'כה אמר יי צבאות אלהי ישראל אל אחאב בן קוליה ואל צדקיהו בן מעשיה הנִבּאים לכם בשמי שקר: הנני נותן אותם ביד נבוכדראצר מלך בבל והכם לעיניכם, ולוּקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמור: ישימך יי כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש, יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם וידברו דבר בשמי שקר אשר לא ציויתים, ואנוכי היודע ועד נאום יי! [ירמיה כט, כא-כג]'

אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה שחיו חוטאים בירושלים לא דיין, אלא משגלו לבבל היו מוסיפים לחטוא. מה היו עושים? בירושלים היו נביאי השקר, ובבבל לא הניחו אומנותם והיו מסרסרים זה לזה בעבירות.

היה אחאב בן קוליה נכנס אצל גדולי מלכות בבל והיה אומר לבני אדם מגדולי מלכות: "אני פלוני הנביא שלחני הקדוש ברוך הוא דבר לאשתך."

והיה אומר: "היכנס."

והיה מתייחד עמה ואומר לה: "הקדוש ברוך הוא מבקש להעמיד ממך נביאים, לכי ושמשי עם צדקיהו בן מעשיה והולידי ממנו נביאים."

והיתה שומעת לו, והיה משלח אחר צדקיהו ובא ומשמש עמה. וצדקיהו אף עושה כך, היה מסרסר לאחאב. וזו אומנותם של אלו שניים. בוא וראה, כמה היו רשעים, שהוציאו להם שם בבבל שהם נביאים גדולים.

היתה אשה מעוברת רואה אחד מחם ואומרת לו: "נביא, מה אני מעוברת?"

הוא אומר לה: "זכר", והיה יוצא לשכנותיה ואומר להן: "נקבה תלד פלונית."

אם ילדה זכר, אומרת: "נתקיימו דבריו של נביא." אם ילדה נקבה, שכנותיה אומרות לה: "כך אמר לנו הנביא, אלא שלא רצה להצר לך."

והיו עושים כן, עד שהגיעו לשמירמית, אשתו של נבוכדנאצר.

נכנס צדקיהו אצלה, אמר לה: "הקדוש ברוך הוא שלחני אצלך, לכי ושמשי עם אחאב והולידי נביא."

אמרה לו: "איני יכולה לעשות אלא על דעת בעלי, אלא יבוא ויודיעני שהוא חפץ בדבר זה."

הלכה ואמרה לנבוכדנאצר. שלח בשבילם ובאו שניהם.

אמר להם: "כך אמרתם לאשתי?"

אמרו לו: "כן, שהקדוש ברוך הוא רוצה להעמיד ממנה נביאים."

אמר להם: "מימי שמעתי על אלהיכם שהוא שונא זימה. זמרי על שם שפרץ בזנות, עשרים וארבעה אלף נפש נפלו בשבילו, ואתם אומרים כך? שמא חזר בו? אם אתם נביאי אמת או נביאי שקר איני יודע אלא כבר בדקתי לחנניה מישאל ועזריה והסקתי להם את הכבשן שבעה ימים ונפלו לתוכו ויצאו שלמים – ולכם אני מסיקו יום אחד ומשליך אתכם לתוכו. אם תינצלו מן הכבשן, אני יודע ודאי שאתם נביאי אמת ונעשה על פיכם כל מה שתאמרו.

אמרו לו: "חנניה מישאל ועזריה שלושה היו, והנס על ידי שלושה נעשה ואנו שניים."

אמר להם: "יש כאן שלישי כיוצא בכם?"

אמרו לו: "יש יהושע כהן גדול."

והם חשבו בלבם שבזכותו הם ניצולים.

הביאו יהושע כהן גדול והשליכוהו עמהם לתוך הכבשן. שניהם נשרפו, ויהושע כהן גדול ניצל שנאמר: 'הלא זה אוד מוצל מאש' [זכריה ג, ב]. אחאב וצדקיהו נקלו באש, יהושע כהן גדול לא שלטה אש בגופו כלום, אלא הריחו בגדיו מן האש.

אמר לו נבוכדנאצר: "ידעתי שצדיק גדול אתה, אלא מה היה הדבר שהגיע בבגדיך אש מעט, ובחנניה. מישאל ועזריה לא הגיע אש כלל?"

אמר לו יהושע: "הם היו שלושה ואני הייתי יחיד.

אמר לו: "הנה אברהם יחיד היה."

אמר לו: "לגבי אברהם לא היו רשעים עמו ולא נתן הקדוש ברוך הוא רשות לאש מעט. זה משל מושלים בני אדם: שני אודים יבשים ואחד לח, שורפים יבשים ללח!"

(א, קמח-קמט). ילקוט המכירי, משלי יט, ב, 6-5; ירחמאל, כ"י, 267-266 ‏(תרג' גסטר, 202-200); גסטר, ס' המעשיות, סי' כח; מעשה-בוך, סי' 114. – גינצברג ו, 415 (79), 426 (106). ש"א, 160 (7). - א"י ה, 372-367.