אמרו, כי היתה מדינה אחת מאיי הים והיו בה אנשים טובים וישרים והיה בה נזיר טוב ועובד אלהים. והיתה לו אשה עקרה ותשב עמו ימים רבים עד אשר הרתה לקץ הימים. וישמח הנזיר מאד ויאמר לה: "התבשרי ושמחי, כי עתה תלדי בן זכר, והיה לנו למשיב נפש ושעשועי לבנו. ואני אשים לו שם טוב ואייסר אותו היטב ויגדל האל את שמי בו וישאיר לי זכר-טוב אחר מותי."

אמרה האשה: "אוי לך, אל תדבר באשר לא ידעת ובאשר אינך רשאי לאמור אותו. ומאין תדע, אם אלד או לא אלד? או מה אלד או בן אן בת? או אם יחיה הילוד? או מה יהיה משפט הנער ומעשהו? עזוב הדבר ובטח לאל, אשר יתן לך מתנתו, כי האיש המשכיל אין לו שידבר בדברים אשר לא ידע ואל ידון הוא במעשי האל, כי רבות מחשבות בלב-איש ועצת יי היא תקום. כי כל מי שירצה לדבר מה שתדבר, יקרה לו כאשר קרה לנזיר."

אמר לה: "ואיך היה?"

אמרה לו אשתו: "אמרו, כי היה נזיר אחד אצל מלך אחד והיה המלך נותן לן ארוחת תמיד בכל יום עוגת רצפים וצפחת דבש. והיה אוכל העוגה ויצפון הדבש בכלי אחד תלוי על ראשו, עד אשר נמלא הכלי. והיה הדבש ביוקר בימים ההם. ויהי יום אחד והוא שוכב על מיטתו וישא עיניו לכלי הדבש ויזכור היוקר אשר לדבש ויאמר: בעת יימלא הכלי, אמכור אותן בזהוב ואקנה בן עשר כבשות ותלד כל אחת מהן ויהיו עשרים; ואחר כך אוסיף על בניהן ועל בנותיהן ולא תשלמנה ארבע שנים ויהיו ארבע מאות שה; ואקנה פרה ושור, עד אשר אקנה אדמה ותלדנה לי הפרות ויהיו לי מהן בנים; ואקח הזכרים לחרוש בהם ואזרע האדמה אשר אקנה ואחרוש בהם, חוץ ממה שיהיו לי מן הנקבות החלב והצמר. ולא תשלמנה חמש שנים אחרות עד יפרצו וירבו ויהיו לי מהן ומן הזרע עושר גדול; ואבנה בניין גדול וטוב ואקנה עבדים ושפחות וכולם ידברו על רוב עשרי. והלא ינעם לי, אם האנשים כולם יכבדוני בכל מקום; ואקח אשה יפה וטובה מבנות הנדיבים. ובעת אשר אבוא אליה תהר ובעת ימלאו ימיה ללדת ותלד לי בן טוב ונעים במזל טוב ושעת רצון ויהיה מבורך ומצליח וישאיר לי שם טוב אחר מותי; ואשים לו שם נעים ואייסרהו בכל יום אם ימאס במוסרי וישמעני, ואם לא ישמע למוסרי אכהו בזה המטה. וישא המטה להכות ויכה בכלי הדבש ויישבר ונשפך הדבש על ראשו ועל פניו. – ואולם נשאתי לך זה המעשה, שלא תדבר באשר לא תדע. וכבר נאמר: 'אל תתהלל ביום מחר, כי לא תדע מה ילד יום'." [משלי כז, ב].

ויהי כשמוע הנזיר דבריה החל להחריש וייוַסר. ויהי כי מלאו ימיה ללדת ותלד לו ילד שעשועים ובן יקיר ונעים. וישמח בו הנזיר שמחה גדולה. ויהי כמלאת ימי טהרה, אמרה: "שב אתה עם בנך ואלך למרחץ ואטהר."

וישב האב אצל ראשו מעט והנה שליח המלך בא אחריו ויסגור ביתו וילך אליו. והיה בבית כלב אחד ויצא מחור הבית נחש ויבוא לנשוך את הנער. ויהי כראות הכלב אותו, חטף אותו ויהרגהו והתגולל פיו בדם. וישב הנזיר מבית המלך מהרה. ויהי כאשר פתח הדלת, יצא אליו הכלב; ויבט הנזיר אליו והנה פיו מתגולל ברם וחשב כי הרג התינוק ויכהו במטה וימיתהו ולא הסתכל במעשיו. ויהי אחרי כן בא לבית וירא בנו חי והנחש נהרג ויינחם וידאג וישתומם ויאמר: "‏מי יתן ולא ייולד זה הילד ולא הייתי הורג זה הכלב ולא בגדתי בו, כי אלו המעשים הם מעשי, מי לא יודה על הטובה אשר יעשו לו?"

ויהי בשוב האשה לביתה ותרא הנחש והכלב הרוגים. שאלה לבעלה ויגד לה ויאמר: "זה פרי כל העושה מעשיו מהר ולא יחשוב הדברים כמו שהם. וכל העושה כמעשה הזה יינחם וידאג בעת לא תועיל לו הדאגה ולא תצא מלבו התוגה."

(ו, לב-לג). כלילה ודמנה, א, סי' ז, 149-145. ב"י ד, 58-55, 277.