מעשה באליפלט עלם עשיר וטוב לב, הוכה במכאוב על משכבו וימים רבים שכב על ערש-דווי. ויהי לקץ הימים וירווח לו ויחי וישב לאיתנו. ויהי היום ויצא אליפלט לשוח בגן בפעם הראשונה אחרי קומו ממיטתו ולבו מלא רגשי תודה וברכה לאל עליון הגומר עליו, וישא כפיו לשמים, ויען ויאמר בקול רם: "‏האל הטוב והמיטיב, מה אשיב לך על כל תגמוליך עלי, האח! לולא קצרה יד האדם להגיש לך מנחה, אז נתתי לך כל רכושי, אשר רכשתי פה עלי אדמות. כי אל טוב אתה מאין כמוך!"

ויהי כי הגיעו הדברים האלה לאוזני זקן נכבד אשר ישב בעת ההיא בגן גם הוא, ויקם ממקומו ויגש אל הנער ויאמר אליו לאמור: "שמעתי, בן יקיר, תפילתך, ואתה דע כי חפצך מרום מנגדך וכי נדבות יד בן תמותה לא תעלינה למרום ומה-לך ללכת בגדולות ובנפלאות ממך. ועתה לכה עמי, קומה ונלכה."

וילך העלם בעקבות הזקן הנכבד ויגיעו עד אוהל נמוך, אשר קירותיו נטו לנפול, וכמעט התעתד לגלים, ועלטה נוראה שוררת בו. ושם נגלה לעיני הנער מראה עוני ומחסור נורא מאד. מראה משפחה ענייה יושבת בסתר המדריגה: האב שוכב על ערש דני, האם בוכייה וילדים ערומים ויחפים מבקשים לחם.

ויחרד העלם למראה עיניו. והזקן אמר לו לאמור: "פה הוא המזבח, הנהו ניצב לפניך, ואתה הקרב עליו את קרבנותיך."

ויושט הנער להם יד נדיבה, ויודו ויברכו את שמו ויקראו לו: כרוב סוכך, מלאך מושיע.

שחוק-נעים עבר על שפתי הזקן ויען ויאמר: "כן תעשה תמיד, עלם צעיר לימים, ראשונה שא עיניך אל השמים ממעל, ואחרי כן השפילן לארץ מתחת."

(ו, קז-קח). מעשים מפוארים, סי' נב.