הרבנים מנעו ממגידים לשאת דרשות בבית הכנסת מאחר והם מערבבים קודש וחול. פעם הגיע מגיד מפורסם והיהודים מאד רצו לשמעו. פנו לרב שיאשר זאת, אך הוא התנגד, בעיקר משום שהמגידים תמיד מסיימים בפסוקים מספרי הקודש, בדרך כלל "ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן". המגיד התחייב שלא יסיים דרשתו עם פסוק זה. עלה ודרש דרשה יפה מאד, אך אסור היה לו לסיים בפסוק כמקובל ולכן סיים את דרשתו בסיפור על ילדים היוצאים לשדה בל"ג בעומר עם קשת וחץ. בשדה עלולים להיות זאבים או כלבים ויש פסוק שאם אומרים אותו זה מונע שליטה מהכלבים - "לא יחרץ כלב לשונו". כשהילדים יצאו הזכיר להם את הפסוק. פתאום באו כלבים, קמו כולם וברחו. כאשר נשאלו מדוע לא אמרו את הפסוק, ענו שהכלב לא נתן.