מעשה שהיה באמנון הרועה, שלא ראה שכר בעמלו שעמל לרעות צאן זרים, ויהי לו רק לחם לאכול ולא בגד ללבוש וילך ערום ויחף ולא יכול לאצול משכרו הקטן והדל לקנות לו נעליים לרגליו. ויהי היום לפנות ערב ויעמוד אמנון לפני שער בית-מלון, וישא עיניו וירא והנה מרכבה כבודה נוסעת רתומה לשני סוסים קלי-המרוץ ותגיע אצל בית-המלון ותעמוד, וירא בתוכה איש היושב נשען לכתלי המרכבה. ויתעצב הנער הרועה אל לבו ויקנא קנאה גדולה וייאנח ויאמר: "הפעם ראיתי, כי ישנם אנשים מאושרים בתבל, הנוסעים במרכבות כבודות ויתענגו בחיים; ואנוכי יתום, עני, אוי לי, ומלבד לכתי ברגל אין לי נעליים ברגלי וצפויות הנה אל כל קוץ מכאיב ואל כל סילון ממאיר. הה! מה-פשעי? ומה חטאתי? כי הבאתי עלי חרון אף יי להיות נע-ונד בין אנשים זרים ללכת ערום ויחף כל הימים. ומה הוא הטוב והחסד, אשר יעשה האיש הזה בעמיו, כי מצא חן וחסד בעיני אלהים למשוך אליו חסדו. הוי! מי יתנני תחתיו והייתי מאושר כמוהו!"

כה דיבר הנער ויבך. פתאום נפתחה דלת המרכבה ושני עבדים חשו לשאת את האדון על ידיהם. ויפקח הנער את עיניו והנה הוא פיסח שתי רגליו.

"אנוכי הוא המאושר!" קרא הנער ויעצום את עיניו ויברח.

מן היום ההוא נהפך לב הנער בקרבו ויהי לאיש אחר, אשר לא קינא באיש ולא נשא עיניו ללכת בגדולות ובנפלאות ממנו, אף לא התאונן עוד על לכתו ערום ויחף.

(ו, קז). מעשים מפוארים, סי' ל, 43-42.