והאש הגבירה ללהט את קדש הקדשים. וכראות שרי הפריצים עם הפריצים הנשארים עוד בירושלם, כי נשרף קדש הקדשים, שרפו גם הם את שארית בית המקדש, וגם את כל הבתים הנשארים בעיר מלאים כל הון יקר וכלי חמדה. וישרפו כל בית גדול אשר בירושלם, וכל בית אשר ידעו כי בו עושר וכבוד וכל מחיה, למען לא תהיה בם ממשלה לרומיים. וגם יתר בנין ההיכל שרפו, כי אמרו: "אחרי אשר נשרף בית קדש הקדשים, מה חפץ עוד בחיים, או להשאיר בית או בנין!"

ויקומו אחרי כן הרומיים, ויכבו את השרפה, ויעמידו צלמיהם בהיכל, ויעלו להם עולות, ויחרפו את היהודים ואת תורתם לפני צלמיהם.

בעת ההיא עמד אחד מהיהודים, וינבא בשקר ויאמר לפריצים הנותרים בירושלם עוד: "התחזקו והתאמצו, ועמדו בכלי מלחמה! כי עתה יבנה הבית מאליו – ולא מידי אדם למען הראות אלהי ישראל לרומיים את גבורתו, כי יתגאו על היהודים אשר נצחום. ועתה, אם תתאמצו ותלחמו ברומיים בכל יכלתכם – היום יבנה הבית מאליו!" ויתגרו הפריצים להלחם ברומיים, ויכו מהם רבים, וגם נפלו מהפריצים רבים. ויכו הרומיים אז מדלת העם כצאן לטבח, אחרי אשר חמלו מהרוג בהם תחלה, כי שמעו אל דברי המורה שקר הנביא לכזב, ולא שמו לב אל דברי האותות הנקרות בירושלם, אשר היו אותות נוראים מאד.

כי לפני בא אספסינוס שנה אחת, נראה על ההיכל כוכב אחד נוצץ, כמו איש – בידו חרבות שלופות.

ובימים ההם – יום האות הזה – בימי חג הפסח היה, וכל הלילה אשר ליום ההוא, היה ההיכל מאיר ומגיה כאור יום, ויהי כן כל שבעת ימי הפסח. וידעו כל חכמי ישראל כי אות רעה הוא, ויתר העם אמרו כי אות טובה הוא, גם בעת ההיא.

וגם בימים ההם, הביאו עגלת בקר לעולה, ויהי בהפילם אותה לארץ לשחטה – והנה היא ילדה כבש, ויאמרו כי גם זה אות הוא.

ויראו עוד שם אז אות אחת בשער הקדים, כי שער קדים היה שער גדול וכבד מאה ולא יפתח – עד בא עשרים אנשים לפתחו, וכן לא יסגר – עד בא עשרים אנשים לסגרו, וקול ציר השער נשמע עד למרחוק. ובימים [ההם] מצאוהו, כי נפתח מאליו בלא יד, ולא יכלו לסגור אותו – עד אשר נקהלו הרבה אנשים וסגרוהו. וגם על האות הזה היו אומרים חכמי ישראל והכהנים, כי אות רעה היא, ויתר עם הארץ היו אומרים, כי אות טובה היא.

ויהי אחרי כן, נראה על בית קודש הקדשים מלמעלה כל הלילה, כתבנית פני אדם אשר לא נראה כיופיו בכל הארץ, ומראהו נורא מאד.

ועוד בימים ההם, נראו רכבי אש ופרשים עליהם וחיל גדול מאד, מעופפים על פני הרקיע, קרוב ריס באים על ירושלם ועל כל ארץ יהודה, וכלם סוסי אש ורוכבי אש.

ויהי בימים ההם עוד – ביום חג השבועות – שמעו הכהנים בתוך ההיכל, כקול לכת בני אדם וקול מצעדות רגלי בני אדם הולכים בקרב ההיכל לרוב. וישמעו קול גדול ונורא מאד, מדבר וקורא ואומר : "לכו! ונלכה מן הבית – ונסעה לנו!" וחכמי ירושלם כלם אמרו, אשר זה אות רעה היא, ויתר העם היו אומרים. כי אות טובה היא.

ולפני האותות האלה – שנים ארבע – היה בירושלם איש מעם הארץ, ושמו יהושע בן חנניהו. ויחל לקרוא בקול גדול היום חג הסוכות, לאמר: "קול ממזרח, קול ממערב, קול מארבע רוחות השמים! קול על ירושלים, וקול על ההיכל! קול על חתן, קול על כלה, וקול על כל העם!"

וישנאוהו כל אנשי העיר, ויאמרו לו: "למה תצעק לקרוא הדבר הזה?" ויצו השר אשר לעיר, לבל יאמרו לו דבר – כי נחשב בעיניו כמשוגע. וילך עוד האיש הלוך וקרוא: "אוי על ירושלם ואוי על מקדשה! אוי על היכלו עד יום המלחמה!" – ויהי בהיות המלחמה הראשונה, החל לקרוא – ותבואהו אבן יד גדולה, ותכהו על ראשו – ותמיתהו.

מספר סידורי: 924 (55) עמוד 117 במהדורה האנגלית של בן-עמוס. הסיפור לא קיים במהדורה העברית [י.פ.]
ספר יוסיפון, ירושלים, תשט"ז, פרק 49, עמ' שפז-שפח.