נוסח ראשון

אמר הנזיר: "הזכרתני אתה, בן-המלך, דברים ועניינים / שמעתים זה כמה זמנים." /

אמר בן-המלך: "ומה הם?" אמר הנזיר: "שמעתי, כי היתה מדינה / אנשים מרמים קטני אמנה / וכשיראו איש נכרי, פתי בנפש תמה / היו ממליכים אותו שנה תמימה. / והיה האיש ההוא בסכלותו כהם / ובסכלותו וחסרון דעתו כמנהגיהם / לא היה מסופק, כי מלכותו קיימת עליהם / ושמחתו תגדל עליהם ותגבר / פתי יאמין לכל דבר, / עד אשר תשלם לו השנה / וישליכוהו מבית המלכות ויוציאוהו מן המדינה / ערום ויחף בכל חלי ומכה ובכל נגע / ולא ישאירו לו מחיית רגע. / והיה משיג הסכל ההיא בסכלות לבבו / מן היגון והעמל מה שלא היה חושב בו / ויבכה ויתאבל במרירות רוחו / צועה ברוב כוחו / על הטוב הגדול, אשר כרגע לא עמד / שבן-לילה היה ובן לילה אבד.

ושנה אחת בא בתוכם / איש משכיל וחכם / אך מצוקות זמנו הציקוהו והבהילוהו / ואכלוהו ויכלוהו / עד אשר כל היום נאנח ממוצאותיו אשר מצאוהו / ומתחשב על רוע המקרה אשר קרהו. / ובראות אותו מנהיגי המדינה / הולך כאיש נבהל בנפש נענה / חשבוהו הפך ממה שהיה בו מרוח חכמה / וטוב השכל ורוב התחבולה והערמה / וימליכוהו עליהם למלך / ויקראו לפניו: 'יחי המלך!'

ויהי לקצת הימים / באו באיש ההוא פחד ואימים / נתן אל לבו גרוּתו בתוך אלה העמים / ולא בטח בם ובבריתם וישב משמים, / ויבחר מהם איש ויכבדהו כבוד / ויקחהו לו לרע וחבר ובעל סוד / והיה נותן לו מגדנות / ומנות ומתנות / וישיאהו בחלק שפתיו ונועם קולו / ויפתהו ויוכל לו / עד אשר סיפר לו כל מנהגיהם וענייניהם / וגילה לו סודם ומצפוניהם.

ויאמר לו המסכן: "דע, אחי, שהחכמים יגנו מאד / כל מי שאין לו סוד / וישבחו על כל אדם האנשים בעלי הסודות / והאריכו עליהם משלים וחידות / ומהם אמרו: איש בלי סוד כאוצר בלי מפתח. ואמרו עוד: לבות המשכילים מבצרי הסודות. ואמרו עוד: התייחד בסודך ולא תפקידהו ביד מהיר וישכח ולא ביד סכל ויבגוד. ואמרו עוד: לא תזכיר המת בזכרון רע ותהיה הארץ שומרת סודה יותר ממך. ואמר חכם אחד: כל דבר שידובר וייטמן, יישמר ויעמוד / מלבד הסוד, / כי כל מה שייטמן ילך ויאבד! / ועתה, החבר הטוב, אם תתן לי ברית אמונה / ואהבה נכונה / שלא תגלה סודי / וכחסד אשר אעשה עמך תעשה עמדי / אעשירך עושר גדול בנכסים ובכבוד, / אמרתי כבד אכבדך מאד." / ויואל האיש ויישבע בנפש נאמנה, / ויכרות אתו ברית ואמונה. / ויאמר לו המלך: "הנה נא ידעתי, ידידי, כי אוצרות העיר הזאת ובתי נכותם הם בידי / ומה תועלת יש ביקר אשר במהרה ייפסק? / ומה-בצע במעלה אשר ברגע תכלה ותינתק? / ומה-בצע בכבוד / אשר כרגע לא יעמוד? / טוב לי שאקח עצה לנפשי / והיקר הזה אשר אני בו היום לבבי לא ישיא / בטרם יתלוצצו בי האנשים האלה אשר הרימו עליהם ראשי / וישליכוני וישאירוני חדל אישים נעור וריק ונבזה / מכל הכבוד הזה. / הנה נא הגדתי לן את כל אשר שכלי הראני / כה יעצתי אני / אך המשכיל לא יאות לו להאמין בעניין מענייניו / עד אשר ישאל פי אחד מנאמניו. / על כן אני שואל את פיך מעתה / מה תיעץ גם אתה? / ואמרי החכמים :חצי עצתך בלב אחיך, על כן שאלהו. ואמרו עוד: המרבה לשאול עצה לא יסור משני דברים :משובח בעת ההצלחה ומנוצל בעת המקרה."

ויען ויאמר החבר: / "אדוני המלך, אמת אתה דובר / והנה אנוכי לכל אשר תצווני / הנני שלחני."

ויבואי שניהם אל האוצרות / אשר שם הכסף והזהב והאבנים היקרות / ויוציאו מהם כל אשר מצאה ידם / ואל הביזה שלחו ידם / ויטמיני אותו במקום נאמן. / ובהגיע הזמן / אשר מבית המלכות השליכוהו / ויוציאוהו / הגיעו שניהם לעושר גדול ילמעלה / ורווח והצלה. / וזה למה שהקדימו להבריח / ולהרוויח / ויישארו כל ימיהם / על שמריהם / שוקטים ונחים / טובי-לב, שבעים ושמחים.

נוסח שני

בקצת איי הודי מדינה אחת הסכימו יושביה למנות עליהם למלך איש נכרי בכל שנה, וכאשר תשלם לו השנה יוציאוהו מביניהם ויחזור על העניין, אשר היה עליו קודם שיתמנה עליהם. והיה במתמנים עליהם איש אחד סכל, לא ידע סודם בו וקיבץ ממונות ובנה ארמונות וחיזקם ולא הוציא ממדינתם דבר והשתדל להביא כל אשר היה לו מחוץ למדינה – ממון ואשה ובנים – אליה. וכאשר נשלמה לו השנה, הוציאיהו אנשי המדינה ההיא נעור וריק מן הכל והפרידו בינו ובין כל מה שבנה וקנה תחילה וסוף; ולא מצא בצאתו מאומה מכל מה שהיה לו בעיר וחוצה לה; והיה מתחרט ומתאבל על טרחו והשתדלותו במה שבנה וקיבץ והיה לזולתו.

ואחר כן הסכימה דעתם למנות עליהם איש נכרי נלבב ונבון. ‏וכאשר נתמנה עליהם, בחר מהם איש אחד והיטיב אליו ושאל אותו על מנהגי האנשים ודתיהם עם מי שנתמנה עליהם קודם, וגילה לו סודם ודעתם בו. וכאשר ידע הדבר, לא נתעסק במאומה ממה שנתעסק בו הראשון, אשר זכרנו, אך השתדל וטרח להוציא כל דבר יקר שהיה במדינה ההיא למדינה אחרת, ושם כל מכמניו ומחמדיו בזולתם ולא בטח בגדולתם ובכבודם. והיה בין האבל והשמחה כל ימי עמדו במדינה, מתאבל במהירות יציאתו מאתם ועל שמעט בעיניו מה שמוציא מן החמודות, כי אם היה עומד היה מוציא יותר. והיה שמח בצאתו מהרה ממנה להתיישב במקום, אשר שם שׂם חמודותיו וישתמש בהם באפני תועלותיו ומיני הנאותיו בלב שלם ונפש בטוחה והתמדת עניין. וכששלמה שנתו לא דאג על צאתו מאתם, אך מיהר לדבר בשמחת-לב ובסבר פנים, משבח מעשהו והשתדלותו והלך לטובה רבה וכבור גדול, בשמחה מתמדת ושמח בשני העניינים והגיע אל תאוותו בשני המקומות.

נוסח שלישי

ויהי איש אחד עושה חסד וצדקה בכל עת. ויהי לו עבד נאמן אשר אהב, ויאמר בלבו לגמול טובה עמו. וישלחהו לחפשי מאתו, וישכור לו אוניה ויתן לו מתנה גדולה ויאמר לו: "לך ועשה חיל וקנה לך שם טוב, ויי יהיה עמך!"

ויהמו מעי העבד עליו על טוב לב אדוניו, אשר עשה עמו חסד ואמת.

וירד באוניה וילך. ויהי היא הרחיק הרבה מאד מן העיר, והנה רוח סערה גדולה באה מן הצפון מפרקת הרים ומשברת סלעים. ותשלך את העבד על שפת אי-שמם, אשר לא עבר בו איש ולא ישב אדם בו. כל מיני סחורה, אשר הביא עמו, בלעם הים וכל המלחים אשר באוניה ירדו במצולות, ויישאר הוא לבדו בעירום ובחוסר כל. מאין יבוא עזרו? ומה יצפה? אין שמור לו זולתי עני הגוף ועני הנפש. וילך לאט לאט, ולבו במחשבתו הולך חשכים ואין נוגה לו, לדעת מה יעשה? ויבוא אל שביל אחד וירא על האדמה צורת פעמי אדם וישמח ויגל מאד וילך בשביל ההיא וירא מרחוק עיר גדולה ויקווה לאור ולמנוחה וישא רגליו לבוא שמה.

ויהי כאשר קרב אל העיר וישתומם האיש מאד, כי באו לקראתו כל יושבי הארץ ובתוכם מלאכי העיר, ויגשו אליו ויקראו לאמור: "שמעו עמים כולכם, הנה מלככם בא! זה הוא מלככם!"

וישמח העם בעבד ויקראו בקול גדול: "יחי המלך! יחי המלך!" ויריעו תרועה גדולה. ובאו אחרים ויביאוהו בארמון וילבישוהו בלבוש מלכות בתכריך בוץ וארגמן וישימו בראשו עטרת המלוכה. וראשי העם נשבעו בשם העם לשמוע בקולו, כמשפט עבדי המלך לאדוניהם.

ויחשוב המלך החדש, כי תרדמה גדולה נפלה עליו וכי כל אשר קרה לו חלום אחד הוא. אך אחרי כן ראה כי אמת הדבר וכי הוא באמת מלך הארץ ההיא, ‏אשר לא ידע תמול שלשום. וישאל את נפשו: מה-זה ועל-מה-זה? אין זה, כי אם מנסה יי אותי.

והנה המחשבה הזאת עוכרת אותו מאד ויאמר בלבו: אחקור ואחפש איזה דרך ישכון אור להאיר מחשך המעשה הזה אשר לי? ויקרא אחד ממשרתיו עושי רצון המלכות. ויאמר לו: "מה מצאתם בי זכות, אתה וכל יושבי הארץ, להמליכני עליכם? הגידה לי, כי זולתך לא אוכל לדעת ולהבין; ולמה אתם שומעים בקולי? ומה תהיה אחרית הדבר?"

ויאמר לו המשרת: "דע, אדוני המלך, כי שר השמים הממונה על עם זה התחנן אֶל אֵל עושה שמים וארץ וכל עולמי-עולמות, אשר ישלח בכל שנה בן אדם אחד, אשר ימלוך עלינו. וישמע יי תפילתו, ובכל שנה ושנה יקרה לפנינו בן אדם אחד וכל העם מקצה רצים לקראתו, כאשר ראו עיניך, וממליכים אותו עליהם. אך מלכותו לא תעמוד זולתי שנה אחת. ככלות השנה מורידים אותו ממלכותו ומסירים מעליו כל עדיי המלכות ומלבישים אותו בגדים בלים ומטולאים, ואנשי צבא מוליכים אותו בחוזקה עד שפת הים ומשימים אותו תוך אוניה אחת להוליכו באי אחד שמם במדבר. אשר על כן זה שאתמול היה מלך גדול ונורא לא ימצא היום לא עבד ולא אוהב אשר ינחמנו וחיי-צער יחיה, דואג ונאנח. והעם אשר עשו משפט זה עם המלך הראשון, יוצאים מן העיר לקראת המלך החדש, אשר שולח לו יי. הנה זה, אדוני המלך, משפט הארץ ואין לשנותו."

ויאמר המלך: "אמור נא לי, המלכים שקדמוני ידעו אחריתם המרה הזאת, בעודם מושלים בקרב העם הזה?"

ויאמר המשרת: "אין אחד מהם אשר ידע אחריתו; אך בהיותם גדולים ונישאים ויושבים על כסא המלוכה לא נתנו לבם אל אשר יהיה לעתיד: טובת ההווה אף כי אין להם עמדה לזמן רב בלבלה דעתם ולא שמו דעתם לטובות העתיד העומדות לרוב ימים, ולא ידעו להגן בעדם מהצרה הבאה ולעמוד בפרץ ביום זעם. ויעברו ימי השמחה כהרף עין ויבואו ימי הרעה ולא מצאו דבר מוכן להמתיק הדין הקשה אשר נגזר עליהם כדת אשר אין להשיב."

ויירא המלך ויחרד מאד, כי עבר רוב זמנו ולא חשב, איך ובמה יינצל מהרעה הבאה עליו? ויאמר בלבו: עתה אקום, עתה אאזור חלצי כגבר, עתה אעשה ואף כי היום קצר לא אפחד, אם המלאכה מרובה.

ויאמר למשרתו: "ידעתי, כי איש חכם אתה, ואחרי אשר הודעתני האותיות לאחור, אשר תבואנה, מי כמוך יכול להורות לי הדרך הטובה להינצל מהצרות והרעות אשר תבואנה עלי."

ויאמר המשרת: "זכור נא, אדוני המלך, כי ערום באת באי הזה, ודע, כי סופך לצאת ערום ממנו ולא תשוב עוד. אך יש דרך חיים להינצל מהרעה אשר אמרתי לך. שלח מהר לאי אשר יובילוך, אנשים חכמי לב עושים במלאכה ובנו לך אוצרות, מלא אותם אוכל וכל דבר הצריך לך. בימים הטובים אשר לפניך הכן לך את אשר יועיל לך לימים המרים והקשים, אך מהרה חושה ועשה, כי הזמן קצר ועתך קרובה לבוא והזמן ההולך לא ישוב לעד לעולם. זכור זה, כי לא תמצא במקום אשר תלך לשכון שם זמן רב, זולתי מה שתשלח בימים האלה, אשר נתנו לך לשבת במקום הזה."

וייטבו דברי המשרת בעיני המלך ויעש את עצתו וישלח לאי אנשי-לב, אשר מילא יי אותם רוח חכמה, ויצו אותם לאמור: "מהרו מעשיכם!" וישלח שמה גם מאנשי העיר אנשים נאמנים וטובים לשבת על האי ולעבוד את האדמה ולשמרה, וצמח בה ירק עשב ופרי העץ ותנובת השדה ולמען יהיה טוב ונעים נחמד ודשן.

ויקרבו ימי המלך לעזוב כסא מלכותו, ולא צר לו ולא נאנח; ולפיכך נכספה וגם כלתה נפשו לעיר מלכותו, אשר הכין לו. היום בא והורידו את המלך מעל הכסא ויסירו מעליו עדיי המלכות וישימוהו באוניה ויביאוהו לאי. והנה המלך הזה אף כי הורידוהו מגדולתו, בא לאי שמח וטוב לב. וישב שם כל ימיו לבטח במנוחת-שלום והשקט, כי הכין לו כל חפצו ולא חסר לו מאומה.

והמעשה הזה הוא רמז גדול על דרך המוסר.

(ו, מז-נא). א: בן המלך והנזיר, סי' יג, 46-44. ב: חובות הלבבות, סי' ג, 56-55; שמחת הנפש, 35-34. ג: סיפורי אנשי שם, סי' כב, 16-15. - ב"י ד, 38-36, 234-229, 276-275, 286. (=סי' 165). צפונות, רסג-רסד.