היה לאחד מן המלכים מלמד חכם שלימדו מנעוריו. ויהי כי זקן ויכבידהו הזוקן וישיגהו הרפיון והחוסר, בא יום אחד אל המלך לבקרו ובנו יתמכהו בידו. ויהי כראות המלך אותו ויקם מכסאו להקדימהוּ בשלום ולקבלהוּ בכבוד. ויושיבהו לימינו, וישם פניו אל שריו ועבדיו ויאמר להם: "זה היה מלמדי מנעורי ולימדני מישרים / והורני נתיבי ישרים." / וישב אל הזקן ויאמר לו: "‏השלום אבי?"

ויענהו הזקן: "השלום, אדוני המלך, ממני רחוק, / כי צירי הזיקנה ידחקוני רחוק / וימי הרעה הגיעוני / והשנים אין בהם חפץ ייגעוני / ומה בצע בחיים לאיש ישתנו רגעיו / ורפו זרועיו / וישן בין ריעיו / ותידד שנתו ביצועיו / ותכבדנה משמוע אזניו / ותדהינה מראות עיניו, / יבוס [יבוז?] האוכל בהימצאו/ ויתאוווהו בהימנעו והיכלאו, / הצירים יאיצוהו / והציפורים יעירוהו / ואוהביו ינאצוהו. / יחיתוהו חלומותיו / ויבשו עצמותיו / ותיעבוהו שלמותיו / וישכח ימי טובותיו!"

ויבך המלך וכל היושבים לפניו בכי גדול ויאמרו: "אוי לחיים שישכחו ראשיתם באחריתם / ויבחרו מותם על חייתם." /

ויאמר לו המלך: "אבי, בידי, שבח לאל, להמיר לך החוסר בעושר, ואין בידי להמיר הזוקן בנוער." ויתן לו כסף ובגדיו. וינחל בניו ירושה טובה ויצוום לכלכל אביהם בכבוד ולנשאהו. ויברכהו הזקן ויצא מלפניו.

(ו, קד). משלי ערב, הלבנון, ב, 16-15. ב"י, 166-165, 282.