מעשה במלך אחד שהיה יום אחד על גג הבירה שלו והיתה בנויה על שפת הנהר. ראה זקן אחד יושב על שפת הנהר לחום השמש. לאחר שנתחמם מעט הוציא מכיסו פרוסת לחם שעורים יבש והיה שורה הפת במי הנהר ואוכל ושותה מן המים, אחר שאכל ישן על החול על שפת הנהר.

שלח המלך וקראו אותו והביאוהו לפני המלך.

אמר לו: "ראיתי אותך שנתחממת בשמש ואחר כך אכלת הפת שרייה במים ואחר כך ישנת על החול."

אמר לו הזקן: "כן, אדוני המלך."

אמר לו המלך: "ואתה שמח בחלקך?"

אמר לו הזקן: "הן."

מיד תמה המלך.

אמר לו הזקן: "ולמה אתה תמה?"

אמר לו המלך: "אני תמה, היאך אתה שמח בחלק רע כזה?"

אמר לו: "אדוני המלך, אני אראך חלק רע יותר מזה."

אמר לו: "מי הוא?"

אמר לו: "אוהב הממון והעושר, מפני שלעולם אין לו מנוחה ואינו נותן לעפעפיו תנומה, שנאמר: 'והשֹבע לעשיר איננו מניח לו לישון' [קהלת ה, יא]. וכתיב: 'אוהב כסף לא ישבע כסף' [קהלת ה, ט]‏. ולא עוד שמחליף העולם הבא בחיי העולם הזה. ואמר החכם: 'שניים אינם שבעים לעולם, הרודף אחר העושר והאוכל יותר מדי'. וכמה נאה ומשובח השמח בחלקו והמתפרנס מיגיעו ואינו מטריח על הבריות.

(ו, פח). ספר המוסר, 128. ב"י ד, 188-187, 284.