מעשה בנערה אחת ששמה שושנה, שהיתה חכמה ומשכלת ותער לה אוזן לשמוע בלימודים, אך לא חננה היוצר בעיניים יפות ועיניה לא לנוכח הביטו ותהי לשחוק בעיני רעותיה. וביותר בזתה לה הנערה חנה, אשר התגאתה בהוד פניה היפים.

ויהי היום ותאמר לה חנה בשחוק: "שושנה, מדוע לא תביטי עלי ישר ותסבי עיניך מנגדי? אין זאת כי שנאתיני ולא אהבתיני."

שושנה הבינה אל מה ירמזו דבריה ותען ותאמר: "ומה-לי לעשותן ובידי אין לתקן את המעוות ולמנות חסרון עיני, אבל לעומת זה אתאמץ בכל עת להשלים נפשי מחסרונות אחרים, אשר יקלו כבוד האדם."

לא ארכו הימים ותחלה חנה במחלת הבהרת וימים מספר שכבה על ערש דני וחייה היו תלואים לה מנגד והוריה דאגו לה. ויהי מקץ הימים ותחי מחוליה, אבל אהה! תואר פניה נשחת, לא תואר לה ולא הדר, ופניה היפים מלאים בהרות בהרות.

ויהי בשוב חנה לאיתנה ובבואה בפעם הראשונה לבית-הספר ותבוש ותיכלם. ותיגש אליה אחת הנערות ותאמר לה: "חנה, למה תבכי? ומה-לך, כי תכסי פניך?"

וכשמוע חנה דברי הנערה ובחשבה כי תשחק לה, ותרם קולה ותבך בכי תמרורים. אך לא על כי נשחת תואר פניה, רק כי כליותיה יסרוה מוסר אכזרי, על כי שחקה לשושנה, אשר הכעיסה כעס בעבור הרעימה.

(ו, קיא-קיב). מעשים מפוארים, סי' ה.