זה האיש הרופא כומטיאוֹס המוקדוני נשאו לבו לילך לשוט בעולם באמרו: "הנה החונן לאדם דעת חנני רוח דעת ותבונה בחכמת הרפואה. כי לא רבים יחכמו כמוני בארצות האלה. אמנם אולי בארצות הרחוקות יימצאו אנשים חכמים ממני, ובהתחברי עמהם לא ייבצר, שאלמד מהם איזה דבר. ואם מעט יהיה, לרב ייחשב, כי משקל גרגר חכמה יקר הוא ממשקל כיכר זהב ובפרט בחכמה זאת שהיא חיי האדם."

ויעש כן ויקם וילך הלוך ונסוע מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר ואין עמו זולת החמור שהוא רוכב עליו ואמתחת קטנה מלאה סמי רפואותיו. ומדי עברו בכל עיר ועיר פונה לראות מחלת דלי העם ומשתדל לרפאם.

ויקר מקרהו מדי עברו בארץ כנען, קרוב לעיר הגדולה ביתר, תרדימה נפלה עליו וירד מעל החמור וישם אמתחת הסמים תחת מראשותיו וישכב ויירדם אצל אם הדרך והחמור עומד לרעות בשדה. והנה איש בליעל עבר וירא אותו שוכב על הארץ, הבין זה הממזר, שהרופא נרדם וישן שינה עמוקה, ויאמר בלבו: מצאתי הון לי, זה עת לשתוק! ויתפשט הבליעל הבגדים הצואים והמטולאים מעליו וישליכם לארץ, ויפשט את הרופא בנחת בגדיו החמודות וילבש אותם ולקח את החמור וירכב עליו וילך לו.

וייקץ הרופא משנתו וימצא עצמו ערום ויחף ולפניו בלויי הסחבות, והחמור איננו. ויבן כי פעולת נבל הוא זאת. ועל כרחו שלא בטובתו לבש הבגדים הצואים ואמר: "צדק החכם באמרו: 'קרעים תלביש נומה' [משלי כג, כא]."

ויקח את אמתחת רפואותיו ויבוא העירה. ובלכתו ברחובות קריה, עבר לפני בית אחד מגדולי העיר וישמע קול יללת אשה מצרה מר צורחת ויאמר: אסורה נא ואראה, מה קול ההומיה הזאת?

ונכנס לבית הזה וראה בחור אחד חולה על ערש דוי, אבוד מן העולם ואין בו כי אם הנשמה. ושלושה מרופאי העיר עומדים עליו והם כבר נתייאשו ממנו, ואביו ואמו בוכים עליו במר נפש. ויתבונן בו כומטיאוס והכיר מחלתו. וירא כי נקל לרפאותו. ולא יכול להתאפק לחשׂוך פיו, כי נכמרו רחמיו על החולה מבחרותו. ויאמר להעומדים לפניו: "שמעוני אחי, תנו לי את החולה הזה על ידי ואני ארפאנו, כיד אלהי הטובה עלי, בסמי הרפואות אשר לי באמתחתי."

וישקיפו אליו הרופאים וימלאו פיהם שחוק, מתלוצצים עליו. הגביר בעל-הבית אבי החולה, בראותו שחוק הרופאים עליו, התרגז מאד על כומטיאוס ויאמר לו: "אנחנו בצער גדול, ואתה באת לשחוק עלינו?"

ויקרב אליו בזעם אפו ויאחזהו בציצת ראשו וידחפהו ויוציאהו מביתו והדלת סגר אחריו. וכומטיאוס מרוב כלימתו נאלם ולא פתח פיו לענותו, וילך סר וזעף ורוח אין בקרבו.

הרופאים יצאו מן הבית ותאמר אשת הגביר לבעלה: "למה נחפזת ושלחת אותו עני בכעסך בלי שום לב לחקור עליו באיש מדבר כזאת, אם יש טעם בדבריו? כי איש שמלאו לבו לדבר כזאת לפני הרופאים, וודאי יש ממש בדבריו, כי אולי בין הרופאים התגורר ולמד מהם דבר, ועינינו ראו את אמתחתו אשר אמר, כי סמי רפואות שם שׂם לו, שלכן הסכלת עשה להשליכו."

הגביר בעלה נתכעס למולה ויאמר לה: "החרישי, אשה הוללה, עליך נאמר: 'דעת נשים קלה'. עוד את רוצה להכאיב לבי בדברי הוללות כאלה. הייתכן שזה יהיה רופא? או יעלה על לבך, שזה כומטיאוס המוקדוני? אלה כסותו ולבושו תורה עליו כחשו. ועל אמתחתו שאמרת אני אומר לך, שאני ידעתי, מה יימצא באמתחות אנשים כאלה: פתותי לחם יבש היה ניקודים ונוד בקוע וצרור נקבים נקבים ומנעלים בלויים ומטולאים. ועל שראית איש סכל משתגע נפתה לבך אחריו להאמין שיש ממש בדבריו. החרישי, אשת כסילות ויפה שתיקתך מדיבורך!"

ויהי בערב וימת הבחור והניח לאביו ולאמו מספד מר, כי בן יחיד הוא להם ויום ולילה יבכיון מר.

ויהי ממחרת אמר כומטיאוס בלבו: הגיעה עת להתוודע ולהיגלות, כי חכמת אלהים בקרבי, שאם עוד אתנכר, עוד יקרוני כאלו המקרים ולא אוכל ראש להרים. ויקם וילך ויסובב בחוצות העיר ורחובותיה. הולך וקורא: "שמעו אלי בני אדם, גם בני איש, אני הרופא כומטיאוס המוקדוני. מי אשר לו איש חולה, יקריבהו אלי ורפאתיו בעזר האלהים."

וכל העוברים מביטים בפניו וחושבים אותו כאחד המשוגעים והיו מבזים אותו ועליו מתלוצצים. וכראות כומטיאוס, כי אין פונה אליו, ישב על הארץ באמצע השוק ויוצא מאמתחתו הבקבוקים הקטנים אשר הם סמי רפואותיו, ובהם סמים מרוקחים מעשה רוקח ומהם מלאים שמן ממולח טהור שמשיבים נפש האדם. ויפתח אותם ויתנם סביביו. והנה כוח ריחם נשמע למרחוק ויעבור כל שטח הרחוב. והיה כל עובר עמד להתענג בריח טוב, עד כי עצור עצר את כל עובר ושב. ויתקבצו אליו עם רב, עד כי חסם את הדרך מריבוי העומדים שם. ויאמרו אליו: "אם אמת בפיך, שאתה כומטיאוס המוקדוני, למה אתה לובש לבוש הבוז, בלויי הסחבות האלה כאיש שפל ועני? ויאות לך ללבוש לבוש בוץ וארגמן כמשפט הרופאים!"

ויאמר להם: "היטבתם לשאול ואספרה לכם המקרה אשר קרה לי טרם בואי העירה." ויספר להם את כל אשר קרהו.

ויתבוננו בו האנשים ויקריבו אליו חולים נואשים מכל הרופאים, וירפא מחלתם בנקל בדרך נפלאה פלאי פלאים. והשתוממו כל השומעים והרואים, וייוודע באמת שהוא כומטיאוס המוקדוני. והקול נשמע להגביר ואשתו, אשר מת להם בנם יחידם יקר-נפשם. וכאשר שמעה האשה מעשה כומטיאוס, איך הציל ממוות לחיים נפש חולים נואשים והחיה את נפשם, ותזעק בקול מר ותתמרמר מול בעלה ותאמר אליו: "אוי לך, לב רגז ואוי לי שנפלתי בגורלך. כי בזדון לבך סבות בנפש בננו והקצרת ימי עלומיו, כי לא אבית לשמוע אלי!"

ובעלה לא היה לו פה להשיב לה וגם הוא השתומם וימת לבו בקרבו. ומרוב צערם נפלו ונתעלפו שניהם כאחד.

זה עבר עליו על כומטיאוס המוקדוני.

(ו, קסג-קסה). תקפו של יוסף (44), 24-22. ב"י ד, 215-211, 285.