כאשר מת אלכסנדר בארץ בבל, נשאוהו בארון הזהב אל אמו לארץ נוא-אמון אלכסנדריה. וכאשר הונח הארון לפניה, גילתה פניו ותאמר: "תמהו למי שהגיעה עד לשמים חכמתו ולאפסי הארץ ממלכתו ונתנו לו יד המלכים לאימתו והנה היום ישן ולא יקיץ, מחריש ולא ידבר ונישא על ידי מי שלא היו משיגים לראותו. מי זה יודיע בעדו, כי הוכחתי ונתוַכחתי, ויסרני ונתייסרתי, וניחמני והתנחמתי, והשלַני ושלוותי, והזכירני וזכרתי ומנעני ונמנעתי ולימדני ולמדתי. ולולי כי אנוכי ממהרת ללכת אחריו והולכת בדרך אשר הלך, בכיתי וזעקתי. ועל כן שלום עליך, חי ומת, כי מבחר החיים היית ומיטב המתים אתה."

ותבכינה כל העומדות סביביה מן הנשים. ותאמר הסופרת: "הניעני אלכסנדר בנוחו."

אמרה אחרת: "הניד שפתנו בשתקו."

אמרה אחרת: "מוכיחן גדול היה אלכסנדר בהיותו חי אתמול, והיום הוכיחני מאתמול."

אמרה אחרת: "די לנו יגון, כי אתמול היתה ממשלתך מגעת עד לאפסי העולם והיום מצוותך אינה עשויה."

(ו, קנג). מוסרי הפילוסופים. ג, סי' ד, 20 (מקוצר). ב"י ג, 192-191, 311.