לרשימת הסיפורים

לדף הראשי של אוצר הסיפורים


אוצר הסיפורים
של יואל פרץ

לסיפור הבא

לסיפור הקודם

סיפור מספר 87


שם הסיפור:

סיפורי המלך והגוויה: הילד שהקריב את עצמו

ישנה עיר בארץ, סִיטְרַאקוּטַה שמה – צוק מבריק, והיא אכן ראויה לשמה. בעיר זו שהתקיימה בה כהלכה וללא סטייה ההפרדה בין כת לכת, שלט המלך סַאנְדְרַאוַולוֹקַה, היהלום שבכתר, והוא המטיר גשמי נקטר על עיני נתיניו.

המלומדים קשרו כתרים של שבח לאופיו וכינוהו בשם 'המכלאה העשויה להכיל את פיל הגבורה', 'ערוגת הנדיבות' ו'מעון היופי הגברי'. והנה אף שהיה למלך כל מה שעשויה לחפוץ נפשו של אדם, העיבה דאגה אחת בעלת חשיבות רבה על אושרו: המלך טרם מצא כלה ראויה למעמדו ולמעלותיו.

באחד הימים, בהיותו יגע מטרדות הממלכה, יצא המלך בחברת בני לוויה למסע צייד ביער. זוהר באדרתו הכחולה, חצה המלך עדרים של חזירי בר במטר בלתי פוסק של חצים מקשתו, כמו השמש העוטה את אדרת הרקיע הכחול וחוצה בקרניה את ענני החשיכה. בכוח העולה על כוחו של אַרְג'וּנַה, עצר בענן חיציו אריות כבירים שניערו לעומתו בזעם את רעמותיהם הזהובות, ובעוצמה השווה לזו של אִינְדְרַה, הטיל לארץ בחניתותיו קרנפים כבירים כמו הרים קצוצי כנפיים ביד אִינְדְרַה.

ברגשת הצייד ביקש המלך לחדור עמוק יותר ויותר אל מעבה היער. בבעטו בחוזקה בעקביו בצלעות סוסו ובהצליפו בו בשוטו האיץ בו עוד ועוד. הסוס טרוף הכאב המפלח של בעיטות המלך והצלפות שוטו, דהר קדימה בדלגו על מהמורות ומכשולים ושטף במרוצה מהירה מן הרוח בנושאו את המלך כהרף עין עשרה מילין אל תוך עמקי היער, עד שהמלך איבד את חוש ההתמצאות ולא ידע עוד היכן הוא נמצא.

כך התקדם המלך, אוחז במושכות סוסו, תועה בלב היער ומשוטט באפיסת כוחות ממקום למקום, כאשר לפתע נגלתה לעיניו בריכת מים רחבת ידיים שכמו רמזה לו: "בואה, בואה, גש הלום!" בפרחי הלוטוס המניעים עליהם דמויי האצבעות מעלה מטה ברוח הקלה.

המלך רכב לכיוון הבריכה, ירד מסוסו ובפרקו ממנו את אוכפו, הניח לו להתגלגל על האדמה ולחלץ את עצמותיו. אחר כך רחץ אותו במימי הבריכה ונתן לו ללגום ממימיה, ואז קשר אותו לעץ מצל והביא לו מעט עשבים יבשים לאוכלה. משכילה לטפל בסוסו, התרחץ בעצמו, הרווה צימאונו במי הבריכה וישב לנוח. הוא הניח למבטו לשוטט סביב סביב ונהנה מהשלווה האופפת אותו. ואז הבחין לפתע לא הרחק ממנו, למרגלות עץ אַסוֹקַה, בנערה מקסימה מקושטת בפרחי בר, לובשת חצאית נזירים פשוטה וטלואה, עשויה מקליפת עץ, ועמה בת לוויה. שערה היה אסוף לפקעת מקסימה והיא הדהימה את המלך ביופייה.

המלך שנקלע לטווח חיציו הפרחוניים של אל האהבה, חשב לעצמו: 'מי יכולה להיות יעלת החן הזו? כלום האלה סַאוִויטְרִי היא אשר באה לרחוץ במי הבריכה, או שמא האלה הלבנה, דחויה בידי שׁיוַוה, מכה פה על חטאה ומבקשת לשוב ולזכות בחסדיו? ואולי אין היא אלא תמצית זוהרו של הירח אשר אחרי שוקעו בא לכאן על מנת להרהר בנדר שנדר? מוטב שאתקרב ואבהיר זאת.'

כאשר ראתה הנערה את המלך המתקרב, שמטה מיד את זר הפרחים שאך זה החלה בשזירתו והביטה פעורת פה בדמותו הנאה כשהיא חושבת לעצמה: 'גבר כזה, ובמקום כזה בלב היער! מי יכול הוא להיות? האם מלאך הוא זה, או רוח מרוחות האוויר? דומה שדי במראהו כדי להשביע את רעבונן של עיני העולם כולו!'

אך על אף הרהורים אלה, בהיותה נערה צנועת הליכות, כפתה עליה צניעותה לקום ממקום מושבה ולהתרחק משם כשהיא שולחת מבטים גנובים ומבוישים במלך. ועם זאת נעו רגליה באיטיות ובכבדות כאילו היו עשויות מעץ.

המלך הדביקה ופנה אליה באדיבות ובעדינות: "לי, כעובר אורח הבא ממרחקים, עצם מראך הדומה למראה מלאך, כמוהו כקבלת פנים על כל גינוניה, אך האם מנהגם של נזירים הוא להימלט מפני אורחים?"

שאלתו של המלך גרמה לבת לוויתה להיעצר ולהתיישב במקומה, ובעומדה מיד על כוונתו כיבדה אותו בכל הגינונים ההולמים אורח מלכותי. המלך שניצתה בו אש האהבה בכל עוזה, חקר את בת לוויתה בנימוס למוצאה ולייחוסה של הנערה:

"אמרי לי, עלמה טובה, מהו הייחוס המשפחתי בר המזל המעטר את חייה של חברתך? מהן ההברות המרכיבות אותו, אשר כמוהן כטיפות נקטר הנופלות על אוזני גבר? על מה ולמה מתאכזרת היא ליופייה העדין המשול ליופיו של ניצן, ומחביאה אותו בדלות חיי נזירות במקום כה נידח?"

לשאלותיו אלה השיבה לו בת הלוויה: "נערה זו היא בתם הרווקה של הקדוש הגדול קַאנְוַוה והנימפה השמימית מֵנַאקַה. שמה הוא אִינְדִיוַוארַאפְּרַבְּהַה, זוהר הלוטוס, והיא גודלה וחונכה כאן במנזרו של הקדוש. היא באה לכאן באישור אביה לרחוץ בשרה במי הבריכה. המנזר שהיא מתגוררת בו נמצא לא הרחק מכאן.

בשומעו זאת נמלא לבו של המלך שמחה. הוא עלה על סוסו ורכב אל המנזר של קַאנְוַוה הקדוש כדי לבקש ממנו את בתו לאשה. כאשר הגיע לשם, ירד מסוסו והקפיד להשאירו קשור מחוץ לתחום המנזר. הוא צעד רגלי בשטח שהיה מאוכלס בנזירים הדומים לעצים במלבושיהם העשויים מקליפת עץ גסה, עד בואו אל הקדוש קַאנְוַוה שעוצמתו קרנה על הנזירים המתבודדים המקיפים אותו כמו הירח הזוהר באורו בינות לכוכבים.

המלך קרב אליו וברך לשלום את כפות רגליו של החכם. לאחר שהוגשו לו מנחות האורחים, נח קמעא ואז פנה אליו הקדוש ואמר: "סַאנְדְרַאוַואטוֹקַה בני, האזן נא לדברי אשר אומר באוזניך למען טובתך שלך. אתה היודע עד כמה עצום פחד המוות שכל היצורים במחזור זה של גלגול נשמותיהם שרויים בו, מדוע זה אתה צד והורג ללא סיבה יצורים בישי מזל אלו. הבורא עיצב את החרב עבור הלוחם כדי שיגן על כל מי שמותקף. הקפד לקיים את החוק ולהפעיל את זרועותיך על ידי עקירת הקוצים הננעצים בממלכתך ומטרידים אותה. בקש לזכות בחסדיו ההפכפכים של הגורל על ידי כך שתניע לפעולה נכונה פילים, פרשים, קשתים ורגלים. הפק עונג מן המלוכה, היה נדיב במענקיך, הפץ תהילתך בקרב הארץ - נטוש את הצייד האכזרי והרצחני, בן שעשועיו של המוות. על מה ולמה תביא על עצמך מזל ביש במרדפים שהצייד וצידו כאחד מתעלמים בהם במידה שווה מן הכוונות הנעלות יותר? כלום אינך יודע מה עלה בגורלו של ראנדו?"

המלך סַאנְדְרַאוַולוֹקַה האזין ביראת כבוד לדבריו של הקדוש. הוא קיבל בהכרת תודה את אזהרותיו והעריך את המתת הגדול שזכה לו בהאזינו לדבריו.

"מורי ורבי" אמר לו "עתה מכיר אני בטעותי. חסד גדול עד מאוד עשית עמדי בהראותך לי את הדרך הנכונה. מכאן ואילך אמנע מצייד ואוחז בכלי נשקי רק על מנת להגן על אחי בני האדם מסכנת מוות!"

"דבריך אלה נושאים רצון מלפני" אמר הקדוש "בקש ממני משאלה, ואני אמלאנה אם יהיה לאל ידי."

המלך ידע כי לא תינתן לו הזדמנות הולמת יותר והוא השיב מיד: "אם נושא אני רצון מלפניך, הואל נא ותן לי את בתך, זוהר הלוטוס, לאשה."

הקדוש נענה לבקשתו וכשחזרה בתו מן הרחצה ארס אותה למלך. טקס הנישואין התקיים זמן קצר אחר כך. הכלה הולבשה וקושטה בידי נשות הנזירים, והמלך העלה אותה על סוסו. נזירים מתייפחים ליוו אותם עד קצה תחומו של המנזר ושם נפרדו מבני הזוג לשלום.

השמש שעייפה מלצפות ביום הארוך ורב המאורעות שעבר על המלך, שקעה מעבר לצוקים והלילה קרב לאיטו כמו פילגש חולת אהבה בעלת עיניים יוקדות המתגנבת למקום המפגש עם אהובה כשהיא עטויה גלימה כחולה כהה.

מששקעה השמש נקרה על דרכו של המלך עץ אַסְוַואטַה שניצב על גדותיה של בריכה שמימיה צלולים כְּלִבּוֹ של איש ישר. לרגלי העץ הייתה חלקת דשא מוקפת מכל עבר בחומה סמיכה של ירק. הוא החליט לבלות שם את הלילה עם רעייתו הצעירה. הוא ירד מסוסו, הגיש לו שחת ומים ואחר כך ישב בשקט על חופה החולי של הבריכה בחברתה של בת הנזיר והתענג אתה על הרוח הקרירה הנושבת על פני חלקת המים. אחר כך פרש המלך לרגלי העץ מצע מעלי כותרת של פרחים והתייחד עם כלתו בחלקה החבויה מעין כל. באותו רגע עצמו הסיר הירח העולה את גלימת החשיכה מן הארץ בנושקו לפניו העורגים של המזרח. כל מחוזות הרקיע נשטפו בקרני אור מגששות ששפכו בעליצות וללא בושה את אורן על הארץ.

ובעת שהתגנבו קרני הירח מבעד לענפי המטפסים והענפים השזורים זה בזה והטילו אור מהבהב כמו מתוך מנורת שמן יקרת ערך, על חלקת הדשא שלרגלי העץ, נטל המלך את זוהר הלוטוס לזרועותיו והתענג עמה יחד על סעודת אהבה מלכותית מעלה ניחוחות תשוקה ומתובלת בתאווה של מעשה אהבה ראשון.

הוא הסיר מעליה בזהירות את ביישנותה יחד עם רעלתה, נשך בשיניו את שפתה ותמימותה וחרת בציפורניו מחרוזת אבני אודם חדשות, נוצצות ככוכבים על שדיה, שדים שדמו לגבעות מצחו המוצקות של פיל צעיר. שוב ושוב נשק לשפתיה, לחייה ועיניה בלוגמו מהן את מעיינות הנעורים של יופייה. לילה של עדנה ואהבה עבר על המלך וכלתו, לילה שדמה בעיניהם לרגע אחד חטוף.

משעלה עמוד השחר קם המלך ממצע כלולותיו ולאחר שמילא את פולחן דמדומי הבוקר כדת וכדין, התכוון לצאת לדרך עם כלתו כדי למצוא את הפמליה שהותיר מאחוריו בערב הקודם. זה היה הרגע שהשמש, בוערת בחימה ארגמנית, שלחה את חיצי אורה הראשונים להמית את שר הלילה, שפגע בלחייהן החינניות של בנות טיפוחיה, פרחי הלוטוס, ועתה משתש כוחו, התחבא באימה בחרכים ובסדקים של הר הזריחה.

באותו רגע עצמו הופיעה לפתע בחלל האוויר מעל ראש המלך ורעייתו, כמו ענן שואג של יום הדין, שד מכת הברהמינים, שחור כולו מפיח וניצוצות בוקעים משערו. לראש השד הייתה עטרה עשויה מקרביים. שרוך הברהמין שלו נטווה משער אנוש. הוא נגס ובלע חתיכות גדולות של בשר אדם וקינח אותן בלגימות דם שלגם מתוך גולגולת של בן אנוש. מחלל פיו העטור ניבים חדים, בקע פרץ מבעית של צחוק שטני יחד עם נתזי דם. בקול שאגה פנה אל המלך: "בן בליעל! אני הוא שלהבת-חץ, שד מכת הברהמינים, ועץ זה הוא משכני. אפילו האלים אינם מעיזים להיכנס לנחלתי, ואילו אתה, לא זו בלבד שהשגת את גבולי, אף טינפת אותו בהתגוללך בו עם אשה. עתה מששבתי ממסעי הליליים ותפסתיך בקלקלתך, עתיד אתה לקצור את זרעי התנהגותך הפרועה! את לבך אתלוש מקרבך, שוטה מוכה אהב, ואת דמך אשתה לרוויה!"

כשמוע המלך איומים נוראים אלה אחזו רעד, שכן ראה את עוצמתו של השד והבין כי הוא בלתי מנוצח. משפתח פיו להשיב לו היה מדברו בתכלית הנימוס: "סלח נא לי על הפשע שפשעתי לפניך בתמימות. שא פני ונהג בי כבאורח שמצא מקלט במעונך. אעשה את כל אשר תחפוץ כדי לרצותך. אביא לפניך קורבן אדם שישביע את רצונך במלואו, רק רחם עלי ושכך את כעסך."

מענהו הכן של המלך הפיס את דעתו של השד והוא חשב לעצמו: 'מדוע לא? לא יקרה כל רע אם אקבל את הצעתו.' והוא פנה אל המלך ואמר לו: "אסלח לפשעך ואחון אותך אך ורק אם תמלא את התנאים שאטיל עליך. בעוד שבוע ימים יהיה עליך להעלות לפני לקורבן בחרבך שלך, ילד בן שבע שנים שיהיה בנו של ברהמין ושיקבל עליו מרצונו ליטול את מקומך. ילד זה חייב להיות נדיב לב ובעל שיקול דעת ואבחנה. בעת העלתו לקורבן יהיה על אביו ואמו לאחוז בידיו וברגליו ולרתקו אל האדמה. אם לא ימולאו תנאי אלה, אשמיד אותך ואת כל אשר לך!"

המלך המבועת הסכים לתנאים והשד נגוז ונעלם. אומלל עלה המלך על סוסו יחד עם רעייתו ודהר משם בחפשו את בני לוויתו. 'אויה לי' חשב, 'נסחפתי כשוטה אחר תאוות הציד שלי והבאתי על עצמי שואת פתאום. כמוני כפאנדו... וכי כיצד אמצא קורבן אדם על פי תנאים אלה של השד? אך תחילה אשוב לעירי ואראה מה יביא עמו העתיד בכנפיו.'

אלו היו המחשבות שחלפו בראשו של המלך בעת שחיפש את בני לוויתו. עד מהרה עלה בידו למוצאם ויחד עם חבר פרשיו ואשתו שב לעירו סיטראקוטה. עם שובו אל ממלכתו נערכו חגיגות גדולות לרגל נישואיו, והמלך הסתיר את צערו מעיני כל ואיך שהוא עבר עליו היום.

למחרת היום קיבץ את יועציו למועצה סודית וסיפר להם את אשר ארע לו. אחד היועצים שהיה בעל שכל שנון, פנה אליו ואמר: "הוד מעלתך, אל נא תאמר נואש! אני אמצא עבורך את הקורבן המתאים ואביאו לפניך. עוד לא אפסו הפלאים מעל פני האדמה!"

המלך נרגע מעט, והיועץ החכם ציווה לצקת פסל זהב בדמותו של ילד בן שבע שנים. הוא קישט את אוזני הפסל בעדיים ואבני חן וציווה להסיעו במרכבה בכפרים ובעיירות בכל רחבי הממלכה, כאשר לפניה צועדים כרוזים מלווים במתופפים ומכריזים לקצב התופים את הדברים האלה: "אם ישנו בזה ילד בן שבע שנים המוכן לעזוב את חייו בגלגול הנוכחי ולמסרם לידיו של שד, ואם אביו ואמו לא זו בלבד שהם מסכימים למחווה נדיבת הלב של בנם, אלא אף מוכנים יהיו לאחוז במו ידיהם בכפות ידיו ורגליו בעת שחיטתו, יתן להם המלך פסל זהב זה המשובץ אבני חן ובנוסף לכך מאה כפרים כדי לפצותם על אובדנם!"

באותה עת חי באחת הקהילות הברהמיניות שבממלכה ילד אחד בן שבע שנים שניחן במחשבה מעמיקה ובתווי פנים יפים להפליא. ילד זה שמע את דבריו של כרוז המלך. המידות שרכש ילד זה בגלגוליו הקודמים חלחלו דרכו והותירו בו, על אף גילו הצעיר, רצון נלהב להיטיב עם אחיו בני האדם, והוא היה התגשמות גלגול הקארמן הטוב שבאדם.

ילד זה ניגש אל הכרוזים ואמר: "אני מוכן להקריב את חיי למען המלך. אבוא עמכם מיד לאחר שאספר זאת להורי ואקבל את הסכמתם."

הכרוזים שמחו לשמע הדברים והתירו לו לגשת אל ביתו. הילד ניגש אל הוריו, שילב ידיו בתנוחת העתירה ואמר להם: "רצוני להקריב גוף בן חלוף זה לטובת אחי בני האדם. תנו לי את ברכתכם ואל תניחו לייסוריכם להתמשך כיון שאותיר לכם את דמותי בזהב מעוטר באבנים יקרות, כמו גם את השליטה במאה כפרים כפי שהבטיח המלך. במעשי זה אשיג שתי מטרות: אפטור עצמי מהתחייבותי לכם כבן ואשרת את טובת הכלל, ואילו אתם, מִשְּיִיתם עונייכם תוכלו להביא לעולם בנים רבים נוספים."

למשמע דבריו אלה השיבו לו ההורים בחימה לא מעטה: "העזבו אותך חושיך, בן? כיצד יתכן שתוציא דברים כאלה מפיך? מי האב שיתיר להרוג את בנו תמורת בצע כסף ומי הילד שיציע את עצמו קורבן מרצון?"

"לא" השיב הילד, "אין אני דובר בלהט שיגעון! האזינו היטב לדברי ולמשמעותם. גוף זה, נתעב מרגע לידתו, מלא שיקוצים וטומאה, משכן לייסורים, בודאי ייתם ויכחד בקרוב, אך הזכות שיכול אדם להשיג באמצעות גופו היא הקרויה בפי החכמים מהות הקיום. ואיזו זכות יכולה להיות גדולה יותר מאשר הזכות לשרת את טובת העולם. מי שאין בו אהבה להוריו, מה התועלת שתצמח מגופו?"

הילד שעמד על דעתו בתקיפות, הצליח במלים אלה לשכנע את הוריו הדואבים להסכים לרצונו. הוא שב אל אנשי המלך, נטל מהם את פסל הזהב והביאו להוריו. הוא הפקיד בידיהם גם את השליטה במאה כפרים. או אז פנה אל אנשי המלך וביקש כי יובילוהו עם הוריו אל המלך היושב בְּסִיטְרַאקוֹטָה.

כאשר ראה המלך שַׁאנְדְּרָאוָואלוֹקָה. את הילד בעל הרצון הבלתי מעורער לעלות לקורבן מרצון שהיה לו לקמיע הגנה, שמח מאוד. הוא העלה אותו על גב פילו וליווה את הילד המקושט והמשוח על פי כל כללי הטקס אל מקום משכנו של השד.

משהגיע למקום, התווה כהן החצר של המלך מעגל קסמים בצלו של עץ האסוואטה והקריב מנחה בוערת. השד הברהמיני, שלהבת-חץ, הופיע אז גועה בשאגת צחוק, מדקלם פסוקים מן הוודות, שיכור מאדיו הסמיכים של הדם. דמותו המבעיתה הטילה צללים קודרים על הנאספים. המלך שַׁאנְדְּרָאוָואלוֹקָה השתחווה לפניו עמוקות ואמר: "מורי ורבי, היום הוא היום השביעי והנה הבאתי לפניך את קורבן האדם שביקשת. קבל נא ברחמיך קורבן זה בטקס ההולם!"

השד סקר את הילד הברהמין וליקק טיפת דם משפתיו, בעוד שלבו של הילד הטהור נמלא שמחה. "מי ייתן והזכות שאקנה בהקרבת גופי זה לא תביאני לשמים או לשחרור מוחלט במקום שעזרה לזולת לא ידועה בו. מי יתן ואיולד בגוף חדש כדי שאמשיך ואעזור לאחי בני האדם!" ובעוד הוא מבטא בשפתיו משאלה זו, נמלאו השמים במרכבות שמימיות של המוני אלים אשר המטירו עליו גשם פרחים ממרומים.

הילד הובא לפני השד. אמו אחזה בזרועותיו ואביו ברגליו. המלך שלף את חרבו כדי לשוחטו וברגע זה פרץ הילד בצחוק גדול עד שכל הנאספים סביבו, והשד בכללם, אחזם תימהון והם קפאו על מקומם, ואז, בהביטם בהשתאות בפניו, כרעו אפים ארצה.

משסיים השד את סיפורו המעניין והמאלף, פנה שוב אל המלך טְרִיוִיקְרָמָאסְנָה ושאל: "אמור לי עתה, הוד מלכותו, מה הייתה הסיבה לכך שהילד צחק בנסיבות שכאלה, נוכח פני המוות עצמו? שאלה זו מעוררת את סקרנותי. אם לא תשיב לשאלתי בעוד אתה יודע את התשובה, יתפוצץ ראשך למאה חלקים!"

והמלך השיב לשד: "שמע ואפרש לך את הכוונה הטמונה בצחוקו של הילד. יצור חלש בהיותו נתון לסכנה מתחיל לבכות ולבקש את עזרת אביו ואמו. אם הוריו אינם בין החיים, על המלך ליטול את מקומם בתוקף תפקידו כמגן המדוכאים, ואם גם המלך נעדר, תסכון לכך כל סמכות אלוהית המצויה בהישג ידו. והנה, לילד היו כל אלה סביבו, אך כולם פעלו באורח שונה מן הצפוי: אביו ואמו אחזו בידיו וברגליו כי חמדו את הממון. המלך עמד לשחטו כדי להציל את עצמו מיד השד, ואילו הכוח שייצג את הסמכות האלוהית שבהישג ידו – השד הברהמיני – עמד לבולעו.

וכי יש מהתלה גדולה מזו של בני אדם המולכים שולל על ידי גוף בן חלוף, חסר מהות ומעונה על ידי כאב וצער? במקום שאפילו ברהמה, אינדרה, וישנו ושיווה וכל יתר האלים נחותי הדרגה עתידים למות, הציגו בני האדם הצגה של אחיזת עיניים, הצגה של אשליית הנצחיות של גופיהם, ובהיותו עד להולכת השולל העצמית הבלתי תאמן שלהם וביודעו כי סופו שלו מובטח, צחק הילד הברהמיני בתמהון ובאושר."

כאשר סיים המלך את דבריו, נעלם השד מכתפו, ובהיותו בלתי נראה הודות לכשפיו, שב למקום משכנו על העץ. המלך לא היסס לרגע. הוא חזר על עקבותיו במהירות ובא שוב אל העץ. אכן, לבו של אדם דגול שליו הוא כמעמקי האוקיינוס; המלך הוריד את הגופה מעל העץ והעמיסה על כתפו ובעת שצעד צפונה, שב השד ודיבר: "הוד מלכותך, אתה אדם טוב ואיש דגול. האזן על כן לסיפור הבלתי רגיל שאספר באוזניך:"

הערות:

סיפורי המלך והגוויה הם קבוצה של עשרים וחמישה סיפורי חידה הנתונים בתוך סיפור מסגרת. בשלב זה תרגמתי את סיפור המסגרת וחמישה מן הסיפורים בתוספת מבוא. הכוונה היא לתרגם בעתיד את הקובץ כולו.

מילות מפתח:

הודו, סיפורי המלך והגוויה, קורבן אדם, שד

לסיפור הבא

לסיפור הקודם