היה מלך אחד מדבר דבר סתר עם הפחה הגדול אשר לו. וישא עיניו וירא אחד מצעירי בניו יוצא מבית הנשים והוא מצפה ומשגיח מרחוק ויירא מגשת אל אביו. וייכמרו רחמי המלך עליו ויקראהו ויבוא אליו ויקבלהו וינשקהו ויושיבהו בחיקו וישחק לדברי שעשועיו. ואחרי כן השיב פניו אל הפחה לשמוע שארית דבריו ויכר בפניו, כי לא טוב הדבר בעיניו. וישאלהו ויאמר לו: "היש לך בנים?"

ויאמר: "לעבדך נשים ופילגשים ויש לי מהן כשלושים בנים ובנות."

ויאמר לו: "התעשה עם ילדיהן כאשר ראיתני עושה עם הילד הזה?"

ויענהו כמתפאר: "בחייך, אדוני המלך, כי לא נשקתי לאחד מהם מעודי ולא ישב עמדי."

ויקרא המלך בקול גדול: "מי בחצר?"

ויצו ויבואו אליו גדולי עבדיו וראשי גדודיו. ויספר להם כל אשר עשה והילד בחיקו, וכי הפחה נשתנו פניו וירע הדבר בעיניו. ויודיעם המשאל אשר שאלהו והמענה אשר ענהו. ויתוודה האכזר ויאמר: "כן."

ויאמר המלך והוא מלא חמה: "ואני נשבע באבינו שבשמים, השם בנפשות החיות והבהמות ועוף השמים וכל הרמש הרומש על הארץ רחמים על ילדיהם והמה נוקשים ומומתים עליהם, כי לא תעבדני כל ימי חיי ולא תהיה אליך תשוקת אדם מהצאן אשר אני רועה."

ויאמר הפחה ברעדה: "ומה-פשעי, אדוני המלך?"

ויאמר לו: "אתה לא תרחם ילדיך, ואיך תרחם הילדים בלעדיך?"

(ו, קב-קג). משלי ערב: הלבנון, ב, 320. ב"י, 162-161, 282.