שני אחים ירשו מאביהם אדמה שצריך לעבדה וחילקו אותה לשניים. ולא היה להם דבר זולתה. והיה האחד מהם דעתן וזריז והשני היה הפכו. הדעתן ראה, כי עסקו באדמתו בלבד ימנע אותו מעסוק בפרנסתו ומהגיע אל טרפו והשתכר לעבוד באדמת אחרים, כדי שיחיה משכר עמלו יום יום. וכשהיה נפטר מן העבודה לערב היה עושה באדמתו שעה אחת בהשתדלות וחריצות. וכשהיה נותר לו משכירות ימים כדי מזון יום אחד על מזונותיו או יותר, היה מניח לעשות בשל אחרים בעת ההיא ועושה בשלו בתכלית השתדלותו וחריצותו. ולא סר לעשות כן, עד שנגמרה עבודת אדמתו כהוגן. ובהגיע עת פירותיה וזמן תבואתה, קיבצם ואספם והתפרנס מהם בשנה השנית. והיה עובד אדמתו כרצונו והולך ומוסיף בה אילנות, עד שהיתה תבואתה מספקת לפרנסתו והותירה לו מה שהוסיף בו אדמה על אדמתו.

והאח הכסיל כיון שידע שעבודתו באדמתו תמנעהו מהתעסק בעניין מזונותיו, עזבה לגמרי והיה משתכר לבני-אדם בעבודת-האדמה ולוקח שכרו ומתפרנס ממנו ולא היה מותיר כלום. וכשהיה נשאר בידו מזון יום אחד, היה משים אותו יום מנוחה ובטלה ושעשוע ולא היה חושב בעניין אדמתו. והעתות אשר היה נפטר מן העבודה בימי עבודתו היה הולך בהם אל המרחץ. ונשארה אדמתו שממה, לא הצמיחה דבר, ותעל כולה קמשונים ונהרסה גדרה ונשא השטפון את אילניה, כמו שאמר החכם: 'על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר-לב והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה' [משלי כד, ל-לא].

והמשכיל כאשר יעיין במשל הזה, יתבונן ממנו ענייני אחריתו אשר היא ביתו באמת ויעשה לה בכל יכלתו. וכשהוא עושה לעולמו יעשה לו כמי שעושה בשל אחרים כדי הצורך בלבד. והכסיל עושה בשני הדברים בהיפך, משתדל בענייני עולמו ומתעלם מענייני אחריתו.

להלן נוסח הסיפור מ"חובות הלבבות" על פי ‏מהדורת האינטרנט בעריכת יהודה איזנברג, תשס"ב: http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/hovot/shaar-2.htm

מראה מקום במהדורת איזנברג: שער שני – שער הבחינה, פרק ג

ומה נדמו בזה [החכם והסכל] לשני אחים ירשו מאביהם אדמה שצריכה לעבדה. וחלקו אותה לשנים, ולא היה להם דבר זולתה. והיה האחד מהם דעתן וזריז והשני הפכו.

הדעתן ראה כי עסקו באדמתו בלבד, ימנע אותו מעסוק בפרנסתו ומהגיע אל טרפו, והשתכר לעבוד באדמת אחרים כדי שיחיה משכר עמלו יום יום. וכשהיה נפטר מן העבודה לערב, היה עושה באדמתו שעה אחת בהשתדלות וחריצות. וכשהיה נותר לו משכירות ימים כדי מזון יום אחד על מזונותיו או יותר – היה מניח לעשות בשל אחרים בעת ההיא ועושה בשלו בתכלית השתדלותו וחריצותו. ולא סר לעשות כן עד שנגמרה עבודת אדמתו כהוגן. ובהגיע עת פירותיה וזמן תבואתה, קיבצם ואספם, והתפרנס מהם בשנה השנית. והיה עובד אדמתו כרצונו, והולך ומוסיף בה אילנות, עד שהייתה תבואתה מספקת לפרנסתו והותירה לו מה שהוסיף בו אדמה על אדמתו.

והאח הכסיל כיון שידע שעבודתו באדמתו תמנעהו מהתעסק בעניין מזונותיו, עזבה לגמרי, והיה משתכר לבני אדם בעבודת האדמה, ולוקח שכרו ומתפרנס ממנו ולא היה מותיר כלום. וכשהיה נשאר בידו מזון יום אחד, היה משים אותו יום מנוחה ובטלה ושעשוע, ולא היה חושב בעניין אדמתו. והעתות אשר היה נפטר מן העבודה בימי עבודתו היה הולך בהם אל המרחץ. ונשארה אדמתו שממה, לא הצמיחה דבר, ותעל כולה קימשונים ונהרס גדרה, ונשא השיטפון את אילניה.

כמו שכתב החכם (משלי כד) "על שדה איש עצל עברתי, ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קימושים, כוסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה."

(ו, סא-סב). חובות הלבבות, סי' ג, 43. ב"י ד, 255, 287 (8).