תמציות סיפורי המספר

צחור, ברוך

שם הסיפור	תמצית	רושם	מספר אסע"י
למה משולים שלושת הרגלים	היהודים ממשילים את החגים לבני המשפחה. חג הסוכות משול לחתן. נותנים לו ועוזרים לו רק שילך לסוכה ולא יסתובב בין הרגליים. פסח משול לכלה וחותנתה. רבים בו האיסורים, מה שכלה עושה נראה לא טוב בעיני חותנתה. אם ובת משולות לחג הביכורים. זה התענוג של אם ובתה שאפשר לאכול בו גם חלבי וגם בשרי, מה שלא ניתן בשום חג.	רוזן, אילנה ד"ר	23776
ברינזה פטורה ממכס	יהודי, שגר בצד הרומני של הגבול, היה בעל שדות בצד הצ'כי, והיה לו אישור לא לשלם מכס על התוצרת שהוא מייצר. פעם הגיע מרומניה עם עגלת התבן ובמעבר הגבול ראה קצין המכס הצ'כי, שמלבד התבן, יש לו בתרמיל גוש גבינת ברינזה ענק. הוא לא נתן לו אישור להעבירה בלי מכס. לא הועילו כל הניסיונות להניאו מכך. אז היהודי ביקש לאכול את הגבינה במשרדו של המוכס. לאחר שהשתלט על שולחן הקצין, התיז מים לאחר נטילת ידיים, החל להכין לעצמו סלט. הקצין הצ'כי שמאס במהומה, ביקש מן היהודי שיעזוב את המקום יחד עם הגבינה, ללא תשלום מכס.	רוזן, אילנה ד"ר	23779
ה"גלח" שלא ידע	בימי הביניים, יהודי בעל עגלה הגיע לעיירה ובעיירה צמים. שאל מדוע. אמרו לו שיצאה גזירה מהפריץ שה"גלח" (כומר) והרבי ינהלו ויכוח תיאולוגי בסירה בנהר. מי שבפעם הראשונה לא יידע לענות על שאלה, השני רשאי להטביעו בנהר. חששם היה שאם הכומר יהיה גוי בריא הוא עלול להטביע את הרבי, בין אם ידע את התשובה ובין אם לא. בעל העגלה הציע את עצמו במקום הרבי ועלה על הסירה וזמן קצר לאחר מכן תפס את הכומר וזרק אותו. עשו לו קידוש בבית הכנסת והרבי שאל אותו מה שאל את הכומר ולא ידע. ענה לו ששאלו מה התרגום של "אינני יודע" והכומר ענה:- "איך ווייס נישט". כיוון שלא ידע, אז זרק אותו למים. הרב שאל אותו כיצד הסיק שהכומר לא ידע את התשובה. על כך ענה בעל העגלה שאם הטייטש חומש לא יודע ומתרגם זאת ל"איך ווייס נישט", מאיפה ידע הכומר.	רוזן, אילנה ד"ר	23787
מסיפורי "הסעודה השלישית"	את סיפוריו שמע המספר בסעודה השלישית בעיקר אצל אנשים שלא היו עם הארץ ולא תלמידי חכמים. היה נהוג לאחר שסעדו בבית, לא ברכו את ברכת המזון, אלא היו הולכים לרבי או ראש עדה חסידית. כל אחד היה מביא מביתו מעט אוכל, "כזית", וזה הספיק כדי לקיים את הברכה. אלה שלא היו קשורים לרב מסויים ערכו את הסעודה השלישית בבית הכנסת. בחורף היו אנשים שעשו את הסעודה השלישית בבית יחד עם שכנים. בשעתיים שבין הסעודה ועד ההבדלה סיפרו סיפורים. כשסיימו לספר סיפורי רבנים עברו לסיפורי חולין. סיפרו על מלחמת העולם הראשונה. בתקופת החורף והכפור היתה הפסקת אש כפויה. ישבו בעמדות ,אמרו תהילים ואם היה למישהו יארצייט עשו מניין. כשחסר היה מישהו למניין היו צועקים לצד השני שחסר מישהו למניין ויש גם כיבוד. במלחמת העולם השניה זה לא יכול היה לקרות. סיפרו שמשאת הנפש היתה נפילה בשבי. זו היתה הצלה כי זה היה בעצם סיום הלחימה. יהודי התווכח עם החייל האיטלקי, שאותו שבה, שהוא יהיה השבוי של האיטלקי כי לו יש אישה וילדים ואם ייפול בקרב ישאיר אלמנה ויתומים, ואילו האיטלקי הוא רווק. אלו היו סיפורי הסעודה השלישית. איך יכלו במשקפת לראות במה עוסק האויב. או שהוא מתפלל, או שקורא ספר או שפולה כינים. אלו היו מספרי הסיפורים בסעודה השלישית של עמך.	רוזן, אילנה ד"ר	23789
המטבעות יעידו על פעולת המגיד	מגיד שדרש דרשות רצה גם להתפרנס מהן. לא היה מקובל לדרוש תשלום ישירות, לפיכך העמיד מישהו עם צלוחית ליד דלת היציאה וכל אחד תרם כפי יכולתו. הוא נימק זאת בכך שנגר, למשל, בונה ספסלים עליהם יושבים ולומדים תורה. עם הגיעו לגן עדן הם מהווים את העדות לזכותו למה שעשה בעולם הזה. הסנדלר עושה נעליים איתם הולכים הילדים לבית הכנסת והם העדות לזכותו. לו יש רק מילים, ולא דברים מוחשיים שיעידו לזכותו והוא חושש שילך לגיהינום. לפיכך המטבעות יהיו העדים שלו, וכמה שיותר, תהיה העדות לזכותו יותר חזקה.	רוזן, אילנה ד"ר	23790
הכלב לא נתן	הרבנים מנעו ממגידים לשאת דרשות בבית הכנסת מאחר והם מערבבים קודש וחול. פעם הגיע מגיד מפורסם והיהודים מאד רצו לשמעו. פנו לרב שיאשר זאת, אך הוא התנגד, בעיקר משום שהמגידים תמיד מסיימים בפסוקים מספרי הקודש, בדרך כלל "ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן". המגיד התחייב שלא יסיים דרשתו עם פסוק זה. עלה ודרש דרשה יפה מאד, אך אסור היה לו לסיים בפסוק כמקובל ולכן סיים את דרשתו בסיפור על ילדים היוצאים לשדה בל"ג בעומר עם קשת וחץ. בשדה עלולים להיות זאבים או כלבים ויש פסוק שאם אומרים אותו זה מונע שליטה מהכלבים - "לא יחרץ כלב לשונו". כשהילדים יצאו הזכיר להם את הפסוק. פתאום באו כלבים, קמו כולם וברחו. כאשר נשאלו מדוע לא אמרו את הפסוק, ענו שהכלב לא נתן.	רוזן, אילנה ד"ר	23791
הכנות לביקור שלא התקיים	הרבי ישב בעיר סיגט ומשם חלש על כל הכפרים באזור מרמרוש. לאחר המלחמה חלק מן האזור היה מעבר לגבול, והרבי היה מגיע פעם בשנה. היו שם ארבעה כפרים על הר, והרב היה מתארח תמיד בכפר האמצעי הגדול. היהודים מכל הכפרים האחרים היו באים לשבת ולנים בבתי הכנסת כדי להיות ליד הרבי. נגר שעבד באחד הכפרים האחרים החליט לחמוד לצון ואמר למקומיים ששמע שהרבי יבוא להתארח בכפרם השבת, עוד אמר ששמע שהרב אמר שהוא יתאכסן בבית מסויד, מסודר ונקי. למרות שהיה אמצע החורף, והרב מעולם לא בא בחורף, ומאד קשה בתקופה זו לסייד, היהודים ניקו וסיידו בתיהם כנהוג לעשות לקראת פסח. הכפריים חיכו לרבי שלא הגיע. באו אל הרבי, אמר להם שהוא מעולם לא מגיע בחורף ואף פעם לא לכפרם. חזרו מאוכזבים וניסו לשחזר מניין הגיע השמועה והגיעו לנגר. החרימו אותו. הנגר גר בסיגט וכמנהגו הלך לרבי מדי שבת. הרב שאל אותו מדוע היתל בכפריים. ענה לו הנגר שאינו יכול להתאכסן באף בית יהודי בגלל הפשפשים שאינם מניחים לו לישון. הוא ידע שרק בזכות הרבי אפשר יהיה להיפטר מהפשפשים וכך קרה.	רוזן, אילנה ד"ר	23793