מעשה בנער אחד, ששמו ראובן, שהלך לטייל את אמו בשדה, וירא והנה שדות מלאים שיבולי דגן, מהן עומדות ומהן כפופות. ויאמר לאמו: "מה-יפו בעיני השיבולים האלה העומדות! אך אילו אני הייתי בעל שדה זה, הייתי מסיר משם כל השיבולים הכפופות, כי לא ליופי הנה ורעות הן בעיני."

ותאמר לו אמו: "הבן, בני, שגגתך, כי רבה היא, ולמד לקח להתבונן על כל דבר ולחקרו, כאשר תראינה אותו עיני השכל והבחינה. השיבולים האלה תקומנה ותעמודנה, כי ריקות הנה מחיטים והשיבולים הכפופות מלאות חיטים וטובות הנה. הנה בני, השיבולים העומדות הן תמונות איש נאה ובער, אשר ישיאו זדון לבו לאמור: חכמתי וגדלתי ורוממתי – ואין בו לא חכמה ולא גדולה ולא רוממות. והשיבולים הכפופות הן תמונת האיש העניו והחכם, אשר ישים מבטו ללמוד ולדעת מכל מלמדיו אם קטן אם גדול."

ויאמר ראובן: "אם כן הוא יכופו נא השיבולים העומדות האלה מפני כובד חיטיהן, ואף אני אלמד מהן להבין לדעת ולהשכיל לשמח את לבבך ואת לבב האב."

(ו, קח). מעשים מפוארים, סי' מז.