|
En la ciudad de Toledo y en la ciudad de Granada
Allí se crió un mancebo que Diego León se llama
Ėl era alto de cuerpo morenito de su cara
Delgadito de cintura mozo criado entre damas
De una tal se enamoró de una muy rica y amada
Se miran por un balcón también por una ventana
Y el día que no se ven no les aprovecha nada
Ni les aprovecha el pan ni el agua de la mañana
Ni les aprovecha el dinero con que León negociaba
Un día se vieron solos dijo León a su dama
Mañana te he de pedir no sé si es cosa cercana
Lo que la dama responde lo que al galán le agradara
Otro día la mañana con don Pedro se encontrara
De rodillas en el suelo los buenos días le daba
Don Pedro dadme a tu hija y a tu hija doña Juana
Mi hija no es de casar porque es muy chica y muchacha
Por hacer burla del caso a su hija lo contara
Hija, León te ha pedido váyase muy hora mala
Que el que mi yerno ha de ser ha de menester que traiga
De caudal cien mil ducados y otros tantos de oro y plata
Padre casaime con él aunque nunca me deis nada
Que los bienes de este mundo Dios los daba y los quitaba
Cerróla en un aposento para que con él no hablara
Y alquiló cuatro valientes los mejores de la plaza
Que mataran a León y le sacaran el alma
León a los tres mató y el cuarto herido estaba
León se vido sin armas a la mar se tiró a nadar
Unos dicen que murió Dios le bendiga su alma
Otros dicen que vivió al otra orilla del agua
No son tres días pasados León en la plaza estaba
Alzó tres chinas del suelo y a la ventana ronĵara
Mi dama que no responde señal es que está trocada
No estoy trocada León que aún estoy en mi palabra
Y bajó las escaleras como una leona brava
No son tres días pasados las ricas bodas se arman. (x2)
|
שָׁמָּה בְּקִרְיַת טוֹלֵידוֹ וְשָׁם בְּקִרְיַת גְּרֶנָדָה
שָׁם גָּדַל וְחַי לוֹ לוֹ עֶלֶם וּדְיֵגוֹ לֵיאוֹן נִקְרָא הוּא
גּוּף תָּמִיר וְרָם הָיָה לוֹ וּפָנָיו שֶׁחוּמִים הִבְהִיקוּ
גַּם דַּק גֵּו מְאוֹד וְחַי לוֹ בֵּין גְּבָרוֹת, שָׁמָּה גָּדַל הוּא.
בְּבַעֲלַת-מָמוֹן וְיֹפִי, בָּא הַיּוֹם, וְהִתְאַהֵב הוּא.
זֶה בְּזֶה מִן הַמִּרְפֶּסֶת וְהַחַלּוֹנוֹת יַבִּיטוּ;
יוֹם אֶחָד אִם לֹא יִרְאֶנָּה לִשְׁנֵיהֶם הֵן יוֹם אָבוּד הוּא,
לֹא יֹאבוּ לִטְעֹם הַלֶּחֶם וְגַם מַיִם מִן הַבֹּקֶר.
כְּלָל לֹא נֶחְשַׁב לָהֶם הַכֶּסֶף לֹא הַמִּסְחָר שֶׁבּוֹ עוֹסֵק הוּא.
בִּהְיוֹתָם לְבַד אֵי פַּעַם לִגְבִרְתּוֹ, לֵיאוֹן אָמַר הוּא:
-לְמָחָר יָדֵךְ אֶשְׁאַלָה, בְּעֵינַיִךְ הָרָאוּי הוּא?
אֶת אֲשֶׁר אִוָּה הָעֶלֶם הָעַלְמָה אֲזַי אָמְרָה לוֹ.
וּלְמָחֳרָת נִפְגַּשׁ הָעֶלֶם עִם דּוֹן פֶּדְרוֹ אָז נוֹעַד הוּא.
עַל בִּרְכָּיו כָּרַע הָעֶלֶם לִשְׁלוֹמוֹ שָׁאַל, דָּרַשׁ הוּא:
-אֶת בִּתְּךָ, דּוֹן פֶּדְרוֹ, תַּן לִי אֶת דוֹנְיָה חוּאָנָה הָבָה!
-לֹא הִגִּיעָה לְפִרְקָהּ כְּלָל וְלֹא עֵת כִּי תִּנָּשֵׂא הִיא.
לְלַגְלֵג וּלְהִתְבַּדֵּחַ, לְבִתּוֹ אֶת זֹאת גִּלָּה הוּא:
-אֶת יָדֵךְ ליאון בִּקֵּשׁ, שֶׁלַּעֲזָאזֵל יֵלֵךְ הוּא!
זֶה שֶׁחֲתָנִי יִרְצֶה לִהְיוֹת, נָדָן חַיָּב הוּא
לְהָבִיא אֶלֶף דוּקָטִים פָּז וְכֶסֶף עוֹד יוֹסִיף הוּא.
-אַבָּא, אָנָּא הַשִּׂיאֵנִי לְלֵיאוֹן, גַּם אִם עָנִי הוּא,
כִּי אוֹצְרוֹת עוֹלָם וְעֹשֶׁר אֱלֹהִים נוֹתֵן, נוֹטֵל הוּא.
עֲצָרָהּ אֲזַי בַּכֶּלֶא, שֶׁעִמָּהּ לֹא יְדַבֵּר הוּא.
גַּם אַרְבָּעַת בְּנֵי הַחַיִל, הַטּוֹבִים בָּעִיר, שָׂכַר הוּא,
אֶת לֵיאוֹן, שֶׁהֵם יָמִיתוּ, וְאֶת נִשְׁמָתוֹ יוֹצִיאוּ.
הַשְּׁלוֹשָׁה, לֵיאוֹן הָרַג אָז, הָרְבִיעִי מֵהֶם פָּצַע הוּא.
בִּהְיוֹתוֹ חֲסַר כָּל נֶשֶׁק אֶל הַיָּם עַצְמוֹ הֵטִיל הוּא.
אֲחָדִים אוֹמְרִים כִּי מֵת הוּא 'נִשְׁמָתוֹ בָּרֵךְ אֱלֹהַּ!'
אֲחֵרִים סְבוּרִים: נִצַּל אֶל הַחוֹף מִמּוּל שָׂחָה הוּא.
לֹא חָלְפוּ שְׁלוֹשָׁה יָמִים בַּכִּכָּר אָז שׁוּב נִגְלָה הוּא.
בְּחַלּוֹנָהּ אֲזַי יִדָּה אֲבָנִים שָׁלוֹשׁ קָלַע הוּא.
-אִם הִיא לִי כְּלָל לֹא עוֹנָה, אֵין זֹאת דַּעְתָּהּ הֶחְלִיפָה!
-לֹא הֶחְלַפְתִּי דַּעְתִּי, בְּמִלָּתִי אֲנִי עוֹמֶדֶת!
כִּלְבִיאָה טִפְּסָה יָרְדָה הִיא וְלִזְרוֹעוֹתָיו הִגִּיעָה
לֹא חָלְפוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה לַחֻפָּה אוֹתָהּ הוֹבִיל הוּא.
|