סיפור ראשון (החכם בבית הסוהר)

מעשה ברופא אחד חכם שקצף עליו המלך וציווה לעבדיו ושמו אותו בבית הכלא במקום צר כקבר. וציווה ויאסרוהו בנחושתיים וישימו עול ברזל על צוואריו; וציווה והפשיטו בגדיו וילבישוהו בלויי סחבות מן הצמר הקשה; וציווה לתת לו מזונותיו דבר יום ביומו לחם שעורים ומלוא כף מלח וקיתון מים. וציווה המלך לניצבים עליו בבית הסוהר לשמוע דבריו ויגידו למלך, כי היה חכם גדול ולא היה מדבר שום דבר אלא בחכמה.

ישב ימים רבים בבית-האסורים ולא דיבר כלום, אלא היה יושב ושותק. לאחר ימים ציווה המלך לקרוביו של אותו חכם ולמיודעיו, שילכו לבית האסורים לבקרו ולדבר עמו, אולי ידבר באוזניהם.

נכנסו אצלו ואמרו לו: "אדונינו, אנחנו רואים את צרת נפשך בבית הכלא הזה, שאתה אסור בו בכבלים האלו על צוואריך ובנחושתיים שעל רגליך, ואתה רעב וצמא ועירום והקיפוך כל אלו הייסורים; ואנחנו תמהים על זיו פניך, איך לא נשתנה? ובשרך איך לא כחש? וכוחך איך לא כשל?"

אמר להם: "לקחתי לי שבעה סממנים ועירבתי אותם ועשיתי מהם שיקוי ואני שותה ממנו מעט ככל יום, וזהו שהעמידני בכוחי ולא נשתנו פני."

אמרו לו: "ספר לנו אותם הסממנים, ואם לאחד ממנו יקרו ייסורים קשים כאלו, נעשה מהם שיקוי כדי שלא ימות."

אמר להם: "הסם הראשון הביטחון בהקדוש ברוך הוא, שהוא, יתברך, יכול להצילני מצרות רבות ורעות ויצילני מאלה ומיד המלך, כי 'פלגי מים לב מלך ביד יי, על כל אשר יחפוץ יטנו' [משלי כא, א]. והסם השני התקווה והתוחלת. והסם השלישי: ידעתי כי חטאי גרם ובעווני נלכדתי; ואני הייתי סיבה, והואיל והוא כן, למה אלין? ולמה אתרעם? הסם הרביעי: אם לא אוחיל מה אעשה? היש בידי דבר לעשות? וגזירת המלך היא עלי למות, למה אמות בלא עתי. הסם החמישי: ידעתי, כי לטובתי הקדוש ברוך הוא, מייסר אותי, כדי למרק עוונותי בעולם הזה, ואזכה לחיי עולם הבא. הסם השישי: שאני שמח בחלקי ומודה ומשבח עליו, כי אפשר לי להיות בצרות יותר רעות מאלה, אם אני מעונה בכבלי-ברזל, אפשר קשה מזה, אם היו מכים אותי בשוטים או בייסורים אחרים. אם מאכלי לחם שעורים, אפשר שלא היו נותנים לי לחם כלל, לא של חיטים ולא של שעורים; אם מימַי במידה, אפשר שלא היו נותנים לי מים כלל. אם מלבושי הצמר הקשה, אפשר שהיו מניחים אותי עירום. הסם השביעי: ידעתי, כי תשועת יי כהרף עין, כי חנון ורחום הוא, ארך אפיים ורב חסד ואמת וניחם על הרעה, והוא, יתברך, יוציאני ממצוקותי וייפרע לי מאויבי."

סיפור שני (חולה נפש ורופאו)

אמרו על חכם אחד, שהלך אצל רופא, שהיה חכם ובעל מוסר ומתעסק בעסק בני-אדם לשם-שמים, ויאמר לו: "אדוני הרופא החסיד, הגידה נא לי רפואת העוונות. ואם מצאתי חן בעיניך, עשה לי משקה לרפואת הנפש ולטהרה מהם, כי חולה נפש אני."

ויהי כשמוע אותו הרופא החכם הדברים האלה, וישק שפתיו למצוא רפואה וארוכות-נפש. והאיש משתאה לו, מחריש ועיניו מייחלות לדעת רפואת חוליו.

ויען הרופא ויאמר: "חולה, חולה, הצועק מחולי העוונות המשברות הרוח והמענות, קח שרשי הענווה עם עלי התוחלת והתקווה והוסף עליהם ענפי התורה עם ורדי החכמה ותן הכל במכתש התשובה, ושחקהו יפה מרוב חיבה ואהבה וגם תיצוק בו מי היראה ותנהו בפרור והוֹקד אש תחתיו, אש ההודאה, וכשיתבשל שמרהו בבגד התבונה והניפהו בנפת האמת והאמונה ושתהו בכוס הרצון – לא תשוב עוד אל רשע ואשמה ולצון ואז תתרפא מכל אסון."

(ו, סח-סט) א: ספר המוסר, סי' יז, 127; יש נוחלין, 34. ב"י ד, 187-185, 284. – ב: שבילי האמונה, סי' ז, 75. ב"י ד, 194, 284.