על החכם אבו חאמיד בן מוחמד אל גזאלי יסופר, שנולד בעיר טוֹס, אשר באדמתה מצא לו מנוח המושל החכם הרון אל-רשיד ושאביו היה עושה שם מסחר וקניין בצמר טווי, הנקרא בערבי עזאל, ומזה עשו שם כינוי לבנו וקראוהו עזאלי. ויהי כי קרבו ימי אביו למות, ויקרא לבנו ויצווהו ויתן אותו על ידי אחד מאוהביו, איש מכת הצופיה, להדריכו בדרך הכת הזאת והנהגותיה. אולם לא ארכו הימים אחרי מות אביו והנה תם הכסף, אשר השאיר לו להחיות את נפשו בו, והנער נער.

ויאמר לו הצופי: "מה-לך תתעצל בני, ובביתי אין כל. לך והתעסק בלימודים וקנה חכמה לנפשך, אולי תמצא חית ידך וחיתה נפשך בגללה."

וישמע אליו אל-גזאלי וילך גרשינה ויהי שם בבית חכם אחד ויהי לו החכם למורה. אחרי כן שב אל עיר מולדתו. וימצאוהו שוסים בדרך ויקחו ממנו את כל אשר לו. וכאשר ראה, כי אין להינצל מהם, ויפן אל הגדול שבהם ויתחנן אליו, להשאיר לו פליטה הקונטרסים, אשר כתב בהם לימודיו לזכרון. וישיבם לו האיש, אולם לעג לו בלכתו ואמר: "איך תאמר חכם אני – וחכמתך כרגע היתה לי למשיסה."

דברי הבליעל האלה מרוע לב יצאו, הכו שורש ועשו פרי טוב בלב העלם הישר, כי מהיום ההוא והלאה החל ללמוד כל לימודיו בעל פה ולא בטח עוד במה שכתבם על ספר, באמרו: אל יהי קניין חכמתי כקניין שאר דברים, תאבד באבדתם ותושלל בשלילותם.

(ו, קעז-קעח). מאזני צדק, מבוא, עמ' 9-8. ב"י ה, 249-248, 307.