אמרו: היה מלך אחד גדול ונורא / מטה עוז, מקל תפארה / ואין שני דומה לו / לגודל ישרו ומהללו / מנהיג מלכותו בעצה ותבונה / עושה משפט גר, יתום ואלמנה. / ויהיו לו שניים ידידים / שני אנשים שרי גדודים / והיו מצויים בהיכלו בכל רגע ועונה / היושבים ראשונה. / ויהי היום ויחשוב המלך לנסותם / ולהבחין ידידותם / לדעת לבבם הכשר / ואם יש בהם טוב או ישר. / ויחלק לכל אחד ממלבושו הנאהב / משבצות זהב / ויתן להם סוסים מבית מרכבתו / והשגיח עליהם ממכון שבתו. / וימתק עמהם סודות / משלים וחידות. / ויאמר המלך: יש לי בפאת צפון בית נאה / וכל איש ליפיו משתאה / כי בו מרפא לעצמות ושמחה לנפש / והנה הוא מלא טיט ורפש; / ועתה רצוני לבערו ולתקנו / וכונת נפשי להכינו / ואין כונתי למסור המפתח / ביד איש נכרי בזולתי בוטח. / ואתם קחו אותו לכם אל תפחדו ואל תיראו / ולכו בואו אל הבית ההוא / ובערו אותו להראות את יפיו ונעמו / כל אחד מכם בכבודו ובעצמו, / ואל ייכנס שם איש זר / כי כן נגזר. / ויאמרו לו: עבדיך יעשו / ובצל כנפיך יחסו.

וישלחם בעת ההיא המלך הנאמן / ויתן להם זמן. / וילכו ויבואו אל הבית / והנה כולו שמיר ושית / וטיט ורפש בתוכו עולה / ככלוב מלא. / ויחלו שני האנשים לבערו / להראות יפיו והדרו. / והאחד מהם היה זריז ופיקח / ועיני מוסרו פוקח; / והשני היה עצל במשמרתו / מתרפה במלאכתו. / ויחלקו העבודה ביניהם / וישימו על שכם שניהם.

ויקם הזריז באישון לילה ואפלה / ויעש לו כלי גולה / ולבער חלקו בעצמו הערים / ופשט בגדיו ולבש בגדים אחרים / ויעש מלאכתו בצדיה / לא תשורנו עין ולא שזפתו עין איה. / ובבוקר לטהר עצמו אינו בושש / ורוחץ כדרכו ואינו חושש / ונקיון ידו על עמלו ירהב / ולבש בגדי הזהב / ויתעסק כל היום בדברים נקיים / לאור באור החיים. / ובלילה שב אל עמלו כאיש זר / כי כן נגזר.

והעצל היה ישן עד שלוש שעות / ותמצאנה אותו רעות / ויקם לבער חלקו ועצמו לבזות / לעיני השמש הזאת. / ויז מן הטיט על בגדי הדרו והמונו / ולא ירחץ ונשא עוונו / וישם הוד תפארתו הנוראה / מלוכלך בטיט ובצואה / ויגד לכל עשיר והלך / כי כן ציוה לו המלך / ובלילה העמיס רעיוניו ברפיון מחלתו / ולא ייעוֹרו משנתו.

ויהי מקץ הימים אשר אמר המלך לעשות כן / לפנות את הבית ולהכן / ויבוא לראות, השמו בעבודתו זריזות וכוח / אחרי הקצות הבית ואחרי היטוֹחַ. / וימצא מקום הזריז פנוי / הכל צפוי / ומקום העצל חשך משחור / וישב אחור. / וישלח המלך בעדם לבוא / איש איש ממצבו. / ויבוא הזריז בבגדיו החמודות / בהלל ובהודות / וימהרו נערי המלך לקראתו / וישמחו לראותו / ויאמרו לו: שלום בואך! / כי המלך ציוה להכין כסאך. / וישתחו הזריז לאפיו ויקוד / ויתחזק בהדרם וישקוד. / וישלח המלך את ידו / ויסגור אדוניו בעדו. / ויוסף לו המלך עדי זהב על לבושו / וישם כתר מלכות בראשו.

ויבוא העצל בפחד ומורא / וטמא טמא יקרא / כי בגדיו חיו פרומים וצואים / ועבדי המלך אליו משתאים. / ויאמרו לו: למה בגדי חמודותיך מטונפות / השהרונים והנטיפות? / ויאמר: המלך ציוה לבער הטיט במקומי / בכבודי ובעצמי. / ויאמרו לו: הלא היו לך בלויי סחבות להתכסה / ונסתרת שם ביום המעשה / ואיך באת בבגדים הצואים / אל הפנים הנוראים? ולא יכול העצל לענות / כי נבהל מפני העוונות. / ויאמר המלך אל תיראו ממנו ואל תתמהו / איש צרוע הוא, טמא הוא. / ויקצוף ויישבע לאמור / וימהר דין תגמולו לגמור. / ויצו המלך להוליך בגדי חמודות לבן החומס / אל מסילת שדה כובס / ולהעביר אותו אל בית הטינופת / אל מקום התופת / ולאסור אותו בנחושתיים / חשוף שת ערות מצרים / ויהי שם עד היום במאסר / דראון לכל בשר.

(ו, ס-סא). משל הקדמוני, 37-36 (בבלי, שבת דף קנב, ב]. ב"י ד, 128-126, 281. (=סי' 180), ש"א, 197.