מלך אחד היו לו שרים והיה המלך אוהב אותם והיו נכבדים אצלו ויקרים בעיניו. פעם אחת לקחו לנפשם עצה נבערה ובאו לארמון המלך לילה וחתרו הקירות ונכנסו לאוצר בית המלך וגנבו משם כלי כסף וכלי זהב ואבנים טובות ומרגליות.

יום אחד השכים המלך ומצא אוצרותיו שדודים וכל מחמדיו בזוזים. ויצו המלך לדרוש ולדעת, מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן?

ויבוקש הדבר ויימצא. ויבואו עבדיו ויאמרו לו: "אדונינו המלך, שריך העשרה הנכבדים, אשר שמת כסאותם מעל כל שריך, הם בזזו אוצרותיך וחמודיך."

ויתעצב המלך מאד על שריו ולא חישב הגניבה למאומה באהבתו אותם ויאמר: "שקר, כי עבדי נאמנים הם ואיני מאמין לכם."

אמרו לו: "אדונינו המלך, הנה הגניבה בידם."

אמר המלך: מה אעשה? אם אמת הדבר, לא אוכל להציל אותם מיד ההמון, ואיך אהרוג אותם בעבור חטאתם?

מה עשה? אמר לעומדים עליו: "הביאו אותם לפני ואראה, אם הגניבה בידם כדבריכם."

והיה בין מושב השרים האלה ובין חצר המלך נהר, והיה להם לבוא לפני המלך לעבור בנהר בספינה. וקודם לכן שלח להם המלך אחד מעבדיו ויאמר להם: "אמר המלך: כשתעברו בנהר לבוא אצלי, השליכו הגניבה מידכם בנהר, כדי שלא תימצא בידכם ותמותו; ואל תחוס עינכם על זהב ופנינים, כי אין זהב ופנינים נחשב אצלי למאומה נגד אהבתכם."

ויהי בעודם בנהר, וישליכו כולם בנהר מה שהיה בידם מן הגניבה, חוץ מאחד מהם שלא השליך גניבתו מידו.

ויביאו אותם לפני המלך. ויצו המלך ויחפשו בבגדיהם ולא מצאו. ויחפשו לאותו האיש שלא השליך מידו גניבתו וימצאו בידו חלקו ממנה.

ויחר אף המלך ויאמר לו: "למה לא השלכת מידך הגניבה כחבריך?"

ולא מצא מענה.

ואמר המלך: "חטאך השני יותר מן הראשון, כי בתחילה אמרתי: יצרו השיאו. אבל עתה, כשנתתי לך עצה להינצל בה מן המוות וראית חבריך שהשליכו גניבתם מידם מדוע לא עשית מאמרי כדי שתינצל? הואיל ובזית דברי ולא התנחמת על מעשיך הרעים, אני אשלם לך גמולך."

ויצו המלך וימיתו אותו בייסורים רעים ובעונשים קשים. וישלח לחבריו התשעה שמחים וטובי לב.

כך הוא האדם בעולם הזה. הקדוש ברוך הוא, מזהירו על התשובה כדי שלא ימות ברשעתו. החוזר בתשובה מוחלין לו כל עוונותיו והמת בלא תשובה נידון בגיהינום לעד ולעולמי עולמים.

(ו, סו-סח) א: ספר המוסר, סי' ב, 21. ב"י ד, 185-182, 284.