נוסח ראשון

ויהי איש אחד בארץ בבל ושמו יהויכין, ולקח אשה ושמה שושנה יראת יי בת צדיקים וטובים. ויגדלו אותה בדרכי יי כצווי תורת יי ביד משה. והאיש הזה יהויכין גדול ומכובד מכל דורו, והיו מתמידים כל היהודים לביתו כי לא נמצא כמוהו בעם יי.

ותהי לו גנת ביתן בצד ביתו, ואשתו שושנה היתה יוצאת בגן והולכת בתוכו ורוחצת בצנעה.

אז מינו שנים שופטים לעם. והיו באים בכל יום השכם והערב בבית יהויכין לשפוט את כל העם. וכשראו יפיות שושנה ויבער לבם עליה לרעה ולקחו תקותם מן השמים וחלקם מן הצדיקים ולא גילו זה לזה רוע לבם. וכשהלכו הקהל לביתם נתנו דברים זה לזה והלכו אף הם. ומרוב יקוד יצר הרע חזרו באותה שעה ולא יכלו לעצור רוחם יותר. אז הודיעו זה לזה הרהור רוע לבבם ונתנו עצה ביניהם להטעותה, ונתיאשו מנפשם. והיו בכל יום ויום מארבים לבעלה ולא שקטו ולא נחו בחטא.

ויהי יום אחד והלכו כל העם לביתם והם נשתיירו כמנהגם, ולא סרו מרוע לבבם ועיניהם מארבות על הרעה. וכשנכנסה שושנה בגן ושתי אמהותיה עמה לרחצה מן השרב ותשגר אמהותיה להביא לה שמן לסוך ותאמר להן: "נעלו הדלת אחריכן."

ותלכנה ותצאנה ונעלו הדלת אחריה. והזקנים נסתרים אל גינת הביתן. וכשפשטה בגדיה לרחוץ, יצאו ותפסוה לאמר: "שכבי עמנו, ואם לא, נעיד עליך כי שכבת עם בחור!"

ותפחד ותרעד ותאמר: מה אעשה? איני יכולה לצאת מידי האנשים האלה. מוטב לי ואפלה ביד ה' הטוב והצדיק הגדול, הגבור והנורא, מציל ומושיע, גואל וחזק יי צבאות שמו!

מיד צעקה בקול גדול: "הושיעני אלהי ישראל מיד הרשעים המורדים בך!"

ואף הם צעקו והעידו עליה עד שקר. ולקולם באו אנשי ביתה ופתחו הדלת ונכנסו בגינת הביתן וראו שהזקנים מעידים עליה עדות זו. ותמהו הם וכל קרוביה ויודעיה ומכיריה, כי לא נשמע ולא נראה עליה כזאת.

וביום מחר נתקבצו כל הקהל לבית יהויכין כתמול שלשום והזקנים עמהם, ומיד קמו והעידו: "ראינו האשה הזאת נכנסה בגינת הביתן ושתי אמהותיה עמה, ושלחה אמהותיה ובא בחור ושכב עמה, והלכנו ותפשנו וברח הבחור מידינו."

והאמינו העם בדבריהם כי נראו הזקנים לעיניהם טובים ויראי חטא. שלחו והביאו את האשה, ובאה היא וקרוביה ומכיריה. והיא היתה מפונקת מאד ומכוסה בבגד.

מיד צעקו בכעס: "הסירו הבגדים מפניה!" – מרוב הרהורם הרע להשביע עינם הזונה ממנה.

ודנו עליה משפט מות, והיו מוציאים אותה לסקלה, ונשאה עיניה למרום ואמרה: "אי דיין אמת, שופט צדק, עד נאמן, מכיר האמת, הושיעני ממיתת שקר, ואל אהיה כחוטאת לפני הבריות!"

מיד, וישמע יי לקולה וישלח לה מושיע. ויער יי רוח דניאל, ויצעק ויאמר: "יי אלהי, נקני ממיתת הצדקת!"

וישמע העם ויאמרו: "מי קול המדבר? דניאל הוא!"

והוא היה נער בבית המלך סריס בהיכלו.

וישאלוהו העם: "למה תדבר כזאת?"

ויאמר להם: "וכי כך ממיתים ישראל בלא חקור דין להרוג נקי ןצדיק שלא כתורה? שובו אלי ואחקור הדבר."

וישובו האשה וכל העם ויבואו העדים הזקנים ויאמרו: "למה ידבר אדוני, בלי המית האשה? כזאת וכזאת עשתה."

ויאמר דניאל לכל העם והזקנים: "שבו פה!" וישבו.

ויאמר להם: "הפרידו את הזקנים העדים זה מזה!"

וישאל האחד לבד ויאמר לו: "אמור לי זקן אשמאי האמת, וראה שאתה מומת והמלאך עומד לגזרך במגרה – באיזה אילן מצאת אותם?"

אמר לו: "באלון."

אמר דניאל לפני כל העם: "הרי אתה מת שאין אלון בגן הפרדס הזה!"

הביא השני, אמר לו: "זרע קינן שאין אתה מזרע יהודה, שכך הייתם עושים בארצנו לפתות בעדות שקרכם הנערות היפות, עד שבאנו הנה לחרפה ולקלס, לשבי ולביזה. הרי אתה מת ואין בך נפש – אמור לפני העם באיזה אילן מצאת אותם?"

אמר לו: "בתוך דולב."

אמר לו: "הרי מלאך יי עומד וחרבו שלופה בידו לגוזרך במגרה במתניך, שאין בגן לא אילן זה ולא זה!"

והלכו וראו האמת. אז דניאל הסיתם בחכמתו ויעשו להם כאשר זממו לעשות לאחותם. ומהיום הזה נתגדל דניאל בעיני העם והודו והיללו ליי אלהי אבותם. וכן שאלתיאל אבי שושנה ואמה וכל קרוביה וכל יודעיה ומכיריה ובעלה יהויכין, נתנו שבח והודיה ופאר ורון ועוז ותגבורת ליי אלהי הצבאות.

השם יראנו נסים ונפלאות, אמן.

נוסח שני (בת עמרם הכהן) [הנוסח השומרוני של מגלת שרשנה, סיפור מסוף ימי הבית השני]

הכהן הגדול עמרם היתה לו בת יפת תואר ויפת מראה חכמת לב, ותכתוב לה תורה בכתב ידה באר היטב. ויהיו שני אנשים בימים ההם באים בנזירה בהר גריזים בית-אל, והיתה להם בזאת הנזירה חמש ועשרים שנה. ותדרוש בת הכהן עמרם הזכורה הנזירה בהר גריזים בית-אל, ויבן לה אביה שם בית, ותעל על ההר ותתנזר שם בביתה.

ויהי אחרי הדברים האלה, ויעלו שני האנשים הזכורים אל הגג לקרוא לאור הירח בתורה הקדושה, ויקראו אל בת הרב עמרם לעלות עמהם. ותעל אל הגג.

ויהי לעת ראו את פניה מאירים על הגג, ויחפצו לה ויאמרו לה: "שכבי עמנו!"

ותמאן, ויתפשו בה, ותאמר אליהם: "עזבוני עד אלך לביתי ואחליף שמלותי ואלבש בגדים טובים אשר אתי בבית, ואבואה אליכם במהרה, ועשו לי כטוב בעיניכם."

וישמחו בדברה ויענו לה: "לכי ועשי כדבר הזה."

ותרד מעל הגג ותבוא אל ביתה ותסגור את הדלת אחריה ותקוד ותשתחווה ארצה ותאמר: "אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך, הצילני נא מיד שני האנשים האלה, אשר יצר הרע הגדול בהם וישכחו את מצוותיך."

וישמע אליה אלהים.

ויראו שני האנשים, כי בת רב עמרם לא תשוב, וירדו מעל הגג לבוא אליה אל ביתה לשכב עמה, וילאו למצוא פתח הבית [כנראה הוכו בסנוורים. השוה בראשית יט, יא]. ויהי לעת עלות השחר וירדו מן ההר ויבואו עיר שכם ויעידו עליה לפני אביה, כי מצאו איש נכרי אצלה. ויקם רב עמרם משפט על הדבר הזה, ותתגלה רשעתם לעיני כל יושבי העיר. ואחרי כן אמרו במקום המשפט, כי העידו עליה עדות שקר.

ויצו הרב עמרם וישרפו אותם באש, כאשר אמר יי על ידי עבדו משה בתורה הקדושה: 'והנה עד שקר העד, שקר ענה באחיו ועשיתם לו כאשר זמם לעשרת לאחיו!‏' [דברים יט, יח-יט. וכן כתוב: 'ובת איש כהן כי תחל לזנות... באש תשרף' (ויקרא כא, ט)].

(א, קנ-קנג). א: הסיפור החיצוני בעיבודו של ירחמאל, כ"י, 270-267 (תרג' גסטר, 205-202); בית-המדרש ו, 128-126; נ"א: ס' יוחסין ו, 238; סדר הדורות א, 63; השווה מעשים טובים, 6-4. – ב: הנוסח השומרוני, אדלר-סליגסון, 44-42. – גינצברג ו, 415 (79). ש"א, 160. (75). – ב"י א, 47-45 (= סי' 31). צפונות, קכט-קל.