לרשימת הסיפורים

לדף הראשי של אוצר הסיפורים


אוצר הסיפורים
של יואל פרץ

לסיפור הבא

לסיפור הקודם

סיפור מספר 68


שם הסיפור:

שבע הנסיכות סיפור הנסיכה היווניה

הסיפור הרביעי

והוא הסיפור שסופר על ידי הנסיכה הרוסייה ביום שלישי

בביתן האדום של מאדים

היה זה באחד מימי החודש החורפי, חודש דֶּאִי, הקצר כליל קיץ, עת ביקר המלך בהרם, עוטה לבוש שני וארגמן, בביתן האדום. היה זה יום שלישי וכלום אין יום שלישי המרכז והטבור לימיות השבוע, הטוב שבכל הימים? זהו יומו של מאדים וצבעו של אומץ הלב בקרב וזה היה גם יומו של השאה בהרם, כיוון שבהרם פירושו מאדים.

הנסיכה אדומת הלחיים ציפתה לאדוניה המלך. צבעה היה כצבע האש, אך היא עצמה הייתה טובת לב ורכה כמים והיא שרתה את אורחה המרומם בלהט. מה יפה הלבנה בחולקה כבוד לחמה!

וכאשר, תחת הכיפה השמימית, קרע הלילה בחוד דגלו את משיו של היום, ביקש המלך מן התפוח האדום נוטף הדבש סיפור משעשע, והיא לא סירבה ומשפתיה האדומות כאבן אודם זרקה מרגליות לרגליו:

"אלופי, השמים הם מפתנך ודסקית השמש – הירח באוהלך; ניצב אתה גבוה מעל כל המלים שתדוברנה בשבחך ואיש עלי אדמות לא יוכל להגיע עדיך. מי יתן ויוכו בסנוורים כל הכופרים בגדולתך!" ומשסיימה הנסיכה לומר שבחו בפניו, פתחה פיה וסיפרה לו את:

סיפור חידותיה של טוּרְנָדוֹט

ספר יסופר כי בימים עברו משל באחת מעריה של רוסיה מלך ולו בת שהייתה יפה לא פחות משהייתה נבונה. שמה היה טוּרְנָדוֹט, ואם אומר שגופה דמה לארז מארזי גן עדן ופניה היו כורד הענוג ביותר שתוכל לדמות בנפשך, לא יהיה בכך כדי לתארה, שכן בהשוואה אליה, מיהו הארז ומהו הורד? מי יוכל לתאר את פיה העדין והמחוטב ולמה אשווה את מותניה השבירים והדקים?

לו היה מבטן של עיניה החולמניות ננעץ בך היית הופך לשבוי אהבתה עד סוף ימיך ואנשים חופשים היו מקנאים בך על כבליך.

חכמתה של הנסיכה הייתה אף היא אחד מפלאיו האמיתיים של העולם. לא הייתה אומנות שלא שלטה בה ולא היה מדע שלא הכירה, וכל זאת עשתה בקלות ובמיומנות כדרך שאנשים אחרים לומדים לשחק. אך טורנדוט לא הסתפקה בידע הרגיל. היא השתלמה אף בתורת הקסמים והכישוף, למדה את כל ספרי האומנויות העל טבעיות והגיעה לידי שליטה בסודות שכל היודע אותם לא יסגירם לידי ההמון השוטה. הייפלא אפוא ששמעה של הנסיכה חרג אל מעבר לגבולות הממלכה והגיע אל כל ארצות תבל ושמה נישא בפי כל?

"טורנדוט זו אינה יצור אנושי רגיל!" אמרו הבריות, "דומה כי השמש הוא אביה והלבנה אמה הורתה וכי ירשה את יופייה מנוגה ואת שכלה מכוכב חמה. מעולם לא נודעה עלמה כמותה!"

עד מהרה שיחרו לפתחה המוני מחזרים שהגיעו מכל קצות תבל. אחדים מהם התפארו בהררי זהב, אחרים בכוח ובאומץ לב וכולם חפצו לשאתה לאשה.

טורנדוט התעלמה מכל מחזריה. היא רכשה בוז עמוק לכל הגברים והמחשבה על נישואין עם מי מהם מילאה אותה תיעוב.

"מי מבין כל הברנשים הללו" חשבה היפיפייה הגאה, "יסכון להיות לי לבעל?"

אלה היו גם הדברים שאמרה לאביה כל אימת שניסה לשכנעה לבחור במי מהם לבעל, והמלך המסכן לא ידע מה לעשות, כיוון שבין המחזרים היו נסיכים אצילים רבים וגיבורים ללא חת. עוד ועוד מחזרים נקהלו בשערי הארמון, הציקו למלך ולחצו אותו מכל צד. מה ניתן לעשות? הצורך גדול ותשועה מנין?

הרחק מן העיר במקום שממה ניצב הר שראשו בעננים. כאשר נוכחה טורנדוט לדעת כי צבא המחזרים מתרבה מיום ליום והם הומים סביב הארמון כמו דבורים ליד כוורת, גמלה בלבה החלטה. היא פנתה אל אביה המלך ואמרה לו:

"אבי היקר, סלח נא לי, אך עלי לעוזבך! בנה למעני על ההר טירה חזקה שצריחיה יתנשאו עד לעננים ואותה אאווה לי למשכן. כך נפיץ מכאן את עדר המחזרים המייגע הזה."

המלך אהב את בתו כבבת עינו והמחשבה על פרידה ממנה הכאיבה לו מאוד, אך המצב לא הותיר לו הרבה ברירות והוא כיבד את בקשתה.

וכך נבנתה למען הנסיכה על פסגתו של אותו הר מרוחק, טירה מבוצרת עטורת מגדלים וחומות עם חרכי ירי. וכה אדירה הייתה הטירה עד שנדמה כאילו ענק כלשהו אזר את כל כוחו והעמיס צוק ענק על ראשו של ההר הנישא.

במבצר הררי בלתי חדיר זה מצאה טורנדוט מפלט מלהט תשוקתם של מחזריה הטרחנים. האוצר היה נעול עתה מאחורי מסגר ובריח עשויים פלדה, ומי הוא הגנב - אמור נא לי - אשר יוכל לשדוד אותו?

אנשים כינו את הנסיכה 'גברת טירת ההרים' ואיש מאתנו לא חזה אף בחלומותיו הפרועים ביותר גבירה שכזו.

טורנדוט אהבה תמיד להיות לבדה, אך עתה בקן הנשרים שלה נטתה מחשבתה אף הרחק עוד יותר מיתר יצורי אנוש. וכי במה נחשבו אלה בעיניה ומה תועלת בהם? ובעיקר מה צורך לה בבעל? היא, שבגופה הנשיי שכן שכל כה גברי! הנסיכה התבוננה בכוכבי הלכת המאירים את שמי טירתה. היא הכירה כל כוכב וכוכב - את מהלכו ותכונותיו ואת השפעתו על הטבע ועל גורלות בני האדם.

היא הייתה מסוגלת לחזות - כך מכל מקום האמינה - את מהלכי השמים וגורל אנוש. היא לא ביקשה דבר, רק להימלט מאחיה בני האדם אל פסגתו הנישאת של ההר ואל מעבר לחומות העבות של טירתה. אך כלום די בכך? האם הייתה באמת מוגנת פה לעד מכל דבר?

בהגותה בדבר עלה בדעתה של הנסיכה להגביר אף יותר את ריחוקה ואי חדירותה של טירתה; הן לא בכדי בורכה בידע המגיה והכשפים.

בלב טורנדוט התעוררה תשוקה עזה לבחון את כוחה. היא עיצבה דמויות מוזרות רבות עשויות פלדה ואבן, וכל אחת מאותן דמויות אחזה בידה חרב שלופה. היא ציידה שומרים מלאכותיים אלה במנגנון נסתר מעין והחביאה אותם בקצה השביל המוביל אל הטירה. כל משיג גבול שלא ידע את סוד הדמויות ולא צעד במסלול הנכון עתיד היה להיהרג ממכת חרבה של אחת הדמויות המוסוות.

אך גם אם היה עולה בידו של מאן דהוא להגיע אל פסגת ההר, לא היה מצליח לחדור לטירה עצמה, שכן את השער לטירתה הצפינה הנסיכה בפינה נסתרת מעין המתבונן מבחוץ ובמקום שאיש לא ציפה לו.

כאשר השלימה כל זאת הייתה טורנדוט סמוכה ובטוחה שלא יעלה בידו של אף בן תמותה להגיע עדיה ללא רשותה.

הנסיכה הייתה גם ציירת מחוננת שמעטים כמוה בעולם כולו. כמו הצדפות הדוחסות טיפות טל והופכות אותן לפנינים, כך ארגה היא צבעים בתוך בדיה שצלליהם אפלים כמו הסלעים השחורים סביב לפניהן המאירות של החוריות בגן עדן. ציוריה השתוו ביופיים לאלו של גדולי הציירים הסינים.

הפעם נטלה הנסיכה את מכחוליה על מנת לצייר על גבי בד משי תמונת דיוקן שלה עצמה, בגודל טבעי ומעל התמונה שרטטה במכחולה באותיות שאין עדינות מהן את המלים האלה:

"כל החפץ לקחתני לו לאשה, בל יעריץ אותי מרחוק, אלא יבוא לכאן לטירתי ויחיש פעמיו לראותני כמו העש החש אל האור בחשכת הליל. לזאת ידרש גיבור חיל עשוי ללא חת ולא מוג לב; איש הנכון להשליך חייו מנגד לא פעם אחת אלא אלף. ואם ברצונו לזכות בי, ארבעה תנאים יהיה עליו למלא: ראשית עליו להיות בן אצילים יפה תואר; שנית יהיה עליו להתגבר על החרבות המכושפות החוסמות את דרכו אלי; שלישית, אם יעלה דבר זה בידו, יצטרך הוא לגלות את השער המוליך אל נוכחותי, כי לא אקבל את זה אשר יערים לבוא אלי דרך הגג; ורביעית - אם יעשה כל אלה ויגיע עדי, יהיה עליו לפתור את החידות אשר אחוד לו בנוכחות אבי. אם ישכיל לפותרן יזכה בידי וילגום משיקוי האושר, אך אם יכשל ולא יהיה בפיו מענה, יאבד הוא את חייו!"

או אז הפקידה הנסיכה את תמונת הדיוקן והכתובת שעליה בידיו של שליח וציוותה עליו בזו הלשון: "קח את התמונה העירה ותלה אותה מעל לשער הראשי כדי שכל החפץ לזכות בי יוכל לראותה ולקרוא את אשר רשמתי. האם הבנת את פקודתי?"

השליח עשה כדבריה ומה שצפוי היה שיקרה אכן קרה: החדשות נפוצו מעיר לעיר ומארץ לארץ ועברו ביעף, כמו הרוח הנושבת. עד מהרה התקבצו ובאו מחזרים נוספים. הם באו עדרים עדרים: אבירים, נסיכים ואף מלכים באו להתבונן בדיוקנה של טורנדוט התלוי על שער הכניסה לעיר. בטרם יצאו לדרך חשבו לעצמם ואמרו לידידיהם שהזהירו אותם: "אל דאגה, רק אביט בדיוקנה ולא יותר. אוכל להמשיך ולחיות גם בלעדי הנסיכה האכזרית הזו."

אך מה כוחם של טיעונים הגיוניים? די היה שיציצו אך פעם בדיוקנה של הנסיכה כדי שתתבלבל עליהם דעתם. עד מהרה, בזה אחר זה, ניסו את מזלם - כולם אנשי חיל ובני אצילים - ובזה אחר זה איבדו את חייהם בניסיונם זה. איש מהם לא הגיע אפילו לפסגת ההר. כולם קיפדו חייהם בדרכם על ידי החרבות המכושפות, אם לא על ידי הראשונה בהן, אזי על ידי השניה או השלישית. עיוורים ונבערים מיהרו אל חורבנם שלהם וכל גמולם על העזתם היה בוז וכלימה, שכן, הנסיכה טורנדוט שהייתה הרבה יותר פקחית וערמומית ממאהביה בישי המזל רק בזה ולעגה למשבתם.

את ראשיהם של אלו שמתו למענה הוקיעה הנסיכה על שערי העיר סמוך לתמונתה שלה. לא חלף זמן רב ושורות שורות של גולגולות הלבינו בשמש אחת ליד רעותה ומידי יום התווספו אליהן עוד ועוד גולגולות. בדיוק כשם שערים אחרות מחוזקות ומיופות בחלונות ירי, כך הייתה עיר זו מקושטת בגולגולות אנושיות.

יום אחד מכל מקום, ארע שבן מלך צעיר שלא שמע על אודות טורנדוט, יצא לצייד על גב סוסו והזדמן במקרה לעירה של הנסיכה ואל השער שתמונתה של טורנדוט, עטורה בגולגולות רבות, תלויה עליו - פנים קורנות של נסיכה נאווה בין גולגולות אדם מזוויעות.

הנסיך שהיה לא רק יפה תואר אלא גם נבון מאוד, התבונן בתמונה כמו גם בגולגולות וקרא את הדברים הרשומים על הבד. גם הוא, בין אם רצה בכך ובין אם לאו נמלא בין רגע באהבה יוקדת לנסיכה, כמו נתקף במחלה חשוכת מרפא וחש שלא יוכל לחיות שוב אפילו שעה אחת בלעדיה. ועם זאת, באותו זמן עצמו, חלף בו רטט למראה הגולגולות הרבות לאין ספור של קודמיו. הוא חשב לעצמו: 'יהלום זה תלוי על צווארו של דרקון! איככה אוכל להימלט במקום בו אין מפלט? אינני יכול לחיות בלעדיה, אך אם אך אושיט ידי לעומתה, תהרגני עוד בטרם יגעו בה; מתחת לרקמת המשי של תמונת דיוקן זו מצטנף צפע ארסי. עד כה לא עלה בידי איש להימלט מפגיעתו, אך כלום אועיל לעצמי אם באחד הימים יתנוסס גם ראשי שלי על גבי השער? ועם זאת יודע אני לבטח שהוא אכן יתנוסס שם אלא אם כן אוכל לחמוק מהמלכודת שנפרשה ללוכדני. אני אמיץ דיי לסכן את חיי, אך מדוע שאשליך חיי מנגד? למי יועיל הדבר?'

תשוקתו העזה ושכלו הבהיר וההגיוני נאבקו זה בזה בקרבו. הוא ערך את מחשבותיו: 'נסיכה זו אשר תלתה על גב השער את דמות דיוקנה כדי למשוך את לב מעריציה, אין ספק שנחונה בכוחות כישוף, ואדם אשר אין בידו כישורים כאלה לא יסכון לה לבעל. עד כאן הכל ברור. אם אכנע לתשוקתי ואפעל בחיפזון – אבד אובד. ראשית כל עלי לשקול היטב היטב כל צעד ולתכנן מעשי בקפידה. רק לאחר שתהיה בידי תוכנית ערוכה לכל פרטיה אוכל להוציאה אל הפועל בזריזות וללא היסוס. אך כיצד? מחשבותי מרגשות אותי. לבי נבוך וחושי מלהיטים את יצרי. איך אוכל לחשוב בהגיון?'

דמעות הציפו את עיניו. הוא נאנק. הוא חש עצמו כנדון למוות שמכסים עיניו במסווה לפני הוצאתו להורג. היה עליו לאזור את כל כוחותיו כדי לא לפשוט צווארו לחרב.

בסופו של דבר השתלט על עצמו וחזר לעשתונותיו. הוא שכר לו בית בעיר והסתיר את תשוקתו מעין כל, ועם זאת יום ולילה תעו מחשבותיו לטורנדוט היפיפייה וכל יום עם הנץ החמה היה ניגש לשער העיר ונועץ מבטו בתמונה המבטיחה אושר לאין קץ ובגולגולות המעטרות אותה והמאיימות עליו במוות.

מה עליו לעשות? כיצד יתיר את הסבך? מהו המפתח אשר יפתח את המנעול? ככל שהעמיק לחשוב והגה תוכנית אחר תוכנית, אך כדי לדחותן מעליו – רחק ממנו הפתרון. אם קיימת דרך, לבטח אין הוא מוכשר לגלותה. עליו לבקש עזרה מאחרים. אך מי הם אותם אחרים? את זאת החל עתה לבדוק.

הוא שאל בעצתם של אנשים מלומדים ויראי שמים ופקד אכסניות שנוסעים עתירי ניסיון הגיעו אליהן, ובאחד הימים סיפר לו אחד מהם על אדם חכם שלדבריו דמה למלאך שמים או לציפור הפלאים סימורג. אדם המסוגל לגרש שדים ומכיר ויודע את כל סודות העולם הזה. אם יש מישהו היכול לסייע בעדו – זה האיש.

הצעיר יצא מיד לדרך לחפש אחריו. הוא פילס דרכו בעמקים, חצה מדבריות וטיפס על הרים עד שבסופו של דבר עלה בידו לאתר אותו. אך היכן שכן אותו חכם? התוכל לנחש? לא בעיר או בארמון, גם לא בבקתה דלה; בלב השממה בתוך מערה עזובה, גבוה בהרים, שם היה מקום משכנו. אך הדבר לא הרתיע את הנסיך הצעיר. הוא התקרב אל הנזיר ביראת כבוד עמוקה והיה לתלמידו לתקופת זמן ארוכה מאוד. לבסוף לאחר שרכש סבלנות וחכמה, אזר עוז בלבו לספר לנאור על אודות הנסיכה טורנדוט ועל אהבתו אליה. הוא תאר באוזניו את דמות דיוקנה, את אומנות הכשפים שלה ואת ארבעת התנאים אשר הביאו כבר כלימה ומוות על רבים ממחזריה.

האיש הזקן, לאחר שהאזין ברוב קשב לדברים והגה בהם עמוקות, גילה לנסיך את סודותיו הכמוסים ביותר ואת תשובותיו לחידות המסובכות ביותר.

הצעיר הרעיף עליו אלף תודות ואחר כך נפרד ממורהו וחזר לעיר ששלט בה אביה של טורננדוט. בזהירות רבה ערך את תוכניתו להשגת הנסיכה. ראשית נועץ בכוכבים, צייר את ההורוסקופ וקבע את היום המתאים לביצוע תוכניתו, ואז, על סמך כל מה שלמד מפיו של הנזיר, הגה דרכים ואמצעים לחשיפת חרבות הכישוף המסוכנות ולהפיכתן, אחת אחת, לבלתי מזיקות. הוא ביקר גם עובדי אלוהים וסגפנים אחרים שהכיר וביקש מהם לתמוך בו בכוחן הרוחני של מחשבותיהם ותפילותיהם.

כאשר הגיעה העת לצאת לדרך, לבש הצעיר גלימה אדומה כדם אשר סימלה את צערו על אכזריות הגורל שהביא לשפיכת דמיהם של אנשים אמיצים כה רבים במאמציהם להשיג את הנסיכה היפה. בבכותו אותם שיחרר הנסיך את עצמו מכל תשוקה וכך אמר:

"אינני יוצא לדרך למען טובתי שלי כיוון שגברתי על תשוקתי, אך הגיעה העת שמרחץ הדמים הזה יפסק. ידי תהיה על העליונה, או שגם ראשי יתלה מעל השער הזה!"

המלך הזקן ברך אותו, והנסיך, עטוי גלימתו האדומה, יצא למסע חיפושיו, בעוד אהבתם ואיחוליהם של תושבי העיר כולה מקיפים אותו כמו שריון בלתי נראה.

כאשר הגיע הנסיך למרגלות ההר אל תחילתו של השביל המוליך אל הפסגה, התווה חריץ בקרקע ובקוראו לעזרתו את רוחות מעמקי האדמה כפי שהורה לו החכם במערה, עלה בידו להתחמק מפגיעתה של חרב הכשפים הראשונה. צעד אחר צעד העפיל מעלה מעלה, וכך בבטאו את נוסחאות הכישוף המתאימות ברגעים הנכונים, עלה בידו להתגבר על השומרים המכניים אחד אחר משנהו ולהפכם לבלתי מזיקים.

בסופו של דבר הגיע הנסיך לפסגה וראה לנגד עיניו את חומותיה של הטירה האסורה המתנשאת עד לשמים. שום שער לא נראה לעין. כיצד יעלה בידו למוצאו? הנסיך האדום לא היסס זמן רב. הוא הכה בעוז על תופו והאזין בקשב רב ואז החל לחפור במקום שבקע ממנו ההד. עד מהרה גילה את השער הנסתר ומאחריו את המעבר התת-קרקעי שהוליך אל תוככי הטירה. התנאי השלישי מולא בשלמותו!

כל אותו זמן צפתה טורנדוט בהתקדמותו. היא מיהרה לשלוח אחת משפחותיה לקדם את פניו במלים האלה: "אמת, מזלך שיחק לך, מחפש דרך בוקע חומות! תחילה גילית את סוד החרבות המכושפות ואחר כך עלה בידך למצוא את השער אל חדר האוצרות! אך עתה עליך לשוב העירה. המתן שם יומיים באורך רוח, אם אך תוכל, ואז אבוא אל חצר אבי המלך ואמשיך לבחון אותך בקפידה בהציגי לך ארבע חידות. אם תפתור אותן כהלכה, אסכים להינשא לך."

הנסיך עשה את דרכו חזרה לעיר. בהגיעו לשם התקבל בהתלהבות על ידי כל התושבים. הוא ניגש אל שער הכניסה לעיר והסיר מעליו את בד המשי הנושא את דיוקנה של הנסיכה, ובקפלו את הציור שהמיט אסון על אומללים כה רבים, מסר אותו לאחד ממשרתיו למשמרת.

ואז הגיע תורן של הגולגולות. הוא ניתק את החבלים הקושרים אותן וקבר את הראשים עם הגופות של הקורבנות האומללים.

בינתיים שטף את העיר גל שמחה. אנשים זימרו וחיבקו איש את רעהו ברחובות. מתופפים הכו בתופים בלוותם את הרוקדים. מטר של זהב וכסף ניתך בכל מקום; תמונות ושטיחים קישטו כל דלת וגג.

אך התנאי הרביעי? עד כה לא מולא התנאי. מה יהיה אם לא יעלה ביד הצעיר למצוא את התשובות לשאלותיה של טורנדוט? מה יקרה אז? הכל הגו באפשרות בחרדה, אך גם בכעס. בסודי סודות נועדו אנשי העיר יחדיו, קפצו אגרופים ולחשו זה לזה:

"אם יסרב המלך לתת את בתו לצעיר הזה, אחת נשבענו: אנו נשים קץ למלכותו ונעלה צעיר אמיץ זה על כס המלוכה תחתיו, כי הוא זה שהציל אותנו מן האסון שהמיטה עלינו טורנדוט בידיעתו ובהסכמתו של אביה!"

כך שחו אנשים בינם לבין עצמם. מה שלא ידעו הבריות הוא שאף טורנדוט המכשפה בצפותה בנסיך בסתר מתוך מבצרה, הגתה לו חיבה כה רבה עד שבמעמקי לבה קיוותה כי יעלה בידו למצוא את המפתח לחידותיה...

כאשר שׁר הלילה שחור המסוה שיר ערש לאדמה עזבה הנסיכה יפת התואר את טירתה. לאורה הרך של הלבנה נישאה היא, בת דמותה של הלבנה, באפריון אל ארמונו של אביה המלך בעיר הבירה.

המלך הזקן היה מאושר לראותה. טורנדוט סיפרה לו מה קרה ואיך קיפחו מחזרים לאין ספור את חייהם בדרכם אליה והכל באשמתם בלבד – כך על כל פנים טענה. לבסוף שיבחה והיללה את הנסיך אדום הגלימה ואת אומץ לבו ותבונתו ואחרי כן המשיכה:

"שלושה תנאים עלה בידו למלא – אך מה יקרה בעת שינסה למלא גם את התנאי הרביעי?"

"מדוע עוד תנאי נוסף?" מחה המלך, אשר נכנע תמיד לבתו כיוון שאהב אותה אהבה ללא מיצרים, "די בתנאים שכבר מילא. האם לא באת על סיפוקך?"

טורנדוט חייכה. פיה היה מתוק, אך המלים שביטא היו אכן קשות:

"אחוד לצעיר ארבע חידות; הן תהיינה קשות לפתרון, כה קשות עד שיזקק למלוא מזלו הטוב כדי לפתור אותן. אם יצליח אהיה אני עצמי גמולו; אם לאו – הוא יודע למה עליו לצפות! בקש ממנו להופיע לפני כס מלכותך מחר. אני אהיה שם חבויה מאחורי מסך."

"יהי כן." נאנח המלך, "הדבר יעשה כרצונך. אקח על כתפי להוציא אל הפועל את כל אשר תבקשי."

כך הסתיימה שיחתם והאב ובתו פרשו לחדריהם לישון. כאשר עלתה למחרת היום אבן האודם של החמה במעלה גלגל הרקיע הכחול וקרניה האירו את העולם, נקרא הנסיך הצעיר אל חצר המלך, שם נאספו כבר כל אצילי הממלכה.

משתה מפואר ציפה לאורחים ומגשי הזהב כרעו תחת עומס המטעמים. המלך ואנשי חצרו קיבלו את פניו של הנסיך האמיץ וחלקו לו את הכבוד הגדול ביותר ולאחר שהכל נטלו חלקם בסעודה - אכלו לשובע ושתו לרוויה כאוות נפשם, הכריז המלך כי הגיעה העת לערוך את המבחן באולם הגדול של הארמון. הוא עצמו הצטרף לבתו מאחורי הפרגוד והניח את הכס לנסיך.

קצרי נשימה מרוב מתח חיכו כל הנוכחים לשאלה הראשונה. אך שום קול לא הפר את הדממה. טורנדוט יפת התואר לא פצתה פיה. במקום זה הסירה בשקט את עגיליה, ניתקה מתוכן צמד פנינים תואמות ובמוסרה אותן לשפחה צעירה שניצבה לצידה, אמרה לה: "מסרי אותן לאורחנו והמתיני לתשובתו."

הנסיך קיבל את הפנינים הקטנות, התבונן בהן בתשומת לב וביקש כי יובאו לו מאזניים. בשקלו את הפנינים צרף אליהן שלוש פנינים נוספות בעלות משקל זהה בדיוק לשתים הראשונות ומסר את כל החמש ביד השפחה לנסיכה.

הנסיכה מצדה, שקלה אותן שוב ואז כתשה אותן עם אבן משקל וערבבה את אבק הפנינים הכתושות בחופן של אבקת סוכר. התערובת נמסרה חזרה לידו של הנסיך אשר ניחש מיד את משמעותה.

הוא ביקש לקבל קערית מלאה בחלב, הטיל לתוכה את התערובת ושלח את הקערית חזרה לטורנדוט.

הנסיכה לגמה בזהירות את החלב המסוכר ואז שקלה את אבק הפנינים שנותר בתחתית ומצאה שהוא נותר בעינו – אינו כבד, אף אינו קל יותר, מאשר קודם לכן.

בעקבות זאת הסירה הנסיכה טבעת מאצבעה ומסרה אותה לשפחתה כדי שתמסור אותה לידי הנסיך. הנסיך קיבל את הטבעת. הוא הביט עליה במבט רך וענד אותה על אצבעו שלו. כמענה שלח הנסיך לטורנדוט פנינה נהדרת אשר זהרה כמו לפיד בלילה. הנסיכה הניחה את הפנינה על כף ידה, הסירה מעליה את ענק הפנינים שלצווארה ומצאה ביניהן פנינה זהה לה בדיוק בגודל ובצבע. היא קשרה את השתים זו לזו בחוט ושלחה אותן אל הנסיך, וזה האחרון הביט בהן במבט בוחן בנסותו לקבוע איזו מן השתים היא שלו. אך ככל שהתבונן בהן בזהירות לא עלה בידו להבחין ביניהן. אין ספק שאין עוד שלישית כדוגמתן. הוא ביקש מאחד השומרים אבן שיש עגולה מזוגגת בכחול, קשר אותה לשתי הפנינים הנהדרות ושלח את האבן הכחולה והפנינים אל בת המלך. כאשר ראתה הנסיכה את אבן השיש הכחולה, נשקה לה וכשחיוך של אושר נסוך על פניה קשרה אותו לפרק ידה בעוד שאת שתי הפנינים הצמידה לאוזניה.

"אבא, ערוך את טקס כלולותינו!" קראה, "ראה מה מאושרת אני! מצאתי בעל כלבבי! בעולם הזה אין מי שישווה לו! אין ספק שמבינה אני ויודעת דברים רבים, אך חכמתו מרקיעה גבוה מעל זו שלי."

"מלאכי," השיב המלך הזקן עולץ לשמע מילותיה, "כל זה הוא טוב ויפה אך הסבירי לי ראשית כל מה התרחש כאן בין שניכם. אינני מבין דבר, לא את שאלותיך גם לא את תשובותיו."

"הקשב אם כך," השיבה טורנדוט, "בהתחלה שלחתי לנסיך שתי פנינים שנלקחו מעגילי. התכוונתי לומר לו: 'חיי אדם קצרים הם כיומיים; עשה שימוש טוב בזמנך'. הוא, בצרפו אליהן שלוש פנינים נוספות, השיב לו: 'גם אם היו הם כחמישה ימים, עתידים הם לחלוף מהר באותה מידה.'

אני בתורי בערבבי את אבק הפנינים עם הסוכר שאלתי אותו: 'בידי מי מצויה אבן החכמים שתאפשר לו בחיים הללו המושחתים על ידי התאווה, להבחין בין הארעי לנצחי?' והוא, הנסיך, ביוצקו חלב על התערובת השיב לי: 'די בטיפת חלב כדי להבחין בין אבק פנינים לסוכר'. אזי שתיתי חלב זה כסימן לכך שבהשוואה לחכמתו חשתי כמו תינוק יונק שדיים.

בשולחי לו את הטבעת הראיתי כי אני נכונה להינשא לו, בעוד שהוא שלח לי פנינה אחת יפיפייה שמשמעה: 'כפי שאין בנמצא עוד פנינה שתשווה לפנינה הזו, כך גם לא תמצא אשה שתהיה שווה לי'. אך אני מצאתי את הפנינה התאומה במחרוזת שלי וקשרתי את השתים יחדיו כאומרת: 'אני היא אותה אשה!'

הוא נאלץ להודות כי אין עוד בעולם פנינה שלישית שתשווה לשתים האלה ועל כן הוסיף לצמד הפנינים את אבן השיש הכחולה המגנה מפני עין הרע ומסמלת את חותם האהבה על חדר אוצרותי."

כאשר שמע המלך את ההסבר, נוכח לדעת לשמחתו כי בתו נכנעה ומצאה את אדוניה. חתונתם נחוגה ברוב הוד והדר.

או אז פרש המלך לשני כוכביו את שטיח גן העדן, מבושם בניחוחות מושק ואלווי והותיר אותם לבדם.

הנסיך כיסה את פני אהובתו בנשיקות. הוא ליטף את רימוני חזה וטעם את טעם שפתיה המתוקות כתמרים. בסופו של דבר ניצח היהלום את הפנינה בקרב האהבה והבז מצא את משכנו על חזה הפסיון. הוא ראה תחתיו את עיניה שיכורות האהבה ואת אבן השיש הכחולה שלו זוהרת על פרק ידה, ואז - שבר את חותם האוצר החבוי.

בפעם הזו היה לו הדם לסימן ברכה בדיוק כשם שבצאתו אל הר הכשפים עטה גלימה אדומה. אך עתה היה הצבע האדום לצבע מזלו הטוב ומאותו יום ואילך, כיוון שנמלט משחור המוות והגיע אל הזריחה האדומה של החיים, המשיך הוא לעטות את לבושו האדום ועל כן זכה להיקרא בפי בני עמו המלך אדום הגלימה.

אבני חן רבות נחשבות לאבנים יקרות ערך על שום אדמימותן והאלכימאים מכנים את הזהב בשם גופרית אדומה. אדומה היא גם נשמת החיים המעניקה צבע ורגישות לדם. הנה כי כן הופך האדום למקור כל היופי בדיוק כשם שהורד לא יוכל להיות לנזר הגן ללא מעטה הארגמן שלו.

*

כך סיימה הנסיכה הרוסייה את סיפורה ודומה כי עצם מילותיה ריחפו בחלל החדר כמו ניחוחם של ורדים אדומים. השתקפויותיהן גרמו לפניו של המלך בהרם להאדים אף הן כמו יין בצבע הורד. הוא פשט את זרועותיו ואימץ את ורד הארגמן אל מול חזהו לתרדמת אהבים מתוקה.

הערות:

החמסה של נזאמי

המשורר הפרסי נֵיזַאמָדִּין אבו מוחמד אליאס אבן יוסוף, הידוע יותר בשם נִזַאמִי, נולד בעיר קטנה בפרס בשנת 1141. עוד בימי חייו הלכה תהילתו לפניו ורבים ניסו לחקותו וללכת בדרכיו. הוא נודע בכינוי "הראי לבלתי נראה".

חפיז, סעדי וּדְשַׁמִי, המשוררים הפרסיים הנודעים שחיו ופעלו אחריו, הרבו לשבחו. כמו פִירְדוּסִי (932-1025) לפניו, שזכה לתהילת עולם ב"ספר המלכים" (שה נאמה) כגדול המשוררים האפיים של פרס, כך גם נזאמי שהושפע ממנו רבות, היה לגדול משוררי האהבה של פרס בזכות חמשת ספריו: "חדר האוצרות של המיסטריות", "חוּסראו ושִׁירין", "ליילה ומג'נון", "ספר אלכסנדר" ו"שבע הנסיכות" המצטרפים יחדיו ל"חַמְסֵה" – "החמישייה".

האפוס הרומנטי "שבע הנסיכות" (הַפְט פַּיְיקַר) הושלם על ידי נזאמי בשנת 1197, שנים מועטות לפני מותו, וזהו הספר האחרון שכתב. באחד התיאורים הנדירים שכתב נזאמי על עצמו ועל יצירתו הוא אומר: "הפניתי גבי אל העולם. אני יושב לילה אחר לילה, ספון בפינתי, כמו נחש המצטנף על ערמת אוצרות, וכל המזון הדרוש לי למסעי הוא פת שיפון."

נזאמי שכל ימיו עברו עליו בשקט בעיר הולדתו ושככל הידוע לנו ערך רק מסע אחד אל מחוץ לגבולות מולדתו אל אזרביג'אן השכנה, עשה את המסע הגדול מכל – המסע אל אוקיינוס הנשמה, אוקיינוס החים הפנימיים שאין לו התחלה וסוף, והוא מוביל אותנו מאי לאי ומראה לנו את יפעתו של אותו ים.

שבעת הסיפורים שמספרות שבע הנסיכות למלך בהרם, פורשים לפנינו שבעה גילויים של הגורל וחיי אנוש. כל אחד מהם קשור לחלק מסוים של העולם, יום אחד מימי השבוע, כוכב אחד מבין שבעת כוכבי הלכת של העולם העתיק וצבע אחד, וכך נוצר אפוס סימבולי חובק כל של החיים והעולם. הצבע הפותח את היצירה הוא השחור והצבע הנועל אותה – לבן. בין שני ניגודים אלה נפרשת לעינינו קשת מגוונת של צבעים וטעמים וכל סיפור נקשר לקודמו ולזה שבא אחריו לרצף אחד של מסע.

היצירה נכתבה במקורה בחרוזים ותורגמה לראשונה לשפה אירופאית בתרגום מילולי מדויק על ידי ס. א. וילסון (לונדון, 1924). היצירה המקורית כוללת מלבד סיפורי הנסיכות גם אפוס שלם על חייו של המלך בהרם.

להלן אני מביא את תרגומי העברי ליצירה, על פי תרגומם האנגלי של אליס וג'ורג' היל לתרגום הגרמני בפרוזה של ד"ר ר. גלפקה שתירגם את היצירה מן המקור הפרסי.

Nizami, The story of the seven princesses, Bruno Cassirer, London, 1976.

התרגום עדין בעיצומו. סיפורה של הנסיכה הראשונה וכן גם סיפוריהן של הנסיכה החמישית, השישית והשביעית טרם תורגמו.

מילות מפתח:

לסיפור הבא

לסיפור הקודם