א

ויהי היום ויחג דריוש חג בל אלהי בבל ויכן המלך את המנחה להקריב אל בל. וזה משפט מנחתו: פר אחד ועשרת אילים ומאה בני יונה ושבעים כיכר מעוג לחם שולחנו ועשרה כדי יין למערכת שולחנו, כה היה משפטו.

ויהי היום, ויערכו השולחן לפני בל, ויאמר המלך לדניאל: "מי יתן, והאמנת בהדר בל האלוה הגדול אשר לנו, אשר יאכל במערכת השולחן הזה.

ויען דניאל אל המלך לאמור: "אל נא יסיתך ואל נא יפתה לב המלך הדבר הזה בבל, כי הבל ותוהו הוא ורוח אין בו, כי מעשה ידי אמן הוא. איככה יאכל? ואיככה ישתה? רק כהניו הם האוכלים את מערכת שולחנו ועולותיו אוכלים. ועתה תשמע לי להסגיר את כהניו בידי ואני אגיד את ערמתם ואת עשייתם אשר מפתים אותך ועמך להשתחוות להבל ותוהו."

ויאמר לו המלך: "יהי כדבריך."

ויצו דניאל ויסגרו את דלתות ההיכל אשר לבל ואת שעריו, בלתי השער אשר בא המלך. אז אמר דניאל: "הגישו אלי האפר."

ויפרשו את האפר על פני רצפת ההיכל, והכהנים לא ידעו מה דניאל עושה. ויהי ככלותם לעשות כן, ויצא המלך ודניאל מן השער אשר באו בו המה ונעריהם. ויצו ויסגרו את השער, ויחתום המלך בטבעתו ובטבעת דניאל וילכו אל בית המלך וילינו.

ויהי בבוקר וישלח המלך לקרוא לדניאל ויאמר לו: "היש עוול בחותמות האלה?"

ויען: "לא."

ויצו להסיר, ויסירו ויפתחו את השער ויראו את השולחן, והנה נאכל כל אשר ערכו עליו מלחם ועד בשר ועד יין כי נשתה.

ויהי כראות המלך, ויפול ארצה נוכח בל ויאמר: "גדול שמך בל, ומי כמוך בכל אלהי הגויים בגבורה?"

ויענהו דניאל לאמור: "אל תאמר כן, הבט נא אל האפר אשר פרשנו על רצפת הבית סביבות השולחן, נראה את מדרכות העקבות האלה למי המה? כי הם אוכלי שולחן בל."

ויבט המלך והנה עקבות אנשים ונשים ונערים וטף. וישלח ויתפוש את שבעת הכהנים משרתי בל. ויישבע להם המלך: "אם לא תגידו לי האמת, כי מות תמותו."

ויגידו לו האמת ויראוהו את המבואות האפלים אשר בהמה באים אל בל לילה ואוכלים את מערכת שולחנו.

וידע המלך את ערמתם, ויצו ויהרסו את היכל בל עד בלי נשאר מאומה.

ב

וגם בימים ההם היה לכשדים אלוה והוא תנין גדול יושב במערה אחת. והיו עורכים לו מנחה ובאים לילה להשליכה לפני התנין, והוא היה יוצא לקראת המנחה ויפתח את פיו כמשפטו, וישליכוה אל פיו ויבלענה. ויגבה לרום כמעט רוצה לצאת מן המערה.

ויאמרו השרים אל המלך: "הגם על אלהים הזה אשר הוא אלהים חיים יוכל דניאל לתעתע, כאשר עשה לבל ולכהניו ומזבחו ושולחנו וישבת את עבודתו, ומדוע לא יתגרה באלהים זה, אשר הוא אלהים חי? כי אם יתגרה בו, עתה ינקום לנו את נקמת בל והיכלו וכהניו."

אז אמר המלך לדניאל: "שמע נא דניאל והאזינה לי ואדברה לך: הגם על התנין האלוה הזה תערים מחשבותיך להכחידו, כאשר עשית לבל אשר אין רוח חיים בו? הלא זה אל חי, גיבור וחזק, ומי יתיצב לפניו להרע לו?"

ויען דניאל אל המלך לאמור: "אל נא יתעה המלך גם בזה, כי חיה היא נכבשת תחת ידי אדם, ואין בה רוח אלהים. ועתה, אם נא תרשני אדוני המלך, גם התנין הזה אני אכנו ואמיתנו בלי חרב ולא חנית ולא כלי מלחמה, כי שרץ חיה הוא השורץ על הארץ, ויתן יי אלהינו מורא האדם על כל נפש חיה הרומשת והשורצת על פני כל הארץ ליראה אותו ולפחוד מפניו, כי בצלם אלהים נברא האדם לתת מוראו על הכל. ועתה אם ייטב בעיניך, הרף ממני ואכנו ואאבדנו כאחד מן הפסילים אשר איבדתי, רק אל תמשל בי שריך להרע לי."

ויאמר לו המלך: "לך ועשה כן אם תוכל ואל תירא."

וישמחו כל השרים מאד באמור המלך לדניאל להתגרות בתנין, כי אמרו: "עתה יאבד דניאל, כי לא יוכל להתייצב נוכח התנין."

וילך דניאל מאת המלך ויעש כלי ברזל כמסרקי הפשתים וידבק גביהם גב על גב פנימה וקוציהם פונים חוצה מסביב לטושים וחדודים. ויגולל עליהם כל מיני המאכלים, חלב ודשן וכל דברי שומן וגם טוחת גפרית ושרפה נתן בו, עד נעלמו קרני הברזל והחרוצים, ויהי כמראה תבנית המנחה. וישליכה דניאל אל פי התנין, והתנין אץ לבלעה ולקבלה בתאות נפשו. ויהי בבואה אל פיו ותרד אל חדרי בטנו, וימס החלב והדשן מעל לקוצי הברזל, ויבואו ראשי החרוצים המחודדים במעי התנין וינקבום. ויחל התנין וייכשל וימת לעת מחרת.

ויהי לשלושת הימים, ויבואו הכשדים והבבליים לדרוש אל התנין במנחת יום ביומו, ואיננו. רק עלה הבאוש מן המערה, והנה אלהיהם מת נפוח נבאש.

ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד על דניאל ויאמרו: "מה זאת עשה דניאל היהודי לשני אלהינו, אשר הכחיד ויך את בל וגם את התנין! ועתה אם יסגירהו המלך בידינו – יומת, ואם לא – ידוע יהיה למלך, כי לא יחיה."

וישמע המלך, כי קשרו עליו עם הארץ, וישלח ויך את גדוליהם ואת שריהם הקמים על דניאל לפי חרב.

(א, קנג-קנה). הסיפור החיצוני בעיבוד יוסיפון: הוצ' גינצבורג-כהנא, 31-29, 34-31 (דפוס גוֹתה, 41-40, 45-42). – גסטר, ירחמאל, 223-219. – ש"א, 160 (3-2). – א"י ה, 384-380.