את סיפוריו שמע המספר בסעודה השלישית בעיקר אצל אנשים שלא היו עם הארץ ולא תלמידי חכמים. היה נהוג לאחר שסעדו בבית, לא ברכו את ברכת המזון, אלא היו הולכים לרבי או ראש עדה חסידית. כל אחד היה מביא מביתו מעט אוכל, "כזית", וזה הספיק כדי לקיים את הברכה. אלה שלא היו קשורים לרב מסויים ערכו את הסעודה השלישית בבית הכנסת. בחורף היו אנשים שעשו את הסעודה השלישית בבית יחד עם שכנים. בשעתיים שבין הסעודה ועד ההבדלה סיפרו סיפורים. כשסיימו לספר סיפורי רבנים עברו לסיפורי חולין. סיפרו על מלחמת העולם הראשונה. בתקופת החורף והכפור היתה הפסקת אש כפויה. ישבו בעמדות ,אמרו תהילים ואם היה למישהו יארצייט עשו מניין. כשחסר היה מישהו למניין היו צועקים לצד השני שחסר מישהו למניין ויש גם כיבוד. במלחמת העולם השניה זה לא יכול היה לקרות. סיפרו שמשאת הנפש היתה נפילה בשבי. זו היתה הצלה כי זה היה בעצם סיום הלחימה. יהודי התווכח עם החייל האיטלקי, שאותו שבה, שהוא יהיה השבוי של האיטלקי כי לו יש אישה וילדים ואם ייפול בקרב ישאיר אלמנה ויתומים, ואילו האיטלקי הוא רווק. אלו היו סיפורי הסעודה השלישית. איך יכלו במשקפת לראות במה עוסק האויב. או שהוא מתפלל, או שקורא ספר או שפולה כינים. אלו היו מספרי הסיפורים בסעודה השלישית של עמך.