איש עיוור בפתח ביתו יושב ודומם / וכנגד אור השמש מתחמם. / ויגש שר אליו ויאמר: "שלום לך, העיוור?" / ויען ויאמר: "וגם לך שלום, המוכה בסנוור." / וישחק השר על דבריו ויאמר: "האומנם לא אוכל כבדך / ועתה אמור נא בחסדך / אם היית מחליף למעמד איש אחר מעמדך?"

ויען האיש ויאמר: "חי נפשך, השר, לא אמיר בקלון את כבודי / לא אחפוץ מעמד אחר רק מעמדי / כי בהיות אור עיני אתי / והכסף בפי אמתחתי / היתה התאווה סוחרתי / והשחרות אומנתי. / והיתה העין רואה והלב חומד / ולמלאות תאוותיו כאריה עומד / ויגרש מפניו השכל ויאמר השמד. / ועתה אעמוד כאשר אעמוד / לא אראה ולא אחמוד / ואינצל מטיט החשק ולא אטבע."

(ו, פז). מחברות עמנואל, סי' טו, 133-132 (קיצור). ב"י ד, 262-261, 288.