היה פעם אדם ושמו חסן חורסאני. באחד הימים חלפה מחשבה בראשו ומלאה את כל חדרי לבו, להיות לדרוויש.

"מה עלי לעשות" שאל את חבריו, "כדי להגשים את תשוקתי ולהפוך לדרוויש?"

"דרוויש?" תמהו חבריו "זה מה שעלה על דעתך? להיות לדרוויש?"

"אין דבר בעולם שייקר בעיני יותר מאשר להשלים את חפצי זה ולעלות על דרך האמת!"

"אם כך" אמרו לו "אין טוב לך מאשר ללכת אל הדרוויש המפורסם המתגורר באי לא הרחק מחופי הודו."

"ואיזו מתנה אביא לו בבואי?"

"קח עמך חמש מנות של אופיום" יעצו לו "זהו מתת ההולם איש כערכו."

חסן חורסאני לא אחר מלנהוג על פי עצת חבריו. הוא רכש את האופיום, יצא לדרך ולאחר מסע מייגע ורב תלאות במדבר ובים הגיע לאי בו חי על פי השמועה אותו דרוויש מפורסם.

חסן ירד לחוף ועד מהרה ראה בקתה דלה שלידה ישב דרוויש זקן עוטה גלימת צמר. חסן ניגש אליו וברך אותו בנימוס לשלום.

"השלום והברכה גם עליך, חסן חורסאני, המבקש להיות לדרוויש!" ענה לו הזקן על ברכתו, "מה הבאת לי כשי? הבה ונראה."

חסן היה מופתע. כיצד ידע האיש הזקן את שמו ואת חפצו? ביד רועדת מהתרגשות הושיט לדרוויש את שקית האופיום. הלה פתח את השקית ערבב באצבעו את כל המנות יחדיו ואחר כך, למרבה תדהמתו של חסן, הביא את כל האופיום לפיו ובלע אותו בבת אחת.

הוא נשא מבטו אל חסן ואמר: "אתה בודאי רעב לאחר הדרך הארוכה שעשית. גש אל מאחורי העץ הזה. תמצא שם שק של קמח שעורים וקדירת חרס. הבער אש ואפה לך לחם."

חסן עשה כאשר צווה ועד מהרה אפה לעצמו כמה רקיקים.

"עכשיו" אמר הזקן "גש אל מאחורי הבקתה. תמצא שם שק ובו גושי יוגורט קרוש. שפשף אותם במים וטבול בהם את לחמך."

חסן ציית. הוא מילא את הקדירה בגושי יוגורט וניגש לנחל הסמוך לשאוב מים בדלי.

בעודו עוסק בשאיבת המים ראה לפתע ענן אבק מתקרב. עד מהרה הבחין בחבורה של שבעה פרשים שהלכו והתקרבו במהירות למקום מושבו של הדרוויש.

כאשר הגיעו הפרשים סמוך לבקתה ירדו מסוסיהם ואת שארית הדרך עשו בהליכה. הם ניגשו אל הדרוויש והשתחוו לפניו אפים ארצה בהדרת כבוד.

"אלו חדשות יש בפיכם?" שאל הדרוויש את הפרשים לאחר שברך אותם לשלום.

"אדוננו הדרוויש" השיבו "צר לנו להודיעך שלפני ימים ספורים הלך מלכנו לעולמו. באנו אליך על מנת שתבחר עבורנו במלך חדש!"

"במלך חדש אתם חפצים? יש לי בדיוק את האדם המתאים."

"חסן חורסאני!" קרא בקול "בוא לכאן!"

חסן המופתע התקרב אל הדרוויש.

"הרי לכם האיש שאתם מבקשים." אמר הדרוויש, "זהו מלככם החדש."

הפרשים הודו לדרוויש, נטלו את חסן חורסאני והרכיבוהו על גבי סוס והביאוהו לארצם.

חסן חורסאני בקושי האמין שכל זה קורה לו. הוא מצא עצמו על כס המלכות, מושל בממלכה שלימה. עד מהרה התרגל למצבו החדש; הוא אחז ברסן השלטון וניהל את עניני הממלכה בנחישות ובעוצמה.

באחד הימים הגיע הדרוויש הזקן לביקור. גאותו של חסן העבירה אותו על דעתו. הוא לא נהג בו כבוד אלא התייחס אליו בזלזול. הוא לא טרח אפילו להשיב לברכת שלומו של הדרוויש ופקד להושיבו הרחק בקצה החדר סמוך לפתח.

"תפארת העולם!" פנה אליו הדרוויש בהחוותו קידה עמוקה "כיון שהיית למלך בודאי לא תסרב למלא את שלוש הבקשות אשר אשטח בפניך."

חסן הסתכל עליו במבט מתנשא: "דבר!"

"הו מלך כביר ורב כוח" המשיך הזקן, "יש לך באוצרותיך חרב הקרויה חרב האזמרגד. בקשתי שטוחה בפניך להורות לעושי דברר למסור בידי את החרב הזו כדי שאוכל לשאתה עמי ולהתגונן בעזרתה. כידוע לך אני חי במקום מרוחק ובודד, שורץ חיות פרא!"

חסן חורסאני קרא מיד לווזיר הממונה על אוצרותיו ופקד עליו למסור לזקן חרב משובחת.

"לא אדוני, לא בחרב הזו חפצתי. ברצוני לקבל ממך אך ורק את חרב האזמרגד!"

"אדוני," לחש שר האוצר באוזני המלך, "זוהי חרב יקרה מפז ומזהב. אין רבות כמותה בממלכה!"

"מה?" קצף המלך "חרב האזמרגד המלכותית? לא. זאת לא אוכל לעשות. היא שמורה לשימושי הבלעדי ולא נועדה לזקן כמוך!"

"לו יהי כן." אמר הדרוויש "אבקש ממך, אפוא, את בקשתי השנייה. יש לך באורוותיך המלכותיות סוס מכונף היכול להוביל אדם לכל מקום אשר יחפוץ. תן פקודה לעבדיך לחבוש סוס זה ולמוסרו לידי."

חסן חורסאני פקד מיד על עבדיו להבהיל אליו את הסייס המלכותי כדי שיביא לזקן סוס מובחר.

"לא" אמר הזקן "אינני חפץ בסתם סוס. ברצוני לקבל אך ורק את הסוס המכונף."

"מה?" אמר המלך "זאת לא זאת! הסוס המכונף שמור לשימושי הבלעדי. לא אוכל לתתו לזקן בודד היושב כל היום בפינתו ולא עושה דבר."

"לו יהי כן" השיב הזקן בשקט "הרשה לי אפוא, להציג בפניך את בקשתי השלישית: הוד מלכותו יודע כי אני אדם זקן החי בבדידות במקום שממה. עשה עמי חסד ותן לי לאשה את יעלת החן אשר הובאה לפני ימים ספורים להרמונך כדי שתסב לי מעט אושר בשנותי האחרונות."

למשמע הדברים האלה בערה חמתו של חסן להשחית: "זה כבר עובר כל גבול! כיצד אתה מעז לבקש להינשא לאשה מהרמוני! כלך לך מפה בטרם אכלה בך את זעמי ואצווה להסיר את ראשך מעליך!"

באותו רגע שמע חסן את הזקן קורא: "יה חסן חורסאני, מה עם המים!"

חסן הסתכל סביבו ומצא עצמו ליד הנחל מחזיק עדין את הדלי בידיו.

"האם זה חלום או מציאות?" שאל בהביטו במבוכה בזקן.

"אין זה לא חלום ולא מציאות" צחק הזקן "זהו ניסיון, ואתה לא עמדת בו, יה חסן. אינך ראוי להיות לדרוויש. אין לך את התכונות הדרושות. שוב לעירך ולארצך ומצא עיסוק ההולם אותך ואת כישוריך."

הזקן הושיט ידו לאדמה, חפן מעט עפר בכפו והכניסו לשקו של חסן. "קח זאת עמך. תוכל לחיות עם זה עד אחרית ימיך."

חסן הציץ בשק וגילה לתדהמתו כי העפר הפך לאבנים יקרות. הוא העמיס את השק על שכמו, נשק לזקן ושב לעירו מלא הכרת תודה ושם חי כסוחר מצליח.