מעשה באיש אחה ששמו שמואל, שהיה איש משכיל ונבון דבר, ולו שני בנים. ויתאמץ אביהם לחנוך אותם על פי דרכו. ויהי היום ושכני שמואל סיפרו לו לאמור: "בניך לא יהדרו פני זקן."

ויימלאו פניו קלון, ויתעצב אל לבו ויוכח דרכם על פניהם ויראם לדעת, כי לא כן הם עושים. ויבטיחוהו הבנים להיטיב דרכם.

ויהי מקץ ירחים וישכחו הבנים תורת אביהם ואת הבטחתם. ויהי בפגשם בדרך איש זקן עני וילעגו לו.

וישמע שמואל ויבקש למצוא עת מצוא לדבר אתם משפטים על איוולתם ורוע מעללם. והיום אשר קיווה שמואל בא, הוא יום-הולדת אותו. ויהי כבוא אליו הבנים לברך אותו ביום הולדת אותו בעושר וברכה ובאורך ימים, ויאמר להם אביהם: "אל בני, אין נפשי להאריך ימים על הארץ ואתם ברכוני נא ואמותה, כי יראתי לבוא בשנים, פן ישחקו עלי צעירים לימים כמוכם."

הדבר יצא מפי שמואל ופני הבנים חפו ויבושו וייכלמו.

ויבינו לדעת את איוולתם ואת פחזותם. ומאז והלאה היטיבו הבנים את דרכם וישימו לזקנים כבוד.

(ו, קיג). מעשים מפוארים, סי' יח.