סיפור ראשון

היה אחד מהמלכים בבית תפילתו, והקיבוץ מימינו ומשמאלו. ויעמוד לפניו איש זקן בא בימים ויצעק אליו ויאמר: "אדוני המלך, בני אשר טיפחתי וריביתי ונתתי לפני בנעוריו מדריך לאשרו, הרים ידו והכני בפני."

ויאמר לו המלך: "הבא עדים ויעידו כאמרתך!"

ויבואו העדים ויאמרו ככל אשר דיבר. ויקרא המלך אחד מעבדיו וידבר אתו בסתר. וילך העבד ויכרות את ראש בנו ויבא אותו בסף.

ויאמר לו: "הנה המוסר, אשר יאות לבן סורר ומורה, על אחת כמה וכמה למכהו."

ועוד אמר לו המלך: "לולי כי לא אגזור דין המוות בלי עדים, הייתי הורג אמו, כי זנתה תחתיך והרתה מבלתך ולא יצא הבן המכך מחלציך.

סיפור שני

עמד לפני אחר המלכים איש זקן ומקלו בידו והוא לא יכול לדבר מעוצם דוויו ורוב חוליו.

ויאמר לו המלך: "מה-לך?"

ויאמר לו: "אדוני המלך, קורותי רבות. אם אחריש ואכסן, אגווע ותכאב נפשי, ואם אגלן, אחשוף קלוני בלשוני ואכרות שמאלי בימיני. ואוי לי אם אומר ואוי לי אם אֵדוֹם!"

וישא את קולו ויבך בכי גדול. ויחרד המלך ויחמול עליו ויאמר לו: "ספר קורותיך ולא תשוב ממני, כי אם כאשר תאווה נפשך."

והיה הזקן ממלא שאלתו ויאמר לו, כי בנו אשר טיפח וריבה, התעשר ומתענג בחילו ולו לא יתן ונפשו יבשה.

ויחר אף המלך וחמתו בערה בו. וישלח ויביאו את הבן המורה ויצו המלך לכרות ראשו.

ובעת שראה אביו החרב שלופה, נכמרו רחמיו ויפול על פניו ארצה לפני המלך וישאל שייסרהו בלשונו ולא ימיתהו בחרונו.

וישלח המלך ידיו ויתפוש בשולי מעיל הבן וישימם ביד אביו. ויאמר לו: "אתה וכל אשר לך היום וכל אשר תצבור לאביך עד תמות."

וישב המלך אל עבדיו ויאמר: "ראו, מה בין רחמי האב על בנו ובין מעשה הבן לאביו!"

(ו, קג-קד). א-ב: משלי ערב, הלבנון, ב, 304-303. ב"י, 164-162, 282.