשם ולראות מה אוכל למצוא, אנא, תלווי לי קצת כסף."
הוא המשיך להפציר באשתו עד שלא נותרה לה ברירה אלא ללכת להוריה, ללוות מהם קצת כסף. היא אמרה להם מה הוא מתכוון לעשות והם אמרו: "איזה טיפש הוא צריך להיות! לקנות חלומות של אנשים. איך הוא יכול לדעת אם יש בזה משהו או לא? איך הוא יודע. אולי זה בכלל לא אמת. ללוות כסף וללכת את כל הדרך עד אוסקה.
(מנייגטה שבה סופר הסיפור ועד אוסקה המרחק הוא קרוב לארבע מאות מיילים).
"זה בדיוק מה שאמרתי, אבל הוא ממשיך לומר: 'אני מוכרח ללכת ולראות. אני מוכרח ללכת ולראות. אני לא אוכל לישון בשקט עד שלא אלך ואראה', ואני לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה."
"טוב, אם היה מדובר באיזה תאונה ומישהו היה נפצע, או אם הוא היה חולה או משהו והיית צריכה כסף, זה היה משהו אחר, אבל סתם ללכת לאוסקה בשביל הספורט, בלי שמץ של ידיעה אם יצא איזה משהו נוסף מכל הנסיעה הזו!"
"אני לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה, אנא תלוו לי את הכסף."
בסופו של דבר הסכימו ההורים שלה להלוות לה קצת כסף והיא הלכה ונתנה אותו לבעלה: "עכשיו, אני מקווה שתזכור איזה ערך יש לכסף הזה. לוויתי אותו מהורי - אתה יודע."
הוא לקח אם כך את הכסף ויצא לדרך לאוסקה. הנסיעה ארכה הרבה ימים. זה היה לפני הרבה שנים - אתם יודעים - בתקופה שעוד היו צריכים ללכת ברגל כל הדרך (המספרת צוחקת). הוא היה ישן בלילה באכסניות לאורך הדרך ואז צועד כל היום. בסוף הוא הגיע לשם.
אבל גם אחרי שהגיע לאוסקה הוא לא ידע לאן ללכת. הוא לא ידע את שמו של אותו אדם. זה היה רק חלום, אתם יודעים, וכל מה שהוא ידע זה שמדובר באיש הכי עשיר באוסקה. אז הוא הסתובב בכל מקום ושאל: "איפה האיש הכי עשיר באוסקה? (צוחקת) איפה האיש הכי עשיר באוסקה? איפה האיש הכי עשיר באוסקה?"
הוא המשיך לשאול על האיש הכי עשיר באוסקה עד שבסוף מישהו אמר לו שהוא גר במקום כזה וכזה.
"האם יש לו תלולית קטנה בגן מאחורי הבית שלו? אם זה באמת נכון, אתן לך קצת כסף אם תראה לי איפה הוא גר."
"אם זה מה שאתה מחפש, זה חייב להיות הבית הזה, שם. זה הבית של קליבה-סאן. אני חושב שזה חייב להיות האיש. מדוע שלא תלך ותשאל שם?"
ואז הוא הלך אל הבית.
"האם זה הבית של קליבה-סאן?"
"כן, זה הבית."
"האם יש לכם תלולית בגן מאחורי הבית?"
"כן, יש לנו."
"האם יש שם עץ אורן גדל ליד התלולית?"
"כן, יש שם עץ."
"האם ליד העץ יש שיח של ננדין?"
"כן, יש שם שיח."
אז עכשיו הוא ידע בביטחון שזה הבית הנכון. "האם תוכלו להלין אותי פה הלילה?"
האיש שאל אותו: "אתה שואל כל כך הרבה שאלות על התלולית בגן האחורי שלי; האם יש משהו מיוחד בקשר אליה?"
"כן, שמעתי שיש שם כד של זהב קבור מתחת לשיח הננדין, שם ליד התלולית, ובאתי כדי לחפור אותו. האם יש לך כמה משרתים שיוכלו לעזור לי לחפור ולהעלות אותו? אתן לך חלק מהכסף שבכד. אנא תן לי מישהו שיעזור לי. אתן לך המון כסף."
אחרי זה הם שכבו לישון.
אבל בעל הבית אמר לעצמו: "למי הוא חושב את עצמו הברנש הזה, לבוא לפה לחפור את כד הזהב הזה בתוך הגן שלי. אני לא מתכוון לתת לו לעשות את זה. אני אלך הלילה ואחפור אותו בעצמי."
הוא קרא אם כך לכמה ממשרתיו, חמישה אנשים חזקים כמו שצריך, ולקח אותם החוצה לחפור את הכד. האדמה הייתה יבשה וקשה לחפירה, אבל בסופו של דבר הם הגיעו למכסה של הכד. "זהו זה! זה בטוח זה!" זה הכד של הזהב! הוא היה קבור כאן, כד הזהב הזה, כל הזמן, ואני מעולם לא ידעתי. איך לעזאזל הצליח הקבצן הזקן הזה לדעת שזה כאן, זה מה שהייתי רוצה לדעת. טוב, אני לא הולך לתת לו להסתלק מכאן עם איזה שהוא חלק מהכסף!"
ואז הוא הסיר את המכסה מהכד. בדיוק ברגע שעשה זאת, בה, ג'בה ג'בה ג'בה ג'בה ג'ה, משהו עף מהכד עם קול כמו של רעם.
הוא הסתכל אל תוך הכד ולא היה שם כלום. מה שלא היה שם בתוך הכד - זה עף ונמלט משם ברגע שהסיר את המכסה. לא נשאר שם שום דבר, רק הכד הריק.
בעל הבית לא יכול היה לעשות שום דבר בקשר לזה. הוא הוציא את המשרתים שלו החוצה והם חפרו והוציאו את הכד ועכשיו הוא היה ריק. כל מה שיכלו לעשות היה לכסות את הכד עם המכסה ולקבור אותו חזרה באדמה. אז זה מה שהם עשו. הם הדקו את המכסה לכד בדיוק כמו שהיה קודם ואז שבו וקברו אותו. הם שתלו את שיח הננדין מעליו כפי שהיה והעמידו פנים ששום דבר לא קרה.
למחרת בבוקר, בעל הבית אמר לזקן: "קיבלתי את שיח הננדין הזה רק לאחרונה ושתלתי אותו שם לפני כמה ימים. אבל לא ראינו שום כד של כסף כששתלנו אותו. אם אתה רוצה לחפור אותו, בבקשה עשה זאת. אני לא חושב שתזדקק להרבה אנשים לעזרה. שניים צריכים להספיק. קל לחפור שם כי השיח נשתל רק לאחרונה."
"אה, באמת? טוב אם כך, תן לי מישהו שיעזור לי לחפור."
בעל הבית נתן לו אם כך שני משרתים והם התחילו לחפור.
כמובן שזה היה קל מאוד לחפור אחרי שהאדמה כבר נחפרה כולה בלילה הקודם (צוחקת). מהר מאוד הם הגיעו למכסה של הכד.
"זהו זה! זה בטוח זה! אין לי ספק שזה הכד!"
הם הוציאו את הכד והסירו את המכסה. הכד היה ריק! לא היה שם כלום! אפילו לא טיפת מים, רק הכד הריק!
המסכן היה לגמרי בשוק: "מה קרה? איך יכולתי לעשות את זה? מה אני אעשה? הקרבתי הכל רק כדי שאוכל לחפור את הכד הזה. הלכתי רעב ובלי בגדים. לוויתי כסף ונכנסתי לחובות, והכל בשביל שום דבר, רק בשביל כד כסף ריק! ועכשיו שכרתי את האנשים האלה ואני לא יכול לשלם להם. מה אני אעשה?"
ואז הוא אמר לאיש העשיר:
"לא נשאר לי הרבה כסף. בזבזתי את רוב מה שהיה לי, אבל אני רוצה לשלם לך על עזרתך. אנא, קח את כל מה שנשאר כאן וסלח לי שאינני יכול לתת לך יותר. אם הכד היה מלא בזהב הייתי נותן לך המון כסף, אבל הכד היה ריק, ואני בזבזתי את רוב כספי על הנסיעה לכאן, לאוסקה. אנא, קח מה שנשאר וסלח לי שהטרדתי אותך."
הוא נתן לו אם כך קצת כסף עבור העבודה של המשרתים ועבור הוצאות האירוח והאוכל.
"עכשיו אני צריך לחזור הביתה. לא נשארה לי אף פרוטה, אבל אני יכול לקבץ נדבות לאורך הדרך. אין שום דבר אחר שאני יכול לעשות."
הוא עזב אם כך את ביתו של האיש העשיר ויצא לדרך לשוב לביתו כשהוא מבקש נדבות ומקום מחסה ללילה לאורך הדרך.
"הנה אני חוזר הביתה ומקבץ נדבות לאורך כל הדרך. אשתי הזהירה אותי שלא אהיה כל כך טיפש לקנות חלום של מישהו אחר. 'בחלום אין שום ממש. אי אפשר לדעת אם זה אמת או לא', היא אמרה, אבל אני התעקשתי ללכת ולקנות את זה ולא היה לי אפילו כסף משלי לקנות את זה. הייתי צריך לאלץ את אשתי ללוות כסף מהקרובים שלה. עכשיו אני מתבייש לעמוד מולה. אני חושב שאקפוץ לתוך הנהר ואטביע את עצמי. מה אני אעשה? האם להרוג את עצמי? האם להרוג את עצמי? אני הולך לקפוץ מהגשר הגבוה הזה ולהטביע את עצמי בנהר. אבל רגע! אני לא רוצה להרוג את עצמי כאן ולעולם לא לספר לאשתי מה באמת קרה. יהיה עלי פשוט ללכת הביתה ולספר לה." הוא המשיך אם כך לצעוד, כשהוא מבקש אוכל ולינה לאורך כל הדרך. אחרי הרבה ימים הוא הגיע לבסוף קרוב לבית שלו.
"מה אני אעשה עכשיו. אני מתבייש לעמוד בפני אשתי. אני צריך פשוט להרוג את עצמי. אני אקפוץ לנהר ואהרוג את עצמי." אבל הוא המשיך ללכת לכיוון הבית. "אהרוג את עצמי עכשיו!" והוא התקדם עוד קצת. "עכשיו אני באמת הולך להטביע את עצמי!" והוא התקדם עוד קצת. הוא המשיך ככה עד שעשה את כל הדרך הביתה (צוחקת בלבביות).
הוא בא לבית ואשתו יצאה לפגוש אותו: "טו-צ'אן (אבא)! בלילה הקודם, בערך בחצות כל מיני מטבעות זהב התעופפו אל תוך הבית! הכסף עף לתוך הבית כל כך מהר בכמות כל כך גדולה כשהוא נופל בכל מקום ונשמע כמו רעם. הקול היה פשוט מחריש אוזניים, גרה גרה גרה גרה גרה גרה גרה גרה גרה, חשבתי שהוא ימוטט את כל הבית. הכסף פשוט המשיך להתגלגל בקול רעם, זהב ואוצרות מכל הסוגים, עד שהרצפות הבריקו מזהב. השארתי את זה מונח שם בלי לאסוף את זה עד שתבוא הביתה לראות את זה. זה מפוזר בכל חדר המגורים וחדר האוכל והמטבח."
הוא נכנס להסתכל ואכן כן. הזהב היה מונח בכל מקום מנצנץ ומבריק, פיקה פיקה פיקה פיקה פיקה. וככה זה קורה: אם אדם שפל מנסה לחפור כד של זהב הוא יהפוך לכד ריק. והאיש שאמור לקבל את הכסף, אם אין לו את ההזדמנות לחפור את זה, אז זה ימצא את דרכו אליו בדרך זו או אחרת. כד של זהב נועד לאדם מסוים ולא לאף אחד אחר. אם זה מיועד לאדם מסוים, אז לא חשוב מה שיקרה - במוקדם או במאוחר הוא יקבל את זה. אז זה הסיפור. זטו מוקשי סגטה.
המספרת צוחקת ואז אומרת בעליזות: "מזל שהוא לא הטביע את עצמו, נכון?"
השומע: "באמת נכון, לא?"
המספרת: "הוא היה כל כך מיואש וכל כך מלא בושה לעמוד שוב בפני אשתו והתכוון להטביע את עצמו, או להרוג את עצמו באיזה שהיא דרך. ושם כל הכסף הזה מחכה לו! אבל הוא איבד כל תקווה והיה בטוח שלא נשאר לו שום דבר אחר לעשות חוץ מאשר למות. אם הוא היה הורג את עצמו הוא לעולם לא היה יודע שכל הכסף היה שם בשבילו. הוא היה בר מזל שהגיע הביתה בלי למות.
הדבר היה לפני שנים רבות. העולם היה שונה מאוד מכפי שאנו מכירים אותו היום; אפילו עננים עוד לא היו בשמים. והנה, באחד מאיי יפן בכפר קטן שהשתרע על מורדות ההר, גר בחור צעיר. שמו היה איקומוטו והוא היה בודד לנפשו. עם שחר היה יורד לעמק, מעבד שם את שדה האורז הקטן שלו וכשנשק גלגל החמה לאופק, היה מעפיל חזרה לביתו שעל ההר, סועד את לבו ועולה על יצועו.
בוקר אחד כשירד אל השדה ראה עכבישה חוצה את הדרך. בטנה ורגליה העדינות לבנות היו כפרחי הדובדבן וראשה שחור כפחם. עוד הוא מתבונן בה והנה נשמע רחש בין השיחים. נחש דק וזריז יצא משם, שולח לשון שחורה ומפתל את גופו על פני הדרך בניסיון לתפוס את העכבישה. איקומוטו רקע ברגלו והנחש נבהל וברח. הוא המשיך בדרכו וכל העניין נשכח מלבו.
השמש כבר שקעה מאחורי ההר וחשיכה החלה לרדת כאשר סיים איקומוטו את מלאכת יומו ופנה לשוב לביתו. על אם הדרך ציפתה לו העכבישה. היא ניצבה על שמונה רגליה הזעירות ולמרבה הפתעתו קדה לפניו קידה עמוקה. איקומוטו השיב לה בקידה. רגע ארוך התבונן בה ואחר כך שב לפסוע בלב קל ובמצב רוח מרומם. הוא היה מאושר ולא ידע על מה ולמה.
כאשר הגיע לביתו והסיט את דלת הבמבוק ציפתה לו הפתעה: במרכז החדר ניצבה נערה שחורת שיער ולגופה קימונו לבן מקושט בפרחים קטנים. ניחוח עדין של בושם עלה משערה. היא קדה עמוקות לפניו. איקומוטו השיב לה בקידה והביט בה במבט שואל: "מי את ומה מעשיך בביתי?"
הנערה חייכה: "שמי הוא קומו-סאן ומיטיבה אני לבשל ולארוג. אם תרצה אהיה לך לאשה ואנעים את שעות בדידותך, אך לעולם אל תשאלני מהיכן באתי וכיצד אני עושה את מלאכתי!"
איקומוטו נענע לה בראשו, עדין לא מאמין. הנערה השיבה לו במבט אוהב והזמינה אותו לסעודה. הוא כרע ברך לפני השולחן הנמוך וקומו-סאן הגישה לפניו את המאכלים. איקומוטו נטל את המקלות לידו והחל לאכול. בהיותו רגיל לתבשיל אורז תפל, רווה נחת מן המזון המעודן שהוגש לפניו. מעולם לא טעם נזיד כה טעים.
הנערה פיזזה וכרכרה סביבו, מזגה יין סאקי לתוך ספלו וארחה לו לחברה בשעשעה אותו בפטפוטיה. אותו ערב חלקה עמו את יצועו ואיקומוטו היה המאושר באדם.
למחרת היום קם איקומוטו משנתו. "היום אלך אל השוק" אמר לרעייתו החדשה, "התרצי שאביא לך משם דבר מה?"
"הבא לי פקעות כותנה." השיבה לו קומו-סאן.
"מה בצע לך בכותנה, הלא אין בביתי לא כישור ולא נול. אביא לך קימונו מוכן·"
"לא" השיבה לו, "ברצוני בכותנה ותו לא."
"ובמה תטווי אותה?"
"אישי הטוב" השיבה לו הנערה, "השכחת את התנאי? לעולם אל תשאלני כיצד עושה אני את מלאכתי!"
איקומוטו לא הוסיף לשאול. בשובו מן השוק לעת ערב הביא עמו מלוא השק פקעות כותנה משובחות.
למחרת היום כאשר שב איקומוטו ממלאכת יומו בשדה ציפתה לו הפתעה: מכל הכותנה שהביא לא נותרה אף פקעת אחת ועל השולחן הייתה מונחת מפה צחורה מלאכת מחשבת שזורה מחוטי כותנה עדינים ומשובצת בתמונות זעירות של פרחים יפים למראה.
"מחר תלך לשוק ותמכור את המפה" אמרה קומו-סאן, "ובשובך הבא לי עוד כותנה."
מאותו יום נהג איקומוטו להביא לרעייתו פקעות כותנה מהשוק ואת המפות מעשה ידיה מכר בשוק ברווח רב.
עז מהרה הגיעה השמועה לאוזני ידידיו שבכפר.
"איקומוטו, מי היא הנערה הזרה בביתך ומאין מביא אתה לשוק מפות עדינות שכאלה?
"זוהי רעיתי, קומו-סאן והמפות הן מעשה ידיה."
"הייתכן? הלא אין בביתך לא נול ולא פלך. מעשה כשפים יש כאן! זכור את דברנו, איקומוטו, רעה נגד פניך!"
"הבלים!" השיב להם איקומוטו. אך דברי חבריו קנו שביתה בלבבו.
"יש דברים בגו" אמר לעצמו "אין אגם מכה גלים אם לא נפלה בו אבן." והוא החליט לבדוק מה מעשיה של רעייתו בעת שהוא נעדר מן הבית.
למחרת נפרד איקומוטו מרעייתו ויצא מן הבית, אך עד מהרה שב אליו בהיחבא. תריסי הבמבוק היו מוגפים והדלת נעולה, אך איקומוטו ידע כי בתריס של החלון האחורי יש חריץ רחב. הוא התקרב חרש אל החלון, התרומם על קצות אצבעותיו והציץ פנימה. על המחצלת שבמרכז החדר ניצבה עכבישה גדולה. ברגליה הקדמיות דחסה את הכותנה אל פיה, פקעת אחר פקעת, ובלעה אותה. מקצה בטנה בקע חוט דקיק ולבן. העכבישה אחזה בחוט ברגליה האחוריות ובזריזות רבה גלגלה וטוותה את החוט העדין וארגה ממנו מפה צחורה. רגליה נעו כה מהר עד שאך בקושי יכול היה לעקוב אחר מלאכתה. ערימת הכותנה קטנה והלכה במהירות והמפה צמחה לנגד עיניו.
נרעש ממראה עיניו עזב איקומוטו את הבית והלך לשדהו כשהוא שקוע במחשבות.
בערב כששב לביתו קיבלה אותו רעייתו כרגיל במאור בנים. היא הראתה לו את המפה שהכינה ואחר כך הגישה לו את סעודת הערב, מזגה סאקי לספלו ושעשעה אותו באמריה.
"מחר" אמרה לו, "הבא לי מן השוק כמות כפולה ומכופלת של כותנה. ברצוני לארוג מפה גדולה מכל מה שעשיתי עד כה, ואתה תביא אותה לחצר המלכות ותמכרנה לקיסר.
איקומוטו נענע בראשו והביט בה במבט מהורהר. תנועותיה היו כה עדינות וחיוכה כה ענוג עד כי נטה לחשוב שמה שראה בבוקר לא ארע אלא בחלום.
למחרת היום קנה בשוק חבילת כותנה עצומה בממדיה. כה גדולה הייתה החבילה עד שאך בקושי עלה בידו להעמיסה על שכמו. שעות ארוכות עשה דרכו מן השוק אל ביתו שבכפר. השמש קפחה על ראשו בעוז, שהרי עננים עוד טרם היו אז בעולם, והזיעה נגרה על פניו. באחד מעיקולי הדרך פרק את המשא מעל כתפו וישב לנוח בצל אחד העצים. משנח דיו חזר והעמיס את החבילה על שכמו. הוא לא שם לב כי בזמן שהייתה החבילה מונחת על הארץ הזדחל לתוכה נחש שחור ודק ועתה היה הנחש מצונף בתוך החבילה חבוי מעין רואה.
איקומוטו הגיע לביתו. בעמל רב עלה בידו וביד קומו-סאן להכניס את החבילה אל תוך הבית.
בבוקר, מיד לאחר שעזב איקומוטו את הבית, הגיפה הנערה את התריסים, נעלה את דלת הבית והפכה לעכבישה. בזריזות שלא תאמן בלעה את הכותנה אל קרבה פקעת אחר פקעת ומן החוט היוצא מקצה בטנה טוותה וארגה מפה עדינה, כלילת יופי לקיסר. חבילת הכותנה קטנה והלכה ובטנה של העכבישה הייתה תפוחה מרוב כותנה. לפתע יצא הנחש מתוך אחת הפקעות. הוא פיתח את טבעותיו ושלח לעומתה את לשונו השחורה והמאיימת: "הפעם לא יצילך איש מידי!" אמר לה והוא החל לזחול לעברה.
העכבישה המבוהלת החלה להתרוצץ בחדר בבקשה מפלט מפני רודפה. לפתע הבחינה בחריץ שבתריס. היא מיהרה להדחק דרכו ויצאה אל מחוץ לבית. הנחש המתפתל בא בעקבותיה בהשמיעו קול שריקה.
אותו רגע החל הירח לעלות בשמי המזרח. קרני אור כסופות האירו את הדרך. העכבישה נאחזה בקרן אור ירח והחלה לטפס עליה בזריזות. עד מהרה הגיעה אל הירח ומשם השקיפה על הנחש המתפתל בחֵמָה על אם הדרך. היא נאנחה אנחת רווחה: האאאאאא... ובתוך כך בקעה מפיה הכותנה שגדשה את בטנה וטרם הפכה לחוט. חבילות חבילות של כותנה בקעו מפיה והתפזרו בשמים וזה היה מקורם של העננים הראשונים.
אם תסתכלו היטב בירח המלא תוכלו להבחין בדמותה של קומו-סאן, נערת העכביש. עד היום מכנים היפנים בשם קומו הן את העכבישים השורצים על הארץ והן את העננים השטים בשמים ונושאים עמם ברכת מטר לארץ.
אִינְדְרָה קטל את הדרקון, טיטן ענק אשר השתרע על ההרים כמו ענן נחשים חסר זרועות, כולא את מי השמים בכרסו. האל ירה את חיצי ברקיו אל אמצע הפקעת המסורבלת; המפלצת נופצה כמו ערימת קני קש נבולים. המים התפרצו לחופשי ושטפו בפלגים על פני האדמה כדי לחזור ולפכות בגופו של העולם. שטף זה הוא שטף החיים והוא שייך לכל. זהו מוהל התמצית של שדה ויער, הדם הפועם בעורקים. המפלצת נטלה לעצמה את הטוב המשותף, הציבה את גווה האנוכי והשאפתן בין השמים והארץ, אך עתה היא הוכחדה. המיצים שוב מפכים. הטיטנים נסוגו אל העולמות התחתונים. האלים חזרו לפסגת ההר המרכזי של האדמה כדי לשלוט עליה ממעל.
בתקופת שלטונו של הדרקון התערערו והתפוררו הארמונות הנהדרים של קריית האלים הנשגבה. פעולתו הראשונה של אִינְדְרָה הייתה לקומם את ההריסות. כל אלוהיות השמים קיבלו אותו בתשואות כגואלם. שמח בניצחונו הגדול, מכיר בכוחו הרב, זימן הוא את וִישְׁוָקַרְמָן, אל האומנויות והמלאכות, וציווה עליו להקים ארמון ההולם את היפעה והזוהר אשר אין משלם, של מלך האלים.
הגאון הפלאי וִישְׁוָקַרְמָן הצליח להקים במרוצת שנה אחת קריה זוהרת, משופעת בארמונות וגנים נפלאים, מגדלים ואגמי מים. אך עם התקדמות העבודה גדלו דרישותיו ותביעותיו של אִינְדְרָה וחזונו הלך והתרחב. הוא דרש מרפסות והיכלות נוספים, עוד בריכות ופרדסים ומקומות שעשועים. בכל פעם שהגיע אִינְדְרָה כדי לעמוד מקרוב על התקדמות התוכניות, היה רואה בעיני רוחו פלאים נוספים שנותר עוד להגשימם. הגיע יום שהבנאי האלוהי בא לכלל יאוש והחליט לחפש סיוע מלמעלה. הוא החליט לפנות את הבורא והיוצר העליון, בְּרַהְמָה, ההתגלמות הקדמונית של רוח היקום, השוכן הרחק למעלה מן הספירה האולימפית של שאיפה, סכסוך ותהילה.
כאשר פנה וִישְׁוָקַרְמָן בסתר אל הכס העליון והציג את טיעוניו, הרגיע בְּרַהְמָה את המבקש: "במהרה תנוח מיגיעך", אמר לו "לך לביתך בשלום." ואז, בעוד וִישְׁוָקַרְמָן ממהר לרדת מטה ולשוב אל עירו של אִינְדְרָה, עלה בְּרַהְמָה עצמו אל ספירה גבוהה אף יותר. הוא בא לפני וִישְׁנו, הישות העליונה, אשר הוא עצמו, הבורא, היה רק שליחה.ּ וִישְׁנו כרה אוזן בשקט מבורך ובניד אחד של ראשו הבהיר לו כי בקשתו תמולא.
למחרת היום, מוקדם בבוקר, הופיע בשער ארמונו של אִינְדְרָה ילד ברהמיני נושא את מקל הנדודים של עולה לרגל, וחילה את פני השוער להודיע למלך על בואו. הלה מיהר אל אדוניו, ואדון הארמון חש אל הפתח לקדם באופן אישי את פני האורח המבשר טוב. הנער היה כחוש בשר, כבן עשר שנים, קורן בזוהר החכמה. אִינְדְרָה גילה אותו במרכזה של עדת ילדים זוהרים מלאי עליצות. הנער ברך את מארחו במבט רך של עיניו השחורות והבורקות. המלך קד לפני הילד הקדוש והנער ברך אותו בשמחה. השנים פנו והלכו אל האולם המלכותי של אִינְדְרָה ושם לאחר שערך האל לאורחו קבלת פנים על פי כל כללי הטקס עם מנחות של דבש, חלב ופירות, פנה אליו ואמר: "הו נער נכבד, ספר לי מה מטרת בואך."
הילד יפה התואר השיב בקול עמוק ורך כמו הרעם האיטי של ענני גשם מבשרי טוב: "הו מלך האלים, שמעתי על הארמון הכביר שאתה מקים ובאתי להציג בפניך את השאלות שעלו על דעתי: כמה שנים ידרשו להשלמת הקריה העשירה והנרחבת הזו? איזה מבצעים הנדסיים נוספים מצפה אתה מוִישְׁוָקַרְמָן להשלים? הו המרומם מכל האלים," תווי פניו הקורנים של הנער הוארו בחיוך עדין בלתי נראה כמעט, "אף אִינְדְרָה לפניך לא הצליח להביא לידי גמר ארמון כה מפואר כמו הארמון שאתה רואה בעיני רוחך."
מלא ביין הניצחון, היה מלך האלים משועשע מעצם יומרתו של הנער להכרות עם אינדרות שקדמו לו עצמו. בחיוך אבהי הציג לו את השאלה: "אמור לי, ילד, האם כה רבים הם, אם כך, האינדרות והוישוקרמנים אשר ראית, או למצער, שמעת עליהם?"
האורח המופלא הניד ראשו בשקט: "כן, בהחלט. רבים מהם ראיתי." הקול היה חם ומתוק כמו חלב טרי מעטיני פרה, אך המלים שילחו צינה איטית בעורקיו של אִינְדְרָה.
"ילדי היקר," המשיך הנער, "הכרתי את אביך, קַשְיַפָּה, איש הצב הזקן, האדון והמוליד של כל היצורים עלי אדמות, והכרתי את סבך, מָרִיצִ'י, קרן האור השמימית, אשר היה בנו של בְּרַהְמָה. מָרִיצִ'י נוצר מרוחו הטהורה של בְּרַהְמָה, עושרו ותפארתו היחידים היו קדושתו ומסירותו. הכרתי גם את בְּרַהְמָה אשר הובא לעולם על ידי וִישְׁנו מתוך גביע הלוטוס הצומח בטבורו, ואת וִישְׁנו עצמו, ההוויה המרוממת התומכת בבְּרַהְמָה במאמץ הבריאה - גם אותו הכרתי.
הו מלך האלים, ידעתי את ההתפרקות המבעיתה של היקום. ראיתי את הכל נכחד, שוב ושוב בסיומו של כל מחזור. בזמן נורא זה מתפרק כל אטום ואטום בתוך מי הנצח הטהורים הראשוניים שהם המקור לכל אשר צומח ועולה. כל דבר חוזר אז אל האינסוף הצחיח והעמוק עד אין חקר של האוקיינוס הלוטה באפילה מוחלטת וריק מכל סימן של הוויה חיה.
הה, מי ימנה מספר ליקומים שפסו ונעלמו, או לבריאוֹת שצצו מחדש שוב ושוב מתוך התהום חסרת הצורה של המים הנרחבים? ומי יעבור ויחקור את מרחבי החלל האינסופיים וימנה את היקומים אחד לאחד, זה לצד זה, אשר כל אחד מהם מכיל את בְּרַהְמָה שלו ואת וִישְׁנו שלו ואת שִׁיוָוה שלו? מי יספור את כל האינדרות הכלולים בהם, כל אותם אינדרות המושלים בו בזמן זה לצד זה בכל העולמות אשר לא יספרו, וכל האינדרות האחרים אשר פסו לפניהם, או אף את האינדרות אשר חלפו זה בעקבות זה בכל קו נתון, מעפילים אל המלכות האלוהית בזה אחר זה, ובזה אחר זה פסים ונעלמים? מלך האלים, יש בין משרתיך כאלה המתיימרים ואומרים כי ניתן לנקוב במספרם של גרגרי החול על פני האדמה וטיפות הגשם הנופלות מן השמים, אך אף לא אחד מהם ימנה אי פעם מספר לאינדרות הללו. זה הדבר אשר ידעו היודעים.
חייו ומלכותו של אינדרה נמשכים שבעים ואחד עידנים וכשכלים עשרים ושמונה אינדרות, חולפים אך יום אחד ולילה אחד בחייו של בְּרַהְמָה. אך קיומו של בְּרַהְמָה כשהוא נמדד בימי בְּרַהְמָה ולילות בְּרַהְמָה הוא רק מאה ושמונה שנים. בְּרַהְמָה אחד בא בעקבות רעהו. אחד שוקע ומשנהו עולה. הסדרות האינסופיות לא ניתנות להבעה. אין קץ למספרם של כל הברהמות הללו, שלא לדבר על אינדרות.
אך היקומים, זה לצד זה, בכל רגע נתון - כל אחד מהם אוצר בחובו בְּרַהְמָה ואִינְדְרָה. מי יוכל להעריך את מספרם של אלה? מעבר לטווח הראיה, הומים מרחבי החלל החיצוניים, באים והולכים היקומים, חייל לא יספר, כמו סירות עדינות הצפות על פני המים הטהורים העמוקים עד אין חקר היוצרים יחדיו את גופו של וִישְׁנו. מכל נקבובית שיער של גוף זה מפעפע יקום ומתפרק. כלום תרהיב עוז למנותם? כלום תוכל לנקוב במספרם של האלים בכל אותם עולמות - העולמות הנוכחיים והעולמות שחלפו ואינם?"
תהלוכת נמלים הופיעה על פני רצפת האולם בעוד הנער נושא את מדברותיו. במערך צבאי, בטור שרוחבו ארבע אמות, התקדם בשיירה שבט הנמלים על פני הרצפה. הנער הבחין בהן, פסק מדיבורו ונעץ בהן את עיניו, ואז צחק פתאום צחוק מצלצל ומפתיע, אך מיד שקע והתכנס אל תוך שקט רב מחשבות.
"מדוע אתה צוחק?" גימגם אִינְדְרָה. "מי אתה, יצור מסתורי במסווה מוליך שולל של נער?" גרונו ושפתיו של המלך הגאה יבשו וקולו נשבר. "מי אתה, אוקיינוס המעלות הטובות הלוטה בערפל מתעה?""
הילד המופלא שב ודיבר: "אני צוחק למראה הנמלים. הסיבה – אין לאומרה. אל תבקשני לגלותה. זרע היגון ופרי החכמה חתומים בסוד הזה. זהו הסוד ההולם בגרזן את עץ הגאווה בת העולם, חוטב את שורשיו ומבתק את צמרתו. סוד זה הוא פנס לאלו המגששים באפילת הבערות. סוד זה טמון בחכמת כל הדורות, ואפילו לקדושים נגלה הוא רק לעתים נדירות. סוד זה הוא האוויר החי של אותם פרושים הנוטשים את הקיום בן התמותה ומתעלים מעלה, אך את המתמכרים לחיי העולם ומותעים על ידי תשוקה וגאווה - הורס הוא."
הנער חייך ושקע בשתיקה. אִינְדְרָה הביט בו בלי יכולת למוש ממקומו. "הו, בן ברהמין," התחנן עתה המלך בענווה חדשה וגלויה לעין, "אינני יודע מי אתה. נדמה אתה בעיני להתגלמות החכמה. חשוף בפני סוד דורות זה, האור המניס את החשיכה."
וכך, בהתבקשו ללמד, פתח הנער בפני האל את שערי החכמה הנסתרה: "ראיתי את הנמלים, הו אִינְדְרָה, הצועדות בסך בשיירה ארוכה. כל אחת מהן הייתה פעם אִינְדְרָה, כל אחת מהן העפילה במעלות של מעשים טובים וחסודים אל הדרגה של מלך האלים, אך עתה לאחר לידות אין ספור חזרה והייתה לנמלה. צבא זה הוא צבא של אינדרות קודמים.
אדיקות ומעשים נעלים העלו את תושביו של העולם אל כס המלכות המפואר של המשכנות השמימיים, או אל המחוזות הנעלים יותר של בְּרַהְמָה ושִׁיוָוה ואל הספירה העליונה של וִישְׁנוּ, אך פעולות רשע השקיעו אותם אל העולמות שמתחת, אל תוך תהומות של צער וייסורים. הם היו מעורבים בגלגולים חוזרים ונשנים בין ציפורים ושרצים, בוקעים מרחם חזירים וחיות בר, או בין עצים וחרקים. בכוח מעשים ניתן לזכות באושר או בסבל ולהיות לאדון או לעבד. בכוח מעשים ניתן להשיג דרגת מלך או ברהמין או אל כלשהו או את דרגתו של אִינְדְרָה או של בְּרַהְמָה, ושוב בכוח מעשים ניתן להידבק במחלה, לרכוש יופי וכיעור, או לחזור ולהוולד כמפלצת.
זאת תמצית הסוד כולו. חכמה זו היא המעבורת לאושר על פני אוקיינוס התופת. חיים במעגל הלידות האין סופי דומים הם למראה בחלום. האלים במרום, העצים האילמים והאבנים הם חזות אחת בדמיון הזה. אך המוות מנהל את חוק הזמן. בגזירת הזמן, המוות הוא אדון הכל. בני תמותה כמו בועות, הם הטוב והרע של יצירי החלום. במעגלים אין קץ מתחלפים טוב ורע.
הנה כי כן, החכמים אינם נקשרים לשום דבר, לא לרע אף לא לטוב. החכמים אינם נקשרים כלל."
הנער סיים את לקחו המפחיד והתבונן בשקט במארחו. מלך האלים, על אף תפארתו השמימית הצטמצם בעיני עצמו לחלקיק חסר משמעות, ובינתיים הופיעה באולם עוד דמות מפליאה.
למבקר החדש הייתה צורת נזיר. ראשו היה מכוסה בסבך שיער. הוא עטה עור צבי שחור סביב לחלציו. על מצחו נצבע סימן לבן. על ראשו הצלה שמשית קש זולה. קווצה מוזרה של שיער צמחה על חזהו. ההיקף היה מלא בשיער, אך דומה כי רבות מבין השערות שבמרכז נשרו ונעלמו. דמות קדושה זו צעדה בפסיעות גסות עד הגיעה לפני אִינְדְרָה והנער, ואז קרסה על הרצפה ביניהם ונותרה חסרת תנועה כסלע. אִינְדְרָה המלכותי שב במידת מה לתפקידו כמארח והשתחווה בהכנעה בהציעו חלב חמוץ עם דבש ושאר מזונות מרעננים. אחר כך שאל בהיסוס לשלומו של האורח התקיף וברכו לשלום.
הנער פנה אז אל האיש הקדוש והציג בפניו אותן שאלות עצמן שהתכוון אִינְדְרָה להציג: "מאין זה תבוא איש קדוש? מה שמך ומה מביא אותך הלום? מה מקום מושבך ומה משמעה של שמשיית הקש הזו? מה מבשרת ציצית השיער העגולה שעל חזך? מדוע היא סמיכה בהיקף, אך כמעט חסרת שערות במרכז? הואל נא ברוב נדיבותך ורוחב לבך, הו איש קדוש, להשיב בקצרה על שאלות אלה. אני משתוקק להבין."
הקדוש הזקן חייך בסבלנות והחל להשיב באיטיות: "ברהמין אני ושָעִיר הוא שמי ובאתי לכאן להתבונן באִינְדְרָה. כיוון שיודע אני כי ימי קצרים, החלטתי כי לא אחזיק ברשותי בית ולא אבנה לי בית, לא אתחתן ולא אחפש לי פרנסה. אני מתקיים מקיבוץ נדבות. כדי להגן על עצמי משמש וגשם אני נושא מעל ראשי שמשיית קש זו. אשר למעגל השיער שעל חזי - זהו מקור של צער לילדי העולם, אף על פי כן הוא מורה חכמה. בנפול אינדרה אחד נושרת שערה אחת. זו הסיבה שבמרכז נעלמו כל השערות. כאשר תכלה מחצית התקופה השנייה המוקצבת לבְּרַהְמָה הנוכחי, אמות גם אני. הו נער ברהמיני, מכל אשר אמרתי נובע כי במידת מה קצר ימים הנני; מה טעם אפוא באשה ובן או בבית?
כל מצמוץ עפעף של וִישְׁנוּ הכביר מציין מעבר של בְּרַהְמָה אחד. כל דבר מתחת לספירה של בְּרַהְמָה הוא חסר ממשות כענן הלובש צורה ואחר כך נמוג. זו הסיבה לכך שהקדשתי את עצמי באופן בלעדי להגות על אודות רגלי הלוטוס של וִישְׁנוּ הנעלה אשר אין דומה לו. אמונה בוִישְׁנוּ גדולה היא משמחת הגאולה, כיוון שכל שמחה ולו גם שמימית, שברירית היא כחלום ורק מפריעה לחדות האחת והיחידה של אמונתנו בו העליון.
שִׁיוָוה, מעניק השלום, המדריך הרוחני העליון, לימד אותי חכמה נפלאה זו. אינני משתוקק להתנסות במגוון צורות הגאולה המאושרות: ליטול חלק בקריית האל השמימית וליהנות מנוכחותו הנצחית, או לדמות לו בגוף ובהופעה, או להיות חלק מהוויתו המרוממת, או אפילו להיטמע כולי בתוך מהותו שאין לפרשה."
האיש הקדוש סיים את דבריו בפתאומיות ומיד נעלם. היה זה האל שִׁיוָוה עצמו. הוא חזר עתה אל משכנו המרומם. באותו רגע עצמו נעלם גם הנער הברהמיני שלא היה אלא וִישְׁנוּ. המלך נותר לבדו.
המלך, אִינְדְרָה, הגה בדברים וכל המאורעות נדמו לו כחלום, אך שוב לא חש תשוקה להאדיר את תפארתו השמימית, או להמשיך בבניית ארמונו. הוא זימן אליו את וִישְׁוָקַרְמָן ובברכו את האמן ברוב חסד במלים מתוקות מדבש, העריף עליו אבני חן ומתנות יקרות ערך, ואז בחגיגה נדיבה שילחו לביתו.
המלך אִינְדְרָה השתוקק עתה לגאולה. הוא רכש חכמה וכל חפצו היה עתה להיות חופשי. הוא הפקיד ביד בנו את הזוהר והמשא של משרתו והכין עצמו לפרוש לחיי נזיר בשממה. מלכתו היפיפייה והסבלנית, שַׁצִ'י, הייתה מוכת יגון לשמע תוכניתו.
בוכייה, מוכת צער ויאוש עמוק, פנתה שַׁצִ'י אל בְּרִיהַסְפַּטִי, אדון חכמה הקסם, כהן הבית המוכשר של אִינְדְרָה ויועצו הרוחני. היא כרעה לרגליו והתחננה לפניו שיטה את דעתו של אִינְדְרָה ויגרום לו לחזור בו מהחלטתו הקשה.
יועץ האלים רב התושייה אשר בכוח לחשיו ותחבולותיו סייע לכוחות השמימיים לחטוף מידי מתחריהם הטיטנים את השליטה ביקום, האזין בקשב רב לתלונתה של האלה החושנית הנוגה והנהן בהסכמה. בחיוך קוסמים נטל את ידה והוביל אותה למחיצתו של בן זוגה. בתפקיד של מורה רוחני שוחח הוא אזי בחכמה על אודות מעלתם של החיים הרוחניים, אך גם על מעלותיהם של חיי העולם הזה. הוא נתן לכל אחד מהם את הערכתו. ברוב כשרון פיתח והרחיב את הנושא. התלמיד המלכותי שודל לרכך את החלטתו הקיצונית. פניה של המלכה שבו וקרנו שמחה.
בְּרִיהַסְפַּטִי, אדון חכמת הקסם, חיבר פעם מסכת על אודות הממשלה במטרה להנחות את אִינְדְרָה וללמדו כיצד לשלוט בעולם. עתה פירסם מסכת נוספת על אודות מדיניות האהבה ותכסיסיה בחיי הנישואין. בהדגימו את אומנות החיזור המתוקה המתחדשת שוב ושוב ואת ריתוק האהוב בקשרים מתמידים, הצליח בכוח יצירה זו אשר אין ערוך לה, להציב על יסודות מוצקים ובני קיימא את חיי הנישואין של הזוג שאוחד מחדש.
כך מסתיים הסיפור המופלא על אודות מלך האלים – איך הוכנעה גאוותו חסרת הגבולות ואיך רופאה שאיפתו המופרזת, ובאמצעות חכמה רוחנית כמו גם חכמת חיי המעשה הונחה הוא להכרת תפקידו הנכון במעגל החיים המתגלגל לאין קץ.
מספרים כי נראדה, החסיד המופתי, הצליח להשיג באמצעות סיגופים ממושכים ותרגולים דתיים, את חסדו של וישנו. האל הופיע לפני הקדוש במשכנו הנזירי המבודד והבטיח לו למלא משאלה שיבקש ממנו.
"הראה לי את כוחה הקסום של המיה שלך." התפלל נראדה, והאל השיב לו בעוד שפתיו מתעקלות בחיוך מקסים: "אעשה זאת. בוא עמי."
ממחסה הצל הנעים של חורשת הנזירים, הוביל אותו וישנו אל משטח אדמה חשוף, בוהק כמתכת תחת הלהט חסר הרחמים של השמש הצורבת. עד מהרה היו השנים צמאים מאוד. במרחק מה, באור המסנוור, הבחינו השניים בגגותיו המסוככים של כפר זעיר. "האם תלך לשם ותביא לי מעט מים?" שאל וישנו.
"כמובן, אדון." השיב הקדוש ומיהר לעבר קבוצת הבקתות הרחוקות. האל שכב לנוח בצלו של צוק סלע, לחכות לשובו.
בבואו אל הכפר התדפק נראדה על הדלת הראשונה. נערה יפת תואר פתחה לו את הדלת והאיש הקדוש התנסה במשהו שמעולם אף לא חלם עליו עד כה: הקסם של עיניה. הם הזכירו לו את הקסם שקרן מעיני אדונו וידידו. הוא ניצב נטוע במקומו ונעץ בה את מבטו. הוא פשוט שכח לחלוטין לשם מה בא לכפר. הנערה שהייתה גלוית לב ונעימת הליכות ברכה אותו לשלום. קולה היה כמו לולאה שנכרכה לצווארו. הוא נכנס אל תוך הבית וחש כאילו הוא נע בתוך חזון דמיוני.
יושבי הבית התייחסו אליו בהדרת כבוד, אך ללא שמץ של מבוכה. הוא התקבל בסבר פנים יפות כאדם קדוש ועם זאת לא כאיש זר, אלא כמכר ותיק ומכובד שנעדר משם זמן רב. נראדה שהה בביתם, מוקסם מהתנהגותם האצילית ומלאת השמחה, וחש לגמרי בבית. איש לא שאל אותו למטרת בואו. דומה כאילו השתייך לאותה משפחה מימים ימימה.
לא עברו ימים רבים והוא ביקש מאבי הנערה לתת לו את בתו לאשה, דבר שנראה טבעי וצפוי מצד כל בני הבית. הוא הפך לבן משפחה וחלק עם כל היתר את חיי הכפר הפשוטים על הנאותיהם וקשייהם היומיומיים.
שתים עשרה שנים חלפו. נולדו לו שלושה ילדים. כאשר מת חותנו הפך הוא לראש המשפחה, ירש את אדמותיה וניהל את רכושה – עדרים ושדות מעובדים. בשנה השתים עשרה הייתה עונת הגשמים עזה וחזקה בצורה בלתי רגילה. הנחלים גאו ועלו על גדותיהם. זרמי מים ובוץ ניגרו במורד הגבעות והכפר הקטן הוצף בשיטפון. במהלך הלילה נסחפו בקתות הקש ועדרי הבקר. וכל התושבים נמלטו על נפשם.
תומך בידו האחת את רעייתו ואוחז בידו השנייה את שני ילדיו הגדולים, בעוד הקטן נישא על כתפו, התקדם נראדה בחופזה. הוא פילס את דרכו בחשיכה מוחלטת בעוד הגשם מצליף על גבו והתקדם באיטיות דרך הבוץ החלקלק המתנודד תחת רגליו מחמת הזרמים המתערבלים. היה זה יותר משיכול היה לעמוד בו. הזרם משך את רגליו בכוח. הוא מעד והילד הקטן החליק מעל כתפו ונעלם בתוך החשיכה הרועמת. נראדה הרפה מאחיזתו בילדים הגדולים בניסיון נואש לאחוז בילד הקטן, אך לשווא. היה זה מאוחר מדי. לא חלף רגע והשיטפון סחף עמו את שני ילדיו הגדולים ועוד בטרם עלה בידו לעכל את גודל האסון קרע הזרם את רעייתו מידו והשליך אותה תחת רגליו. הוא מעד מעליה ונסחף כמו בול עץ, ראשו קדימה אל תוך הזרם. חסר הכרה נתקע הוא בסופו של דבר בשרטון. כאשר שב להכרתו ופקח את עיניו ראה סביבו רק ים של בוץ גועש. הוא התייפח מרה.
"בני!" שמע לפתע קול מוכר קורא לו, קול שגרם ללבו להחסיר פעימה, "היכן המים שהבטחת להביא לי? אני מחכה להם כבר שעה תמימה."
נראדה הסב את ראשו. במקום ים המים והבוץ נחו עיניו על אדמת המדבר הבוהקת בצהרי יום. האל גחן מעליו ועל שפתיו אותו חיוך מעוקל של שפתיו הדקות והמקסימות המבטאות שאלה: "האם אתה מבין עכשיו את סוד המיה שלי?"
שנה אחר שנה, לאורך אלף ליגות, מגלגל לַנְטְ-סַנְג הנהר את מימיו, סוחף ריבוא גרגרי זהב ומשקיע אותם באפיקו, נושא עמו אלף ומאה סיפורים ומפזר אותם על שתי גדותיו, ואם ייטב הדבר בעיניך, אשמיע לך אחד מהם.
בממלכת מוֹנְבַּנְיָה, הארץ ירוקת העד, חי פעם מלך ושמו בָּהַקֵלַדִיר. אסמיו היו מלאים מזן אל זן ולארמונו הנהדר לא היה אח ורע בכל הממלכות השכנות. אך אושרו לא היה שלם כיון שמַטְשֵׁנָה רעייתו עקרה הייתה. יומם ולילה פיללו המלך והמלכה לבן - ליורש עצר שישא בבוא היום את נזר השלטון על ראשו.
ובוקר אביב אחד התמלאה משאלתם. אנשים סיפרו בהתרגשות על מאורע מפליא ומוזר: מתוך רגלו של פיל לבן ענק בקע ויצא תינוק אנושי ומיד נעלם ביער בלי להותיר עקבות, ובדיוק באותו רגע הביאה המלכה בן זכר לעולם. המלך העניק לבנו את השם טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן על שמו של נסיך מפורסם באומץ לבו בתקווה שגם בנו שלו יגדל ויהיה לגבר חזק ואמיץ לב.
עם כל יום שחלף גדל טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן וגבהה קומתו. הוא למד בשקידה את אומנויות השלום והמלחמה כאחד והשתלם בשימוש בכלי נשק, כמו גם בחרוזי שיר ובמכחולי ציור. בכוחו הכביר ובחכמתו העמוקה עלה הוא על כל יתר בני תמותה ושמו נודע לתהילה בכל הארץ.
באחד הימים הציץ הנסיך לתוך באר ובאור הקלוש ששרר בתחתיתה נגלה לעיניו חפץ מוזר. חכמים זקנים אמרו שהמלך בַּהֲמוֹ החביא שם אוצר, ודורות על דורות של הרפתקנים ניסו לשווא לדלותו מתוך הבאר. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ציווה על עבדיו לרוקן את הבאר ממימיה ולאחר שנעשה הדבר, ירד לתחתיתה לבחון מקרוב את החפץ שראו עיניו. קשת קסמים הייתה זו וכוחה עמה להכניע צבא שלם. רבים ניסו למותחה ולא עלה בידם, אך טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן רק משך קלות במיתר ומיד נמתחה הקשת הענקית בעוצמה כה רבה עד כי התעגלה ודמתה לחצי ירח, וכל חץ ששלח ממנה פגע חד וחלק במטרתו.
ובאחד הימים הבחין הנסיך בציפור רשע אדירת ממדים שעופפה ברוב רהב בין העננים כשהיא אוחזת במקורה דג שחור. הנסיך שלח לעברה את חיצו. הדג השחור פרכס ונפל ממקורה אל תוך הנהר בעוד שציפור הרשע הפצועה פצעי מוות צנחה אל תוך היער.
שש עשרה פעם הזהיבו רוחות הסתיו את השדות הירוקים. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן היה עתה לעלם צעיר ופורח, מלא און ויפה תואר. עיניו ברקו באור הנעורים והחיוך לא סר מעל שפתיו. פניו היו נאים יותר מאלו של דֵּוַ-וֹו האגדי וקולו הצלול דמה לצליל פעמונים רך ומתנגן. כאשר נגלה לעינן של נערות היו הללו פוערות פה, מביטות בו בהערצה ומשתוקקות להשליך לעברו את תיקי החיזור הרקומים, להציע לו את שרפרף הבמבוק הקלוע השמור לאהובי לבן ולתת לו אגוזי אהבה.
הוריו החלו לדאוג לעתידו ופעם אחר פעם האיצו בו לשאת לאשה נערה בת אצילים. השר הבוגדני מַהָ-שֵׁנָה, הלהוט להרחיב את תחום השפעתו בחצר המלכות, מיהר להציע לו את בתו, אך ללא הועיל. מכל עלמות החן השוטות שהקיפו אותו בהערצה לא נמצאה אף לא אחת שתשבה את לבו בקסמיה. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ביקש לו נערה כערכו שתהיה לא רק יפת תואר אלא אף נבונה ומשכילה.
באחד הימים יצא הנסיך לשוטט ברחבי הממלכה כשהוא רכוב על סוסו הנפלא, חרבו חגורה על ירכו וקשת הפלאים בידו. הלאה הלאה משך אותו לבו, על פני אפרים ירוקים, מעל רכסי הרים רמים, בינות ליערות סבוכים. מי היא העלמה שנועדה לו לאשה? היכן שוכנת אהובת נפשו הנעלמה?
בוקר אחד, בתוך יער עבות, נקרה על דרכו צייד זקן ושמו גּוֹ-הַ-גֵן וברית ידידות נכרתה בין השנים. עם שחר יצאו לצוד חזירי בר ולעת ערב ארבו לאייל הנקוד בעל חברבורות הזהב על שפת הנחל. יחדיו חלקו את מזונם עם רדת ליל לאור המדורה ובעת שסעדו את לבם שוחחו ביניהם קצרות וארוכות על עניינים שונים וסיפרו סיפורים איש לרעהו.
ובין הסיפורים שסיפר גּוֹ-הַ-גֵן לנסיך היה גם הסיפור הזה: לפני שנים לא רבות עלה בידי בָּהַנָה, אל המים, ללכוד בעזרת נשק קסמים את בנו של בָּהוּן, מלך השלדגים הרשע. המלך זעם על אל המים וביקש נקם ויום אחד בעת שאל המים שוטט סמוך לפני הים בתחפושת של דג שחור, לכד אותו מלך השלדגים במקורו. והנה בעת שהמריאה ציפור הרשע עם שללה למרומים, פגע בה חץ נעלם, ובָּהַנָה, אל המים נשר ממקורו וניצל, בצללו אל מי הנהר.
"אותה שעה", כך סיפר גּוֹ-הַ-גֵן לרעו החדש, "פרשתי רשתי בנהר, ואל המים, בדמות דג שחור, נפל ממרומים ונלכד בה. הוא התחנן על חייו והבטיח שיגמול לי חסד ויבוא לעזרתי אם אזקק לו, ואני חמלתי עליו ושלחתיו לחופשי."
"הנני מלא הערצה" המשיך גּוֹ-הַ-גֵן "לאותו קלע נעלם שפגע במלך הציפורים בחיצו. מי יתן ויבוא היום שאפגוש בו בצייד הכביר הזה ואביע לפניו את רחשי הערצתי."
"אותו צייד נעלם מבקש מן הסתם לפגוש בך אף יותר משאתה משתוקק לפוגשו." אמר לו טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן כאשר סיים הלה את דבריו, וחייך.
כך בילו השניים את לילם בשיחה כידידים ותיקים וקרובים. השחר החל להפציע. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן הביט בשמים ונאנח: "הו איילת השחר, הו כוכב בוהק המבשר את בוא היום, הרחק במרומי הרקיע מושבך ועם זאת גלוי אתה לעין כל. מדוע מזלי שעל הארץ - נערה יפה וכשרונית - כה נסתר הוא וקשה להשגה?"
"אחי," השיב לו גּוֹ-הַ-גֵן בהביטו בו בחיבה, "האהבה לעולם לא תאכזב לב טהור רוחש טוב. נחישות הדעת ואהבת האמת סופן שהן מעלות ממעמקים את מי המעיין הזכים והם פורצים ומפכים בעוז!"
טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן הניד ראשו לאות הסכמה: "אכן, כך לימדו אותי מורי."
"לא הרחק מכאן" המשיך הצייד הזקן, "בוהקים מימי האזמרגד הצלולים של אגם לַנְגְ-סְנָה. מדי שבעה ימים טובלים במימיו החלקים כראי, שבע נערות הטווס שאין דומה ליופיין בחלד. חינניות הן כפרחי הלוטוס והצעירה בהן עולה על כל היתר ביופייה. אם תתבונן בה תדמה בנפשך שמתבונן אתה בנַנְ-דְּיוֹ-וָלָה אלת היופי האגדית ואם תקשיב לשיחתה תבין מהן הפיקחות והחכמה בטוהרתן. הבא ונצא לדרך ונתבונן בפלא!"
די היה במלים אלה כדי לעורר את טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ולהצית אש ערגה בעצמותיו. שני הרעים עלו על סוסיהם ויצאו לדרך וכעבור זמן לא רב מצאו עצמם ממתינים על שפתו של האגם.
מזג האוויר היה חמים. האוויר היה שקט ומימיו הצלולים של האגם שיקפו את ענני הפלומה מרובי הגוונים השטים לאיטם ברקיע התכול, נדחפים ביד הרוח הקלה.
לפתע נראו מרחוק בין העננים שבעה טווסים הדורים. הטווסים דאו מטה מטה ונחתו על שפת האגם. עד מהרה פשטו מעליהם את גלימות נוצותיהם ושבע עלמות חן נגלו לעין. בלהג קליל וקולות צחוק וחדווה זינקו אל האגם ושעה ארוכה השתכשכו במימיו כשהן משתעשעות ומתיזות מים אשה על רעותה.
טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ורעהו הביטו מוקסמים במראה המשובב ועינם לא שבעה מלהתבונן. לבסוף יצאו הנערות מן המים, עטו לגופן את גלימותיהן והחלו לחולל. הצעירה שבהן, נָמַ-רוֹנָה, שבתה את לבו של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן בחבלי קסם. תנועותיה החינניות ורגליה הטופפות כישפו אותו ביופיין, אך בטרם הספיק להתבונן בה כראוי והנה הפכו כל השבע לטווסים, המריאו מעלה מעלה אל השמים הכחולים ועשו דרכן מערבה. עד מהרה הפכו לכתמי צבע עמומים באופק ונעלמו. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן הביט אחריהן נפעם ועצוב.
"אל נא תעצב כה אל לבך, ידידי, הן תחזורנה ותבואנה לכאן בעוד שבעה ימים."
"שבעה ימים! וגם אז רק לדקות ספורות. איך אוכל לעכב בעדן?"
"בוא ונשאל בעצתו של הנזיר פָּלַסִי. אולי הוא ידע את התשובה."
שני הרעים עזבו את חופי האגם ואל בית היער של הנזיר פָּלַסִי שמו פעמיהם. הנזיר הביט בטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן וחיוך עלה על שפתיו. תחילה הניע ראשו במיאון, אך לבסוף נופף בידו ולפתע הופיע כלב נהר ורכן לרגליו.
"עקוב אחריו" אמר לטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן "ותהי ההצלחה שורה במעשיך!"
כלב המים הוליכם אל חופי האגם ושם זינק אל תוך המים. בו ברגע נחצו המים לשנים בהותירם אחריהם שביל רחב ויבש. מתוך האגם הפסיע ויצא בָּהְנָה אל המים בכבודו ובעצמו.
"אתה מושיעי ומצילי!" אמר לטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן "ולך חב אני את חיי. בוא אתי."
רק עתה הבין גּוֹ-הַ-גֵן שהקשת המופלא שירה והפיל את ציפור הרשע בַּהוּן ממרומי השמים איננו אלא ידידו הנסיך טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן. אל המים העניק לנסיך קרס פלאים והסביר לו כיצד להשתמש בו. אחר כך השיבם אל חוף האגם. שם בסבך השיחים קבעו השנים את מקום מחבואם וציפו לבאות.
היום המיוחל הגיע. השמש תלתה באמצע הרקיע ועל קו האופק נגלה לטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן הבזק של שבעה יהלומים מנצנצים. עד מהרה השתנתה צורתם לצלליות של שבעה טווסים העושים דרכם לעבר האגם. כמו בפעם הקודמת נחתו הטווסים על חוף האגם, השילו גלימותיהם והיו לנערות חינניות ששחו וצללו במי האגם. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן התבונן בצעירה שבהן ונתן דעתו למקום שהניחה בו את כסותה. בעוד הנערות משתעשעות ושוחות באגם שלח הנסיך חרש חרש את קרס הקסמים שלו ובתנועה בלתי נראית משך את הגלימה והסתירה במקום מחבואו.
הנערות סיימו את שעשועיהן ושבו לחוף. מה גדולה הייתה בהלתן בגלותן כי בגדה של האחות הצעירה נעלם ואיננו. נָמַ-רוֹנָה החלה לבכות ואחיותיה הרגיעו אותה: "נשא אותך בינינו ונשוב הביתה." טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן נחרד לשמע ההצעה וקרא בקול: "לא! אל תלכו!" הוא ביקש לומר לה 'הנה גלימתך', אך גּוֹ-הַ-גֵן כיסה את פיו של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן בכף ידו והיסה אותו.
נערות הטווסים נבהלו בשומען קול אדם ומיהרו להתכסות בגלימותיהן ולברוח משם בהותירן את נָמַ-רוֹנָה מאחור על חוף האגם. היא מיהרה לצלול לתוך מעבה השיחים ולהיחבא בתוכם.
אחרי שעה ארוכה כאשר היה הכל שקט וחסר תנועה, יצאה הנערה בהיסוס ממקום מחבואה והחלה לתור אחר בגדה.
"טִי-הִי-הִי! טִי-הִי-הִי!" ליהג מישהו בין אמירי העצים. היה זה סנאי חצוף.
"הו סנאי, כלום ראית את גלימתי?"
"טִי-הִי-הִי! טִי-הִי-הִי!" הסנאי רק צחק.
"אל נא תלעג לי. האם אינך רואה שאני מחפשת את הגלימה שלי. אני בטוחה שידוע לך מקום המצאה. האם לא תגלה לי?"
הסנאי ירד ממרומי העץ ובזנבו השעיר הצביע לכיוון מקום מחבואם של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן וידידו ואז נעלם בין השיחים.
מי יכול להסתתר שם - חשבה הנערה לעצמה. בז עג עוגה מעל לראשה. כלום ציפור כלשהי לקחה את גלימתי?
"סוויש!" טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן מתח קשתו ושלח בבז חץ מכוון היטב. הבז צנח ממרומים ונפל לרגליה. היא הרימה אותו והתבוננה סביבה מופתעת, אך לא הבחינה באיש.
"הו עלמתי, האם פגע חיצי במטרתו?"
נָמַ-רוֹנָה הסבה ראשה וראתה את טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן. רגע ארוך חלף בטרם שב לה קולה.
"כן, בדיוק בלב!" השיבה בקולה הרך והמתנגן.
השניים הביטו מוקסמים, זה בזו וזו בזה והדיבור נעתק מפיהם. ואז שבה נָמַ-רוֹנָה ודיברה בעוד הסומק מכסה את פניה: "כלום יותר לי לשאול אם ראה אחי הבכור את גלימת הטווס שלי?”
"הה, מדוע נערה, אינך שרויה בביתך אלא ניצבת כאן בלב אדמות הפרא, מבקשת אחר גלימת טווס?"
"ששת אחיותי ואנוכי באנו לכאן לשחות באגם לַנְגְ-סְנָה. תליתי את גלימתי על אחד מענפיו הפורחים של השיח כאן, אך היא נעלמה."
"אינני רואה שום בתים קרובים או רחוקים. כלום את היא האלה היפיפייה נַנְ-דְּיוֹ-וָלָה בת השמים?"
"המלך טְשַׁאוּ-דֵקָ-סַלִי המולך במוֹנְגְ-ווּדוּנְגְ-פָּן הוא אבי. אני היא נָמַ-רוֹנָה בת זקוניו. ואתה, אחי הבכור, לבטח הנך בַּהמוֹ יפה תואר או בַּהנָה אל המים. בעולמם של בני תמותה אין בנמצא צעירים כה נאים למראה."
"לא, אני טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן, בנו של המלך בָּהַקֵלַדִיר המושל בממלכת מוֹנְבַּנְיָה ואף שביתי רחוק מכאן מהלך אלף ליגות חשתי בניחוח הפרחים המנצים כאן והגעתי עד הלום. אל נא תאמרי לי כי הפרח החינני הניצב כאן בפני שייך כבר למישהו אחר."
"לאחי הבכור יש לשון כה צחה. כמוהו כציפור האהבה המדקלמת לפני את חרוזיה הנוגעים ללב. אין כאן לוטוס אלוהי בן אלף עלי כותרת ואף לא שושן מתוק שיוכל להפיץ ניחוחו אפילו מאה ליגות. הפרח הניצב כאן לפניך לא הבטיח גדולות בהיותו ניצן ופריחתו העלובה קומלת מבושה. איש לא בא להשקותו או לטפל בו. מדוע זה יחפוץ מישהו לקוטפו?"
"אבן יקרה זקוקה למגע ידו הבוטחת של אמן. הו עלמה מדוע זה אינך חפצה לענוד את טבעת האהבה?"
"מי? אני? צרור חצץ בלב השממה? וכי מי יטעה לחשוב אותי ליהלום יקר ערך? מי יאבה להשליך טבעת יקרה במקום שממה?"
עודם מדברים והנה הופיעו ששת אחיותיה של נָמַ-רוֹנָה, תרות בדאגה אחר אחותן האבודה. הן ראו אותה וכבר התכוונו לעוט עליה ולחוטפה, אך גּוֹ-הַ-גֵן שהבחין בהן שלח חיצו מעלה מעלה ונופף בקרס הקסמים לעומתן. למראהו נבהלו הטווסים ונמלטו על נפשם.
"אל תחששי, עלמה יעלת חן" הרגיע אותה טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן בראותו שגם היא עצמה נבהלה. "המגן עלי הוא ידידי גּוֹ-הַ-גֶן, אדם הגון וטוב לב!" ואז הוסיף בביישנות: "אוצר מזוני נאכל אך למחצה ורק מחצית מיטתי תפוסה. כוכב השביט הזוהר חג בודד בשחקים. אהה, מדוע אין מי שיארח לו לחברה?"
"אבוי," השיבה לו, "כאשר השמש זורחת שוקע הירח. בני עולמות שונים לא יוכלו לחיות יחדיו שאם לא כן הייתה נפשי המסכנה והנכנעת שמחה להיות למשרתת בארמונך, לשטוף כלים ולהאכיל את חיות הבית של גבר בודד."
"הו, ליין עז לא ידרש חיזוק! אל נא תמשיכי לפצוע את לבי!"
לטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן נדמה היה שהוא מבחין בברק תקווה בעיניה והוא המשיך לדבר על לבה: "אלף ליגות שרכתי רגלי, חציתי יבשות וימים כדי לבוא לכאן ושבעה לילות ארוכים ייחלתי לבואך! אני מפיל תחינתי בפניך: התלווי עמי לארצי ולבית אבי וחלקי עמי את חייך."
"לשפוך מים מכד אין קל מזה, אך לאגרם חזרה לתוכו הוא דבר קשה." השיבה לו.
לאמיתו של דבר כבר שבוייה הייתה בקסם אהבתו, אך היא לא הניחה לו לנצחה בקלות כה רבה. "להצטרף אליך הוא רעיון הקוסם ללבי, אך מה בדבר הוריך, המלך והמלכה? ומה יאמרו אנשי החצר? ובני עמך - יתכן ולא ישמחו לבואי. ואנוכי איך אשא פני ואטעם את אוכלי? ואיך אמחה את הדמעות אשר יזלגו מעיני?"
"לא יעלה על הדעת שיהיה מישהו שלא ישמח באושרי. הורי אוהבים אותי מאוד ומה שאהוב עלי אהוב גם עליהם. את דומה ביופייך לנַנְ-דְיוֹ-וַלָה וזיווך מאיר את כל הארץ. בני עמי יהיו מאושרים וגאים לראותך לצדי!"
"אך אני אחסר להורי שלי. הם יתעצבו אל לבם, ואני אתגעגע אליהם."
"ביתי יהיה ביתך ואושרך הוא אושרי!" אמר טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן בהסירו בהתלהבות טבעת מעל אצבעו. "הו עלמה רבת חן, קבלי זאת מידי ושמחי את לבי!"
הוא החליק את הטבעת על אצבעה והיא הושיטה לו יהלום מעל חזה.
"ביהלום זה" אמרה לו "ישתקפו לך תמיד פני אהובתך!"
ובעוד שני הנאהבים נשבעים אמונים זה לזו, בצבצו שני פרחי לוטוס נהדרים שצמחו מקנה אחד ופרחו יחדיו על פני המים.
טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ובחירת לבו הודו לגּוֹ-הַ-גֵן. הנסיך מסר לו את סוסו הפלאי כמנחת פרידה וביקש ממנו להשיב את קרס הקסמים לבעליו.
"כלום לא הגיעה השעה שתשיב לי את גלימת הטווס שלי?" שאלה נָמַ-רוֹנָה בעיניים צוחקות.
טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן מיהר ומשך את הגלימה ממקום המחבוא. נָמַ-רוֹנָה התעטפה בגלימתה ובאמצה בחוזקה את ידו של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן, פרשה את כנפיה הנוצצות ודאתה עמו לשמים. יחדיו ריחפו הם מעל הרים ועמקים עד בואם אל ארמון אביו בְּמוֹנְבַּנְיָה.
הנסיך שב לארמון ופרשת אהבתו לנסיכה הלהיב את כל תושבי הממלכה. הכל היו תמימי דעים כי הנסיך בחר לו בת זוג נאה וחיננית כפיה. הכל, להוציא מַהַ-שֶׁנָה, השר הבוגדני. הלה זעם על כך שהנסיך דחה את יד בתו והעדיף עלמה זרה על פניה והוא חרש מזימות נקם. הוא התנגד בגלוי לנישואיו של הנסיך עם נָמַ-רוֹנָה וניסה לשכנע את המלך כי נָמַ-רוֹנָה היא מכשפה. בה בעת שלח השר שליחים בסתר אל מלכה של הממלכה השכנה מוֹנְגְ-שׁוּ-גַנְגְ נַקֶמָה ובפיהם דברי שבח וקילוסין ליופייה ומעלותיה הטובות של נָמַ-רוֹנָה. הוא יעץ לו לשלוח את צבאותיו ולחוטפה לעצמו בהבטיחו לו לעשות כמיטב יכולתו כדי לסייע לצבא הפולשים.
תחילה לא נטה המלך בָּהַקֵלַדִיר להסכים לנישואי בנו עם עלמה זרה ובלתי ידועה, אך בראותו מה גדולה אהבתו של הנסיך לנָמַ-רוֹנָה, הסיר את התנגדותו.
המלכה ונָמַ-רוֹנָה לעומת זאת חיבבו מאוד אשה את רעותה ולמן הרגע הראשון מצאו שפה משותפת. עד מהרה הפכו השתיים לידידות קרובות. כיוון שכך נקבע היום המתאים לחתונה ונערכו כל ההכנות הדרושות לחגיגה.
והנה, מלכה של מוֹנְגְ-שׁוּ-גַנְגְ נַקֶמָה היה מושל שפל ועריץ שטוף זימה. הצעתו הבוגדנית של מַהַ-שֶׁנָה מצאה מסילות ללבו והוא אסף את צבאו ויצא להתקיף את ממלכת מוֹנְבַּנְיָה.
בליל החתונה הגיעה לחצר המלכות הידיעה על פלישתו של המלך השכן. המבוכה הייתה גדולה. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן שאל בעצתה של נָמַ-רוֹנָה רעייתו והחליט לבקש מאביו שיניח לו לעמוד בראש הצבא היוצא להדוף את גדודי הפולשים. המלך נתן את הסכמתו וטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן יצא לקרב בראש צבאו.
זמן מועט לאחר שיצא הצבא לדרכו הביא השר הבוגד דווח שקר על הקרבות המתנהלים. על פי דיווחו הוכה צבאו של הנסיך, צבאות האויב בדרכם לעיר הבירה והמפלה נראית כוודאית. המלך בָּהַקֵלַדִיר שקע ביאוש עמוק. הוא היה כמו שליו שנלכד ברשת - עיוור וחרש לכל הנעשה.
כאשר עלה על משכבו בלילה ההוא פקד אותו חלום נורא. הוא התעורר מזיע ורועד במיטתו ומיד ציווה על חכמיו ויועציו לפרש לו את פשר ביעותי הזוועה שפקדו אותו. ראש הכוהנים שעשה יד אחת עם השר הבוגד מיהר ואמר למלך כי החלום שביעת אותו הוא מעשה ידיה של מכשפה הזוממת למסור את ממלכתו ליד צר.
"מכשפה! היכן?" שאל המלך בחוסר ישע.
"בין כותלי ארמונך הוד מלכותך, אך עבדך השפל חושש לומר יותר מכך."
"בזמנים אלה עליך לגלות לי את כל הידוע לך ללא כל מורא!" ציוה המלך.
שלוש פעמים שב ראש הכוהנים וביקש את סליחת המלך, כאילו בעל כורחו נאלץ הוא לדבר וכאילו חושש הוא לפגוע במלך. לבסוף אמר בלשון רפה: "מדובר בנָמַ-רוֹנָה. בת זוגו של הנסיך היא שהביאה עלינו את האסון. אם לא נפעל מיד לא אוכל לערוב לתוצאות!"
המלך נבהל מאוד ולא ידע לשית עצות בנפשו. מַהַ-שֶׁנָה רווה נחת ממבוכתו של המלך וניצל את ההזדמנות כדי לטפטף עוד טיפות ארס באוזני המלך:
"בעוד שבוע ימים חל חג הקורבן. זה יהיה הזמן הנאות להוציא את נָמַ-רוֹנָה להורג!" הכריז באוזני המלך התמים.
המלכה מיהרה להודיע את החדשות הנוראות לנָמַ-רוֹנָה. היא הצפינה בחדרה את גלימת הטווס של נָמַ-רוֹנָה; זה היה הדבר היחיד שיכלה לעשות למענה. נָמַ-רוֹנָה המסכנה חילתה את פני המלך והתחננה על נפשה, אך המלך אטם אוזנו משמוע: "קבלי את גזר דינך באומץ למען ארצנו ולמען בני."
לבה של נָמַ-רוֹנָה נשבר בקרבה. היא בכתה בכי תמרורים מייחלת לשובו של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן בתקווה שיצילה מן הגורל המר הצפוי לה.
טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן הצליח להדוף את האויב אחור ולהכותו שוק על ירך ועתה צעד בראש צבאו המנצח בדרכו לעיר הבירה, אך בהגיע חג הקורבן עדין היה רחוק משערי העיר.
נָמַ-רוֹנָה נלקחה אל הגרדום בלבוש בלואים. היא חשבה על דרך הצלה, אך המחשבה על הפרידה מאהוב נפשה דיכאה את נפשה. כאשר הובאה לפני המלך והמלכה פנתה אליהם וביקשה מן המלך להאזין לבקשתה האחרונה.
"האזן נא לדברי האחרון, הו המלך, הנח לי לרקוד עוד פעם אחת ויחידה בגלימת הטווס שלי בטרם נפרד לעד!"
לבו של המלך התרכך והוא נאות למלא את מבוקשה. המלכה הביאה לה את הגלימה והשומרים התירו את אסוריה והניחו לה ללובשה.
אט אט החלה נָמַ-רוֹנָה לחולל. המראה היה נפלא. נוצות הטווס הבריקו ונצצו בשמש עת סבבה אט אט במחול. אפילו לב האבן של התליין זע בקרבו למראה הנערה המחוללת את מחולה האחרון וההמונים שבאו לחזות בהוצאה להורג שכחו את מטרת בואם וכל מעייניהם היו נתונים לריקוד המופלא. אט אט הגבירה הנערה את קצב ריקודה ולפתע הפכה לטווס, פרשה כנפיים והמריאה לחלל האוויר. השר הבוגדני מַהַ-שֶׁנָה ניסה לעצור בעדה, אך הוא אחר את המועד. הטווס כבר חג גבוה מעל ההמון הרחק מהישג יד ועד מהרה נעלם מן העין.
"רואה אתה, אדוני המלך" קרא השר, "לא טעיתי. היא הייתה באמת מכשפה ועכשיו נמלטה על נפשה!"
הוא ביקש לומר דבר מה נוסף, אך באותו רגע עצמו התקרב למקום פרש דוהר על סוסו. הפרש נעצר בקרבת המלך והודיע לו את החדשות משדה הקרב.
המלך היה מבולבל ואובד עצות. הוא ביקש מן השליח לחזור שוב ושוב על דבריו.
"אדוני, בנך הנסיך טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן הביס את צבא האויב והכה אותו מכה ניצחת ועתה הוא בדרכו לכאן בראש צבאו המנצח!"
המלך הביט במַהַ-שֶׁנָה. פניו של השר הבוגדני האדימו והוא הרכין ראשו בפחד תחת מבטו הנוקב של המלך. והנה נשמע קול שאון ומרחוק נגלו לעין טורי הצבא המתקדם ובראשם הנסיך.
משורר החצר כיחכך בגרונו ונשא קולו בשיר הלל:
"מה מרהיב פרי עץ הליצ'י בשריון כסותו,
מרהיב ממנו נסיכנו בבגד תפארתו!
מתוק הוא פרי הליצ'י וערב לחך,
מתוק ממנו ניצחוננו על צבאות אויב!".
"הכבוד והתהילה מגיעים לרעייתי, נָמַ-רוֹנָה היפה!" השיב טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן בחיוך על דברי המשורר, "היא זו שהנחתה אותי בדרכי ויעצה לי בתכסיסי מלחמה. קראו לה לכאן למען תקבל את הכבוד שהיא ראויה לו!"
פניו של המלך חוורו. איך נואל לשמוע בעצתו של בן בליעל ולדון למוות נערה חפה מפשע. איך טעה באוולתו לחשוב את הרע לטוב ואת הטוב לרע.
השר הבוגדני וראש הכוהנים הרכינו ראשיהם באימה מפני זעמו של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן וביקשו לקבור עצמם באדמה. ההמון סביב התייפח בבכי למחשבה על הסבל והצער שנגרמו שלא בצדק לנסיכה האהובה, רעייתו החיננית של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן המשתווה ביופייה לפייה נַנְ-דְּיוֹ-וָלָה.
הנסיך טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן נחרד מפני השתיקה מבשרת הרעות שהשתררה: "מה הדבר? מה אירע?"
בלב כבד מצער נאלצו המלך והמלכה לספר לבנם את האמת המרה. דבריהם נפלו על הנסיך כרעם ביום בהיר וכמים על גחלים לוחשות. הוא התנודד ונפל לארץ מעולף למחצה כשהוא לוחש את שמה של אהובתו. הוא נטל לידו את היהלום שקיבל ממנה בפגישתם באגם והביט בו. מתוך היהלום נשקפה דמותה של נָמַ-רוֹנָה בחברתו של הנזיר פָּלַסִי ודמעות זולגות על לחייה. למראה זה החווירו פני הנסיך. הוא חש כאילו נפער פצע בלבו וחושיו עזבו אותו.
כאשר שב לעשתונותיו מילאה מחשבה אחת את כל חדרי לבו - למצוא את נָמַ-רוֹנָה ויהי מה. הוא עלה על סוסו ויצא בדהרה לדרך אל אגם לַנְגְ-סְנָה.
נָמַ-רוֹנָה שזכתה ליחס כה אכזרי, עזבה את הארמון בלב כבד. בעת שדאתה ברקיע הכחול בדרכה למוֹנְגְ-ווּדוּנְגְ-פָּן מולדתה, הרהרה בהוריה האהובים ובאחיותיה שלא ראתה אותם מזה זמן רב. אמונתה בטוהר כוונותיו של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן לא נתערערה אף כהוא זה והיא ידעה כי לא ישקוט ולא ינוח עד שימצאנה, אך דבר זה רק הגביר את מועקתה כיוון שהדרך המובילה אל ארצה הייתה רצופת סכנות. היא עופפה מעל אגם לַנְגְ-סְנָה ובראותה את הנזיר פָּלַסִי, הסירה צמיד מעל זרועה ומסרה אותו לנזיר.
"אנא ממך, מסור זאת לטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן." אמרה לו. היא הייתה בטוחה שיגיע אל הנזיר במהלך חיפושיו אחריה. "אמור לו שאם יענדנו, יחוש כי ימיו חולפים כאילו ניצבת אני לצידו, אל בל ינסה להגיע לארצי. הדבר מסוכן מדי. אמור לו שלא יחפש אותי עוד!" והיא עופפה לדרכה מתייפחת בלב שבור.
טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן דהר על פני שדות מוריקים, דרך יערות עבותים, בין הרים ועמקים. סוסו הנאמן הגיע לקצה גבול כוחותיו וגווע תחתיו, אך טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן המשיך דרכו ברגל ולא התעכב. מדי פעם בחולפו ליד פלג מים השיב נפשו בגמיעה חפוזה ומן הצייד המועט שנקרה לו בדרכו שאב כוח להמשיך הלאה עוד ועוד. רק כשחש כי עייפותו מכריעה אותו כליל הרשה לעצמו לנוח מעט ואז יצא בלהט מחודש לדרך. כך חלפו עליו ימים רבים עד בואו אל אגם לַנְגְ-סְנָה. על שפת האגם ניצב טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן והתייפח בדמעות מרות. כה עז היה בכיו עד שהגיע לאוזניו של הנזיר פָּלַסִי, והלה בחמלתו עליו בא אל האגם ומסר לו את הצמיד. למראה הצמיד רק גבר בכיו והוא היה נחוש בדעתו עוד יותר למוצאה.
"מכאן ועד ביתה של נָמַ-רוֹנָה ארוכה וקשה היא הדרך" אמר לו הנזיר "נהרות בלתי עבירים ושטחי חולות נודדים, מפולות הרים וענקים אוכלי אדם. גם אם יעלה בידך להתגבר על כל אלה ולהגיע למוֹנְגְ-ווּדוּנְגְ-פָּן תזכה בודאי ליחס חשדני מצד אביה כשם שאביך שלך חשד בכוונותיה של רעייתך."
"אני חייב להמשיך וללכת" אמר טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן. "אם לא אמצאנה אינני רוצה עוד לשוב. בלעדיה לא אוכל להמשיך ולחיות!"
אהבתו העזה של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן לנָמַ-רוֹנָה נגעה ללבו של פָּלַסִי והוא החליט להיחלץ לעזרתו. הוא ספק כפיו ומתוך היער יצא קוף.
"קוף זה יוליכך אל בית אהובתך." אמר לו.
הקוף צעד בראש. ימים רבים של תלאות ויגע עברו על השניים. בא יום והם מצאו עצמם על שפתו של נהר נַמְ-יֶנ-קָלִי-קַגֵן, הנהר אשר מימיו כה לוהטים עד שגם מתכת תימס בהם. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן שלף את חרבו ונגע בקצה הלהב במים המבעבעים. אך עשה זאת וקצה הלהב העשוי פלדה מחושלת נמס כמו חמאה במחבת. לשווא חיפש טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן מקום מעבר במעלה הנהר ובמורדו. לא גשר ולא מעבורת נראו לעין. רק אם ידאה באוויר יוכל לחצות את הנהר הנורא. הוא ניצב על שפת הנהר, נועץ מבטו במים ועיניו כלות. לפתע בצבץ ועלה מתוך המים פיתון ענק שחור קשקשים. ראשו נח על הגדה האחת וזנבו על האחרת. כמו גשר צר וארוך מתח הוא את גופו. הקוף הזריז חד החושים זינק על גב הפיתון וחיש קל חצה את הנהר וטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן החרה החזיק אחריו כרגע. אך הציב רגלו על הגדה השנייה הרפה הפיתון מאחיזתו, שקע במים ונעלם במצולות הנהר.
השניים המשיכו לפלס דרכם מערבה עד בואם אל השיאים הנישאים עטורי העננים של שלושת השומרים הלוחמים. היו אלה שלושה הרים כבירים אשר זעו והתנגשו זה בזה ללא הרף בהשמיעם קולות נפץ אדירים. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן קבע חץ בקשת הפלאים שלו וכיוון אותו אל תוך נקיק גדול. החץ ניתז ביעף וחצב מעבר ארעי דרך ההרים המתנודדים. הקוף והאדם זינקו ועברו בפתח. אך הגיעו אל העבר האחר וכבר שבו ההרים והתנודדו. קירות המעבר קרסו והתנגשו זה בזה והמעבר נחסם.
מעבר להרים ציפה להם קושי חדש: שטח נרחב מוכה רוחות, אבק וחול ואבנים מעופפות. יום תמים התמודדו השניים עם האבנים המתגלגלות ועם ערב הגיעו לעץ ענק שצמרתו הייתה כה רחבה עד כי חסמה את אור השמש. מותשים ועייפים עד מוות טיפסו השניים על העץ ומצאו מסתור בין ענפיו מבלי לדעת שעץ זה הוא מקום משכנן של צמד ציפורי ענק אוכלות אדם. משב רוח פתאומי העיר את טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן משנתו הטרופה. היו אלה הציפורים אשר שבו לקינן שעל העץ. ציפורים אלה ידעו לקרוא את העתיד; הזכר ידע את אשר עתיד להתרחש במזרח והנקבה - את אשר יקרה במערב.
"דומה שהפעם טעית בניחושך," אמרה הנקבה לבן זוגה "האם לא חזית שטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן עתיד לבוא לכאן היום? אינני רואה כל סימן לכך."
"אך על פי מיטב ידיעתי הצליח הוא לחצות את נהר נַמְ-יֶנ-קָלִי-קַגֵן ולעבור בשלום את שלושת השומרים הלוחמים. הוא חייב להגיע לכאן היום! אני עדין מקווה שנזכה לאכול היום את מאכל התאווה שלנו - בן אדם." השיב הזכר ברוגז ואז זקף את ראשו הגדול והמכוער. "גוק!" כירכר "אני מריח בשר אנוש!"
"גוק! גם אני. בוא נרד ונסתכל."
שתי ציפורי הענק דילגו אל הקרקע מרחרחות בעירנות פעם מזרחה ופעם מערבה ומעקלות את ראשיהן המכוערים לכל הכיוונים. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ניצב על המשמר, חרבו בידו, דרוך ומוכן להלחם על חייו. הציפורים גילו את הקוף וטרפו אותו, אך לא עלה בידן לגלות את טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן במחבואו. הן התעופפו ושבו לקינן.
"הה, קוף! זה האדם שלך שבא מן המזרח? מילא, אני שוכבת עכשיו לישון. מחר עורך מלכה של מוֹנְגְ-ווּדוּנְגְ-פָּן טקס קבלת פנים לברך את נָמַ-רוֹנָה, בת הזקונים שלו אשר שבה ממוֹנְבַּנְיָה. הם עתידים לטבוח שבעה פילי ענק, מאה תואים ומאה חזירים מפוטמים. בוא ונעוף לשם ונקבל את מלוא חלקנו בעצמות ודם."
עד מהרה היו שתי הציפורים שקועות בשינה. שריריו של טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן רפו והוא נאנח אנחת הקלה. מחר הן עתידות לעופף אל ארצה של אהובתי, חשב, לו רק יכולתי לעופף עמן. כל סיכון כדאי ובלבד שאזכה לראותה. המחשבה על נָמַ-רוֹנָה מילאה אותו באומץ. הוא טיפס ועלה חרש חרש על העץ והתגנב לקינן של הציפורים. שם שלף חרבו וחתך את הקנה של אחת מנוצותיהן הענקיות. החלל בתוך הקנה היה מספיק גדול והוא דחק עצמו ונכנס לתוכו. מחר עם שחר תישא אותי הציפור למוֹנְגְ-ווּדוּנְגְ-פָּן, חשב ולבו טוב עליו.
בבוקר יום המחרת פרשו שתי הציפורים האדירות כנפיים ודאו לשחקים בנושאן אתן את טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן החבוי בנוצה. שעה קלה אחר כך הגיעו לממלכת מוֹנְגְ-ווּדוּנְגְ-פָּן. הציפורים נחתו וניערו את נוצותיהן, וטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן החליק ממקום מחבואו וירד לארץ. בלא שיבחינו בו. הוא קם על רגליו ועשה דרכו לכיוון הארמון. משהתקרב הבחין באשה זקנה נחה בצל הארמון. הוא התכוון לשאול אותה אל אודות נָמַ-רוֹנָה כאשר הבחין לפתע בקבוצת נערות לבושות בגדי חג העושות דרכן למעיין.
"כלום תוכלי להגיד לי, אמא" פנה הנסיך אל האשה בנימוס "מה מתרחש כאן? מדוע נערות כה רבות יורדות לשאוב מים מן המעיין?"
"איש צעיר" השיבה לו "האם לא שמעת על שובה של הנסיכה השביעית ממוֹנְבַּנְיָה ועל החגיגה שעורך לכבודה אביה המלך? נערות אלה שואבות מים עבור הנסיכה."
"הו, כך הדבר." אמר טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן. הוא לא הוסיף לשאול אלא צפה מרחוק בנערות הממלאות את כדיהן ועושות דרכן לארמון עד אשר נותרה ליד המעיין רק נערה אחת. הייתה זו אמתה הנאמנה של הנסיכה, נערה צעירה ופקחית. היא אך זה סיימה למלא את כדה והנה הבחינה בגבר הזר הנועץ בה את מבטו. מבטיו היו לה לרצון והיא חיפשה דרך לפתוח עמו בשיחה. היא השימה עצמה כאילו קשה לה להניף את כדה וקראה לו לחוש לעזרתה.
טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן נענה בשמחה להזמנתה ובעודו מתכופף מעל הכד החליק לתוכו בזריזות את הצמיד שנתנה לו נָמַ-רוֹנָה. "הפרח הפורח לצד המים הזכים צח ורענן תמיד. מראך מעיד עליך שאת משרתת גברת מאוד נאה וחיננית. מסרי לה את ברכותי. מי יתן וימחו דמעותיה והחיוך ישוב ויזרח על פניה!"
הנערה הסמיקה. לא היו אלה דברי שבח רגילים. "מאין בא אחי הבכור?" שאלה "מדברו כה נמלץ כמו היה הוא תוכי מוזהב הבא מרקיע אחר."
"אכן כך הדבר" השיב לה "מרקיע אחר אני בא, אך שטף לשוני נובע מכוח ההד שמעורר בי שמה של גבירתך. אנא ממך העבירי לה את המלים אשר שמתי בפיך. חושי ועשי כאשר ביקשתיך."
הנערה רצתה לגלות מה מסתתר מאחרי דבריו המוזרים, אך ביודעה שגבירתה מחכה לה, נפרדה מטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ושבה לארמון.
נָמַ-רוֹנָה ישבה אותה שעה בגן הארמון המרהיב עין ביופיו. דשאים ירוקים ושפעת פרחים רעננים נפרשו לפניה, אך יופיו של הגן לא השכיח ממנה אף לרגע את טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן אהוב לבה. היא התבוננה בדבורים החופזות מפרח לפרח וחשה עצמה עצובה ובודדה. ערפילי השחר נמוגו וטיפות הטל יבשו, אך צערה רבץ בכבדות על לבה וכל חפצה היה לשוב ולפגוש בו ולחיות מאושרת לצידו.
ביום חג זה שערך אביה למענה קוותה כי המים הזכים ישטפו עמם את ביש מזלה ויבשרו את בוא היום המאושר - יום שתשוב ותתאחד בו עם אהובה.
נערתה שבה מן המעיין ובעודה מזליפה את המים על גופה נשר משהו מן הכד ופגע בזרועה.
היא השמיעה קריאת הפתעה בראותה את הצמיד הנח לרגליה על האדמה. "האם אני חולמת? מה רואות עיני? שם על האדמה מונח הצמיד שלי! כיצד הגיע לכאן?"
"עיניך לא הטעוך. זהו אכן הצמיד שלך." השיבה לה האמה.
"עפיפון של אש רואה אני צף בשמים, אך לא אדע מי הבעירו. תיק אהבה רקום לעברי הושלך ולא אדע מי השליכו!"
"נסיכה, מדוע מדברת את על עפיפונים ותיקי אהבה בעוד אני רוחצת אותך?”
"נערה, עליך לגלות לי מנין הגיע לכאן הצמיד הזה!"
"אולי שאבתי אותו באקראי יחד עם המים מתוך המעיין."
"לא, לא, אני מתחננת בפניך, אמרי לי מי מסר לך אותו?"
הנערה הייתה מופתעת. מה פשר הסיפור המוזר הזה? היא סיפרה לנָמַ-רוֹנָה על האיש הצעיר שפגשה ליד המעיין ועל הדברים המוזרים ששם בפיה.
נָמַ-רוֹנָה קפצה על רגליה ורצה יחפה אל המלך והמלכה כשעיניה בורקות. "בעלי נמצא כאן!" קראה חסרת נשימה.
טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן המשיך לשוטט בקרבת מקום למעיין ושם אסרוהו משרתי המלך והביאוהו לחצר המלכות. המלך הביט בטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן באי אמון. כלום יתכן הדבר שעלה בידו להגיע לממלכתו רק בכוח אהבתו ואומץ לבו ללא גלימת טווס ובזמן כה קצר?
טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן חילה את פני המלך לסלוח לו על כל התלאות שסבלה בתו בממלכת אביו על לא עוול בכפה ונשבע לו כי הוא אוהב אותה בכל לבו ולא יניח עוד לאיש לפגוע בה.
המלך שתק שעה ארוכה ולבסוף אמר: "אני מאמין לך, אך יהיה עליך לעבור שני מבחנים. אם תיכשל בהם תאלץ לעזוב את הממלכה בלי לראות את פניה של הנסיכה!"
"אני מוכן לעמוד בכל מבחן שיוטל עלי." השיב הנסיך.
"טוב ויפה." אמר המלך "ישנו סלע ענק החוסם את זרם המים בנהר וגורם מדי שנה לשיטפונות גדולים ולהרס רב. איש לא הצליח עד היום לסלקו. מבחנך הראשון יהיה להרוס את הסלע הזה ולהסיר מעלינו את הקללה."
לעיניהם של ריבוא צופים דרך טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן את קשתו האדירה בכל כוחו ושלח חיצו אל הסלע. רעם גדול נשמע והסלע התנפץ לרסיסים. המים שבו לזרום באפיקם כמימים ימימה והקהל שנאסף הריע לו בתשואות רמות.
המלך היה מרוצה מתוצאות המבחן הראשון. עתה היה על טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן לעמוד למבחן המכריע: כל שבע הנסיכות הוכנסו לחדר חשוך וכל אחת מהן הושיטה לעברו אצבע אחת מבעד לחור בקיר. על טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ניטל לזהות את אצבעה של רעייתו מבין השבע.
הלילה היה אפל ושחור כזפת וטְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן לא הצליח אפילו להבחין באצבעות באפילה שלא לדבר על זיהוי אצבעה של נָמַ-רוֹנָה. אך לפתע הופיעה גחלילית והאירה אחת מן האצבעות. בלא היסוס אחז טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן באצבע וחש בביטחון שאצבעה של נָמַ-רוֹנָה היא זו.
"הוא הצליח! זו היא האצבע!" הכריז המלך. כל ספקותיו נמוגו. "הבה ונחגוג את יום איחודם מחדש!" קרא.
ימים אחדים אחר כך עשו הנסיך ורעייתו את ההכנות ליציאה לדרך. הם נפרדו מתושבי ממלכת מוֹנְגְ-ווּדוּנְגְ-פָּן ועשו דרכם למוֹנְבַּנְיָה על גב פיל מעופף שנתן להם המלך.
המלך בָּהַקֵלַדִיר והמלכה מַטְשֶׁנָה היו שקועים עדין בצערם על בנם והנה הפך אבלם לששון! חגיגות גדולות נערכו בכל רחבי הממלכה לכבוד שובו של הזוג הצעיר. השר הבוגדני מַהַ-שֶׁנָה שחשש מזעם המלך נמלט זה מכבר באישון לילה אל ממלכת מוֹנְגְ-שׁוּ-גַנְגְ נַקֶמָה ואיש לא שמע עליו מאז. טְשָׁאוּ-שׁוּ-טוּן ונָמַ-רוֹנָה חיו חיים ארוכים ומאושרים יחדיו ומחול הטווס היה לסמל של שלום ואושר וברחבי ממלכת טאי רוקדים אותו עד עצם היום הזה.
מכל הביתנים והחנויות, היה מקום אחד שבו קיוויתי למצוא את נתיבי בחיפוש אחרי מְסַפֵּר סיפורים. עבדלמלכּ אמר לי שישנו בית מסחר בלתי רגיל שכדאי לבקר בו ושמו "בית מקנס" (בצרפתית: Maison de Meknes); הוא אמר לי שכניסה לתוכו תשנה את הדרך שבה רואות עיני את העולם. הוא הכריח אותי לשנן את הוראות הכיוון: "לך לבאב-לקסור, קח את הרחוב השלישי שמאלה ואז את החמישי ימינה, פנה שוב שמאלה במסגד הירוק וקח את הפנייה השנייה ימינה במקום שיושב הקצב לבשר סוסים. כאשר אתה רואה לפניך חמאם הפנה לו את גבך. זוז שני מטר ימינה ורד למטה במעבר מלא בים של לחם רקוב."
במשך שלוש שעות שוטטתי מעלה מטה, אובד בסמטאות דחוסות בבני אדם וסחורות. ואז, באופן מפתיע למדי, הוראות הכיוון הסתדרו בדיוק במקומן כמו מפתחות על מפת אוצר. מצאתי את המסגד, את הקצב, את החמאם ואת הלחם הרקוב. בקצה המרוחק הייתה מערה גדולה עם חזית נמוכה, עם שלט צבוע ביד בצביעה גסה. היה כתוב עליו "בית מֶקְנֵס".
מדרגות שקצותיהן מעוגלות על ידי דורות של רגליים להוטות, הובילו למטה. בפנים הייתה תקרה נמוכה מכוסה קורי עכביש ומתחתיה מדפים עמוסים בצרורות אוצרות. היו שם שידות ברבריות, קומקומי תה מכסף, הֲדוֹמִים מעץ הבנה וחרבות שהיו פעם בשימושם של שבטים ששים-לקרב, קרטונים גדושים בגלויות שצולמו במצלמות בוקס צרפתיות, פמוטים, חגורת כלולות ממשי וכיסויי ראש לגמלים שנארגו מצמר כחול.
בעל המקום היה אדם בעל פנים מדושנות עונג עם עיניים שגונם כגון הטבק. כתמים יבשים של קפה הכתימו את חזית החולצה שלו. הוא אמר ששמו עומר בן מוחמד. הוא היה שרוע על שרפרף מאחורי שלולית של אור שבקעה מן הפתח. תחילה לא הבחנתי בו, רק לאחר שעיני התרגלו מעט לחשיכה ראיתי אותו. עומר נראה להוט לעשות עסקים, אך, כפי שגיליתי עד מהרה, היה דבר אחד שגרם לו הרבה יותר הנאה מאשר לתפוס תיירים תמימים במכמורתו.
הוא אהב לספר סיפורים.
הדבר הראשון שעומר הסביר לי כאשר חציתי את הסף, היה ששום דבר, לחלוטין שום דבר, לא נועד למכירה. ככל אשר אחשוק באחת מהקופסאות הברבריות העתיקות, או הַמָּגִנִּים המחוספסים מן הסהרה, או מחרוזות הענבר, לא אוכל לקנות אותם, אמר.
"מדובר אם כך במוזיאון?" שאלתי.
עומר בן מוחמד מולל בידו את סבך זקנו האפור: "החנות שלי איננה דומה ליתר החנויות ברובע הישן," אמר במרירות, "כל היתר הם נוכלים. הם ימצצו את דמך, ימכרו לך את אמא שלהם תמורת פרוטה שחוקה."
"הסחורה שלך היא אם כך מאיכות מעולה?"
עומר מחט את אפו בתוך ממחטה גדושה, ושפשף את עיניו באצבעותיו. "לא, לא," אמר, "כל החפצים שאני מוכר כאן הם חסרי ערך. הם אולי יראו לך נחמדים בגלל שאינך יודע. האור כאן הוא עמום. אני עושה זאת בכוונה תחילה. קופסת פח ריקה עשויה להראות באור הזה כקופסת אוצרות. אם תוציא מכאן משהו ותתבונן בו בפעם הראשונה בבית, תגלה שזו אשפה."
"אני באמת לא מבין מדוע אתה מספר לי את זה." אמרתי.
עומר נופף בכף ידו באוויר. "יש לי בעיה שאני סובל ממנה מאז ילדותי."
הכנתי את עצמי לבקשת נדבה. "לכולנו יש בעיות." אמרתי בקרירות.
"אתה צודק, לכולנו יש בעיות," אמר עומר. "והבעיה שלי היא שאינני יכול שלא לומר את האמת."
"זה לא נשמע כבעיה. למעשה זה בדיוק להפך."
עומר בעל החנות מצמץ בעיניו בחוזקה. "אין לך מושג. שקר זה הדבר הראשון שאתה לומד כאן כסוחר ברובע הישן של מראקאש. דור אחרי דור הם מעבירים זאת בירושה. זהו התבלין הסודי, המקור להצלחתו של איש מכירות. שקר כהלכה ותוכל לעשות הון כל יום. אשתך תגרגר כמו גור חתולים והילדים שלך יזקפו קומתם בגאווה."
"האם אינך יכול רק להעמיד פנים כמשקר?"
"זה בדיוק העניין," המר עומר, "כל הסוחרים האחרים אומרים שאני שוטה, שאני צריך להוליך שולל את התיירים כמו כל אחד אחר. אחרי הכל, רובם לא יחזרו לכאן לעולם ולמה נועדו התיירים אם לא כדי להונות אותם?"
"אז מה?"
"אז בגלל זה שום דבר בחנות שלי לא עומד למכירה."
"אה." אמרתי.
עומר עשה הפסקה, כופף את צווארו וחייך. "שום דבר לא למכירה..." חזר ואמר, "במְקום זה, הכל כאן בחינם, לגמרי בחינם!"
הסתכלתי על המדפים. אחת מהשידות הברבריות העתיקות לכדה את עיני. המחשבה על כך שאוכל לקבל אותה בחינם מאוד קסמה לי לפתע.
"אני יכול לקבל אם כך את התיבה הזו בחינם?"
"כמובן שאתה יכול." אמר עומר.
"ללא תשלום? אני יכול לקחת אותה?"
"אמרתי לך, אני מחלק את החפצים בחינם" אמר.
"אני כל כך שמח שנכנסתי לכאן."
"גם אני שמח." השיב המוכר.
נעמדתי על רגלי ופסעתי לעבר התיבה הברברית. עומר עודד אותי לפתוח את המכסה ולחשוף את הריפוד הפנימי הדהוי.
"אה, יש משהו שאני חייב להגיד לך." אמר בקול רך.
"מה?"
"שלכל חפץ שישנו כאן מצורף משהו."
ושוב לא הבנתי בדיוק את כוונתו. "מה העניין?"
"סיפור."
העפתי מבט בוחן במוכר וצמצמתי את עיני: "הה?"
"אם אתה רוצה לקחת מכאן חפץ," אמר, "עליך לקנות את הסיפור שמצורף אליו."
עומר קרץ בעינו ואז קרצתי גם אני. הוא שב ושפשף את פניו, ואני תהיתי על ההסדר. בעיר שבה התחרות על ממונם של תיירים הגיעה לכלל קדחת פרועה, נקט עומר בן מוחמד בתחבולה שאיש זולתו לא השתמש בה. הוא גיחך ואז התאמץ להראות עָנָו.
"איזה סיפור מצורף לתיבה הזו?"
בעל החנות חשב רגע, סלסל בשפמו ואמר: הסיפור נקרא 'הפרש והנחש'."
"כמה יעלה לי לשמוע אותו?"
"שש מאות דירהם"
"זה שווה ערך לשמונים דולר." אמרתי "התיבה לא שווה את זה"
"אמרתי לך, לחפצים שאני נותן אין שום ייחוד. השידה נראית נחמדה אבל היא חסרת ערך."
"אם כך למה שאשקול לידך שש מאות דירהם עבור משהו שיש לו ערך כה מועט?"
עומר בן מוחמד שילב את אצבעותיו והפנה אותן לעבר הרצפה. "עבור הסיפור" הוא אמר.
הוצאתי מארנקי שלושה שטרות. "הנה הכסף."
רגע אחר כך קופלו השטרות ונתחבו מתחת לשכבות של בגדים והשידה הברברית נעטפה בדפי עיתון מקומטים ונמסרה לידי.
"זוהי בחירה טובה." אמר עומר.
"אבל חשבתי שאמרת שאתה מתעסק עם אשפה."
"יתכן והשידה הזו היא אשפה" השיב, אבל הסיפור על 'הפרש והנחש' שווה פי שלוש מהכסף שדרשתי עבורו."
בהישענו אחורה על השרפרף, נעץ עומר בן מוחמד את מבטו בשלולית האור שבפתח והחל לספר.
"פעם אחת, לפני הרבה שנים ובמרחק ימי הליכה רבים מן המקום שבו אנחנו נמצאים הייתה ממלכה שנקראה ארץ כלֵי-הבישול. הכל שם היו מאושרים ובעלי ממון, ממון שהשיגו מן העסקים המשגשגים של מכירת כלי בישול לכל הממלכות שמסביב."
עומר בעל החנות הפסיק לרגע את הסיפור כדי להעביר לי כוס של תה נענע מתוק. "עכשיו," המשיך, "בארץ כלי-הבישול היו כל מיני בעלי חיים; היו שם אריות ונמרים ותנינים ואפילו קנגורו. היה שם כל סוג של בעל חיים שתוכל להעלות בדמיונך, כל סוג חוץ מאשר נחשים. איש מעולם לא ראה שם נחש ואיש מעולם לא העלה על דעתו שיכול להתקיים יצור שכזה.
באחד הימים ישן חוטב עצים ביער בעת שנחש ירוק וארוך זחל לעברו והחליק לתוך פיו הפעור במורד גרונו. חוטב העצים הקיץ משנתו בעת שהנחש החל חונק אותו. מרוב בהלה, ניסה לעמוד על רגליו ולנופף בזרועותיו לכל הכיוונים ולהשמיע קולות רמים.
למרבה המזל עבר שם פרש בדיוק באותו רגע עצמו. הוא ראה את חוטב העצים מנופף בידיו מרוב מצוקה. מכיוון שבא מארץ שבה היו הנחשים בבחינת חזיון נפרץ, הוא הבין מיד מה קרה. בשלפו את השוט שלו, זינק מן האוכף והחל להצליף בכל כוחו בבטנו של חוטב העצים המסכן.
חוטב העצים ניסה למחות, אך בהיותו חנוק למחצה מן הנחש ופצוע מהתקפתו חסרת הפשר של הפרש, לא יכול הוא לעשות דבר חוץ מאשר ליפול על ברכיו. הנחש שמחמת המכות לא חש בנוח במקום מחבואו, החליק חזרה במעלה גרונו של חוטב העצים וזחל לו משם והלאה. כאשר נוכח הפרש לדעת שחוטב העצים יצא מכלל סכנה, הוא זינק חזרה על האוכף ורכב משם בלא אומר ודברים. מכיוון שבא ממקום שבו היו התקפות נחשים דבר שכיח, הוא לא הקדיש לעניין מחשבה נוספת.
כאשר חזרה אליו נשימתו החל חוטב העצים להבין מה קרה. הפרש התקיף אותו בלי לתת לו כל הסבר מכיוון שגורם הזמן היה חיוני; היה עליו לפעול בטרם יזריק הנחש ארס לגופו של המותקף."
עומר בן מוחמד הניף את השידה הברברית העטופה בנייר עיתון וגיחך.
"אל תשכח את הסיפור," אמר, "יתכן ותעריך אותו יותר בגלל ששילמת תמורת שמיעתו. תן לו להסתובב בתוך ראשך. ככל שתהרהר בו יותר ייחשף לפניך ערכו האמיתי."
מספרים שכאשר יצאו בני ישראל ממצרים וחנו במדבר, התפרסם בכל הארצות שמסביב שמעו של משה כמנהיג דגול, נבון וישר הליכות, הדואג לעמו במסירות נפש ומוליכו בדרך האמונה אל נחלת אבותיו.
ובאותם ימים שלט באחת הממלכות הסמוכות מלך גדול, שגם לאוזניו הגיעה השמועה על המנהיג המופלא המנחה ברוב תבונה את עמו במדבר.
לאותו מלך היה בחצרו צייר מחונן שידע לצייר בדיוק נמרץ דיוקן כל אדם ובכוח ראייתו החודרת השכיל לבטא בציוריו את תכונותיו הנגלות ונסתרות כאחד.
"ברצוני לעמוד על טיבו של משה זה," אמר המלך, "ולדעת אם אכן יש אמת בכל הסיפורים המופלאים שהגיעו לאוזני."
הוא פקד על הצייר לצאת לדרך, אל בני ישראל הנודדים במדבר סיני, לפגוש את מנהיגם ולצייר ולהביא לו תמונת דיוקן נאמנה של משה. הצייר מיהר למלא את מצוות המלך. בחברת שומרים חמושים יצא לדרך ולאחר מסע רב תלאות הגיע למחנה בני ישראל ונפגש עם משה, והלה נענה לבקשתו של המלך והניח לצייר לציירו.
כעבור חודש ימים חזר הצייר לארמון ומסר למלך את התמונה שצייר.
המלך התבונן בציור וראה לפניו אדם בעל תווי פנים נאים ומעוררי אמון שרוך ורחמים נשקפים מעיניו, ועם זאת ככל שהעמיק להתבונן בתמונה חש כי יש שם משהו חבוי ודבר סוד צפון בה.
והנה בשירותו של אותו מלך היה גם אצטגנין חכם שקרא בכוכבים והיה בקי בחכמת הפרצוף ומהתבוננות בפניו של אדם ידע לקרוא בהם את כל צפונות נפשו.
המלך קרא לאצטגנין ומבלי לגלות לו מי הוא האדם המצויר בתמונה, ביקש ממנו לחוות את דעתו עליו.
שעה ארוכה בחן האצטגנין את התמונה ולא אמר דבר.
"נו," דחק בו המלך, "ספר לי מה דעתך על האדם הזה?"
"מה אומר ומה אדבר, אדוני המלך," השיב האצטגנין, "צר לי להשיבך שאדם זה הוא איש אכזר ורע מעללים המסוגל לכל מעשה תועבה, ולא אתפלא אם גם ביצע מעשה רצח בימי חייו!"
"הייתכן?" נדהם המלך, "הרי זה דיוקנו של משה, המנהיג הדגול שהוציא את עמו ממצרים!"
"אדוני המלך," השיב האצטגנין, "חכמת הפרצוף אינה משקרת, ואם זוהי תמונתו של משה, הרי שכל החסרונות שמניתי אכן נמצאים בו."
"אם כך," אמר המלך "בודאי לא עלה בידו של הצייר שלי להעתיק את דיוקנו כהלכה." והוא החליט לצאת בעצמו לדרך כדי לפגוש במשה פנים אל פנים.
לאחר מסע ארוך ומפרך בשבילי המדבר הגיע המלך בחברת בני לוויתו אל מחנה בני ישראל והובא לפני משה. כאשר התבונן המלך בפניו של משה, הופתע לגלות כי הצייר שלו עשה מלאכתו נאמנה וצייר את משה בדיוק נמרץ. הוא ברך את משה לשלום ואחר כך אמר לו:
"לפני זמן מה שלחתי אליך צייר מומחה כדי שיעתיק בנאמנות את תווי פרצופך וכך אוכל לעמוד על טיבך. כאשר מסרתי את תמונתך לידי האצטגנין שלי, המומחה בחכמת הפרצוף, אמר לי להפתעתי כי זוהי תמונתו של אדם מושחת מטבעו המסוגל לכל מעשה תועבה, ואני הוכחתי את הצייר על פניו על שעשה מלאכתו רמייה, אך עתה אני רואה כי לא בצייר האשמה כי אם באצטגנין."
משה האזין באורך רוח לדברי המלך ואחר כך השיב לו:
"דע לך אדוני המלך כי שני משרתיך, כזה כן גם זה, לא טעו: הצייר צייר אותי כמות שהנני והאצטגנין לא שגה בפירושו. בטבעי הנני אכן איש רע מעללים וחסרונותי רבים מספור ואולי אף גדולים ממה שמשערים חכמיך, אך אני, מרגע שעמדתי על דעתי קיבלתי על עצמי להלחם בהם בכל כוחי והכנעתי אותם למרותי וסיגלתי לי במקומם מידות הפוכות עד שהיו לי לטבע שני, ובזכות מאמצי אלה זכיתי להיות כלי בידי האלוהים - להעלות את בני עמי ממצרים ולהיות להם למנהיג בדרכם אל הארץ המובטחת."
כשם שבעולם החומרי קולות עוברים מרחקים ממקום למקום, כך ששני מקומות המרוחקים זה מזה קשורים ומחוברים רק על ידי קול, כך גם בעולם הרוחני ניתן לדלג על מרחב ולהעפיל מעליו.
רבי נחמן מברסלב, ליקוטי עצות חדש
רב זלמן ורב חיים אליה – היו להם שופרות שמקורם באותו אַיִל. הם מצאו את האַיִל אחוז בסבך בקרניו כאשר השכימו וטיילו יחדיו בערב יום הכיפורים, עם שחר, והם השתמשו בו לטקס הכפרות ואז חלקו ביניהם את הקרניים שהיו בעלות אותו אורך. משתי הקרניים התקינו להם צמד שופרות נאים.
עד מהרה התברר להם שכאשר תוקעים בשופר האחד, השופר השני מהדהד כנגדו והד של שריקה רפה בוקע מתוכו. הם גם גילו שכאשר תוקעים בשני השופרות באותו זמן עצמו, אלה המקשיבים לקולו של השופר האחד שומעים קול של שני שופרות גם אם השופר השני לא נמצא בתחום ראיתם. דבר זה קרה גם כאשר היו השופרות מרוחקים זה מזה מרחק רב.
והנה אירע ששנה אחת יצא רב זלמן להתבודד ביער עם חסידיו בכוונה לעבור את ימי אלול ועשרת ימי תשובה כשרק חופת כוכבים מפרידה בינם לבין בוראם, כשם שנהג לעשות הבעש"ט בימי הסליחות.
בערב שלפני ערב יום השנה שוטט רב זלמן לבדו ביער כשהוא מבקיע לו דרך בין הסבכים, והנה נגלתה לפניו קרחת יער קטנה בצורת מעגל מושלם שהייתה תחומה בשבעה עצים עתיקים המתנשאים לגובה רב. הוא החל לסוב את קרחת היער בכיוון השעון, כיוון שזהו הכיוון לעלייה והתרוממות הנפש, ועם כל מעגל שהשלים חש כאילו הוא מעפיל מדרגה בסולם יעקב, וידע שהגיע למתחם מקודש. הוא התכוון להשלים שבעה מעגלים, אך קול הנכאים שהשמיעה ציפור קרובה בלבל אותו, כך שלא היה בטוח אם השלים שבעה מעגלים או שמונה.
ואז התיישב רב זלמן במרכז קרחת היער, וברגע שעשה כן, הרגיש כאילו הוא שוקע ונופל. ועם זאת לא הייתה זו נפילה של אדם שאיבד את אחיזתו וצנח מראש הר, אלא נפילה חסרת משקל של עלה שניתק מן העץ ונסחף ממקום גבוה אל העולם שמתחתיו.
נפילה זו נמשכה זמן רב יותר מכפי שיכול היה רב זלמן לשער כאפשרי, ובסופו של דבר הוא תפס שאין הוא יכול לדעת כמה זמן עוד תמשך הנפילה הזו ולאן יגיע בסופו של דבר. סביב לו הבחין במערבולת של צבעים שהזכירו לו את צבעיו של עלה בשלכת, אך לא עלה בידו להתמקד בשום חפץ והעולם המשיך להסתחרר סביבו.
באותו רגע הבין רב זלמן שהוא נופל אל תוך עולם האֵין, אותו אֵין שרבי נחמן מברסלב מדבר עליו בתארו את תורת האֵין, ואך כפשע בינו ובין אובדנו, ואז גם עמד על כך שלבטח תעה בספירה והשלים שמונה מעגלים במקום שבעה, כיוון שהמדרגה השביעית בסולם יעקב היא מדרגת החוכמה שעליה יכול היה לשכון לבטח, אך המדרגה השמינית היא מדרגת המשיח ולהעפיל אליה טרם בואו של משיח הוא דבר מועד לפורענות.
ובעת שהמשיך לצנוח חשב רב זלמן מחשבות מוזרות. עלה בדעתו שנפילה אין סופית זו עשויה להיות כל מה שבאמת קיים ושהכל קיים במחשבתו בלבד. ובמקרה כזה כל העולם שידע והכיר איננו אלא עולם התוהו והוא בבחינת אשליה בלבד, או אולי אף גרוע מזה, העולם זה הוא עלמא דשיקרא – עולם השקר, ומי נושא באחריות להולכת שולל נוראה זו אם לא בורא עולם שאותו עצמו בא לבקש כאן ביער?
אך באותו רגע שמצא עצמו תוהה על כוונות הבורא, הבין רב זלמן שהוא טרף לפיתוי במקום הזה, ואז התבהרה מחשבתו והתחוור לו כי עליו למצוא מוצא מן הסבך הזה. באותו רגע נזכר כי לקח אתו לכאן את השופר שלו. השופר היה תלוי על כתפו וריחף יחד אתו בנפילתו.
הוא שלח ידו ואחז בשופר ותקע תקיעה גדולה שהדהדה ביער שניות אחדות ואז התחלפה בדממה שמשלה באותו המקום קודם לכן.
כל אותה שעה לא חדל רב זלמן ליפול כפי שקיווה. למרבה אימתו הוא נותר שם לבדו באותו מקום כמו שהיה בעת שהחל ליפול.
עכשיו, באותו זמן עצמו בעיר בוצ'אץ' במרחק של כמה מאות מילין משם שקד רב חיים אליה על מלאכתו בבית המדרש בניסיון להשלים כתיבת ספר תורה שהתחייב למסור לחברה קדישא של העיר ז'ובקבה, עירו של רב זלמן, לפני שמחת תורה, היום שבו קורא בספר התורה חתן בראשית. רב זלמן היה אמור להיות הקורא הראשון בספר.
לפתע שמע רב חיים אליה קול מוזר, כמו שריקה רפה בוקעת ועולה מארון הקודש בבית הכנסת הסמוך לבית המדרש שעבד בו. חיים אליה הכיר מיד את הקול, כיוון שזה היה הקול שהשופר שלו היה משמיע כל אימת שרב זלמן היה תוקע בשופרו שלו ולא משנה כמה מרוחקים היו השופרות זה מזה. ברגע ששמע את הקול, הבין רב חיים אליה שאי שם רב זלמן קורא לו, כיוון ששני השופרות דאגו לכך שגורלותיהם יהיו קשורים האחד למשנהו כמו שני קצותיו של פתיל ארוך בלתי ניתן לקריעה כל זמן ששני השופרות ברשותם.
אבל אז עלה בדעתו של רב חיים אליה שרב זלמן מצא לו זמן מוזר לתקוע בשופר, כיוון שלא היה זה ממנהגו לתקוע בשופר שלו לפני ראש השנה. ואז נחה עינו על ספר התורה שבכתיבתו עסק והוא נוכח לדעת שהפסוק האחרון שכתב בעת ששמע את קול השופר היה הפסוק מספר דברים: "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ". ואז בלי להסס מיהר חיים אליה אל ארון הקודש, הוציא את השופר שלו וחש שהוא עדין רוטט מקול תקיעתו של אחיו. הוא לקח נשימה ארוכה, קרב את השופר לשפתיו ותקע תקיעה גדולה שנישאה השמיימה בידי הרוח על כנף יונה לבנה שחלפה שם אותה עת.
הרחק משם בתוך האֵין שלתוכו המשיך עדין רב זלמן ליפול, רטט לפתע השופר שלו והשמיע קול שריקה רפה שרב זלמן זיהה בה את קולו של חיים אליה. הוא נוכח לדעת שהקשר ביניהם לא ניתק ועל כן חייב העולם להתקיים. ברגע שהבין זאת חש כיצד הסחרור שבו היה נתון הולך ומאט עד שנעצר. העולם סביבו התבהר ושוב היה מסוגל להתמקד בו ולחוש כיצד חום השמש שופע וממלא את קרחת היער שישב בה במרכז המעגל כששופר הרוטט עדין אחוז בידו.
מספרים שהיו פעם שלושה אחים שהשתעו בחברתה של נערה אחת. ארבעתם נולדו וחיו באותו כפר. הם מאוד אהבו זה את זה והיו קשורים אחד לשני. כאשר בגרו והיו לגברים ונשים, כל השלושה חשבו עליה המון. ומכיוון שכך הם נהגו ללוות אותה הביתה בזמנים שונים, ג'ו, סטיב וג'ון – אלה היו השמות שלהם, אבל את ג'ון שהיה הצעיר ביותר היא אהבה הכי הרבה והוא מצדו השתדל לשהות בחברתה כמה שיותר.
השניים האחרים התחילו קצת לקנא. יום אחד הם אמרו לו, לאח הצעיר, שאם לא יתחיל לצמצם את הביקורים שלו אצלה סופו יהיה רע ומר. אבל הוא לא היה מוכן לוותר, ואז, לילה אחד הם תפסו אותו והכניסו לו מכות רצח ואמרו לו שאם יראו אותו אי פעם בחברתה הם יהרגו אותו, כי הנערה מיועדת לאחד מהם.
מכיוון שהוא היה בחור צעיר, הוא הסתלק משם לשבע שנים, ובמשך כל אותן שנים הוא הפך לאדם עשיר. בינתיים נודע לו שאמו נפטרה. אמא שלו חשבה עליו הרבה ומה שהיא השאירה לו בתור ירושה היו שלוש טבעות מאוד יקרות משובצות יהלומים.
אחרי שחלפו שבע שנים הוא החליט לחזור לכפר. כאשר הגיע לבית שלו נודע לו שהאחים שלו עדין בחיים ואף אחד מהם לא התחתן עם הנערה. על הטבעות שהשאירה לו אמא שלו נודע לו מפי דודתו. הוא סיפר לה מי הוא והשביע אותה שלא תגלה לאף אחד את זהותו. היא נתנה לו אם כך את הטבעות שאמא שלו השאירה לו בירושה, למקרה שהוא ישוב אי פעם לשם.
הבחור התחפש. הוא התלבש בבגדים פשוטים אף על פי שהיה אדם די עשיר כשחזר לכפר, ויצא לצייד כשהוא עונד אחת מאותן טבעות על אצבעו. הוא שמע מספרים, שאחד משני האחים שלו אמור להתחתן עם הנערה, אבל הם לא ידעו איזה מהם. גם האחים עצמם לא ידעו. אבל האחד שיצליח לספר את הסיפור הטוב ביותר יהיה זה שיתחתן אתה, והם עמדו להינשא באחד הערבים במהלך השבוע.
כאשר הצעיר יצא לצייד, הוא עשה זאת בעיקר בשטחים שנשקפו אל הבית שלה ובסוף הוא ראה אותה מציצה מן החלון. הוא ידע בדיוק מה המצב הכלכלי שלה ושל שני האחים שלו ולכן הוא הציג לראווה את אותה טבעת יקרת ערך על אצבעו, אף על פי שהיה לבוש בבגדים גסים ובלויים של מקבץ נדבות.
הנערה חשבה לעצמה: "איך זה שלקבצן הזקן הזה יש טבעת כל כך יקרה?"
היא אמרה לעצמה: "הוא מקבץ נדבות ומחפש משהו לאכול. למה שתהיה לו טבעת כזאת יקרה?" היא פתחה את הדלת ושאלה אותו אם היא יכולה לעזור לו במשהו וביקשה לדעת מאיפה הוא השיג את אותה טבעת יקרה, כשהוא עצמו לבוש בלויי סחבות. הוא אמר לה שהטבעת שלו ושהיא הגיע לידיו בדרכי יושר.
ואז היא אומרת לו: "הטבעת הזאת למכירה?"
הוא אומר כן, והיא שואלת: "כמה אתה רוצה בשבילה?"
"אה," הוא אומר, "אי אפשר לקנות את הטבעת הזאת בכסף. יש רק דבר אחד שתמורתו אני אסכים להיפרד ממנה."
היא אומרת לו: "אני יכולה לקנות אותה?"
הוא אומר: "כן, את יכולה."
"טוב, אז מה הסיפור? אם זה משהו שאני יכולה לעשות, אני אעשה את זה בתנאי שזה משהו סביר ונכון."
והוא עונה לה: "אם תתני לי לנשק את גב ידך, אתן לך את הטבעת."
היא חשבה שזה דבר איום ונורא לתת לקבצן הזקן הזה לנשק את היד שלה, אבל היא הושיטה בביישנות רבה את היד והוא נישק אותה. הוא הסיר את הטבעת ונתן לה אותה ואחר כך חזר הביתה. למחרת בבוקר הוא שוב יצא לצייד וחלף סמוך לאותם שטחים וראה את אותה הגברת, והפעם הייתה לו הטבעת השנייה היותר יקרה על אצבעו, אבל הבגדים שלו היו גסים ובלויים.
היא צפתה בו באותו קבצן בשובו עם הרובה וכלי הצייד שלו וראתה שיש לו על אצבעו טבעת הרבה יותר נחמדה מהקודמת, ואז היא פותחת את הדלת, מברכת אותו לשלום ואומרת: "אני רואה שהשגת טבעת הרבה יותר יפה. תגיד, היא למכירה?"
"כן." הוא אומר, "אבל אי אפשר לקנות אותה בכסף."
"מה אתה רוצה בשבילה?"
"שום דבר יותר מאשר לנשק אותך על הלחי."
היא חשבה שזה דבר נורא, אבל היא כל כך רצתה את הטבעת, אז היא נתנה לו לנשק אותה. הוא הסיר את הטבעת ונתן לה אותה – את הטבעת השנייה.
עכשיו נשארה לו רק טבעת אחת שהייתה יקרה יותר מן השתיים האחרות, ואז הוא יוצא שוב לצייד בקרבת אותם שטחים. היא רואה אותו ואומרת לעצמה: "אה, הנה עוד פעם מגיע הקבצן. איזה טבעת נהדרת יש לו הפעם." מאחר וחשבה אותו לקבצן וראתה שהוא לבוש בגדים גסים ובלויים, היא פתחה את הדלת ושאלה אותו מה הוא רוצה בשבילה.
"גברת," הוא אומר לה, "אני חושש להגיד לך את המחיר של הטבעת הזאת. את עלולה להיפגע."
היא עונה לו: “לא חשוב, יהיה המחיר מה שיהיה. אם זה מחיר שאני יכולה לשלם אותו, הטבעת הזאת תהיה שלי."
"יש רק דבר אחד שתמורתו תוכלי לקבל את הטבעת הזאת."
"ומה זה הדבר הזה?"
"הכותונת שאת לובשת על גופך – זה המחיר של הטבעת."
היא חשבה רגע ואז היא אמרה: "בסדר." היא נכנסה לבית, החליפה בגדים ונתנה לו את הכותונת שלבשה קודם על גופה.
הבחור הלך לדרכו. הוא ידע שבאותו לילה אחד מן האחים שלו אמור להינשא לנערה, אבל הם עדיין לא יודעים מי מהם יוכל לספר את הסיפור הכי טוב. הוא התלבש בבגדים של אדון עשיר והייתה לו הופעה מרשימה. הוא ידע את מועד החתונה ובאותו יום הוא שם פעמיו לבית שלה. הוא הגיע לבית וצלצל בפעמון ואבא של הנערה פתח את הדלת. ואז הוא פונה אליו ואומר לו: "תסלח לי, אבל זה אזור כפרי ואין כאן שום אכסניה. האם יש פה איזה מקום שאוכל למצוא בו מחסה ללילה?"
"תשמע," הוא עונה לו, " אנחנו מאוד עסוקים הערב כי הבת שלי עומדת להתחתן, אבל אתה יודע מה – תן לי רגע להתייעץ עם אשתי."
מאחר והוא היה לבוש כאדון מכובד הם אמרו לו: "תראה, אם לא אכפת לך שמתנהלת פה חתונה הערב, אנחנו יכולים להלין אותך אצלנו."
הוא ראה שהדברים מסתדרים בדיוק כמו שהוא תכנן. הוא אמר להם שהוא לא רוצה להיות עליהם למעמסה ושהוא יכול לגשת לבית השכן. אבל מכיוון שהוא דיבר בצורה מאוד מנומסת, הם עמדו על כך שיכנס ויהיה האורח שלהם.
כשהגיע הערב והכל היה מוכן לחתונה, הגיעו שני האחים וסיפרו את סיפורי ההרפתקאות שלהם. לברנש הראשון לא לקח הרבה זמן לספר את סיפורו, וגם השני סיפר את הסיפור שלו, אבל במהלך הסיפורים שלהם, הנערה כל הזמן נעצה עיניים באדון המכובד, כי היא הרגישה שאיך שהוא, הפנים שלו מאוד מוכרות לה והדבר הזה לכד את כל תשומת לבה. לא היה אכפת לה בכלל מאף אחד משני הסיפורים. בסוף היא ניגשה אליו ואמרה:
"מה אתך? האם אתה נשוי?"
"לא," הוא אומר לה, "אני לא נשוי. הייתי שמח מאוד להתחתן, אבל כנראה שזה לא מה שהגורל שלי הועיד לי."
ואז היא פרשה בפניו את תעלומת סיפור החתונה שלה ואת זה שכל אחד מהאחים היה אמור לספר לה סיפור כדי שתחליט עם מי מהם היא תתחתן, אבל אף אחד מהסיפורים לא סיפק אותה. היא שאלה אתו אם הוא היה רוצה להתחתן אתה ואמרה לו שאם הוא יספר סיפור שיספק אותה הוא יוכל להיות לה לבעל.
האח הצעיר התחיל לספר איך יצא לדרכו לפני שבע שנים וחזר עכשיו ואז הוא אומר: "כשהגעתי לכאן יצאתי לצייד בשטח שהיה מאוד מוכר לי והיה לי מזל יוצא מן הכלל: ראיתי עפרה צעירה חמודה להפליא. יריתי בה ברובה שלי והצלחתי רק לשרוט אותה. בפעם השנייה כשיצאתי לצייד ראיתי שוב את אותה עפרה והפעם הצלחתי לפצוע אותה פצע עמוק יותר. ביום השלישי יצאתי שוב לצייד, פגשתי אותה והפעם מאמצי הוכתרו בהצלחה: תפסתי אותה! אם אתם לא מאמינים לי, יש לי כאן את העור שלה בתור הוכחה."
ועם הדברים האלה הוא התיר את החבילה שהחזיק בידו והוציא משם את הכותונת של הנערה.
באותו רגע הנערה זיהתה אותו והם נישאו זה לזו עוד באותו ערב. הם חיבקו איש את רעותו באהבה גדולה וחגגו באותו לילה את חג כלולותיהם.
אני חושבת את עצמי למספרת סיפורים לא רעה (אחדים מידידי אומרים שאני ממש טובה – אבל הם משוחדים) אבל ההזמנה הזאת – ממש לא אהבתי אותה מהרגע הראשון; הזמנה רשמית להופיע במועדון המקומי של רוטרי. אני לא אוהבת מקומות מהסוג הזה. הם אנשים נחמדים, אפילו נדיבים כשהדבר קשור לכסף, אבל איך שהוא לא מספיק רגישים, סגורים מדי.
אבל עבודה זו עבודה. הייתי זקוקה לכסף וקיבלתי את ההזמנה.
הגעתי בזמן, כלומר עשר דקות לפני תחילת המופע. השוער היה מאוד נימוסי. הוא לקח את המעיל שלי, הציע לי כוס תה – אבל הוא לא חייך אפילו פעם אחת. מבחינתי זה היה סימן למה שמצפה לי בהמשך. ואכן כפי שחששתי, כמו נבואה שמגשימה את עצמה, הם היו קהל קשה. הם שתקו. יותר מדי שקט. הם ישבו שם עם 'פני פוקר' ואני חשתי קצת פאניקה.
איך שהוא התחלתי. גייסתי לעזרתי את כל קסמי ואת כישורי הסיפור שלי והתחלתי במופע.
"גבירותי ורבותי," אמרתי להם, "אני עומדת לקחת אתכם למסע קסום למקומות שאינם רשומים במפה ולזמנים שהיו ואינם, בכלי רכב לא שגרתי – השטיח המעופף, וכמו מדריכת טיולים טובה, אני חייבת לפתוח באזהרה: סוכנות הנסיעות שלנו אינה אחראית לנוסעים בלתי זהירים שיפלו מעל השטיח (אין מעקה), או שלא יוכלו לענות על חידותיהן של נסיכות עריצות או יהיו טרף לדרקונים צמאי דם. ראו הוזהרתם! אך האזהרה היותר רצינית היא שכל מי שמצטרף אלי למסע הזה אינו חוזר ממנו כמו שהיה טרם צאתו לדרך. משהו קורה לו – אם טוב או אם רע, דבר זה תלוי בו עצמו.
הבחנתי בצל של חיוך על פניהם של שניים או שלושה מהם, אבל זה הכל. המשכתי הלאה. סיפרתי את הטובים שבסיפורי, השתמשתי בכל קסמי.
נַדָה! גורנישט! שום דבר! שתיקה כבדה! האם אני חוזרת על עצמי? זה היה שקט של בית קברות.
ואז ברגע מסוים, אמרתי להם: "אתם יודעים לכל אדם יש סיפור, כל אדם הוא סיפור. צריכים רק לפתוח את הלב ולהקשיב..."
ושוב הבטתי על פניהם: "כן, אנחנו מכירים את האמירה הזו, כבר שמענו את זה. אז מה?"
ואז אמרתי לעצמי: אני הולכת להראות להם. אני הולכת לקפוץ לתוך המים!
הסתכלתי סביבי. השוער ישב בקצה החדר. הוא לא חייך אפילו פעם אחת למרות שנראה היה שדברי עניינו אותו והוא הקשיב לכל מילה.
פניתי לעברו: "אדוני, הייתי רוצה לשאול אותך משהו."
הוא הנהן בראשו.
"אמור לי בקשה," אמרתי, "הסתכלתי עליך במהלך המופע שלי. קיבלתי את הרושם שהסיפורים שלי מצאו חן בעיניך, ויחד עם זאת לא חייכת אפילו פעם אחת. אמור לי בבקשה מדוע?"
היה רגע ארוך של שתיקה. אפשר היה לחתוך את השקט עם סכין.
אלוהים, אמרתי לעצמי, מה עשיתי. איפה הפוליטיקל קורקט שלי?
ואז הוא נעץ בי את מבטו – עדין מבלי לחייך – ואמר לאט: "אני שמח שאת שואלת אותי את השאלה הזאת. את מבינה – לפני כמה שנים נפגעתי בתאונה. נפצעתי בפָנים. עצב הפנים שלי נקטע ואיבדתי את האפשרות לשלוט בהבעות פני. אינני יכול לחייך. ואת יודעת," המשיך, "זה כל כך כואב לי. אני עובד כאן במועדון. אני מחבב את האנשים ואת העבודה שלי. אני אוהב לברך אותם לשלום. הייתי רוצה לחייך אליהם, להראות להם את הערכתי, אבל אינני יכול. ועכשיו נתת לי את ההזדמנות לספר על זה. אני אסיר תודה לך..."
המשכתי במופע. האווירה השתנתה עכשיו לגמרי. אני לא יכולה לשים אצבע ולהגיד איך בדיוק, אבל זה לא היה אותו הדבר. הרגשתי שמילות הפתיחה שלי קיבלו ממשות: איש אינו חוזר מהמסע הזה כמו שיצא לדרך, גם לא אני. בפעם הבאה כאשר הם יפגשו את השוער, לא הוא ולא הם יהיו מה שהיו.
בימי קדם, ימי האושר, היה אדם צעיר שהרוויח את לחמו מביקוע סלעים והכנת אבני בנין. הוא היה בוחר לו סלע מתאים, מבקע אותו לאבנים ונושא אותן בעגלתו אל השוק.
יום מן הימים, אותו מסכן שכל ימיו עברו עליו בסיתות אבנים, מצא פתאום בתוך סלע שביקע שתי אבנים מוזרות בגודל של ביצה כל אחת. הוא התפלא לראות שהן זורחות ומפיצות נוגה. מעולם לא נתקל באבנים כאלה והוא תהה מה יכול להיות ערכן.
הוא הניח את שתי האבנים הנוצצות בתוך אפודתו ואז העמיס את אבני הבניין אחת אחת על עגלתו וסחב את כל המשא אל השוק. "אבני בניין! אבני בניין!"
בסופו של דבר מכר את כולן ואז ניגש לחנות של צורף, הוציא מקפלי בגדו את אחת האבנים והושיט אותה מול פניו של הצורף: "אדוני, האם תוכל להסתכל באבן הזאת ולהגיד לי כמה היא שווה?"
הצורף הביט באבן היקרה – כי זה מה שהייתה האבן הזו – ובסתת הצעיר שניצב לפניו.
"איפה מצאת אותה?"
מדוע שהסתת יוציא דבר שקר מפיו? הוא חי ביושר כל ימיו. הו, הטמיעו בתוככם את האמת הזו, אמת שכדאי לדעת אותה: אנחנו חייבים להיות ישרים. יותר מכל אנו צריכים לעשות את עצמנו ואת המלים היוצאות מפינו לאמיתיים. אנשים יאמינו למוצא פינו. אנשים יתכן ויולכו שולל על ידי המלים הללו, אבל לא אללה. אללה יודע את הנעשה בלבנו, לכן אנחנו צריכים לחיות כמו שאנו נראים לאחרים; הלשון שלנו, ההופעה שלנו והלב שלנו צריכים להעביר אותו מסר עצמו.
הסתת אמר אם כן: "מצאתי את זה בתוך סלע שביקעתי. הייתה שם עוד אבן כזו." והוא הראה לו גם את האבן השנייה.
הצורף – השבח לאל – היה גם הוא אדם הגון.
"איש צעיר." אמר לו, "אין לי שום דרך לאמוד את ערכן של האבנים הללו. הראית לי אותן, אבל אל תראה אותן לאף אדם אחר כאן. רק הפדישאה הגדול ביותר של זמננו יכול לאמוד את ערכן של האבנים הללו, רק הוא יכול לשלם את מחירן. אין בעולם צורף שיכול להגיד לך את ערכן האמיתי!"
"בסדר גמור." אמר הסתת, והוא החזיר את האבנים הנוצצות לתוך אפודתו. "אני אבקש את ברכת הורי ואז אחפש את המושל הגדול ביותר של זמננו. תודה לך ויגן אללה על כולנו."
המושל הגדול ביותר באותו זמן היה הפדישאה של תימן, על כן לאחר שנשק הסתת את הידיים של ההורים שלו וביקש את ברכתם, הוא נעל את סנדליו ויצא לדרך.
יום אחר יום צעד בדרך והנה נקרו על דרכו שני דרווישים ששערם לבן וזקנם לבן.
"סלמונעליכום - שלום עליכם!" ברך אותם.
"ועליכום סלם!" השיבו לו על ברכתו.
"אמור לי איש צעיר," אמר לו אחד מהם, "לאן אתה הולך?"
לשני הדרווישים האלה הייתה חזות הגונה; הם נשאו אתם מחרוזות תפילה; הם דיברו בנועם והם חיכו בדאגה אבהית לשמוע את תשובתו.
"אבות דרווישים, אני הולך לתימן." אמר להם הסתת. הוא מעולם לא שיקר. הוא אמר להם עכשיו את האמת.
"ולמה אתה הולך לתימן?" שאל השני.
"רבותי, יש לי סיבה. אני סתת עני. אני מבקע סלעים ומכין מהם אבני בניין ואת האבנים מוכר בשוק. לפני זמן לא רב מצאתי שתי אבנים יקרות בתוך סלע שביקעתי. הצורף לא יכול היה לאמוד את ערכן. 'לך אל הפדישה הגדול ביותר של זמננו ושאל אותו על ערכן', אמר לי. עכשיו אני הולך להראות אותן לפדישאה של תימן. הוא בודאי ידע את ערכן."
"אה, איש צעיר, אנחנו יכולים לראות אותן?" שאל אחד מהם, "בוא נראה את האבנים. שוטטנו במרחקים וראינו הרבה. יכול להיות שנדע משהו על ערכן."
הסתת הוציא את האבנים מאפודתו והראה אותן לדרווישים כדי לשמח את לבם.
אהה! המרחק בין הנאה וחמדנות הוא קצר מדי. תשוקת החמדנות ניצתה בלבם של שני הזקנים.
עם זאת הסתת היה יותר מדי שרירי וחזק מכדי שיוכלו להתגבר עליו בכוח. הם מוכרחים לחשוב על דרך בטוחה יותר להעביר את היהלומים לרשותם. "ובכן, יש להן באמת ערך עצום. הלוואי שתתברך בהם!" אמר אחד מהם והם החזירו לו את האבנים הנוצצות.
"בוא נצטרף אליך בדרך לתימן ונעזור לך במשימה שנטלת על עצמך." אמר השני, "כשאנחנו שלושה ושנים מאתנו אנשים קדושים, תוכל לעשות את דרכך ביתר בטחון, ואולי הפדישאה של תימן יציע לנו, הדרווישים העניים, איזה גמול קטן חלף דאגתנו לשלומך."
הסתת, צעיר ותמים, אמר: "כמובן, אבות דרווישים, הצטרפו אלי. אם הפדישאה לא ייתן לכם דבר, אתן לכם אני חמש או עשר מטבעות שכר טרחה."
וכך עשו השלושה את דרכם יחדיו כשהדרווישים זוממים כל הזמן לשדוד את האבנים בשעה שהאיש הצעיר יישן.
זמן קצר לפני שקיעת השמש הגיעו הסתת והדרווישים לכפר ושהו שם כאורחיו של אדם נדיב לב. "ברוכים הבאים!" ברך אותם, "אתם באמת אורחיו של אללה!" והוא הגיש להם ראשית כל ארוחה דשנה כדי לשבור את רעבונם ואחר כך הציע להם מצעים נוחים למנוחת הלילה.
עד מהרה שקע הסתת בשינה, לבוש בכל בגדיו, על קיבה מלאה ומצפון שקט. מדוע שלא יישן?
אשר לשני האנשים הזקנים, לא נדרש להם זמן רב כדי לרוקן את כיסיו של הצעיר הישן. "בבוקר נעזוב אותו ונלך לדרכנו." אמר האחד, והשני הסכים.
למחרת בבוקר כאשר טיהרו השלושה את עצמם לפני תפילת השחרית, גילה הסתת שהאבנים נעלמו. ככל שהיה צעיר ותמים, ידע שיהיה זה שיגעון להאשים את שני הזקנים בגניבה.
"האמת שבפי תראה כשקר, והשקר שבפיהם – אמת" חשב ועל כן לא נתן שום רמז שידוע לו על אבדתו.
ובאמת, מי יטיל ספק בחפותם של שני הדרווישים הזקנים עם זקניהם הארוכים והלבנים, עם מחרוזות התפילה שבידיהם וה"ביסמיללה" שבפיהם? גם כיום יש בינינו אנשים כאלה: מבחוץ הם נראים מכובדים, אבל איש אינו יודע איזה מחשבות שחורות שוכנות בלבם. כן, הרבה אנשים מנסים לרמות את האחרים על ידי הופעתם החיצונית הצדקנית. רק אללה יודע את הנעשה בלבם.
זמן לא רב אחרי שעזבו השלושה את הכפר אמר אחד הדרווישים: "איש צעיר, בסופו של דבר לא נוכל לקיים את מה שהבטחנו לך. אנחנו צריכים ללכת בדרך אחרת במקום להמשיך לתימן. יהי אללה אתך בדרכך!"
"כן, איש צעיר," הצטרף אליו השני, "אחי צודק. אין לנו מה לעשות בתימן. לך לדרכך וברכת אללה עליך."
אך הסתת היה נחוש בדעתו שעליהם לבוא אתו. "אתם זוכרים שהיהלומים עדיין בידי ואתם הבטחתם ללוות אותי במסע הזה ולהגן עלי. האם שכחתם את ההסכם בינינו? והוא אחז בצווארון הבגד של כל אחד מהם כל כך חזק עד שלא נותרה להם ברירה אלא להמשיך אתו.
בסופו של דבר הגיעו שלושתם יחד לתימן. "בואו ננוח קצת." אמר הסתת, "הנה כאן יש בית קפה. אני הולך להזמין משהו לרענן אתכם."
בעוד השנים יושבים ומציצים סביבם, מחפשים דרך להימלט, דיבר הסתת בחשאי עם בעל בית הקפה: "הגש בבקשה לשני הדרווישים הללו מה שיבקשו, אך דאג שיישארו כאן עד שובי. אני סומך עליך בעניין הזה." ובעל בית הקפה קיבל על עצמו להשגיח עליהם.
בעוד הדרווישים מתרעננים בבית הקפה, יצא הסתת בדלת האחורית לחפש כותב בקשות. כותב הבקשות כתב את הדברים שיועדו לפדישאה של תימן, מלה במלה כפי שהכתיב לו הסתת: "הו שליט רם המעלה, אני סתת במקצועי. נהגתי למכור בשוק אבנים שביקעתי. יום אחד כשביקעתי סלע לחלקיו מצאתי בתוכו שתי אבנים יקרות. כשהראיתי אותן לצורף אמר לי שאין להן מחיר. במקום זה שלח אותי אליך, כי רק אתה תוכל לאמוד את ערכן האמיתי. בדרכי אליך פגשתי שני דרווישים זקנים. אחרי שראו את האבנים הם הצטרפו אלי למסע. חשבתי שהם הגונים כמוני, אבל הם גנבו את האבנים מאפודתי בזמן שישנתי. הם אינם נראים כגנבים. איש לא יאמין לי אם אאשים אותם בגניבה כי הם נראים הגונים וישרים כמלאכים. אני מבקש ממך לדון בענייני ולהשיב לי את האבנים. אנחנו נחים עכשיו בבית הקפה של אחמט. שלח בבקשה את אנשי המשמר שלך לקחת את שלושתנו אל חצר המלכות."
הוא שילם לשליח כדי שימסור את האיגרת לפדישאה, ובעצמו חזר לבית הקפה. כאשר נכנס לשם ראה ששני הזקנים מנסים לעזוב את בית הקפה, אבל בעל הבית מונע בעדם: "החבר שלכם סומך עלי בעניין הזה." אמר להם, "אינני יכול לתת לכם ללכת עד שובו!" והם נאלצו להישאר.
כשהצטרף אליהם הסתת נכנסו לבית הקפה שומרי הפדישאה ולקחו את שלושתם לחצר המלכות.
שלושתם נשלחו מיד תחת שמירה לחדר אחר בעוד הפדישאה חוזר וקורא את הבקשה. "מה עלי לעשות?" אמר הפדישאה, "נניח שהאבנים אינן נמצאות ברשותם של הזקנים? הזקנים הללו נראים כאנשים הגונים, אבל מה צפון בלבבם? רק אללה יודע!"
הבת הצעירה של הפדישאה עמדה על יד אביה וכפי שאבותינו נהגו לומר: "החכמה נמדדת לפי השכל שבראש ולא לפי השנים."
הנערה אמרה: "אבא, שפוט אותם במשפט מסוג אחר – שפוט אותם במשפט האבחנה!"
"משפט האבחנה, בתי? למה את מתכוונת כשאת אומרת משפט האבחנה?"
"אל תדאג בקשר לעניין הזה, אבא." אמרה לו. "אם תניח לי לנהל את המשפט אוכל להראות לך באופן ברור מהו האופי של כל אחד מן השלושה."
"איך תעשי זאת, בתי?"
"השאר לי את כל העניין. אני אדבר בשמך ואגרום להם לחשוף את עצמם."
"טוב ויפה. עשי מה שאת רוצה ויעזור לך אללה במשפט האבחנה שלך."
בת המלך הזמינה שוב את כל השלושה למחיצת הפדישאה. כאשר ניצבו בפניה אמרה: "הו אבות דרווישים ואתה איש צעיר, ברוכים הבאים! אבא שלי אומר שעלינו לארח אתכם כאן שלושה ימים. אתם תיהנו מאותו מזון ומאותו יחס שאנו זוכים לו בעצמנו. ביום הרביעי נביע לפניכם את הערכתנו ונפרד מכם לשלום. זוהי בקשתו של אבי, הפדישאה, שתתקבלו כאן כאורחי אללה!"
הנערה צוותה על המשרתים לשכן כל אחד מן השלושה בחדר נפרד. לאחר שיצאו פנתה לאביה ואמרה: "אבא, תן לי את שלושת הימים הללו ובשמך אביא לכך שיחשפו לפני את אופיים האמיתי."
"זהו אם כך משפט האבחנה שלך בתי? אנחנו נראה עד כמה משרת משפט זה את הצדק."
בת המלך בחרה בשלוש נערות צעירות ויפות שתשרתנה את האורחים. לכל אחת מהן אמרה: "לבשו על פניכן מסיכה של גנדרנות וקלות דעת בכל פעם שאתן נכנסות לחדריהם ואנחנו נבחן את התנהגותם. הודיעו לי מה הם עושים ומה הם אומרים."
כאשר נכנסו המשרתות לחדריהם של שני הזקנים - הִינְק מִינְק, הן התחנחנו ורשרשו בשמלותיהן, והזקנים הגיבו בהתלהבות: כל אחד קרץ למשרתת שלו בעינו ושלח יד לגפף ולחבק אותה. המשרתות הבינו מיד שמתחת לחזות האדוקה שלהם היו לזקנים הללו כוונות שפלות.
הנערות דיווחו לבת הפדישאה: "סולטנית שלנו, הזקנים הללו מאוד רעים בתוכם: ברגע שלבשנו ארשת של קלות דעת הם היו מוכנים להמשיך אתנו עד הסוף אם רק נסכים."
"האם זה המצב?" אם כך המשכנה לנהוג בדיוק כפי שנהגתן." אמרה, "הנחנה להם לחשוף את טבעם האמיתי."
אבל בשעה שחקרה את הנערה ששרתה את האיש הצעיר, נשמעה המשרתת מופתעת. "הו סולטנית שלי," אמרה, "האיש הצעיר הזה, לא נראה לי שהוא מן העולם הזה. כאשר נכנסתי לחדר השפיל את עיניו לרצפה. הוא לא הביט כלל בפני ולא משנה עד כמה התנהגתי בקלות דעת. לו היית קוראת לשלושתנו, שלוש המשרתות, ומבקשת ממנו להצביע על זו ששרתה אותו, הוא לא היה יודע להשיב. הוא לא היה יכול לזהות את פני."
"אה? זה המצב? אם כך המשיכי לנהוג בדיוק בכפי שנהגת עד כה וספרי לי כיצד הוא מגיב."
לאחר שלושה ימים ושלושה לילות של דיווחים מן המשרתות השתכנעה בת הפדישאה במה שחשדה בו מלכתחילה: שני הזקנים היו אנשים רעים, אך לבו של הצעיר היה טהור. ביום הרביעי צוותה הנערה להביא את כל השלושה בפני אביה. היא פנתה אל אחד מן הדרווישים: "הו אבא דרוויש, התקרב קצת, אני רוצה לשאול בעצתך בקשר למשהו."
"בסדר גמור, ילדתי." השיב לה הדרוויש וצעד קדימה. "מה את מבקשת לדעת?"
"לאנשים בעלי זקנים לבנים יש הרבה ניסיון חיים. רק אנשים כאלה מסוגלים יהיו להשיב על מה שאשאל." אמרה לו, "פעם אחת, לבת של פדישאה – נערה כמוני – היה גנן. האם אתה מקשיב, אבא?"
"כן, ילדתי, אני מקשיב." אמר לה.
אבל לא רק האיש הזקן הקשיב. כל הנוכחים במקום, אלף במספר, הקשיבו גם הם, והנערה המשיכה: "הגנן הזה עבד בגנה של הנערה, בכרם ובין הפרחים במסירות רבה. חמש עשרה שנים חלפו בדרך זו. ואז נפתח גורלה והיא אורשה לבן של פדישה. הנערה קראה לגנן לחדרה:
'הו גנן', אמרה, 'הגורל שלי נפתח ואבי ארש אותי לגבר. כאשר אנשא ייקחו אותי הרחק מכאן לארץ אחרת. אבל אתה עבדת במסירות בגני במשך חמש עשרה שנים. הייתי מאוד מרוצה מעבודתך. מכיוון שעבדת למעני באמונה זמן כה רב – אמור לי מה בקשתך, ואני אמלא אותה!' האם אתה מקשיב, אבא?"
"כן ילדתי, אני מקשיב." לאמיתו של דבר לא רק הזקן הקשיב אלא כל אחד ואחד מן הנוכחים בחצר הפדישאה.
"'גנן, מדוע אינך מדבר?'
הגנן אמר: 'נערתי, האם באמת את מתכוונת למלא את בקשתי?'
'כן' אמרה הנערה. היא חשבה שהגנן יבקש מן הסתם כסף.
'ובכן, מה שאני מבקש הוא לא כסף ולא יהלומים. אני מבקש רק שתבואי אל הביתן שבגן בחצות הלילה, לבושה בשמלת החתונה שלך עם כל תכשיטיך. אל תגידי לאיש שאת באה אלי. אני אסתכל עליך במשך שעה אחת. זוהי הבקשה שלי, ואז תוכלי ללכת והלוואי ואללה ייתן אותך לזה שאת אוהבת. אינני מבקש ממך שום דבר נוסף.'
'הו גנן, שום דבר נוסף? אתה רק תסתכל עלי במשך שעה. זאת היא בקשתך?'
'כן נערתי, הלוואי ותיבש ידי אם אך אשלח אותה לעברך!'
'בסדר גמור. אני אבוא למענך בלילה בחצות כדי שתוכל להסתכל עלי במשך שעה, מאחר וזו בקשתך.' ובאותו לילה בחצות הלכה הנערה, בלי לומר לאיש לאן פניה מועדות, אל הביתן שבגן, לבושה בשמלת כלולותיה וענודה בכל תכשיטיה.
באותו לילה שוטט בחוץ גנב שהתכוון לשדוד עוברי אורח. הוא הופיע לפתע לפני הנערה עם לבושה המרשרש – פִישִׁיר פִישִׁיר – וכל תכשיטיה.
'אהה!' אמר השודד, 'מצאתי את טרפי! תני לי את כל תכשיטיך ואת לבוש הפישיר פישיר.'
'הו גנב, בבקשה, אל תעכב אותי עכשיו. יש בקשה שעלי למלא. אני הולכת לביתן שבגן, לבושה בשמלת כלולותי וכל תכשיטי. הגנן יסתכל עלי במשך שעה. אתה תחכה לי כאן. כאשר אחזור אתן לך את תכשיטי ואת לבוש הפישיר פישיר שלי, רק הנח לי עכשיו ללכת ולמלא את מה שהבטחתי.'
'בסדר גמור, אחכה לך כאן.' אמר הגנב, והנערה הלכה לדרכה.
עכשיו, אבא דרוויש ברצוני לבקש את עצתך בקשר לגנב הזה; תבין בבקשה שאינני משווה אותך חלילה עם הגנב! אבל לו היית במקומו, אמור לי בכנות, מה היית עושה אם אתה היית אותו גנב? אם היית מוצא נערה כזו, האם היית מניח לה ללכת, או שודד אותה?"
"לגנב הזה אין טיפת שכל!" אמר הזקן וצחק. "ילדתי, אם הוא יצא החוצה לשדוד מדוע שיניח לטרף כה טוב להתחמק מבין ידיו? האם עליו לחכות שהטרף יחזור וישוב אליו? ומה אם היא לא תחזור? לגנב הזה אין בכלל שכל, לא כן?"
"כן, אבא, אתה צודק." ענתה בת הפדישאה.
ואז קראה לזקן השני: "בוא, צעד קדימה, אבא. שאלתי את האב השני על אודות הגנב שמחכה. אני אבקש ממך את היתר. תן לי תשובה כנה.
הנערה המשיכה בדרכה אל הביתן שבגן, לבושה בשמלת הפישיר פישיר ועם כל תכשיטיה. היא נכנסה פנימה וסגרה את הדלת וניצבה בפני הגנן במשך שעה. הגנן הסתכל עליה במשך כל השעה וכשחלף הזמן שאלה אותו הנערה: 'האם בקשתך התמלאה?'
'כן, היא התמלאה.'
'האם אוכל עכשיו ברשותך ללכת?'
'כן כמובן. לכי לדרכך. קיבלתי ממך את מה שביקשתי.'
הנערה יצאה מהביתן שבגן ושבה לביתה בדרך אחרת, כי הגנב חיכה לה בדרך הראשונה. עכשיו אבקש ממך לומר לי בכנות מה דעתך על הגנן הזה? האב השני דיבר אמת מתוך לבו. לו היית במקומו של אותו גנן ויפיפייה כזאת הייתה באה בחצות הלילה, לבושה בלבוש פישיר פישיר ועם כל תכשיטיה עליה, ומבלי שתגיד לאיש לאן היא הולכת, האם היית נותן לה ללכת אחרי שהסתכלת בה במשך שעה, או לא?' אמור לי בכנות תשובה מתוך לבך."
הזקן צחק ואז אמר: "נערתי, לגנן לא הייתה טיפת שכל בקודקודו. אם יפיפייה כזו הייתה באה אלי, איזו תועלת הייתי מפיק רק מהסתכלות עליה במשך שעה? כלבים גם הם מסתכלים בבשר שתלוי בחנותו של הקצב, אבל מה הם מכניסים לפה? אם הייתי במקומו של הגנן - המוות הוא יום אחד והאבל הוא יום אחד. לא הייתי מניח לנערה לצאת משם כבתולה! האם לא כך?"
"כן, ענית נכון ומתוך לבך. עכשיו איש צעיר, צעד קדימה. שני הזקנים הללו אמרו את האמת מתוך לבם. עכשיו אשאל לדעתך על הגנן. האיש הזקן השני אמר: המוות הוא יום אחד וכך גם האבל. אם היית במקומו של הגנן מה היית עושה ליפיפייה כזו בביתך כאשר הדלת נעולה ואיש מלבדך לא יודע היכן היא?"
האיש הצעיר נאנח ואמר: "ילדתי, לגנן הזה אין לא חמלה ולא כבוד."
"מדוע, איש צעיר. לגנן הזה הייתה כל כך הרבה חמלה והיה לו כל כך הרבה כבוד עד שלא נגע בה אפילו באצבע. הוא רק הסתכל עליה במשך שעה ואז הניח לה ללכת."
"עדין אני חוזר ואומר", השיב הסתת, "שלגנן הזה אין לא חמלה ולא כבוד. אם הייתי במקומו של הגנן... הזקן הזה טועה. אמרת שהנערה עוכבה בדרכה לביתן שבגן על ידי גנב ולכן שבה לביתה בדרך אחרת?"
"כן."
"אם הייתי במקומו של הגנן ויפיפייה כזו ששמרה את מוצא פיה הייתה באה לביתי באמצע הלילה והייתה עומדת לפני במשך שעה, הייתי לוקח את כל כלי הנשק שברשותי כדי להגן עליה ולהשיב אותה בשלום חזרה לביתה. הגנב חיכה לה על הדרך הראשונה. מה אם צרה אחרת ציפתה לה בדרכה לביתה? אם היה קורה משהו לנערה, האם לא הייתה זאת אשמת הגנן?"
"כן, אתה צודק." אמרה בת הפדישאה.
"את רואה אם כך שלגנן לא היו לא חמלה ולא כבוד. הוא רק אמר לנערה: לכי. הוא לא ליווה אותה עד פתח ביתה!"
אחרי ששמעו זאת הבינו, לא רק בת הפדישאה אלא גם כל יתר הנוכחים בחצר הפדישאה, שלבו של האיש הצעיר היה נקי וישר כמו הופעתו החיצונית.
בת הפדישאה קראה לשני הזקנים לפסוע שוב קדימה. היא חקרה את הראשון: "אמרת שלו היית במקומו של הגנב, היית שודד את הנערה במקום להניח לה ללכת. האם לא זה מה שאמרת?"
"כן."
ואז אמרה לזקן השני: "ואתה, אבא דרוויש, אם היית במקומו של הגנן, לא היית מניח לה לעזוב כבתולה. האם לא זה מה שאמרת?"
"כן."
"עכשיו חשבו מה אמר האיש הצעיר הזה. הוא אמר שלגנן לא היו לא חמלה ולא כבוד. אשר לכם, אבות דרווישים, לכם אין לא חמלה ולא כבוד. לבכם שחור. ה"ביסמיללה" שלכם הוא רק הצגה לאנשים סביבכם. אתם רעים בטבעכם! עכשיו הוציאו את אבני החן של האיש הצעיר הזה והחזירו לו אותן או שאקרא לתליינים לכרות את ראשיכם!"
הזקנים העריכו את חייהם יותר מאשר את האבנים היקרות. הם הוציאו את האבנים ומסרו אותן לסתת. הם ביקשו את רשותו של הפדישאה לעזוב והם מיהרו לצאת מחצר הפדישאה ולהתרחק משם כשהם מכירים תודה על כך שראשיהם עדין על כתפיהם.
בת הפדישאה פנתה אז אל אביה ואמרה: "כך פועל משפט האבחנה, אבא. כל אדם בסופו של דבר חושף את הטבע של לבו שלו. אללה לבדו יכול להיות בטוח בנעשה בתוכו של כל אדם ואין זה משנה עד כמה יראה טהור כלפי חוץ. אך מה שמרגיש הלב חייב הפה לומר, וכך חשפו שני הזקנים הללו את עצמם בדמותם האמיתית. אשר לסתת - לבו נקי. מי ייתן ותצלח דרכו וישמור עליו אללה באשר ילך!"
בשעה טובה קיבל הסתת מהפדישאה של תימן סכום כסף עצום חלף האבנים היקרות ושב הביתה לא רק עשיר יותר בכיסו, אלא גם חכם יותר בלבו ובקי בדרכי העולם. מי יתן ונבחן גם אנו עצמנו במשפט אבחנה שכזה!
הייתה פעם אלמנה שנהגה להביא מן המעיין את המים הדרושים לה בתוך נאד עור. כל בוקר הייתה האלמנה מגיעה למעיין, ממלאת את הנאד ושבה לביתה, והמים היו מספיקים לה עד בוקר יום המחרת.
יום אחד החליט אחד מנערי הכפר להתל בה. בעת שצעדה בדרכה חזרה לביתה עם הנאד על כתפה, התגנב הנער מאחוריה ועם מחט גדולה ניקב שנים שלושה נקבים בנאד. ביתה של האלמנה היה מרוחק מן המעיין ועד שהגיעה לביתה נזלו כמעט כל המים מן הנאד. היא רוקנה את המים שנשארו אל תוך כלי חרס וחזרה למעיין למלא את הנאד מחדש, אך שוב ארב לה הנער וניקב את הנאד. אך הפעם ראתה אותו האשה.
אחרי שהנער עולל לה שוב ושוב את מעשה הקונדס שלו במשך ימים אחדים החליטה האלמנה להתאונן עליו בפני אביו.
היא ניגשה אל ביתו של הנער בדיוק כאשר חזר האב ממלאכת יומו ואמרה לו: "דוד חסן, הבן הזה שלך ממרר לי את החיים, ואני כבר לא יכולה לשאת יותר את מעשי הקונדס שלו!"
"מה הוא עשה?" שאל האב.
"אני מביאה מים מן המעיין והוא אורב לי כל יום, מתגנב מאחורי, מנקב את הנאד במחט וגורם למים לטפטף. הוא כבר עולל לי זאת יותר מדי פעמים."
"אני מבין" אמר האב, "בסדר. לכי הביתה ואני כבר אדאג שהדבר לא יקרה שנית."
כאשר הלכה האשה התכוון האב לקרוא לילד ולצוות עליו שיפסיק להטריד את האשה המסכנה, אבל לבסוף החליט שלא לעשות זאת. הוא התחיל לחשוב על הבעיה: האם אי פעם האכלתי את בני במזון שנגנב או הושג בדרך לא ישרה? שאל את עצמו. הוא חשב וחשב אך ככל שעלה בידו לזכור מעולם לא האכיל את בנו ולו גם בקורטוב של מזון שהושג בדרך זו.
ואז פנה האב לאמו של הנער ואמר לה: "אם הילד הזה הוא שלי ואם הוא גודל בבית הזה הוא לא היה צריך להתנהג כפי שהתנהג. העברתי לנגד עיני את כל פרשת גידולו ולא נזכרתי בשום מקרה שנתתי לו מזון שהיה חרם. עכשיו חשבי את וראי אם את זוכרת מקרה שנתת לילד מזון כזה בעצמך."
האשה ישבה וחשבה ואחרי זמן מה אמרה לבעלה: "אה, כן, אני נזכרת עכשיו. אחרי שהוא נולד מעולם לא האכלתי אותו במשהו שהיה בגדר חרם, אבל לפני שילדתי אותו, כאשר הייתי בהריון, היה משהו. פעם אחת הביא אלינו מישהו הביתה סל מלא רימונים שהתכוון למסור לשכן שלנו. השכן לא היה בבית כאשר הגיע והוא השאיר את הסל אצלנו כדי שאמסור אותו לשכן כשיחזור. הייתי מאוד צמאה באותו יום ולא היו מים בבית. חשבתי לגנוב אחד מהרימונים מהסל, אבל במקום זה לקחתי בסוף רימון אחד, דקרתי אותו פעמים אחדות במחט ומצצתי ממנו כמה טיפות כדי להרוות את צימאוני ואז החזרתי את הרימון לסל ולא סיפרתי על כך לאף אחד."
"טוב. אם כך לכי עכשיו, מיד, אל השכן ובקשי ממנו שיהפוך את מיץ הרימון שמצצת מחרם לחלל."
האשה הלכה לבית השכן ועשתה כפי שהורה לה בעלה. מרגע שנמחל לה חטאה על ידי סליחתו של השכן חל שינוי בהתנהגותו של הנער ושוב לא הטריד את האלמנה המסכנה. אביו מעולם לא סיפר לו על כך, אבל לא היה צורך. הילד נרפא ברגע שמעשיה של אמו הפכו לחלל.
...את עצתם ניתן לדמות למה שניסה בהלול דנה לתת להרון אל ראשיד. על אף מאמציו הרבים לשכנע את אחיו הבכור שאנשים נידונים בעולם הבא על התנהגותם בעולם הזה, לא עלה בידו לגעת בו בדבריו. הוא פנה על כן לאמצעים אחרים של לימוד.
יום אחד לאחר שבהלול נעדר זמן מה, ראה הרון אל ראשיד את האיש המבורך של אללה בא לקראתו.
"מאיפה אתה בא?" שאל את בהלול.
"מן הגיהינום!"
מלוויו של הכליף פרצו בצחוק לשמע תשובתו של בהלול. הם אמרו: "אה, זה עסק מתאים לחולה ירח. למה הוא מתכוון כשהוא אומר זאת?"
"ובכן, בשביל מה הלכת לגיהינום?" שאל אותו אחיו.
"להתחמם."
"נו, והצלחת להתחמם שם?"
"לא. לא יכולתי לחוש שם בשום אש."
"מדוע לא?"
"כיוון שכל מי שהולך לשם מביא אתו את האש שלו עצמו. אפילו גץ אחד לא נפל עלי..."
רבותי, פעם לפני שנים רבות היה אדם נשוי, אך לו ולאשתו לא היו ילדים. הוא התפלל שוב ושוב: "הו אללה, אנא תן לנו ילד!" אך שום ילד לא נולד להם. לבסוף בהיותו מיואש לגמרי, הוא פנה לאללה ואמר: "הו אללה, אנא שלח לנו ילד. אם תעשה זאת, ארכיב אותו על גב חמור ואעלה אותו אל ראש המינארט!"
באותו יום היו אוזני השמיים פתוחות ואללה נענה לתפילתו. ביום המיועד הביאה אשתו בן לעולם, בן אשר הביא להם שמחה רבה. אך עדין נותר אותו עניין של השבועה לאללה, ולילה אחד חלם האיש שהוא שומע את אללה אומר לו: "שכחת את הבטחתך. מלא אותה!"
האיש קם משנתו למחרת בבוקר ואמר לאשתו: "יקירתי, הלבישי את הילד בבגדים נאים והכיני אותו ליציאה. אני הולך לקנות חמור, ואז אחזור לקחת את הילד."
לאחר שבעלה יצא הכינה האשה את הילד. כאשר חזר האיש עם החמור, הרכיב האיש את הילד על גב החמור ואז נהג אותו העירה. כאשר הגיעו לפתח המינארט אמר האיש: "היידה! הגיע הזמן לטפס אל ראש המינארט."
החמור רק ניצב שם, לא עונה, לא זז. לא משנה עד כמה התעקש האיש – החמור לא הסכים בשום פנים לטפס במעלות הלולייניות של המינארט.
ובכן, האיש נתן הבטחה לאללה ואת ההבטחה הזאת הוא חייב לקים. בדרך כלשהי עליו להביא את הילד אל ראש המינארט, רכוב על גב חמור. אולי הקאדי יוכל להציע פתרון... הוא הלך, אם כך, אל הקאדי וסיפר לו על הבעייה שהתעוררה.
בסיום דבריו הוא אמר: "הבטחתי את ההבטחה הזו ואני חייב למלא אותה. מה אני יכול לעשות? אנא, תן לי איזו שהיא עצה!"
הקאדי הרהר בדבר זמן מה ולבסוף אמר: "אינני יכול לפתור את הבעיה שלך. אבל בקצה העיר יש נחל ועל שפתו של אותו נחל יש בית קטן שבֶּקְטָשִׁי אחד מתגורר בו. יתכן והוא יוכל לעזור לך לפתור את הבעיה שלך."
האיש קם ממקומו והלך. הוא והילד והחמור הלכו אל ביתו של הבֶּקְטָשִׁי. הוא שם לב שהבֶּקְטָשִׁי שותה יין מבקבוק ומעשן נרגילה. האיש אמר: "סאלם עליכום!"
"עליכום סאלם!" השיב הבֶּקְטָשִׁי.
"יש לי בעייה. נשבעתי לאללה שאם יחון אותי בבן, ארכיב את הילד על חמור וואקח את החמור ואת הילד אל ראש המינארט. יש לי את הילד ואת החמור, אבל אני לא מצליח לגרום לחמור לטפס אל ראש המינארט. אנא, פתור למעני את הבעיה."
"בסדר גמור. הנה. קח לך לגימה מהיין הזה בעוד אני חושב על הבעיה שלך."
"לא. אינני שותה יין." אמר האיש.
"מדוע לא?"
"השבח לאל, אני מוסלמי"
"שיהיה. האם אתה מעשן?"
"לא, אני לא מעשן."
"האם אתה שותה ראקי?"
"לא. אני לא שותה ראקי."
"האם נכנסת אי פעם למיטה עם אשה שאיננה אשתך?"
"ישמרני האל!"
"אם כך אינך מעשן ולעולם אינך שותה יין או ראקי ואתה לא מתעסק עם נשים אחרות. איזה חתיכת חמור נאה אתה! קח את הילד על גבך וטפס למרומי המינארט כמו שהבטחת ותהיו שניכם גם אתה וגם אללה בעצמו, מרוצים מזה ששמרת את שבועתך."
וכך קרה שהחמור טיפס אל ראש המינארט...
כאשר גירש אדוננו את אדם וחוה מגן העדן הארצי, לא יכלה חוה המסכנה לעשות שום דבר חוץ מלבכות ולהכות על חזה, ומרוב צער, עמל ורעב (דבר שעכשיו יכלה לחוש בו היטב) נפלה למשכב ודומה היה עליה שעוד מעט תשיב נשמתה לבוראה.
אדוננו שהוא תמיד אב רחמן, ריחם עליה ובראותו שאין לה לא רופאים ולא תרופות, שלח אליה את המלאך רפאל.
חוה המסכנה הייתה בתוך מערה, שוכבת על צרור חציר, רועדת מקור, והמלאך הקדוש אמר לה:
"חוה, אל תיראי כי האדון שלחני אליך וביודעו את צרכייך הוא מוסר לך בידי קופסה קטנה זו ובתוכה יש את כל הרפואות של כל העולמות. עכשיו, כאשר את או אדם או מישהו מן הילדים יזקק לרפואה כלשהי, אל תפתחי את הקופסה, אלא כרעי ברך והתפללי לאדון שישלח לך את המזור האמיתי ואז תראי שהרפואה תצא מן הקופסה בעצמה מבלי שפתחת אותה."
חוה לא הייתה צריכה לשמוע יותר מזה. היא התפללה לאדון ומן הסדקים של הקופסה הקטנה יצאה יונה קטנה. בהתרגשות רבה שחטה חוה את היונה והכינה ממנה ספל גדוש של מרק מהביל. רק לאחר שלגמה ממנו חשה שהיא שבה לחיים.
מאותו יום כל פעם שאחד מבני המשפחה חלה, הייתה חוה כורעת על ברכיה ובכל פעם יצאה החוצה יונה.
אבל פעם אחת שיחקו קין והבל עם הקופסה. הקופסה נפתחה ומה אתם חושבים קרה? הרפואות התעופפו להן כמו עדת סנוניות. אדם וחוה מיהרו לרוץ אחריהן בניסיון לצודן, אך איך אפשר לתפוס ציפור במעופה? לבסוף פנה אדם אל חוה ואמר לה:
"אל תבכי. אף אחד לא אשם. אולי זהו סימן משמים שלכל מחלה התרופה הטובה ביותר היא מרק יונים."
ביום בהיר אחד יצאו פְיוֹן מֶק קוֹמְהֵיְיל וארבעה עשר מאנשיו לצייד על פסגתו של הר מוּאִיסִיר. הם שהו שם כל היום כולו מזריחת החמה, אך לא מצאו כל צייד.
עם רדת הערב פתח פיון את פיו ואמר: "מוטב לנו שנשים פעמינו הביתה, חבריא. לא צדנו דבר ועד שנגיע רעבים וצמאים לביתנו, תהיה השעה מאוחרת מאוד."
הם סבו על עקבותיהם ופסעו במורד ההר. אך גם אם זאת עשו, לא הרחיקו הם לכת במורד ההר שכן ירד עליהם ערפל שחור ואפל. דרכם אבדה להם ושוב לא ידעו אם עליהם לפנות מזרחה או מערבה. לבסוף נאלצו לשבת תחתם במקום שהיו בו.
"אני חושש, חבריא, שדרכנו אבדה לנו הערב." אמר פיון, "מעודי לא ראיתי ערפל כה סמיך."
לזמן מה ישבו תחתם משוחחים ומתווכחים, עת נשא דִּיאַרְמֵיְיד את מבטו וראה בקתה נאה לבנה כסיד מאחוריהם.
"בואו, חבריא, לבית הניצב שם." אמר להם, "אולי נקבל משהו לאכול ולשתות."
הכל הסכימו עמו והם ניגשו אל הבית.
בהיכנסם לא ראו שם אף אחד חוץ מאיש זקן, אשר שכב כפוף לצד האח, וכבשה שהייתה קשורה אל הקיר. הם התיישבו, והזקן הרים את ראשו וברך את פיון ואת אנשיו בלבביות.
"חי נשמתי," אמר דיארמייד לעצמו "לא נראה לי שנשבור את רעבוננו וצימאוננו בבקתה הרעועה הזו."
מקץ רגעים אחדים קרא האיש הזקן בקול לאשה צעירה ששהתה בחדר למטה ואמר לה לעלות למעלה ולהכין ארוחה לפיון ולאנשיו. או אז עלתה אל החדר בחורה צעירה וחיננית, ולא לעת רבה נזקקה היא כדי להכין עבורם מזון ומשקה.
היא משכה והביאה שולחן ארוך רחב למרכז החדר, פרשה עליו מפה וערכה את הסעודה עבור חבורת הַפְיָיאנָה. היא הושיבה את פיון בראש השולחן והציבה לפני כל אחד מהנוכחים את מנתו.
אך הנה, בעוד האנשים מגישים לפיהם את נתח המזון הראשון, קפצה לפתע הכבשה ממקומה, מתחה וקרעה את חבל הקנבוס העבה שקשר אותה אל הקיר והסתערה על השולחן. היא הפכה אותו על פיו בהרימה את קצהו ולא נותר אפילו דבר מאכל אחד שלא הושלך לרצפה לרגליהם של הפייאנה.
קונן שהיה מחומם כדבעי על אובדן הארוחה, קם על רגליו באי רצון וצעד לעבר הכבשה. הוא תפס אותה בראשה וניסה לגרור אותה אל הקיר, אך אם גם שבר את לבו במאמציו אלה, לא עלה בידו לקושרה. הוא ניצב שם והתבונן בה.
"חי שמים," אמר, "לוחם גדול ורב כוח ככל שהנני - הנה ניצבת פה היום הכבשה הזו ולא עולה בידי לקושרה! אולי יצלח הדבר בידי מישהו אחר."
"קום דיארמייד וקשור את הכבשה." אמר פיון.
דיארמייד קם על רגליו וניסה אף הוא לקשור את הכבשה. אך אם גם אימץ הוא את כל כוחו, היו כל מאמציו לשווא. הכבשה לא משה ממקומה.
כל אחד מארבעה-עשר הגיבורים ניסה בתורו לעשות זאת, אך ללא הועיל.
"בושו והיכלמו!" אמר האיש הזקן, "מי היה מאמין שעם כל גבורתכם וכוחכם לא תוכלו לקשור כבשה קטנה אל הקיר עם פיסת חבל!"
הוא התרומם ממקום משכבו לצד האח וקרטע על פני הרצפה. בקומו נשרו ממכנסיו ששה פינטים מלאים של אפר, כיון שנשען זמן כה רב על האח. הוא אחז בכבשה בעורפה, משך אותה בקלילות לעבר הקיר וקשר אותה.
כאשר ראו אותו הפייאנה קושר את הכבשה, נתקפו הם חיל ורעדה; הם נוכחו לדעת כי עלה בידו לעשות במחי יד את מה שהם עצמם, גיבורים ואמיצי כוח ככל אשר היו, נכשלו בו.
הזקן שב למקומו ליד האח.
"עלי לכאן והכיני מזון לפיון ולחבורתו." פקד על האשה הצעירה.
היא עלתה שוב מחדרה ויהיו אשר יהיו הכישרונות או הקסמים שהיו לה - הנה, לא חלף זמן רב והיא הכינה והגישה להם ארוחה חדשה.
"גשו למלאכה, חבריא, וסעדו את לבכם. לא צפויה לכם תקלה נוספת." אמר הזקן, "ארוחה זו תשקיט את רעבונכם וצימאונכם."
לאחר שהיטיבו לבם במאכלים ומילאו את כרסם, חשו הכל שבעים ומאושרים. הם הדפו את כיסאותיהם לאחור והתרווחו. אבל פיון שהיה מטבעו חסר מנוחה, התבונן סביבו וממקום שבתו ראה את הנערה יושבת על כסא בחדרה למטה. תשוקה עזה התעוררה בו לשוחח עמה קמעא. הוא ירד למטה ונכנס לחדרה.
"פיון מק קומהייל," אמרה היא, "הייתי פעם שלך ולא אהיה שלך שוב!"
הוא נאלץ לסוב על עקבותיו ולשוב לכיסאו. ואז קם דיארמייד וירד אף הוא אליה, אך זכה לשמוע ממנה אותה תשובה עצמה. וכך קרה לכל אחד ואחד מן הפייאנה. אוֹיְסִין היה האחרון לנסות, אך גם לו אמרה היא אותו דבר עצמו. היא נטלה את ידו בידה והוליכה אותו אל הקומה העליונה ושם ניצבה מול כל הפייאנה.
"פיון מק קומהייל," אמרה היא, "מאז ומתמיד נודעתם בכוחכם, בזריזותכם ובאומץ לבכם, ועם זאת כל אחד ואחד מכם נכשל במאמציו לקשור את הכבשה. כבשה זו אינה כבשה רגילה; זוהי העצמה, והאיש הזקן שם בפינה הוא המוות. חזקה ככל שתהייה הכבשה, הנה עלה ביד הזקן לגבור עליה. חזקים ככל שתהיו - המוות יגבר על כולכם באותה דרך.
אני עצמי הנני מזל משמים שנשלח אליכם מאת האלוהים, ואלוהים הוא שהציב את הבקתה הזו כאן למענכם. אני היא הנעורים. הייתי שייכת לכל אחד מכם בתורו, אך לא אהיה של איש מכם שנית. ועכשיו אעניק לכל אחד מכם כל מתנה שיבקש ממני."
פיון היה הראשון שדיבר, והוא שאל אם יוכל להשתחרר מריח החמר שדבק בו מאז חטא עם אשה שמתה.
דיארמייד אמר שמה שהוא חפץ בו הוא נקודת אהבה על גופו שתגרום לכל אשה שתראהו להתאהב בו.
אוסקר ביקש רצועה למחבט הדיש שלו, רצועה שלעולם לא תקרע.
קונן ביקש שיהיה לו הכוח להרוג מאות בקרב, בעוד שהוא עצמו יישאר בלתי פגיע.
בשומעו את משאלתו של קונן אמר דיארמייד: "אבוי, אם יינתן לקונן הכוח להרוג מאות, למען השם, אל יינתן לו הידע כיצד לעשות שימוש בכוחו. הוא מאוד חזק, אך מאוד מושחת ואם יתעורר זעמו לא יותיר איש מן הפייאנה בחיים!"
וכך נותר קונן כפי שהיה. הוא מעולם לא ידע כיצד להשתמש בכוחו, להוציא פעם אחת בעת הקרב של וֵנְטְרִי, כאשר הביט על אויביו מבעד לאצבעותיו וקטל במבטו כל אחד ואחד מהם.
כל אחד מן הפייאנה ביקש בתורו משאלה. אינני יודעת מה ביקשו האחרים, אבל אויסין ביקש את חסד האלוהים. אומרים שהלך אל ארץ הנעורים ושהה שם עד שבא לאירלנד פֵּטְרִיק הקדוש, וזאת על מנת שיזכה לאמונה הנכונה ולידיעת האל ויקבל את המשיחה האחרונה בעת מותו, והוא אכן זכה לכל זאת, כיוון שבשובו לאירלנד, פֵּטְרִיק הקדוש עצמו, הוא שטבל אותו לנצרות ומשח אותו בשמן הקודש לפני מותו.
סיפור הנפח והדורד פיאן מראה קרבה רבה לסיפורי מק קומהל והפייאנה. זהו סיפור עם נפוץ שעדין מרבים לספרו בקרב השבטים הגלים תושבי האיים המערביים. הדורד פיאן היא הקרן של פין מק קונהל. השתמשו בה כדי להזעיק את אנשי הפיאנה וללכדם לחטיבה אחת.
היה פעם אחת נפח שנקרתה לו מערה בשדה. פתחה של המערה היה חסום בשער ברזל גדול. הוא החליט להכין מפתח מתאים לשער כדי לפותחו ולגלות מה צפון מאחריו. הנה כי כן, חזר הנפח למערה לאחר זמן מה עם מפתח ועם לפיד להאיר את מחשכי המערה.
משנפתחה הדלת גילה הנפח כי המערה גדולה מאוד. לפידו הפיל צללים מרטטים על קירות האבן הגבוהים. בין הצללים במרכז המערה לכדה עינו צורות של אנשים גדולי מידות ששכבו על הרצפה דוממים כאבן. הוא התקרב אליהם בזהירות וראה שליד הגדול שבהם מונחת קרן גדולה. זו הייתה קרן הדורד פיאן והנפח הבין כי הדמויות השוכבות לפניו הן פין ופיאנה עצמם.
הנפח הרים את הקרן ואחז בה אף שהייתה גדולה כגופו שלו. משאחז בקרן שמע בתוכו כמו בת קול מרוחקת: "תקע בה!". בחשש רב הגיש הנפח את הקרן לשפתיו והשמיע קול תרועה רם וצלול. ברגע שנשמע הצליל הזדעזעו שני השוכבים על הארץ מכף רגל ועד ראש.
פחדו של הנפח גבר למחשבה שתקיעתו תעורר את המתים משנתם, אך שוב שמע בתוכו בת קול מרוחקת: "תקע!". הוא אזר אומץ ותקע שנית ואז הסב האיש השוכב את ראשו ונעץ בו את מבטו.
הנפח נבעת. הוא לא יכול לשאת זאת יותר. הקול הפנימי שהיה עתה רם וצלול מאשר קודם, קרא לו לחזור ולתקוע בשלישית, אך הנפח הפך פניו ונמלט מן המערה. הוא נעל את הדלת מאחריו והשליך את המפתח אל האגם הסמוך.
בהתרחקו שמע את אנשי הפייאנה צועקים אחריו: "עזבת אותנו במצב גרוע מזה שמצאת אותנו!"
אך יש אומרים שעוד יבוא היום וקולה של קרן דורד פיאן יהדהד במערה בפעם השלישית...
הייתה פעם משפחה עם שלושה ילדים. כשמתה האם אסף האב את ילדיו ואמר להם: "כאשר תגדלו ותעמדו ברשות עצמכם, יקבל כל אחד מכם את חלקו בירושה. יחד עם זאת, לאחר שתקבלו אותה תצטרכו לנסוע לאחד מן הכפרים הסמוכים, להרוויח את מחייתכם, אם רוצים אתם לחיות טוב."
השנים נקפו. האיש הזקן מת ושלושת הבנים נותרו לבדם. הבכור היה בן שלושים, האח השני בן עשרים והשלישי בן שתים עשרה או שלוש עשרה שנים. האח הבכור אמר לאחיו הצעירים: "בואו נלך לאיזה כפר קטן לעבוד ולהרוויח מה שנוכל."
הם ישבו יחדיו לדון בנושא. הבכור אמר: "למעלה בהמשך הדרך יש שלושה כפרים. אל הכפר הראשון אתה נכנס, עובד, וחוזר מתי שאתה רוצה. הסיפור של הכפר השני הוא קצת שונה: אתה נכנס אליו וחוזר מהר מאוד. הכפר השלישי הוא בהמשך הדרך. אתה עולה על הדרך ולעולם אינך חוזר."
"אני" המשיך האח הבכור "אלך אל הכפר שאתה נכנס אליו ויכול לחזור מהר."
האח השני אמר: "אני אלך לכפר שאפשר לחזור ממנו מתי שמתחשק לך."
האח הצעיר אמר: "אני אלך בדרך השלישית."
שלושתם יצאו לדרך. הבכור בא אל הכפר השני. בכפר שלו הוא היה יכול להרוויח, בוא נאמר, מאה דרכמות ליום. בכפר הזה הוא קיבל מאה ועשרים, אולי אפילו לא מאה ועשרים; יותר קרוב למאה ועשר, כך שלא היה הבדל גדול לעומת הכפר שלו. הוא החליט שמוטב לו לחיות בכפר שלו וחזר הביתה.
האח השני הגיע לכפר הראשון. בכפר שלו הוא הרוויח מאה ועשרים דרכמות ליום, וכאן הוא קיבל מאה וחמישים. "לא רע" הוא אמר "אני אשאר כאן לזמן מה." הוא שהה שם כמה ימים, השתעמם וחזר הביתה.
האח הצעיר הלך בדרך שאף אחד אחר לא רצה אפילו להתקרב אליה, אבל הוא החליט מה שהחליט ויצא לדרך.
כאשר היה כבר די רחוק שמע צעקות: "מישהו מתקרב!" וראה אנשים רצים מימין ומשמאל מתוך השדות, נושאים את כלי העבודה שלהם, ויוצאים לקדם לשלום את מי שהגיע. ברגע שהגיע, אחד מהם אמר: "אני אתן לו את הבת שלי לאשה!"
ומישהו אחר אמר "אני אתן לו הרבה כבשים וטלאים - כמה שירצה!"
"אני אבנה לו בית!"
"אתן לו כל מה שהוא רוצה!" אמר מישהו אחר.
ומיד הציעו לו שם בית. הוא ישן בכפר ומאז המשיך לגור שם. הוא חי, אוכל ושותה שם כמו מלך. אז איך הוא יכול לחזור? הוא פשוט לא יכול.
יכול להיות שזה מה שקורה לאדם שמת: הוא הולך ומוצא חיים טובים יותר ולא חוזר.
לפני המון המון זמן חי מלך גדול. והמלך הגדול הזה, הוא הזמין בשבילו לבנות ארמון גדול. כל דבר שמה היה צריך להיות הכי הכי טוב שרק יכול להיות, והאנשים מה שבנו אותו, היו הכי הכי חכמים שיכול להיות וזה לקח המון זמן לבנות את הארמון הגדול הזה בגלל שזה כל כך גדול ובגלל שזה צריך להיות כל כך טוב, אבל בסוף הגיע היום שזה נגמר.
והמלך הגדול הוא קרא יחד לכל האנשים, מה שעבדו לבנות בשבילו, בשביל לתת להם בומבה של ארוחה ושתייה - חפלה רצינית. וככה הסיפור הולך:
טוב, אז כולם באו לחגיגה הגדולה הזאת והיה שם המון אוכל טוב, הכל על צלחות מזהב והיה המון משקה חזק, הכל בכוסות מזהב והם כולם ישבו ואכלו ושתו המון זמן. וכשהם היו מלאים לגמרי ולא יכלו יותר לאכול או לשתות, כל האנשים מה שהיו שם התחילו לִיתְוָכח מי הכי טוב ביניהם. הראשון דיבר האיש מי שאמר להם את הצורה הנכונה וכל זה, בשביל לבנות כל חלק קטן של הארמון. "בלעדי" הוא אומר "לא היה שום ארמון, אז אני חושב שאני צריך להיות הכי טוב בין כל האנשים!"
ואז דיבר הנגר מה שעשה את כל הדלתות וכל מיני דברים מעץ: "בלעדי" הוא אומר, "לא היו שום דלתות ושום רהיטים, ובלי הדברים האלה לא היה ארמון!"
ואז דיבר האיש מה ששם את כל הסרוכיות בחלונות: "בלעדי" הוא אומר "לא היו שום חלונות. אני סידרתי סרוכית באלף חלונות. אחרת הרוח והגשם היו נכנסים בפנים. בלי חלונות לא היה ארמון!"
ואחרי זה, זה מדבר וזה מדבר ומספר כל מיני דברים שהוא עשה וכל אחד אומר שבלי העבודה שלו לא היה ארמון.
וכל הזמן המלך הגדול הזה סתם יושב ולא אומר כלום, רק שומע טוב טוב מה כל אחד אומר. ואז בסוף פתאום הם רואים בן אדם שחור ככה עומד מופרד מהאחרים בדיוק בתוך הדלת.
"בוא תכנס ותספר לנו מה שאתה." אומר המלך הגדול. אז האיש השחור, הוא צועד קדימה לתוך הארמון הגדול.
"אני הנפח" הוא אומר בקול רם ככה שכולם יכולים לשמוע אותו ואז כולם רואים שהפנים שלו הכל שחור מהפיח ויש לו עוד את הסינור מעור כי הוא בא ישר מהעבודה שלו. ואז אחד או שנים שמה (הם כולם לבושים בבגדים יפים ומסתכלים בפֵטוֹלְנֵגְרוֹ, כן מסתכלים מלמעלה למטה על הנפח – ככה הם מסתכלים) הם מתחילים לומר אחד לשני: "איזה זכות יש לבן אדם הזה להיות פה? הוא לא עשה שום דבר בשביל הבנייה של הארמון הגדול הזה פה בשביל המלך הגדול."
אז בסוף המלך הגדול הוא פונה אל הנפח והוא אומר: "עכשיו תענה לי איזה זכות יש לך פה? אתה יכול לומר שעשית משהו בשביל הבנייה של הארמון הגדול הזה פה?"
והנפח הוא מחייך והוא קם ואומר: "שמענו את עושה הסרוכיות, שמענו את הנגר, שמענו את מניח הלבנים ושמענו את כל האנשים האחרים שטוענים שהם היו הכי חשובים מכולם. אבל אני אומר שאפילו אחד מהם לא היה יכול לעשות משהו בלי הכלים שלהם, ומי עשה את הכלים?"
והאיש עצר והסתכל סביבו בזמן שכולם חשבו על זה ואז הוא מדבר עוד פעם: "כן" הוא אומר "כן. אף אחד מהם לא היה יכול לעשות משהו בלי הכלים שלהם. ומי אתם חושבים עשה את הכלים שלהם? בטח, זה אני, הפֵטוֹלְנֵגְרוֹ, הנפח! ועכשיו" הוא אומר "אני אשאל את המלך הגדול בעצמו להגיד לנו מה הוא חושב האיש הכי חשוב מכולם."
ואז המלך הגדול, הוא קם על הרגליים ואומר: "שמענו כולנו מה שהנפח אמר וזה אמת גדולה שאף אחד מכם לא היה יכול לעשות איזו שהיא עבודה בלי הכלים שהנפח עשה. לכן" – הוא אומר – "לכן אני אומר שהנפח הוא האיש הכי חשוב מכולם!"
ואז המלך הגדול עשה ארמון בשביל הנפח על יד הארמון שלו, והנפח הוא יושב שם עם בגדי עבודה ועם סינור והפנים שלו שחורים מפיח והמלך הגדול נותן לו בידיים שלו לאכול ולשתות מספל של זהב!
זה הסיפור שלי שסיפרה לי האמא הזקנה שלי. כן, ככה זה היה, והיא שמעה את זה מאמא שלה וכך הלאה מיום שהמיצ'פחה שלנו התחילה, והנפח הזה, מה שסיפרתי עליו היה הפֵטוֹלְנֵגְרוֹ הראשון – הנפח הראשון שאתו התחילה המיצ'פחה שלנו לפני המון המון זמן.
היה פעם ברהמין צעיר שחיפש ידע. הוא שמע על חכם גדול שחי בלב היער, הרחק מן התרבות וכבליה. הברהמין הצעיר פילס את דרכו בג'ונגל המסוכן עד אשר הגיע אל בקתתו של הקדוש אשר ניצבה ליד הנהר טוּנְגָבְּהַדְרָה, ואשר אותה חלק עם רעייתו. הוא התקבל בחמימות על ידי החכם, והיה עד מהרה לתלמידו. הצעיר עשה כמיטב יכולתו לשרת את החכם ואשתו, ולמד כמה שיכול.
החכם הזקן היה עדיין אדם חסון ונמרץ. הוא עיבר את אשתו והיא הרתה לעת זקנה את ילדם הראשון. כאשר היתה בחודש השמיני להריונה התעוררה תשוקה בלבו של החכם למצוא את מקורו של הנהר הקדוש שבקרבתו התגורר. כיוון שאשתו לא יכלה להתלוות אליו, הוא הפקיד אותה בידיו של תלמידו ובידי אשתו של חכם אחר שהתגורר במקום.
למועד הנכון תקפו את האשה צירי לידה. אשתו של החכם סייעה לה בלידתה בתוך הבקתה, בעוד התלמיד מתפלל בדאגה מחוץ לדלת ומבקש כי הלידה תעבור בשלום והאשה תביא תינוק בריא לעולם.
והנה, ברהמה עצמו נוכח בלידתו של כל תינוק, וכותב את גורלו של כל ילד על מצחו. הוא מגיע באותו רגע עצמו שבו עוזב התינוק את הרחם ונושם את אוויר העולם. עבור רוב האנשים ברהמה הוא בלתי נראה, אבל התלמיד הצעיר, בזכות התורה שלמד מרבו, יכול היה לראות דברים שאנשים רגילים לא יכלו לראות. הוא נדהם לראות לפתע גבר זר צועד היישר אל דלת הצריף שבתוכה ילדה אשת רבו ומנסה להיכנס.
"עמוד במקומך ואל תזוז!" צעק התלמיד.
לשמע צעקתו הזדעזע ברהמה. מעולם לא ראתה אותו נפש חיה בעת שהיה עסוק במשימתו ואיש לא ניסה לעצרו. הוא היה מזועזע אף יותר מדבריו של התלמיד: "ברהמין זקן, מה לכל הרוחות אתה חושב שאתה עושה? כיצד אתה מעז להתפרץ לתוך בקתתו של המורה שלי בעת שאשתו נמצאת שם בפנים! אתה לא יכול פשוט לפרוץ פנימה!"
ברהמה מיהר להסביר לתלמיד מי הוא ומה כוונתו. התינוק עמד לבקוע מרחם אמו, ואסור היה לו להתעכב. התלמיד הצעיר, שנבעת מכך שלא זיהה את האורח, קשר את הבד העליון סביב מותניו כאות כבוד לאל, ואז השתטח לפני ברהמה והתחנן לסליחה.
אבל גם לאחר שהבהיר את כוונותיו לא יכול היה ברהמה להיכנס. התלמיד התחנן לפניו כי יספר לו מה עומד החרט לרשום על מצחו של התינוק.
"בני," אמר האל, "אינני יודע מה ירשום החרט שלי על ראשו של הילד, וכשהילד מגיע לעולם אני מניח את החרט על ראשו וגורלו של הילד נכתב מעצמו בהתאם לקארמה שלו בגלגוליו הקודמים. אינך יכול להמשיך ולעכב אותי. אני חייב להיכנס!"
"אם כך," אמר התלמיד, כאשר תצא משם החוצה, יהיה עליך לספר לי את גורל ילדו של המורה שלי."
"בסדר," השיב ברהמה ומיהר פנימה. הוא יצא משם כעבור זמן מועט, והתלמיד הצעיר שאל אותו מה כתב החרט.
"בני," אמר ברהמה, "אני אספר לך מהו הגורל הצפוי לילד, אבל אם תספר זאת למישהו יתפוצץ ראשך לאלף חתיכות! התינוק הוא בן זכר, אבל נכונו לו חיים אומללים. כל רכושו עלי אדמות אשר ממנו יתפרנס יהיה שור אחד ושק אורז אחד. לא ניתן לעשות דבר כדי לשנות זאת."
"אבל זהו בנו של חכם גדול!" קרא התלמיד, "הייתכן שזו תהיה הקארמה שלו?"
"אין לי שום קשר לכך," השיב האל, "מעשיו בגלגולי חייו הקודמים הכתיבו זאת, והוא חייב לשאת בתוצאות! אבל זכור! אם תספר על כך למישהו, יתפוצץ ראשך."
ובאומרו זאת נעלם ברהמה מעיניו. התלמיד הצעיר נותר מתוסכל מן המחשבה על החיים הקשים המחכים לבנו הרך של המורה שלו.
זמן קצר אחר כך שב החכם לביתו ושמח למצוא את אשתו בריאה ושלמה ואת התינוק שהביאה לעולם. האיש הצעיר שכח במהרה את סודו הכאוב. הוא שב ושקע בתורתו של מורהו הזקן.
שלוש שנים חלפו במדיטציה שלווה, ואז החליט החכם הזקן לעלות לרגל שוב אל מקורותיו של נהר הטוּנְגָבְּהַדְרָה. אשתו הייתה מעוברת שוב וגם הפעם הפקיד אותה בידי התלמיד ואשת החכם. ברהמה הגיע שוב למעמד הלידה, והפעם היה הצעיר מוכן. הוא עצר את האל בדלת וכפה עליו לגלות לו מה רשם החרט על ראשו של הילד השני. גם הפעם היו חדשות רעות בפיו של ברהמה: "לאשתו של המורה שלך נולדה בת. כאשר תגדל ותתבגר תאלץ לצאת לזנות כדי להתפרנס! אותו כלל עדין תקף: אם תספר למישהו את מה שאמרתי לך, יתפוצץ ראשך!"
המום ממה ששמע היה התלמיד מיוסר מאוד למחשבה כי יהיה על בתו של אדם קדוש לחיות חיי זונה פשוטה. ימים רבים העסיקה אותו דאגה זו. לבסוף ניחם את עצמו במחשבה שקארמה היא הכוח השולט היחיד בחייהם של בני אדם.
החכם חזר במהרה, והתלמיד שהה במחיצתו שנתיים נוספות בטרם יצא לעלות לרגל להרי ההימלאיה. הוא היה מלא צער וחמלה על שני הילדים בעת שצפה בהם גדלים וחשב על הגורל האיום המצפה להם. הוא ניחם עצמו במחשבה על כך שאין דרך לשנות זאת.
במשך עשרים שנה נדד בעולם, למד עם חכמים שונים והרהר בטבע הגורל והאדם. הוא ספג אל קרבו את כל מה שיכול היה העולם להציע לו, ואז החליט לשוב לביתו של מורהו הזקן על גדת הנהר, מקום בו החל מסעו לפני שנים רבות.
התברר לו שהחכם הלך לעולמו זמן מה לפני שהגיע לשם. בצער המשיך דרכו אל הכפר הבא בניסיון לברר מה עלה בגורלם של ילדי החכם. באחד הכפרים פגש באדם שחי עם משפחתו במסכנות בבקתה דלה כשכל רכושו הוא שור אחד ושק אורז אחד. הוא זיהה בדמותו הסגופה את בנו של המורה הזקן שלו. בכל יום בישלה המשפחה חופן אורז מתוך שק האורז היחיד שיכלו להרשות לעצמם. כשהתרוקן השק, שילם המסכן את כל הכסף שהרוויח בעמלו כדי לרכוש שק אורז חדש בדיוק כפי שנכתב בחרט הברזל של ברהמה.
התלמיד פנה אליו בשמו ואמר לו: "אתה מכיר אותי. הייתי תלמידו של אביך, יש לי עצה לתת לך".
שכיר היום המסכן נדהם לפגוש במישהו זר שהכיר אותו בשמו. אך כיוון שהתלמיד היה כבר בגיל העמידה ונראה כמו מלומד מכובד, נטה המסכן להקיש לדבריו.
"הקשב אם כך ועשה בדיוק כפי שאני מייעץ לך." אמר התלמיד, "הדבר הראשון שתעשה מחר יהיה למכור את השור שלך ואת שק האורז שלך בשוק תמורת כל מחיר שתוכל לקבל עבורם. בכסף שתקבל ערוך סעודה מפוארת לך ולבני משפחתך ועד רדת הערב אל תותיר דבר. בשאר הכסף השתמש כדי להאכיל את העניים ולתת מתנות לברהמינים הטובים ביותר בכפרך. אנא בטח בי ולעולם לא תצטער על כך. אני תלמידו של אביך ואני יועץ לך זאת לטובתך שלך."
שכיר היום היה ספקני. "אתם הברהמינים תמיד אומרים לאיכרים כמונו לתת את כל הכסף שלנו לברהמינים. זה נחמד מאוד עבורכם לקבל הכל, אבל לי יש משפחה להאכיל, ולא אוכל להמשיך ולהאכילם אם אבזבז את כל רכושי מחר!"
אבל אשתו התערבה בשיחה ואמרה לו: "הוא נראה לי כאדם חכם, ואבא שלך היה הגורו שלו, ננסה לנהוג על פי עצתו."
שכיר היום וויתר ובחשש מה מכר למחרת היום את השור ואת האורז בשוק. הוא קיבל מספיק כסף כדי להאכיל חמישים ברהמינים, בנוסף למשפחתו שלו. לראשונה בחייו, היו לו האמצעים לתמוך באנשים נוספים ולא רק במשפחתו. כשמוחו מסוחרר לאחר אותו יום יוצא דופן, עזב השכיר אותו לילה את מיטתו כדי לצאת החוצה ולשאוף מעט אוויר. הוא מצא את תלמידו של אביו ישן על האדמה בחוץ. התלמיד התעורר לשמע צעדיו ושאל אותו מה מטריד את מנוחתו.
"אדוני," אמר הפועל, "עוד מעט יעלה השחר, כשאשתי ושני הילדים יתעוררו, לא יהיה לנו מזון לאכול."
התלמיד הרגיע אותו והראה לו מעט כסף שהיה ברשותו ודי היה בו כדי לקנות שור חדש ושק אורז, והפציר בו לעלות על משכבו ולנוח ולראות מה צופן לו הבוקר.
אפילו לאחר דברים מרגיעים אלה התהפך שכיר היום כל הלילה על משכבו. כשהתעורר הלך לרחוץ את פניו בבאר, חולף בדרכו על פני הסככה שבה היה השור שלו. הוא נזכר בעגמומיות שעתה אין שם שום שור שיהיה עליו לדאוג לו, אבל כשהסתכל שוב בסככה, גילה שככלות הכל יש שם שור. "העוני הארור," חשב לעצמו, "גורם לך לחלום בהקיץ על דברים שכבר אינם ברשותך!" הוא שב הביתה והביא מנורה כדי לבדוק אם אין הוא חולם בהקיץ. השור ניצב שם ולידו עמד שק מלא באורז! הוא רץ בשמחה לספר זאת לתלמיד. במקום להיות מופתע השיב לו האיש הקדוש: "כמובן שיש שם שור ושק אורז. עכשיו קח אותם ונהג בדיוק כפי שנהגת אתמול. מכור אותם בשוק וערוך סעודה לך ולמשפחתך ואל תשכח להיטיב גם עם הברהמינים ואל תותיר דבר מן הכסף."
שכיר היום נהג שוב על פי עצת התלמיד, ובכל בוקר קרה אותו דבר – שק מלא של אורז ושור חדש הופיעו בסככה. כשנראה היה כי חיי בנו של המורה הזקן שלו קיבלו תפנית חיובית, אמר לו התלמיד: "גונב לאוזני שבנו של המורה הזקן שלי חי חיי צער, על כן נחלצתי לעזרתך. עכשיו המשך לנהוג כפי שהוריתי לך: מכור כל יום את השור ואת שק האורז ועד הערב אל תותיר דבר – לא כסף ולא מזון. אם לא תנהג כך יעלם מזלך הטוב."
שכיר היום הבטיח זאת בכל לבו כשהוא מלא בהכרת תודה לאיש הקדוש.
"טוב, "אמר הקדוש. "עכשיו, יש לי עוד משהו שעלי לעשות. איפה אחותך? היא היתה רק בת שנתיים כשראיתי אותה לאחרונה."
הבן עצר בקושי בעד דמעותיו: "היא אשה שהתדרדרה לשפל המדרגה, אדוני, אינני רוצה לחשוב עליה בעת המאושרת הזו שבאה עלי. היא ממיטה עלי כל כך הרבה בושה."
התלמיד ידע היטב על מה דיבר הבן. "אמור לי איפה אני יכול למצוא אותה." אמר.
הבן כיוון אותו בחוסר רצון לכפר הבא, ששם נודעה אחותו כפרוצה. התלמיד נפרד מממנו כשבלבו מפעפעת התשוקה לסייע גם לאחותו, בתו של המורה שלו. כשהגיע לכפר עם רדת החשיכה הקיש על דלתה. הדלת נפתחה מיד, שכן אשה במקצועה אינה מחכה לדפיקה שנייה. היא נדהמה למצוא אדם קדוש על סף ביתה.
הוא הציג את עצמו כתלמידו של אביה, והיא בכתה מרוב בושה, נפלה לרגליו מלאת צער למחשבה שהיא, בתו של חכם גדול, הפכה לזונה פשוטה. היא סיפרה לו איך העוני הביא אותה למצבה זה.
הוא ניחם אותה ואמר, "בתי, צר לי לראות אותך חיה בצורה כזאת, אבל אם תקשיבי לי, אוכל לעזור לך לחיות חיים טובים יותר. סגרי את דלתך בפני כל הפונים אליך ואמרי להם: 'אני אפתח את דלתי רק בפני מי שיביא לי ענק פנינים מן האיכות הטובה ביותר!' נהגי כך הלילה, ומחר בבוקר אבוא לראות מה אירע."
האשה שמאסה בחייה כפרוצה היתה להוטה לנהוג על פי הצעתו. הלקוחות שלה חשבו שהיא יצאה מדעתה. וכי מי שמע על זונה המבקשת אתנן של פנינים איכותיות? אך היא המשיכה לדחות את כל מי שהגיע לפתחה. הלילה חלף ועם עלות השחר החלה האשה לדאוג. וכי מי בכפר יכול להרשות לעצמו מחיר שכזה עבור שירותיה?
אך שעה קלה לפני זריחת השמש הגיע לשם בחור צעיר ובידו מחרוזת פנינים משובחות. הוא תינה עמה אהבים עד עלות השחר ואז פנה לדרכו.
היא סיפרה לקדוש על כל מה שקרה, והוא ידע שחפצו עלה בידו. "מעכשיו תחיי חיים של אשה טהורה. מעטים האנשים בעולם היכולים להרשות לעצמם לשלם לך כל לילה את המחיר שנקבת. מי שנתן לך את הפנינים האלה יהיה חייב להמשיך ולעשות זאת מעתה ואילך, כבעלך וכמאהבך. אל תניחי לאיש זולתו לגעת בך. ועכשיו עשי את מה שאני אומר לך: כל בוקר מכרי את הפנינים שקיבלת בשוק ובזבזי את הכסף שתקבלי תמורתן. ערכי סעודה מפוארת לעצמך וביתרת הכסף האכילי את עניי הכפר ואל תותירי דבר מן הכסף עד רדת החשיכה. אם לא יעלה בידך לקיים את אשר אמרתי יאבד מזלך הטוב ותיאלצי לחזור לחיי עוני. האם תעשי את אשר אמרתי?"
"ברצון רב, אדוני!" השיבה.
התלמיד שכב לישון תחת העץ הסמוך לביתה כדי לראות אם תכניתו תתממש. לשמחתו נוכח לדעת שבתו של המורה שלו החלה לחיות חיים טובים ומהוגנים.
לבסוף, מרוצה מן החיים המשופרים שהעניק לילדיו של המורה הזקן שלו, החליט הקדוש לצאת פעם נוספת לדרך ולעלות לרגל לאחד המקומות הקדושים. הוא התעורר מוקדם עוד בטרם זרחה השמש ויצא לדרך בעוד הירח מאיר. הוא לא הרחיק לכת כאשר ראה אדם מתקרב. היה זה אדם צעיר יפה תואר שהוביל בחבל שור נאה, שק אורז על ראשו ומחרוזת פנינים משובחות על כתפו. הקדוש שאל את הזר למעשיו.
הצעיר יפה התואר השליך את שק האורז שעל ראשו ואנחת ייסורים בקעה מפיו. "הסתכל עלי!" קרא בזעם. "ראשי כמעט התקרח כולו משק האורז שעלי להביא כל לילה לביתו של שכיר היום, שלא לדבר על השור ששעלי להוביל לסככה שלו, ואז עלי להתלבש בבגדי פאר ולהתחזות לאיש צעיר כדי לתנות אהבים עם אחותו של אותו איש ולשלם לה כאתנן מחרוזת פנינים משובחות! חרט הברזל שלי ניבא את גורלם, ועכשיו, בזכות חוכמתך הארורה אני צריך לספק להם את כל מה שנגזר עליהם בלידתם. עד מתי אאלץ לעשות זאת?"
דמעות זלגו על פניו של האל ברהמה בכבודו ובעצמו.
"תוכל לחדול מכך אם תעניק לשניהם חיים טובים ומהוגנים במקום הגורל המקורי שרשם החרט שלך."
ברהמה עשה כעצתו זאת, וצרותיו הסתיימו.
וכך הערים הקדוש על הגורל ועל ברהמה עצמו
פייר דרלון מצרפת עבד זמן מה בקרקס צועני נודד כמטפל בסוסים, כצייר כרזות וכליצן. את הדברים המובאים להלן שמע מפיו של אחד הצוענים שארח לו לחברה.
כאשר היה זוג צועני נישא, נהג ראש השבט להעניק לזוג הצעיר שני אגרטלים, האחד אדום והשני כחול (וכאשר לא היו אגרטלים השתמש בצמד קופסאות). אגרטל אחד היה מוסר לבעל ואת השני לאשה. בנוסף לכך נתן להם ראש השבט שקית מלאה בתערובת של גרעינים: תירס, שעורה, עדשים, חטה, שעועית אדומה ופול.
בסופו של כל יום היה על כל אחד מבני הזוג לבחור בגרעין אחד ולשים אותו בתוך האגרטל שלו בהתאם לסוג היום שעבר על האחד בחברת השני. לדוגמא, שעועית אדומה ציינה מריבה או כעס, תירס פירושו היה יום טוב מלא שמחה, זרע פול הוכנס לאגרטל במקרה של יום יוצא מגדר הרגיל - יום מושלם (דבר שהיה נדיר למדי). עדשים סימלו יום של שלום והרמוניה ללא תווים צורמים.
הבעל והאשה הכניסו את הגרעינים לאגרטלים מבלי להראותם זה לזה, עד אשר בתום פרק זמן מסוים רוקנו בני הזוג את האגרטלים אחד בפני השני. לאחר מכן הוחזרו הגרעינים לשקיק ומחזור חדש החל.
אם היו האגרטלים מתמלאים רק בעדשים - סמל להרמוניה בין השניים - היו בני הזוג טומנים את העדשים הללו באדמה ולאחר שכיסו אותם, היו מתווים על הקרקע דמויות של גבר ואשה ולא עוזבים את המקום ונודדים משם בטרם יתחילו העדשים לנבוט ויוציאו עלים.
הסיפורת האירית היא סיפורת מאוד עשירה. לא קל לצלול למעמקיה. שמות הגיבורים והמקומות זרים לאוזן הישראלית והעלילות מאוד מורכבות. לכן אני חייב להקדים כמה מילים ולתת מעט רקע לסיפור.
ראשית, שום סיפור אירי ראוי לשמו לא מתחיל עם הגיבורים עצמם. בדרך כלל קודמים לסיפור המרכזי הסברים ארוכים על מוצאם של הגיבורים והוריהם.
ושנית, העלילות מתרחשות בגבול הדק שבין מציאות לדמיון, בין אירלנד הירוקה כפי שחלק מכם מכירים אותה מביקורים ומסרטים, לבין הגבעות הירוקות ומעמקי האדמה שם מתקיים העולם האחר עולמם של בני השי והפיות. הגבול ביניהם הוא כמעט בלתי נתפס. אלו אינם שני עולמות נפרדים כמו בסיפורי הפיות הרגילים אלא שני חלקים של אותו עולם עצמו.
הגיבור הראשון שאני רוצה להציג בפניכם משתייך לטַאוּטָה דֶה דַנַן. טאוטה פירושו אנשים ודנן הוא קיצור שמה של האלה דנוּ. אלה אם כך "אנשי האלה" – גזע של אנשים מהוללים ולמעשה חצאי אלים שהגיעו לאירלנד בפלישה החמישית (מתוך שבע פלישות לאי) וכבשו אותו מידי התושבים הקודמים שאף הם היו פולשים לאי. מדובר בעם קלטי שהגיע לאירלנד וליתר חלקי בריטניה מאירופה. הסיפורים הועלו על הכתב בתקופה מאוחרת הרבה יותר בתקופה הנוצרית ולכן האלים הקלטיים מוצגים במסורת הסיפורית כבני תמותה, אף שחייהם יכולים להמשך מאות בשנים (כמו דורות בראשית אצלנו), ודרך אגב במסורות העתיקות השם טאוטה דה דנן – אנשי האלים, ניתן גם לבני-ישראל.
דַגְדָה היה מלך הטאוטה דה דנן ופירוש שמו הוא האל הטוב. טוב זה משהו יחסי. כמו כל אחד, או כמעט כל אחד, שמגיע לשלטון, הוא הרשה לעצמו דברים שלא נחשבים מוסריים במיוחד.
דַגְדָה שם עין על אֵיתְנָה שהייתה אשתו של אֶלְקְמָר, אחד מן המלכים ששלטו באירלנד. כדי לפתות אותה ולהפיל אותה ברשתו הוא שלח את אלקמר למסע ארוך ואז בא אל אֵיתְנָה ושכב אתה. מאחר ולא היו לו אמצעי מניעה הוא גם הצליח להכניס אותה להיריון. עכשיו היתה לו בעיה איך לא לגרום לנזקים נוספים. מאחר ודגדה היה מכשף גדול, הוא פשוט הטיל כישוף על אֶלְקְמָר. הכישוף כלל שני דברים: ראשית הוא גרם לו שלא יוכל להבחין בין יום ללילה ולא יחוש במעבר הזמן עד ששנה אחת תראה לו כיום, ושנית הוא דאג באמצעות כישוף נוסף שאֶלְקְמָר לא יחוש רעב או צמא במשך הזמן הזה. בקיצור אֶלְקְמָר חזר לארמונו והיה בטוח שעבר רק יום אחד, אבל בינתיים הספיקה איתנה להשלים את ההיריון בהצלחה ולהביא לעולם את בנה אוֹנְגוּס. כשאֶלְקְמָר חזר, כבר הספיקה איתנה להתאושש מן הלידה ולהפטר מן הבטן. את התינוק אוֹנְגוּס מסר דַגְדָה לידיו של מִידִיר שחי בארמון יחד עם פוּאַנַק אשתו. השניים אימצו את אוֹנְגוּס לבן. זכרו את השמות האלה פוּאַנַק ומִידִיר כי אנחנו עוד נפגוש בהם בהמשך.
אוֹנְגוּס הבן המאומץ גדל שם והיה לעלם חביב ויפה תואר. באחד הימים בזמן מריבה עם חבריו, כינה אותו אחד הנערים אסופי. אוֹנְגוּס נפגע מאוד ורץ אל אביו החורג מִידִיר לברר מה הסיפור. מִידִיר גילה לו את הסוד ואוֹנְגוּס התחנן בפניו שיציג אותו בפני אביו האמיתי, כלומר דַגְדָה מלך הטאוטה דה דנן. מִידִיר נעתר לו ובאחד הימים התייצבו השניים, מִידִיר ואוֹנְגוּס לפני דַגְדָה.
"מי זה הבחור הצעיר הזה שלא ראיתי מעולם?" שאל דַגְדָה.
"זהו בנך, יוצא חלציך. הוא רוצה שתכיר בו כבנך ותעניק לו את המעמד הראוי לו."
"זאת אעשה בשמחה," השיב דַגְדָה אבל המלכות שאני מייעד לו היא מלכותו של אֶלְקְמָר ואֶלְקְמָר עדין שולט עליה. (אתם זוכרים שמצד אמו הוא בהחלט זכאי לרשת את ממלכתו של אֶלְקְמָר מכיוון שאֵיתְנָה, אמו, היא אשתו של אֶלְקְמָר), אבל יש לי רעיון איך יוכל אוֹנְגוּס להשתלט על הממלכה. עליו להגיע לשם חמוש בכלי זינו ביום חג ראש השנה שבו שובתים אנשי אירלנד ממלחמה והולכים ללא נשק. מה שאני מציע הוא שבאמצעות נשקו יסחוט אוֹנְגוּס מאֶלְקְמָר באיומים הבטחה לאפשר לו לשלוט בממלכה יום אחד ולילה אחד. אֶלְקְמָר יאלץ להסכים, אבל לאחר יממה יסרב אוֹנְגוּס לפנות את כס המלכות ולהחזיר לו את השלטון ויציע שהעניין ייושב על ידי בורר. טבעי כמובן שהבורר יהיה אני עצמי, דַגְדָה, ואני כבר אדאג לתוצאה הרצויה."
אתם מבינים מה הולך כאן – הון ושלטון – דַגְדָה בתור שופט עליון ישפוט בעניין שיש לו בו אינטרס אישי. טוב, אתם כבר יכולים לתאר לעצמכם מה קרה. כשאוֹנְגוּס ואֶלְקְמָר הציגו את טענותיהם, הכריז דַגְדָה: "אתה, אֶלְקְמָר, ויתרת על השלטון ליממה אחת כדי להציל את חייך. אבל העולם יכול להתהפך תוך יממה – תראה מה קורה היום במזרח התיכון! מה שעשוי עשוי. אם אתה לא רוצה שאשלח את הצי האמריקאי לחופי אירלנד, ותר על תביעתך והסתלק. אני אשאיר לך את חשבון הבנק בשוויץ."
וזה מה שבאמת קרה. אז עכשיו נשאיר את אוֹנְגוּס בראש הממלכה ונאזין קצת למנגינות שהשמיע אוֹנְגוּס למִידִיר, אביו החורג בעת שמִידִיר בא לבקר אצלו ולחגוג יחד אתו את עלייתו לשלטון.
חלפה שנה ומִידִיר בא לבקר את בנו המאומץ אוֹנְגוּס. הביקור התרחש בזמן חג הסמיין. אני לא כל כך מתמצא בחגים האיריים, אבל מדובר בחג שיש בו הרבה משחקים ותחרויות. מִידִיר ואוֹנְגוּס צפו במשחקים. בשלב מסוים פרצה מריבה בין שני שחקנים. מִידִיר ניגש אליהם וניסה להפריד בין הניצים, וכמו שקורה לפעמים, דווקא מי שמתערב ומנסה להפריד, סופג את כל החבטות. אחת המכות מעץ צינית, עץ קדוש שמשמש בטקס ראש השנה, פגעה בעינו של מִידִיר ועקרה את עינו.
אוֹנְגוּס, המארח הרגיש מה-זה באסה. הרי הוא ערב לשלומם של אורחיו. הוא מיהר להזמין את דיאן קרט הרופא המהולל שהצליח לרפא אותו ולהשיב לו את מאור עיניו. אבל מִידִיר לא רצה להמשיך ולשהות אצל אוֹנְגוּס. אוֹנְגוּס התחנן בפניו שימחל לו וימשיך לשהות בביתו כאורח. בסופו של דבר התרצה מִידִיר ואמר לו: "לא אסכים להמשיך ולשהות כאן, אלא אם כן תמלא שלוש מבקשותי."
"באהבה ובכבוד. תגיד לי מה הבקשה הראשונה?"
"דבר ראשון, אני רוצה מרכבה ששוויה שבע שפחות."
אני לא יודע כמה עלתה שפחה טובה באותם ימים, אבל נראה לי שמדובר היה בעסק די יקר.
"אין בעיה." אמר לו אוֹנְגוּס, "קטן עלי. מה הבקשה השנייה?"
"הבקשה השנייה היא בגד שראוי למעמדי."
טוב, להלביש מישהו שהוא בן אלים, זה גם כן דבר לא פשוט. מן הסתם זה היה בגד של, איך אומרים, חור כרפס ותכלת שזור בחבלי בוץ וארגמן עם עטורי זהב וכפתורים מכסף, אבל גם את הבקשה הזאת הבטיח אוֹנְגוּס למלא.
"ומה עם הבקשה השלישית?"
"הבקשה השלישית," אמר מִידִיר, "היא שתמצא בשבילי את היפה בבנות אירלנד!"
אני מזכיר לכם שמִידִיר היה ברנש נשוי, אבל מגיע רגע בחייו של אדם, ובמיוחד אל, להתרענן קצת, מה גם שאשתו פוּאַנַק נשארה בארמון שלו והיתה די רחוקה.
"זה כבר לא דבר פשוט," אמר אוֹנְגוּס היכן אוכל למצוא את היפה בבנות אירלנד?"
"אה, אם זאת הבעיה שלך, אני אגיד לך: היפה בבנות אירלנד היא אֵידִין, בתו של אַלְאִיל מלך אלסטר."
אוֹנְגוּס יצא לדרך והגיע לארמונו של אלאיל. ברגע שהוא רק ראה אותה, הוא נאלם דום במשך שלושה ימים ולא יכול היה להסיר מבטו ממנה. הוא התחיל להבין לנפשו של מִידִיר. אתם צריכים להבין – לא מדובר בסתם נערה יפה. אֵידִין היתה בחורה מופלאה, אני לא רוצה לומר שהיא היתה יותר יפה מנורית שלי, אבל היופי שלה היה באמת משהו יוצא דופן: שער זהוב רך שירד גלים גלים על כתפיה, פנים עדינות מושלמות בצורתן, עיני איילה רכות מבע ושפתיים לוהטות שכל גבר היה רוצה לנשקן. יופי שלא מהעולם הזה, יופי שרק מספר סיפורים מסוגל אולי לתאר אותו במלים, ואולי גם זה לא. אולי נגן טוב יצליח לתאר את יופיה בשפת המוסיקה...
אחרי שלושה ימים של אירוח מלכותי אוֹנְגוּס קצת התאושש וסיפר לאַלְאִיל את מטרת בואו. בהתחלה אַלְאִיל אמר לו שאין על מה לדבר. "תראה," הוא אמר לו, "אני, איך אומרים, מלך זוטר, והמשפחה שלך זה הסלתה ושמנה של אירלנד. אומנם זה כבוד גדול, אבל אני גם יודע שאם יקרה לה משהו וכבודה יחולל, לא תהיה לי שום אפשרות להתמודד עם מִידִיר ועם דגדה." (שכחתי לספר לכם שבעצם מִידִיר היה אחד מבניו של דגדה ולמעשה הוא היה האח החורג של אוֹנְגוּס).
אוֹנְגוּס הבטיח לו הרים וגבעות. הוא התחייב לתת ערובות לשלומה של אֵידִין, ולתת עבורה כל מוהר שיושת עליו.
בסופו של דבר עלה בידו לשכנע את אַלְאִיל, אבל המוהר שדרש אַלְאִיל היה עצום ורב. דבר ראשון הוא דרש ממנו לבער שנים עשר מישורים עצומים שהיו מכוסים ביערות ולהפוך אותם לשדות מרעה, כדי שהבקר יוכל לרעות בהם ואנשיו יוכלו להתגורר בהם, לקיים בהם אסיפות ומפגשים ולהקים עליהם מבצרים.
אוֹנְגוּס קיבל על עצמו את המשימה, והאמת היא שהוא ביצע אותה תוך לילה אחד בעזרתו האדיבה של דַגְדָה, אביו הכל יכול.
אבל זה לא הספיק לאַלְאִיל. הוא דרש מאוֹנְגוּס לבצע משימה נוספת לא פחות כבדה: לנקז את כל הביצות שהיו במרכז ממלכתו ולתעל את המים אל הים בשנים-עשר נהרות רחבים, דבר שיאפשר גם לכל אדם בממלכה לעסוק בדייג כאוות נפשו.
טוב, אוֹנְגוּס לא התחיל לנטוע אקליפטוסים ולהלחם בקדחת. הוא הזעיק את דַגְדָה וגם המשימה הזאת בוצעה במהירות וביעילות. אם אירלנד נראית היום כמו שהיא נראית זה בזכות המשימות האלה – תראו למה יכול להביא יופי בלתי יתואר כיופייה של אֵידִין.
אחרי שהשלים בהצלחה את משימת ייבוש הביצות כבר לא נותרו לאַלְאִיל הרבה ברירות.
"תשמע," הוא אמר לאוֹנְגוּס, "אני אתן לך את אֵידִין, אבל אחרי שהיא תלך מכאן לא יישאר לי שום דבר, אז בקשה אחרונה – אני רוצה את משקלה בכסף ובזהב."
לאֵידִין היתה גזרה משולמת. לא היה עליה גרם אחד של שומן מיותר, אבל גם חמישים ושמונה קילו של זהב טהור לא הולך ברגל... אוֹנְגוּס השאיר שם ערימה של זהב ולקח את אֵידִין זהובת-השיער אל ביתו.
באותו לילה ישן מִידִיר עם אֵידִין היפה בבנות אירלנד ונפשו נקשרה אליה לנצח. זה היה ליל אהבה קסום שבעקבותיו באו עוד ימים ועוד לילות רווי עונג. שנה שלימה עברו על הזוג בביתו של אוֹנְגוּס. ידה לא משה מידו והם היו שיכורים באהבתם.
שנה חלפה ומִידִיר הרגיש שהגיע הזמן להתמודד עם פוּאַנַק אשתו שנותרה בבית. אוֹנְגוּס הזהיר אותו שהדבר לא יהיה פשוט: "פוּאַנַק היא אשה ערמומית." אמר לו "אביה הוא הדרואיד בראסל והיא בקיאה לא פחות ממנו מלאכת הכשפים. פקח עין ונהג בזהירות ואל תניח לה להשאר לבד עם אֵידִין אף לא לרגע."
מִידִיר יצא לדרך. הוא הגיע לביתו והציג את אֵידִין בפני אשתו. למרבה שמחתו, פוּאַנַק לא רק שלא הסתייגה מן האשה החדשה שהגיעה לביתה, אלא אף קיבלה אותה בסבר פנים יפות, הגישה בפניה מאכל ומשקה והזמינה אותה לסייר ברחבי הארמון ולהכיר את ביתה החדש.
מי יכול לדעת מה מסתתר בלבה של אשה? מִידִיר הרגיש שהדברים מסתדרים הרבה יותר טוב ממה שקיווה. חלפו שבועות אחדים ועירנותו של מידיר רפתה. באחד הימים הזמינה פוּאַנַק את אֵידִין לחדרה. ברגע שנותרו לבדן אמרה לה פוּאַנַק בכעס: "את כסאה של אשה טובה באת לתפוס!" היא הניפה את שרביטה והפכה את אֵידִין לבריכת מים, ואז נמלטה משם, יצאה מן הארמון ושבה לבית אביה.
מִידִיר נכנס לחדר ומיד הבין מה אירע. הוא צנח על שפת הבריכה הצלולה ולבו מלא רגשות אשמה. הוא הביט במי הבריכה וראה את פניו הנשקפים ממנה ומאחוריהם כמו צל מעורפל את פניה של אהובתו. יום אחר יום הסתגר מִידִיר בחדר, לא אכל ולא שתה ורק הביט במים הצלולים שנותרו מאהובת לבו. דמעותיו נשרו על לחייו והתערבבו במי הבריכה.
עם חלוף הימים התאדו מי הבריכה. לבסוף נותרה רק שלולית קטנה וגם היא הלכה והתייבשה. ואז כשנעלמו המים כליל, גילה מִידִיר בתחתית הבריכה זחל קטן. הוא נטל את הזחל וסיפק לו עשבי מאכל. הזמן נקף והזחל התגלם ומן הגולם בקע פרפר סגול, היפה בפרפרים שנראה אי פעם על אדמת אירלנד. קול משק כנפיו היה מתוק יותר מצלילי הנבל והחליל. עיניו ברקו כמו שתי אבני חן. הניחוח שהפיץ סביבו השביע את רעבו וצמאונו של כל אדם ולאבקה שנשרה מקשקשיו היו סגולות מרפא שבכוחן היה להביא מזור לכל נגע ומחלה.
מִידִיר שמר עליו מכל משמר. הפרפר ליווה אותו לכל אשר הלך והזין את נשמתו. מִידִיר לא רצה בשום אשה אחרת. שעות היה מתבונן בפרפר שחג סביבו. הוא היה נרדם עם לילה למשק כנפיו ושואב עוצמה מניחוחו. אם היה חשש סכנה היה הפרפר ממהר לנחות עליו ולהעירו.
פוּאַנַק ידעה כי פרפר זה אינו אלא אֵידִין שנואת נפשה, וכי כל זמן שיהיה בקרבתו של מִידִיר לא יאהב אשה מלבדה. היא בראה בכשפיה רוח עזה שנשאה את הפרפר הסגול משם והלאה. הרוח לא הניחה לפרפר לרגע. היא סחפה אותו עוד ועוד במרחבי אירלנד. שבע שנים נדדה אֵידִין כפרפר ולא מצאה מנוח לכף רגלה. לא היו צמרות עצים ולא כפי סלעים, לא הרים ולא עמקים שעליהם יכלה לנחות מבלי שהרוח תשוב ותעיפנה. רק בהיותה מעל האוקינוס מצאה מפלט לרגע על סלעי הים. יום אחר יום נשאה את ייסוריה ונפשה כלה אל אהובה, ויום אחר יום היה מִידִיר מתבונן מחלונו אל הים ומצפה לשובה.
באחד הימים נחת הפרפר על חזהו של אוֹנְגוּס שניצב על החומה המקיפה את ארמונו. הפרפר היה תשוש, כנפיו היו מרוטות, הזוהר שבעיניו כבה וניחוחו הועם, אבל אוֹנְגוּס זיהה אותו מיד.
הוא ערסל אותו בעדינות בקפלי בגדו והחם אותו בצמר גלימתו. "ברוכה הבאה, אֵידִין," לחש לה, "ברוכה את נודדת רצוצה ונרדפת! חטאתי לפניך. ביקשתי להביא לך ולמִידִיר אושר. פעלתי מפעלות כבירים – בראתי יערות וניקזתי ביצות, עשור גדול הפקדתי בידי אביך. נשבעתי לו שאשמור על כבודך והכל לשוא. כה צר לי שימי אושרך היו כה מעטים וסבל וייסורים כה רבים באו עליך מידה של פוּאַנַק. מי ייתן ותמצאי ביתי מחסה מאימת הרוח הרעה הרודפת אותך."
אוֹנְגוּס בנה עבורה מעון קטן מזכוכית בו יכלה למצוא מחסה ולהתאושש. הוא ניחם אותה במילותיו הטובות ודאג לכל מחסורה. בלילה היה שוכב ליד משכנה ושומר עליה בשנתה. קמעא קמעא שב הצבע לכנפיה, שב הברק לעיניה וניחוחה העשיר והמשכר נישא שוב באוויר. הפרחים והצמחים במעון הזכוכית שלה פרחו בשלל צבעים והיא רפרפה ביניהם ומצצה את צופם המתוק.
אבל פוּאַנַק המכשפה ששמעה על האהבה שמרעיף עליה אוֹנְגוּס, זממה מזימות חדשות כנגדה. באחד הימים הגיעה פוּאַנַק לבית בעלה ובמילים מתוקות מדבש פיתתה אותו והבטיחה לו ששנאתה לאֵידִין שככה מכבר וכי היא נכונה להשלים עמו. היא ביקשה שיזום פגישת פיוס משולשת שבה יטלו חלק היא, מִידִיר ואוֹנְגוּס. מִידִיר שלח שליח שהפציר באוֹנְגוּס לבוא לפגישה. אוֹנְגוּס הפקיד שומרים על מעון הזכוכית ויצא לדרך, אך בפוגשו את מִידִיר התברר לו כי פוּאַנַק לא הגיעה כלל לפגישה. לבו ניבא לו רעות. בלב כבד נחפז לשוב לארמונו ושם גילה כי בהעדרו, הצליחה פוּאַנַק לפרוץ פנימה. מעון הזכוכית נותץ ואֵידִין נעלמה לבלי שוב. אוֹנְגוּס חש שלבו עומד להשבר בקרבו. הוא כל כך רצה להאמין שהנה הגיע הרגע למפגש המחודש בין מִידִיר לאהובת לבו, עד שלא שעה לחששות שנקרו בלבו.
אבל עכשיו כבר לא היה דבר שניתן לעשותו. אתם יודעים יש דברים בחיים שלא ניתן לשנותם, לא ניתן להניע את הגלגל לאחור. רק דבר אחד נותר לו: לנקום בפוּאַנַק על מעלליה. הוא מיהר לרדוף אחריה וללכת בעקבותיה. הוא השיג אותה ממש ברגע שעמדה למצוא מחסה בבית אביה הדרואיד. אוֹנְגוּס הניף את חרבו וערף את ראשה והביאו עמו לארמונו.
ומה עלה בגורלה של אֵידִין האומללה? שוב נאלצה לנדוד ברחבי אירלנד בלי למצוא רגע אחד של נוחם. רק אהבתה העזה למִידִיר קיימה אותה ונסכה בה תקווה. אלף שנים רפרפה בנדודיה על פני אירלנד כולה. בתים נבנו ונהרסו. מלחמות פרצו ודעכו. הארץ שינתה את פניה. גל חדש של פולשים הגיע לאירלנד והוריד את הטאוטה דה דנן ואת דַגְדָה מנהיגם מגדולתם. הם נאלצו למצוא מפלט במעמקי האדמה ובתילי החורבות שנותרו מארמונותיהם המפוארים. וכל אותו זמן לא חדלה אֵידִין ממעופה.
במקום בו ניצב פעם ארמונו של אוֹנְגוּס לא נותרו אלא עיי חורבות. לא הרחק משם ניצב ארמון חדש, ארמונו של אֶדַאר, אחד מלוחמיו של קונור מלך אלסטר. לאחר אלף שנות נדודים נחת הפרפר התשוש על גג ביתו של אֶדַאר וחדר פנימה דרך הארובה ובסופו של דבר צנח אל תוך גביע היין שממנו לגמה באותו רגע אשתו של אֶדַאר.
אשתו של אֶדַאר בלעה את הפרפר וכתוצאה מכך נכנסה להיריון וילדה את אֵידִין מחדש. הילדה שנולדה קיבלה גם את שמה המקורי, אֵידִין. היא גדלה והיתה ליפה בבנות אירלנד ושמעה יצא בכל הארץ. באותו זמן שלט באירלנד המלך אֶקוּ. שנה לאחר שעלה על כס המלכות ביקש אֶקוּ לקיים את חגיגות ההכתרה שלו ובאותה הזדמנות גם לאמוד את שיעור המיסים והמתנות שניטל על כל אחד מן השליטים הזוטרים להעלות מדי שנה בשנה. אנשי אירלנד סרבו לבוא לטקס מאחר ואֶקוּ טרם נשא אשה, ומלך ללא מלכה אינו ראוי למשול בממלכה.
אֶקוּ שלח שליחים לכל קצות הארץ למצוא לו את היפה בנשים. לא היתה אשה אצילה יותר ויפה יותר מאֵידִין והמלך אֶקוּ בחר בה כמלכתו. חגיגה גדולה נערכה אז, ואליה הוזמנו כל אצילי הממלכה ושועיה. בין הנוכחים בטקס היה גם אַלאִיל, אחיו של המלך אֶקוּ (מדובר באלאיל אנגלונך ולא במלך אלאיל, אביה של אֵידִין בגלגולה הראשון). די היה לאַלאִיל במבט אחד בפניה של אֵידִין כדי שתוצת בלבו אש האהבה. הוא לא יכול היה להסיר את מבטו מאשת אחיו והאש שבעיניו לא נעלמה מעיניהם של רבים מן האורחים שהיו שם.
אַלאִיל חש רגשי אשם על כך, הוא ידע שכבודו מונח על כף המאזניים ועליו להפסיק לחשוב עליה, אך אש האהבה שניצתה בו לא דעכה. הלב והשכל הם שני עולמות נפרדים ולא תמיד יש ביניהם הסכמה. אַלאִיל שקע במרה שחורה. הוא נפל למשכב ונחלש מיום ליום על ערש מותו ביקר אותו הרופא שלו וכך היו דבריו של הרופא: "שניים הם הכאבים שיכולים להביא על אדם את מותו ואין להם מרפא. האחד הוא כאב הקנאה והשני הוא כאב האהבה." אַלאִיל ברוב אצילותו לא פצה את פיו.
ממש באותו זמן יצא המלך אֶקוּ, בעלה של אֵידִין ואחיו של אַלאִיל, למסע ברחבי הממלכה. הוא ביקש מאֵידִין לטפל באחיו הגוסס ובבוא השעה לדאוג לכל טקסי הקבורה הנאותים – כריית הקבר, אמירת ההספד וחיסול הבקר השייך לנפטר.
אֵידִין טובת הלב נרתמה למשימה. היא סעדה את אַלאִיל בחוליו וטיפלה בו במסירות. די היה בעצם נוכחותה לצדו כדי להחזיר לאַלאִיל חולה האהבה את כוחותיו. כל מבט שנתן בה וכל חיוך שעלה על שפתיה נסכו בו כוחות מחודשים והוא הלך והתאושש. דבר זה הפליא מאוד את אֵידִין ובאחד הימים פנתה אליו ושאלה אותו: "אמור לי, אַלאִיל היקר, מה המזור שהביא להחלמתך?"
ואַלאִיל שוב לא יכול היה לעצור בעד עצמו והשיב לה: "את היא הסיבה למחלתי ואת היא המזור לסבלי."
אֵידִין חשבה על כך שעה ארוכה ולבסוף אמרה לו: "אם הייתי יודעת זאת, כבר יכולת להבריא מזמן."
"האם פירוש הדבר שתסכימי לרפא אותי באהבתך?"
"כן," לחשה אֵידִין, "אעשה זאת למענך."
היא המשיכה לסעוד אותו בחוליו, רחצה את גופו בישלה את מזונו והרעיפה עליו את חיוכיה. תשעה ימים חלפו ועוד תשעה ועוד תשעה, ואַלאִיל התאושש כליל וקם ממיטת חוליו.
"מתי תעניקי לי את הדבר שעוד חסר כדי להשלים את ריפויי?" שאל אותה.
אֵידִין הביטה בו בעיני האיילה שלה וחשבה רגע ארוך.
"אעשה זאת מחר," השיבה לו, "אך לא אחלל את יצוע המלך ולא אטיל עליו חרפה. בוא מחר עם רדת הלילה אל הגבעה אשר ממול לארמון ושם תמצא אותי ותתנה עמי אהבים."
לאשורו של אַלאִיל לא היה גבול. כל היום כולו חיכה לבוא הלילה, אך בהגיע השעה היעודה, חטפה אותו שינה כבדה אשר ממנה נעור רק עם עלות השחר.
אֵידִין עמדה במילתה. היא חיכתה לו במקום המיועד ושם התגלה לעיניה אדם שנראה בדיוק כמו אַלאִיל. "אני עדין חלש," אמר לה בקולו של אַלאִיל, "ולא אוכל לתנות אתך אהבים הלילה."
אֵידִין חזרה לארמון. למחרת בא אליה אַלאִיל והתנצל על כך שלא הגיע לפגישה.
"לכל יום יש המחר שלו." השיבה לו אֵידִין "בוא אלי לגבעה מחר."
באותו יום עשה אַלאִיל כל מאמץ אפשרי שלא להירדם. הוא ישב מול האש ושטף עיניו במים, אך לשווא. השינה גברה עליו והוא שוב נרדם ולא התעורר אלא עם בוא השחר.
ושוב פגשה אֵידִין על הגבעה באותו אדם שהתחזה בדמותו של אַלאִיל. היא שבה לביתה וכאשר פגשה באור היום את אַלאִיל, היו עיניו לחות מדמעות. "אני בוש ונכלם," התייפח, "לא עלה בידי להחזיק מעמד ושוב נרדמתי."
בחיים כמו בסיפורים יש תמיד את הפעם השלישית. הלילה ירד ושוב עשתה אֵידִין את דרכה לגבעה. ושוב המתין לה שם אדם בדמותו של אַלאִיל.
אֵידִין התבוננה בו במבט בוחן "לא אתך קבעתי פגישת אוהבים." אמרה לו, "מי אתה המנסה להוליכני שולל? המפגש הזה לא נועד למטרות חטא, אלא בכדי להציל אדם הראוי להיות מלך אירלנד."
"מן הראוי הוא שתבואי אלי," השיב לה הזר, "משום שאת היא מי שהייתה בגלגולה הקודם אֵידִין בת אַלאִיל, ואני הוא מי שהיה בעלך ואהובך. מנחה גדולה הביא אוֹנְגוּס לאביך ומשימות כבדות נטל על עצמו עד שקיבל אותך מידיו כדין."
"אמור לי את שמך." השיבה לו.
"אני הוא מִידִיר בנו של דַגְדָה"
"ומה הפריד בינינו?" חזרה ושאלה.
"כשפיה של פוּאַנַק ומזימותיו של אביה הדרואיד. עכשיו שיודעת את מי אני האם תאבי לבוא עמי?"
"לא." אמרה לו, "לא אעזוב את אישי מלך אירלנד כדי ליפול לזרועותיו של מישהו שאינני יודעת מי הוא ומה גזעו."
"אני הוא שהצית בלבו של אַלאִיל את אש אהבתו אליך, ואני הוא שהפלתי עליו תרדמת קסמים כדי למנוע ממנו לממש את אהבתו וכדי להגן על כבודך. את היא אהובתי ולא שכחתי אותך אף לרגע אחד"
והוא פנה אליה בתואר בֵּה פִינְד – אשה יפה ושר לה על אודות העולם האחר עולמם של בני השי:
"אהבים בֵּה פִינְד עמי, בואי לתנות,
במחוזות בהם שורר רק אור וקסם מנגינות.
שם חיים באושר רב ולא ידעו מכאוב,
עלמות יפיפיות ובחורים יודעי אהוב.
עמי הרימי כוס גדולה של שיכר זהוב
על דשאים ירקרקים וכרי אזוב
מי ורדים ודבש זוהר צמאונך ירוו
ושמחה ורון וגיל את ימיך ילוו
ואֵידִין הקשיבה לשירו של מִידִיר ונזכרה באהבתה אליו בימים שמכבר ועם זאת לא נתנה לבה לנטוש את בעלה המלך שלו נישאה כדין והיא השיבה לו: "אבוא אתך אך ורק אם יעלה בידך לקבל אותי מבעלי."
בשובה לביתה התברר לאֵידִין כי אַלאִיל גיסה נרפא לחלוטין. יתרה מזו הוא אמר לה: "אני שמח על כי בזכותך נרפאתי ועם זאת לא העטיתי עליך ועל עצמי חרפה."
אֶקוּ המלך שב ממסעיו והופתע לשמוע כי אחיו שב לאיתנו. הוא הודה לאֵידִין על הטיפול המסור שהעניקה לו בהעדרו.
בוקר אחד יצא המלך אֶקוּ מביתו והשקיף ממרומי הסוללה המקיפה את ארמונו אל מרבי אירלנד. היה זה יום נאה שטוף שמש. לפתע קלטו עיניו את דמותו של לוחם זר ובלתי מוכר אשר ניצב אף הוא על הסוללה. השערים טרם נפתחו ואיש לא הודיע לו על ביקורו של אורח.
"מי אתה?" שאל אותו המלך."אינך מכיר אותי, אך אני מכיר אותך ושמי הוא מִידִיר."
"ומה מטרת בואך הלום?"
"חפץ אני לשחק אתך בשחמט."
"אשמח לעשות זאת, אך הלוח נמצא בחרה של המלכה, והיא טרם קמה משנתה."
"הבאתי עמי לוח," השיב מִידִיר "והוא משובח לא פחות מזה שלך."
הוא הוציא משולי אדרתו לוח כסף משובץ בארבע אבני חן עם כלים עשויים זהב.
הם שיחקו והמלך ניצח. מִידִיר עזב את המקום ושב למחרת היום. איש לא ראה בצאתו ובבואו, אך עם שחר ניצבו שם חמישים סוסים אבירים עם רסנים עשויים מאמייל מבהיק.
"עמדת בדיבורך, ואני מעריך זאת מאוד." אמר המלך.
"הבטחתי וגם קיימתי." השיב מִידִיר, "כלום נשחק שוב?"
"ועל מה נתמודד הפעם?"
אם תנצח תקבל ממני חמישים חרבות מצופות זהב, חמישים חזירים אפורי בטן וכחולי גב וחמישים פרות אדומות אוזניים שלכל אחת מהן שלושה ראשים ועל כל ראש שלוש קרניים. ועל כל אלה אוסיף חמישים איילים לא מסורסים וחמישים גלימות מפוארות, אך לא אביא את כל הכבודה ביום אחד, כל משלוח יגיע ביום המיועד לו."
הם ישבו לשחק ושוב ניצח המלך את יריבו. מִידִיר עמד בדיבורו ותוך חמישה ימים הגיעה הכבודה כולה אל ארמונו.
אביו המאמץ של המלך ששמע על כך, הזהיר את בנו המלך אֶקוּ: "הזהר ממנו בני, לאיש הזה יש כוחות אדירים. הטל עליו משימות כבדות."
ואומנם כאשר שב מִידִיר והופיע, הטיל עליו אֶקוּ ארבע משימות: לפנות סלעים מאזור מיט, לכסות בקנים את אזור טֶתְבָה, לנטוע יער בבריפנה ולסלול סוללה שתקיף את ביצת מוי-למריך.
"אתה מבקש ממני דברים לא פשוטים." אמר מִידִיר.
"אני בטוח שיעלה בידך לעשותם." השיב המלך.
"אם כך," אמר מִידִיר, "יש לי בקשה אחת, והיא, שלא אתה ולא אף אחד מנתיניך יצא הלילה מביתו."
המלך הבטיח למלא את בקשתו, אך לא עמד בפיתוי. הוא שלח אחד ממשרתיו כמרגל כדי שידווח לו כיצד ביצע מִידִיר את המשימה של בניית הסוללה סביב הביצה.
המשרת התגנב אל הביצה ולעיניו נגלה מחזה מדהים: המון עצום של פועלים עסקו במלאכה. הם פשטו את מעיליהם וערמו אותם לתל ענקי. מִידִיר ישב על ראש התל וניהל את המלאכה. המולה גדולה בקעה מכל עבר. הפועלים ערמו חצץ ואבנים ובנו את הסוללה כשהם מזמרים ללא הרף:
"קח עוד אבן, שים עוד אבן,
אל תשכח גם מוץ ותבן.
כל הלילה נעבוד, בתוך בוץ סמיך
ונקים לתפארה את סוללָת למריך.
מחיר עתק דורש המלך, את מִידִיר עושק
כי לא די לו בעושרו, עוד ועוד חושק,
אך אין יודע מי זוכה ומי כאן המפסיד,
מי פועל כאן במרמה ומי הוא החסיד.
אם ביקרתם אי פעם באירלנד בוודאי נוכחתם שהסוללה סביב ביצת למריך אינה שלימה. זו יכלה להיות הסוללה המושלמת ביותר בעולם, אבל בגלל כעסו של מִידִיר על הפרת האמון מצדו של המלך הוא לא השלים אותה. הוא בא למחרת בוקר אל המלך והוכיח אותו על התנהגותו. המלך שהיה כה אסיר תודה על מפעליו ביקש להפיס את דעתו וכשמִידִיר שב וביקש לשחק איתו הסכים לכך שההימור לא יקבע מראש אלא רק לאחר סיום המשחק. המלך שיחק והפסיד הפעם.
"זכית במשחק." אמר המלך, "מה תרצה ממני?"
"אני רוצה רק דבר אחד קטן." השיב מִידִיר.
"ומהו?" שאל המלך.
"רצוני לכרוך את זרועותי סביב אֵידִין היפה ולקבל ממנה נשיקה אחת."
המלך שתק שעה ארוכה. לבסוף אמר לו: "בוא בעוד חודש לכאן ורצונך יתמלא."
מִידִיר נענה לבקשתו. במהלך החודש אסף המלך אֶקוּ את לוחמיו מכל קצווי הארץ. הוא ציווה עליהם להקיף את הארמון בטבעת צפופה ולא להניח לאיש לעבור. ביום המיועד ישב המלך בחברת אציליו עם מלכתו, אֵידִין בחדר שבלב הארמון. הדלתות כולן היו סגורות ונעולות על בריח. אֵידִין שבורכה בכישרון מופלא להגשת משקאות, מזגה שכר לכל הנוכחים.
לפתע יש מאין הופיע מִידִיר בתוך החדר. הוא היה יפה כפי שלא היה יפה מעולם. פניו קרנו בחן ועיניו נצצו. "באתי לקבל את שהבטחת." אמר מִידִיר.
הקהל כולו נאלם דום וציפה לשמוע את תשובתו של המלך.
"עוד טרם הספקתי להרהר בדבר." השיב לבסוף.
"אֵידִין עצמה הביעה את הסכמתה לבוא עמי." אמר מִידִיר.
אֵידִין הסמיקה.
"אל תסמיקי יפתי," אמר לה מִידִיר. "לא עשית דבר שיעטה עליך קלון ושאינו יאה לך. שנה תמימה חיזרתי אחריך. הצעתי לבעלך את היפים באוצרות אירלנד ומלאתי אחרי כל דרישותיו, וכל אותו זמן דחית אותי, והסכמת לבוא עמי רק אם אזכה בך מידיו של אֶקוּ."
"אכן הבטחתי ללכת אחריך, אם תשלם למלך את אשר יבקש."
"לא אניח לך ללכת מכאן," אמר לבסוף אֶקוּ, אך הוא יכול לכרוך את זרועותיו סביבך כאן במרכז הארמון ולקבל ממך את הנשיקה שהובטחה לו."
מִידִיר לא המתין עוד. הוא הסיט את נשקו וכרך את זרועותיו סביבה. היא נשקה לו בחום על שפתיו ובאותו הרגע הפכו שניהם לברבורים צחורים שנישאו באוויר ופרחו בקול משק כנפיים מבעד לצוהר שבגג הארמון.
המלך אֶקוּ כינס את כל לוחמיו וציווה עליהם לחפור את כל התילים באירלנד שבהם התגוררו אנשי השי, שרידי הטאוטה דה דנן, עד שימצאו את המלכה שנעלמה. הלוחמים החלו במלאכתם, אך כל תל שנחפר ביום, שב ונסתם בלילה. שנה ושלושה חודשים עסקו הלוחמים במלאכה אך ללא הועיל. לבסוף יעץ להם קוסם אחד לשחרר כלבים וחתולים עיוורים בתל של ברי לית שמתחתיו נמצא ארמונו של מִידִיר. העצה אכן הועילה והתל נהרס כליל.
או אז יצא מִידִיר מארמונו התת-קרקעי והתגלה לעיניו של אֶקוּ.
"מה שאתה עושה אינו הוגן," אמר לו, "זכיתי באֵידִין ביושר והיא הסכימה לשוב אלי.
"לא אניח לך!" אמר אֶקוּ.
"טוב ויפה," השיב מִידִיר, "חזור לביתך ומחר בשעה השלישית של הבוקר אשלח אליך את אֵידִין."
אֶקוּ הסכים ושב לביתו, ואכן למחרת היום התייצבו בארמונו חמישים נשים וכולן דמו במראן לאֵידִין כמו שתי טיפות מים.
אֶקוּ ואנשיו נדהמו למראה. לבסוף התעשת אֶקוּ ואמר: אשתי, אֵידִין היא מגישת המשקאות הטובה ביותר בכל אירלנד. הביאו לכאן מיכל שכר והניחו לנשים למזוג, צמד אחרי צמד, ואני אזהה מי מהן היא אֵידִין. המיכל הובא. הנשים התחלקו לצמדים וכל צמד הגיש משקאות. אֶקוּ עקב אחריהן בדריכות. עשרים וארבעה צמדים הגישו משקאות והוא לא זיהה ביניהם את רעייתו. לבסוף נותר רק צמד אחד. הראשונה שבהן הגישה את המשקה ומיד אמר המלך: "זוהי אֵידִין מלכתי, אף שתוארה שונה במקצת." והאחרים החרו החזיקו אחריו: "זוהי ללא ספק אֵידִין, אף שמנסה היא להסוות את עצמה ולהגיש את המשקאות בדרך שונה."
היא נותרה שם עם המלך וכל מקורביו שמחו על שעלה בידו להציל אותה מאנשי השי.
באחד הימים ישבו המלך והמלכה בארמונם ולפתע הופיע לפניהם מִידִיר בכל תפארתו. הוא שב והזכיר לאֶקוּ כי מילא אחרי כל המשימות שהטיל עליו, אף על פי שהמלך מעל באמונו. לבסוף אמר לו: "אשאל אותך שתי שאלות. אנא ממך השב עליהן כיאה למלך אירלנד."
"שאל ואענה" אמר המלך.
"האם מצפונך נקי?" שאל מִידִיר.
"כן," השיב המלך, עד לפעם הבאה שנהמר."
ושאלתי השנייה היא: "האם באת על ספוקך ואתה מרוצה?"
"באתי על סיפוקי ואין לי שום דרישה ממך." השיב אֶקוּ.
"אם כך" אמר לו מִידִיר, "דע לך שגם אני מרוצה. כאשר היתה אשתך אצלי היא ילדה את בתך אצלי. אֵידִין חזרה אלי. מי שניצבת לצדך היום אינה אֵידִין, אלא בתה." והוא נעלם ולא נראה עוד.
אֶקוּ נדהם. הוא לא העז להפר את הבטחתו ולפגוע שוב בתילים, אך צר היה לו לשמוע כי שכב עם בתו שלו והיא הרתה לו.
"חי האלים," אמר אֶקוּ, "כאשר תלד בתי לא אביט בצאצא שיצא מרחמה. אצווה להשליכה לבור ביער כדי שתהיה לטרף לחיות הבר."
ואכן כאשר נולדה לו בת מבתו, ציווה המלך על שני משרתים להשליכה לבור ביער, אך המשרתים עברו בדרכם בביתו של הרועה פִינְדְלָם והעדיפו להשאירה במלונתו של הכלב שבחצר. המשרתים מלאו אחר מצוותו אך הילדה לא גוועה במאורה. פִינְדְלָם מצא אותה וגידל אותה יחד עם אשתו בביתו. היא הייתה לנערה כלילת יופי חזקה ומוכשרת ועלתה על כל הבנות במלאכת הרקמה. לא היה דבר שראו עיניה ושלא יכלה לרקום אותו על בד. המלך אֵטְרַסְקֶל בחר למלכה וצאציהם מלכו באירלנד עוד שנים רבות.
ומה עלה בגורלם של מִידִיר ואהובת לבו אֵידִין? זאת אין איש יודע לבטח, אך מן הסתם חיים הם עד היום ואוהבים הם זה את זו וזו את זה אי שם בארץ האחרת – ארץ הגבעות הירוקות, וכל זמן שתמשך אהבתם, תמשיך אירלנד לפרוח ואנשיה יתנחמו בכך שגם אם מגישת המשקאות הטובה ביותר והיפה בבנות אירלנד אינה מוזגת להם שכר, השכר עצמו עדין מקציף בכוסות ומחמם את כרסם כשם שהסיפור מחמם את לבם.
מספרים שזמן קצר בטרם השיב הבעש"ט, רבי ישראל בעל שם טוב, את נשמתו לבוראו, ניגש אליו המשרת שלו ואמר לו ודמעות בעיניו: "רבי, אם חס וחלילה תבוא עתך ותלקח מאתנו לעולם שכולו טוב, מה יהא עלי וממה אתפרנס?"
אמר לו הבעש"ט: "אל תחשוש. את פרנסתך תוציא מכך שתנדוד ברחבי הארץ ותספר את כל הנפלאות שראית בעת ששהית במחיצתי ומעבודה זו אתה עתיד להתעשר מאוד."
ואכן כשנפטר הבעש"ט לבית עולמו, קנה המשרת סוס ועגלה ונדד בכל המקומות שבם נודע שמו של הבעש"ט, ובכל מקום שאליו הגיע סיפר ליהודים מהנפלאות והנוראות שראו עיניו, אך למרבה הצער לא נתעשר מכך כלל. המעט שקיבל עבור סיפוריו הספיק לו בקושי להוצאות הדרך ולא יותר. דבר זה העציב אותו מאוד. היתכן – סח לנפשו – שהבעש"ט הקדוש הוליך אותי שולל ולעולם לא אתעשר מן הסיפורים עליו? אבל לא – חזר ואמר לעצמו – יתכן ועדיין לא באה העת שאתעשר. בבוא היום עוד יתקיימו דבריו של הרב הקדוש.
וכך המשיך במסעותיו והגיע למקומות שבהם ישבו גבירים יהודים עשירים ובעלי ממון שמהם קיווה לקבל יותר משקיבל עד עתה, אך הכל לשוא. הוא חי בדוחק ובקושי פרנס את בני ביתו, ועם זאת לא חדל להאמין ולקוות כי עוד יתקיימו דבריו של הבעש"ט.
והנה אירע שפעם אחת הזדמן לאכסניה אחת וקשר שיחה עם דרשן ששהה שם ושגם הוא נדד ממקום למקום והיה מתפרנס מן הדרשות שהשמיע בבתי הכנסת. הדרשן סיפר לו שגם הוא, פרנסתו בדוחק ובקושי היא מכסה את הוצאות הדרך. ברגע מסוים במהלך השיחה אמר לו הדרשן: "ידידי יש לי עצה שאולי תועיל לך: במרחק של עשרים פרסאות מכאן מתגורר עשיר מופלג שהכל יודעים כי הוא אוהב לשמוע סיפורים על הבעש"ט ומוכן לשלם היטב לכל מי שיספר לו סיפורים כאלה."
המשרת שמע בעצתו והגיע לביתו של אותו גביר בערב שבת. כאשר שמע הגביר כי מספר הסיפורים הוא משרתו לשעבר של הבעש"ט שמח מאוד ומיהר להזמינו לביתו, ומיד ביקש ממנו שייספר לו משהו ממה ששמע וראה במו עיניו בעת ששהה במחיצתו של הבעש"ט.
המשרת רצה לספר לו דבר-מה, אך מעשה שטן, כל הסיפורים שידע לספר על הבעש"ט נשכחו ממנו כליל, כאילו מעולם לא ראה אותו. דבר זה הבהיל אותו מאוד.
הוא פנה אל הגביר ואמר לו: "יסלח נא לי אדוני, אני עדיין עייף ויגע מתלאות הדרך והדיבור קשה עלי. הנח לי לנוח זמן מה ובערב אאזור כוח ואספר לך."
הוא חשב לעצמו שמן הסתם עד הערב ישוב אליו כוח זכרונו ויעלה בידו לספר לגביר סיפורים כחפצו. הוא הלך לטבול בבית המרחץ, וכששב משם חזר הגביר וביקש ממנו לספר לו דבר מה, אך המשרת – לא עלה בידו להזכר ולו גם בסיפור אחד, כאילו מעולם לא פגש ולא הכיר את הבעש"ט.
מצב זה הלך ונמשך גם בסעודת ליל השבת וגם למחרת היום. לאחר הסעודה השנייה שב הגביר והפציר בו לספר, והצטער לשמוע שעדין אין בפיו של המשרת דבר. והמשרת עצמו הצטער כפל כפליים. הוא אמר לגביר שהוא חש בראשו והבטיח לו שאחר הצהריים לאחר הסעודה השלישית יספר לו סיפורים רבים. כל היום כולו התהלך המשרת כאיש נדהם מחמת מה שאירע לו. ככל שהתאמץ לא זכר ולו גם סיפור אחד. לאחר תפילת המנחה שב הגביר לביתו שמח וטוב לב בקוותו כי עתה יתענג על שמיעת סיפורי הבעש"ט הקדוש. הוא אף זימן לביתו אורחים מנכבדי העיר לסעודה שלישית, ונהג במשרת בכבוד רב כמו היה הוא אחד מהרבנים הגדולים.
המשרת קיבל את כל אותות הכבוד הללו בחרדה. הם היו כמדקרות חרב בחדרי בטנו, כיוון שחש כי כלתה אליו הרעה. איך ירצה את העשיר ואורחיו כאשר אין בפיו אפילו סיפור אחד לרפואה? הוא השווה את מצבו למה שנאמר על ילדים שעם בואם לעולם מכה המלאך על פיהם והם שוכחים את כל התורה שהייתה שגורה על פיהם טרם לידתם. במהלך הסעודה הפצירו בו גם האורחים לספר מסיפורי הבעש"ט, אך המשרת ישב נדהם על מקומו. משול היה לאוניה שאבדו משוטיה בלב ים.
ופתאום, הפלא ופלא, נזכר בסיפור אחד – מעשה שאירע בעת שליווה את הבעש"ט במסעיו. הוא הודה בלבו לשם יתברך על שגאל אותו משכחתו והחל מספר.
"פעם אחת," אמר למסובים ולגביר שהקשיבו לדבריו בעיניים בורקות, "נסעתי עם הבעש"ט בדרכים, בקפיצת-הדרך כמו שאירע לי לא אחת במסעי אתו. במשך יומיים גמענו מרחקים עצומים. הבעש"ט הניח לסוס להוביל את העגלה כרצונו. עברנו במקומות שרגלי לא דרכו בהם בעולם. בבוקר היום השלישי הגענו לכפר אחד ובכפר היה מלון אורחים שנוהל על ידי יהודי. ממש מול המלון ניצב בית תפילה שלהם. הסוס נעצר מול שער המלון, אך השער היה סגור וכך גם חלונות הבית ותריסיו, אין יוצא ואין בא. 'לך ובקש מבעל הבית לפתוח את השער' ציווה עלי הבעש"ט. הלכתי ודפקתי על השער ועל החלונות – אין קול ואין קשב. הגברתי את דפיקותי ובסוף נעניתי. בני הבית השיבו לי בקול בוכים: 'אחינו בני ישראל, רחמו עלינו ועליכם, אל תאלצו אותנו לפתוח את השער!'
נבהלתי מאוד מבכייתם, והלכתי לרב לספר לו מה אירע, אבל הבעש"ט גער בי ואמר: אמור לשוטים הללו שיפתחו את השער ולא יפחדו. בעזרת השם לא יארע להם כל דבר רע, חס ושלום.'
אני לא ידעתי על מה ולמה הם בוכים ומייללים וגם לא למה התכוון הבעש"ט באומרו שלא יאונה להם כל רע. שבתי והפצרתי בהם לפתוח, והם חזרו ובכו ומאנו לפתוח, כיוון שהם בסכנה גדולה. אמרתי להם: 'אני הוא משרתו של הבעש"ט הקדוש בכבודו ובעצמו, והוא ציווה עלי להגיד לכם שאינכם צריכים לפחד כלל כי בעזרת השם לא יאונה לכם כל רע, חס ושלום'. לבסוף הסכימו אנשי הבית לפתוח את השער ולהכניסנו פנימה. בתוך הבית מצאנו את כל בני הבית יושבים ומייללים כמו מקוננים על מת. הבעש"ט לא שאל אותם על מה ולמה. הוא ידע בדיוק את הסיבה כיוון שהשכיל להבין ולדעת כל תעלומה, אבל אני נבהלתי מאוד ושאלתי אותם לסיבת בכיים.
'יש במדינה הזו,' השיבו לי, 'כומר אחד ושמו פיפוס, והוא נוהג מדי שנה בשנה לשאת דברים בפומבי בפני כל השרים והעם בעיר. וכל דבריו הם דברי שטנה ושנאה על אחינו בני ישראל, וכל שנה גורמים דבריו להתלהטות היצרים ולפגיעה ביהודי העיר, ובעוד שעה קלה עומד הוא לשאת דברים מעל הבימה שניצבת ליד בית תפילתם ממש מול החלון שלנו. אנחנו היהודים היחידים כאן ועל כן אנו חוששים מאוד לתוצאת דבריו וחשים סכנה גדולה, ואם תשהו כאן תהיו גם אתם בסכנה. זו הסיבה שלא רצינו לפתוח בפניכם את השער'.
אבל הבעש"ט לא שת לבו לדבריהם. הוא עמד והתפלל בדביקות נפלאה ובשמחה עצומה כדרכו בקודש. כשסיים תפילתו אמר לבני הבית: 'פתחו את החלון הפונה אל עבר הבימה!'
'אדונינו, בבקשה אל תבקש זאת מאתנו,' אמר בעל-הבית, 'אם נעשה זאת תגבר הסכנה עוד יותר!'
הבעש"ט לא שעה לתחנוניהם. הוא פתח בעצמו את החלון והביט החוצה. בינתיים התחילו להגיע לשם מרכבות עם שועים ושרים, מרכבה אחרי מרכבה, עד שנתקבץ שם המון עם רב מאוד. לבסוף הגיעה מרכבה גדולה שמעליה הייתה פרושה חופה מכסף וזהב ומאבני בדולח. וברגע שנעצרה המרכבה מיהרו שרים גדולים ונשאו את הכומר שהגיע במרכבה על ידיהם, הביאוהו לבימה והושיבו אותו על כסא הכבוד. הכומר פתח בדברים והתכוון כדרכו לומר דברי שטנה כנגד היהודים. כל בני הבית ואני בתוכם, רעדנו מפחד, רק הבעש"ט ניצב בחלון והביט בכומר ללא מורא. והנה כדרכו של אדם הדורש ברבים הפנה הכומר את ראשו פעם לצד זה ופעם לצד זה. וברגע שנח מבטו על החלון הפתוח רמז לו הבעש"ט באצבעו שיבוא אליו. ברגע שקלט הכומר את תנועתו, נבהל מאוד, קפץ מעל הבימה ורץ כמו משוגע עד שניצב לפני החלון. כשראו זאת כל השרים החלו גם הם להתקדם לעבר החלון, אך הבעש"ט הרים ידו וסימן להם לבל יתקדמו, וכל השרים נתקפו פחד גדול וחזרו לאחוריהם.
הבעש"ט לחש כמה דברים באוזניו של הכומר, והכומר השיב לו בלשון רפה. ומה הדברים שנאמרו שם אינני יודע. כל מה שאני יודע לספר לכם, רבותי, הוא שכאשר סיימו הבעש"ט והכומר את שיחתם הניף הבעש"ט את ידיו במחווה של ברכה, והכומר שב ועלה על הבימה והחל בדרשתו ולא הוציא מפיו אף לא דיבור אחד של שטנה כנגד היהודים אלא להפך, דיבר בשבחם. כשנגמר הכל התפזרו כל הנוכחים ויצאו איש איש לדרכו, וכמו שחזה רבי הקדוש לא אירע כל רע לבעל הבית ולמשפחתו. ומה היה סופו של אותו מעשה ואותו כומר, רק השם לבדו ורבי הקדוש יודעים."
והנה כאשר סיים המשרת הסיפור הזה התמלא הגביר שמחה וגיל ואמר: "השם יתברך יודע בוודאי מה עלה בגורלו של אותו כומר, אך ברוך השם, גם לי ידוע הדבר." הוא מיהר לברך את ברכת המזון, התפלל ערבית והבדיל על הכוס. ומיד לאחר ההבדלה הלך הגביר לחדר מיוחד והסתגר שם כמעט שתי שעות. המשרת וגם כל האורחים תמהו מאוד על שמחתו של הגביר. אומנם תמיד אהב הגביר לשמוע סיפורים על הרב הקדוש והתענג עליהם מאוד, אבל שמחה כמו השמחה שאחזה בו הפעם לא ראו אצלו מימיהם. בעוד הם שחים בעניין יצא הגביר מחדרו ופניו מוארים משמחה. בידו החזיק כמה שקים גדושים במטבעות.
הוא פנה למשרת ואמר לו: "קבל את ברכותי והואל נא לקחת מידי את הממון הזה, כי כולו שייך לכבודך!"
משרתו של הבעש"ט היה נבוך מאוד. התנהגותו של הגביר הבהילה אותו ותחילה סרב לקחת את השקים מידיו, אבל הגביר שב והפציר בו לקחת אותם, ולבסוף נתרצה המשרת ולקח ממנו את השקים. כל האורחים כמו גם בני הבית התפלאו מאוד. הם אומנם ידעו שהגביר נהג לגמול ביד רחבה לכל מי שסיפר לו מסיפורי הבעש"ט, אבל למסור סכום עָתֵק שכזה וכל זאת עבור סיפור אחד ויחיד?
הגביר שראה את פליאתם של הנוכחים התיישב במקומו בראש השולחן ואמר להם: "דעו לכם רבותי, שאני הוא אותו כומר שעליו סיפר לכם משרתו של הרב הקדוש. בעוונותי המרתי בנעורי את דתי, הוכתרתי ככומר והפכתי לעוכר ישראל. באותו יום כאשר עליתי על הבימה והתכוונתי לומר כדרכי דברי שטנה ובלע כנגד היהודים, רמז לי הבעש"ט לגשת לחלון, ואני הרגשתי שאני נמשך לשם כבחבלי קסם. 'רשע שכמותך,' אמר לי הרב, 'עד מתי תמשיך ותשפוך דמי נקיים של אחינו בני ישראל, ולמה לא תהרהר בתשובה?' דבריו נגעו בי עד עמקי נשמתי. פרצתי בבכי ואמרתי לו: 'רבינו הקדוש, איך ייתכן שיקבלו את תשובתי לאחר שעברתי על כל העבירות שבעולם, ובמיוחד שעברתי על הדיבר "לא תרצח" ושפכתי דם נקיים בכל שנה ושנה'. והרב הקדוש השיב לי: 'אם תחזור בתשובה באמת מעומקא דלבא בכל נפשך ובכל מאודך, אזי אדאג לתיקון נשמתך'. אמרתי לו: 'ובמה אדע שהתקבלה תשובתי ונשמתי מתוקנת?' והוא השיב לי: 'זה הדבר אשר יהיה לך לסימן: אם ברבות הימים יגיע אדם אחד לביתך ויספר לך על כל מה שאירע כאן, תדע אז שתשובתך התקבלה ונשמתך מתוקנת לגמרי!' ואני, אכן חזרתי בתשובה שלמה וצברתי הון והרביתי במעשים טובים לכפר על חטאי. זאת גם הסיבה שכל ימי השתוקקי לשמוע סיפורים על הבעש"ט. תמיד קיוויתי שיגיע היום ויגיע לכאן האיש אשר יספר לי את מה שאירע אז לפני שנים רבות וינחם אותי מעצבוני ואדע שנשלם תיקון נשמתי, בדיוק כפי שהבטיח לי הרב הקדוש. ולא זו בלבד אלא שנדרתי גם נדר כי לאיש יספר לי את סיפור המעשה שלי ויוציאני מאפילה לאורה, אתן מחצית מכל עושרי ורכושי. זו הסיבה שהסתגרתי שעה ארוכה בחדרי כדי לחשב את הוני ולמלא את נדרי."
אב המנזר של מוביל שלח דברו אל מספרי הסיפורים באירלנד לבוא אל המנזר אם הם מזדמנים לסביבתו, כיוון שברצונו לאסוף ולרשום את סיפוריהם בטרם ישכחו וישקעו בתהום הנשייה.
"גם לסיפורים כאלה יש מקום." אמר.
במיוחד ביקש לקבץ סיפורים שסופרו בהם מעשים שאירעו בטרם הגיעה הנצרות לאירלנד.
"מכיוון שיש ביניהם", אמר, "סיפורים טובים מאוד וחבל יהיה אם הדורות הבאים, יעלם מהם מה קרה בזמנים עברו ומה היו מעשי אבותיהם."
לפיכך בכל פעם שמספר סיפורים עבר בסביבה, הוא זומן אל המנזר ושם זכה לקבלת פנים חמה וקיבל ביד רחבה מכל הדברים הטובים שאדם עשוי לחפוץ בהם.
ארגזיו של אב המנזר שבהם נאגרו כתבי היד החלו להתמלא, והוא היה מביט באוצרות המצטברים בשמחה ובגאווה. בערבי החורף, כאשר התקצרו הימים והחשיכה הקדימה לרדת, נהג לבחור באחד מאותם סיפורים וציווה לקוראו בפניו לאור הנר כדי שיוכל לאשר לעצמו שזהו אכן סיפור משובח כפי שהוציא עליו את משפטו בשמיעה ראשונה.
יום אחד הגיע למנזר מספר סיפורים וכמו כל היתר התקבל בחמימות וניתן לו הרבה מעל צרכיו.
הוא אמר ששמו קָרִידֶה וכי יש בפיו סיפור שאין מושלו בין סיפוריה של אירלנד.
עיניו של אבי המנזר נצצו כאשר שמע זאת. הוא שפשף ידיו זו בזו וחייך אל אורחו.
"מה שמו של הסיפור שלך?"
"הוא נקרא 'תעלוליו של מונגן'."
"מעולם לא שמעתי עליו!" קרא ראש המנזר בשמחה.
"אני האדם היחידי שמכיר אותו." השיב קרידה.
"אך כיצד יתכן הדבר?" חקר ראש המנזר.
"מכיוון שהוא שייך למשפחתי." השיב מספר הסיפורים. "היה קרידה אחד בן שבטי שהיה במחיצתו של מונגן כאשר הלך הוא אל פַאֵרִי. הקרידה הזה האזין לסיפור בעת שסופר לראשונה. אחר כך סיפר אותו לבנו והבן שלו סיפר אותו לבן שלו והבן של הנכד של אותו בן, סיפר אותו לבן של הבן שלו והוא סיפר אותו לאבא שלי ואבא שלי סיפר לי."
"ואתה תספר אותו לי!" קרא אב המנזר בקול מנצח.
"אכן כך אעשה." אמר קרידה.
אב המנזר ציווה להביא קלף וקולמוסי נוצות. המעתיקים ישבו ליד שולחנותיהם. ספל שיכר הוגש לפני מספר הסיפורים והוא פתח פיו וסיפר את הסיפור לאב המנזר.
אמר קרידה:
רעייתו של מונגן באותם ימים הייתה ברוטְיָארְנָה, אשת להבה. היא הייתה אשה פראית ומלאת תשוקה. מכיוון שסומק היה מציף בפתאומיות את לחייה עד שנדמה היה ששושן צחור הופך לורד לוהט לנגד עיניך, נקראה היא בפי כל אשת להבה. היא אהבה את מונגן במסירות ובהתלהבות שלוחת רסן ועל כן קרא לה גם הוא עצמו אשת להבה.
אך אני חייב לומר שהיה בה משהו מאוד מחושב אפילו ברגעים הפראיים ביותר שלה, מצד אחד, אין לי ספק שהיא רוותה הרבה עונג מאהבתה למונגן, אבל מצד שני האהבה הזאת גרמה לה גם להרבה ייסורים כמו שקורה לכל מי שמאוהב באנשים גדולים מהחיים וחש תשוקה להשתוות להם כאשר זה בלתי אפשרי.
מכיוון שבעלה היה בעת ובעונה אחת יותר ממה שהוא ופחות ממה שהוא. הוא היה פחות ממה שהוא מכיוון שהיה עכשיו מונגן. הוא היה יותר ממה שהוא מכיוון שהוא עזב את עולמנו לפני עת רבה. שירי קינה הושרו לו וטקסי לוויה נערכו לו שנים רבות לפני כן וברוטיאנה חשה בו סודות, ניסיונות וידע שלא היה לה בהם כל חלק והיא קנאה בהם בחמדנות ובתאווה.
היא לא חדלה על כן מלהציג לו שאלות קטנות פשוטות בקשר לכל מיני דברים.
היא שקלה ובחנה את כל מה שאמר על כל נושא שהוא וכאשר דיבר מתוך שינה האזינה לדברים שאמר בחלומותיו.
הידע שהפיקה מאותן האזנות עינה אותה יותר מאשר גרם לה סיפוק מכיוון ששמותיהן של נשים אחרות בקעו שוב ושוב מבין שפתיו. לעתים ביטא אותם בנימה של חיבה וקרבה ולפעמים בכעס או ביאוש. כאשר ישן, דיבר על אנשים שמספרי הסיפורים סיפרו עליהם – אנשים שהלכו לעולמם לפני מאות בשנים, והוא דיבר עליהם כמי שמכיר אותם הכרות קרובה. הנה כי כן הייתה היא נבוכה ואובדת עצות והתמלאה בתשוקת הסקרנות.
בין השמות שהזכיר בעלה היה שם אחד שחזר ועלה לעתים תכופות ובגלל הטון שבו ביטא אותו, שהיה גדוש סבל, אהבה וגעגועים, היא חשבה עליו לעתים קרובות יותר מאשר על כל יתר השמות. השם הזה היה דַב-לַקַה. אף על פי ששאלה וחקרה את קרידה, מספר הסיפורים שלה, לא עלה בידה לגלות דבר על אודות אשה ששמה 'ברווז שחור', שכן זה הוא פירוש השם דב-לקה. אבל לילה אחד בעת שנראה היה שמונגן משוחח עם דב-לקה הוא הזכיר את אביה בתור פְיָיכְנָה דב מֵק-דֵיְימֶן, ומספר הסיפורים אמר שהיה זה מלך קדום שמת לפני שנים רבות.
היא ביקשה מבעלה בתוקף רב לספר לה את סיפורה של דב-לקה, ובגלל אהבתם ההדדית הוא הבטיח לה לספר לה את הסיפור באחד הימים, אך כל פעם שהזכירה לו את הבטחתו נתקף במבוכה ואמר שיספר לה בפעם אחרת.
ככל שחלף הזמן הלכה וגברה קנאתה של אשת להבה המסכנה בדב-לקה וגבר בה הביטחון שאם אך הייתה יודעת מה קרה היה בא מרגוע ללבה המיוסר וסקרנותה הטבעית והמובנת מאליה, הייתה באה על סיפוקה. כיוון שכך לא החמיצה כל הזדמנות להזכיר למונגן את הבטחתו, והוא מצדו חזר והבטיח לה שיספר לה את הסיפור, אך דחה זאת לזמן אחר.
בשנה שבה מת כייראן בנו של קרפנטר, אותה שנה שטואטל מאלגריב נהרג ודיארמייט בנו של קרבל הפך למלך אירלנד, כלומר בשנת 538 לספירה, התקיימה אסיפה גדולה של אנשי אירלנד בגבעת אוייסניך, ברויאל מיס'.
נוסף למועצה שהתקיימה שם היו שם משחקים ותחרויות ומצעדים ושעשועים. האסיפה נמשכה שבוע ובסיומו של אותו שבוע, ביום האחרון, הסתובב שם מונגן בין ההמונים עם שבעת שומרי הראש שלו, קרידה, מספר הסיפורים שלו, ואשתו.
היה זה יום שמש נאה ואביבי, אך לפתע קדרו השמיים. עננים החלו להיערם בצד מערב ועננים אחרים חשו לעומתם מן המזרח, וכאשר נפגשו שני גושי העננים החשיך העולם וממרומים ירד מטר של אבני ברד כה גדולות שהכל התפלאו לממדיהן. וכל כך מהירות וכבדות הן היו עד כי הנשים והנערים הצעירים צרחו מעצמת המכות שחטפו מהן.
אנשיו של מונגן התקבצו יחדיו ויצרו ממגיניהם מעין גג לסוכך עליהם מפני הברד. אך מכות הברד על המגינים היו כה עזות עד כי גם מתחת למחסה המגינים הם היו נפחדים. הם החלו לנוע ולהתרחק מן ההמון בתורם אחר מחסה. כאשר התרחקו מעט הגיעו למרגלותיה של גבעה קטנה שעליה ניצבה קבוצת עצים וכאשר טיפסו עליה השתנה מזג האוויר כהרף עין.
רגע לפני כן עוד שמעו את הנקישות והחבטות של אבני הברד, את יללות הרוח העזה, צרחות הנשים והילדים ומהומת ההמון בגבעת אוייסניך ורגע אחר כך שוב לא שמעו את הקולות ולא ראו דבר מאותם מראות, כיוון שהורשו בדרך פלא לצאת מתחום עולם בני האדם ולהיכנס בשערי עולם הפיות.
יש הבדל בין העולם שלנו לעולם הפיות, אך ההבדל לא נתפס מיד. כל מה שנמצא פה נמצא גם שם, אבל הדברים שנמצאים שם הם טובים יותר ממה שנמצא כאן. כל הדברים שהם בהירים כאן בהירים וקורנים יותר שם. השמש זהובה שם יותר והירח כסוף יותר. ניחוחם של הפרחים עז יותר והפירות טעימים הרבה יותר. יש יותר נוי בגברים ויותר רכות בנשים. כל דבר בעולם הפיות הוא בדרגה אחת יותר של שלמות ואם תזדמנו פעם לעולם שלהן תוכלו להבחין בכך על פי התכונה הזו של דרגת השלמות.
מונגן ומלוויו עזבו מאחריהם עולם סוער וקודר ופסעו אל תוך עולם מוצף שמש ומבושם בריחות עדנים. ברגע שחדרו לתוכו הם נעמדו נבוכים, מסתכלים איש ברעהו במבט שואל ואז בבת אחת סבו לאחור והסתכלו לכיוון שבאו ממנו.
לא הייתה כל סערה מאחוריהם אור השמש נמנם לו בעצלתיים מאחור כמו מלפנים – נהרה שלווה של פז וזהב. הם ראו את אותן צורות שהיו רגילים אליהן וזיהו את ציוני הנוף המוכרים להם היטב, אך דומה היה שהגבעות המרוחקות גבוהות קצת יותר ומרבדי הדשא שכיסו אותן והשתרעו ביניהן היו ירוקים יותר וקטיפתיים יותר. העצים היו מכוסים יותר עלווה והיה בהם שקט גדול יותר באופן שבו התנשאו מעל האדמה השלווה.
אבל מונגן ידע מה קרה והוא חייך בעליצות בעת שהתבונן במלוויו המופתעים ורחרח את האוויר הבשום כמי שנחיריו זוכרים אותו מימים עברו.
"כדאי שתבואו אתי." אמר.
"היכן אנחנו?" שאלה אשתו.
"מה השאלה. אנחנו כאן. וכי איפה עוד יכולים אנו להיות?"
הוא פסע קדימה וכל היתר צעדו בעקבותיו כשהם מחזיקים ידיהם על ניצבי חרבותיהם.
"האם אנו בארץ הפיות?" שאלה אשת להבה.
"אכן כן." השיב מונגן.
לאחר שעברו מרחק מה הגיעו לחורשת עצים עתיקים. אדירים וחזקים היו העצים האלה
ואת גזעיהם לא יכלו להקיף גם עשרה אנשים רחבי גרם. בעוד הם מתהלכים בינות לאותם ענקים שלווים ונכנסים לתוך האפלה הדוממת עטף דוק של רצינות את מחשבותיהם והם חשו רוגע ורוממות רוח כאילו מוטל עליהם להתאים עצמם לגדולה ולאצילות של אותם עצים מלאי ההוד. הם חצו את החורשה וראו לפניהם בית נאה, בנוי מעצים רכים עם גג מברונזה. דומה היה שזהו מקום משכנו של מלך ועל המרפסת של החדר הפונה לצד השמש ניצבו גברות מלכותיות. בראותן את הנוסעים שלחו שליחים לקדם את פניהם.
מונגן ומלוויו הובאו אז אל הבית ונהגו בהם כבאורחים מכובדים. הכל בתוך הבית היה נהדר למראה כמו שהיה גם הכל מבחוץ. שבעה גברים ושבע נשים התגוררו בו והיה ברור לעין כל שהם מכרים ותיקים של מונגן.
לעת ערב הוגשה להם ארוחה ולאחר שסעדו את לבם נערך משתה. שבע חביות יין ניצבו שם ומאחר ומונגן היה חובב יינות הוא היה מאושר מאוד ושתה הפעם מעל ומעבר למה שאי פעם ראו אותו שותה לפני כן.
וכאשר נכנס הוא למצב זה של פתיחות ועליצות כרכה אשת להבה את זרועותיה סביב צווארו והפצירה בו לספר לה את סיפורה של דב-לקה. ומונגן בהיותו נרגש ובמצב רוח מרומם, נעתר לבקשתה והכין עצמו לספר את הסיפור.
שבעת הגברים ושבע הנשים מארמון הפיות בעל גג הרעפים הזהובים התיישבו סביבו בחצי גורן ושומרי הראש שלו תפסו את מקומותיהם מאחוריו. אשתו, אשת להבה התיישבה לצידו ומאחורי כולם ישב קרידה, מספר הסיפורים, כולו אוזן, חורת בזיכרונו כל מה שנאמר.
פתח מונגן ואמר:
בימים עברו, בזמנים שחלפו ואינם, היה אדם בשם פייכנה פין, בנו של בלטן בנו של מורצ'רתך, בנו של אוגן, בנו של נאיל. בעודו צעיר לימים עזב את ממלכת אביו כיוון שביקש לבקר בארצו של לוכלן, והוא ידע שיתקבל שם בסבר פנים יפות על ידי מלכה של לוכלן כיוון שאביו של פיאנכה ואביו של אאולגרג שיתפו פעולה בעבר והיו מחויבים זה לזה.
ואכן קיבלו אותו שם בכבוד רב והוא שהה בחצר המלכות בלוכלן ובילה זמנו בנעימים ובתענוגות.
ואז קרה שאאולגרג מוג נפל למשכב ורופאיו לא יכלו לרפאו. הם שלחו לקרוא לרופאים נוספים, אך גם הם לא הצליחו לרפאו ואף לא לקבוע את סיבת מחלתו. הוא הלך ודעך לנגד עיניהם, הפך לצל של עצמו והיה ברור שימיו ספורים אלא אם כן ימצא מזור למחלתו.
הם שלחו לקרוא לרופאים ממקומות עוד יותר מרוחקים ובסופו של דבר מצאו אדם שהכריז כי בכוחו לרפא את המלך אם תסופק לו התרופה שהוא עומד להציע.
"איזו תרופה היא זו?" שאלו אותו הכל.
"התרופה היא כזו", אמר הרופא, "עליכם למצוא פרה לבנה לחלוטין בעלת אוזניים אדומות ולבשל אותה כולה. אם המלך יגמע ממי התבשיל הוא יחלים."
עוד בטרם סיים לומר את דברו כבר יצאו השליחים מן הארמון לכל הכיוונים לחפש אחרי פרה כזו. הם מצאו פרות רבות שהיו די קרובות למה שחיפשו, אך רק במקרה הגיעו אל הפרה המתאימה באמת. הבהמה הזו הייתה שייכת לאשה הכי מגעילה, הכי מרושעת והכי רגזנית ושואפת מדון בלוכלן. שמה היה המכשפה השחורה ובנוסף לכל מה שכבר אמרתי, היא הייתה גם משופמת ומכוסת יבלות, שתומת עין ורעשנית וידועה לשמצה במזגה הרע ובעוד אי אלו תכונות אחרות.
הם הציעו לה בתמורה לפרה שלה פרה אחרת, אך היא סירבה לוותר על פרתה. הם הציעו לה פרה אחת עבור כל אחת מרגליה של הפרה שלה, אך גם את ההצעה הזו דחתה אלא אם כן פייכנה יערוב לתשלום. הוא הסכים לקבל זאת על עצמו והם נהגו את הפרה בדרכם חזרה לממלכה.
בדרכם הביתה פגשו בשליחים שבישרו להם את החדשות האחרונות מאירלנד. השליחים הודיעו להם שמלכה של אלסטר מת וכי הוא, פייכנה פין, נבחר לרשת את מקומו על כס המלכות. פייכנה עלה מיד על ספינה שהפליגה לאירלנד וגילה שכל מה שנאמר לו אכן נכון והוא עלה לכס השלטון ומשל באלסטר.
חלפה שנה ובאחד הימים בעת שישב על כס המשפט נשמעו מבחוץ קולות רעש ומהומה. והרעש היה כה עז עד שכל התובעים והאנשים יצאו מגדרם ופייכנה ציווה לבסוף שעוכר השלווה יובא לפניו למשפט.
הדבר נעשה ולמרבה הפתעתו מחוללת המהומה הייתה המכשפה השחורה.
היא האשימה אותו בבית המשפט לעיני כל אנשיו והתלוננה על כך שפרתה נלקחה ממנה מבלי שתקבל את ארבעת הפרות שהובטחו לה ושהוא היה ערב לתשלום שלהן. היא דרשה ממנו צדק ומשפט.
"אם תראי בזה משפט הוגן, אעניק לך עשרים פרות בעצמי." אמר פייכנה.
"לא אסכים לקבל את כל הפרות שבאלסטר!" צרחה.
"אם כך חרצי משפט בעצמך" אמר המלך, "ואם אוכל להיענות לדרישתך, אעשה זאת." מכיוון שלא רצה לנהוג שלא כיאות ולא רצה שמישהו יצא מלפניו בלתי מרוצה.
המכשפה השחורה חרצה את משפטה ועל המלך היה למלא אותו.
"באתי מן המזרח למערב," אמרה, "ועליך לבוא מן המערב למזרח כדי להלחם למעני ולקחת את נקמתי ממלך לוכלן."
פייכנה נאלץ למלא אחר דרישותיה ואף שעשה זאת בלב כבד, יצא לדרך תוך שלושה ימים בדרכו ללוכלן בהביאו עמו עשרה גייסות.
הוא שלח שליחים לפניו אל אאולגרג הגדול בהזהירו אותו על בואו ועל כוונותיו וביידעו אותו על מספרם של הגייסות שהוא מביא אתו. כאשר נחת בחוף פגש אותו אאולגרג עם כוחות שווים והם החלו להלחם.
בקרב הראשון נהרגו שלוש מאות מאנשי לוכלן, אבל בקרב הבא, אאולגרג לא נלחם בקרב הוגן. הוא שחרר כמה כבשים מרושעות מתוך אוהל והכבשים האלה תקפו את אנשי אלסטר והרגו תשע מאות מהם.
הטבח שערכו הכבשים באנשי אלסטר היה כה נרחב והאימה שגרמו כה רבה עד שאיש לא יכול היה לעמוד בפניהן. למרבה המזל היו עצים בקרבת מקום ואנשי אלסטר, לוחמים ונסיכים ורכבים הוכרחו לטפס עליהם והם התנדנדו על הענפים כמו ציפורים גדולות בעוד הכבשים המרושעות מקיפות את העצים, פועות בקולות איומים ומכות על האדמה בטלפיהן.
פייכנה פין ישב גם הוא על עץ גבוה למעלה, עצוב וחסר נוחם.
"הושפלנו עד עפר!" אמר.
"מזל גדול הוא" אמר האיש בענף שמתחתיו "שכבשים אינן יכולות לטפס על עצים."
"הושפלנו לנצח" אמר מלך אלסטר.
"אם הכבשים האלה ילמדו לטפס על עצים זה יהיה הסוף שלנו." אמר האיש בענף שמתחת.
"אני ארד ואלחם בכבשים" אמר פייכנה. אבל האחרים מנעו מבעדו לרדת.
"אין זה מן הראוי שתלחם בכבשים" אמרו.
"מישהו צריך להלחם בהן." אמר פייכנה פין, "אך איש מאנשי לא ימות עד שאלחם בעצמי. כי אם נגזר עלי למות, אמות ולא אמלט מן המוות, ואם נגזר על הכבשים למות, ימותו הן, מכיוון שאין אדם שיכול להימלט מגורלו וגם אין כבשה שיכולה להתחמק מגורלה!"
"השבח לאל!" אמר הלוחם שישב גבוה למעלה.
"אמן!" אמר האיש שישב עוד יותר גבוה ויתר הלוחמים איחלו למלך מזל והצלחה.
בלב כבד התחיל המלך להחליק במורד העץ. כאשר נתלה על הענף האחרון והתכוון לקפוץ ארצה, הבחין בלוחם גבוה הפוסע לקראתו. המלך משך עצמו חזרה אל הענף והתיישב כשרגליו משתלשלות משני צידי הענף לראות מה יעשה הלוחם.
האיש הזר היה אדם גבוה מאוד, עטוי בגלימה ירוקה עם מכבנת כסף על כתפו. רצועת זהב הייתה על שערו וסנדלי זהב לרגליו והוא צחק בלבביות למראה צרתם של אנשי אירלנד.
"לא נאה לצחוק מאתנו." אמר פייכנה פין.
"וכי מי יוכל להתאפק מלצחוק למראה מלך משתופף על ענף של עץ וכל צבאו מתנדנד סביבו על ענפים כמו עדת תרנגולות" אמר הזר.
"אף על פי כן" אמר המלך, "תהיה זו התנהגות אדיבה מצדך אם לא תשחק על מר גורלנו."
"אנחנו צוחקים כאשר אנו יכולים." העיר הזר, "ואסירי תודה להזדמנות לעשות זאת."
"מוטב שתעלה למעלה על העץ" אמר פייכנה, "כיון שנראה לי שאתה אדם הגון, ואני רואה שאחדות מאותן כבשים מרושעות מתקרבות לכאן עם כוונות זדון. הייתי מעדיף להגן עליך" המשיך, "מאשר לראותך נהרג, כיוון שיש בכוונתי" המשיך בקול נכאים לרדת למטה ולהלחם בכבשים.
"הן לא יזיקו לי" אמר הזר.
"מי אתה?" שאל המלך.
"אני הוא מננן בנו של ליר."
פייכנה ידע שהזר לא יפגע.
"מה תיתן לי אם אפטור אותך מעונשן של הכבשים?" שאל מננן.
"אתן לך כל דבר שתחפוץ בו אם אך נמצא הוא ברשותי."
"אני מבקש לעלות על כיסאך ולמשול בממלכתך ליום אחד."
נשמתו של פייכנה נעתקה למשמע בקשה זו ונדרש לו מעט זמן עד ששב לעשתנותיו. ואז אמר במתינות: "לא אניח אפילו לאיש אחד מאנשי אירלנד להיהרג אם יש בידי להצילו. כל מה שיש לי ניתן לי מידיהם וכל מה שיש לי אתן להם, ואם ניטל עלי לתת גם את מה שאתה מבקש, אתן גם אותו, אף כי היה לי קל יותר לתת את חיי."
"מוסכם אם כך." אמר מננן.
היה לו משהו מכורבל בכנף אדרתו. הוא פתח את הגלימה והציג את תוכנה.
היה זה כלב.
עכשיו, אם היו הכבשים מרושעות, הרי שכלב זה היה מרושע עוד יותר. מפחיד היה רק להסתכל בו. הוא לא היה גדול בממדי גופו אבל היה לו ראש ענקי, והלוע שנפער באותו ראש מסוגל היה להיפתח כמו מכסה של קדירה. לא שיניים היו בתוכו אלא קרסים וניבים וקלשונים. מפחיד היה הראש למראה ואיום להתבונן בו, מרטיט לחשוב עליו, ומעליו נע בחופשיות חוטם שממנו בקע קול שמלות אנוש לא יוכלו לתארו. לא היה זה קול רטינה גם לא געייה אף שהיו בו שניהם גם יחד, לא היה זה קול נהימה גם לא אנקה, אף שהיו בו שניהם גם יחד. לא היה זה קול יללה גם לא גניחה אף שהיו בו שניהם גם יחד. זה היה קול אחד שכלל בתוכו את כל הקולות שהזכרתי והיו בתוכו גם יבבה גם נביחה וכן גם קול ממושך של נחירה וקול עמוק של גרגור מאיים וקול צווחה של ציר חלוד וקולות רבים נוספים.
"יבורכו האלים!" אמר האיש שהיה מכורבל על הענף שמעל למלך.
"על מה הפעם?" שאל המלך.
"על כך שכלב אינו יכול לטפס על עצים." אמר האיש.
והאיש שישב על הענף מעליו הוסיף: "אמן!"
"אין כמו כלב להפחיד כבשים", אמר מננן, "ואין כמו הכלב הזה להפחיד את הכבשים האלה!"
ואז הניח את הכלב על האדמה.
"כלבלב שלי, אוצר שלי", אמר, "לך והרוג את הכבשים."
וכאשר השמיע מננן את המלים האלה התגברו והתעצמו עוד יותר הקולות האיומים שהשמיע לפני כן, עד שאנשי אירלנד סתמו באצבעותיהם את אוזניהם וגלגלו את הלובן בארובות עיניהם וכמעט צנחו מן הענפים שישבו עליהם, מרוב הפחד והאימה שהעירו בלבם אותם קולות.
לא נדרש לכלב זמן רב להוציא אל הפועל את מה שציוו עליו. הוא שעט קדימה, תחילה בהילוך ברווזי מתנדנד והכבשים המרושעות זינקו לקראתו ואז השתנה הילוכו לפיתולים ונענועים שהיו כה מהירים עד שכל מה שיכולת לראות היה ראש מתפתל לכל הכיוונים. הוא טיפל בכל אחת מהכבשים בדרך הזו: קפיצה, מהלומה וחיתוך. הוא לא החטיא אף קפיצה ואף מהלומה. ברגע שהידק את מלתעותיו סביב צווארה של הכבשה, הוא התפתל סביבה בתנופה כאילו הוא מסתובב על ציר. הפיתול שהחל במהלומה הסתיים בשחרור המלתעות ואז הייתה הכבשה נופלת לארץ מפרפרת, בועטת בעיטה אחרונה וצונחת מתה. עשר דקות אחר כך היו כל הכבשים מוטלות מתות על האדמה וכל אחת מהן משוספת גרון.
"אתם יכולים עכשיו לרדת." אמר מננן.
"הכלב הזה אינו יכול לטפס על עצים." אמר האיש שישב על הענף שמעל למלך בנימת אזהרה.
"יבורכו האלים על כך!" אמר האיש שמעליו.
"אמן" אמר הלוחם שישב גבוה עוד יותר, והאיש בעץ הסמוך הוסיף: "אל תזיזו יד או רגל לפני שהכלב יחנוק את עצמו למוות עם בשר הכבשים שהרג."
הכלב, מכל מקום, לא נגס ולו גם חתיכה אחת מן הבשר. הוא טפף בריצה אל אדוניו ומננן נטל אותו בזרועותיו ועטף אותו בגלימתו.
"עכשיו אתם יכולים לרדת." אמר.
"הלוואי והכלב הזה היה מת!" אמר המלך.
אך הוא הניף עצמו בכל זאת מעל הענף וקפץ ארצה, כיוון שלא רצה להראות כפחדן בעיני מננן.
"אתה יכול להכות עכשיו את אנשי לוכלן", אמר מננן, "אתה תהיה למלך על לוכלן עוד בטרם תשקע השמש."
"אשמח לעשות זאת." אמר המלך.
"אין בכך כל סכנה." אמר מננן.
בנו של ליר פנה והלך אז לכיוון אירלנד לממש את זכויותיו כמלך ליום אחד, ופייכנה המשיך בקרב עם אנשי לוכלן.
הוא הכה אותם מכה ניצחת עוד בטרם ירד הערב ובעקבות נצחונו זה הפך למלך לוכלן ולמלך הסקסונים והבריטונים.
הוא נתן למכשפה השחורה שבע טירות על כל נחלותיהן וחלק אחד ממאה מכל סוגי הבהמות ששבה, והיא באה על סיפוקה.
ואז שב לאירלנד וזמן קצר אחר כך הביאה אשתו ילד לעולם.
"לא אמרת אפילו מלה אחת על דב-לקה" אמרה אשת להבות בנימת תוכחה.
"אני כבר מגיע לזה." השיב מונגן.
הוא רמז בתנועת ראש לעבר אחת מהחביות הגדולות וקנקן נוסף של יין הוגש לפני. הוא לגם ממנו בשמחה לגימה ממושכת עד שכל הנוכחים תהו למראה צימאונו, כושר שתייתו ומצב רוחו הצוהל.
"עכשיו אתחיל שוב." אמר מונגן.
אמר מונגן: היה בארמונו של פייכנה פין משרת בשם אן דב, ובאותו לילה שבו כרעה אשתו של פייכנה ללדת, הביאה גם אשתו של אן דב ילד לעולם. ילד זה זכה לשם מק אן דב, בעוד שבנה של אשת פייכנה נקרא בשם מונגן.
"אה!" מלמלה אשת להבה.
המלכה הייתה מרוגזת. היא טענה שזה חצוף ובלתי צודק שהמשרתת תביא לעולם בן בדיוק בזמן שהיא הביאה בן, אך לא היה מה לעשות בקשר לכך. הילד היה שם ולא ניתן היה לחסלו.
עכשיו, גם את הדבר זה יש לומר:
היה באותו זמן בשכנות מקום נסיך בשם פייכנה דב שמשל על דל פייטך. תקופה ארוכה נטר אותו נסיך איבה לפייכנה פין וניהל אתו קרבות זדוניים. לאותו פייכנה דב נולדה באותו לילה בת, והבת הזו קיבלה את השם דב-לקה לבנת היד.
"אה!" קראה אשת להבה.
"את רואה!" אמר מונגן ולגם בחדווה לגימה נוספת מן היין המשובח.
כדי לסיים את מעשי האיבה בין פייכנה פין ופייכנה דב, ארסו את שני התינוקות זה לזו עוד בהיותם בעריסה מיד לאחר לידתם, ואנשי אירלנד עלצו לשמע המעשה והחדשות. אך עד מהרה באה לממלכה תקופת אימה וצער, כיוון שכאשר מלאו למונגן הקטן שלושה ימים נכנס אביו האמיתי, מננן, בנו של ליר אל תוך הארמון. הוא עטף את מונגן בגלימתו הירוקה ולקח אותו הרחק כדי לגדלו ולחנכו בארץ ההבטחה הנמצאת מעבר לים, כלומר בצדו השני של הקבר.
כאשר שמע פייכנה דב שמונגן אשר אורס לבתו, דב לקה, נעלם, הוא הסיק מכך שחוזה השלום פג תוקפו ובאחד הימים תקף בהפתעה את הארמון, הרג את פייכנה פין בקרב והכתיר עצמו כמלך אלסטר.
אנשי אלסטר שטמו אותו והפצירו במננן להחזיר את מונגן, אך מננן לא עשה זאת עד שמלאו לנער שש עשרה שנים. ובאותן שנים דאג לגדל אותו ולחנך אותו בחכמתה של ארץ ההבטחה. ואז השיב את מונגן ובתיווכו נכרת שלום בין מונגן ופייכנה דב ומונגן נשא לאשה את כלת עריסתו, דב לקה הצעירה.
באחד הימים ישבו מונגן ודב לקה לשחק שח בארמונם. מונגן אך זה סיים מהלך מעולה ונשא עיניו מן הלוח כדי לראות אם דב-לקה נראית בלתי מרוצה כפי שהייתה לה הזכות להיות. ואז הבחין מעבר לכתפה של דב-לקה בכומר שחור פנים בעל ראש מאורך נשען כנגד מזוזת הדלת של החדר.
"מה אתה עושה כאן?" שאל מונגן.
"מה אתה עושה כאן בעצמך?" השיב הכומר הקטן שחור הפנים.
"יש לי בהחלט את מלוא הזכות להיות בביתי שלי" אמר מונגן.
"אני בהחלט לא מסכים אתך!" אמר הכומר.
"איפה אני צריך אם כך להיות?" שאל מונגן.
"עליך להיות בדום פייטך לנקום את רצח אביך." השיב הכומר "ועליך להתבייש בעצמך שלא עשית זאת עד כה. תוכל לשחק שח עם אשתך כאשר תרכוש את הזכות לנוח."
"אבל איך אוכל להרוג את אבי אשתי?" קרא מונגן.
"על ידי כך שתתחיל זאת מייד." אמר הכומר.
"זה דיבור!" אמר מונגן.
"אני יודע" המשיך הכומר "שדב-לקה לא תסכים עם אף מלה שאגיד בנושא ושהיא תנסה למנוע מבעדך מלעשות את מה שזכותך לעשות, כי זה עסקן של נשים, אך עסקו של גבר הוא לעשות את מה שאמרתי לך כרגע, לכן בוא אתי ואל תתעכב לחשוב על כך. ואל תתעכב לשחק שום משחק שח נוסף. לפייכנה-דב יש כרגע רק כוח קטן אתו ואנחנו יכולים לשרוף את ארמונו כשם ששרף את ארמון אביך ולהרוג אותו כמו שהרג את אביך, ולהכתיר אותך כמלך אלסטר כשם שהוא הכתיר עצמו למלך שלא בזכות."
"אני מתחיל לחשוב שיש לך לשון ממוזלת, ידידי שחור הפנים," אמר מונגן, "ואני אלך אתך."
"הוא אסף אז את צבאו, הרג את פייכנה דב ושרף את טירתו והוכתר כמלך אלסטר.
ואז בפעם הראשונה חש עצמו מספיק בטוח וחופשי לשחק שח עם רעייתו, אך רק לאחר זמן רב נודע לו שאותו אדם מאורך פנים לא היה אחר מאשר מננן אביו.
יש אומרים מכל מקום שפייכנה השחור נהרג בשנת 624 על ידי קונדד קר, אדוניה של דל ריאדה בקרב ארד קריין, אך האנשים שטוענים זאת אינם יודעים על מה הם מדברים וגם אינם נותנים דעתם יותר מדי על היוצא מפיהם.
"איו שום דבר מפליא בדב לוקה הזאת." אמרה אשת להבה בעקימת חוטם, "היא התחתנה והיא נוצחה בשחמט. דברים כאלה כבר קרו בעבר."
"הבה ונמשיך בסיפור," אמר מונגן לאחר שלגם עוד כמה תריסרי לגימות מן היין ונהיה אפילו עליז עוד יותר. ואז שב וסיפר:
הדבר קרה ביום שמונגן נזקק לממון. היה עליו לחלק מתנות רבות ולא היו לו מספיק זהב וכסף ובקר כפי שמן הראוי שיהיו למלך. הוא קרא לכל האצילים לאסיפה ודן אתם מה הוא הדבר הטוב ביותר לעשותו, והוחלט ביניהם שעליו לבקר את המלכים בפרובינציות השונות ולבקש מהם מתת.
הוא יצא מיד לדרך ותחנתו הראשונה הייתה ליינסטר.
מלך ליינסטר באותם הימים היה ברנדוב בן אצ'ך. הוא ברך את מונגן לבואו והתייחס אליו כיאה וכיאות, ובאותו לילה לן מונגן בארמונו של ברנדוב.
כאשר נעור משנתו עם שחר העיף מבט מבעד לחלון הנישא וראה על כר הדשא המוצף שמש עדר פרות לוחך עשב סמוך לארמון. היו שם בסך הכל חמישים פרות ואתם יכולים להיות בטוחים בכך שכן הוא מנה אותן אחת לאחת, ולצדה של כל פרה ניצב עגל וכל פרה וכל עגל היו בצבע לבן טהור ולכל אחד מהם היו אוזניים אדומות.
כאשר מונגן ראה את הפרות הללו הוא התאהב בהן כפי שלא התאהב בשום דבר לפני כן.
הוא סר מעם החלון וירד לכר המרעה מוצף השמש ושוטט בין הפרות, מביט בכל אחת מהן ומשמיע באוזניהן דברי חיבה והוקרה. ובעוד הוא מהלך ומדבר ומסתכל ואוהב, הבחין במישהו המהלך בעקבותיו. הוא נשא ראשו מבין הפרות וראה את מלך ליינסטר קרב ובא.
"האם אתה מאוהב בפרות?" שאל אותו ברנדוב.
"אכן, אני מאוהב." השיב מונגן.
"כל אחד מאוהב בהן" אמר מלך לייסטר.
"מעולם לא ראיתי פרות מעין אלה." אמר מונגן.
"איש לא ראה." השיב מלך ליינסטר.
"מעולם לא ראיתי משהו שהייתי חפץ בו יותר מן הפרות האלה." אמר מונגן.
"אלו הן" אמר מלך לייסטר, "הפרות היפות ביותר באירלנד, וכמו כן" הוסיף מהורהר, "דב לקה היא האשה היפה ביותר באירלנד."
"לא אכחיש את דבריך." אמר מונגן.
"האם אין זה מוזר," אמר מלך ליינסטר "שיש ברשותי את מה שאתה חפץ בו בכל נשמתך, ולך יש את מה שאני חפץ בו בכל לבי?"
"אכן מוזר" אמר מונגן, "אך מהו הדבר שאתה חפץ בו?"
"דב לקה, כמובן." אמר מלך לייסטר.
"האם אתה מתכוון לומר שהיית מוכן להחליף את עדר הפרות הלבנות והצחות הללו עם אוזניהן האדומות..."
"וחמישים העגלים שלהן" אמר מלך ליינסטר.
"עבור דב לקה, או אשה כלשהי בעולם?"
"אכן זאת אעשה" קרא מלך ליינסטר וטפח על ברכו.
"עשוי!" שאג מונגן, ושני המלכים לחצו ידים לאישור העסקה.
מונגן קרא אז לאנשיו ובטרם תאמר מלה נוספת או שמלך ליינסטר ישנה את דעתו, פקד על אנשיו לדפוק בפרות ולהוליכן לאלסטר.
דב לקה ביקשה לדעת מהיכן הגיעו הפרות, ומונגן אמר לה שמלך ליינסטר נתן לו אותן. היא התאהבה בהן בדיוק כמו מונגן, אך אין זה פלא, כי בעולם כולו לא היה אדם שלא היה נשבה בקסמן של אותן פרות לו היה רואה אותן – פרות כאלה הן היו! פלא על כל פלא! מונגן ודב לקה נהגו לשחק שח ואז לצאת יחדיו להתבונן בפרות. וכששבו לבית יחדיו היו משוחחים יחדיו על אודות הפרות. כל דבר שעשו, עשו יחדיו, כיוון שאהבו להיות איש במחיצת רעותו.
אך בסופו של דבר חל שינוי בחייהם.
בוקר אחד נשמעו קולות רמים של שעטת סוסים ונקישות שריונות מתקרבים אל הארמון. מונגן הביט בהם מבעד לחלון.
"מי מגיע?" שאלה דב-לקה.
אך הוא לא השיב לשאלתה.
"הקולות מעידים על ביקורו של מלך." המשיכה דב-לקה.
אך מונגן לא אמר דבר. דב-לקה ניגשה אז לחלון.
"מי הוא המלך הזה?" שאלה.
ורק אז פתח בעלה את פיו.
"זהו מלך ליינסטר." אמר בקול נכאים.
"ובכן" אמרה דב-לקה מופתעת, "האם אינו אורח רצוי?"
"הוא אכן אורח רצוי." אמר מונגן בעגמומיות.
"בוא נצא החוצה ונקדם את פניו כיאות." הציעה דב-לקה.
"בואי לא נתקרב אליו כלל," השיב מונגן "כיוון שהוא בא להשלים את העסקה שלו."
"על איזו עסקה אתה מדבר?" שאלה דב-לקה. אך מונגן לא ענה.
"בואי נצא החוצה," אמר, "כיוון שאין לנו ברירה אחרת."
מונגן ודב-לקה יצאו אז החוצה וקידמו את פניו של מלך ליינסטר. הם הכניסו אותו ואת בני לוויתו אל הארמון. הובאו להם מים לרחצה ונערכו עבורם חדרים ונעשה כל הדרוש לקדם פני אורחים.
באותו לילה נערכה סעודה ואחריה משתה, ובמהלך הארוחה והמשתה נעץ מלך ליינסטר מבטים מלאי שמחה בדב-לקה ולעיתים בקעו מחזהו אנחות כמיהה ולפעמים זע על כיסאו בחוסר מנוחה כמו נתון היה בייסורי נפש.
"משהו לא בסדר אצל מלך ליינסטר." לחשה דב-לקה.
"לא אכפת לי כלל." אמר מונגן.
"אתה צריך לשאול אותו מה הוא רוצה."
"אבל אינני רוצה לדעת." אמר מונגן.
"ואף על פי כן אתה חייב לשאול אותו." עמדה דב-לקה על דעתה.
מונגן פנה אליו ושאל, והוא עשה זאת בקול מלנכולי.
"האם יש משהו שאתה רוצה בו?" שאל הוא את מלך לייינסטר.
"אכן כן." השיב ברנדוב.
"אם הוא באלסטר אדאג לתת לך אותו." אמר מונגן בקול עגום.
"הוא נמצא באלסטר." אמר ברנדוב.
מונגן לא רצה לומר שום דבר יותר מכך, אך מלך ליינסטר היה כה נחוש והכל מסביב הטו אוזן ודב-לקה דחקה בו בזרועו והוא אמר: "מהו הדבר שאתה רוצה?"
"אני רוצה את דב- לקה."
"גם אני רוצה אותה." אמר מונגן.
"עשית עמי עסקה," אמר מלך ליינסטר, "הפרות שלי והעגלים שלהן תמורת דב-לקה. ומי שעושה עסקה חייב לקיים אותה."
"מעולם לא שמעתי" אמר מונגן, "על אדם שמסר לאחר את אשתו שלו."
"גם אם לא שמעת על כך מעולם, עליך לעשות זאת עכשיו." אמרה דב-לקה, "כי כבוד מאריך ימים מן האדם."
מונגן נמלא כעס כאשר שמע את דבריה של דב-לקה. פניו האדימו כמו השמש בשקיעתה והורידים השתרגו על צווארו ועל מצחו.
"האם זה מה שאת אומרת?" צעק לעברה.
"זה מה שאני אומרת." אמרה דב-לקה.
"תנו למלך ליינסטר לקחת אותה." אמר מונגן.
דב לקה ומלך ליינסטר פרשו הצידה לשוחח ביניהם ועיניו של המלך נראו גדולות כצלחת כיוון שמבטה של דב לקה גרם להן להתרחב ולתפוח מעצמת התרגשותו. הוא היה כה מבולבל ומרוגש משמחה עד שהמלים שלו התערבבו עם השיניים שלו ודב לקה לא הבינה בדיוק מה הוא מנסה לומר לה ונראה שגם הוא עצמו לא ידע מה הוא מנסה לומר. מכל מקום עלה בידו לבסוף לומר דבר מה שניתן להבינו.
"אני אדם מאושר מאוד!" אמר.
"ואני", אמרה דב לקה, "אני האשה המאושרת ביותר בעולם!"
"מדוע את כה מאושרת?" דרש המלך המופתע לדעת.
"הקשב לי" אמרה, "אם היית מנסה לקחת אותי מכאן נגד רצוני, היו חצי מאנשי אלסטר מקפחים את חייהם והחצי השני היו נפצעים אנושות בהגנה עלי."
"עסקה היא עסקה." התחיל מלך ליינסטר לומר.
"אבל," המשיכה דב לקה, "הם לא ימנעו ממני ללכת כיוון שהם כולם יודעים שאני מאוהבת בך מזה עידן ועידנים!"
"מה אמרת שאת מזה עידן ועידנים?" שאל המלך המופתע.
"מאוהבת בך." השיבה דב לקה.
"אלה הן חדשות בשבילי" אמר המלך "וחדשות טובות."
"אבל, אני נשבעת" אמרה דב לקה שלא אלך אתך עד אשר תעניק לי את אשר אבקש."
"כל מה שברשותי!" קרא ברנדוב "וכל מה שברשותו של מישהו אחר."
"ועליך לעמוד בדיבורך ולהבטיח לי שתתן לי את מבוקשי."
"אני מתחייב ומקבל על עצמי." קרא המלך העולץ.
"אם כך" אמרה דב לקה "זה הדבר שאני מטילה עליך."
"בהיר כשמש!" קרא .
"עד אשר תחלוף שנה לא תלון בבית שאני נמצאת בו."
"חי ראשי וידי!" גמגם ברנדוב.
"ואם תבוא לבית שאני נמצאת בו במהלך אותה תקופה, לא תשב על מושב שאני יושבת עליו."
"כבד הוא גורלי!" גנח המלך.
"אבל" אמרה דב לקה, "אם אשב אני בכיסא או על מושב יהיה עליך לשבת מולי ולא לצדי ובמרחק מה ממני."
"אבוי!" שמר המלך והוא פכר ידיו ואחר כך הכה בהם על ראשו ואז הביט בהן ובכל אשר על סביבו ולא יכול היה להבחין בשום דבר והכל התערפל סביבו. ראשו היה אפוף ערפל וכל עשתונותיו אבדו.
"מדוע את מטילה עלי יגון שכזה?" התחנן.
"ברצוני לדעת אם אתה אוהב אותי באמת ובתמים."
"אבל אני אוהב אותך." אמר המלך, "אני אוהב אותך עד שיגעון ואת יקרה לי מכל. אני אוהב אותך בכל חושי ובכל אברי."
"כך אוהבת גם אני אותך." אמרה דב לקה. "תעבור עלינו שנה נהדרת של חיזור ושמחה. ועכשיו הנח לי ללכת כיוון שאני חסרת סבלנות להיות אתך."
"אבוי!" אמר ברנדוב והלך אחריה. "אבוי לי, אבוי לי!" אמר מלך ליינסטר.
"אני חושבת" אמרה אשת להבה, שמי שאיבד אשה כזו אין לו סיבה להיות עצוב.
מונגן נטל את סנטרה בידיו ונשק לה על שפתיה.
"כל מה שאת אומרת הוא נחמד כי את בעצמך נחמדה", אמר, "ואת היא משוש חיי ומקור שמחתי בעולם."
ואז הגישו לו המשרתים יין והוא לגם ממנו בשמחה כה גדולה ובלגימות כה ממושכות עד שכל מי שהתבונן בו סבור היה שהוא יוצף ויתפוצץ מהן, אך מונגן צחק בקול רם ובמשנה הנאה עד שכלי הזהב והכסף והברונזה צלצלו בקול רך לקול רעמי צחוקו וקורות הגג החלו לחרוק.
ואז המשיך הוא וסיפר:
מונגן אהב את דב לקה לבנת היד יותר מאשר את חייו שלו. כל מלכויות העולם לא היו שקולות בעיניו אף לשרוך אחד מנעליה. הוא לא היה מתבונן בשקיעת החמה אם יכול היה להתבונן במקום זאת בה עצמה. הוא לא היה מאזין לנגינת נבל אם יכול היה לשמוע את קולה, כיוון שהיא הייתה משוש כל הדורות, פנינת הזמן ופלא העולם עד יום הדין.
היא הלכה לליינסטר עם מלכה של אותה ארץ, וכאשר הלכה נפל מונגן למשכב ומצבו היה כה חמור עד שלא נראה היה שיחלים אי פעם. הוא החל להדלדל ולהצטמק עד שנראה כשלד מהלך, כולו עור ועצמות, כחוש עד בלי הכר.
ועכשיו יש דבר נוסף שעליכם לדעת:
לדב לקה הייתה בת לוויה צעירה שהייתה לה לאחות מאומצת כמו גם משרתת וביום שדב לקה נישאה למונגן נישאה גם אותה משרתת למק אן דב שהיה משרת ואח מאומץ של מונגן. כאשר יצאה דב לקה לדרכה עם מלך ליינסטר, נלוותה אליה המשרתת שלה, רעייתו של מק אן דב.
באחד הימים ישב מונגן בשמש, מהרהר בעצב על גורלו המר, ומק אן דב בא אליו.
"מה מצב העניינים אצלך, אדון?" שאל מק אן דב.
"גרוע" אמר מונגן.
"היום שבו החזיר אותך מנננן מארץ ההבטחה היה יום מר ונמהר." אמר המשרת.
"מדוע אתה סבור כך?" חקר אותו מונגן.
"מכיוון", אמר מק אן דב, "שלא למדת דבר בארץ ההבטחה חוץ מאשר איך להרבות באכילה ולבטל את זמנך."
"מה זה עניינך?" אמר מונגן בכעס.
"זה בהחלט ענייני." השיב מק אן דב, "כיוון שרעייתי הלכה לליינסטר עם רעייתך, והיא לא הייתה מגיעה לשם אם לא היית עושה עסקה עם אותו מלך מקולל."
מק אן דב החל אזי לבכות.
"לא עשיתי שום עסקה עם שום מלך", אמר, "ובכל זאת אשתי הלכה מכאן, והכל בגללך."
"אין מי שמצטער על כך יותר ממני." אמר מונגן.
"בהחלט יש" השיב מק אן דב, "כיוון שאני מצטער עוד יותר ממך."
מונגן נעור אז מאדישותו.
"יש לך טענה מוצדקת כלפי", אמר למק אן דב, "ואינני רוצה שלאיש תהיינה טענות כלפי. לך לארץ הפיות למקום ששנינו מכירים. אתה זוכר את הסלים שהשארתי שם עם עפר מאירלנד באחד ועפר מסקוטלנד בשני. הבא אלי את הסלים עם העפר."
"אמור לי לשם מה נחוצים לך הסלים?" שאל המשרת.
"מלך ליינסטר ישאל את הקוסמים שלו מה מעשי, וזה מה שאעשה: אני אעלה על גבך ואתחב את רגלי בשני הסלים, וכאשר ברנדוב ישאל את הקוסמים שלו היכן אני, הם יגידו לו שרגלי האחת באירלנד ורגלי השניה בסקוטלנד, וכל זמן שיגידו לו זאת הוא יחשוב שאין לו שום סיבה לחשוש ממני, וכך נוכל להגיע לליינסטר בלי שידע על בואנו."
"רעיון לא רע." אמר מק אן דב.
הם יצאו אזי לדרך.
היה זה מסע ארוך ולא נוח, שכן גם אם היה למק אן דב הרצון והנחישות לשאת את מונגן על גבו, הרי לא מלאכה קלה היא לשאת אדם על גבך מאלסטר ועד ליינסטר ולפסוע במהירות. ועם זאת אם אתה דוחף או מקדם חזיר או סיפור הם יגיעו בסופו של דבר למקום שברצונך להביאם אליו, ואדם שאינו פוסק מלהניח את כף רגלו האחת לפני השניה, עתיד לעזוב את ביתו הרחק מאחוריו ולהגיע בסופו של דבר אל שפת הים ואל קצה העולם.
כאשר הגיעו לליינסטר היה החג של חיי מוי בעיצומו והם החישו צעדיהם וגמעו בצעד מזורז כברות דרך ארוכות כדי להיות שם בזמן, וכך הגיעו אל מוי בסל קמיין ונבלעו בקרב ההמון השם פעמיו אל החגיגה.
קהל רב של חוגגים חלף על פניהם. היו שם גברים צעירים ועלמות צעירות, ואם לא שלבו ידים הרי זה משום שהשתמשו בהן כדי לחבק זה את זו וזו את זה. היו שם נשים זקנות נמרצות ושופעות חיים שצעדו בדרך, ואם לא פטפטו אשה עם רעותה הרי זה משום שפיותיהן היו מלאים וגדושים בתפוחים ופשטידות בשר. היו שם לוחמים צעירים עם גלימות בצבעי ירוק אדום וארגמן שהתנופפו מאחוריהם ברוח, ואם לא הביטו על החיילים המבוגרים מהם הרי זה משום שהחיילים המבוגרים יותר הביטו בהם באותה שעה. היו שם לוחמים קשישים עם זקנים באורך של ירד מתנופפים עד מעבר לכתפיהם כמו אניצי חציר ואם לא טיפלו הם ביד שבורה או בגולגולת סדוקה, הרי זה משום שטיפלו בפצעים שבבטנם או רגליהם. היו שם להקות של נשים צעירות שצחקקו ככל שהייתה להם נשימה לכך וחייכו כשלא נותרה בהם עוד רוח. קבוצות של נערים הילכו שם והמתיקו סוד יחדיו בצורה מוזרה כשהם מורים באצבעותיהם לכל הכיוונים ביחד ופורצים מידי פעם בשעטה פראית כמו עדר סוסים מבוהלים. היו שם גברים נושאי עגלות טעונות בשר צלוי, נשים עם חביונות מלאות במי דבש ונשים אחרות שנשאו עמן חלב או שכר. היו שם חבורות משני המינים עם כדים נוטפי דבש מתנדנדים על ראשיהם, ילדים נושאים סלים גדושים בתפוחי עץ אדומים ונשים זקנות שמכרו כוכבי ים וסרטנים מבושלים. היו שם רוכלים שמכרו עשרים סוגי לחם עם תוספת חמאה חינם. היו כאלה שמכרו בצלים וגבינות, ואחרים שסיפקו חלקי חילוף לשריונות, נדני חרבות מוזרים למראה, ניצבי חרבות ומגיני חזה. היו שם ספרים נודדים שעמדו לשירותך אם בקשת לקצוץ את שערך, מגידי עתידות המוכנים ומזומנים לגלות לך את גורלך ובלנים שהציעו דליים של מים חמים לרחצה. היו שם מפרזלי סוסים לסוסך ורוקמים זריזים אם חפצת ברקמה לגלימתך ולא חסר גם מי שיסיר כתמים מחרבך או יצבע בלכה את ציפורני ידך או יספק לך כלב ציד משובח.
היה זה המון רב, עולץ וססגוני ששם פעמיו לחגיגה.
מונגן ומשרתו התיישבו לרגלי גדר שיחים ירוקה לצד הדרך והתבוננו בזרם האנשים החולף על פניהם.
רגע אחר כך שלח מונגן מבטו ימינה לכיוון ממנו באו האנשים ואז משך את ברדס הגלימה והליט בה את אוזניו ומצחו.
"אוח!" אמר בקול עמוק ומתייסר.
מק אן דב פנה לעברו: "האם בטנך כואבת, אדון?"
"לא הבטן היא זו." אמר מונגן.
"אם כך מה גרם לך לפלוט מקרבך את קול הגיהוק הנורא הזה?"
"רק נאנחתי." אמר מונגן.
"שיהיה" אמר מק או דב, "אך אולי תאמר לי על מה ולמה?"
"הסתכל במורד הדרך בכיוון הזה ואמור לי מי בא." אמר למשרתו.
"נראה כמו אדון עם בני לוויתו."
"זהו המלך של ליינסטר!" אמר מונגן.
"זה האיש" אמר מק אן דב בקול מלא חמלה, "זה האיש שלקח ממך את רעייתך! וכן גם" שאג בקול פראי יוצא דופן, "האיש שגזל ממני את רעייתי שלי, בזמן שהיא לא נכללה בעסקה!"
"תנמיך את הקול" אמר מונגן, כיוון שאחד מן העוברים בדרך ששמע את שאגתו נעצר, אם כדי לקשור את שרוכי סנדלו ואם משום שביקש להטות אוזן.
"אדון", אמר מק אן דב לאחר שחלפו הגייסות על פניהם.
"מה הדבר, ידידי הטוב?"
"תן לי לזרוק איזו חתיכת סלע קטנה, זעירה על ראשו של מלך ליינסטר."
"לא אתן לך לעשות זאת."
"רק רסיס קטן פצפון בערך פי שניים ממידת ראשי.
"לא אניח לך לעשות זאת." אמר מונגן.
"כשהתרחק המלך מטווח שמיעתם השמיע מק אן דב קול גניחה עמוק מלא עצב.
"או קון!" אמר "או קון-יו-גו-דאו!" חזר ואמר.
האיש שנעצר לקשור את סנדלו פנה אליו אז ואמר: "האם כואב לך משהו, איש נכבד?"
"לא כואב לי שום דבר." אמר מק אן דב.
"אם כך, מה גרם לך לפלוט מקרבך יללה הנשמעת כמו נביחה של כלב חולה, איש נכבד?"
"הסתלק!" אמר מק אן דב, "לך מכאן חטטן מחוטט פנים שכמותך!"
"לא נותרו עוד נימוסים בארץ הזאת." אמר הזר. הוא התרחק מרחק מה ומשם קלע אבן במק אן דב ופגע באפו.
הדרך הייתה עכשיו פחות הומת אדם מאשר קודם. רגעים ארוכים חלפו ורק נוסעים מעטים נראו עליה ואחר כך התרוקנה הדרך כליל ושעה ארוכה לא נראה בה איש.
ואז התקרבו שני אנשים במורד הדרך. הם היו כמרים.
"מעולם לא ראיתי מדים מעין אלה בעבר." אמר מק אן דב.
"גם אם לא ראית," אמר מונגן, "יש רבים מהם בסביבה. אלו הם אנשים שאינם מאמינים באלים שלנו." הוסיף.
"אינם מאמינים באלים?" אמר מק אן דב, "נבלים שכמותם. מה, מה היה מנננן אומר על כך?
"זה שצועד בראש ומחזיק את הספר הגדול הוא טיבראדה. הוא הכהן של סל קמיין והוא המנהיג מבין השניים."
"אכן כך, אכן כך" אמר מק אן דב, "זה שמאחור צריך להיות משרתו כי הוא נושא משא על גבו."
הכוהנים שיננו את תפילותיהם ומק אן דב התפלא למראה.
"מה הם עושים?" שאל.
"הם קוראים."
"אכן, אכן, זה מה שהם עושים," אמר מק אן דב, "אינני מבין מלה משפתם חוץ מזה שהאיש מאחור עונה אמן כל פעם שהאיש מלפנים משמיע קול נחרה. והם בכלל לא אוהבים את האלים שלנו!" הוסיף.
"הם אינם אוהבים." אמר מונגן.
"עולל להם איזה תעלול, אדון" אמר מק אן דב.
מונגן נענה לו והחליט לעולל לכוהנים תעלול.
שני הכוהנים עצרו מהילוכם ונעצו מבטיהם היישר לפנים, ואז הביטו זה בזה ואחר כך נעצו עיניהם בשמים. הכומר התחיל לברך את עצמו ואז החל גם טיבראדה לברך את עצמו ואחר כך הם לא ידעו מה לעשות, כיוון שבמקום בו הייתה אך לפני רגע דרך עם משוכות שיחים משני עבריה ושדות שהשתרעו מאחוריהן, לא הייתה עכשיו שום דרך, לא משוכה ולא שדה. היה שם נהר גדול רחב ידים שסחף את דרכם, תוהו ובוהו של מים צהובים חומים, זרם עז ופראי רועש וגועש המתפתל בין סלעים קשים וצוקי אבן. היו אלה מים בעלי עומק זדוני ולחות מתועבת, תאוצה מכוערת וקול חלול ואומלל. במרחק מה מימינם ניצב גשר דק להחריד שהתנודד מעל המערבולת.
טיבראדה שפשף את עיניו ואז נשא שוב את מבטו. "האם אתה רואה את מה שאני רואה? אמר לכומר.
"אינני יודע מה אתה רואה, "אמר הכומר, "אבל מה שאני רואה לא ראיתי מעולם והלוואי וגם לא הייתי רואה זאת עכשיו."
"נולדתי במקום הזה." אמר טיבראדה, "אבא שלי נולד פה לפני, וסבא שלי נולד פה לפניו, אבל עד היום הזה והרגע הזה לא ראיתי ולא שמעתי על נהר שזורם כאן."
"מה נעשה עכשיו?" אמר הכומר, "מה נעשה עכשיו?"
"ננהג בהגיון, "אמר טיבראדה בכובד ראש, "ונעסוק בענייננו. אם נהרות נופלים מן השמים, איזה קשר יש לך עם זה, ואם יש כאן נהר, מה שנראה כודאי, הרי יש גם, השבח לאל, גם גשר מעליו."
"האם תציב עליו את כף רגלך?" שאל הכומר.
"וכי למה נועד גשר?" אמר טיבראדה.
מונגן ומק אן דב באו בעקבותיהם.
כאשר היו השניים באמצע הגשר נשבר הגשר תחתם והם הושלכו לתוך השטף הצהוב המבעבע.
"לא" השיב מונגן, "אשלח אותם מייל אחד במורד הזרם ואז יוכלו לטפס ולעלות ליבשה."
מונגן שינה אז את דמותו לדמותו של טיבראדה ושיווה למק אן דייב את צורתו של הכומר.
"ראשי התקרח." אמר המשרת בלחש.
"זה חלק מהעניין." השיב מונגן.
"עד כמה שידוע לנו." אמר מק אן דב.
הם המשיכו בדרכם לפגוש את מלך ליינסטר.
הם פגשו אותו סמוך למקום שנערכו בו המשחקים.
"טיבראדה, נשמה טובה שלי!" קרא מל ליינסטר והעניק למונגן נשיקה.
מונגן השיב לו בנשיקה.
"אמן, אמן." אמר מק אן דב.
"על מה ולמה?" שאל מלך ליינסטר.
ואז החל מק אן דב להתעטש, כיוון שלא הייתה לו כל תשובה הולמת.
"זמן רב חלף מאז ראיתי אותך לאחרונה, טיבראדה." אמר המלך, "אך כרגע אני ממהר מאוד. לך אתה לטירה לפני. מצא שם את המלכה ותוכל לשוחח אתה. היא הייתה פעם אשתו של מלך אלסטר. קווין קוצ'לך, הרכב שלי, ילך אתך, ואני אגיע לשם בעצמי בעוד שעה קלה."
מלך ליינסטר הלך לדרכו ומונגן ומשרתו הלכו עם הרכב ואנשי המלך.
מונגן קרא בקול רם מתוך הספר, כיוון שמצא אותו למעניין למדי והוא לא רצה להיכנס לשיחה עם הרכב, ומק אן דב ענה אמן, אמן בכל פעם שמונגן עצר לקחת נשימה. האנשים שהלכו יחד אתם אמרו איש לרעהו שמק אן דב הוא כומר מוזר ומעולם לא ראו מישהו שפיו מלא בכל כך הרבה עניות אמן.
אך עד מהרה הגיעו למצודה ונכנסו לתוכה ללא שום עיכוב כיוון שקווין קוצ'לך, רכב המלך הכניס אותם לשם. ואז הובלו הם לחדרה של דב לקה. וכשנכנס מונגן לחדר עצם את עיניו כיוון שלא רצה להסתכל על דב לקה בעת שאנשים אחרים עלולים להביט עליו.
"צאו כולם מן החדר בזמן שאני משוחח עם המלכה." אמר, וכל המלווים עזבו את החדר מלבד אשה אחת. והיא לא יצאה כיוון שלא רצתה להניח את גבירתה לבד.
או אז פקח מונגן את עיניו וראה את דב לקה. הוא אימץ אותה אליו בחיבוק גדול ונטל אותה בזרועותיו, ומק אן דב זינק בזינוק פראי על המשרתת, לקח אותה אל בין זרועותיו, נשך קלות באוזנה, נישק את צווארה והזיל דמעות על גבה.
"עזוב אותי!" קראה הנערה, "סלק ידיך ממני, מנוול!"
"לא אעשה זאת," אמר מק אן דב, כיוון שאני הוא אישך, מק שלך, מק הקטן שלך, מקי-וואק-וואק." ואז השמיעה המשרתת צריחת גיל ונשכה אותו בכל אחת מאוזניו נשקה לצווארו והזילה דמעות על גבו ואמרה שהיא לא מאמינה וזה לא יכול להיות וזה כן.
אך הם לא היו לבדם, אף על פי שסברו כך. המכשפה ששמרה על התכשיטים הייתה נוכחת בחדר. היא ישבה כפופה כנגד הקיר והם לא השגיחו בה כיוון שנראתה כמו חבילת סמרטוטים. היא התחילה לצעוק:
"דברים נוראים אני רואה." קראה, "דברים נוראים אני רואה!"
מונגן ומשרתו קפצו ממקומם מחמת ההפתעה ושתי נשותיהם קפצו גם הן וצרחו, ואז ניפח מונגן את לחייו עד שפניו דמו לשלפוחית ונשף נשיפת קסמים בפרצופה של המכשפה, עד שנדמה היה לה שהיא מוקפת בערפל וכשהביטה דרכו נראה לה הכל שונה מכפי שהיא חשבה. ואז החלה לבקש את סליחתם של כל הנוכחים.
"היה לי חזון תעתועים," אמרה, "ראייתי השתבשה. כמה עצוב הדבר שהתחלתי לראות את סוג הדברים שחשבתי שאני רואה."
"שבי על הכסא הזה, אמא." אמר מונגן, "וספרי לי מה חשבת שאת רואה." והוא החליק דקר מתחתיה ומק אן דב דחף אתה אל תוך הכיסא והיא מתה על גבי הדקר.
בדיוק אז נשמעה נקישה על הדלת. מק אן דב פתח אותה ושם ניצב טיבראדה ועשרים ותשעה מאנשיו עמו וכולם צוחקים.
"מייל אחד לא היה בו די." אמר מק אן דב בנימת תוכחה.
ראש הלשכה של המבצר נדחף אל תוך החדר ומבטו נדד מטיבראדה אחד למשנהו.
"זוהי שנת יבול מבורכת." אמר, "מעולם לא הייתה שנה שבה היו כל כך הרבה טיבריידים כמו השנה. יש טיבראדה בחוץ וטיבראדה בפנים ומי יודע אם אין עוד כמה אחדים מתחת למטה. המקום הומה מהם." אמר.
מונגן הצביע על טיבראדה.
"אינך יודע מי זה?" קרא.
"אני יודע שהוא טוען שהוא טיבראדה." השיב החצרן.
"ובכן זהו מונגן." אמר מונגן, "ועשרים ותשעת האנשים האלה הם עשרים ותשעה מאציליו שבאו מאלסטר.
לשמע החדשות האלה הניפו אנשי משק הבית את מקלותיהם ואלותיהם וכל חפץ שנזדמן תחת ידם והתקיפו באלימות ובעוז את אנשיו של טיבראדה. מלך ליינסטר הגיע אז וכאשר נמסר לו שטיבראדה הוא מונגן נחלץ גם הוא להתקיפו, ורק בקשיים לא מעטים עלה בידי טיבראדה להימלט אל סל קמיין עם תשעה מאנשיו וכולם היו פצועים.
מלך אלסטר חזר לטירה ונכנס לחדרה של דב לקה.
היכן טיבראדה?" שאל.
"לא טיבראדה היה כאן," אמרה המכשפה שעדין ישבה על גבי הדקר והייתה מתה למחצה, "זה היה מונגן."
"מדוע התרת לו להתקרב אליך?" שאל המלך את דב לקה.
"אין איש שיש לו זכות גדולה יותר להתקרב אלי מאשר יש למונגן." אמרה דב לקה, "הוא אלופי שלי."
ואז קרא המלך באימה: "הכיתי את אנשיו של טיבראדה!" והוא נחפז לצאת מן החדר.
"שלחו לקרוא לטיבראדה כדי שאוכל להתנצל בפניו." קרא, "אמרו לו שהכל קרה בטעות. אמרו לו שמונגן אשם בכל."
מונגן ומשרתו שבו הביתה ולתקופת מה תחושת ההרפתקה שהושלמה כיאות הסבה לו מידת מה של שביעות רצון (שכן כלום יש הנאה גדולה מזו של זיכרון הממומש בשיחה?), אך עם חלוף הזמן הלכה הנאה זו ודעכה, ומונגן הפך תחילה לרפה ידים ואחר כך לקדר רוח ולבסוף לחולה כפי שהיה קודם לכן, כיוון שלא יכול היה לשכוח את דב לקה לבנת היד ולא יכול היה להיזכר בה בלי תחושת געגועים וייאוש.
היה זה מתוך תחושת געגועים וייאוש כאשר ישב יום אחד והתבונן בעולם שהיה שחור עבורו גם אם זרחה בו השמש והיה כחוש ושדוף אף שענפי העצים שחו לארץ מכובד פירותיהם ושמחת האסיף הייתה בעיצומה.
"חורף שוכן בלבבי," אמר כמצטט מתוך ספר, "וצינה בעצמותי."
הוא גם חשב על כך שיום אחד הוא עתיד למות, והמחשבה לא הייתה בלתי נעימה, שכן מחצית מחייו הייתה בנחלותיו של מלך ליינסטר והמחצית השנייה ששמר לעצמו הייתה תפלה וחסרת טעם.
מהרהר היה בדרך זו בעת שמק אן דב בא לקראתו על פני כר הדשא והוא הבחין שמק אן דב הילך כמו אדם זקן.
צעדיו היו קטנים ואיטיים ובעת שצעד לא ריפה את ברכיו והייתה נוקשות באבריו. אחת מכפות רגליו פנתה החוצה בצורה מעוררת חמלה והשנייה פנתה פנימה באורח מדאיב. חזהו היה משוך אחורה וראשו ושחוח למטה במקום בו היה חזהו צריך להיות. זרועותיו היו כפופות ומעוקמות וכפות ידיו מעוותות כך שכף יד אחת פנתה מזרחה והשנייה מערבה.
"איך הולך, מק אן דב?" שאל המלך.
"גרוע." השיב מק אן דב.
"האם השמש היא זו שאני רואה זורחת בשמים?" שאל המלך.
"יתכן וזו השמש." השיב מק אן דב, בהתבוננו בסקרנות בקרניים הזהובות שפיזזו סביבם, "ויתכן שאין זה אלא ערפל צהוב."
"מהם בכלל החיים?" שאל המלך.
"החיים הם לאות ועייפות." השיב מק אן דב, "פיהוק ממושך שאין עמו שינה. החיים הם דבורה אבודה מזמזמת על השמשה בחצות לילה. החיים הם קולו של כלב קשור שנעזב לנפשו. אין הם דבר ששווה לחלום עליו. החיים הם שום דבר."
"כמה יפה אתה מיטיב לבטא את רגשותי בקשר לדב לקה." אמר המלך.
"חשבתי על הטלה שלי עצמי, "אמר מק אן דב, "חשבתי על אוצרי שלי, גביע שמחתי ודופק לבי." ובאומרו מלים אלה געה בבכי.
"אבוי." אמר המלך.
"אבל." התייפח מק אן דב, "איזו זכות יש לי להתאונן? אני רק המשרת, ואף על פי שלא עשיתי שום עסקה עם מלך ליינסטר, או עם מלך כלשהו, הלכה רעייתי למרחקים, כאילו היא בת זוגו של שליט רב כוח, בדיוק כמו דב לקה."
מונגן נמלא בצער על משרתו והוא התעורר לחיים: אני עומד לשלוח אותך אל דב לקה."
"במקום בו נמצאת האחת תמצא גם השניה." קרא מק אן דב בשמחה.
"לך", אמר מונגן, "לרס' דיסקריט בברגיה; אתה מכיר את המקום?"
"כשם שלשוני מכירה את שיני."
דב לקה נמצאת שם; התראה אתה ושאל אותה מה היא רוצה שאעשה"
מק שן דב הלך לשם וחזר אל המלך.
"דב לקה אומרת שעליך לבוא מיד, כיוון שמלך ליינסטר תר עתה את נחלותיו וקווין קוצ'לך, הרכב, מנסה לפתותה ולשכנע אותה לברוח אתו."
מונגן יצא לדרך ואחרי עת לא רבה, כיוון שהלכו יומם ולילה, הגיעו לברגלה וקיבלו רשות כניסה למבצר, אך בדיוק כאשר נכנס פנימה נאלץ לשוב ולצאת, כיוון שמלך ליינסטר שמע על מסעו של מונגן וחזר לטירתו ברגע המכריע.
כאשר ראו אנשי אלסטר לאיזה מצב נקלע מונגן התעצבו מאוד, כיוון שחלו כולם מרוב חמלה על מלכם. האצילים הציעו לו לעלות על מלך ליינסטר ולהורגו ולהביא חזרה את דב לקה, אך מונגן לא קיבל את תוכניתם.
"את מה שהפסדתי בגלל טיפשותי שלי," אמר, "אשוב וארכוש עם עורמתי שלי."
וכאשר אמר זאת התעודדה רוחו והוא שלח לקרוא למק אן דב.
"אתה יודע, ידידי" אמר מונגן, "שאינני יכול לקבל חזרה את דב לקה, אלא אם כן יבקש ממני מלך ליינסטר בעצמו לקחתה חזרה, כיוון שעסקה היא עסקה."
"הדבר הזה יקרה כאשר חזירים יצמיחו כנפיים!" אמר מק או דב, "וכמו כן," אמר אני לא עשיתי עסקה עם שום מלך בעולם."
"שמעתי אותך אומר זאת כבר בעבר." אמר מונגן.
"אמשיך ואומר זאת עד בוא יום הדין!" קרא המשרת, "כי רעייתי הלכה עם אותו מלך מוכה דבר, והוא זכה לתשלום כפול על העסקה הגרועה שלך."
מונגן ומשרתו יצאו אזי לליינסטר.
כאשר התקרבו לאותו חבל ארץ, גילו שהמון רב צועד אתם בדרך והתחוור להם שהמלך עומד לערוך חגיגה לרגל נישואיו הקרובים לדב לקה, כיוון ששנת ההמתנה כמעט ונסתיימה והמלך נשבע שלא ידחה עוד את הטקס.
הם המשיכו על כן בדרכם, אך עשו זאת ברוח שפופה, ולבסוף נגלו לעיניהם חומות טירתו של המלך מתנשאות לעומתם וסיעה של אצילים פוסעת הלוך ושוב על כר הדשא שלפניה.
הם התיישבו במקום שממנו יכלו להתבונן בטירה ולבחון את צעדיהם הבאים.
"כיצד נוכל לחדור אל תוך הטירה?" שאל מק אן דב.
כיוון ששומרים חמושים בגרזנים ניצבו על המשמר בשעריה ואנשים נוספים חמושים בחניתות הקיפו את החומות במרחק קצוב איש מרעהו ואנשים נוספים ניצבו נכונים על הגגות במקומות המתאימים, מוכנים ומזומנים לשפוך דייסה רותחת על כל אויב מתקרב.
"אם לא נוכל להיכנס בכוח, ניכנס במוח." אמר מונגן.
"שתי הדרכים טובות בעיני" אמר מק אן דב, "ואני אלווה אותך בכל דרך שתבחר."
ובדיוק אז ראו הם את מכשפת הטחנה יוצאת מתוך הטחנה שבמורד הדרך.
עכשיו, מכשפת הטחנה הייתה שדופה ורזה כמו מקל עם רגליים לא סימטריות, כלומר, הייתה לה רגל אחת שהייתה ארוכה מדי עבורה כך שכאשר הרימה אותה היא גררה אותה אחריה, ורגל שנייה שהייתה קטנה מדי עבורה, כך שכאשר הניפה אותה לא ידעה איך לשוב ולהניחה. היא הייתה כל כך ארוכה עד שנדמה היה לך שלעולם לא תראה את קצה, וכל כך רזה עד שנדמה היה לך שאינך רואה אותה כלל. אחת מעיניה הייתה ממוקמת במקום שבו היה צריך להיות אפה ובמקום שהייתה אותה עין צריכה להיות בצבצה ויצאה האוזן שלה. האף עצמו השתלשל מטה מתוך סנטרה והיה מעוטר בשערות סביב סביב. היא הייתה עטויה בסמרטוט אדום שלא היה אלא חור עטור ציציות והיא זמרה בקול לחתול המיילל שרכב על כתפה: "אל נא תבכה, אהובי שלי."
כלב כחוש בשם ברוטר נגרר בעקבותיה. הייתה לו רק שן אחת בפיו והשן הזו כאבה לו. כל כמה פסיעות התיישב על עכוזו, זקף את חוטמו כלפי מעלה והשמיע יללת תלונה עצובה ממושכת על כאב השיניים שלו. אחר כך היה מנסה לשלוח את רגלו האחורית מסביב ולגרד את שינו הכואבת ואז היה מושך בחבל הקש שהיה כרוך סביב צווארו וקשור בצדו השני לרגלה הכבדה של המכשפה.
הייתה לה גם סוסה פגועה בברכיה, בעלת עור גרמי גדוש בפצעים, קצרת נשימה, כפופת ראש ובעלת עין אחת. בכל פעם שאותה סוסה הציבה רגל אחת לפנים היא הרעידה את כל יתר הרגליים לכל הכיוונים ומדי פעם הוציאה מחוטמה קול שריקה מחמת קוצר נשימתה. על גב הסוסה ישבה תרנגולת גדולה שכולה עור ועצמות. מונגן שלח לעבר מכשפת הטחנה מבט מלא שמחה ואהדה.
"הפעם," אמר למק אן דב, "אחזיר אלי את רעייתי."
"מי יתן," השיב מק אן דב, "ובאותה הזדמנות תחזיר לי גם את רעייתי שלי."
"לך לשם." אמר מונגן, "ואמור למכשפת הטחנה שברצוני לשוחח אתה."
מק אן דב הלך והביא אותה אליו.
"האם אמת בפי משרתך?" שאלה.
"מה הוא אמר לך?" אמר מונגן.
"הוא אמר שברצונך לשוחח אתי."
"אמת ונכון." אמר מונגן.
"זוהי שעה ברוכה ורגע מהולל." אמרה המכשפה, "כיוון שזו הפעם הראשונה בששים השנים האחרונות שמישהו חפץ לשוחח אתי. המשך לדבר עכשיו," אמרה, "ואני אקשיב לדבריך אם עודני זוכרת כיצד עושים זאת. דבר ברכות כדי שלא להבהיל את החיות שלי כיוון שהן חולות מאוד."
"הם אכן חולות." אמר מק אן דב בקול מלא חמלה.
"לחתול יש זנב פצוע ורגיש", אמרה, "מכיון שישב קרוב מדי לשפת האח הלוהטת. לכלב יש כאב שיניים, הסוסה סובלת מכאב בטן ולתרנגולת יש אבנים בכליות."
"אח, איזה עולם עצוב." אמר מק אן דב.
"הנה כי כן." השיבה המכשפה.
"אמרי לי," פנה אליה מונגן, "אם היית זוכה במשאלה, מה היית מבקשת?"
המכשפה נטלה את החתול מעל כתפה ומסרה אותו למק אן דב.
"תחזיק אותו בזמן שאני חושבת." אמרה.
"האם היית רוצה להיות נערה צעירה וחמודה?"
"הלוואי והייתי כזאת במקום להיות צלופח מרוט." השיבה.
"והאם היית רוצה להינשא לי או למלך ליינסטר?"
"הייתי מוכנה להנשא לכל אחד מכם או לשניכם גם יחד, או למי שיסכים ראשון."
"טוב מאוד." אמר מונגן, "משאלתך תתגשם."
הוא נגע בה באצבעו וברגע שנגע בה נעלמו כלא היו כל כיעורה ועקמומיותה ושנותיה נשרו ממנה והיא הפכה לנערה כה יפה עד שכמעט ולא העזת להביט בה והיא נראתה כה צעירה עד שלא היית מעריך את גילה ביותר משש עשרה שנים.
"מרגע זה אינך יותר המכשפה מן הטחנה." אמר מונגן, "את היא איבל סמוקת הלחיים, בתו של מלך מונסטר."
הוא נגע גם בכלב שלה והכלב הפך לכלב שעשועים רך ועדין שיכולת להכניסו כולו בכף ידך. אחר כך הפך את הסוסה הצולעת לסוס רכיבה מנומר וזריז, ולבסוף הפך את עצמו עד שהיה לתמונת ראי של אאה, בנו של מלך קונוט שאך זה נישא לאיבל סמוקת הלחיים. ואז שינה את מראהו של מק אן דב עד שדמה למלווהו של אאה. או אז שמו כל בני החבורה את פעמיהם אל הטירה כשהם מזמרים את השיר הפותח במלים: "רעייתי נאה יותר מכל אשה אחרת, מכל אשה אחרת, מכל אשה אחרת. רעייתי נאה יותר מכל אשה אחרת, זאת איש לא יוכל להכחיש."
שוער הטירה שלח להודיע למלך ליינסטר שבנו של מלך קונוט, אאה יפה התואר ורעייתו איבל סמוקת הלחיים, עומדים בפתח וכי הם גורשו מקונוט על ידי אביו של אאה ומבקשים חסות ממלך ליינסטר.
ברנדוב בא אל השער לקדם את פניהם וברגע שנח מבטו על איבל סמוקת הלחיים, ברור היה לכל שהוא חיבב מאוד את מראה.
הערב ירד. סעודה הוכנה לאורחים ולאחריה משתה. בזמן הסעודה ישבה דב לקה לצדו של מלך ליינסטר, ואילו מונגן ישב מולם עם איבל, ומונגן הפיח יותר ויותר קסמים במכשפה עד שלחייה נצצו ועיניה זהרו והיא הלכה קסם על כל רואיה. וכאשר ברנדוב הביט בה נדמה היה לו שהיא הופכת ליותר ויותר חמודה ויותר ויותר נחשקת, עד שבסופו של דבר לא הייתה אפילו עצם אחת בעצמותיו ולו גם קטנה כזרת שלא נמלאה באהבה וערגה לנערה.
מדי כל כמה רגעים היה משמיע קול אנחה כאילו אכל יותר מדי וכאשר שאלה אותו דב לקה אם אכל יותר מדי, השיב שלא שתה דיו מעיניה של הנערה שלפניו.
בעת המשתה שנערך לאחר הסעודה הביט בה ברנדוב שוב ובכל פעם שלגם מכוסו הרים כוס ברכה לחייה של איבל מעבר לשפתו של הגביע המלא עד גדותיו ולא חלף זמן רב והיא החלה לשתות לחייו מעל שפת ספלה שלה, כיוון שהוא לגם שכר בעוד שהיא שתתה מי דבש. ואז שלח אליה מסר ביד שליח להודיעה שהיא תרווה נחת הרבה יותר להיות רעייתו של מלך ליינסטר מאשר אשת בנו של מלך קונוט, כיוון שמלך עדיף על פני נסיך. איבל חשבה שזה דבר מחוכם יותר מכל דבר אחר ש/מישהו השמיעה באוזניה, ואז שלח לה מסר נוסף שהוא אוהב אותה במידה כה רבה עד שאם ימשך הדבר עוד רגע הוא יתפוצץ מרוב אהבה.
מונגן שמע את הלחישות ואמר למכשפה שאם תעשה את מה שיעץ לה תקנה לה לבטח לבעל או אותו או את מלך ליינסטר.
"אקדם בברכה כל אחד מכם." אמרה המכשפה.
"כאשר יאמר המלך שהוא אוהב אותך, בקשי ממנו להוכיח זאת באמצעות מתנות. בקשי ממנו תחילה את קרן השתייה שלו."
היא ביקשה ממנו את הקרן ןהוא שלח לה אותה מלאה בליקר משובח, ואז ביקשה ממנו את חגורתו והוא שלח לה אותה.
אנשיו התווכחו אתו ואמרו שאין זה מן הראוי שהוא ימסור את אוצרות ממלכת ליינסטר לאשת בנו של מלך קונוט, אך הוא השיב להם שהזהו דבר חסר חשיבות כיוון שכאשר יזכה בנערה יקבל אתה גם את אוצרותיו חזרה. אך בכל פעם ששלח משהו למכשפה חטף אותו מק אן דב מחיקה והכניס אותו לכיסו.
"עכשיו," אמר מונגן למכשפה, "אמרי לשליח שלא תעזבי את בעלך ולו גם תמורת כל אוצרות תבל."
היא אמרה זאת לשליח והשליח מסר זאת למלך. כאשר שמע ברנדוב את המסר כמעט והשתגע מרוב אהבה וערגה וקנאה וגם כעס כי האוצרות שנתן לה עלולים שלא לחזור אליו. הוא קרא אליו את מונגן ודיבר אתו בלשון סמכותית מאיימת וזעופה.
"אינני אדם שלוח דבר מה מבלי לתת דבר מה תמורתו." אמר.
"איש לא יחשוד בך שאתה כזה." הסכים מונגן.
"האם אתה רואה את האשה היושבת כאן לצדי?" המשיך בהצביעו על דב לקה.
"אני בהחלט רואה." אמר מונגן.
"ובכן." אמר ברנדוב, "האשה הזאת היא דב לקה לבנת היד שלקחתי מעם מונגן. היא בדיוק עומדת להינשא לי, אבל אם נעשה חילופין, תוכל לשאת כאן את דב לקה ואני אקח לי לאשה את איבל הצעירה סמוקת הלחיים."
מונגן השים עצמו כאילו הוא כועס מאוד.
"אם הייתי בא לכאן עם סוסים ואוצרות הייתה לך הזכות לקחת אותם מידי, אבל אין לך שום זכות לבקש את מה שאתה מבקש עכשיו!"
"עדין אני דורש אותה," אמר ברנדוב בטון מאיים, "ולך אסור לסרב לאדוני הטירה."
"טוב ויפה." אמר מונגן באי רצון וכאילו היה שרוי בפחד גדול, "אם אתה תקיים את דברך אסכים לחילופין אף על פי שהדבר שובר את לבי."
הוא נטל את איבל ווהביאה אל המלך ונפרד ממנה בשלוש נשיקות.
"המלך היה חושד במשהו לולא נישקתי אותך." אמר, ואז מסר אותה לידי המלך. אחר כך המשיכו הכל לשתות ולשמוח ועד מהרה היו כולם שיכורים וקולות חרחור ונחירה נשמעו ברמה. עד מהרה שקעו גם המשרתים בשינה עד שמונגן לא יכול היה לקבל עוד דבר לשתות. מק אן דב טען שזה דבר מחפיר ביותר ובעט באחדים מן במשרתים, אבל הם לא זעו ולא נעו, ואז עשה דרכו החוצה לאורוות ואכף שם שתי סוסות. הוא עלה על גב אחת מהן עם אשתו מאחוריו, ומונגן עלה על גב הסוסה השנייה עם דב לקה מאחוריו והם רכבו לכיוון אלסטר מהירים כרוח כשהם מזמרים את השיר: "מלך ליינסטר התחתן היום, התחתן היום, התחתן היום. מלך ליינסטר התחתן היום וכולנו מאחלים לו רוב אושר!"
בבוקר באו המשרתים להעיר את מלך ליינסטר וכאשר ראו את פרצופה של המכשפה השוכבת על הכר לצידו של המלך ואפה מכוסה זיפים כולו, ושתי רגליה, הגדולה והקטנה מבצבצות ויוצאות מקצה המטה, הם החלו לצחוק ולהכות איש לרעהו על כרסו ולטפוח אחד לשני על השכם, עד שהמלך נעור מרוב רעש ושאל אותם על מה כל המהומה. ואז ברגע שראה את המכשפה השוכבת לצדו בטנו הוא השמיע צווחה חדה וזינק ממשכבו.
"האם את לא המכשפה מן הטחנה?" שאל.
"אכן אני היא זו", השיבה "ואני אוהבת אותך מאוד מאוד."
"הלוואי ולא הייתי פוגש בך מעודי!" אמר ברנדוב.
זה היה סופו של הסיפור, וכאשר סיים אותו החל מונגן לצחוק בקול רם וביקש שיביאו לו עוד יין. הוא לגם ממנו עמוקות כמו היה נואש ומוכה צמא ונמלא בעליצות, אבל כאשר החלה אשת להבה להתייפח, לקח אותה בזרועותיו ואמר לה שהיא משוש לבו ואהבתו ואוצרו האחד והיחיד.
לאחר מכן הם סעדו את לבם בשמחה רבה ובתום הסעודה יצאו מעולם הפיות וחזרו לעולמם של בני תמותה.
הם הגיעו לארמונו של מונגן במוי ליניי ורק כשהגיעו לשם נוכחו לדעת שהם נעדרו ממנו למשך שנה שלימה, בעוד הם סבורים לתומם שרק לילה אחד חלף. הם חיו אז יחדיו בשלום ובאהבה וכך מסתיים סיפורי, אך ברוטיינה לא ידעה שמונגן הוא הוא פיון.
אב המנזר גחן קדימה.
האם מונגן היה פיון?" שאל בלחישה.
"בהחלט." השיב קרידה.
"אכן, אכן." אמר אב המנזר.
ולאחר שהות מה הוסיף: "יש רק חלק אחד בסיפורך שלא מוצא חן בעיני."
"איזה חלק?" שאל קרידה.
"החלק שבו אותו אדם קדוש, טיבראדה זכה ליחס מחפיר מצדו של אותו דפוק – של אותו – של מונגן."
קרידה הסכים אתו שזה היה מעשה מחפיר, אבל לעצמו אמר בשמחה שבכל פעם שיתבקש לספר את הסיפור של איך סיפר את סיפורו של מונגן, הוא יזכור מה אמר אב המנזר.
בימים שמכבר, הרחק מכאן חי מלך בשם אזד. למלך היה בן, עלם חמודות שדמה לו מאוד ותמיד הזכיר לו את עצמו כפי שהיה בנעוריו.
יום אחד פנה המלך אל הווזיר הראשי שלו ואמר לו: "בני הגיע לשנתו השמונה-עשרה. בוא, הגיעה השעה לקחת אותו אל מערת האריה ולספר לו למה מצפים אנו ממנו."
הם ניגשו יחד אל עָדֵיל והווזיר הראשי אמר לו: "הוד מעלתך, מאז ומתמיד התקיימה במשפחה אצילה זו מסורת עתיקה וזה תוכנה: כאשר יורש העצר מגיע לגיל שאתה הגעת אליו עתה, עליו לעמוד למבחן מסוים. מבחן זה נועד לקבוע מעל לכל ספק אם הוא אכן ראוי להיות המושל לעתיד של עמנו. בוא אתנו עכשיו ואנו נראה לך היכן יהיה עליך להבחן."
הנסיך צעד בעקבות אביו והווזיר ולאחר זמן מה הגיעו לשער ברזל ממוסמר שנקבע בפתחה של מערה סלעית. בשער הייתה סבכת ברזל וכשהתקרבו אליה נשמעה מתוך המערה שאגת אריה.
"בוא והצץ לכאן, בני." אמר המלך בעודו מלטף את זקנו, "בתוך המערה הזו יש אריה פרא ענק. יהיה עליך להתמודד אתו ולהכניעו בחרב ופגיון. מתי תעשה זאת - דבר זה נתון לבחירתך. כל גבר במשפחתנו שהיה מועמד לכס המלוכה, ניטל עליו לעבור את המבחן."
הנסיך הסתכל מבעד לסבכה והחוויר. הוא ראה אריה שהיה אכן עצום במידותיו, פוסע הלוך ושוב על רצפת המערה המלאה נקרות וזרועה בעצמות מכורסמות. לחיה הייתה רעמה סבוכה ושיניים לבנות וחדות שנגלו לעין כל אימת שהאריה נהם בזעף.
מדי פעם נשא האריה את קולו בשאגה מצמררת.
"להתמודד? להכניע? להרוג את היצור הזה?" גמגם הנסיך הצעיר, "איך אעשה זאת? במסעות הצייד שלי הרגתי רק צבאים או צדתי ציפורים בעזרת בז מאולף. אני חושב שלהתמודד עם אריה בעל מידות וכוח כאלה הוא מעבר למה שאני מסוגל לו."
"אל תחשוש", הסביר לו הווזיר, "אינך צריך לעשות זאת עכשיו. תוכל לדחות זאת לזמן כלשהו בעתיד כאשר תתרגל לרעיון. אינשאללה עוד תמצא את האומץ וההעזה שאתה זקוק להם כאשר תהגה בכך מעט. למעשה, כל מי שקדם לך עשה זאת."
המלך חייך ורמז לאחד מעבדיו להשליך נתחי בשר לאריה. שאגותיו של האריה הפכו לנהימות של נחת רוח בעת שקרע את הבשר לגזרים וטרף אותו.
ימים רבים אחר כך, אף שהמלך התייחס לבנו בחביבות כבעבר הייתה לעדיל התחושה שהמשימה רובצת עליו וכי אביו קצר רוח לראות אותו הורג את האריה מיד. שוב לא יכול היה ליהנות כבעבר ממנעמי החיים בחצר המלכות בעוד המחשבה המעיקה על המאבק הצפוי לו ממלאת את ראשו. כל חדוות החיים שלו נעלמה. הוא הרגיש שמצפים ממנו להיכנס לגוב אריות ולחקות את מעשיהם של גיבורים אגדיים מפורסמים בשעה שאין הוא חש עצמו כלל דומה להם.
לילה אחד נדדה שנתו. הוא התהפך ללא הרף על יצועו. לבסוף קם על רגליו והתלבש. הוא מישש את חגורתו ולאחר שווידא שיש בה כמות מספקת של מטבעות זהב, יצא בחשאי מחדרו ולאור הירח גישש דרכו אל האורווה המלכותית. הוא מצא שם סייס מנומנם וציווה עליו לאכוף את סוס הרכיבה האביר שלו. הוא אמר לסייס להודיע למלך שהוא יוצא למסע.
מבלי להעיף מבט לאחוריו, רכב הנסיך לדרכו, בבקשו תשובה לבעיה שניצבה בפניו. עם עלות השחר הגיע לנהר נאה מוקף בשדות מרעה נהדרים משני צדיו. כאן ירד מסוסו והניח לו להרוות את צימאונו במי הנהר. בעודו משקה את סוסו הגיע לאוזניו קול נגינת חליל. הוא נשא עיניו וראה רועה צעיר המוליך את עדרו למרעה. עדיל פנה אליו ושאל אותו אם יש בסביבה הקרובה מקום שיוכל לשהות בו ימים אחדים. הרועה השיב לו שייקח אותו אל אדוניו, בעל אחוזה עשיר שחי בבית גדול בקרבת מקום.
בהגיעו לשם הזמין אותו בעל הבית ואדון האחוזה לסעוד בחברתו. "מהיכן אתה בא ומה מצב יבוליך?" שאל מארחו המבוגר ששמו היה הרון.
עדיל השיב תשובה מתחמקת: "יש לי צרות בביתי שאילצו אותי לעזוב. אני מבקש ממך לא לשאול אותי בעתיד יותר על כך. אני מחפש תשובה לכמה בעיות אישיות."
האיש המבוגר אמר מיד לנסיך כי הוא מוזמן לשהות בביתו למשך כל הזמן הנחוץ לו ולהרגיש עצמו כבן בית. סוסו של הנסיך נלקח אל ידי אחד המשרתים לאורווה של הרון ועדיל חשב לעצמו שישמח לשהות זמן רב באווירה מרגיעה זו.
בכל יום גילה עוד מקומות קסומים שבהם יכול היה להאזין לצלילי החלילים של כל רועה בעמק. היו שם אכן חלילנים רבים ולא בכדי זכה האזור להיקרא 'אדמת החלילנים השמימיים'.
אך ערב אחד למרבה חרדתו שמע שאגות אריות בקרבת מקום לבית ובזמן ארוחת הבוקר שאל את מארחו על כך.
"אה, כן" השיב הרון בשלווה, "המקום הזה שורץ אריות פרא. הם צדים כאן כל הלילה במרבית ימות השנה. אני מופתע שלא שמעת אותם קודם לכן. זו הסיבה לחומה הגבוהה המקיפה את הגן שלי. בלעדיה כבר היו נופלים בני משפחתי טרף לשיניהם!" והוא השמיע קול צחוק פרוע כמו למשמע בדיחה עסיסית.
לבו של הנסיך נמלא בפחד. ברגע שהיה סוסו מוכן לנסיעה, מיהר להיפרד מהרון מארחו ולצאת לדרך בכל המהירות שיכול סוסו לשאתו. הלאה הלאה המשיך לדהור ועד מהרה השאיר מאחריו את העמקים הירוקים. האזור נעשה צחיח יותר ויותר. הנתיב נעלם בתוך מישור חולי גדול. שום בדל עשב לא נראה לעין. מפעם לפעם העלתה הרוח ענני אבק מעל החוליות הנמוכות והמטירה אותם כמו שלג ודבר זה הפך את המראה לשומם אף יותר. השמש קפחה בעוז וסוסו של הנסיך, אף שהיה סוס ערבי אציל האט את מהלכו וניגף תכופות באבני הדרך. עדיל ידע שעליו למצוא מים בדחיפות לו ולסוסו גם יחד. הוא נשא תפילה חרישית בתקווה שמעבר לחולית הבאה יגלה ישוב בדווי או נווה מדבר.
כמו מענה לתפילתו נגלתה לו לפתע שורת אוהלים שחורים. בהתקרבו התקדמו לעברו כמה לוחמים חמושים על סוסיהם, מניפים רוביהם באוויר וצועקים:
"אסלם עליכום! חסותנו עליך."
הם הובילו אותו אל מנהיגם, השייך, אשר קידם פניו בברכה כאורח מכובד והזמין אותו לשהות במחיצתם ככל אשר יחפוץ.
לאחר ארוחה נהדרת של בשר כבש מבושל, אורז מתובל ותאנים ותמרים שהיו מתוקים לאין שעור, שאל השייך את עדיל מה הביאו הלום.
"אנא, אל תשאל אותי דבר על כך." אמר הנסיך, "די בכך שאגיד כי עזבתי את ביתי בגלל בעיה שהתעוררה ושאני מקווה לפותרה בשהותי הרחק מבית אבי."
השייך הרכין את ראשו, ליטף את זקנו ושאף מן הנרגילה שלו.
"הזמן ייתן לנו מענה על כל השאלות", לחש, "אם רק נוכל להתאזר בסבלנות."
למחרת היום ביקש השייך מן הנסיך הצעיר להתלוות אליו לציד איילות וביום שלאחריו לציד באמצעות בזים מאולפים, שני דברים שעדיל נהנה מהם מאוד. בעודו שואף את אוויר המדבר הרענן וסועד לבו במאכלים משביעים שהוגשו לו על ידי השייך ובני ביתו, חש הנסיך שהוא יוכל לשהות כאן לנצח תחת השמים המכוכבים ואור השמש הזהוב.
אך יום אחד לאחר שבועיים מאושרים שבמהלכם נהנה מהכנסת האורחים הבדווית, אמר לו השייך הזקן: "בני, האנשים החיים כאן באוהלים תחת חסותי מרוצים ממך, ואשר לי - אני מוקיר את נכונותך ליטול חלק בשמחות הצייד הפשוטות שלנו, אך האנשים האלה ואני עצמי, כולנו לוחמים לעת מצוא ולעתים מזומנות עלינו לצאת לקרב עם שבטים אחרים. הנה כי כן נחוץ אומץ לב אישי רב כדי לקיים את שבטנו וזו הסיבה שאנשי ואני היינו רוצים להעמיד למבחן את עוז רוחך. במרחק שני מילין דרומה מכאן יש אזור מוכה אריות. עם הנץ החמה לאחר תפילת השחר, קח אתך אחד מן הסוסים האבירים שלנו ובעזרת חרב וכידון הרוג אחד מאותם יצורי פרא. לאחר שתעשה זאת ותביא לנו את עורו, נכיר בך, ידידי הצעיר והיקר, כלוחם שווה זכויות בקרבנו."
פניו של הנסיך עדיל החווירו מתחת לשיזפון עורו כיוון שהפחד שיתק אותו, וכאשר נפרד מן השייך בברכת לילה טוב, ידע שלא יוכל לצאת חוצץ מול יצורי פרא אלה.
'חי שמים', חשב לעצמו בעת שחמק מארוחת הערב לאחר שלא יכול עוד לשאת את כל אותן פנים מאושרות של לוחמי השבט הבוהקות באור מדורות הבישול, 'נראה שזהו מזלי הרע למצוא אריות בכל אשר אלך. אינני יכול להבין זאת... כלום לא נטשתי את ביתי כדי להימנע מכל פגישה אתם?'
כאשר עלו הכל על משכבם, זחל עדיל אל מחוץ לאוהלו, מצא את סוסו ועזב בחשאי את המקום שמצא בו אושר כה רב במהלך שני שבועות ארוכים. כלום זה גורלו, לשוטט בעולם לנצח בלי למצוא מקום שאין בו אריות?
הלאה הלאה נישא הנסיך על סוסו אל תוך הלילה המכוכב ואז כאשר החלו אצבעות השחר הורודות להאיר את שמי המזרח, נגלה לעיניו אזור מקסים של גבעות ועמקים מכוסים בפרחי בר ועשירים במים. הוא השקה את סוסו מבריכת מים זכים וכשבקע אור היום ראה ארמון נפלא, נאה מכל מה שחזו עיניו אי פעם. קירות הארמון היו עשויות מאבנים ורודות ועמודיו מאבן כחל. מרפסות עץ מחוטבות קישטו אותו ומעיינות מים רבים פיכו בגנים שמסביבו. ציפורי שיר ועצי פרי מילאו את הגנים וביתנים רבים מכוסים בשיחי יסמין וורדים ריחניים ניצבו בהם.
'זהו אכן גן עדן עלי אדמות' אמר עדיל לעצמו בעת שהתקרב אל הארמון. בשערים הגדולים ניצבו שומרים שהובילו אותו אל החצר הפנימית. נער משרת נטל ממנו את סוסו והוליכו אל האורווה להאכילו ולהשקותו. עדיל הובא לחדר האורחים וקיבל מים לרחוץ את גופו המאובק. לבוש חדש הובא אליו ביד משרתים חייכניים. לבסוף הובא עדיל לפני האמיר, אדם אפור זקן שקיבל פניו בחביבות ובחן, ושאל אותו מה הביאו הלום. הנסיכה פֵּרִי-זָד, בתו של האמיר הצטרפה אליהם לסעודה ועדיל היה מוקסם מיופייה ונועם הליכותיה בעת שמזגה לו כוס משקה צונן מתוך כד בדולח. לנסיכה היו עיני שקדים נהדרות ושיער עבות, שחור כעורב גלש תלתלים תלתלים על כתפיה.
"מצבי הוא כזה שאני... אני... אינני יכול לדבר על כך." גמגם הנסיך הנבוך בהשתדלו להסב עיניו מפרי-זד החמודה שבה התאהב ממבט ראשון, "די יהיה אם אגיד שנטשתי את ארצי כיון שהיה עלי להתמודד עם בעיה גדולה..." אמר והשתתק כשהוא לוגם מן המשקה המשובח בעיניים מושפלות.
האמיר הנהן בראשו בעיניים מביעות חכמה וליטף את זקנו.
"אני מבין." אמר בשקט והטה את השיחה לעניינים אחרים. הנסיכה שלחה מבטים חטופים לעבר עדיל מתחת לריסיה הארוכים. היא מצאה אותו יפה תואר עד מאוד ותהתה מה עשויה להיות הבעיה שנתקל בה ואם יש משהו שתוכל לעשות למענו.
לאחר הסעודה הזמין האמיר את עדיל לסיור בארמון. אם מראהו החיצוני היה מרשים הרי שתוכו היה מרשים פי כמה. מעלות שיש מצוחצחות מכוסות במרבדים אדומים הובילו לחדרים ספונים בחלקי עץ מכל פינות תבל ומרוהטים ברוב טעם. הקירות והתקרות היו מכוסים בפסיפסי זהב ואבן טורקיז, בתמשיחי קיר ובמראות בדולח.
קערות עשויות מאבנים יקרות ומשובצות בצדף ורוד הוצגו לראווה על שולחנות מגולפים מאבן ירקן. החלונות היו עשויים מזכוכית שקופה רבת גוונים, חלקם ורודים כשחר וחלקם ירוקים כמעמקי הים. כאשר חדרו קרני השמש פנימה הוארו הרצפות המבריקות בשלל צבעים. המרבדים בחדר ההסבה הגדול היו רכים כמשי. על אחדים נרקמו תמונות עצים נושאי פרות זהב, על אחרים חיות וציפורים עשויים במיומנות כה רבה עד שעדיל תמה על כך שיד אנוש יכולה הייתה לעצב אותם בצורה כה מושלמת.
האמיר הוליך את עדיל לטוב שבחדרי האורחים שלו ושם חילה פניו להחליף בגדיו לבגדים חדשים שהיו מונחים על המיטה. הוא הזמין אותו לשהות בארמונו ככל אשר יחפוץ.
בהיוותרו לבדו ובהשקיפו על כל שכיות החמדה המקיפות אותו ועל הלבוש עשיר הרקמה שניתן לו, חשב עדיל שבמקום המיוחד הזה רוצה הוא לשהות עד סוף ימיו.
חלפו ימים אחדים והנסיכה פרי-זד התענגה על חברתו של הנסיך עדיל בהראותה לו את צפונות הגן בשעות היום השונות. ערב אחד טיילו השניים בשבילי הגן המבושמים ריחות יסמין. עדיל הקשיב לזמרתה של הנסיכה ששרה למענו בלוותה עצמה בלאוטה, כלי ששלטה בו שליטה בלא מיצרים. הארמון הואר מתחתיתו ועד רום מגדליו באלפי נרות. עבדים נחפזו ממקום למקום בהכינם מטעמים לארוחת הערב.
לפתע שמע עדיל קול שגרם לשערותיו לסמור על עורפו. "עצרי!" קרא לנסיכה, "מה זה היה?"
"מה זה היה מה?" שאלה בנימה כעוסה נפגעת מאי התייחסותו לנגינתה, "לא שמעתי שום דבר. זה בודאי פרי דמיונך."
היא המשיכה בנגינתה ואז שמע עדיל שוב את הקול.
"נסיכה יקרה, אנא ממך, חדלי לנגן!" אמר בקול שדחיפות ובהילות נשמעו ממנו, "זה היה שם, בין השיחים... זה נשמע כמו... זה נשמע כמו אריה!"
הנסיכה צחקה והעוותה פניה, "זהו רק רוסטום, השומר שלנו כפי שאנו מכנים אותו." היא חייכה, "הוא בן טיפוחה של החצר כולה ובשעה זו של הלילה הוא משוטט באדמות הארמון. אני מכירה אותו מאז היה גור קטן. הוא ישן בדיוק ליד חדרי!"
הנסיך עדיל החוויר והציע שיחזרו לארמון כיון שהולך ונעשה קר. במהלך הסעודה ישב עדיל לימינו של האמיר. בקושי עלה בידו להכניס דבר מה לפיו. כל מחשבותיו היו נתונות לרגע שיפגוש את האריה ששאגותיו הרמות למדי בקעו עתה מן הגן. איש מלבדו לא נראה כמתרשם מן השאגות. הכל היו שקועים במטעמי הארוחה הנהדרת.
עם סיום הסעודה קם המארח והוביל את עדיל במעלות שיש אל חדר האורחים. שם בראש גרם המעלות ניצב אריה עצום מידות בעל מראה אימתני. עדיל היה בודאי הופך פניו ונמלט משם לולא אמר לו האמיר: "ראה לאיזה כבוד זכית, בני. רוסטום הזקן והטוב מצפה לך להנחותך אל חדרך. אני יכול לומר לך שלא רבים הם אלה הזוכים למחווה כזה מצדו. הוא מתעצבן רק אם הוא חושב שמישהו מפחד מפניו", צחק האמיר, "אבל האמת היא שהוא מאולף ורגוע."
"אני מפחד ממנו", לחש הנסיך, "אני באמת מפחד...",
אך נראה שהאמיר לא שמע את דבריו. הוא איחל לאורחו לילה טוב והאריה טפף אחריו כל הדרך עד הגיעו לחדרו. משנותר הנסיך לבדו מיהר לנעול את הדלת.
האריה נותר בחוץ לפני הדלת ולעדיל נדמה היה שכל הלילה רחרח האריה במנעול וניסה לפתוח את הידית בשיניו או בכפותיו. עם שחר קם עדיל משנת לילה טרופה ופתח את הדלת. האריה לא היה שם.
באותו רגע גמלה בלבו ההחלטה לשוב לביתו. היו אריות כה רבים בעולם עד שמוטב לו להתמודד עם האריה שבמערה ולסיים בזאת מאשר להמשיך ולנוס כל חייו.
מיד לאחר שהתרחץ, הלך עדיל אל אדוני הארמון ואמר לו:
"הו אמיר גדול, אני מבקש רשות לעזוב את ארמונך ולהתגבר על בעייתי בדרכי שלי, שאם לא כן לעולם לא אחיה בשלום עם עצמי. אני פחדן וברצוני לשנות זאת למען אבי. אני בנו של המלך אזד ונמלטתי מחובה המוטלת על כל הגברים במשפחתי. אני מתבייש ואני יודע שלעולם לא אוכל לבקש את ידה של עלמה כמו הנסיכה פרי-זד אם לא אתייצב מול גורלי ואלחם באריה שבמערה."
"יפה דברת, בני", אמר האמיר, "ידעתי מי אתה עוד כשהגעת לכאן שכן דומה אתה מאוד לאביך כפי שהכרתיו בהיותו איש צעיר, ותמיד כיבדתי והערצתי את המלך אזד. לך, הלחם באריה ואתן לך לאישה את בתי, פרי-זד. היא מחבבת אותך מאוד וכבר שוחחה עמי על אודותיך."
הוא חייך והניח ידו בחיבה על כתפו של עדיל.
הנסיך עלה על סוסו ודהר לדרכו עד שנגלו לעיניו האוהלים השחורים של הבדווים, שם בילה לא מכבר ימים מאושרים. השייך ישב באוהלו מעשן נרגילה. כאשר הגיע עדיל, קם ממקומו וברך את האיש הצעיר לשלום במאור פנים.
"ברוך הבא, הנסיך עדיל", אמר, "אני מכיר היטב את אביך היקר עוד מימי נעורי כאשר היינו שנינו בני גילך... למעשה אתה דומה לו עתה יותר מאשר אי פעם, אף על פי שעוד קודם לכן הבחנתי בדמיון וכך עלה בידי לזהות אותך."
עדיל סיפר לו שהוא בדרכו לביתו ללחום באריה שבמערה. השייך שמח לשמוע זאת והזמין אותו להיות אורחו באותו לילה ולצאת לדרכו רענן עם עלות השחר.
לאחר שנח כהלכה יצא עדיל עם שחר לארצו. לפתע גילה שהוא מתגעגע מאוד לביתו ולו גם במחיר פגישה עם אריה. בקוצר רוח חיכה לרגע שיודיע לאביו שהוא מוכן לפגוש את חית הפרא הגדולה במערה. עד מהרה הגיע לאזור היפיפה של נגני החלילים השמימיים. למרבה שמחתו פגש את אותו נער עצמו שפגש אז, מלווה את עדרו בנגינת חלילו. זמן מה אחר כך יצא בעל העדרים מביתו המוצל לקדם את פני הנסיך. לאחר שהתרענן מעט הסביר לו עדיל כי לא יוכל להתעכב בביתו כיוון שהוא ממהר לארמון אביו. "כשבאתי לכאן לראשונה לא הייתי אלא פחדן המבקש להימלט מגורלו. עכשיו אני מוכן להתמודד עם האריה, יהי אשר יהי. כל אחד ואחד מאבות אבותי נלחם באריה כזה. אני שם מבטחי באללה הרחום והרחמן."
"יהי כן", השיב האיש הזקן "אני שמח לשמוע שמצאת את הדרך להתמודד עם בעייתך. ידעתי זאת מכבר כי אתה הנך בן אמיתי לאביך המלך שהיה לי לחבר קרוב עוד בתקופה שלמדנו יחדיו, ושיערתי כי יבוא יום ואתה תוכל לקבל על עצמך את האחריות לחייך. לך ויהי אללה לצדך!"
לאחר שנפרדו לשלום יצא עדיל לדרכו ועד מהרה דרכו רגליו בארצו שלו.
"הבא אותי מיד למערה של אותו אריה מבעית. אני חש עתה חזק דיי להתמודד אתו!" אמר בעוז רוח לוזיר הגדול, מיד לאחר שנישק את ידי אביו אשר יצא לקדם את פניו.
המלך הזקן חיבק את הנסיך בלא להסתיר את שמחתו. יחד עם הווזיר הגדול עשו השלושה את דרכם אל גוב האריות. חרבו ופגיונו של עדיל נצצו באור השמש. ואז כאשר פתח אחד העבדים את דלת המערה נכנס עדיל באומץ לב אל תוך המערה הקודרת. האריה החל לנהום כשהוא כורע ארצה ומצליף בזנבו ואז התרומם ופנה לעבר הנסיך בפערו את מלתעותיו העצומות. הנסיך נעץ מבטו בחיה ללא מורא כשהוא אוחז בכלי נשקו, בעוד המלך הווזיר והעבד מתבוננים בו בדממה. האריה הגביר את שאגותיו והסתער לעברו, ואז, לתמהונו של עדיל החלה המפלצת לחכך את ראשה בברכיו וללקק את מגפיו כמו גור כלבים!
"הו נסיך מבורך!" קרא עתה הווזיר הגדול: "עכשיו נוכחת לדעת שאריה זה מאולף כמו עבד נאמן ולא יפגע באיש לרעה. עברת את המבחן. בהיכנסך לגוב האריות הוכחת את עצמך כראוי לכס המלוכה. השבח והתהילה לאללה!"
האיש הצעיר בקושי האמין לאשר ארע. כאשר יצא מן המערה הלך האריה בעקבותיו כמו רע שופע חיבה ודשדש לצדו עד שהחזיר אותו העבד למערתו. המלך ברך את בנו על אומץ לבו שעתה לא הטיל בו איש ספק. עדיל היה בחסד האל, ראוי ומתאים להיות למלך בבוא העת.
שמחה רבה השתררה בארמון. למחרת היום התקיימו חגיגות רבות בכל בתיה של עיר הבירה. על פי המסורת פיזר המלך מעל גבי המרפסת המלכותית חופנים של מטבעות זהב וכסף להמונים המצטופפים מתחת. עדיל הודיע לאביו כי יבקש את ידה של הנסיכה היפיפייה, פרי-זד אם ייתן לו את ברכתו. המלך אזר הסכים לכך בחפץ לב ושליח מהיר רכוב על סוס נשלח לשם להביא את הנסיכה.
לעדיל נדמה היה שחלפו יובלות בטרם הגיע השיירה המלכותית עם בחירת לבו. הוא באה מלווה בעדת קרוביה וידידיה, כולם לבושים בבגדים מפוארים. מראה של הנסיכה פרי-זד הרוכבת על סוסה ערבית צחורה טהורת גזע, נכנסת בכל הדרה לחצר הארמון עטויה בלבוש משי מובחר ומעוטרת יהלומים יקרי ערך, נותרה בזיכרונו של הנסיך עדיל עד סוף ימיו.
חגיגות החתונה נמשכו שבעה ימים ושבעה לילות ובמשך שבעת ימי המשתה לא הייתה עין אחת דומעת בכל הממלכה כולה.
הם חיו מאז באושר וכאשר היה עדיל למלך תחת אביו אזד, ציווה לחקוק על רצפת חדרו באותיות של זהב את המלים: "לעולם אל תנוס מפני אריה!"
היה פעם בימי קדם בזמנים שחלפו ואינם, איש צעיר אשר חי בעיר במחוז הררי. שמו של אותו צעיר היה סאלח. בעונה החמה כאשר נשבו בעוז הרוחות המערביות, נהג המלך של אותה מדינה לבוא לעיר הזו כדי להימלט מהחום המעיק ומהרוחות כשהוא מביא איתו את בני משפחתו ואת כל אנשי חצרו.
באחד הימים, כאשר הייתה העיר מוצפת בזרים ובאנשי הבַּטִינָה (חבל ארץ פורה במישור החוף הצפוני של עומן), לקח סאלח את הרבאב שלו והלך אל הגבעות שמחוץ לעיר לנגן מעט. הוא התיישב על שפת נחל וניגן. ובעודו מנגן יצאה נערה מאחורי אחד השיחים ואמרה: "נגן רבאב, המנגינה שאתה מנגן היא מתוקה. אמור לי מה שמך?"
וסאלח הביט בנערה ולבו פסק מלפעום, שכן היא הייתה ללא רעלה, לחייה הבהיקו בפריחת הורדים הזהובה של הנעורים, ועיניה היו כעיני איילה. כלום יכולה איילה לדקור במבטיה כמו בחניתות?
והוא ענה לה: "אני סאלח, ומי את?"
אך הנערה צחקה ואמרה: "שמי נעלם ממך, ועם זאת עתידים אנו, אתה ואני, להיות לצמד אוהבים, שכן שנינו חסונים ונאים ואני צעירה, דקת-גזרה ויפה, וכלום לא נועדו הצעירים לצעירים?"
סאלח נדהם מדבריה של הנערה. הוא שלח ידיו לאחוז בה ולאמצה אל בין זרועותיו כדי שיוכל לנשקה, וגילה שהיא להוטה ביותר לקבל את נשיקתו. אך כשניסה לשוב ולנשקה ולמסוך יותר אהבה בחיבוקו, שיחררה הנערה את עצמה מבין זרועותיו ואמרה: "עוד טרם בא הזמן לכך. האם אתה מכיר את הוואדי הקטן שבמזרח העיר? שם בוואדי יש בקתה קטנה שבה מתגוררת זקנה בלה. בוא לשם הלילה בשעת חצות."
וסאלח חזר לביתו ולבו מלא פליאה ועונג. הוא ספר את השעות שנותרו עד חצות, אבל השעות היו מרובות וארוכות. סאלח היה בחור צנוע. כאשר נזדמנה על דרכו ברחוב נערה היה ממהר להשפיל עיניו לקרקע גם אם הייתה היא מכוסה בצעיף, ותמיד שקד להתרחק מן הבארות העירוניות שאליהן ירדו הנערות לשאוב מים ולבלות יחדיו. הוא לא פתח את דלתות ביתו אפילו למוכרת החמאה הזקנה והבלה.
ובעוד הוא יושב בביתו וחושב על המצפה לו בלילה החלו ספקות ופחדים למלא את לבו. הוא חשב לעצמו: חיבוק של מה בכך או נשיקה תמימה עלולים להביא בעקבותיהם גם מכת חרב. אדם שמתנה אהבים עם נערה חייב לדעת את שם אהובתו ולברר ברר היטב מי הם אחיה, דודניה וקרובי משפחתה. אין הוא יכול להתעלם מהם מבלי שיסתכן בסכנת מוות מידיהם, אשר על כן אני חייב לגלות את שמה של הנערה הזו ומעמדה עוד בטרם ירד הלילה, והדרך היחידה לעשות זאת היא לגשת לאותה בקתה מבודדת כבר עכשיו עוד בטרם תרד החשיכה ולשאול את בעלת הבקתה הזקנה במי מדובר.
סלאח הלך על כן אל הגבעות שמחוץ לעיר ואל הוואדי ומצא את הבקתה המבודדת.
הוא התדפק על הדלת וכשפתחה לו הזקנה דרש ממנה במפגיע לגלות לו מי היא אותה נערה יפה שעתידה להגיע לבקתה בלילה.
"דבר זה לא אוכל לגלות לך." השיבה לו הזקנה.
ואז שלה סאלח מכיסו את שקית העור שבה החזיק את כספו והציע לה דינר אחד ואחר כך שניים ואחר כך חמישה, אך הזקנה השיבה לו: "סוד זה צפון עמי היטב ויישאר נעלם ממך."
סאלח הציע לה עשרה דינרים ואחר כך עשרים ואפילו שלושים דינר, אך הזקנה סירבה בכל תוקף לגלות את סודה.
סאלח המשיך להפציר בה והציע לה לבסוף מאה דינר.
"טוב," אמרה הזקנה הבלה, "תן לי את מאת הדינרים ותן לי גם נשיקה שכן אתה צעיר ונאה וכבר חלפו שנים רבות מאז שזכיתי לנשיקה. אם תעשה זאת אגלה לך את הסוד, אך אני מזהירה אותך כי מוטב היה שסוד זה יישאר חבוי ממך, שכן הוא עלול לנטוע מורך בלבך ולהפחידך עד מוות.
אבל סאלח התעקש. הוא נתן לה את הכסף ונשק לה על שפתיה ואמר: "עכשיו את חייבת לגלות לי את הסוד."
והזקנה אמרה לו: "הרחק מלבך כל פחד והיה למאהב אמיץ ללא חת, שכן אהובתך, אותה נערה שאתה עתיד לפגוש הלילה, היא הנסיכה, בתו של המלך!"
תחילה שמח סאלח למשמע תשובתה וחשב לעצמו: בעורקיה של אהובתי זורם דם מלכותי. אבל אז עלתה על לבו המחשבה: אם יגונב לאוזניו של המלך כי אני מתהולל עם בתו, כלום לא יצווה לענות אותו בעינויים קשים לפני שיוציא אותו להורג בגרועה שבמיתות?
הוא שב לביתו והפחד והאהבה נאבקו בתוך לבו. הלילה ירד ועדין היה סאלח פוחד ואוהב כאחד. וכאשר התקרבה שעת חצות הוא יצא לדרכו אל הבקתה שבוואדי הבודד כשהוא חושב לעצמו: אהבה שכזו שווה את הסיכון של עינויים ומוות.
אך ברגע שיצא מן העיר ראה המון רב של אזרחים וחיילים נאספים ליד הגרדום. הוא ראה איש קשור בחבלים לעמוד וראה את החיילים מכים אותו ואת התליין עוקר את שתי עיניו.
"מי האדם הזה ומה פשעו?" שאל סאלח את הנאספים
"זהו המואזין הקורא את הציבור לתפילות מראש הצריח. גונב לאוזניו של המלך כי הוא לא השפיל מבטו ולא עצם את עיניו בעת שהכריז על התפילה ומבטו נח על הגג שבו נוהגת בתו הנסיכה לישון. אומנם הנסיכה לא הייתה שם באותו זמן, אך די היה בכך ששלח לשם מבט כדי לעורר את זעמו של המלך. המלך חשב שמבט על הגג הריק הוא בגדר פשע כבד והורה להענישו בעונש הנורא הזה."
ברכיו של סאלח רעדו, שיניו נקשו וקור נמסך באבריו לשמע הדברים. הוא חזר לביתו רועד מפחד, כשהוא חושב לעצמו: איזה מלך איום הוא זה ואיזה עונש נורא גזר. איך אהין אם כך ללכת אל הבקתה ולתנות אהבים עם בתו?
ובבקתה חיכתה לו הנסיכה וכעסה הלך וגבר, שכן היא קישטה עיניה בכחל והיזתה מי ורדים על שערה, עטתה גלימה ממשי לבן זרועה בכוכבי כסף ולבשה מקטורן קצר רקום בחוטי כסף ומכנסי משי רחבים תכולים כמו השמיים, והיא ידעה שהיא דקת גזרה צעירה ומקסימה. והיא אמרה: "מדוע לא הגיע אהוב לבי?"
וביום המחרת ישב סאלח בביתו ואהבה ופחד נאבקו בתוך לבו והוא שמע מוכרת חמאה זקנה נוקשת על דלתו, וכשפתח את הדלת לגרשה, נדהם לגלות כי זו הזקנה מן הבקתה המבודדת שבוואדי.
והזקנה אמרה לו: "סוף סוף מצאתי אותך. גברתי, הנסיכה כועסת עליך ובוכה בגללך. היא אמרה לי: 'אם לא יופיע הלילה אקרע אותו מתוך לבי ולעולם לא אשוב עוד לראותו, שכן חיכיתי לו אתמול לשווא'."
וסאלח נזכר בפניה היפות של הנסיכה והעלה על לבו את מגע מותניה בזרועותיו, ופניו קדרו בעת שהרהר לעצמו עד כמה עצובה ובוכייה הייתה ולבו נקרע בתוכו.
"אתמול בלילה," אמר, "הייתי חרד כאיילה, אבל היום אני אריה, על כן חלי פניה כי תשוב ותחכה לי הלילה ואני לבטח אגיע."
כל אותו יום חיכה סאלח בביתו. לבו נמלא באומץ וכל פחד נטש אותו. "אם מחירה של אהבה הוא מוות," חשב לעצמו, "אזי אין זה מחיר יקר מדי לשלמו."
וכאשר קרבה שעת חצות יצא סאלח בדרכו אל הוואדי הבודד מחוץ לעיר ולבו חף מפחד. אך בעת שעבר ליד הגרדום שמחוץ לעיר ראה שם המון רב. חיילים קשרו חבלים לידיו ורגליו של אדם אחד וקרעו אותו לגזרים.
"מי האיש ומה פשעו?" שאל סאלח את הנאספים, והם השיבו לו: "זהו מנקה הרחובות שעשה מלאכתו בחזית ארמונו של המלך. הוא הרים שערה של נערה מרצפת הרחוב, והמלך ראה אותו מחלונו ופקד על החיילים לתופסו. "יתכן ששערה זו נשרה מראשה של בתי הנסיכה. אם היה הוא אדם הגון וישר דרך, היה קורא לנשות החצר כדי להרים את השערה, שכן לאיש לא יוּתר להניח יד או אצבע על גופה של הנסיכה, וכלום אין שער ראשה חלק ממנה לא פחות מיד או רגל? על כן אני מצווה לקורעו לגזרים כדין כל אדם המעז לגעת בנסיכה!"
סאלח שמע את דבריהם ופיו יבש מרוב פחד. הוא חש שלבו הופך לאבן והוא חזר לביתו מזועזע ורועד מאימה.
ולמחרת הגיעה הזקנה שוב לביתו ואמרה לו: "אתמול בלילה מררה גברתי בבכי ואמרה: 'כלום אינני צעירה ויפה ומדוע זה מאס בי אהובי?' לו היית רואה את הדמעות זולגות מעיניה, היה לבך נמס מחמלה ומאהבה. 'אמרי לו,' כך ציוותה עלי להגיד לך, 'לבוא אלי הלילה. שני לילות חיכיתי לו והלילה הוא חייב לבוא!', ואני מתרה בך כי עליך להניח לפחדיך ולהגיע אל גברתי, כי אם לא תעשה כן, היא עלולה לטרוף נפשה בכפה מרוב צער, או גרוע מכך: היא עלולה בכעסה ובייאושה לבוא לכאן לביתך. ואם היא תעשה זאת אין ספק שהדבר ייוַדע למלך וכלום לא יהרוג אז גם אותך וגם אותה?"
וסאלח השיב לה: "אל תחששי, הלילה אבוא אליה, גם אם יביא עלי הדבר את מותי!" שכן לבו היה מלא באהבה ובתשוקה גדולה לנסיכה.
באותו לילה, כאשר קרבה שעת חצות, יצא סאלח מביתו בדרכו אל הוואדי הבודד בין הגבעות שמחוץ לעיר, אך בעת שחלף סמוך לגרדום ראה שם המון רב נאסף וחיילים פושטים את עורו של אדם מעליו בעודו בחיים, והא שאל את הנאספים: "מי האיש ומה פשעו?"
והם השיבו לו: "אדם זה הוא איש דת שנהג תמיד ללכת בעיניים מושפלות. המלך ראה אותו ואמר: "צעיר זה שתמיד הולך עם עיניים מושפלות אין ספק שהוא מחפש משהו על האדמה. אולי הוא מחפש את עקבות רגליה של בתי, הנסיכה, ומי שמסתכל על טביעות רגליה כוונותיו לראות גם את רגליה. פשטו על כן את עורו מעליו בעודו חי."
ולבו של סאלח הלם כל כך חזק עד שאנשים סביבו שמעו אותו והסתובבו לעברו. זיעה קרה כיסתה אותו ונטפה ממצחו, והוא חשב: איך אוכל ללכת לאותה בקתה מבודדת לפגוש את הבת שמוגנת על ידי אב כה נורא.
הוא סב על כן על עקבותיו ופנה לשוב לביתו.
ובעודו פוסע בדרך פגש אותו אחד מחבריו ואמר לו: "הבט למעלה, סאלח הבט למעלה ואל תשפיל מבטך אל הקרקע שמא תראה בטעות את עקבות רגליה של הנסיכה."
סאלח הרים ראשו והמשיך לכיוון ביתו. אבל אז פגש חבר נוסף שאמר לו: "השפל מבטך, סאלח, השפל מבטך שמא ייפול מבטך בטעות על הגג שבו ישנה הנסיכה."
סאלח עצם את עיניו, התיישב על הקרקע, וחשב לעצמו: לאן אוכל ללכת ומה עלי לעשות?
ובעודו יושב על הקרקע ניגש אליו חבר שלישי ואמר לו: "קום, סאלח, קום על רגליך והמשך לצעוד. הרגע שמעתי כי המלך הורה לעצור את כל מי שימצֵא יושב ברחוב, שכן הוא חושש שאדם שיושב ברחוב מתכוון לארוב לנסיכה ולשלוח לעברה מבטים, בעת שתעבור ברחוב"
סאלח קם על כן על רגליו ופקח את עיניו והלך שוב לכיוון ביתו כשלבו מלא בפחד גדול, והוא חשב לעצמו: אני מפחד ללכת אליה, ועם זאת אני מפחד לשבת בביתי. אם היא תגיע אלי או תשלח לי מסר כלשהו והדבר יגונב לאוזני המלך, יהיה זה סופי. אני אוצא להורג בייסורים עוד באותו לילה ולא יועיל לי גם אם אהיה חף מכל פשע. דבר לא יצילני.
ובעוד הוא פוסע לכיוון ביתו שמע קול יללות וקינות של נשים בוקעות מן הבית השכן ולבו החסיר פעימה מרוב פחד. הוא התפרץ אל הבית וצעק: "מי מת? מי מת? ומה היה הפשע שבגללו הוצא להורג? כלום היה זה בגלל הנסיכה? הו, בגלל הנסיכה? אמרו לי, אמרו לי!"
והנשים שבכו והתייפחו וקוננו אמרו: "כלום יצאת מדעתך? מדובר בחאג'י עלי הזקן שמלאך המוות עזריאל לקח אותו. ירחם אללה על נשמתו של חאג'י עלי! המלך לא הרג אותו. הוא לקה בהצטננות קשה, חומו עלה והוא חדל לנשום והשיב נשמתו לבוראו ואנו מבכות אותו."
וסאלח נדהם לשמע דבריהן וחשב לעצמו: קודם נבהלתי בראותי אנשים מוצאים להורג בגלל הנסיכה ועכשיו אני נבהל בגלל אדם שמת בביתו. אם לא אתגבר על פחדי אהיה כמו תרנגולת מפוחדת שמתרוצצת אנה ואנה וכל דבר מטיל עליה אימה, שהרי בני אדם מתים בכל מיני מקומות ובגלל כל מיני סיבות.
הוא הניס על כן את הפחד מלבו, שב על עקבותיו והחל לרוץ לכיוון הוואדי הבודד עד אשר הגיע לבקתה. ובתוך הבקתה חיכתה לו הנערה, והוא הוכה בתדהמה למראהּ שכן היא משחה עיניה בכחל ושטפה את שיערה במי ורדים, ידיה היו מוכתמות בחינה ואבק זהב כיסה את ציפורניה. שיערה היה מעוטר בפנינים. מעיל המשי שלה הדיף ניחוח מוּשְׁק. למותניה חגרה חגורה מבד הודי ועל מכנסיה התפוחים נרקמו פרחים בעבודת יד.
הוא נטל אותה אל בין זרועותיו וחש את גזרתה הדקה ואת מגע גופה הרך והכנוע, והיא אמרה לו: "איחרת לבוא, ואני חששתי שהלילה הזה לא יהיה שונה משני הלילות שקדמו לו ולעולם לא תבוא אלי."
וסאלח צחק ואמר: "בלילה הראשון ראיתי אדם המאבד את מאור עיניו משום שמבטו נח על הגג שבו את ישנה. בלילה השני ראיתי אדם נקרע לגזרים בגלל שהרים אחת משערותיך שנשרה על הקרקע והלילה ראיתי אדם מוצא להורג בגלל שהביט בטביעות כפות רגליך ופחדתי כל כך וחשבתי לעצמי שאת מסוכנת. אבל אז ראיתי אדם אחר שנפח את נשמתו בלי שום סיבה, רק בגלל היותו בן תמותה, ואני יודע עכשיו שהמוות יכול לפקוד כל אדם בכל רגע ולא משנה מה יעשה. והנה עתה כשאני חובק אותך בזרועותי וחש בהלמות לבך, אני יודע שדבר זה לבדו שווה כל מחיר שאשלם וכל עונש שיושת עלי, שכן ישנם אנשים שאיבדו את חייהם בלא שזכו לשום תמורה, אבל אני זכיתי לתמורה מלאה!"
והנערה, בת המלך אמרה לו: "אכן צדקת, שכן תהיה לי למאהב כל זמן שאחפוץ בכך, ואשר לסכנה – העולם כולו הוא מקום מסוכן, כלום יש מי שמגיע לעולם ובסופו של דבר לא עוזב אותו?"
אח שני וו סונג מגואנקו שהה במחוז הנגאי בעת שקיבל חדשות מאחיו הבכור שקרא לו לשוב לארצו. הוא נפרד מאדוניו ויצא לדרך אל מחוז יאנגו שבשנדונג למצוא את אחיו. לא יום ולא יומיים ארכה דרכו. הוא כבר בילה עשרים יום בדרך והיום הגיע לתחומו של מחוז יאנגו. היה עליו לעבור יותר מעשרים לי בדרך המלך כדי להגיע העירה. היה זה אמצע החודש העשירי ובעודו צועד החלה החמה צונחת אל פאתי מערב.
גיבורנו חש רעב בקיבתו ושקל את האפשרות לערוך חנייה. ברגע שנשא את מבטו ראה לפניו עיר שחורה כזפת. הוא הכתיף את צרורו על כתפו ופסע לעברה בצעדים רחבים. "תך! תך! תך! תך!" הדהדו צעדיו על הדרך. קדימה צעד הוא אל שערי העיר ושם נעצר נטוע במקומו על שתי רגליו. כאשר נשא את ראשו והביט כלפי מעלה, ראה את חומת הלבנים מתנשאת מעליו עד למרומי הגג. כאן היה השער העגול של העיר. מעל לשער הייתה אבן שטוחה מסוידת בלבן. על האבן המסוידת היו חקוקים שלושה סימני כתב: "העיר ג'ינג יאנג". כאשר עקר הגיבור שלנו את רגליו ונכנס בשערי העיר, ראה לפניו סמטא רחבה וחנויות מסודרות משני עבריה. הוא חלף על פני החזיתות של יותר מעשר חנויות ואז ראה לימינו פונדק חדש לגמרי עם גג מסוכך, בעל שלושה אגפים. על פתחו נעוץ היה מוט במבוק ירוק חדש לגמרי ומן המוט הירוק השתלשל דגל יין כחול חדש לגמרי. על דגל היין הכחול הייתה מודבקת פיסת נייר ורוד חדשה לגמרי. על הנייר הורוד הוטבעו חמישה סימנים חדשים לגמרי: "שלוש קערות ולא תוכל לחצות את הרכס".
כאשר שלח הגיבור שלנו מבט פנימה אל תוך האכסניה ראה הוא פינת מטבח חדשה לגמרי, קרש חיתוך חדש לגמרי, שולחנות ושרפרפים חדשים לגמרי, דלפק חדש לגמרי ואנשים חדשים לגמרי. איך זה?
בעולם הזה חפצים יכולים להיות 'חדשים'. האם גם בני אדם יכולים להיות 'חדשים'? כן! מאחורי הדלפק ניצב בעל אכסניה צעיר, שמלאו לו השנה לא יותר מעשרים ואחת או עשרים ושתים שנות חיים. לפני הדלפק ניצב מלצר צעיר, שיאואר, שטרם מלאו לו עשרים שנה. הפתגם אומר:
גל אחרי גל זורמים מימיו של נהר הינגזי.
אנשים חדשים נוטלים את מקומו של הדור הותיק.
בדיוק כאשר התכוון וו סונג להיכנס אל הפונדק, אותו מלצר צעיר, שיאואר, שכבר ניחש את כוונתו, היה כה להוט לתרגל את תחבולות המסחר, עד שמיהר לצעוד אל הפתח כולו חיוכים, הניף את שתי ידיו במחווה ברכה והתבונן בוו סונג:
"הו! כן אדוני! האם תאבה לנוח בפונדק הצנוע שלנו? דייסת דוחן, דורה, פרגית, חביתיות, לחמניות מאודות, האוכל משובח והמחירים סבירים. אנא היכנס וטול לך כיסא, אדוני!"
"שיאואר!"
"כן אדוני!"
"האם יש לכם גם יין משובח בפונדק הזה?"
אח, זה היה דבר מוזר! עוד לפני שוו סונג נכנס לפונדק הוא כבר ביקש יין משובח. איך זה? לאנשים בזמנים עברו היו ארבע מלים שהיו בעלות חשיבות בעיניהם: יין, מין, עושר וכוח. אבל וו סונג נתן דעתו רק לשני דברים: הוא היה חובב שתייה ועשה שימוש בכוחו לתועלתם של אנשים תמימי דרך. הוא ראה שהעיר קטנה והפונדק קטן גם הוא ועל כן חשש שמא אין להם יין משובח בפונדק הזה. לכן, עוד בטרם נכנס לפונדק, מצא לנכון לברר אם יש להם יין משובח.
"הו! כמובן אדוני! בפונדק הצנוע שלנו איננו מתרברבים בדברים אחרים, אבל איכות היין שלנו טובה באופן מדהים. מבקרים שבאו מרחוק הללו את הפונדק שלנו בשיר בן שמונה חרוזים."
"איזה שמונה חרוזים?"
"לנקטר בוהק כמו ירקן ידמה הוא וכעבים ורודים צבעו,
ניחוחו המתוק וטעמו המופלא בדין הוא שיתפארו בהם.
כד יין עת נפתח כאן, יתבשמו ממנו הבריות במרחק שלושה בתים.
עוברי אורח, קרונותיהם יעצרו וברסן, סוסיהם יבלמו.
לו דונגבין, שילם פעם בחרבו המפורסמת,
לי באי, את כובעו שחור המלמלה משכן.
בן האלמוות היה כה כרוך אחר ייננו עד שלביתו מעולם לא שב..."
"לאן הלך אם כך?"
"שתוי מעד אל הנהר המערבי, חובק עמו את הירח!"
"יין משובח!"
אלוהים אדירים, כמה שימח הדבר את לבו של וו סונג! היין בפונדק הזה חייב להיות משובח בצורה לא רגילה. כאשר פותחים כאן כד חדש, מתבשמים ממנו הבריות במרחק של שלושה גושי בתים. הם לא צריכים אפילו לשתות את היין. די להם שיריחו את ניחוחו כדי שישתכרו. האם אינכם סבורים שהיין בפונדק הזה הוא יין משובח? בני האלמוות כה אהבו את היין, אחד איבד את חרבו המפורסמת שנתן כעירבון, אחר משכן את כובעו שחור המלמלה. אח!, היין הזה חייב להיות יין טוב.
וו סונג צעד בעקבות שיאואר אל תוך הפונדק. הם פסעו דרך האגף הקדמי, דחפו את הדלת הנמוכה ונכנסו לאגף השני. הה, גג האולם היה מסוכך. השולחנות והשרפרפים היו מסודרים בקפידה. המקום כולו השרה אווירה של קרירות ורעננות, אך לא היה שם שום לקוח נוסף. סביר מאוד, השעה העמוסה של סעודת הצהרים כבר חלפה מזמן. וו סונג הוריד מעליו את צרורו, הניח אותו על הספסל שלצדו והתיישב ליד השולחן בדיוק באמצע. שיאואר סחט מפית חמה עבור וו סונג כדי שהלה יוכל לנגב את ידיו ואת פניו, וחלט עבורו סיר תה. ואז פסע שיאואר וניצב לצדו שך וו סונג:
"אדון, מה תרצה לאכול עם היין?"
"הבא לי איזה יין טוב ואיזה שהוא אוכל טוב ותדאג שיהיה מספיק משניהם!"
"או! כן!" שיאואר סב על עקביו ורץ למלא את רצונו.
מוזר! האם המלצר לא פנה אליו במבטא בייג'יני משובח בעת שעמד בשער? מדוע הוא מדבר עכשיו בדיאלקט מקומי? הו, זה רק משום שהפונדק שלו היה ממוקם באזור שנדונג. הייתה תנועה רבה לפני השער, אנשים שדיברו בכל הניבים הדרומיים והצפוניים. תארו לעצמכם שאתם עומדים בשער הפונדק; אם הייתם מדברים בדיאלקט המקומי ורוצים לעשות עסקים, סביר להניח שחלק מן האנשים לא היו מסוגלים להבין אתכם. הוא שינן על כן כמה משפטים במבטא בייג'ין, הוא למד בעל פה כמה משפטים בדיאלקט הבייג'יני. אבל הוא למד רק את המשפטים הספורים האלה. אם הייתם מבקשים ממנו להמשיך לדבר, לא היה עולה בידו להוציא מפיו שום משפט נוסף. באותו רגע היה זנב השועל שלו מתגלה לעין ומסגיר את סודו.
שיאואר פסע אל הצד הקדמי לפרוס בשר בקר, הניח למניות מאודות על המגש, מזג יין ובמקביל נטל את הכלים, הניח ספל ומקלות אכילה על המגש והציב את כל הכבודה על השולחן לפני וו סונג. הוא פינה את המגש ואז תפס עמדה לא הרחק ממנו, נכון לשרת את אורחו.
כאשר וו סונג ראה שהיין והאוכל הגיעו, הוא הציב מולו את ספל היין, הרים את קערית היין הגדולה ו"ש-ש-ש..." מזג לעצמו ספל יין. אחר כך הניח את קערת היין על השולחן בעוד הוא משמיע צקצוקים של חוסר נחת ומנענע בראשו: על פי דבריו של שיואואר, יין הבית היה יין משובח במיוחד, אך נדמה לי שכאשר יצקתי אותו הצבע לא נראה טוב ולא היה לו שום ניחוח. אהם, אולי אין טעם להביט בו, אולי צריך פשוט לטעום ממנו. בוא ננסה לקחת לגימה! הגיבור שלנו הביא לפיו את הספל. אוף! כאשר לגם ממנו מלוא הפה לא היה בו שום חוזק. 'או, זאת בודאי בדיחה! אני חייב לשאול את המלצר, שיאואר על כך.'
"שיאואר!"
"כן, אדון!"
"האם זה היין הביתי המשובח שדיברת עליו?"
"הו, לא, לא, לא! זהו רק היין הטוב הבינוני של הפונדק שלנו!"
"מדוע אינך מגיש לי את היין המשובח?"
"אדון, אם כבודו באמת רוצה ללגום את היין המשובח שלנו, הוא צריך להזמין את היין הנקרא "שלוש קערות ולא תוכל לחצות את הרכס".
"בסדר גמור!"
אהה! וו סונג חש התרוממות רוח בקרבו. עכשיו התברר לו מה טעם נכתב על שלט היין שראה לפני שנכנס לפונדק, "שלוש קערות ולא תוכל לחצות את הרכס". אך הוא לא הבין את פשר השם.
"מה פירוש "שלוש קערות ולא תוכל לחצות את הרכס"?"
"הו, אדון, זה בגלל שהיין של הפונדק הצנוע שלנו הוא משובח במיוחד! אם היית לוגם ממנו שלושה ספלים, לא היית מסוגל להמשיך ולטפס על הרכס מעברה השני של העיר שלנו. הרכס שמתנשא במרחק של שבעה לי בדרך המלך ונקרא רכס ג'ינגיאנג. לא תהיה מסוגל לחצות את רכס ג'ינגיאנג מכיוון שתשתכר מן היין. וזו הסיבה מדוע העניקו הבריות שם זה לפונדק שלנו: "שלוש קערות ולא תוכל לחצות את הרכס".
"מצוין. הבא לי כד לטעום!"
"הו, אל תמהר. אחרי שתסעד את לבך ותלגום מן היין, האם אין בכוונתך להמשיך בדרכך, או שמא אתה מתכנן לשהות הלילה בפונדק שלנו?"
"אני אמשיך בדרכי!"
"אבל... זאת לא בדיחה! אם כבודו מתכוון להמשיך ואתה הולך ממזרח למערב, אתה חייב לחצות את רכס ג'ינגיאנג. אבל לא תהיה מסוגל לטפס עליו – לא אחרי היין, "שלוש קערות ולא תוכל לחצות את הרכס"."
"בהה! איזה שטויות אתה מדבר? אה? אני יכול ללגום שלושים קערות ועדין לצעוד ישר על פני הרכס! הבא את היין"
שיאואר שלח לעברו מבט נוסף: אח! אין טעם להתווכח עם הלקוח הזה: עיניו ממצמצות 'וָוה-דָה-וָוה-דָה' האגרופים שלו כבדים, כל אחד כמו סל נצרים של חמישה בושל! לא, איש עסקים לא יכול להרשות לעצמו לריב אתו. מוטב שיביא לו פשוט את קערת היין ויניח לו לעשות ככל העולה על רוחו. הוא סילק בחטף את הספל ואת קערת היין שניצבו על השולחן ומיהר להחליף אותם בקערת "שלוש קערות ולא תוכל לחצות את הרכס". הוא הציב את הקערה החדשה ואת הספל לפני וו סונג וכמו קודם, ניצב לצדו, מוכן לשרתו.
כאשר הגיבור שלנו ראה שהיין הוחלף, הוא הציב את ספל היין לפניו והרים את הקערה: "ש-ש-ש..." טוב מאוד! אה, אין להשוות דברים טובים עם דברים גרועים. אם אתה משווה אותם ההבדל בין גבוה לנמוך מתגלה מיד לעין. תן מבט! הגוון שלו ירוק וצלול ויש לו איכות שקופה ועשירה. זה היה יין טוב. הוא הניח מידו את הקערה והביא את הספל אל פיו: "גוּלְפְּ!" אה, היין הזה – אוי לי! מבעבע בגרונך כמו כדור אש, מתגלגל ומתגלגל לאורך כל הדרך עד מעמקי קיבתך. אה, האם יתכן שליין כה משובח יש רק את התוצאה הזו? הו, לא. על פי האמרה, כאשר אתה לוגם יין משובח יש בו שלושה טעמים! איזה שלושה טעמים? קודם כל הטעם שאתה חש בו כאשר אתה מביא לגימת יין אל פיך, ואז לאחר זמן מה כשהאלכוהול מתנדף הטעם עדין נשאר שם, ולבסוף כאשר אתה קם והולך עדין תותר עוד הטעם! אבל אלו היו כבר שלושה ספלים! קערת יין אחת די בה כדי למלא שלושה ספלים ואז היא מתרוקנת. כאשר וו סונג מתחיל לשתות האם הוא יכול להאט את הקצב?
"שיאואר!"
"כן, אדון!"
"הבא עוד יין!"
"הנה הוא לפניך!"
"מלא את הספל!"
"הו, בבקשה!"
שיאואר לא העז לסרב, ולפני וו סונג הוצבו שני ספלים, אחד משמאל ואחד מימין. תוך זמן קצר לגם האורח חמישה ספלים.
לאחר שישב ושתה זמן מה, הפך וו סונג יותר גס רוח ומחוספס בעת שצווח את פקודותיו. מאחר וקולו הדהד כמו פעמון נחושת, התחיל כל המקום לרעוד בכל פעם שאמר משהו ואפילו בעל האכסניה הצעיר שניצב על הדוכן נחרד. האכסנאי הצעיר הגביה את גלימתו וירד מן הדוכן ואז ניגש אל הדלת שבפינה והתבונן פנימה. הה! באולם היה רק לקוח אחד שישב ושתה כאשר שיאואר עומד נכון לשרתו!
"וָונְגְ-אֵר! וָונְגְ-אֵר!"
למי הוא קרא? הוא רק קרא למלצר, שיאואר. שיאואר ואני באים מאותה משפחה. שם משפחתו הוא גם כן וונג. הוא היה הילד השני במשפחתו, והוא לא החליף את שמו הראשון. אתם מבינים, הוא לא היה מלומד, לכן אנשים פשוט קראו לו וונג אר [וונג שתיים]. ברגע ששמע וונג אר את האכסנאי הצעיר קורא לו, הוא מיהר אל הדלת שבפינה.
"כן, בעל הבית!"
"הלקוח שיושב ושותה שם באולם – מתי הוא הגיע?"
"אה, לפני זמן קצר!"
"ואיזה סוג יין הוא שותה?"
"הוא שותה 'שלוש קערות ולא תוכל לחצות את הרכס'.
"כמה קערות הוא כבר שתה?"
"חמש קערות."
"טיפש מטופש שכמותך! אנשים אחרים לא מסוגלים להשתלט על קערה אחת ואתה הגשת לו חמש קערות!
"אבל הוא ציווה עלי להביא לו."
"האם הוא רוצה להמשיך לשתות?
"אני לא יודע."
"במקרה כזה, אם הוא לא מזמין עוד, אז זהו זה, אבל אם הוא ידרוש ממך להביא עוד יין, אז תצטרך לטפל בו קצת בערמומיות."
"בטח, בטח."
האכסנאי הצעיר נעלם. למה הוא מתכוון כשהוא אומר "לטפל בו קצת"? זה ביטוי סלנג שאנשים בעסק הזה משתמשים בו. הכוונה היא שאם האדם הזה מבקש עוד יין, אתה לא יכול לתת לו את היין המשובח, אז הכי טוב יהיה למהול את היין במים. מדוע אם כך הוא לא אמר לו להוסיף מים? אה! זה לא צחוק! אם היית אומר זאת בגלוי ומבקש ממנו להוסיף מים ואם הלקוח היה שומע את זה, הוא היה עלול להלום על השולחן הגדול הזה! לכן במצב כזה הוא אומר לו 'לטפל בו קצת' בערמומיות, כלומר משתמש בביטוי סלנג סודי שמוכר רק למי שעוסק במקצוע הזה. שיאואר חזר לאולם ומיד חזר ותפס את מקומו לצדו של וו סונג.
האם וו סונג רצה להמשיך לשתות? אם לדון לפי יכולת השתייה של וו סונג, חמשת הספלים היו בדיוק המידה הראויה לו. אם כך, האם הוא הפסיק באמת לשתות? אה, לא, הוא לא היה יכול. מדוע? 'רגע לפני כן אמרתי לשיאואר: "אני מסוגל לשתות שלושים ספלים ועדין לחצות ישר את הרכס". המלים האלה יצאו מפי. מלה אחת של איש אציל היא כמו תקיעת דורבנות בסוס דוהר. איך אני יכול לחזור בי? אני חייב להמשיך ולשתות.'
"שיאואר!"
"כן אדוני!"
"תביא עוד יין!"
"אה!"
"תמלא עד הסוף!"
"הנה, בבקשה!"
אחרי זה עוד חמישה ספלים חוסלו. איך יכול היה לדעת שחמשת הספלים האלה היו פחות חזקים מחמשת הראשונים? חמשת הספלים הראשונים נלקחו מהשכר המקורי החריף, אבל חמשת הבאים – צר לי לומר – מולאו בתערובת של יין ומים ביחס של שלוש לשבע. אבל גם כך, וו סונג ישב שם עכשיו עם מבט בוהה ועם פנים שנראו כמו משי אדום, גלגלי העיניים שלו היו מקובעים במבט חסר הבעה. כשרצה לדבר התגלגלה לשונו בכבדות.
"שיאואר!"
"כן, כן, אדוני!"
"תביא עוד יין!"
"אתה רוצה עוד? אני חושב שכבודו לא צריך לשתות עכשיו יותר. פניך נראים כמעט כמו פיסת משי אדום ובקושי עולה בידך להוציא את המלים מהפה."
"איזה שטויות אתה מדבר? אני יכול לשתות שלושים ספסלים ועדין לחצות ישר את הרכס!"
"אה, אבל כבר שתית שלושים ספלים!"
"באמת?"
"שתית, שתית! תסתכל, תסתכל ותספור את קערות היין! שם יש תשע קערות וכאן יש עוד אחת, ביחד עשר קערות, וכל קערה מכילה שלושה ספלים. עשר קערות מכילות שלושים ספלים. אני לא צודק?
"אה! הה, הה!"
"אוה, למה אתה צוחק?"
"שתיתי שלושים ספלים ומה זה עשה לי?"
"בטח, לכבודו יש כושר קיבול כמו של הים, רק שלשונך קצת לעה בפיך."
"איזה שטויות אתה מדבר?"
"או, או, אין לזה קשר אליך, שום קשר אליך! האם תואיל לבוא לחזית לפרוע את החשבון שלך?"
וו סונג הנהן בראשו. הגיבור שלנו ניצב על רגליו והכתיף את צרורו. הוא חש איך האדמה מתנדנדת ומסתחררת מתחת רגליו. שיאואר פינה את השולחן והוציא את המגש החוצה. אחר כך פסע בעקבותיו של וו סונג כדי להגיש לו את החשבון.
"הלו! – אתה שומע אותי שם בדוכן! האורח שלנו חייב ארבע אונקיות כסף וחמש פרוטות נחושת!"
"בסדר גמור!" השיב האכסנאי הצעיר מיד.
כאשר הגיע וו סונג לדוכן, הוא הוריד את הצרור מכתפו, הציב אותו על הדוכן ופתח אותו. הוא הוציא מתוכו עטיפת כסף ופתח אותה. היו שם לפחות בין עשרים לשלושים טאלים של גושי כסף. הוא הרים גוש אחד והניח אותו על הדוכן ואז נשא מבטו אל האכסנאי הצעיר.
"שקול את זה ותעריך כמה זה שווה!"
"כן, בוודאי!"
האכסנאי הצעיר שלף מאזני תלייה והניח את גוש הכסף על כף אחת של המאזניים. עם יד אחת הוא אחז במתלה של המאזניים וביד השנייה איזן את מוט המשקל. הוא הרים את ראשו והתבונן בהבעת פניו של וו סונג ואז הוריד את ראשו והסתכל בגוש הכסף ואחר כך אמר: "גוש הכסף של כבודו שוקל ט-ט-ט-אֵל אחד פחות פרוטת נחושת!"
טאל אחד פחות פרוטת נחושת אחת! מדוע לא לומר פשוט תשע אונקיות ותשע פרוטות? ומדוע הוא משך את המלים ועשה הפסקה באמצע המשפט? ובכן, לא, מי היה מתאר לעצמו שאותו גוש כסף של וו סונג שקל לא רק טאל אחד ושהפונדקאי הצעיר טיפח כוונות זדון והתכוון להעריך את גוש הכסף בפחות משוויו האמיתי? אבל אם הוא רצה להציג את הגוש כשווה פחות מערכו מדוע הוא לא אמר פשוט שהגוש שווה פחות? אל תהיה טיפש! אם באותו רגע היית מנסה לומר שהגוש שווה תשע אונקיות ותשע פרוטות, איך יכולת לדעת אם אותו לקוח לא מנהל את חשבון גושי הכסף שלו? מאחר וזה היה כספו שלו, בהחלט אפשרי שהוא ידע בדיוק את ערכו של כל גוש. ואם הוא ניהל את החשבון במדוקדק הוא היה עלול להתחיל לצעוק: "מה? איך זה יכול להיות שזה רק תשע אונקיות ותשע פרוטות?" זה כבר היה עסק ביש. לכן הוא אמר ראשית כל טאאל אחד כדי לבחון מה יהיה מצב העניינים: "גוש הכסף של הוד מעלתך שוקל טא-א-א-אל אחד..." ואז הוא משך את המלים, בעוד הוא צופה בפניו של וו סונג. אם פניו של וו סונג היו מתארכים, הוא היה ממשיך: "...ועוד חמש פרוטות ומשהו." אבל ברגע שראה שוו סונג איננו מגיב, הוא הבין שוו סונג לא ניהל את החשבון ומאחר ולא ידע מה שווי הגושים שלו, בעל הפונדק העדיף פשוט להמשיך כך: "...פחות פרוטה אחת." האם ניהל וו סונג את חשבון גושי הכסף שלו? איך יכול היה? כשעזב את מדינת צ'אי במחוז הֶבֵּאִי, נתן לו אדונֵי ליאנג, צ'אי לין חמישים טאלים להוצאות הדרך. הכסף היה מתנה מחבר. איך יכול היה לשקול גוש אחרי גוש בידו? זו הסיבה שהוא לא ידע את ערכם המדויק של הגושים.
"האם הגוש הזה הוא יותר מדי או פחות מדי?"
"או, או, אדון, אם רצונך לשלם את החשבון, אזי גוש הכסף הזה הוא טיפה יותר מדי."
"אם זה טיפה יותר, תן את העודף לשיאו-אר!" מי היה משער ששיאו-אר ישיב מינה וביה: "או, תודה לך אדון, תודה רבה, אדון!"
וו סונג קשר את שקיק גושי הכסף והכניס אותו לצרור שלו. אחר כך קשר את הצרור והטיל אותו על כתפו ואז פנה לכיוון הדלת, מתנדנד וכושל והחל לפסוע לכיוון מערב.
ברגע שיצא וו סונג מן הפונדק, מיהר שיאו-אר אל הדלפק. הפונדקאי הצעיר כבר התכוון להטיל את גוש הכסף אל קופסת התשלומים.
"היי בוס, אל תכניס את הגוש לקופסת הכסף, תן לי אותו!"
"מדוע שאתן לך את גוש הכסף הזה?"
"טוב, רק הרגע שקלת אותו והגוש היה תשע אונקיות ותשע. האורח שלנו סעד תמורת ארבע אונקיות וחמש, והוא אמר שהוא משאיר לי את העודף שהוא חמש אונקיות וארבע, נכון?"
"בטח!"
"אני אתן לך את ארבע האונקיות וחמש של החשבון שלו, ואתה תיתן לי בבקשה את גוש הכסף הזה!"
"בחייך, הגוש הזה שוקל תשע אונקיות ותשע. האורח שלנו סעד תמורת ארבע אונקיות וחמש. העודף הוא חמש אונקיות וארבע, אז אני אתן לך חמש אונקיות וארבע."
הו, לא, לא , לא! בבקשה תן לי את גוש הכסף הזה!!"
"מדוע אתה מעונין דווקא בגוש הכסף הזה?"
"תרגע, בוס! למה אתה רוצה את גוש הכסף הזה?"
"בוא, אני אגיד לך: שלשום גיסתך אמרה לי: 'אולי תוכל להכין לי סיכת כסף?' הסתכלתי על גושי הכסף בחנותו של הצורף, אבל לא היה להם צבע יפה. בעיר שלנו יש רק כמה צורפי כסף קטנים, אבל אני לא מעז לגשת לעיר. אני חושב שגוש הכסף של האורח שלנו היום נראה מאוד נאה ולכן תכננתי להכין ממנו סיכה לגיסתך."
"היי, בוס, יש משהו מוזר במה שאתה אומר! אחי הבכור מת, אז גיסתי היא עכשיו אלמנה. איך זה יכול להיות שהיא ביקשה ממך להכין עבורה סיכת שער?"
"הו, לא, לא, לא, אל תעלה חשדות מסוג זה! גם אם אנחנו בוס ומלצר, אנחנו עדין מכנים איש את רעהו בשם אח, האם לא כך? אני מבוגר ממך בערך בשנתיים, אז אני כמו אח בכור, נכון? ולכן אשתי היא מעין גיסה שלך, נכון?"
"טוב, אבל תבטא את עצמך בצורה ברורה!
בדיוק בזמן שעמדו שם ורבו על גוש הכסף, חזר הפונדקאי הזקן מביקור אצל שכנו. הפונדקאי הזקן ביקר אצל שכנו החייט כאשר שמע שמתחוללת בביתו מריבה. הפונדקאי הזקן ליטף את זקנו המלא והארוך: "ידידי הצעירים! במשך כל היום התנהל הכל חלק. אינני יכול לתאר לעצמי מדוע אתם רבים!"
"אה, הנה, הבוס הזקן שלנו בא הביתה, תן לי להסביר לך!"
"בסדר גמור!"
"לפני כמה זמן היה כאן אורח שסעד תמורת ארבע אונקיות וחמש מטבעות, והוא שילם עם גוש כסף. גוש הכסף הזה נשקל על ידי הבוס הצעיר שלנו ושווה 9.9 אונקיות. הוא אמר שהוא ייתן לי את העודף ואז ביקשתי מהבוס הצעיר שלנו לתת לי את גוש הכסף הזה, ואז אמסור לו את ארבעת האונקיות ואת חמשת המטבעות של החשבון, אתה מבין? האם יש לך משהו לא בסדר בחישוב הזה?
"אין בזה שום דבר לא נכון."
"ובכן, מכיוון שהכל בסדר, אז העניין מיושב!"
"בחור צעיר, בבקשה, תן לו את זה!"
"למה אני צריך לתת לו אותו? אבי היקר, גם אני עשיתי את החשבון. גוש הכסף הזה שוקל 9.9 אונקיות. האורח שלנו סעד תמורת 4.5 אונקיות, אז יש כאן 5.4 אונקיות עודף. אם אתן לו את העודף – 5.4 אונקיות – האם זה לא יהיה אותו הדבר?"
"כן, אין כאן שום שגיאה!"
"טוב, אז זה מוסכם אם כך!"
"לא, אדוני הבוס הזקן, בבקשה תגיד לבוס הצעיר שלנו לתת לי את גוש הכסף!"
"בוא נגמור עם זה. בחור צעיר, תן לו את זה!"
"איך אוכל לתת לו את זה? בחייך, גוש הכסף הזאת שווה הרבה יותר!
"שווה הרבה יותר?"
"כן, אמרתי לאורח שהגוש שוקל פחות ממה שהוא שוקל באמת. אתה צריך להבין שמשקלו של הגוש הזה איננו רק 9.9 אונקיות."
"כמה הוא שווה אם כך?"
"גוש הכסף הזה שווה למעשה טאל אחד חמש אונקיות וארבע מטבעות."
"וכמה אמרת לאורח שלנו?"
"אמרתי לו 9.9 אונקיות."
"אלוהים אדירים, בחור צעיר, הלב שלך שחור לגמרי, אינני מבין מה אתה זומם! איך אתה יכול לעשות תעלולים כאלה? האדם הזה יכול לחזור לפונדק שלנו ולעשות שורה של... "
"לא, לא, לא, לא, הוא כבר רחוק בדרכו. הוא העמיס את משאו על כתפו והלך לדרכו!"
"לאן הוא הלך?"
"ממזרח למערב".
"הוא הלך מערבה?"
"כן, הוא הלך מערבה."
"הוא הלך אם כך לכיוון מערב. האם סיפרת לו על רכס ג'ינגיאנג במערב ועל כך שיש נמר על רכס ג'ינגיאנג! אמרת לו את זה?
"חבל, אבא, שכחתי את כל זה!"
"בחור צעיר ,הלב שלך עסוק כל היום רק בענייני כסף, ולכן לא אכפת לך מהחיים של האורחים שלנו - ברנש צעיר ונאה שכמותך!"
הוא הסב את מבטו והסתכל על שִיאָאוֹאֵר.
"כן אדוני."
"בוא הנה! מהר! רוץ מהר ותשיג את האורח שלנו ותביא אותו הנה, ברגע שתחזיר אותו אני אתן לך את כל הכסף".
"בסדר!"
דידללי-דידללי-דידללי... שִיאָאוֹאֵר קפץ על רגליו ויצא החוצה. מדוע פעל הפונדקאי מיד בדחיפות כזאת? הוא היה מודאג. ממה הוא היה מודאג? כי השלטון המקומי פרסם כרוז שנועד לצבא ולהמון העם כאחד, ובו נאמר שאם הם מבחינים בנוסע העושה דרכו לכיוון הרכס, עליהם לעכב אותו מיד ולהחזירו. אסור לו לחצות את רכס ג'ינג-יאנג. אם מישהו ידע על כוונותיו של הנוסע ולא יעכב אותו, ואותו נוסע ייהרג על ידי הנמר, אז פקידי השלטון המקומי יטפלו באחראי ביד קשה. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה הפונדקאי היה מודאג?
ברגע זה ממש מיהר שִיאָאוֹאֵר לצאת החוצה ופנה קדימה לכיוון הרכס: דידללי-דידללי-דידללי. הוא הביט למרחוק. הלו! שם בכיוון הרכס ראה את וו-סונג צועד כשהוא עדיין מועד ומתנדנד. וזאת מכיוון שוו-סונג היה שתוי. אם הוא לא היה שתוי, אלא היה צועד בקצב הרגיל שלו עם צעדיו הרחבים, כלום היה שִיאָאוֹאֵר מסוגל להשיג אותו? בחיים הוא לא היה יכול להשיג אותו! אבל היום הוא היה שתוי, ראשו היה כבד עליו ורגליו כושלות. כאשר צעד הוא הרגיש כאילו הקרקע מתנודדת מתחת לרגליו ולכן הוא צעד עכשיו מאוד לאט. שִיאָאוֹאֵר השיג אותו:
"הי, אדוני, אל תמשיך הלאה!"
וו סונג שמע אותו שם מלפנים: "מה, זה נשמע לו כמו קול מוכר!" ואז וו-סונג הפנה את ראשו והביט לאחוריו: 'אה, זה שִיאָאוֹאֵר מהפונדק." בטנו הייתה מלאה יין אבל עדין הוא שולט בעצמו.
"שִיאָאוֹאֵר!"
"כן, כן, אלוהים, אני רץ בכל כוחי כדי להדביק אותך, אדוני! כבודו, בבקשה, עצור!"
"למה?"
"למה, אתה שואל? אתה צועד מערבה. כשיוצאים מעירנו לכיוון מערב וממשיכים בדרך הראשית מהלך שבעה לי, מגיעים לרכס ג'ינג-יאנג, ועל רכס ג'ינג-יאנג יש נמר! אם תמשיך לכיוון הזה ותיטרף על ידי הנמר, זה יהיה נורא! פנה אחורה , בבקשה, מהר ובוא איתי העירה כדי להעביר את הלילה בפונדק שלנו".
"מה? יש נמר בהמשך הדרך?"
"כן, ברכס ג'ינג-יאנג יש נמר".
"למה לא סיפרת לי את זה קודם?"
"קודם שכחתי מזה, ואז ברגע שנזכרתי, מיהרתי אחריך כדי לספר לך."
"אני מבין!"
איך יכול היה להבין? ברגע זה וו-סונג נעשה חשדן, תאמינו או לא. הוא היה חשדן מפני שבתקופת שושלת סוֹנג הדרכים היו מסוכנות, כל שלושים לי ניצב שם מעוז הררי, כל חמישים לי היה מחנה של שודדים, כל שמונה או עשרה לי, היה סיכוי שישדדו אותך או יפגעו בך. בפונדק מסוימים היו מוהלים ביין סם שינה כדי להפיל עליך תרדמה ולשדוד אותך. באותה תקופה היו יותר מדי פונדקים מרושעים כאלה. וו-סונג חשב בלבו: "כאשר נכנסתי לפונדק, אף אחד מכם לא אמר לי שיש נמר על רכס ג'ינג-יאנג, וגם כשעזבתי את הפונדק, אף אחד מכם לא אמר לי שיש נמר על רכס ג'ינג-יאנג. והנה עכשיו, ברגע זה ממש, אתה ממהר אחרי ואומר לי שיש נמר על רכס ג'ינג-יאנג! אני מתחיל להבין! כשעמדתי ליד הדלפק ושילמתי את החשבון שלי, פתחתי את צרור הכסף שלי, ראיתם את ערימת גושי הכסף שלי הלבנים כשלג. כאשר ראיתם את הממון שברשותי התחלתם לתכנן תוכניות ולכן אתם מנסים להוליך אותי שולל ולנסות לשכנע אותי לחזור ולבלות את הלילה בפונדק שלכם. ואז, כשאירדם על משכבי תבואו שניכם, הבוס והמלצר, במשמרת השלישית, תזחלו פנימה ותשחטו אותי!"
וו סונג טעה כמובן.
"הה הה, מה אתה יודע, היום הזמין אותי הנמר ברכס ג'ינג-יאנג לארוחת ערב!"
"כבודו שנון, שנון מאוד, אבל אני חושש שאתה הוא זה שיוגש לנמר בתור ארוחת ערב. אני חושב שכדאי שתחזור מיד".
"איזה שטויות אתה מדבר? עזוב אותי במנוחה!"
ואז מיהר וו-סונג קדימה. עכשיו, אם הייתם שִיאָאוֹאֵר, האם הייתם רצים אחריו? ובכן, שִיאָאוֹאֵר לא יכול היה לוותר. מדוע? בעל הפונדק הזקן אמר שהוא חייב בכל מחיר להביא אתו את האורח – רק אז יקבל את גוש הכסף. אם הוא לא יוכל להחזיר את האורח שלו, הוא לא יקבל את גוש הכסף. לכן הוא נעשה מודאג מאוד בלבו, והוא הושיט את זרועותיו כדי לגרור את וו-סונג בחזרה.
"אדוני, בבקשה, אל תלך!"
בדיוק ברגע שון-סונג עמד להכתיף את הצרור שלו, נאחז שִיאָאוֹאֵר גם הוא בצרור של וו סונג. הגיבור שלנו הפנה את ראשו שוב, והפעם הוא התמלא חימה: "אתה! אתה מנסה להפחיד אותי עם נמר, וכשאני לא חוזר אתך מיד, יש לך את החוצפה לשדוד את הצרור שלי! מכיוון שלא אכפת לך לשדוד אותי, לי לא אכפת להכות אותך!"
הגיבור שלנו הסתובב והרים את ידו הימנית, ועם שתי אצבעות – ותאמינו לי האצבעות שלו נראו כמו מטילי ברזל – הוא הכה את שִיאָאוֹאֵר על כתפו השמאלית.
"ממזר שכמוך, לך לעזאזל!"
טרח! הוא היכה אותו רק פעם אחת.
"הצילו!"
"טרח! ז-ז-ז-ז-ז-ז-ז-ז! בום!"
מאיפה באו כל הקולות האלה? איך הייתם יכולים לדעת שכאשר גופו צבר תנופה מהמכה הוא נתקל בשער העץ המוצק של הבית הסמוך, ובאמצע השער המוצק הייתה דלתית שהבריח שלה לא היה נעול, כך שברגע זה ממש היא נפתחה בחריקה: "ז-ז-ז-ז!" ו"באנג!" הוא התגלגל פנימה. בפנים הייתה חנות לדברי רקמה. בעליה הזקן של החנות עמד ליד המונה וחישב חשבונות. בנו הצעיר עמד לצדו. בעת שבעל החנות הזקן ערך את החשבונות הוא שמע פתאום "ז-ז-ז-ז!, באנג!"
"אלוהים אדירים, בחור צעיר לך תראה מה קורה שם!"
"כן!" הבן ניגש לדלת הראשית של החנות והביט סביבו:
"הו, הו, אבא, זה לא זר, זה שִיאָאוֹאֵר מהפונדק, וואנג אר, וואנג אר, אתה סובל ממחלת הנפילה?"
הוא ראה מיד ששִיאָאוֹאֵר אוחז בכתפו ופיו מכוסה ברוק ובקצף:
"הוא מחוסל!"
"מי מחוסל?"
"אני אגיד לך: כרגע קרה לי ככה וככה." והוא התחיל לספר לו מה קרה.
"בחייך, אם הוא לא היה מוכן לחזור, היית צריך פשוט ללכת הביתה!"
"ללכת הביתה! אני לא מסוגל אפילו לעמוד על הרגליים."
"מה זאת אומרת, אתה לא יכול לעמוד?"
בעל החנות הזקן שמע אותם: "בסדר, בסדר. לך לחנות ותקרא לשני אנשים שיישאו אותו ויביאו אותו הביתה".
הבן קרא לשני גברים מהחנות והם הרימו אותו ונשאו אותו הביתה.
הפונדקאי הזקן היה טוב לב. כשהבין מה עבר עלו שִיאָאוֹאֵר, הוא נתן לו את גוש הכסף. כשהוא קיבל את גוש הכסף כמתנה, האם לא היה זה רווח קל? טוב, ברור, הוא זכה בקצת כסף. אבל אלוהים! איך כאבה לו הכתף! הייתה לו חבורה נוראה, אתם מבינים! מה נותר לו לעשות? הוא פנה לרופא. הרופא טיפל בו יום יומיים, אבל האם זה עזר לו? לא כל כך. ואז הרופא אמר לו: "בבית המרקחת 'משכן חיי נצח' יש סוג של משחה שיכולה לרפא במיוחד חבורות שנגרמו על ידי נפילה או מכות. נסה לקנות מנה ולמרוח את הפצעים. אבל המחיר של המשחה הזאת הוא גבוה מאוד. אז כדאי שתשיג מנה אחת ותראה אם זה עוזר."
הו, מי היה מעלה בדעתו שברגע שמרח את המשחה הוא התחיל להרגיש קצת יותר טוב. ומכיוון שהוא הרגיש קצת יותר טוב, הוא נזקק אחרי כמה ימים למנה נוספת. וכך הוא המשיך למרוח פעם בצד שמאל ופעם בצד ימין, וברגע שהוא הוציא על המשחות את כל המטבעות שהיו לו מהכסף הקל שהרוויח, הפצע שלו נרפא. על זה נאמר: "עני שזכה בכסף קל לא ישתנה לו הגורל." טוב, זה הרגע המתאים להניח להם לנפשם ולראות מה קרה בינתיים עם וו-סונג.
אחרי שוו-סונג הכה את שִיאָאוֹאֵר מהפונדק, הוא הסתובב ואמר לעצמו: "אהה! לנסות להפחיד אותי עם נמר!" אחר כך מיהר לצאת אל מחוץ לעיר. כשיצא מהעיר, נשבה רוח מערבית חזקה, ישר אל תוך פניו. הוא היה שתוי למדי. נפלא! איזו רוח נעימה! וו-סונג עדיין התנודד והטלטל. הוא צעד עוד ועוד, אבל עבר רק שלושה וחצי לי. הגיבור שלנו מיהר קדימה, מנצל את אור הירח. הוא גילה משהו לצד הדרך. כאשר התבונן מקרוב יותר, ראה שזה מקדש היקום, ועל הגמלון המזרחי היה תלוי דבר מה לבן כשלג. מה זה היה? ברגע שהגיבור שלנו התקרב למקדש והתבונן בחפץ לאור הירח, התברר לו שזוהי כרזה של הרשות המקומית. איך הוא היה יכול לדעת שמדובר בכרזה רשמית? מכיוון שבתחתיתה הייתה חותמת מרובעת ברורה של הרשות המקומית. ואשר לסימנים על הכרזה – וו-סונג הצליח אפילו לזהות חלק מהם. למרות שוו-וונג מעולם לא למד בבית הספר, הוא בכל זאת למד חלק מהסימנים בכוחות עצמו ושינן אותם. כשרפרף על הכרזה מתחילתה ועד סופה הוא לא היה יכול שלא להבחין במשפט "נמר מונע את המעבר". ברגע זה עמד הגיבור שלנו שם ובהה, אבל מוטב שאקרא אותו בקול רם. השורה הראשונה אינה אלא כותרות רשמיות:
על פי צו מיוחד מהמשרד הראשי של מחוז יאנגו, הרשות של דונגצ'אנג בשאנדונג,
אנחנו, שי וונהוי, המחזיקים במשרד המכובד של המעמד העשירי, שקודם עשר פעמים,
מפרסמים בזאת בפומבי את ההוראות הבאות: זה עתה נודע כי בשטח ממזרח לעיר,
ברכס ג'ינגיאנג, כלומר הדרך הראשית שבה עוברים נוסעים וסוחרים, הופיע למרבה
הצער נמר פראי החוסם את הדרך, הורג אנשים, וגורם לסבל רב ולצער. ראש הכפר חייב
בכל מקרה למנוע את התנועה בדרך. מותר לחצות את הרכס מדי יום רק במהלך שלוש
המשמרות מעשר ועד ארבע. על הנוסעים להתארגן בקבוצות ועל ראש הקבוצה להכות
בגונג. כל נוסע חייב להזדיין באלה כדי לחצות בבטחה את הרכס. במידה ובעל פונדק לא
יתרה באורחיו על מציאות הנמר וראש הכפר לא ימנע מהם לעבור את הרכס והם יטרפו
על ידי נמר, יענשו בחומרה כל הצדדים הנוגעים בדבר, כאשר יגלו זאת שלטונות המחוז.
ינקטו צעדים מיוחדים כנגד כל מי שיפר את הצו.
שנת שואן (1119 לסה"נ) חודש זה וזה יום זה וזה. כרזה שפורסמה במקדש היקום ממזרח לרכס ג'ינג-יאנג.
"אוי ואבוי! איזה באסה!"
מה? מדוע היה וו סונג כל כך נואש כשראה את הכרזה? למה הוא טפח על רגליו? כאשר וו סונג ראה את הכרזה – אוי ואבוי לו! וו המסכן! "זו הייתה אשמתי, אשמתי! הנה אתה רואה, רק לפני זמן מה מיהר שִיאָאוֹאֵר ורץ בעקבותי לספר לי שיש נמר על רכס ג'ינגיאנג, ואני, לא זו בלבד שלא האמנתי לו, אפילו חבטתי בו. והנה אני רואה, את הכרזה מודבקת כאן על הקיר, ואת ההצהרה שקובעת כי יש נמר על רכס ג'ינג-יאנג. זה חייב להיות נכון! הכרזה נושאת את חותמת הרשות המקומית. ומאחר וזה המצב, האם לא מוטב לי שאחזור? הו, לא, אני לא יכול. לפני רגע התפארתי ואמרתי שהנמר הזמין אותי לארוחת ערב. אם אחזור, שִיאָאוֹאֵר יצחק עלי!" ברגע הבא חשב וו סונג: "טוב, יאללה קדימה!" – הגיבור שלנו חשב לעצמו: "מה הטעם ללמוד את אומנות הלחימה באגרוף ובהאבקות? בשביל מה ללמוד אותה אם לא לשם הגנה עצמית. הנמר – מספיק עם הנמר הזה! אחרי הכל, כמה אימתני כבר יכול הנמר להיות? יתר על כן: הנמר הזה חוסם את הדרך וטורף אנשים. אהאם! אני צריך לחסל את המפגע עבור האנשים שנוסעים כאן? אני פשוט צריך להרוג את הנמר הזה!" לכן וו-ונג חשב באותו רגע: "קדימה!"
מתוך ידיעה ברורה שיש נמר על ההר, הוא המשיך לטפס בעקשנות במעלה ההר.
הגיבור שלנו שוב מיהר קדימה, עדיין מתנדנד ומועד. באותו זמן הוא כבר הרגיש קצת יותר טוב, כי הרוח נשבה, כך שאדי היין – השכרות שלו – קצת התאדו.
הוא כבר עבר שלושה וחצי לי, מאז יצא משערי העיר, הוא התקדם שבעה קילומטרים לאורך הדרך הראשית, וכעת הגיע לרגלי רכס ג'ינג-יאנג. הרכס הזה לא היה כל כך גדול, ולא כל כך גבוה. בימים כתיקונם וו-סונג היה יכול לחצות את הרכס במהלך אחד. הממ! היום זה לא עבד, כי היום הוא היה שיכור. בעת שצעד התנדנדה האדמה מתחת לרגליו. הוא רכן קדימה, וכפה את עצמו להתקדם במעלה הרכס. כשהגיע למחצית העלייה – הו, אלוהים, הוא רצה לנוח קצת! הוא הביט סביבו והבחין במשהו שנראה כמו סלע גדול לא הרחק מן הדרך, סלע שטוח באורך שני מטרים, רוחב של מטר אחד ועובי של חצי מטר. פני הסלע היו שמנוניים וחלקים, כאילו הם מצופים בקטיפה. איך זה יכול שסלע הוא שמנוני וחלק? איך זה יכול להיות שהוא מצופה קטיפה? סלע בדרך כלל הוא מחוספס וקשוח, נכון? ובכן לא! המקום הזה היה ברכס ג'ינגיאנג שבו הופיע הנמר, אבל בזמן שלא היה שם נמר, הרכס הזה שימש כציר תנועה ראשי. מן הסתם, היו אנשים שצעדו בידיים ריקות, בעוד שאחרים שאו על כתפיהם משאות כבדים וכשאחד מהם הגיע למקום הזה, האם הוא לא היה עייף מהצרור שנשא על גבו, ומאחר שנמאס לו לשאת אותו הוא היה פורק אותו מעל גבו ומתיישב על האבן הזאת כדי לנוח. ואז אחרי שנח, היה שב ומכתיף את המשא וממשיך. בצורה כזו – אולי אתם, אולי הוא – היו באים לכאן ויושבים, וכך - אולי הבגדים שלכם, אולי הבגדים שלו, היו משפשפים את פני האבן. יום אחר יום, שנה אחר שנה, הייתה האבן משתפשפת ומשתפשפת עד שהפכה לשמנונית וחלקה. וזה בדיוק מה שעשה הגיבור שלנו: הוא התיישב על האבן, הניח את הצרור שלו בקצה, הניח את זרועו השמאלית על הצרור, קפץ את אצבעות ידו השמאלית לאגרוף והניח עליה את ראשו. הוא עצם את שתי עיניו בחוזקה. וו סונג הניח את ידו הימנית על חזהו. כשנרדם בדרך זו, הוא באמת נראה כמו 'הו, האלה בת האלמוות השרועה על מיטה מעוטרת בשנהב'. ברגע זה הרגיש וו-סונג את משב הרוח המאוושת מעל הסלע. הו, זה היה כל כך טוב ונוח. ברגע שהוא נרגע, הוא - "חררררר" התחיל לנחור: "חררררר". הוא עמד על רגליו יום ולילה במהלך המסע שלו. במשך כל כך הרבה ימים סבל קשיים רבים, לכן הוא נרדם בדיוק ככה. הוא ישן כל הזמן עד המשמרת השנייה. באותו זמן יצא הנמר לחפש מזון.
איפה היה הנמר? מדרום לרכס ג'ינג-יאנג. מדרום לרכס ג'ינ-גיאנג הייתה לנמר מאורה. הנמר חיכה בפתח מאורתה של הנמרה. הוא הרים את כפותיו הקדמיות וכרע על רגליו האחוריות, נשא את ראש הנמר שלו ונעץ את מבטו בירח הבהיר בשמים. הנמר הזה – אתם מבינים – קודם לכן לא היה שם נמר. מדוע פתאום בסתיו הזה הגיע לכאן נמר עז שכזה? האם הנמר הזה נפל משמים? או שמא הוא צץ מן האדמה? נמרים אינם יכולים ליפול מן השמים, וגם אינם יכולים לקפוץ מתוך האדמה. לנמר הזה היו צרות בבית, לכן הוא הסתלק משם. איזה מזל ביש פקד אותו אתם שואלים? מדובר בחוסר הצלחה בהזדווגות נמרים. כאשר נמר גדל ומתחיל ביום בהיר אחד להרגיש תאווה גואה בו, והוא רוצה להזדווג, הוא איננו משחר לטרף, הוא רק שואג. לדוגמה: הנמר שואג כדי למשוך נמרה, והנמרה שואגת כדי למשוך נמר, ואז הם מזדווגים, נכון? לא, הם לא מזדווגים. הם עומדים פנים אל פנים ומסתובבים אחד סביב השני כשהם שואגים: "אר-ררררר!"
בשביל מה הם עושים את זה? הם משוחחים ביניהם ונהנים! הם אוהבים להיות ידידותיים! ואז הם מתחילים לשאוג בקול רם יותר ויותר, והם מתמלאים בתאווה, ואז הם מזדווגים. אבל הפעם הזאת מעשה האהבה שלהם לא היה מוצלח. אתם מבינים לנמר הזה היה תקוע קוץ על האבר שלו ולכן הנמרה הרגישה כאילו הנרתיק שלה עולה באש! הנמרה הרגישה שריפה והנמר הרגיש כאב חזק של דקירה ושניהם פרצו בשאגות! התאווה חלפה ואיננה. לבסוף חלפה התאווה, הנמר רץ מזרחה, והנמרה רצה מערבה. לאחר שרץ ורץ, כל תאוותו נשחקה, והנמר שלנו מצא מערה והסתתר בה. אז הנמר הזה נזרק החוצה בגלל הזדווגות נמר.
ברגע זה נע הנמר, מתנודד ומתנדנד, מחוץ למאורתו. הוא התנודד במדרגות בדיוק כמו פקיד של הרשות. הוא צעד עד לדרך שממערב לרכס, ואחר-כך הסתתר בסבך העשב היבש בקצה חורשה. הוא הרכין את שתי כפותיו הקדמיות, וכופף את שתי רגליו האחוריות, הניח ללסתו התחתונה לרדת על כפותיו הקדמיות והחל לבהות בירח בשמים עם עיני הנמר שלו. לחיה הזאת היה רצון עז לבלוע את הירח! וכך הנמר שכב ממש כאן ובהה בירח. מי היה מאמין שלנמר הזה לא היה מה לאכול במשך שלושה ימים? איך זה יכול להיות? האם הוא לא יכול היה לטרוף אנשים? לא היו כאלה! הוא טרף אותם! כאשר נוסעים הגיעו למקום הזה, הוא נהג לטרוף אותם. אבל לאחרונה הוצא צו של הרשויות המקומיות: אנשים הורשו לחצות את הרכס מדי יום רק במהלך שלוש המשמרות מעשר בבוקר עד ארבע אחר הצהרים. הם צעדו בקבוצות ובראשם צעד ראש הקבוצה עם הגונג שלו וכל האנשים נשאו אלות כדי שיוכלו לעבור בבטחה את הרכס. הם לא הגיעו אחד אחד או שניים שניים. לא, הם יצרו קבוצות של מאתיים עד שלוש מאות איש ולכן גם אם הנמר הזה היה עצום בגודלו ומאוד אינטליגנטי, ברגע שהוא ראה קהל כה גדול של אנשים הוא לא העז להתקרב. ומה עם סוגי טרף אחרים ציפורים וחיות? האם לא יכול היה לטרוף אותם? למרבה צערו של הנמר לא היו גם כאלה. כולם כבר נטרפו על ידו. הנמר היה עשוי דרך משל לרבוץ על הרכס, להביט השמימה ולראות איזה דרור או ציפור אחרת. הדרור עף. נמר לא מסוגל לעוף. אם לנמר היה זוג כנפיים, זה היה אסון! מאוד מפחיד! אבל עם זאת כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להרים את הראש ולהשמיע שאגה: "אררררררר!"
מהפה שלו בוקע ענן של סירחון. הוא פותח את פיו לרווחה, מרביץ שאגה ומשחרר לאוויר ענן של ריח מבאיש. הדרור שעף בשמים צריך להסתמך על שני כנפיו. הוא מכה בהם כנגד הרוח וממריא, אבל כשהוא מריח את הצחנה הוא איננו מצליח להמריא. הוא מקפל פתאום את כנפיו ונופל ארצה: "פלופ!"
הנמר פוסע קדימה והופ – יש לו ארוחת בוקר. או קחו לדוגמא ארנבת. ארנבת לא יכולה לברוח ולהימלט מנמר? יש לה ארבע רגליים והיא זריזה מאוד. ברגע שהיא רואה נמר, היא רצה ישר לתוך החור שלה. לנמר יש ראש גדול. הוא לא יכול לתחוב אותו בפתח הצר של המאורה. כשנמר רואה ארנבת האם הוא רודף אחריה? לא. הוא פשוט רובץ על הקרקע ומשמיע שאגה: "ארררררר!" משב הרוח נושא את הצחנה מפיו. הארנבת המסכנה מנסה להימלט. אבל ברגע שהצחנה שלו מגיעה אליה היא מתחילה לרעוד. היא יושבת שם רועדת כולה ולא מצליחה לזוז. והנמר – מה הוא עושה? הוא לא ממהר. הוא פשוט ניגש אליה ו-"פלופ" – יש לו ארוחת צהרים. ומה עם הקוף? קוף הרי יכול לטפס גבוה מאוד, לא כן? טוב, אז ברגע שהקוף רואה את הנמר, הוא נצמד לראשו של עץ גבוה. שתי רגליו האחוריות יושבות על מזלג של ענפים ושתי הכפות הקדמיות אוחזות כמה ענפים. ואז הוא מציץ לעברו של הנמר וממצמץ בעיני הקוף שלו: "וה-דה-וה-דה", הוא אומר לעצמו "אח בוגר, לא אכפת לי מזה שאתה נראה כה מפחיד הרי אתה לא יכול לטפס כל כך גבוה. מה כבר תוכל לעשות לי? אבל הנמר יותר מתוחכם. הוא מתייצב מול העץ הזקן ונועץ בקוף את מבטו. "ארררררר" הוא שואג. ברגע שהקוף שומע את השאגה הוא מתחיל לרעוד. הלב שלו מפרפר בקרבו. הנמר ממשיך לשאוג: "אררררר!" וככל שהנמר שואג יותר, כך הקוף רועד יותר ויותר. הידיים שלו מאבדות את אחיזתן בענפים ובעקבותיהן גם הרגליים האחוריות. הוא נופל למטה: "פלופ!" והנמר עושה שני צעדים – "פלופ" – יש לו סעודה בדיוק לשעת התה!
בערב הנמר יורד אל הנהר לשתות. המים זורמים דרך הצד השמאלי של הפה שלו ויוצאים החוצה דרך הצד הימני. אף דג אחד או סרטן לא מצליחים להימלט מהמלכודת. נהדר, יש לו גם ארוחת ערב. ארבע ארוחות ליום! ציפורים, הולכי על ארבע, דגים וסרטנים – זה מה שהוא היה רגיל לאכול, אבל עכשיו – אוי ואבוי – הוא לא מצליח לתפוס שום יצור. ומה עם חיות תועות? האם הוא לא יכול לטרוף בעלי חיים שנקלעים במקרה לאזור? לא! לאחר שהנמר התיישב כאן, נמלטו כל הציפורים והולכי על ארבע והלכו למקומות אחרים. הנה לדוגמא עורב שעוזב את המקום, הוא עשוי לפגוש עוד עורב: "קרע קרע!" מה הוא צורח? "נמר, נמר. התרחקו מן הרכס! יש שם נמר שמצפה לארוחות חנם!"
כולם שמעו את החדשות, ולכן לנמר לא היה מה לאכול. אם אין לו מה לאכול, נגזר עליו למות מרעב! שלושה ימים חלפו! טוב, אל תיקח את זה כל כך ללב. מה הבעיה? אם היו בני אדם בסביבה הוא היה יכול לטרוף אותם. אבל עכשיו המצב קשה. הוא לא מצליח לטרוף שום דבר. הוא לוגם מן הטל כדי להשקיט את הרעב ומעמיד פנים שהוא מלא.
ברגע זה ממש רבץ הנמר על העשב היבש ממערב לרכס, ושוב השמיע את שאגתו.
הרוח המערבית הייתה חזקה מאוד: "וווווווּ!" הרוח נשבה ממערב לכיוון מזרח. וו סונג ישן על מצע האבן במעלה המדרון המזרחי של הרכס. הוא היה שקוע בשינה עמוקה. האבן הייתה חלקה ונעימה, הרוח רעננה אותו, ואדי היין כבר התנדפו כמעט לגמרי. ברגע זה התעורר וו סונג משנתו. אוף! הרוח נשבה כל כך חזק, הוא הצטמרר מקור. זה היה מזג אוויר של סוף הסתיו.
"בחיי!"
הגיבור שלנו פתח את שתי עיניו, נשען על מרפקיו, התכופף והתיישב. משב רוח חלף על פניו, ויחד אתו נעשה וו סונג בלי שהתכוון מודע למשהו. הוא שב ורחרח את האוויר. הממ, זה היה ריח מצחין, ריח רע. כנראה זהו ריחו של נמר שיצא לצייד. כרסו של וו סונג הייתה מלאה ביין אבל ראשו כבר היה צלול. הוא חשב על מה שקרה קודם לכן בעיירה ג'ינג-יאנג, ועל כך שמישהו אמר לו שיש נמר על רכס ג'ינג-יאנג. איך הוא ידע שברגע זה הנמר יוצא לצייד? אה, זה בגלל שבזמנו הוא קשר קשרי ידידות עם כמה ציידים והציידים האלה אמרו לו: "בכל פעם שאנחנו הולכים אל ההרים הגבוהים והגאיות העמוקים ורוח חזקה מתפרצת לעברנו ומביאה אתה משב של צחנה, משמעות הדבר היא שחיית פרא יוצאת לציד".
זה יכול היה להיות אם כך רק נמר הפותח את לועו הרחב ופולט לאוויר ריח צחנה. לוו סונג היה בוודאי כוח עמידות אדיר אם עלה בידו לעמוד בפני ריחו של הנמר, אחרת הוא לא היה מסוגל לעמוד בכך!
כן, הנמר יצא לציד! וו סונג דחף את עצמו בשתי ידיו והתרומם. הוא זינק על רגליו והתחיל ללכת בלי לתת דעתו על הצרור שלו ששאר מונח על הסלע. פו-פו-פו-פו. הוא המשיך ללכת, עד שהגיע לראש הרכס. כשהיה על ראש הרכס, הוא נעצר בתנוחה של "הפסיון המוזהב העומד על רגל אחת". הוא עמד על רגלו השמאלית והשאיר את רגלו הימנית תלויה באוויר. ידו השמאלית נקפצה לאגרוף, על מותנו. הוא הרים את ידו הימנית כדי להצל על עיניו מפני אור הירח בשמים, והביט לכל ארבעת הכיוונים.
הוא חיפש את הנמר. הוא חיפש את הנמר והוא עדיין לא מצא אותו. אבל הנמר הבחין בו! הנמר היה בשולי החורשה הסמוכה. הוא שכב במארב בסבך של עשב יבש. מאז הסתיו, העשבים הפכו צהובים. הפרווה על גופו של הנמר הייתה גם היא צהובה, ולכן, במשך זמן מה, וו סונג לא היה מסוגל לזהות אותה.
ברגע זה הבחין הנמר בווו סונג: "הו, אלוהים אדירים!" החיה הגדולה הזאת הייתה חכמה. הנמר היה מאושר מכדי שניתן להביע במילים! הו, בחיי הוא כל כך שמח! איך נראה נמר כשהיה כל כך שמח? הוא מתמתח ומטמין את כפותיו הקדמיות בפרוותו, ומגרד את החזה שלו. הוא היה כל כך שמח! 'וואו! במשך שלושה ימים לא טרפתי אף בן אדם, אבל האדם שעומד שם, הוא ברנש גדול!
אהם! היום תהיה לי חתיכת ארוחה רצינית!
ואז הנמר נשען על ארבעת כפותיו, פשט את כפותיו הקדמיות קדימה, פסע לאחור אל רגליו האחוריות, קימר את גבו, זקף את ראש הנמר שלו והרים את זנבו. למה הוא נהג כך? הוא פשוט התמתח. אתם מבינים, נמר הוא כמו חתול גדול. אם תיקחו למשל חתול, שישן לו בחורף בתוך סל עצי ההסקה ומגרגר בשנתו, ואז אתם באים וטופחים על גבו בעדינות – באותו רגע הוא קופץ למטה. וכשהוא קופץ למטה, הוא מותח את כפותיו כלפי חוץ, מרכין את ראשו מניף את זנבו כלפי מעלה, מקשת את גבו, ומתמתח בדיוק כמונו בני האדם. אז הנמר ברגע כזה ביצע מה שנקרא 'התמתחות נמרית'. אחרי ההתמתחות הנמרית הזו הוא הרים את כפותיו הקדמיות ניצב על רגליו האחוריות ו"ו-ו-ו-ו!"
פלופ! הוא זינק אל הדרך ונחת על ארבע כפותיו. כשהוא נחת הוא הרים את ראש הנמר שלו כלפי מעלה ונעץ מבט בוו סונג. הוא הניע את ראשו, הניף את זנבו, חשף את שיניו והציג לראווה את טפריו, ואז פרצה מפיו שאגת נמר.
האם אתם יכולים לדמות בנפשכם איך זה נראה כשוו סונג עמד על קצה הרכס, ובדיוק ברגע שעמד להביט סביבו ורק התכונן לחפש את הנמר – לפתע: פלופ! - משהו בקרבת מקום זינק החוצה. הנמר זינק אל הדרך ונחת שם, ולאור הירח וו סונג ראה אותו עכשיו:
"אוף!"
למה הוא אמר 'אוף'? המממ, וו-וונג העיף בו עוד מבט: "לעזאזל! חתיכת נמר! אין פלא שהוא טרף לא מעט נוסעים. אלוהים! הנמר הזה חייב להיות אחד מהגדולים. הוא היה גדול כמו שור וכשהוא פער את לועו לרווחה הלוע שלו נראה כמו דלי מלא בדם. השיניים שלו היו חדות כמו חרבות וזנבו היה כמו שוט פלדה. הנמר נעץ בו את מבטו! ברגע זה וו סונג הרגיש קצת – טוב, איך נאמר את זה – הוא התחיל קצת לפחד.
האמת היא שיש בפי כמה חרוזים המבטאים את טיבו של אותו נמר:
מרחוק הוא נראה כמו פרה מקורננת
מקרוב הוא היה חית פרא מנומרת.
על אוזנו השמאלית כתם אדום זוהר כמו החמה
על אוזנו הימנית כתם ירוק בוהק כמו הלבנה
בין גבותיו היה סימן של "מלכים"
הוא נראה כמו שליט הסוקר את ההרים
כ"ד שערות שפמו זקורות היו כמו מחטים
ארבעת ניביו ושמונה שיניו דמו למלחצת פלדה משוננת.
שתי עיניו הבריקו באודם כמו צמד פעמונים מברונזה
זנבו דמה לשוט אדיר של במבוק.
כפותיו האדירות נשלחו לפנים
רגליו המוצקות תמכו את גופו מאחור
כשנטע את כפותיו בקרקע,
יכול היה הוא לזנק על ההרים
לקפץ מגבעה לגבעה.
עת הניף הוא באוויר את רגליו האחוריות,
יכול היה לצלוח נהרות ולקפוץ מעל סירות.
עת הרים את הוא ראשו ושאג אל מול הרוח
איבדו כל בעלי כנף את אומץ לבם!
כשהוריד את ראשו ושתה מן המים,
יצאו דגים וסרטנים מדעתם.
הרים נישאים וגאיות שוממים הם מקום משכנו.
נמר שלא אכל בשר של בני אדם במשך שלושה ימים, יניף את זנבו ינענע בראשו ויחרוק בשיניו, וזה מה שעשה הנמר: הוא הביט בוו סונג, נפנף בזנבו הניע את ראשו, חשף את שיניו הציג לראווה את טפריו.
"הממ!" וו סונג הביט בו שוב: 'חיה רעה שכמותך, את ממש מפחידה! כל כך פראית! כל כך אימתנית! טרפת כל כך הרבה נוסעים! רק אם מסתכלים עליך אפשר לדמיין את האכזריות שלך. היום באתי מתוך כוונה ברורה לחסל אותך! אלוהים! האם הנמר הזה באמת כל כך נורא? ואם כך מה עלי לעשות? זה בטח עניין מסוכן מאוד, אבל גם אם זה כך, אני בכל זאת בן אדם, לא חיה! בחייך! אתה בא ומנסה להרוג אותי! אם אתה קם ומסתלק – בסדר, אבל אם נחוש להסתער עלי, אני ראשית כל אבעט בעיניך ואעוור אותן לך. ואז נראה אותך, איך נמר עיוור שכמותך מנסה לטרוף אותי, בלי לדעת מאיפה אני אפול עליך, ממזרח או ממערב, או מצפון או מדרום, איך בדיוק תוכל למצוא אותי?'
מכיוון שכך, פעולותיו של הגיבור שלנו, וו סונג, כפי שהן מתוארות במחזור הסיפורים הקרוי "לפתוח בנמר ולסיים בדרקון" בתוך עשרת הפרקים של סיפור-הסיפורים שלי, פעולותיו של אדם זה כזה מעידות לא רק על אומץ לב, אלא גם על תושייה. ידיו רב לו לא רק באומץ כי אם גם בחוכמה. לוו סונג כבר הייתה תוכנית. תחילה עליו לתקוף את עיניו של הנמר. כבעוד הגיבור שלנו מתכנן את פעולותיו, הוא יישר את צעיפו, הידק את חגורתו ותחב את שולי בגדו הרופפים אל מתחת לחגורה ואז שהגיבור שלנו הכין את התוכנית שלו שם, הוא שם את הצעיף שלו, הידק את החגורה, תחב את פינות הבגדים שלו, ואז העמיק את רגליו אל תוך מגפיו, הפשיל את שרווליו ושפשף את ידיו: פו-פו-פו-פו! הוא עמד במרחק של כשלושה מטרים מהנמר. הגיבור שלנו עמד בתנוחה של 'שלושה קצוות כרוכים יחדיו" קצה אפו וקצות רגליו היו שלושתם מתואמים ומוכנים. וו סונג נעץ מבטו בנמר מבלי למצמץ כלל. הגבר הזה, וו סונג, מעולם לא הובס, ולא משנה מה עשה. הוא היה לגמרי שקול ורגוע, מוכן להתמודד עם המצב. 'בחייך! בחייך! אני יודע בדיוק איך לטפל בך!' וכך, ברגע זה ממש וו סונג עמד שם והתבונן בנמר בתשומת לב.
הנמר, בהחלט, היה חיה אימתנית! כשהוא ראה אותו, הוא הניף את כפותיו הקדמיות וניצב על רגליו האחוריות: "אררררר! ". ו-טרח! – הוא זינק לעברו, כשכפותיו הקדמיות מכוונות אל הכתף השמאלית והימנית של וו סונג וקפץ! המה מ! הוא לא ייתן לו ללכוד אותו! אם הוא יתפוס אותו הוא ימעך אותו תחתיו! ברגע שוו סונג ראה את הנמר יורד עליו כששתי כפותיו הקדמיות שלו מכוונות לכתפו השמאלית והימנית, הוא ממש ברגע הנכון הסיט את גופו לצד שמאל.
הנמר זינק באוויר: "הא!" ועם הקפיצה הזאת הוא נחת על צדו הימני. ברגע שוו סונג ראה אותו מוטל לפניו, הוא נטע את רגלו השמאלית בחוזקה באדמה, הרים את רגלו הימנית, ואז סובב את קצה רגלו הימנית וכיוון אותה אל עינו השמאלית של הנמר:
"תפסתי אותך!" "אוף!"
כאשר הוא בעט בו הוא עשה זאת בזריזות רבה. הנמר פרצה בשאגה: "ארררררר!"
מדוע? זו הייתה באמת חתכת שאגה! אלוהים! איזה מכה הוא חטף! וו סונג בעט ממש בגלגל העין שלו. העין שלו התפוצצה. כך שהוא התפוצץ. כדור העין הזה נראה בדיוק כמו ביצה קטנה שעפה החוצה, נוטפת דם. האם לנמר לא נדרש זמן כדי להתאושש מהכאב? בתחילה הנמר לא זז. הגיבור שלנו היה מוכן לקראתו. מדי פעם הסתמרו שערותיו של הנמר על גופו: "וו מא!"
פתאום הנמר זינק קדימה. הגיבור שלנו היטה שוב את גופו. אבל הנמר לא התכוון להיכנע. בטח, הוא עדיין ציפה לארוחה חינם, אבל עכשיו זה לא היה פשוט - הוא נפצע קשה. הוא זינק וניצב שוב פנים אל פנים עם וו סונג. בגלל הירח שזרח בשמים, הגיבור שלנו היה מסוגל לראות את הנמר:
"בסדר!"
אלוהים! כמה טוב הוא הרגיש! "אוף! בהמה שכמותך. האם לא העוורתי את אחת מעיניך? ואתה לא מוותר ומנסה שוב! אני אבעט לך את העין השנייה שלך! ואז נראה איך נמר עיוור כמוך יכול לטרוף בני אדם!
הנמר כייון שוב את עצמו לעבר כתפיו של וו סונג. ברגע שוו סונג ראה שהוא עומד לקפוץ, הוא הרכין את גופו ונשען על צדו הימני.
הנמר זינק ונחת על צדו השמאלי. הגיבור שלנו נטע את רגלו הימנית בחוזקה באדמה והרים את רגלו השמאלית באוויר. הוא ריכז את כל האנרגיה שלו בקצה כף רגלו השמאלית ופנה לעבר עינו השמאלית של הנמר: "תפסתי אותך!"
"אוף!"
כאשר הוא בעט בו הפעם, נמר כבר היה ראוי לרחמים: ואוא ואו ואו – כמה שזה כאב לו. מי היה מאמין שגם העין השמאלית שלו תלך פייפן! וו סונג בעט בנמר ממש בגלגל העין שלו, ופוצץ אותו. עכשיו הנמר היה עיוור ואיבד את חוש הכיוון. האם וו סונג הניח לו לנפשו? לא, הגיבור שלנו ניצל את ההזדמנות כדי לצעוד קדימה ולהתכונן. הנמר רצה להסתובב. "לא, חביבי, אתה כבר לא תימלט ממני בחיים!"
ראשו של הנמר היה ממש משמאל לוו סונג. הגיבור שלנו הרים את ידו השמאלית והידק לקרקע את ראשו של הנמר. הנמר ניסה לזנק קדימה. וו סונג זיהה את כוונתו: "אז מה, אתה עומד לקפוץ ולברוח? לאן אתה חושב שאתה הולך?" אצבעותיו של וו סונג היו כמו ווים. הוא החזיק אותו כל כך חזק. הנמר לא היה מסוגל לזוז. שנייה אחר כך הוא הניף את זרועו והלם בו!
וואו! זאת לא הייתה סתם זרוע. זה היה מוט ברזל שמשקלו חצי טון! כשהנמר חטף את המכה הזאת: "ו-ו-ו! ", הוא כבר לא היה מסוגל לזוז.
אבל זנבו של הנמר המשיך להתנדנד מצד אל צד וכפותיו דחקו את הקרקע תחתיו. וו סונג צפה בו בריכוז: "מסכן שכמוך! אתה עדיין מנדנד את הזנב שלך, בהמה שכמותך? טוב, אם זנבו של הנמר יכה בי, ארגיש שמצליפים בי עם שוט פלדה! לא הייתי רוצה לספוג חבטה מהזנב שלו!" הגיבור שלנו רכן קדימה והתייצב מול הירך השמאלית של הנמר. הוא נטע את רגלו השמאלית בחוזקה באדמה והרים את רגלו הימנית באוויר ואז הוריד אותה לאורך גבו של הנמר ובעט בשורש זנבו. "הנה, קבל את שלך!"
"אוף!"
נשמע קול שבר: "קראק!" מהעצם שנשברה. זנבו של הנמר נשמט ארצה והוא לא יכול עוד לנדנד אותו. הבעיטה ריסקה לו את עצם הזנב! וו-וונג ניצל את ההזדמנות ועלה על גבו של הנמר, כאילו הוא רוכב על בהמה. הנמר סבל מאוד. הוא מעולם לא נשא דבר כל כך כבד על גבו. האם הנמר לא חש מודאג?
"ואו ואו ואו!"
הוא ניסה בעקשנות להרים את ראשו. וו סונג התבונן בו בריכוז: "יש לך עדיין את האומץ להרים את הראש?"
ואז הוא הרים את אגרופו הימני וריכז בתוכו את כל האנרגיה שלו: "הבנתי!"
"אוף!"
הפעם הוא היכה אותו על הגבה הימנית.
"וו-יו!"
הנמר שוב הרכין את ראשו. הגיבור שלנו ריכז את כוחו באגרופו הימני וכיוון אותו אל הצד הימני: "הי היי, היי! הבעיטות והמכות שהנחית עליו עד עכשיו היו צריכות להספיק. איך זה שאחרי שתים עשרה מכות הוא עדין לא התפגר? אני אסביר לכם: המכות שלו עד עכשיו היו מפוזרות – כל פעם במקום אחר. מאוחר יותר כשהמפקח בדק את הנמר המת במשרד שלו הוא יכול היה לזהות כמה פגיעות הנמר הזה ספג.
וו סונג היכה אותו תריסר פעמים. "יו-הו!"
אלוהים! הוא אמר לעצמו: "אי אפשר להמשיך ככה. אה, יש לי רעיון: כאשר אתה נלחם באדם ורוצה להרוג אותו, אתה צריך לפגוע בו על בנקודה קטלנית. נמר לא שונה במובן זה מבן אדם. מה הנקודה הכי רגישה שלו? האוזן! הבה ונראה מה תעשה לו מכה בנקודה הזו.!
זו הייתה מכה אדירה שפגעה באוזנו הימנית. הנמר חרחר הוא כבר לא היה מסוגל לשאוג. מהאוזן השמאלית שלו זרם דם. למה מהאוזן השמאלית ולא מהימנית שספגה את המכה? אה! זה היה בגלל כוחו האדיר של וו סונג שפשוט פרץ לנמר את כל הדלתות. הדם יצא לו מהאוזן השנייה בזרם. הנמר כבר לא הזיז את ראשו ולא חרש תלמים בקרקע ם טפריו. וו סונג אמר לעצמו: "זהו זה! חיסלתי אותו! אבל צריך להיות זהיר. לחיה הזאת יש הרבה תעלולים. אולי הנמר רק מעמיד פנים שהוא מת? בוא נראה."
הוא צבט אותו פעמיים בידו השמאלית. הנמר לא זז. הוא הכניס לו בעיטה אדירה. האם הנמר נפל? כן, הוא נפל. אומרים שנמר מת שומר על היציבות שלו, אבל השאלה היא ממה הוא מת. נמר חולה שמרגיש שהוא הולך למות זוחל על הדרך ומת תחתיו. מי שעובר שם נבהל וצועק לעזרה. הוא בטוח שמדובר בנמר חי, אף על פי שמדובר בפגר. אנשים נמלטים משם, אבל למעשה מדובר בנמר מת. גם אחרי מותו הוא עדיין מפחיד. המצביאים הגדולים בימים עברו נהגו להשוות את עצמם לנמרים. בחיפזון. אבל למעשה זה נמר מת. גם אחרי שהוא מת זה יכול להפחיד אנשים. הגנרלים הגדולים מהתקופה הקודמת נהגו להשוות את עצמם לנמרים:
אבל הנמר הזה התמוטט לגמרי. הוא לא נראה כמו נמר חי. "אדוני הנמר, אתה כבר לא הראה כמו מצביא! אכלת אותה!"
אח שני וו סונג היה בעל אומץ נדיר. הוא היכה נמר באגרופיו ותהילתו שטפה עד קצוות עולם.
וו סונג חזר לצד המזרחי של הרכס, הוא רצה להמשיך בשנתו שהופרעה. תחילה הוא התיישב מעט כדי להירגע, ואז רצה לחזור וללכת לישון. הצרור שלו עדיין היה מונח על האבן.
לאחר תנומה קצרה הוא קם, הכתיף את הצרור על כתפו ויצא לדרך. הוא חצה את הרכס: "פו-פו-פו-פו!
לאחר שפסע ועבר כשני לי במורד נגלה לעיניו משהו. מה זה היה? זו הייתה פרשת דרכים, דרך רחת פנתי ימינה והשנייה שמאלה. איזו מהן מובילה לינג-גו? למרבה הצער לא היה שם איש, לא נוסעים ולא איכרים שאפשר לתחקר אותם. באיזו מן הדרכים עליו לבחור?
וו סונג ניצב שם בהרהר בבעיה שלפניו כשלפתע הגיע לאוזניו קול מוזר: "דינג-דונג, דינג-דונג". כמו צלצול פעמונים. הוא פנה לעבר מקור הקול והסתכל.
וואו! אלוהים אדירים! הוא ממש נבהל. הוא ראה משמאלו יער גדול ובשולי היער רבצו שני נמרים בציפייה דרוכה. מי היה יכול לתאר לעצמו שקולות הפעמונים באו מצוואריהם של הנמרים?
"דינג-דונג, דינג-דונג" כך זה נשמע.
"אלוהים אדירים!" אמר וו סונג: "כמה נמרים יש שם בסופו של דבר על רכס ג'ינג-יאנג? רק הרגע חיסלתי נמר אחד על הרכס, ועכשיו אני מה-זה מותש. שני נמרים חדשים - אין לי כוח בשבילם. מה עושים? הוא התכוון להפוך פניו ולהימלט משם, אבל שני הנמרים כבר שעטו לעברו...
פעם אחת לפני שנים רבות בארץ רחוקה מאד היתה נסיכה צעירה.
יום אחד חלתה הנסיכה ורופא הוזעק לבדוק אותה. הוא בדק אותה זמן רב ולבסוף אמר: "לנסיכה יש מחלה עם שם מאד ארוך שאפילו אי אפשר לחזור עליו, והדבר היחיד שיעזור לה זה אם תקבל את מה שהיא רוצה."
"את רוצה משהו?" שאל המלך את הנסיכה.
"כן," ענתה הנסיכה בקול חלש, "אני רוצה את הירח."
"אין בעיה." אמר המלך, צלצל בפעמון שלוש פעמים "גלין גלין גלאן" ונכנס הקוסם עם כובע גבוה מאד, בערך מטר – כי הוא אהב להיראות גבוה ממה שהוא.
"מה בקשתך, המלך?" שאל.
"את הירח." ענה לו המלך, "הנסיכה הצעירה תבריא רק אם תקבל את הירח."
"ראיתי קסמים רבים" אמר הקוסם, "אבל זה בלתי אפשרי. הירח רחוק עשרת אלפים קילומטר מפה, עשוי נחושת ורקוע אל השמים. לא ניתן לעקור אותו."
"תירוצים, תירוצים." אמר המלך ונפנף אותו משם.
צלצל שוב בפעמון ונכנס יועץ המלך: "תשיג לנסיכה את הירח. היא תבריא רק אם יהיה לה אותו." אמר המלך.
ענה החכם: "זה בלתי אפשרי. הירח נמצא במרחק חמישה עשר אלף קילומטר מכאן ועשוי גבינה גדולה. גם אם נצליח להגיע אליו הוא מיד יתפורר לנו בידיים."
"תירוצים, תירוצים" אמר המלך ונפנף אותו משם.
ישב המלך מדוכא ועצוב, וכשהמלך מיואש נכנס הליצן, לבוש בבגדים צבעוניים כחול אדום וירוק, ולראשו מצנפת זהב ענקית שפעמונים מדנדנים בקצותיה, התיישב למרגלות המלך ושאל: "איך אני יכול לשמח אותך המלך?"
ענה המלך: "אינך יכול. בתי לא תבריא אם לא תקבל את הירח ולכולם תירוצים למה אי אפשר."
"מותר לי לדבר עם הנסיכה?"
"בבקשה" ענה המלך.
כשהנסיכה ראתה את הליצן, למרות מחלתה מיד חייכה ושאלה: "הבאת לי את הירח?"
"אני עובד על זה," ענה הליצן, "אבל אמרי לי מה גודלו של הירח?"
"כגודל הציפורן הקטנה שלי. כשאני מקרבת את הציפורן לעין ומסתכלת עליו, היא מכסה אותו." ענתה.
"ומה מרחקו מכאן?" שאל הליצן.
"הוא נמצא על העץ. הרבה פעמים אני רואה אותו מתחבא בין הענפים."
"וממה הוא עשוי?"
"כלום אתה לא יודע? מכסף כמובן!"
אץ רץ לו הליצן והכין אצל הצורף ירח כסף שגודלו כציפורן הנסיכה, תלה על שרשרת, נתן לנסיכה ואמר לה: "הא לך הירח."
הנסיכה, למרות השם הארוך של מחלתה, שבה מיד לאיתנה וכל הארמון שב לנעימותו הרגילה, מלבד אדם אחד: המלך. הוא ידע שבערב כשיעלה הירח, הנסיכה תגלה שהירח שבידה אינו הירח האמיתי ושוב תחלה.
צלצל בפעמון שלוש פעמים: "גלין גלין גלאן", כינס את כל חכמי החצר והורה להם: "תכסו את הירח."
ישבו החכמים שלוש שעות שלוש דקות ושלוש שניות בדיוק, ואז קראו למלך ואמרו לו: "אי אפשר."
ישב המלך מיואש ועצוב, וכשהמלך מיואש נכנס הליצן, לבוש בבגדים צבעוניים כחול אדום וירוק, ולראשו מצנפת זהב ענקית שפעמונים מדנדנים בקצותיה, התיישב למרגלות המלך ושאל: "איך אני יכול לשמח אותך המלך?"
ענה המלך: "אינך יכול. הנה הירח כבר זורח והנסיכה תגלה במהרה שהירח שבידה אינו אמיתי, תחלה שוב והפעם יהיה קשה מאד לרפא אותה."
"מותר לי לדבר עם הנסיכה?"
"בבקשה." ענה המלך.
נכנס הליצן אל חדרה של הנסיכה וראה אותה שוכבת במיטה, מביטה אל הירח שבחלונה ומחזיקה את ירח הכסף שבידה.
"ראית את הירח זורח על הענפים?" שאל הליצן.
"ראיתי." ענתה הנסיכה.
"ואיך זה שהירח אצלך ביד ובכל זאת זורח גם בחלון?" שאל הליצן.
"כלום אתה לא יודע?" שאלה הנסיכה, "כשנופלת לך שן, לא צומחת אחרת תחתיה? כשקוטפים שושנה, לא פורחת אחרת תחתיה? ככה זה עם כל הדברים בעולם"
חייך הליצן אל הירח. חייך הירח בחזרה, קרץ הליצן אל הירח קרץ הירח בחזרה, ולילה טוב על כל הממלכה.
הנסיכה והירח
נוסח שני
היה הייתה נסיכה צעירה ומפונקת, אביה המלך החליט שהגיע הזמן לחתן אותה, שלח הודעה לכל הממלכות מסביב וקרא לכל הנסיכים לבוא ולכבוש את לב הנסיכה. הנסיכה אהבה לשבת כל ערב על אדן החלון ולצפות בירח היפה, היא קיוותה שיום אחד תוכל להחזיק בשתי ידיה את הירח ולראותו מקרוב.
כשסיפר המלך לבתו שהוא רוצה למצוא לה חתן, הודיעה הנסיכה לאביה שתינשא רק לזה אשר יביא לה את הירח.
נסיכים רבים באו מכל העולם, אך את כולם דחתה הנסיכה, משום שלא הצליחו להביא לה את הירח. ערב אחד הגיע לארמון מועמד חדש ואמר לנסיכה: "הבאתי לך את הירח, אך אוכל לתת לך אותו רק אחרי חצות."
עד חצות ישבו הנסיכה והנסיך, דיברו וסיפרו סיפורים והנסיכה הרגישה שהיא מתאהבת בנסיך, אך עדיין היה עליו לעבור את מבחן הירח. בדיוק בחצות אמר הנסיך לנסיכה: "כעת אביא לך את הירח, אך קודם עשי כבקשתי."
הופתעה הנסיכה כאשר הנסיך ביקש ממנה להרים את אצבעה ולהניף אותה למעלה מול הירח. "כעת," ביקש הנסיך, "עצמי עין אחת."
הנסיכה קראה: "אינני רואה את הירח!"
והנסיך הוציא מכיסו טבעת עם פנינה לבנה בגודל אגודל ונתן לנסיכה, נשימתה נעתקה, והיא קראה: "הוי, הבאת לי את הירח!"
הנסיך ענד לנסיכה את הטבעת, ומאז ועד היום הם חיים בעושר ובאושר.
גבירותי ורבותי, אומרים שכאן בעיר פאלרמו, היה בעיר סוחר אמיד בעל חנות שנודעה בכל רחבי העיר אמיד חשובה מאוד. הייתה לו בת, שמרגע שעמדה על דעתה, הוכיחה את עצמה כנערה כה חכמה, עד שידעה לנהל בתבונה את כל ענייני המשפחה. בהכירו בכישרונותיה של בתו, קרא לה אביה בשם קתרין החכמה. כשהגיעה שעתה ללמוד כל מיני שפות ולקרוא ספרים מכל הסוגים כל סוג של ספר, לא יכול היה איש להשתוות לה.
בהיותה בת שש-עשרה, מתה עליה אמה. קתרין הייתה כל כך מוכת צער, עד כי הסתגרה בחדרה וסירבה לצאת. שם אכלה וישנה, מנערת חוצנה מכל מחשבה על טיולים, תיאטראות ובידור מכל סוג שהוא.
אביה, שחייו התרכזו בבתו היחידה, חשב שמוטב לקיים התייעצות בנושא. הוא כינס את כל האדונים (שכן, אף על פי שהיה בעל חנות, הוא הכיר רבים וטובים מנכבדי העיר)
"רבותי," אמר להם, "אתם יודעים שיש לי בת שהיא בבת עיני, אבל מאז שאמה הלכה לעולמה, היא חדלה לצאת ולבוא . היא מסתגרת בבית כמו חתול ולא מוציאה את ראשה החוצה. מה עושים?"
אחרי דיונים רבים באה המועצה לכלל החלטה: "בתך ידועה בעולם בחוכמתה העצומה. פתח עבורה בביתך בית ספר גדול, שינוהל על ידה. כאשר תהיה עסוקה בהקניית דעת לאחרים, יפוג צערה והיא תשוב לעצמה."
"רעיון נהדר!" אמר האב ומיד קרא לבתו.
"הקשיבי, בתי, מכיוון שאת מסרבת לבוא ולצאת בין הבריות, החלטתי לפתוח בבית שלנו בית ספר שינוהל על ידך ובו תשמשי גם כמורה הראשית."
קתרין הוקסמה מיד. היא לקחה על עצמה את ניהול בית הספר. היא שכרה מורים מתאימים ובחוץ תלתה שלט: "כל הרוצה ללמוד בבית ספרה של קתרין החכמה, מוזמן לבוא ללא תשלום".
נערים ונערות רבים נהרו ובאו לבית הספר שלה. היא הושיבה אותם ליד השולחנות, זה לצד זה, ללא הבחנה. מישהי צייצה: "אבל הילד הזה הוא בנו של סוחר פחם!"
"זה לא משנה: הבן של סוחר הפחם צריך לשבת ליד בת הנסיך, מי שהגיע ראשון זכה. מי שבא אחריו חייב לשבת במקום שקבעתי לו. אין משוא פנים"
בית הספר התחיל. לקתרין היו שוט המכונה השוט עם שבעת זנבות החתול. היא לימדה את כולם, אבל אוי לאלו שלא הכינו את שיעוריהם! הם חטפו על ימין ועל שמאל!
המוניטין של בית הספר הגיע אפילו לארמון, והנסיך עצמו החליט לבוא לשם. הוא לבש את בגדיו המלכותיים, נכנס, וקתרין הזמינה אותו לשבת על אחד הכיסאות הפנויים.
כשהגיע תורו שאלה אותו קתרין שאלה. הנסיך לא ידע את התשובה. היא החטיפה לו מכה הגונה. שגרמה ללחיו לבעור מכעס ומבושה.
סמוק מזעם, קם הנסיך, רץ חזרה אל הארמון, וחיפש את אביו. "אבא, יש לי בקשה! אני רוצה להתחתן! אני רוצה לשאת לאשה את קתרין החכמה".
המלך שלח לקרוא לאביה של קתרין. האב מיהר לארמון נפל אפים ארצה לרגלי המלך ואמר לו: "משרתך הצנוע, מתייצב בהכנעה לפניך, הוד מלכותו!"
"קום על רגליך." אמר המלך, " הבת שלך מצאה חן בעיני הבן שלי, מה אנחנו יכולים לעשות אם לא לתמוך ביוזמתו ולאפשר לו לשאתה?"
טוב, כמובן שהוא לא ציפה לתשובה. הוא דיבר בלשון רבים כפי שנהגו מלכים באותם ימים.
"כמוך, הוד מלכותו, אבל אני סתם חנווני, בעוד שבעורקיו של הבן שלך זורם דם מלכותי".
"זה לא משנה, הבן שלי רוצה אותה!"
טוב, למלך לא אומרים לא. החנווני חזר הביתה.
"קתרין, הנסיך רוצה לשאת אותך לאשה, מה את אומרת?"
"אני מסכימה."
צמר למזרנים לא חסר, וכך גם ארונות ומדירות וכל יתר אביזרי הריהוט שדרושים לזוג מלכותי. תוך שבוע הושלמו כל ההכנות. הנסיך ארגן למען ארוסתו שתים עשרה שושבינות. הקפלה המלכותית נפתחה, והזוג בא בברית הנישואין.
לאחר הטקס פנתה המלכה אל השושבינות וציוותה עליהן ללכת להפשיט את הנסיכה ולהובילה למיטת האפיריון המלכותית שניצבה בחדרו של בנה, אבל לנסיך היו כוונות אחרות: "אין צורך שמשרתות יפשיטו או ילבישו אותה. אני גם לא מעוניין שתציבו שומרים על פתח חדרי. אני רוצה רק לשהות ביחידות עם כלתי.
טוב, למלך ולמלכה זה נשמע די הגיוני, אתם יודעים, לנוער תמיד יש רעיונות מוזרים. שיהיה כרצונו.
ברגע שנותר הנסיך לבד עם הכלה הטרייה, הוא פנה אליה ואמר: "קתרין, את זוכרת את הסטירה שנתת לי?"
"איזו שאלה, בוודאי שאני זוכרת. אם רק תבקש אתן לך מנה נוספת!"
"מה, את רוצה לומר לי שאת לא מצטערת?"
"מה פתאום. אינני מצטערת אף כהוא זה!"
"ואין לך שום כוונה להתנצל בהמשך?"
הנסיך רצה להיות בטוח שבטוב זה לא ילך.
"ולמה שאתנצל? אף אחד במקומי לא היה מתנצל!"
"ככה את מתייחסת לכל העניין? בסדר גמור. אז עכשיו אני אלמד אותך דבר או שניים".
הוא הוציא מהארון חבל עבה מגולגל והתחיל להתיר אותו. אחר כך פתח דלת גנובה שהוסתרה מתחת לשטיח והובילה לבור. הייתה לנסיך תקווה קלושה שאשתו הטרייה תנהג בהיגיון ותתנצל על העלבון המלכותי שגרמה לו, אבל הוא עשה את כל ההכנות למקרה שהדברים יתגלגלו אחרת.
"תשמעי, קתרין," אמר לה ברגע שהכל היה מוכן, "או שתתחרטי על דבריך ותתנצלי, או שאכניס אותך לתוך הבור!"
"בכף. שם יהיה לי קריר יותר ונעים יותר." השיבה לו.
זה כבר היה יותר מדי. הנסיך כבר לא היסס הוא כרך סביבה את החבל ושלשל אותה למטה לתוך הבור. בתוך הבור הייתה מיטה פשוטה, שולחן קטן וכיסא ועל השולחן קנקן מים ופרוסת לחם.
למחרת בבוקר, על פי המנהג המקובל, באו האב והאם לברך לשלום את כלתם הטרייה.
"מצטער, אתם לא יכולים להיכנס, "אמר הנסיך. "קתרין לא מרגישה טוב."
אחרי שהם עזבו פתח הנסיך את הדלת הגנובה: "נו, איך עבר עליך הלילה?"
"תודה, עבר עלי לילה נעים ומרענן", השיבה קתרין.
"הרהרת בסטירה שנתת לי?"
"כן בהחלט. אני חושבת על הסטירה שאני חייבת לך כעת!"
חלפו יומיים, ומה אגיד לכם, הרעב התחיל לכרסם בבטנה. היא לא ידעה מה לעשות. בסוף בא לה רעיון: היא שלפה מתוך המחוך שלה את סיכת החיזוק הארוכה העשויה מתכת והתחילה לחורר חור בקיר. היא חפרה וחפרה, וכעבור יממה של עמל מפרך עלה בידה לנקב את הקיר וקרן אור זעירה חדרה מבחוץ. היא הרחיבה את החור והציצה החוצה, ואת מי לפי דעתכם היא ראתה עובר ברחוב ממש מולה אם לא את הפקיד הראשי בחנות של אבא שלה. "דון תומאסו, דון תומאסו!"
לדון תומאסו לא היה מושג מאין בוקע הקול הזה שקורא פתאום בשמו.
"זאת אני, קתרין החכמה, תגידי לאבא שלי שאני צריכה לדבר אתו מיד."
דון תומאסו חזר עם אביה של קתרין, והראה לו את הפתח הזעיר בקיר.
"אבא, ברצון הגורל, אני נמצאת בתחתית בור, אסביר לך מאוחר יותר מה קרה. כרגע מה שאני מבקשת ממך הוא שתדאג לחפור מנהרה שתוביל מן הארמון שלך אל תוך הבור שבו אני נמצאת. תדאג לקשתות חיזוק שיתמכו במנהרה ותתקין פנסי תאורה כל עשרה מטרים. את כל היתר תשאיר לי."
(טוב אתם רואים מאיפה החמאס קיבל רעיונות, אבל בואו נחזור לסיפור)
החנווני קיבל על עצמו את המשימה, ובינתיים הביא לה מזון משובח – עופות צלויים ומנות מיוחדות מהמטבח שבארמונו – והעביר אותו מבעד לפתח שבקיר.
שלוש פעמים ביום הציץ הנסיך מבעד לדלת הגנובה. "נו קתרין, את מתחרטת כבר על הסטירה שנתת לי?"
"מתחרטת? בחיים לא! תאר לעצמך את הסטירה שאתה הולך לקבל ממני עכשיו!"
בינתיים הצליחו הפועלים לחפור את המעבר התת-קרקעי, עם קשתות חיזוק ועששיות כל עשרה מטרים. כל לילה אחרי שהנסיך היה משוחח אתה וסוגר את הדלת הגנובה הייתה קתרין עוברת דרך המנהרה אל בית אביה.
בסופו של דבר נמאס לנסיך לנסות ולשכנע את קתרין ולגרום לה להתנצל. הוא פתח את הדלת ואמר לה: "קתרין, אני נוסע לנאפולי, אין לך משהו להגיד לי?"
"שיהיה לך בכף, תיהנה ותעשה חיים משוגעים. אל תשכח לכתוב לי כשתגיע לנאפולי."
"אז מה, לא אכפת לך שאני עוזב אותך כאן?"
"מה, אתה עוד שם?!"
הנסיך סגר את הדלת הגנובה ועזב אותה לנפשה.
ברגע שסגר הנסיך את הדלת, רצה קתרין אל אביה.
"אבא, עכשיו הגיע הזמן שתעזור לי בתוכניות שלי. זה הזמן לעזור לי, תדאג לארגן לי דו-תרנית מוכנה להפלגה עם צוות וציוד מתאים – עוזרת בית, משרתות, שמלות ערב – תדאג שהיא תגיע לנאפולי ושם שישכרו לי ארמון מול הארמון המלכותי וימתינו לבואי."
החנווני שלח את הדו-תרנית לדרכה. (אתם מבינים שלא מדובר בחנווני עם מכולת. בלשון ימינו הייתי אומר שהוא היה מנהל של רשת מרכולים רצינית). בינתיים דאג הנסיך לפריגטה – אונית קרב קטנה – וגם הוא הפליג. קתרין עמדה על המרפסת של בית אביה וראתה אותו עוזב, ואז עלתה על דו-תרנית נוספת והצליחה להגיע לנאפולי עוד לפני שהגיע לשם הנסיך. כלי שייט קטנים, אתם יודעים, מפליגים מהר יותר מאשר פריגטות כבדות.
בהיותה בנאפולי נהגה קתרין לצאת יום יום אל מרפסת הארמון הצופה אל הארמון המלכותי, וכל יום לבשה שמלה יפה יותר מאשר ביום הקודם. הנסיך לא יכול היה לפספס אותה. הוא התבונן בה ואמר לעצמו: "וואלה, כמה שהיא דומה לקתרין החכמה!"
הוא התאהב בה ושלח שליח לארמון שלה. "גבירתי, הנסיך רוצה מאוד לבקר אותך. האם תסכימי לראות את פניו?"
"איזו שאלה. הוא מוזמן לבוא בכל עת!"
המלך בא בלבוש מלכותי, עם הו-הא גדול, ואחר כך התיישב לשוחח אתה. "הגידי לי, גברתי, את נשואה?"
"עדיין לא. ומה אתך?"
"גם אני לא, האם זה לא ברור? גבירתי, את נראית כמו נערה שמשכה אותי מאוד בפאלרמו, הייתי רוצה שתהיי אשתי".
"ברצון רב, איעתר לך, הנסיך." וכעבור שבוע הם התחתנו.
כעבור תשעה חודשים הביאה קתרין לעולם ילד קטן, שהיה יפה להפליא.
"נסיכה", שאל הנסיך, "איך נקרא לו?"
"נקרא לו נאפולי," אמרה קתרין. אשר על כן נקרא הילד נאפולי.
חלפו שנתיים, והנסיך החליט לעזוב את העיר. הנסיכה לא אהבה את הרעיון, אבל הוא החליט והיה איתן בדעתו. הוא מסר לקתרין מסמך רשמי המאשר שנאפולי הוא בנו הבכור וכי הוא עתיד לרשת בבוא העת את ממלכתו ולעלות לכס השלטון. מיד אחר כך הפליג לגנואה.
מיד לאחר נסיעתו של הנסיך, כתבה קתרין לאביה וביקשה ממנו לשלוח מיד לגנואה דו-תרנית עם כל הרהיטים הדרושים לה, ועם סוכנת בית, משרתים וכל היתר, ולשכור עבורה ארמון מול הארמון המלכותי של הנסיך בגנואה ולהמתין לבואה. החנווני העמיס ספינה ושלח אותה לגנואה.
קתרין הפליגה גם היא בדו-תרנית והגיעה לגנואה לפני הנסיך.
היא התיישבה בארמון החדש שלה, וכשהנסיך ראה את הגברת הצעירה והיפה עם תסרוקתה המלכותית, תכשיטיה ועושרה, הוא קרא, "כמה היא דומה לקתרינה החכמה וגם לאשתי שבנאפולי."
הוא שידר אליה שליח, והיא הודיעה לו שתשמח לקבל את פני הנסיך.
הם התחילו לדבר. "את רווקה?" שאל הנסיך.
"אלמנה, "השיבה קתרין. "ואתה?"
"אני אלמן, עם בן אחד, ודרך אגב, את נראית בדיוק כמו גברת שהכרתי בפאלרמו, שלא לדבר על אחת שהכרתי בנאפולי".
" אומרים שלכל אחד מאתנו יש שבעה כפילים ברחבי העולם."
מה אגיד לכם – לקצר סיפור ארוך – תוך שבוע הם הפכו לזוג נשוי.
תשעה חודשים לאחר מכן, ילדה קתרין ילד נוסף, שהיה אפילו נאה יותר מאשר הראשון. הנסיך היה מאושר. "נסיכה, איך נקרא לו?"
"גנואה!" הם קראו לו על כן גנואה.
שנתיים חלפו, ושוב נעשה המלך חסר מנוחה.
"אני מתכנן לצאת למסע לוונציה." אמר לה.
"מה? אתה הולך ככה סתם ומשאיר אותי עם ילד על הידיים?" שאלה הנסיכה.
"אני אמסור לידך מסמך", הרגיע אותה הנסיך, "ובו אאשר שגנואה הוא בני החוקי וראוי לתואר הנסיך."
בעוד הוא מתכונן לצאת לוונציה, כתבה קתרין את אביה בפאלרמו לשלוח דו-תרנית נוספת עם משרתים, עוזרת בית, רהיטים, בגדים חדשים וכל היתר. הדו-תרנית הפליגה לוונציה. הנסיך יצא לשם בפריגטה שלו, והנסיכה, כמו שאתם יכולים כבר לנחש, הפליגה בדו-תרנית מהירה וכמובן הגיעה לוונציה לפניו.
"אלוהים שבשמים!" קרא הנסיך, כאשר ראה את הגברת היפה מחייכת אליו מחלון ארמונה. "גם היא נראית בדיוק כמו אשתי בגנואה, שנראית בדיוק כמו אשתי בנאפולי, שנראית בדיוק כמו קתרין החכמה. אבל איך זה יכול להיות? קתרין נמצאת בפאלרמו כלואה בבור, והנפוליטנית נמצאת בנאפולי, הגנואית בגנואה, ואילו הגברת המקסימה הזאת מתגוררת בוונציה!"
הוא שלח אליה שליח ואז הלך לפגוש אותה.
"גבירתי, את לא תאמיני, אבל את נראית בדיוק כמו כמה גברות אחרות שאני מכיר – אחת בפאלרמו, אחת בנאפולי, אחת בגנואה".
"באמת? מה אתה סח! אבל אומרים שלכל אחד מאתנו יש שבעה כפילים בעולם."
וכך הם המשיכו לשוחח. "את נשואה?"
"לא, אני אלמנה, ואתה?"
"אני אלמן, עם שני בנים."
כעבור שבוע הם התחתנו.
הפעם נולדה לקתרין ילדה קטנה, קורנת כמו השמש והירח.
"איך נקרא לה?" שאל הנסיך.
"ונציה". והם הטבילו אותה והעניקו לה את השם ונציה.
עברו עוד שנתיים. "הקשיבי, נסיכה, אני צריכה לחזור לפאלרמו, אבל קודם כול אני אצייד אותך במסמך שמאשר כי ונציה היא הבת שלי והיא זכרית לתואר הנסיכה מלכותית.".
הוא עזב, אבל קתרין הגיעה לפאלרמו לפניו. היא הלכה אל בית אביה, עברה במעבר התת-קרקעי וחזרה אל הבור. ברגע שהנסיך הגיע, הוא רץ ומשך את הדלת הגנובה.
"קתרין, מה שלומך?"
"אני בסדר!"
"את מתחרטת על הסטירה שנתת לי?"
"בחיים לא! אני רק מהרהרת בסטירה שאני חייבת לך?.
"בחייך, קתרין, תגידי שאת מצטערת, אחרת אני אקח לי אשה אחרת."
"קדימה, אף אחד לא עוצר בעדך!"
"אבל אם תתנצלי ותאמרי שאת מצטערת, אקח אותך חזרה ואכיר בך כבאשתי."
הנסיך הכריז רשמית כי אשתו מתה וכי הוא מתכוון להינשא מחדש. הוא כתב את כל המלכים וביקש מהם לשלוח לו ציורי דיוקו של בנותיהם. הציורים הגיעו, והנאה שבהן הייתה בתו של מלך אנגליה. הנסיך קרא לאם ולבת כדי לסכם את פרטי החתונה.
כל משפחת המלוכה של אנגליה הגיעה לפאלרמו, והחתונה נקבעה ליום המחרת.
מה לדעתכם עשתה קתרין בינתיים? היא דאגה להכין שלוש תלבושות מלכותיות מבד משובח עבור שלושת ילדיה – נאפולי, גנואה וונציה. היא התלבשה כמו שראוי למלכה להתלבש, עלתה למרכבה והושיבה לצדה את נאפולי, נסיך הכתר. במרכבה נוספת הושיבה את הנסיך גנואה והנסיכה ונציה, והם נסעו לארמון.
תהלוכת החתונה של הנסיך ובתו של מלך אנגליה התקרבה, וקתרין אמרה לילדיה, "נאפולי, גנואה, ונציה, לכו לנשק את ידו של אביכם!" הילדים רצו כדי לנשק את ידו של הנסיך.
למראם, נאלץ הנסיך להודות שידו על התחתונה: "זו אם כך הסטירה הנוספת שתכננת עבורי!" הוא קרא לקתרין, וחיבק אותה ואת הילדים.
נסיכת אנגליה הייתה המומה. היא הפנתה לנסיך עורף ועזבה את הארמון בכעס.
קתרין הסבירה לבעלה את תעלומת הגברות שנראו כה דומות, ולנסיך לא נותר אלא להתנצל על מה שעשה ולבקש את סליחתה.
שמחים ומאושרים חיים להם השניים
בעוד אנו יושבים כאן וחורקים שיניים.
היה פעם מלך. המלך רצה לראות אם נתיניו אוהבים אותו או לא. הוא אמר לווזיר שלו: "ווזיר, שלח כרוזים לרחבי הממלכה כדי שיגידו לאנשים שלא ידליקו הלילה שום אור."
הווזיר ביצע את פקודת המלך.
באותו לילה אמר המלך לווזיר: "בוא נלך ונראה מי אוהב אותי ומי לא."
הם התחפשו לסוחרים, לבשו בגדי סוחרים ועברו דרך העיר. היה חשוך מאוד בעיר, כיוון שאיש לא הדליק אור.
הווזיר אמר למלך: "עכשיו אתה יכול להיות בטוח שכולם אוהבים אותך." והם התחילו לחזור לארמון.
בשולי העיר ראו השניים אור קלוש מאוד שהגיע מבקתה קטנה. המלך היה מאוד נסער ואמר לווזיר שלו: "בוא נלך ונראה מה קורה אצל מי שלא ציית לפקודה שלי."
כשהגיעו אל הבקתה מצאו שלוש נערות אורגות בפנים. הבכורה הייתה יפה, הנערה האמצעית הייתה יפה יותר, אבל הנערה הצעירה הייתה היפה ביותר. המלך והווזיר האזינו לשיחה שניהלו הנערות בעת שארגו.
האחות הבכירה אמרה: "אם המלך היה מתחתן אתי, הייתי אופה לו עוגה שדי היה בה כדי להאכיל אותו ואת כל הצבא שלו."
הנערה השנייה אמרה: "אם המלך היה מתחתן אתי, הייתי אורגת לו שטיח שהיה בו די מקום להושיב אותו ואת כל הצבא שלו."
הנערה השלישית אמרה: "אם המלך היה מתחתן איתי, הייתי יולדת לו את סית אל-חוסן (גבירת היופי) ואת שאטר מוחמד (מוחמד הפיקח). שערם יהיה מכסף וזהב, כנגד כל שערת כסף תהיה שערת זהב."
המלך הקשיב לדבריהן וחזר הביתה. בבוקר שלח המלך לקרוא להן. כאשר באו, שאל אותם: "מדוע לא צייתן לפקודותי? כלום לא ידעתן כי ציוותי שלא להדליק אורות אתמול בלילה?"
הנערות השיבו: "ידענו, אדוננו המלך".
"אם כך מדוע לא צייתן לפקודות שלי?" שאל המלך.
"אנחנו יתומות," השיבו לו, "ועלינו לארוג כל הלילה כדי שנוכל למכור את מה שאנחנו אורגות בבוקר תמורת שלושה גרשים. אם לא נארוג, נמות מרעב."
"אני סולח לכן." אמר המלך, והוא הוא נתן לכל אחת מהן משהו במתנה, ואז אמר לאחות הבכירה: "האם תתחתני איתי?"
"כן!" כמובן שהנערה הסכימה.
למחרת ליל הכלולות אמר לה המלך, "עכשיו אפי לי את העוגה שתספיק לי ולכל הצבא שלי."
הנערה צחקה ואמרה, " האמנת לזה? 'שיחת הלילה מכוסה בחמאה, היא נמסה עם זריחת החמה'."
המלך התגרש ממנה והתחתן עם האחות האמצעית.
ושוב ביום שלאחר ליל הכלולות אמר לה המלך, "עכשיו ארגי לי את השטיח שיהיה בו די מקום להושיב אותי ואת הצבא שלי."
הנערה צחקה ואמרה, "האמנת לזה? 'שיחת הלילה מכוסה בחמאה, היא נמסה עם זריחת החמה'."
המלך התגרש ממנה והתחתן עם האחות הצעירה.
אללה היה נדיב אליה, וביום שאחרי ליל הכלולות הרתה המלכה. אחרי תשעה חודשים היא הביאה לעולם תאומים – תינוקת ותינוק. באחיותיה, שהתגוררו בארמון כמשרתות, ניצתה אש הקנאה. הן שכנעו את המיילדת להחליף את התינוקות בכלבלב וחתלתולה. הן הניחו את התינוקות בתיבה, סגרו את המכסה והשליכו את התיבה לנהר.
כאשר אמרו למלך: "אשתך ילדה כלבלב וחתלתולה." היה המלך עצוב, אך הוא השיב: "מה שאללה מעניק הוא תמיד לטובה. הביאו לה את הגורים והניחו לה להאכיל אותם."
הוא שילח אותה עם אחיותיה ונשאר מדוכדך לבדו.
עכשיו אנו חוזרים לתיבה. התיבה נסחפה עם הזרם עד שנתפסה בעשבים. דייג שהיה נשוי לאשה חסוכת ילדים, דג בקרבת מקום. אללה היה שולח לו כל יום שני דגים, אחד לעצמו ואחד לאשתו. הוא ראה את התיבה, הוציא אותה מהמים ורץ הביתה אל אשתו.
אשתו אמרה לו: "החזר אותה למקום שבו מצאת אותה, שכן או שיש בה כסף שאיננו זקוקים לו, או שיש בה משהו רע שאנו לא רוצים בו בגילנו. אנחנו מחפשים רק סוף טוב."
בעלה אמר לה: "אשה, התיבה הזו נשלחה אלינו על ידי אללה ואנחנו צריכים לקבל אותה."
הם פתחו את התיבה ומצאו בה את שני התינוקות היפים. התינוקת מצצה את אגודלו של אחיה, והתינוק מצץ את אגודלה של אחותו. הם ינקו זה מזה. הדייג ואשתו אימצו את התינוקות. הם קראו לילד שאטר מוחמד ולילדה סית אל-חוסן. שדיה של האשה התמלאו מיד בחלב, ובאותו יום תפס הדייג ארבעה דגים.
ילדי מעשיות גדלים מהר. הילד והילדה אהבו מאוד זה את זה. כשהילדה בכתה, ירד גשם, ואחיה, גם אם לא היה במקום, ידע שהיא אומללה. כשחייכה, זרחה השמש, ואחיה ידע שהיא מאושרת.
יום אחד קרא הדייג לבנו ואמר לו: "בני, אני אמות ביום זה וזה. מתחת לכר שלי תמצא שתי שערות שנלקחו מרעמת סוס, אם תהיה זקוק למשהו, פשוט תשפשף אותן."
הנער יצא לדוג באותו יום במקום אביו. אחרי זמן מה התחיל לרדת גשם, והוא הבין שאחותו בוכה ואביו מת. הוא חזר ועשה את מה שהיה צריך לעשות וקבר את אביו.
למחרת, כששהה בחוץ, קראה האם לבת ואמרה לה: "בתי, אני עומדת למות ביום שישי, מתחת לכר שלי תמצאי ארנק, כל בוקר, כשתפתחי אותו, תמצא בתוכו עשר לירות."
כעבור כמה ימים, כשהילד יצא לדוג, התחיל לרדת גשם, ושוב ידע הנער שאחותו בוכה ואמו מתה. הוא הלך הביתה ועשה את מה שהיה צריך לעשות. הוא התקשר לאשה זקנה שהייתה שם: "אמא, כלום תוכלי לסייע לנו לרחוץ ולטהר את גופה של אמנו כדי להכינה לקבורה?"
הזקנה אכן סייעה להם והנער הביא את אמו לקבורה.
הנער ואחותו עזבו את הבקתה ושמו פניהם אל העיר. בכל בוקר כשזרחה השמש מצאה הנערה עשר לירות בארנק. היא חסכה את כל הכסף שמצאה, ולבסוף קנתה חלקת אדמה מול ארמון המלך. היא הזמינה בנאים ואמרה להם: "אני רוצה שתבנו ארמון בדיוק כמו זה של המלך."
יום אחד עבר המלך וראה את הארמון החדש. "של מי הארמון הזה?" שאל המלך.
אנשים השיבו לו: "של שאטר מוחמד ואחותו סית אל-חוסן."
המלך פגש את שאטר מוחמד וגילה שהוא אדם נדיב בעל הליכות נאות. הוא חיבב אותו מאוד, והם בילו את רוב זמנם יחד. הם אכלו יחד, שתו יחד, ישבו יחד, עשו הכול ביחד.
עכשיו, דודותיו של הנער, אחיותיה של אמו, זיהו אותו בגלל שערו הזהוב והכסוף. הם שאלו אותו שאלות רבות ולמדו לדעת גם על אחותו. "אלה הם בוודאי שני התינוקות שזרקנו לנהר." אמרו.
הם הלכו לבקר את האחות. הם אמרו לה: "חביבתי, הארמון שלך יפה, ומושלם למעט דבר אחד."
היא שאלה: "מה חסר?"
הדודות המושחתות השיבו: "זה דבר שקשה מאוד להשיגו, ואחיך לא יסכים לקבל על עצמו את המשימה למענך."
היא אמרה להן: "רק הגידו לי, ואחי כבר ידאג להשיג זאת עבורי."
"בארמון שלך," אמרו לה, "חסר החזרן המרקד."
בזמן שאחיה ישב עם המלך, התחיל לרדת גשם. הוא הבין שאחותו בוכה. הוא ביקש את רשות המלך ועזב את ארמונו. כשהגיע הביתה שאל אותה: "למה את בוכה, אחות?"
"אני רוצה את החזרן המרקד." השיבה לו בדמעות.
"הו אחותי, אל תדאגי," אמר לה שאטר מוחמד, "את תקבלי אותו."
היא הכינה לו צידה לדרך והוא הלך כפי שאומרים 'מארצות אללה לעמי אללה' ושאל על אודות החזרן המרקד.
זקנה אחת אמרה לו: "בינך לבין החזרן המרקד יש מהלך שלוש שנים. הוא נמצא בגנו של אבינו הע'ול (מפלץ) אבינו הע'ול ישן במשך שבע שנים ואז הוא ער במשך שבע שנים. עליך למהר ולהגיע לשם בטרם יתעורר משבע השנים של שנתו."
שאטר מוחמד הלך בכיוון שהזקנה הראתה לו; הוא הגיע לבסוף לגנו של המפלץ. הוא לא שמע שום קול ושום רחש. הוא טיפס על החומות, ובתוך הגן ראה את החזרן, רוקד כמו בני-אדם, ואפילו טוב יותר. כשהתקרב, התחיל החזרן לרקוד חזק מאוד.
הציפורים התחילו לצרוח, והוורדים צעקו: "אדם זר, אדם זר!"
הוא עקר במהירות צרור חזרן, עטף את השורשים באדרתו ונמלט. בינתיים, הגיע זמנו של אבינו הע'ול להתעורר. הרעש והצעקות עוררו אותו והוא יצא החוצה לראות מה אירע. הוא ראה את שאטר מוחמד בורח. אבל לפני שיכול היה לעשות משהו, שאטר מוחמד נעלם. הוא חזר למקום שממנו בא.
כשאחותו סית אל-חוסן ראתה את החזרן, היא הייתה מאושרת. הם שתלו את צרור החזרן בגינה. החזרן גדל ופרח והמשיך לרקוד.
שתי הדודות שלה באו וראו את החזרן המרקד. הן ידעו ששאטר מוחמד חזר בשלום. הם אמרו לסית אל-חוסן, "החזרן הזה – זה שום דבר. בגן שלך עדיין חסרים המים המזמרים!" ואז עזבו את המקום.
סית אל-חןסן בכתה, וגשם ירד. אחיה ראה זאת וחזר במהירות. "מה קרה, הו אחותי?"
"אני רוצה את המים המזמרים!" השיבה לו בדמעות.
"לעולם אל תדאגי." אמר לה, "אני אשיג אותם למענך."
כמו בפעם הראשונה, הם הכינו צידה לדרך, והוא יצא 'מארצות אללה לעמי אללה'. הוא הלך באותה דרך שהלך בה בפעם הקודמת והגיע לאותה זקנה. היא אמרה לו: "שאטר מוחמד! עכשיו מה?"
"אני צריך להשיג את המים המזמרים." השיב לה.
הזקנה אמרה לו: "בינך לבין המים המזמרים מהלך שבע שנים. הם נמצאים בגנה של אמנו הע'ולה (מפלצת). כמו הבן שלה היא ישנה שבע שנים וערה במשך שבע שנים. לך בדרך הזו.
שאטר מוחמד הלך בדרך שהורתה לו. הוא המשיך ללכת עד שהגיע לארמון יפה עם חומות שקומתן כקומת עשרה אנשים. הוא טיפס על החומות ונכנס פנימה. מה שקרה לו בגן של אבינו הע'ול, קרה לו בגנה של אמנו הע'ולה. המים התחילו לצעוק, "אדם זר! גנב!" וכך גם הציפורים והוורדים והפירות, וכל מי שנמצא בגן.
הוא מילא בקבוק שהיה אתו, ובטרם תתעורר הע'ולה היה הוא כבר בדרכו הביתה. הוא חזר אל אחותו, הם הכניסו את המים למזרקה והמים החלו לזמר! עכשיו היו להם שני פלאים בגן שלהם, החזרן המרקד והמים המזמרים.
שתי הדודות באו לבקר את סית אל-חוסן. כמובן שהם חשבו ששאטר מוחמד נעלם – אולי הוא מת, או שמא חיה אכלה אותו או משהו כזה – אבל כששמעו שהוא חזר, הם חשבו על אסון נוסף שאפשר להפיל עליו.
הן הלכו אל סית אל-חוסן ואמרו לה: "עכשיו הגן שלך יהיה מושלם לגמרי אם רק תשיגי את העפרוני המדבר."
הן יצאו, וסית אל-חוסן החלה לבכות. אחיה בא. היא אמרה לו: "הארמון שלנו חסר בו דבר מה – העפרוני המדבר. אני רוצה אותו".
הוא אמר לה: "יהיה מה שיהיה, אני אשיג לך אותו."
הוא יצא עם צידה והלך באותה דרך שבה הלך בפעם הקודמת. הוא הגיע אל הזקנה. היא אמרה לו: "עכשיו, שאטר מוחמד, מה אתה מבקש?"
הוא אמר לה, "אני צריך את העפרוני המדבר."
הזקנה אמרה לו, "כל דבר, רק לא זה. מישהו רוצה לפגוע בך ולהביא למותך. חזור הביתה. איש אינו יודע ואינו מכיר את ארצו של העפרוני המדבר."
שאטר מוחמד, אחיה של סית אל-חוסן, לא ידע מה לעשות. בעודו יושב וחושב נזכר בשתי השערות שאביו נתן לו. הוא שפשף אותן, ומיד הופיע לפניו סוס. סוס זה היה בנו של מלך השדים.
הסוס אמר לו: "אני לפקודתך, בקש ותמצא."
שאטר מוחמד סיפר לו את הסיפור. בן מלך השדים אמר: "בינך לבין העפרוני המדבר יש מרחק של אלף שנים. הוא נמצא בגן הארמון של אום-אישועאור (הגברת ארוכת השיער). אני יכול לקחת אותך לשם, אבל לא אוכל להיכנס אתך. כשתגיע לשם, תמצא כבשים רועות באחו. שחט אחת מהן וחתוך אותה לארבעה נתחים. לפני שער הארמון תראה שני אריות. תן לכל אחד מהם נתח. הם יאמרו לך: 'השלום עליך, יא שאטר מוחמד! כיבדת אותנו'. אל תשיב להם כלל, כי אם תעשה זאת תהפוך מיד לאבן. לפני השער השני של הארמון תראה שני כלבים, תן לכל אחד מהם נתח משני הנתחים הנותרים. הם יגידו לך: 'השלום עליך, יא שאטר מוחמד! כיבדת אותנו'. אל תענה להם כלל, כי אם תעשה זאת הם יקרעו אותך לגזרים. היכנס לגן ושם תמצא את הגבירה, היא תאמר לך: 'השלום עליך, יא שאטר מוחמד! אני אוהבת אותך שאטר מוחמד. אתה נועדת לי שאטר מוחמד'. אל תעז לענות לה או להשמיע מילה או אפילו לומר, 'כמה זה שליש משלושה?' [כלומר, את הדבר הפשוט ביותר] אם תפתח פיך ותדבר, היא תהפוך אותך לאבן."
שאטר מוחמד עשה כמו שאמר לו בנו של מלך השדים. כשנכנס לגינה דיברו אליו עצים: "שלום עליך, שאטר מוחמד." ורדים דיברו אליו: "ברוך-הבא שאטר מוחמד." לבסוף הוא מצא את הגברת ארוכת-השיער לפניו. מסביב היו אנשי אבן רבים; הם רצו להשיג את העפרוני, אבל לא שתקו (וכך הפכו לאבן). בכל מקום שהסתכל, היו אנשי אבן.
הגברת בעלת השיער הארוך אמרה לו: "אני אוהבת אותך, שאטר מוחמד, אני יודעת למה אתה כאן, שאטר מוחמד, אני יודעת מה האחיות של אמא שלך עשו לך ולאחותך." אבל הוא לא שם לב למה שאמרה. הוא ניגש לאמצע הגן ומצא כלוב זהב על כן שיש. העפרוני המדבר ישב מחוץ לדלת הפתוחה. העפרוני אמר ללא הרף: "שאטר מוחמד, שאביו הוא מלך – אתה ש... – אתה ש... – "
שאטר מוחמד לא הוציא הגה מפיו. לבסוף, כאשר העפרוני התעייף מדיבוריו, הוא אמר: "אני עייף. האם אין מישהו שיאמר לי: 'תנוח!'. האם אין מישהו שיאמר לי, 'תישן'! האם אין מישהו - האם אין שם מישהו ... "
לבסוף קרא שאטר מוחמד: "למה אינך שותק! למה אתה לא ישן, אחי, וגומר עם זה?"
מיד הוא הפך לאבן.
עכשיו, למי נחזור [עם הסיפור שלנו]? לאחותו, סית אל-חוסן. לבה של אחותו חש שאחיה בסכנה. היא לבשה בגדי גברים והכינה צידה ועזבה. היא המשיכה ללכת – מדינה אחת נושאת אותה ומדינה אחת מניחה אותה. לבסוף ראתה ענן אבק ענקי מגיע לשמים. היא המשיכה להתקרב אליו, ולבסוף ראתה את עצמה מול ע'ול. לפני שהמפלץ אמר משהו, היא אמרה לו: "שלום עליך, אבא ע'ול!"
הע'ול השיב: "אם ברכתְךָ לא הייתה מקדימה את דברֵיךָ, הייתי מגרם את בשרְךָ מעל עצמותיךָ! מה מביא אותְךָ לכאן?"
היא אמרה, "אני מחפש את העפרוני המדבר."
הוא אמר לה (הוא לא ידע שהיא אשה), "בני, למה אינך חוזר, אתה צעיר מדי למות."
היא אמרה: "אני חייב ללכת".
הוא אמר לה: "המשך ללכת בדרך הזו. אתה תפגוש את אחי, הוא מבוגר ממני ביום אחד וחכם ממני בשנה."
היא המשיכה ללכת עד שפגשה את אחיו של המפלץ. היא אמרה לו: "שלום לך, אבא ע'ול."
הוא אמר לה: אם ברכתְךָ לא הייתה מקדימה את דברֵיךָ, הייתי מגרם את בשרְךָ מעל עצמותיךָ! מה מביא אותְךָ לכאן?"
היא אמרה: "אני רוצֶה להגיע לארצו של העפרוני המדבר."
הוא השיב לה, כמו הע'ול הראשון: "חזור לביתך" וכן הלאה.
היא אמרה, "אני חייב ללכת".
הוא אמר לה: "המשך ללכת, אתה תפגוש את אחינו הבכור, הוא מבוגר ממני ביום אחד וחכם ממני בשנה."
היא המשיכה ללכת עד שהגיעה לבסוף אל הע'ול השלישי. הוא היה הגדול מכולם. היא אמרה לו: "שלום לך, אבא ע'ול."
הוא אמר לה: אם ברכתְךָ לא הייתה מקדימה את דברֵיךָ, הייתי מגרם את בשרְךָ מעל עצמותיךָ! מה מביא אותְךָ לכאן?"
היא אמרה, "אני רוצה ללכת לארצו של העפרוני המדבר."
הוא אמר לה: "אן ספק שהעניין חשוב לךָ מאוד. קח את הכדור הזה ואת המחבט הזה, הכה את הכדור עם המחבט ולך אחריו, הוא ייקח אותך לשם תוך זמן קצר."
היא לקחה את הכדור ואת המחבט והמשיכה להכות את הכדור עם המחבט ועקבה אחריו עד שסוף סוף מצאה את עצמה מול הארמון של הגברת בעלת השיער הארוך. היא נהגה כמו אחיה. היא שחטה כבשה ונתנה לכל אריה רבע מן הבשר. האריות הניחו לה לעבור דרך השער. כאשר פגשה את שני הכלבים, נתנה לכל אחד מהם רבע מן הבשר ומצאה את עצמה בתוך הגן.
היא הסתכלה מסביב. והיו שם אומות שלמות של אנשים מאובנים, עמים על גבי עמים של אנשים מאבן. היא הגיעה אל העפרוני ומצאה כי הוא עומד מחוץ לכלוב. אחיה, שהפך לאבן, ניצב ממש לידו. העפרוני אמר ללא הרף: "את, סית אל-חוסן, שאביה הוא המלך ואמה היא כזאת וכזאת וכזאת."
היא לא אמרה מילה. לבסוף עשה לה העפרוני בדיוק מה שעשה לאחיה. הוא התחיל לומר: "אה, אני עייף, האם אין מישהו שיאמר לי: 'שכב לישון'! האם אין מישהו שיאמר לי: 'תנוח!' האם אין מישהו – האם אין שם מישהו."
היא הייתה חכמה יותר מאחיה. היא לא אמרה מילה. לבסוף נכנס העפרוני לכלובו. היא מיד סגרה אחריו את הדלת והרימה אותו. ברגע זה ממש, ברגע שסגרה את הכלוב, חזרו לחיים כל האנשים שהיו לאבן. הם הלכו לבתיהם. אחיה לא זיהה אותה. היא לבשה בגדי גברים. הוא אמר לה: "תודה לך, אחי, בחושבו אותה לגבר כמוהו.
היא השיבה: "אני אחותך, מה גרם לך להפוך לאבן? למה דיברת עם העפרוני?"
הוא ענה, "כך היה רצונו של אללה." [כלומר זה הגורל שנגזר מלמעלה].
הם יצאו יחדיו מן הארמון שאליו נכנסו. הם מצאו את הסוס, בנו של מלך השדים, באותו מקום שבו אחיה השאיר אותו לפני כן. אחיה רכב עליו, והיא רכבה מאחוריו, וכהרף עין חזרו הביתה.
העפרוני אמר: "אני רוצה שתערוך מסיבה למלך, תבקש מהמלך להזמין את כל שריו, את כל צבאו, את כל עמו, ולבקש ממנו לא לשכוח את הכלב והחתול ילדיו וגם את המיילדת ושתי נשותיו הקודמות.
כולם באו. המלך הכניס את הכלב ואת החתול לבושים בלבוש משי והושיבם על כיסאות הזהב. כאשר נוכחו שם כולם, שאל המלך את שאטר מוחמד, "לכבוד מי המסיבה?"
שאטר מוחמד השיב, "לכבוד העפרוני הזה."
המלך תהה: "מסיבה לכבוד ציפור? זו רק ציפור."
העפרוני דיבר אל המלך, "שלום עליך המלך."
המלך נדהם. "ושלום גם עליך, עפרוני."
העפרוני אמר בהצביע על החתול והכלב: "מה זה, המלך?"
המלך השיב: "זוהי מתנתו של אללה, עפרוני, מה שאללה נותן חייב להיות טוב."
"אדוני המלך, כלום יש מלך שיוליד כלבים וחתולים?"
"זה רצונו של אללה, עפרוני." השיב המלך,
העפרוני אמר: "הבא את המיילדת."
הם הביאו אותה. היא רעדה, ופניה היו כחולות כמו אינדיגו. ברגע שראתה את הילדים, היא צעקה מיד: "לא עשיתי את זה. אלה הן הדודות שלהן. הדודות שלהן אמרו לי: 'תני לנו את הילדים, ואנחנו ניתן לך את הכלב ואת החתול לשים במקומם'."
עכשיו, כולם בממלכה היו שם, וכולם שמעו. המלך אמר לעמו: "מי שאוהב את הנביא הנבחר צריך לשרוף את המיילדת והדודות." והם שרפו אותם. המלך החזיר אליו את אשתו.
והם חיו ביציבות ובשגשוג והולידו בנים ובנות.
לפני מאות בשנים חי אדם ושמו בּוֹלְדוֹ בַּאיָן (בולדו העשיר). משק ביתו היה עשיר ועדריו רבים לאין ספור, ועם זאת היה עני, עני בבנים. היה לו רק בן אחד. באחד הימים כאשר היה הנער בן חמש-עשרה, התיר לו אביו לצאת להרים לאָבַּה (צורת צייד מונגולית שעיקרה הקפת חיות הצייד במעגל גדול של ציידים ההולך ומצטמצם עד אשר נלכדות החיות בתווך וניצודות). במהלך הצייד חלה לפתע הנער ומת.
לאחר מותו המשיכו הוריו במשך שנים רבות בבּוּיָן (מעשי נדיבות וסיוע לקהילה). הם כיבדו את האלים ובנו ושיפצו מקומות קדושים. מאחר וחיו חיים כה טובים ומלאים מעשי מסירות, בורכו הם בבן נוסף בעת שבולדו בַּאיָן הגיע לשנתו החמישים. הוריו כינו אותו בשם הֵרֵגְדָאי (הנחוץ) כיוון שעתיד היה להמשיך את שושלת משפחתו של בולדו בַּיָאן. השנים חלפו, מהירות כחץ במעופו. ההורים סככו על בנם ומעולם לא התירו לו להתרחק מן הבית. אך כאשר הגיע הנער לגיל חמש-עשרה פנה אל אביו ואמר לו: "אבא, הנח לי לצאת לצייד. שנים כה רבות אני שומע אחרים מדברים על צייד, אך אתה מעולם לא הנחת לי לחלוק אתם אומנות זו."
"אחיך הבכור היה בגילך כאשר יצא לצייד והוא מת." אמר האב, "אינני חושב שאניח לך ללכת."
"באתי לעולם הזה כגבר, אך אינני הולך לשום מקום. האם לעולם יהיה עלי להישאר בבית?" שאל הרגדי, "איש אינו יכול להימלט מן הגורל הנושא עמו חיים ומוות לכולנו."
האב נעתר לו באי רצון, אך עמד על כך ששנים ממשרתיו הנאמנים, אַהָלְגִ'י ובַּהָלְגִ'י ילכו עם הֵרֵגְדָאי כדי להגן עליו. אנשי משק הבית הכינו את סוסיהם וכלי נשקם, העמיסו צידה על הקרון והאכילו את בזי הצייד וכלבי הצייד. הם יצאו להרים בחיפזון. משהקימו את המחנה היה הרגדי להוט לצאת לצייד.
האבה החל ואנשיו של בולדו בַּאיָן הקיפו את ההר ונעו קדימה מעיזים את החיות לפניהם. הֵרֵגְדָאי היה הצייד המעולה מביניהם כיוון שכל חץ שיצא מקשתו הדרוכה פגע במטרתו. לפתע החל הוא לחוש מנומנם וחולה. האנשים עצרו את מהלך הצייד והביאו אותו חזרה למחנה. הֵרֵגְדָאי ידע שהוא עומד למות. הוא גווע בעודו מנסה לבטא מסר אחרון לאביו. מורדות ההרים הדהדו מקולות הנהי של הציידים שביכו את מותו הפתאומי של האיש הצעיר. הם החליטו לשלוח לפניהם את אהלג'י עם הבשורה על מותו של הֵרֵגְדָאי בעוד הם באים בעקבותיו עם הגופה.
אהלג'י ועשרה פרשים רכבו חזרה בחיפזון, ונדמה היה כאילו הם מעופפים. כאשר ראה אהלג'י את אדוניו, ירד מסוסו ונפל לרגליו, אך לא עלה בידו לפלוט הגה מפיו מרוב בכי. כאשר חזר לשלוט בעצמו סיפר לבולדו בַּיָאן ולאשתו על מותו הטרגי של בנם. ההורים נפלו מתעלפים על הארץ מעוצמת הזעזוע. כאשר התאוששו מעט ציווה בולדו בַּיָאן: "אספו סוסים לקורבן, שחטו בקר וצאן והכינו אותם! דאגו שהנשים יכינו את המזון לסעודת הקבורה."
כאשר הוכן המזון והועמס על השולחנות לקראת הקבורה נשמע לפתע קול המולה בחוץ. זקן גיבן נשא שם קולו בבכי. הוא נראה בעצמו חצי מת. בולדו בַּיָאן ציווה להכניסו ולהאכילו מן המאכלים שהוכנו. הזקן פסע עד לגופתו של הֵרֵגְדָאי והחל להתייפח ביתר שאת.
"מדוע אתם נוטשים את הֵרֵגְדָאי ושולחים אותו מכאן?" דרש לדעת, "מדוע אינכם מביאים שמאן שיחזירו בחזרה?"
האב השיב: "יש לנו שלושה או ארבעה שמאנים, אך הם חיים מהונאה ומגזלת מזונם של אחרים. אנא אמור לי אם יודע אתה היכן אוכל למצוא שמאן מיומן."
"ישנה שמאנית על שפת נהר הנישינאי, לא הרחק מכאן, אשר יש לה הכוח להחיות מתים. מדוע שלא תפנו אליה. יש ביכולתה להחיות עשרה נערים כמו הֵרֵגְדָאי אם רק תרצה. גשו אליה מיד!"
האיש הזקן יצא החוצה מבלי שנגע במזון שהוגש לו. הוא התיישב על ענן צבוע בכל צבעי הקשת והענן נשאו לשחקים. ללא ספק היה הוא אחד מנתיניו של ארלג חאן.
בולדו יצא החוצה והשתחווה למקום שניצב בו קודם האיש הזקן ואז עלה על סוסו והדהיר אותו עד בואו אל נהר הנישינאי. שם נגלה לעיניו כפר קטן. אשה צעירה ניצבה בחוץ תולה כביסה.
"אחות," פנה אליה בולדו בַּאיָן, "הגידי לי בבקשה היכן אוכל למצוא את השמאנית נִישָׁאן? "האשה חייכה והצביעה מערבה: "היא גרה שם."
בולדו רכב לעבר המקום שהורתה לו וראה אדם זקן מעשן את מקטרתו. "אישי הטוב," פנה אליו, "אמור לי בבקשה היכן ביתה של השמאנית נִישָׁאן?" האיש השיב לו: "אותה אשה שראית תולה כביסה היא השמאנית. היא מהתלת בך!" בולדו סב על עקבותיו ורכב חזרה אל הבית שעצר על ידו בבואו לכפר. הוא ניגש לדלת וראה אשה זקנה מעשנת מקטרת בחברת אשה צעירה. בהיותו בטוח שהאשה הזקנה היא השמאנית כרע ברך לפניה.
"אדוני, אתה טועה. האשה הצעירה שם סמוך לאח, כלתי, היא השמאנית."
"בולדו קם והשתחווה לפני השמאנית. "שמאנית, אחות בכירה, באתי לשטוח לפניך את בקשתי. האם תוכלי לומר לי מדוע מת בני?"
"אדוני, בַּאיָן, כיוון שבאת לכאן אנחש תחילה את סיבת מותו. היא לקחה שגאי והשליכה אותם על הארץ. אחר כך התיישב על שרפרף, נטלה לידה את התוף שלה ואת מקלות ההקשה והחלה לתופף ולשיר. עד מהרה באו לתוכה הרוחות והיא החלה לדבר: "הקשב היטב! אם דבר שקר בפי אמור לי. בן נולד לך בעת שהיית בן עשרים וחמש, והוא מת בשנתו החמש-עשרה בעת שיצא לצייד כיוון שרוח רעה נטלה הרחק את נשמתו וכך חלה ומת. כאשר הגעת לגיל חמישים, נולד לך בן שני בשם הֵרֵגְדָאי. כאשר הגיע לשנתו החמש-עשרה יצא הוא לצייד בהר הדרומי והרג חיות רבות. ארלג חאן שמע על כך ושלח רוח ליטול הרחק את נשמתו. יהיה קשה להחיותו. בביתך יש כלב שנולד באותו יום עצמו ותרנגול בן שלוש. אם זו האמת אמור לי!"
"אכן כך הדבר, את באמת שמאנית נפלאה!" הוא השתחווה לפניה שוב, "הרשי לי להורות לאנשי להביא את כלי השאמנות שלך לביתי. אם תחזירי את בני לחיים, אתן לך מחצית מן הזהב, הכסף, המשי ומשק החי שלי!"
אנשיו של בולדו בַּאיָן העמיסו את תופה, את בגדיה, את האונגונים שלה וכלים נוספים על גבי עגלה והשמאנית רכבה אתם אל ביתו של בולדו בַּאיָן. כאשר הגיעו נערכו כל ההכנות לטכס. האונגונים הונחו בהוימור (מקום קדוש) ובולדו בַּאיָן השתחווה לפניהם שלוש פעמים. השמאנית סעדה את לבה והייתה מוכנה להתחיל בטכס. שלושה שמאנים מכפרו של בולדו הגיעו כדי לסייע לה.
כאשר החלה נִישָׁאן להכות בתוף, תופפו עמה שלושת השמאנים האחרים. הם לא יכלו לעמוד בקצב התיפוף שלה ולא היו מתואמים עם תיפופה ושירתה. היא עצרה ואמרה: "אם הם מנגנים בצורה כה בלתי תואמת איך אוכל להגיע לעולם התחתון? הביאו לי את נארי פיאנגו מכפרי, הוא יכול לעקוב אחרי בצורה מושלמת."
בולדו בַּאיָן הלך והביאו מיד. כאשר הגיע לבשה השמאנית נִישָׁאן את הגלימה והכיפה המעוטרת בתשע ציפורים. כאשר החלה בפעולת השמאניות עם המלווה שלה הייתה המוסיקה נפלאה. עד מהרה הגיעו הרוחות אל תוך גופה. התנהגותה השתנתה והיא החלה לדבר בחרוק שיניים. הרוחות דרשו כי התרנגול בן השלוש והכלב בן החמש-עשרה יקשרו סמוך אליה בעת שתערוך את המסע. מיד לאחר שנעשה הדבר, עזר לה נארי פיאנגו לשכב ואז המשיך לתופף עבורה בעוד היא עושה את מסעה.
היא עופפה מעלה מעלה הרחק מביתו של בולדו בַּאיָן, ורוחות האונגונים סביבה כמו ציפורים מעופפות וחיות טרף במרוצה. היא הגיעה לנהר ושם ראתה אדם זקן עם סירה. הוא העביר אותה את הנהר בסירתו. "כלום היה עוד מישהו שעבר בדרך הזו?" שאלה. האיש הזקן השיב שלא ראה אף אחד חוץ ממונגולדאי נגטס אשר נשא עמו את נשמתו של הֵרֵגְדָאי בדרכו אלארלג חאן. עד מהרה הגיעה נִישָׁאן אל נהר דולבור. לא הייתה כל דרך לחצותו. היא ניצבה על כן על גבי התוף שלה ובעזרתן של הרוחות חצתה את מי הנהר עד בואה אל מבואו של העולם התחתון. בצד השני חסמו שתי רוחות את הדרך לביתו של ארלג חאן. כאשר הודיעה להם מה חפצה והציעה להם חלק מן המזון שהוכן לטכס, הניחו לה לעבור. היא המשיכה הלאה בדרכה אל ביתו של מונגולדאי נגטס וניצבה שם בחוץ כשהיא מזמרת שיר שמאנים. לבסוף יצא אליה מונגולדאי.
"מדוע את עומדת כאן, מייללת את השיר הצורם הזה? מה מביא אותך לכאן השמאנית נִישָׁאן?
"מדוע גנבת נער חף מפשע, אדם השייך למישהו אחר ואשר טרם השלים מחזור חיים מלא?"
"לקחתי אותו על פי פקודתו של ארלג חאן. הבאנו אותו לכאן כדי לבחון אותו. בחנו אותוביריה בקשת והוא ירה חץ דרך חור המטבע שנישאה על גבו של מוט גבוה (במטבעות סיניים ומונגוליים יש חור במרכזן). הוא השליך ארצה שניים מאלופי ההתגוששות שלנו. מאחר והוא צעיר כה מוכשר אימץ אותו ארלג חאן לבן. אין שום אפשרות שתקבלי אותו חזרה."
"אם כך אין זו אשמתך. ככלות הכל אתה אדם טוב לב. אני אנסה לקבל את הֵרֵגְדָאי חזרה אם רק אוכל. אם לא אצליח בכך אני מחוסלת." ובאומרה זאת המשיכה השמאנית הלאה אל ביתו של ארלג חאן. הבית היה מוקף בחומה גבוהה ובלתי חדירה. היא התרגזה ושרה שיר שמאנים נוסף. היא קראה לכל החיות והציפורים לעזרתה. לבסוף הגיע הגרודה, מלך הציפורים, ולבקשתה עופף מעל ביתו של ארלג חאן בחיפוש אחרי הֵרֵגְדָאי. הנער שיחק עם יתר הנערים בשגאי עשוי זהב וכסף. ציפור הענק עטה ממרומים ארצה ואחזה בהֵרֵגְדָאי בטפריה. כל יתר הנערים נמלטו משם בצריחות. הם באו אל אביהם ארלג חאן ואמרו: "קרה דבר רע! ציפור גדולה באה, חטפה את אחינו ונשאה אותו הרחק מכאן!"
ארלג חאן התמלא בזעם. הוא שלח לקרוא למונגולדאי נגטס: "אני מקווה לטובתך שאין לך יד בדבר!" אמר בקול מאיים.
מונגולדאי השיב: "היחידה שיכלה לעולל זאת היא השמאנית נִישָׁאן. אין עוד שמאן כמותה. אני אלך עכשיו ואנסה לאתרה." הוא יצא מיד לדרך לחפש את השמאנית.
באותה עת עצמה לקחה השמאנית נִישָׁאן את נשמתו של הֵרֵגְדָאי והפכה אותה לאבן קטנה. היא החביאה את האבן בתוך אוזנה והמשיכה במסעה הביתה. אך עד מהרה נקרה מונגולדאי על דרכה: "שמאנית, אחות בכירה, עצרי ונשוחח לרגע. בואי ונדבר על טוב ורע. האם את חושבת כי יאה הדבר להגניב מכאן את הנער באמצעות כוחותיך השמאניים? לבטח אין זה עולה בקנה אחד עם עקרונותיך לגנוב אותו מכאן בלי לשלם עבורו דבר!"
נִישָׁאן הציעה לו לקבל ממעט מזון בתמורה, אך מונגולדאי התחנן אליה: "זה מעט מדי. ארלגחאן לא יסלח לי אם אניח לך לקחת מכאן את הֵרֵגְדָאי. האם תתני לי את הכלב והתרנגול? לאדוני אין כלבי צייד וגם לא תרנגול שיקרא ויכריז על תום הלילה."
"שניהם יהיו לך אם תבטיח לי להאריך את חיי הנער."
"אוסיף עשרים שנה לשנות חייו."
"הואיל ותקח אותו כשחוטמו עוד זב זה מעט מדי."
"אוסיף שלושים שנה לשנות חייו."
"הואיל ותקח אותו בטרם התיישבה עליו דעתו זה מעט מדי."
"אוסיף ארבעים שנה לשנות חייו."
"הואיל ותקח אותו בטרם רכש כבוד ותהילה זה מעט מדי."
"אוסיף חמישים שנה לשנות חייו."
"הואיל ותקח אותו בטרם יחכם ויהיה לתועלת לעמו זה מעט מדי."
"אוסיף ששים שנה לשנות חייו."
"הואיל ותקח אותו בטרם למד לשלוט כראוי בקשת וחץ זה מעט מדי."
"אוסיף שבעים שנה לשנות חייו."
"הואיל ותקח אותו בטרם למד אומנות מועילה זה מעט מדי."
"אוסיף שמונים שנה לשנות חייו."
"הואיל ותקח אותו בטרם הבין לאשורו מה משמעות גילו זה מעט מדי."
"אם כך אוסיף תשעים שנה לשנות חייו, אך לא אוכל לתת לו יותר מכך. לא יפקדו אותו פגעים ומחלות עד מלאת לו ששים שנה. תשעה צאצאים יהיו לו. כל ימי חייו יוכל להשתין בעמידה ולהתפנות בכריעה."
"תודה לך. זה מספק אותי. תוכל לקרוא לתרנגול אם תאמר לו 'אשי' ולכלב אם תאמר לו 'קאו'."
מונגולדאי לקח את הכלב והתרנגול, הניח אותם ארצה והחליט לנסות את הקריאות: "אשי, אשי, קאו, קאו!" קרא, ושתי החיות נמלטו ממנו חזרה לנִישָׁאן. הוא רדף אחריהן עד שהיה חסר נשימה. "שמאנית, אחות בכירה, מדוע את מתלוצצת אתי? כאשר אני קורא לחיות הן מסתובבות ובורחות. אדוני לא יאיר לי פנים כלל."
נִישָׁאן צחקה ואמרה: "התלוצצתי די. אתה יכול לקרוא לתרנגול אם תגיד: 'גו, גו' ולכלב אם תגיד: 'ארי, ארי'." מונגולדאי קרא להם כפי שהורתה לו והפעם נענו החיות לקריאתו ובאו אליו. הוא יצא לדרכו ושתי החיות הלכו בעקבותיו. התרנגול מנדנד בראשו והכלב מכשכש בזנבו. בעת שנִישָׁאן המשיכה לצעוד במורד הדרך היא ראתה את בעלה המת לצד הדרך, מחמם קדירה גדולה של שמן על גבי מדורה.
"אשה קלת דעת שכמותך, באת להחיות אחרים, אך לא אותי, אישך שכה אהב אותך מנעוריך? החיי אותי עכשיו או שאשליך עליה את סיר השמן הרותח!" הוא התקדם לעברה באיום.
"בעל, הקשב לי! גופך כבר נרקב לפני זמן רב. אין שום דרך בה אוכל להחיותך. אני משגיחה על אמך ודואגת לה. חשוב על כך, בעל יקר, והנח לי לעבור!"
"קלת דעת וחסרת רחמים את שמאנית נִישָׁאן, זלזלת בי עוד כאשר הייתי בחיים. את יודעת זאת בתוך לבך. את דואגת לאמי רק בגלל שאת מרגישה כך. או שתכנסי לתוך הקלחת או שאשליך אותך לתוכה!"
השמאנית התמלאה חימה ואמרה: "הקשב לי! כאשר מתת, מה השארת לי? השארת אותי עם אמך הזקנה בתוך בית עלוב, אבל אני דאגתי בכבוד לכל מחסורה ושירתִי אותה בנאמנות. חשוב על כך! אני אשה נדיבה." אחר כך נשאה קולה בשיר שמאנים וקראה לרוחות ולעגור הענק: "קחו איש זה למקום מרוחק שממנו לא יוכל לעולם לשוב ולהתגלגל עלי אדמות!" הציפור חטפה אותו ונשאה אותו הרחק משם. נִישָׁאן שרה אז: "ללא בעל אחיה באושר, ללא גבר אחיה בגאווה. בין קרובי האם אחיה בהנאה, אקדם פני השנים ואחיה באושר. ללא ילדים אמשיך לחיות, ללא משפחה אחיה באהבה. בהולכי בעקבות נעורי שלי, אחיה כאורחת." כשהיא מזמרת בדרך זו רצה בדרך במהירות כמו רוח סופה. בהמשיכה בדרכה ראתה מגדל לצד הדרך מוקף בעננים רבי צבעים ונשמר על ידי שומרים חבושים בשריונות זהב ומזוינים באלות ברזל.
"מה המקום הזה?" שאלה.
"זהו ביתה של אומאי, האלה הגורמת לעלים להיפרש ולשורשים להתפשט." אומאי היא האלה האם המעניקה נשמת חיים לכל היצורים החיים בהוולדם. נִישָׁאן שאלה אם תורשה לבוא לפני אומאי ולהביע לפניה את רגשות הערכתה. השומרים השיבו שהיא יכולה לעשות כן. כאשר נכנסה אל תוך המגדל גילתה שהוא מלא בערפילים מופלאים בשלל צבעים. שתי נשים לבושות בגדים יפיפיים ואוחזות בבזיכי קטורת ניצבו בפתח המוביל לחדרה של האלה. אחת מהן הכירה את השמאנית: "כלום אין את השמאנית נִישָׁאן, המתגוררת על נהר הנישינאי בארץ החיים?"
"מי את? מדוע אינני מזהה אותך?"
"הייתי אשתו של נארי פיאנגו, מתתי מאבעבועות שחורות שנתיים ויומיים לאחר שנשאתי. היינו שכנות."
נִישָׁאן נזכרה: "כמובן, איך יכולתי לשכוח!"
היא הובלה בחגיגיות אל תוך החדר הגדול. במרכז החדר ישבה אשה זקנה לבנת שער מוקפת בבני לוויה אשר השגיחו על תינוקות רבים רבים, נשמותיהם של אנשים שטרם נולדו. כולם היו עסוקים בהשגחה על הילדים. נִישָׁאן כרעה ברך והשתחוותה תשע פעמים לפני האלה. אומאישאלה: "מי את אשר באה למקום זה בפזיזות כה רבה? "
"אני הקטנה ידועה כיום בשם השמאנית נִישָׁאן. מאחר ואני בדרכי מן העולם התחתון באתי לבקר את האלה המקודשת, האם הגדולה ולהשתחוות לפניה."
"איך יכולתי לשכוח?" אמרה אומאי, "כאשר באה שעתך להוולד, לא רצית ללכת. אני היא זו שהניחה את כיפת השמאן על ראשך והעניקה לך את התוף. על פי רצוני הובאת הלום כדי שאראה לך את תוצאות הטוב והרע כך שתוכלי לקחות עמך את התורות האלה חזרה אל עולם החיים. כאן נקבע מראש מי יגיע לשם: שמאנים, מלומדים, אבות, אנשים מכובדים, אלו הרשעים ואלו העשירים או העניים, מקבצי נדבות, שודדים, כוהנים, שיכורים, מהמרים, הטובים והרעים. צאי לסיור עם המשרתת שלי והיא תראה לך הכל."
אשה ליוותה אותה בדרכה מתוך המגדל והראתה לה את עץ הערבה הגדול של העולם. עליו ופרחיו ליבלבו בעוז בחמישה צבעים. ואז הגיעו למקום אחר מלא בכל מיני חיות: חיות בית, חיות בר, ציפורים, חרקים, דגים וכל מיני יצורים חיים, עדרים עדרים לאין ספור. "כאן המקום שבו אנו מעניקים חיים לכל היצורים החיים." נאמר לה. בהמשך הראו לה את אלה-גורן, המקום שנשמותיהם של הרשעים הגדולים ביותר נשלחות אליו כדי שיושמדו במקום שיורשו לחזור ולהתגלגל מחדש בעולם. היא שמעה את צעקות הייאוש האיומות שהשמיעו הכלואים שם.
המקום הבא דמה לבית משפט. זה היה המקום בו נקבע גורלן של הנשמות על ידי ארלג חאן. הוא זה שחרץ דינן של הנשמות וקבע היכן ומתי ישובו אל האדמה על פי מעשיהן בגלגולים קודמים. לאחר שהייתה עדה לכל זאת חזרה אל אומאי. האלה פקדה עליה: "עתה משלמדת כל זאת עליך לספר על כך בשובך אל ארץ החיים!"
נִישָׁאן המשיכה בדרכה אל נהר דולבור, שם עלתה פעם נוספת על ראש התוף שלה ועופפה מעל המים חזרה אל ארץ החיים. נארי פיאנגו, אשר המשיך כל העת לתופף, ידע שהיא חזרה לארץ החיים והחיה אותה בהתיזו מים על פניה. בעודה תחת השפעת הטרנס החלה לספר את קורותיה: "אתם כולכם, בולדו בַּאיָן, הקשיבו לדברי! בנך הובא חזרה על ידי הגרודה ואני לקחתי אותו הרחק משם ולפתתי אותו מתחת לזרועי. החזרתי את החיים לגופו המת. שטחתי תחינתי לפני האלים להעניק לו חיים ללא מחלה וחולשה. תשעים שנה נוספו לחייו והוא יזכה להביא לעולם תשעה ילדים. לארלג חאן אשר לקח אותו מכאן נתתי את הכלב והתרנגול. כאשר השתחוותי לפני אמא-אומאי, ביקשתי ממנה להעניק צאצאים רבים לבנך. אודיע לעולם כולו כי כל המכבד את אמא-אומאי ביראה ובטהרה - להם יהיו פרחיה של אומאי טובים. אלה הפועלים רעה, עונשים מכל הסוגים יהיו גמולם. ראיתי כל זאת בבירור. כאשר ביקש ממני בעלי להחיותו אמרתי לו שיהיה זה קשה להחיותו כיון שבשרו כבר נרקב. הוא התמלא חימה ורצה לטגן אותי בשמן רותח, אך אחד מעוזרי הרוחות אחז בו ונשא אותו אל אלה-גורן. לעולם לא יחזור לשכון בגוף אנושי."
לאחר שעוזריה עישנו אותה עם ערער, התעוררה ניסאן מן הטראנס שהייתה נתונה בו. היא לקחה את מניפת השמאנים ונופפה חזרה את נשמתו של הֵרֵגְדָאי אל תוך גופו. לפתע התגלגל הנער על צידו ואמר: "תנו לי בבקשה ספל מים." לאחר ששתה אמר: "ישנתי וחלמתי עת רבה." הוא למד אז לדעת שלא היה זה חלום. נִישָׁאן אכן הביאה אותו חזרה מן העולם התחתון. כאשר נודע לו כל זאת השתחווה לפני השמאנית והודה לה על חסדה. אביו אמר: "את אכן שמאנית נעלה. גברתי, לולא החזרת אותו לחיים היה השורש נשבר. הוא נטל את גלימתו והניחה על כתפיה ונתן לה יין בכוס בדולח. הוא ציווה אז לחלק את כל זהבו, כספו ועדריו לשני חלקים שווים ולמסור מחצית אחת לשמאנית נִישָׁאן. אחר סעדו הכל את לבם ושתו יין עד שהשתכרו.
למחרת היום חזרה נִישָׁאן לכפרה כשהיא אשה עשירה. בעקבות מה שהראתה לה אומאי, היא חיה חיים הגונים וצודקים והייתה דוגמא לכל כיצד על אדם לתכן את מעשיו. שמועות מחוויותיה במהלך מסעה הגיעו אכן לחותנתה והיא נמלאה חימה בגלותה שנִישָׁאן סירבה להחזיר לחיים את בנה. היא האשימה את כלתה: "הרגת את בעלך פעם שנייה. אינני יכולה לשאת את המחשבה שכך נהגת!"
למעשה החליטה החותנת לנקום בשמאנית נִישָׁאן. היא נסעה לסין וסיפרה לשליט מה עשתה נִישָׁאן. הם נועצו יחדיו להפילה בפח. נִישָׁאן הוזעקה לחצר המלוכה הסיני ונאמר לה שהקיסרית על ערש דווי ורק היא תוכל להצילה. כאשר הגיעה נִישָׁאן לחצר המלוכה נהגה כבעבר ויצאה למסע אל העולם התחתון בחיפוש אחר נשמתה של המלכה. בעודה נתונה בטראנס כבלו אותה בשלשלאות. כל כלי השמאנות שלה נצררו בצרור קשור ברצועות ברזל והושלכו בתוך חומה. עם זאת הם לא הרגו את השמאנית נִישָׁאן אלא קברו אותה חיים עמוק באדמה ליד העירהיילאר שבמונגוליה הפנימית. מאות שנים לאחר שקרה הדבר עדין אפשר לראות שנים מקצותיה של השרשרת שבה נכבלה ואנשים העוברים בדרך כאשר הם רואים אותם מושכים בהם ומקרבים אותה מעט קט אל פני האדמה. יום אחד בעתיד השמאנית הגדולה ביותר שחיה אי פעם תגיע לפני השטח ותשוב לפעול בעולם החיים. הֵרֵגְדָאי חי חיים ארוכים ונולדו לו ילדים רבים בדיוק כפי שהבטיחו מוגולדאי ואומאי. צאצאיו של שבט הביאר הם רבים וכולם בורכו בעושר. סיפור זה מספר על החוק הגדול של העולם, אך גם כיום אנשים רבים הולכים אחרי תורות מוטעות ועושים מעשים רעים. מי יתן ויתגברו כולם יסורו מרע וישובו לדרך הישר!
זמן רב עבד רבי זלמן רק בשמש ולא זכה לראות את אור הלבנה. בכל פעם שקם משנתו בחצות הלילה לתפילת תיקון חצות, היו השמים מעוננים והלבנה לא נראתה. עד מהרה החל העדרו של אור הלבנה מחייו לתת בו את אותותיו. דומה היה הדבר כאילו הוא עמל בכרם צחיח, שלמרות כל מאמציו לא צומח בו דבר, שכן הצמחים נזקקים לא רק לאור החמה כי אם גם לאור הלבנה.
וכך היה רב זלמן מנוע ממצוות קידוש הלבנה בעת שזו הלכה והתמלאה והגיעה לרבע השני של החודש. בכל פעם שתר בעיניו אחר חרמש הירח החדש, הוא לא נראה לעין, ואת ברכת הלבנה ניתן לברך רק בעת שזו האחרונה נראית בשמיים.
העדרה של הלבנה מחייו החלה להדאיג את רבי זלמן, שהרי הלבנה היא סמל לגאולת ישראל: כשם שהלבנה שבה מגלותה ומתגלה במלוא יפעתה, כך גם עתיד עם ישראל לשוב מארצות גלותו ולחזור לארץ אבותיו, וכל עוד הלבנה נותרת נסתרת מעיניו, חש עצמו רבי זלמן בגלות.
ככל שחלף הזמן, כך הלכה וגברה כמיהתו של רבי זלמן לאור הלבנה, ולילה אחד ראה עצמו בחלומו ניצב בעיבורו של כרם. אשכולות הענבים הבשלים ציפו לבציר והירח המלא שפך עליהם את זהרו עד שנדמה היה לו שהאור נובע מן הענבים עצמם. ובחלומו היה רבי זלמן עובר מאשכול לאשכול ומזמורה אחת לרעותה ומברכם: "שלום עליכם", ואשכולות הענבים השיבו לו: "עליכם השלום". ובאותו רגע נשא רבי זלמן את עיניו למרום וראה את הלבנה במלוא הדרה ללא חציצה של שום עב, והיא הייתה כה זכה ובהירה עד שנדמה היה לו שהיא נמצאת בהישג ידו. ולפתע חש בביטחון בטוח, שאכן כך הדבר ולהפתעתו מצא עצמו מתרומם אל השמים, וכמעט נוגע בה.
רגע אחר כך חש שהוא דואה מטה לאיטו והדאייה הייתה כה מענגת עד ששב וזינק מעלה ושוב כמעט ונגע בלבנה. ואז, כאשר ניסה כוחו בפעם השלישית, התרומם רבי זלמן כל הדרך עד ללבנה וברגע שנגע בה, דובבו שפתיו את ברכת הלבנה שזמן כה רב לא השמיעה בקול. אחר כך נסחף רבי זלמן לאיטו חזרה אל האדמה, וברגע שנחת עליה הרגיש שכל כוחותיו שבו אליו ושוב אין הוא סובל מהיעדרו של אור הלבנה.
בבוקרו של אותו יום, לאחר שהתעורר, כינס הרב זלמן בית דין והציג בפניהם את השאלה: "האם ניתן למלא את מצוות קידוש הלבנה בחלום?"
בית הדין דן בדבר קצרות וארוכות ולבסוף הכריע וקבע שהדבר הוא אפשרי, שכן מן המקרא אנו למדים שחלומות חושפים את האמת, כמו חלומו של יעקב אבינו, שראה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו.
באותו לילה, לאחר שבית הדין הכריז על פסיקתו, ראה רבי זלמן בחזיון לילה, במו עיניו את הסולם העולה מן האדמה ומגיע לגן עדן, ואת המלאכים העולים ויורדים בו. וברגע זה של הארה פתאומית נגלתה לו מטרתם האמיתית של המלאכים: לשאת עימם את התפילות הבוקעות מפיותיהם של הישנים, תפילות אשר הקדוש ברוך הוא התייחס אליהן בדיוק כמו לתפילות שבקעו מפיהם בעת שהיו ערים, וקיבלן במלואן. הוא ראה גם כיצד נמסרות אותן תפילות לידי המלאך סנדלפון אשר נשא אותן מעלה מעלה בתוך זר קלוע של תפילות שפיאר את כס הכבוד של הקדוש ברוך הוא.
אחר כך גילה רבי זלמן כי מספר הברכות שנשא בעת שנתו לא נפל במספרו מן הברכות שביטאו שפתיו בעת היותו ער, שכן בחלום יכול אדם יכול לפרוק את משא נשמתו במלואה כשם שהוא עושה בהיותו ער, ובעיני השם יתברך משא החלום יקר ונכבד כמו משא המציאות.
היה זה סמוך לט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, שבו נאמרת ברכת 'שהחיינו' על פירות שטועמים אותם בפעם הראשונה באותה שנה. בז'ולקייב היה אותה שנה חורף סוער, ולא נמצא לו, לרב זלמן פרי שטרם טעם. מסיבה זו הייתה רוחו שפופה עליו שכן לא היה לו דבר שבו יוכל לקיים את הברכה ודרכו בקודש הייתה לדאוג לכך שלא יחמיץ שום ברכה.
באותה שנה חלה שבת-שירה יום אחד לפני ט"ו בשבט, ורב זלמן טרם ידע היכן יימצא לו פרי ראשון לקיים בו את הברכה. מצוקה זו שרתה עליו בעת שיצא החוצה בערב שבת שירה כדי להאכיל את הציפורים בקאשה – דייסת דגנים שנהגו לאכול במזרח אירופה.
הוא הסתובב במקומות שבהם התאספו ציפורים ופיזר למענן קאשה על האדמה, שכן זה היה מנהגו תמיד בתקופה זו של השנה.
סמוך לצהרי יום הגיע רבי חיים אליה לביתו של רב זלמן, ומצא אותו מאכיל את הציפורים עם דמעות בעיניו. חיים אליה שאל אותו מה קרה.
"נראה לי שלא יהיה בידי השנה פרי חדש לברך עליו בחג" השיב רב זלמן, "ושום תקווה אינה נראית באופק."
חיים אליה ביקש להסיח את דעתו של רבו ממצוקתו, על כן שאל אותו מדוע הוא מאכיל את הציפורים בקאשה.
"הציפורים הן אלה שהזכירו לבני ישראל את שמחתם בחציית ים סוף," השיב רב זלמן, "כיוון שעופפו מעליהם כשהן מזמרות. דבר זה העניק השראה לעם ישראל להביע את שמחתו בשירת הים: 'אשירה לה' כי גאה גאה', על כן מסורת היא להודות לציפורים ביום זה."
חיים אליה הסכים מיד כי יש טעם בדבר, אך עדיין היה סקרן לדעת מדוע הוא מאכיל אותן דווקא בקאשה.
רבּ זלמן השיב לו: "עליך לדעת כי המילה קאשה היא מלשון קושיה. הקושיה שניצבת בפנינו היא: היכן יימצא לנו פרי שבו נוכל לקיים את ברכת 'שהחיינו'?"
חיים אליה שאל: "כלום קאשה היא מאכל מסורתי?"
ורב זלמן השיב: "רק בעת שלא ניתן למצוא שום פרי חדש."
ואז המשיך רב זלמן להאכיל את הציפורים, כשהוא מפזם לעצמו את הניגון של שירת הים. הציפורים, שהיו רעבות, שמחו לראות את הקאשה כשם שבני ישראל שמחו לקבל את המן היורד משמים. אחרי שמילאו כרסן במזון, החלו כמה מן הציפורים לחזור על הניגון שפיזם רב זלמן. תחילה חשבו רבּ זלמן וחיים אליה כי הם רק מדמיינים לעצמם שהציפורים שרות את הניגון, אבל עד מהרה התברר להם שאכן כך הדבר ושניהם נמלאו תמיהה גדולה.
חיים אליה פנה מיד אל רבּ זלמן ואמר: "ניגון זה של שירת הים שהציפורים חוזרות עליו הוא בגדר פלא ואות, והאות הוא שאסור לך לוותר על התקווה שהפרי הראשון אכן יגיע, שכן זו הדרך שבה השיבו הציפורים על קושייתך."
כאשר שמע זאת רב זלמן, חזר הברק לעיניו וחיוך עלה על פניו. היה ברור לכל שהוא לא ויתר על התקווה.
כל אותו יום פיזם רב זלמן לעצמו את ניגון שירת הים, ובאותו לילה ישן בשלווה, לאחר לילות רבים של נדודי שינה. כאשר התעורר למחרת היום בשבת שירה, הרגיש כאילו נשמתו שבה זה עתה ממסע ארוך, כאילו חצה הוא עצמו את ים סוף ביבשה.
באותו בוקר, כאשר פתח רב זלמן את הדלת והביט החוצה, ראה יונה עפה וקרבה ממרחק. "מדוע המייתה של היונה כה עצובה." חשב לעצמו, "דומה שכמאמר חכמים, היא מחקה את קולה של השכינה המתאבלת באנחה על חורבן הבית. כאשר יבוא המשיח, ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה וגם השכינה לא תתאבל עוד, או אז תשורר היונה בקול מתוק יותר מן הזמיר."
ובאותו רגע עצמו נחתה היונה על ענף של עץ סמוך, ורב זלמן נוכח לדעת שהיא נוצצת כזהב שכן אור השמש הזהוב השתקף בנוצותיה ובפיה נשאה היא עלה זית טרף ועליו פירות. רבּ זלמן לא האמין למראה עיניו בעת שהתבונן ביונה ובמשאה. הוא ידע שלא ייתכן שיש בעולם הזה יונה שכזו, וששום זיתים אינם גדלים בחורף בפולין. אין ספק שהיונה המוזהבת הביאה אותם ממרחק רב.
לפתע הבין רבי זלמן שהציפורים שמעו לתחינתו והקדוש ברוך הוא נענה לתפילתו.
רב זלמן ניגש וניצב מתחת לענף שעליו נחתה היונה. וכשעמד בדיוק תחתיה, הטילה היונה את ענף הזית הנושא שלושה פירות אל בין ידיו. וכשתפס אותו, נשא מבטו אל היונה ותהה לנפשו אם יונה זו עשויה להיות יונתו של המשיח, שכן מי עוד יכול לעוף לכאן בזמן כה קצר מארצות החום?
בדיוק באותו רגע החלה היונה לשיר. וכאשר שמע רבּ זלמן את השיר הבוקע מגרונה, היה סמוך ובטוח שהיא משוררת את ניגון שירת הים. וכשהקשיב למנגינה דומה היה עליו שהוא שומע אותה בפעם הראשונה, והוא ידע ללא כל ספק כי זו אכן המנגינה שבה שרו בני ישראל את שירת הים, שכן, בשירתה של היונה שמע את קולותיהם של הבנים – בני ישראל שרים יחדיו ואפילו התינוקות ברחם אמותיהן הצטרפו אליהם.
והנה, רבּ זלמן נדהם בעת שצפה ביונה המוזהבת והאזין לשירתה, שכן שמע על יונה זו לפני כן. יונה זו עוצבה בידי המלך שלמה, אשר העניק לה חיי נצח בבטאו את שמו המפורש של אלוהים. שלמה ברא יונה זו על מנת שתשורר בזמנים של שמחה ובזמנים של צער ויגון, כי לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. ומדוע התיר המשיח לרוחה השופעת של יונה זו, השייכת לו, להתגשם ביד שלמה? משום שנאמר כי עד יום בואו המבורך של המשיח – מי ייתן ויהיה זה במהרה בימינו! – נשלט העולם על ידי תורת משה. אבל לאחר בואו של המשיח יישלט העולם על ידי תורת שלמה. ואשר לשלמה, הוא כה אהב את שירה של היונה עד מעולם לא הניח לה לצאת מדלת אמותיו.
יונת הזהב אבדה כאשר חרב בית המקדש. דורות רבים אחר כך, הצטרף רבי אבא בר בר חנה לשיירה העושה דרכה במדבר. השיירה התקדמה עד רדת החשיכה ואז עצרה לחניית לילה. למחרת בבוקר בעת שיצאה השיירה שוב לדרך, נזכר לפתע רבא בר בר חנה כי שכח לומר את ברכת המזון לאחר הארוחה. סבור היה שלא נכון יהיה אם יאמר את הברכה הרחק מן המקום שבו ערך את סעודתו, על כן החליט לחזור למקום חנייתו הקודם.
והנה רבא היה בקי בהלכה, אבל בשיירה היו עוד כמה חכמים, ועלה בדעתו שלא כולם יסכימו עם פירושו להלכה, וכיוון שלא רצה להיגרר לדיון הלכתי שבמהלכו ירחיק עוד יותר ממקום תחנתו, הוא אמר לחבריו כי עליו לחזור לשם כדי למצוא יונת זהב ששכח שם. מטבע הדברים הוא שהם איחלו לו הצלחה במציאת האבדה, שכן סברו שלא ניתן לזנוח אוצר שכזה.
אשר על כן פנה רבא לאחוריו ועשה דרכו למקום החנייה הקודם ושם ערך את תפילתו. משסיים לעשות זאת הביט ארצה וראה שבתוך החול קבור חפץ שהבריק לאור הירח. רבא חילץ אות מתוך החול ולתדהמתו העצומה גילה כי זוהי יונה מוזהבת. הוא נטל את היונה בידיו, ובעת שאחז אותה, נדמה היה לו שהיא רוטטת בין ידיו כמו מבקשת היא לנפנף בכנפיה. רבא הופתע מאוד ופתח את ידיו, והיונה המוזהבת התעופפה לה.
את היונה המוזהבת הזו זכו לראות גם האר"י הקדוש, המהר"ל מפראג, המקובל רבי אדם בעל שם מרופשיץ ותלמידו רבי ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט זכה לראוותה בעת שהתפלל עם חסידיו ועלה בסולם התפילות אל הרקיע העליון. שם ראה אותה בין ענפיו של עץ והקשיב לשירהּ המופלא. הוא ניסה לעלות גבוה עוד יותר על מנת לתפוס את הציפור המוזהבת ולהחזירה לעולם הזה, אבל בדיוק בעת שהייתה כבר בהישג ידו קרס הסולם תחתיו, שכן תלמידיו, שכבר סיימו תפילתם, איבדו את הסבלנות ועזבו את בית הכנסת. לאחר מכן גילה הבעש"ט מה אירע ואמר להם שאם היה עולה בידיו להביא את היונה לעולמנו כדי שתקנן תחת גגו, היה השלום מגיע סוף סוף לעולם.
הצדיק הבא שזכה לראות את יונת הזהב היה רבי נחמן מברסלב אשר לכד את היונה על ידי כך שכלל אותה באחד מסיפוריו, שכן בכל פעם שרבי נחמן כלל בסיפוריו יצור כלשהו הוא למד להכירו בשלמותו וכל תולדותיו נגלו לפניו החל מרגע בריאתו. כך נודע לו שמדובר ביונת הזהב של המשיח, ששירתה ממתינה לצדיקים המגיעים אל העולם הבא. אבל היה זה רבּ זלמן אשר לו נגלה מי שלח את יונת הזהב לתוך העולם, ולאיזו מטרה. שכן היה זה המשיח בעצמו ובכבודו, שעשה זאת על מנת לברר אם העולם מוכן לבואו. היונה המוזהבת נשלחה מיד לאחר החורבן, אבל העולם כמובן טרם היה מוכן. מאז שלח המשיח את היונה פעם אחת בכל מאה שנה כדי לבחון אם קלו המים והעולם נכון לקראתו. לעיתים היא נראית לעין, אבל לרוב נותרת היא מוסתרת מעינו של בן תמותה שכן גופה הוא גוף רוחני שניתן לראותו רק בעיני הרוח, ומעטים הם אלה אשר הניחו לעיני נשמותיהם להובילם.
ובעת שרב זלמן ניצב מתחת לאותו עץ שעליו שוררה היונה את שירה ראה הוא את עצמו בחזונו ניצב לפני ארמונו של המשיח המכונה קן הציפור, וכמו חש בנוכחותו, ובטרם הסתיים החזון ראה את המשיח עומד הכן בשערי השמים ומחכה לרגע שבו תבשר לו היונה כי העולם נכון לקראתו.
וכך אירע שרבּ זלמן יכול היה לברך באותה שנה ברכת שהחיינו על פרי עץ הזית ואף שהזית הוא פרי מר אם אין משרים אותו תחילה במי מלח הסופגים את מרירותו, אותם שלושה זיתים ואותה ברכה מתקו לפיו יותר מכל פרי ומכל ברכה. את גלעיניהם של אותם שלושה זיתים טמן רב זלמן בקרקע בתקווה שיבוא יום ואותה יונה תבוא לקנן בהם, ומי ייתן והדבר יקרה במהרה בימינו, אָמֵן!
