מלך אחד היו לו שני עבדים, האחד נאמן והשני חנף, והחנף הכעיס למלך ועשה לו כל הרעות אשר יכול. והמלך קצף עליו והשליכו מעל פניו. ואחר כן חזר זה החנף לבקש רצון המלך והתנפל לרגליו, והמלך חמל עליו וקיבל אותו. ויום אחד ביקש ממנו זה הנאמן שאלה והחנף ביקש ממנו שאלה אחרת. וציווה המלך למלאות שאלת החנף ולא נתן שאלת הנאמן – בעבור אשר יכיר תמימות לב הנאמן וידע, כי לא יחשוב עליו רעה ולא יחרף לבבו מאמונתו; והחנף מפני שידע, כי אם לא יתן שאלתו, ישיב לקדמותו לרעתו ויחשוב על המלך רעה ברוע לבבו ויינחם על עבודתו, ויאמר לחבריו: אין ראוי לעבודת המלך כזה, כי חיליתי פניו בדבר נקל ולא מילא שאלתי ובמה יוכל אדם לבטוח בו?