אמרו, כי מלך עז היה בעיר אחת / וכל איש מהמונו יֵחַת / אין כופר לחמתו / ואין משיב גזירתו. / ואחד ממשרתיו הקרובים אליו שם לאכול לפניו / ומרוב פחדתו נבעת מפניו / והטה הקערה / ושפך ממנה מעט וחמת המלך בערה. / וידע העבד, כי כלתה אליו הרעה ולא יינצל מאף המלך וחרונו / ויקח הקערה ויהפכה לפניו ברוב זדונו. / ויוסף אף המלך לחרות / ויצו את ראשו לכרות. / ויאמר לו: "אוי לך, הפתי הסכל, מה זה אשר עשית, הלא ידעת, כי טובה השגגה הגדולה מהזדון הקטן, ואף כי שגגתך היתה נקלה מאד / והיית קרוב להינצל לפני לשרת ולעמוד."

ויאמר העבד: "ידעתי, אדוני המלך, כי אחת דתך / ואיש לא יינצל מעברתך / ועל עוון לא תחמול / כקטן כגדול. / על כן חמלתי על הודך / וחששתי לכבודך / פן יראה העם הזה מיעוט עווני ורוב אכזריותך / ויבזוך בלבם ויחשבוך מקטני אמנה ולא יבטחו עוד בך ובאהבתך / ולא תיכון אתה ומלכותך."

וייטב מאד בעיני המלך וישך חרונו / ויתן לו מתן רב ויעבור על עוונו.

(ו, עח). בן-המלך והנזיר, סי' כד, 74. ב"י ד, 44-43, 276.