בעת ההיא [בימי קונסטנטינוס הגדול קיסר רומי] היה איש אחד שמו מאני [הערת המחבר: ועל שמו נקראו בש"ס הכופרים 'מינים']' ורצה להטעות העולם, שיש שני אלוהות בעולם, אחד פועל טוב ואחד פועל רע. ויאסוף לו חיל גדול ללכת לבבל, להכריע כל העולם שיקבלו אמונתו. ובעת ההיא היה בבבל שבור מלכא.

ויהי כשמוע מלך בבל זה, אז שלח אליו במרמה שריו ונכבדיו לשאול בשלומו ולפתותו, שיבוא לבבל עם חכמיו, באמרם שהמלך רוצה לקבל אמונתו ולתקפו נגד כל האומות שיקבלו אמונתו. והשוטה הזה נתפתה בדבריהם ובא לבבל עם ארבע מאות פילוסופים. ויצא מלך בבל לקראתו בכבוד גדול ויביאם להיכלו, והושיבו על כסאו. ויצו על כל ארבע מאות איש הבאים אתו שיאכלו עמו על שולחן המלך.

ויהי בבואם לעת האוכל ויקח המלך שבור שני חכמים מהם וילך לטייל בגן וישחטם ויתלם על עץ. אחר כך לקח עוד שניים ועשה גם להם כאשר עשה לראשונים, וכן לכולם. ויבוא המלך לאכול את מאני, ואחר אכלם אמר המלך למאני: "נלכה נא אל מקום אשר חכמיך יושבים שם, ושם נראה אמונת נבואתך ויושר דבריך! ובבואם אל תוך הפרדס, אשר עמו תלויים שם בעצי ברושיו, אמר אליו: "אתה אמרת, שהאלוהות הם שניים, והאחד מהם הוא המושל על הרע. הוא ציווה עלי לשחוט את כל אלה ולתלותם ולהודיע לכל באי עולם, שגדול כוחו על אלוה השני המושל על הטוב. וכדומה לי שמחלוקת גדולה נפלה ביניהם. שזה רצה בשליחותך וזה לא רצה. ועצה נכונה לאיש כמוך להיותך נתלה עם האנשים המאמינים בו מפני המחלוקת הבאה בין שני אלוהות."

ויצו וישחטוהו ויתלוהו עמהם. כן יאבדו כל אויביך יי!

(ו, קעו). שארית ישראל, ו, 24-23; שלשלת הקבלה, 89; ס' הקבלה להראב"ד, 44; ס' יוחסין, ב, 202; עקידת יצחק, 242; צמח דויד, ב, 120. ב"י ה, 237-236, 307. – צפונות, רמ-רמא.