נוסח ראשון (חמישה זמנים לתשובה)

חמישה זמנים יש לתשובה בימי האדם זו למעלה מזו, ואלו הן: הראשונה מעולה מן השנית והיא, מי שלא חטא מימיו. השנית מעולה מן השלישית והיא, העושה תשובה בימי בחרותו. השלישית מעולה מן הרביעית והיא, השב בימי זקנותו. הרביעית השב בשעת פטירתו. החמישית היא, מי שאינו עושה תשובה אלא מת ברשעתו.

משל למה הדבר דומה? לאנשים שהיו הולכין בספינה ועשו ימים רבים בים ולא הגיעו אל מחוז חפצם. יום אחד נשבה רוח חזקה בים והוליכה הספינה והאנשים אשר בה, עד שהגיעה הספינה לאי אחד בתוך הים והיה הים סובבו מכל רוח. ובאותו האי אילנות גדולים עד מאד והיו נושאים פרות ומיני מגדנות נחמדים למראה וטובים למאכל. והיו באותו האי הרבה מעיינות מים והיו יוצאין והולכין מימיהן ומשקין כל אותו האי עד שצמחו דשאים ורבו עשבותיו והנצו פרחיו ושושניו וענפי האילנות ושלחו שריגיהם ולבשו עליהם. ועליהם כל עוף כנף פוצה פה ומצפצף. והיה המקום נחמד לשבת בין מעייני המים תחת צאלים ורענן האילנות.

והיו בספינה חמש כיתות של בני-אדם. הכת האחת לא רצו לצאת מן הספינה וללכת אל האי, כי אמרו: אם נצא מן הספינה, אפשר שתבוא רוח ותוליך את הספינה ונישאר באי, ובשביל תאוות הפירות של אילנות ובשביל נחת-רוח של שעה אחת, שנישאר באי, אפשר שנפסיד כל הממון שלנו בספינה, אם תלך לה, ונישאר באי ונמות. הכת השנייה יצאו מן הספינה ונכנסו לאי, אבל לא התמהמהו אלא אכלו מאותן הפירות וטיילו מעט על האי ויצאו מיד וחזרו לספינה ומצאו מקומותיהם שהניחו; ישבו בהם ברווח ולא הפסידו כלום בשביל שנכנסו לאי. הכת השלישית יצאו מן הספינה ונכנסו לאי ואכלו מפירות האילנות וטיילו על האי ונתעכבו שם, עד שבאה הרוח. והיו המלחים רוצים לנהוג ספינתם ולילך לדרכם. תקעו המלחים בחצוצרות, כמו שדרכם לתקוע בשעה שהולכים. מיד ששמעו אותם בני-אדם, שהיו באי, את קול החצוצרות, מיד יראו על נפשותיהם ונכנסו לספינה ומצאו מקומותיהם שישבו בני-אדם במקצתם ואחרים שהיו רוצים לישב במקומות שנשארו, ישבו בדוחק ולא מצאו מקומות ברווח כמו הראשונים. הכת הרביעית היו אוכלים מפירות האילן והיו שטים באי והולכים על כל עבריו והיו שומעים קול החצוצרות ואומרים: אף על פי שתקעו בחצוצרות, לא ילכו ער שיקימו את התורן. הקימו את התורן, אמרו: עדיין לא ילכו עד שיפרשו את הנס. פרשו את הנס, אמרו: לא ילכו עד שיאכלו המלחים. ובכל זה יושבים באי ואוכלים מפירותיו ושיכורים מיין תאוותם. עד שאכלו המלחים ונהגו ספינתם והתחילו ללכת. כיון שראו שהיתה חספינה הולכת ולא חיה להם פנאי לשבת באי אפילו רגע אחד, אמרו: אם נמתין עתה רגע אחד, תלך לה הספינה והרי אנו נפסדים וכלים. מיד רצו אל שפת האי והכניסו עצמם בים וסיכנו עצמם, עד שהגיעו אל הספינה ונכנסו בה. ומצאו מקומם צר וישבו בדוחק במקום ולא היה רחב כראשונים, שלא נתעכבו כל-כך באי.

הכת החמישית ישבו באי אוכלים ושותים ושמחים ולא נתנו אל לבם לשוב אל הספינה, עד שהלכו ונשארו באי נעים ונדים. ועברו ימי החום ובאו ימי הקור ונשרו הפירות מן האילנות ויבשו העלים ונשארו לחורב ביום ולקרח בלילה. ויצאו חיות רעות מן האי והיו אוכלין מהם והורגין בהם. והיו בוכים ומתאבלין שלא נכנסו בספינה, ולא היה מועיל כלום. וישבו באי עד שכלו ואבדו ונכרתו מן הספינה ומן האי.

נוסח שני (הנפתים בנכסי העולם הזה)

משל בני-אדם כולם, בהיותם נפתים בנכסי העולם הזה והשתדלותם ללכת אחרי תענוגים הוא משל אנשים עוברי הים באוניה ללכת לעיר גדולה למען ירוויחו בה ויצליחו ויעלו במעלות רמות ונישאות. ונשאה אותם הספינה לאי אחד מאיי הים, מקום אריות ונחשים והררי נמרים וצווו לצאת אל היבשה להיטהר ולהתרחץ ושייזהרו מסכנת האי ההוא. ויצאו וראו אבנים טובות ומרגליות וציצים מזהירים וניצנים נתנו ריח וייטבו בעיניהם מאד ונפתו בהם וביופיים ורחקו מהאוניה ושכחוה ושכחו דרכם והמקום אשר אליו מגמת פניהם ונשארו שם משתעשעים ומתעתעים עד אשר הלכה הספינה לדרכה וייחלק עליהם לילה. ואז יצאו עליהם מכל צד ומכל עבר אריות טורפים וצפעונים נושכים ונחשים שורפים ולא הועילו להם ולא הצילום אבניהם היקרות וציציהם המאירים. ויצעק האחד מהם ויאמר: "‏מי יתנני והייתי עפר ואפר." ואמר האחר: "אוי כי לא הועילני ממוני והוי, כי אבדו לי מלכותי וקנייני." ואמר האחר: "אוי לי על שהתרשלתי בחוק אלוהי." ולא נשאר בידם מכל הטוב ההוא אלא אנחה ונוחם, אין תכלית להם ונשיכת נחשים וצפעונים מפרישים ואריות ודובים ונשיכת חיות ועקרבים עם תוספת בזיון וחרפה וכליון.

זה משל הנפתים בנכסי העולם.

(ו, נג-נד). א: ספר המוסר, סי' ב, 21-20; מנורת המאור, סי' רעח, 90-89. ב: מאזני צדק, סי' כח, 195-194. – ב"י ד, 182-180, 283.