היה מלך אחד שגזר על כל מלכותו, שלא יתנהגו כמנהג מלכויות אחרות, שהעשירים עולים במעלה כל אחד לפי גדלו להיות משנה למלך או מושל עיר וכדומה משאר גדולות ושום אחד מאנשי מלכותו לא יכול לעלות לשום מעלה וגדולה, כי אם בהקדימו לילך לאיזו עיר ולנצוח באיזו מלחמה או לעשות איזה מעשה טוב שיהיה תועלת למלך. וכשיצליח במעשיו אז יתנו לו הגדולה שיאתה לו לפי גדר מעשהו הטוב. אבל בלי שום פועל טוב אין רשות לגדל שום אדם. וכן קיבלו עליהם כל בני מלכותו מאמר המלך ודתו, וכל אחד היה הולך ועושה ככל הבא מידו למצוא חן בעיני המלך, כדי לזכות לאיזו גדולה ומעלה.

והמלך הזה היו לו שלושה בנים, שהיה אוהבם הרבה. וכשגדלו בשנים ובחכמה והיו יכולים לילך לשוט בעולם, אמר להם המלך: "בני, ידידי, רצוני היה מאד, שתהיו תמיד בפלטין שלי ושלא תיפרדו מעלי; אבל יען שאני הוא שגזרתי שלא תינתן גדולה לשום אדם מבני מלכותי עד שיעשה איזו פעולה טובה, איני יכול לנהוג בכם משוא פנים, אף על פי שאתם בני, ולכן תשתדלו ללכת לשוט בעולם ולילך לאיזה מקום ולהשתדל לעשות שם פעולות טובות, ותתעכבו במקום אשר תלכו שמה, עד שאשלח שליחי להביאכם אצלי; ואזי נראה, איזו פעולה טובה עשיתם; ונכון יהיה לבבכם ובטוח בי שאשלם בטוב שכרכם.

וישמעו בניו לקולו ויקומו שלושת בני המלך וירדו בספינה אחת וילכו לצד ערי כוש. ובהיותם בדרך הים וישאו עיניהם ויראו אי אחד באמצע הים, שהיה בו גן אחד גדול ומפואר וימצאו פתח הגן פתוח ושלושה שומרים יושבים על מפתן הפתח. האחד היה זקן מאד, שקומתו כפופה. כשראה אותם, אמר להם: "בני, בואו היכנסו לתוך הגן וטיילו בו, אבל צריך שתדעו, שלא תהיו בו לעולם, וסוף סוף תצטרכו לצאת ממנו."

השומר השני היה איש צרוע ונגוע, ואמר להם: "בני, בואו לשלום ותיכנסו לגן ותאכלו מפריו ותשבעו מטובו ככל אוות נפשכם; אבל תדעו, שכשתצאו ממנו, לא תוכלו ליקח עמכם שום דבר."

השומר השלישי היה איש בינוני, לא זקן ולא בחור, והיה יפה תואר, אמר להם: "בני, שמעו ותחי נפשכם. תשמעו לעצתי ותיזהרו לבחור הפרי הטוב ומבושל כל צרכו ותאכלו, ולא תאכלו מהפרי שלא נתבשל כל צרכו או שכבר נתעפש ונפסל, ותרחיקו עצמכם שלא לגרום נזק לנפשכם."

ובני המלך שמעו כל אלו האזהרות ונכנסו לגן וראו בו אילנות רבים מכל מיני פירות משובחים, מינים ממינים שונים, ונהרות ומעיינות של מים חיים, מתוקים מדבש ונופת צופים וזהב וכסף לרוב, ואבנים טובות ומרגליות יקרי ערך. וישבו שם ימים רבים ויאכלו וישתו ויתענגו וישמחו בו מאד, עד ששכחו הספינה שבאו בה והניחוה בלב ים. ולאחר ימים שישבו יחד נפרדו איש מעל אחיו, וכל אחד ואחד פנה לעברו לסבוב את הגן. והגן היה גדול כל כך, עד שלא היו יודעים האחד מחברו וממעשהו.

אחד מהם נתן כל דעתו לאכול ולשתות, לצבות בטן, ולא היה חושב עוד על שום דבר שבעולם. השני לא נטה לבו לזה ולא התאווה תאווה להתענג מתענוגיו ופירותיו, כי אם נתן דעתו וחשקו לאסוף זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות, שבתחילה מילא חיקו וכל בתי-הידיים של מלבושיו וביום שלאחריו פשט מעליו המלבוש העליון ועשה אותו כמו שק והיה מטמין בתוכו כל חפץ ואבן יקרה; וכן עשה ימים רבים, שכל מה שהיה לו לא שבעו עיניו והיה לוקח וטומן במלבושיו, עד שפשט כל מלבושיו ונשאר ערום, כי עשה כל מלבושיו שקים לטמון בהם והיה נושא אותם על כתפו, משא כבד כחמור; והולך בהם בתוך הגן עד שנחלש ותשש כוחו ונחלה, יען שלא היה אוכל ולא שותה מרוב חמדתו לאסוף הון ועושר, ולא היה רוצה לאבד זמנו אפילו רגע, לאכול לקיום נפשו. אבל השלישי הכריע ביניהם ולא הלך בדרכים, שהלכו אחיו, כי בהיותו דעתן ובעל שכל יותר מהם נתן דעתו לראות כל מה שיש בגן ולעיין, מה סגולה יש בכל דבר ובכל עשב ובכל פרי ובכל אבן יקרה; וגם לעיין ולראות באיזה סדר נכון מסודר הכל, סדר נאה ויפה בתכלית השלמות באי הזה ולחקור ולידע, מי הוא בעל הגן המסדר הכל? והיה מתפלא בראותו, איך מעיינות המים היו משקים לכל האילנות ולכל הדשאים מדי יום ביומו, דבר בעתו מאליהם, כאילו היה איזה אדם ממשיך אותם כל אחד למקומו ובשעתו. והיה אומר בלבו: אלו העניינים המסודרים להפליא כל כך, אי אפשר שיהיו נעשים מאליהם; ובודאי, שבעל הגן הוא חכם גדול ונבון בהיותו יודע להמציא ולסדר כל אלו הסדרים בדרך נפלאה. והיה מסובב הגן בכל יום מצד אחד, אולי ימצא איזה אדם שיבינהו מציאות כל זה העניין, איך נהיה? ומה שהיה אוכל היה מעט וטוב כדי להחיות את נפשו ולהבריא כוחו, ורק כשהיה מוצא איזו מרגלית חשובה עד מאד קטנת הכמות ורבת האיכות היה נותבה בחיקו ואת היותר החרים ולא חמד שרם דבר, וכל דעתו נתן להשיג ולידע, מי הוא בעל הגן, המסדר כל סדרי הגן.

ויהי אחרי עבור איזה זמן שנמצאו שלושת האחים יחדיו, וישאו עיניהם ויראו והנה עבד כושי בא כנגדם וכתב אחד בידו ששלחו המלך אביהם אליהם לאמור להם, שתכף בהגיע לידם כתבא דנא: קומר ובואו כל שלושת האחים אצלי לפלטין שלי, שכבר נשלם הזמן שקבעתי לכם, ולא תתעכבו כלל. והמה כראותם זה הכתב, נזדמנו כולם לצאת משם. באותה שעה האח האחד הראשון שאיבד זמנו באכילה ושתיה ותענוגים, כשיצא מן הגן, נחלש כוחו מפני שינוי האוויר וכל מה שהיה אוכל היה מזיק לו; ודין גרמא לו, שבימים מועטים נחלה חלי גדול ומת באמצע הדרך. האח חשני שהיה נושא סבל מכסף וזהב ומרגליות וטרח כל זמנו טורח גדול לילך בכל אותו הגן במשא כבד כסוס וכחמור; כשנתקרב לפתח הגן, באו שומרי הגן ולקחו ממנו הכל והכו אותו מכות מוות וחירפוהו וגידפוהו, ויצא משם ריקם מכל טוב, שאפילו מה שהיה בחיקו ובאפונדתו לקחו ממנו, ונמצא שכל טרחתו שטרח ויגע כמה זמן להבל וריק. אבל האח השלישי הדעתן זכר האזהרה שהזהירו השומר כשנכנס, שאמר לו: אכול ושתה כאשר תאווה נפשך ואל כליך לא תיתן – ולכן קודם הגיעו לפתח הגן לצאת, הוציא המרגליות הטובות שהיו בחיקו והטמינן תחת לשונו. ויצא מהפתח לפניהם לבטח, ונתנו לו השומרים שלום וליווהו בכבוד גדול בראותם, שקיים מצוותם ולא חמד ליקח שום דבר.

וילכו שני האחים יחדיו, עד שנכנסו לעיר אביהם חמלך. וכשנתקרבו לפלטין המלך, ראו להאחד שהיתה צורתו משונה, פניו כשולי קדירה, שמרוב הצער שקיבל כשלקחו ממנו כל מה שטרח וקיבץ בענות נפשו וגם מרוב ההכאות שהכוהו השומרים, נחלש הרבה ונשתנתה צורתו, וכל הרואה אותו אומר: 'ברוך משנה הבריות' – ולכן לא הניחוהו ליכנס לפלטין של המלך. ואף על פי שהרבה לבכות בקול מר ואמר להם: "אני בן המלך, ששלח אותי לשוט בעולם ועתה שלח לי כתב לבוא אצלו", לא הטו אוזנם אליו ולא רצו אפילו להסתכל בו ודחפוהו והשליכוהו בין הסוסים. ואחר כך נשאו עיניהם ויראו מרחוק והנה איש בא בחור נחמד, יפה אף נעים, תארו מוכיח שהוא בן-מלך. תכף מיהרו לרוץ לקראתו ויכירוהו ויביאוהו בכבוד גדול לפלטין המלך.

ויספר לאביו המלך את כל הקורות אותו ויאמר לו: "אדוני אבי, אותו המקום ששלחתני שמה הוא שלם בכל והטובות והשלמות שבו אין כמוהו בכל העולם." והוציא מפיו אותן המרגליות היקרות ואמר לו: "ראה בעיניך אלו אבני החפץ, אם נמצאות כמוהן בשום מלכות; בכל הזמן שהייתי שם הייתי חושב ומעיין ומתאווה להשיג ולידע, מי הוא המסדר והמנהיג אותו מקום בסדר כל כך נאה בתכלית היופי והשלמות? ולא נטיתי דעתי לדבר אחר מתענוגיו כלל."

והיה כשמוע המלך את דבריו, חיבקו ונישקו באהבה רבה וקיבל מידו המנחה הטהורה והזכה שהביא לו. וייטב בעיני המלך טוב הנהגתו, שלא הלך אחרי תענוגי הבל. ואז גילה לו בסוד נכמס כל השאלות והחקירות ששאל ממנו, והודיעו מי הוא המסדר של אותו הגן. ואחר כך העלה אותו למעלה וגדולה רמה, כפי אשר היה ראוי להן.

(ו, נה-נז). עושה פלא, ג, 46-44; מוראים גדולים, 61-56; מעיל צדקה, סי' תנא, 24. ב"י ד, 203-198, 285.