איש אחד היה נזיר. והיה הולך בדרך עד ראה שוחה, כרו אותה הציידים לצוד בה החיות ולקחת עורותם. ויבט בקצה השוחה והנה איש נפל שמה. והיה האיש צורף. וקוף ונחש ואפעה שם ולא הרגו לאיש.

ויאמר הנזיר: עתה באה העת אשר אעשה צדקה גדולה, שאציל זה האיש ממלתעות אויביו. ויקח חבל וישליכהו אליו, ויתלה הקוף עצמו בו מפני שהיה קל ויוציאהו. וישליכהו שנית, ויתלה עצמו האפעה ויצא. וישליכהו שלישית ויילפת בו הנחש ויצא. והודו לו על אשר עשה להם ויאמרו: ‏"אל תוציא זה האדם, כי אין בארץ יותר מכחש החסד מבן אדם, קל וחומר זה."

ויאמר לו הקוף כי מעונו אצל כך וכך.

ויאמר האפעה: "וגם אני שוכן באגמים אשר שם."

ויאמר הנחש: "וגם אני בנהר אשר שם, ואם תבוא באורך הימים ותעבור עלינו ותצטרך אלינו, תבוא שמה ונגמול אותך בעד חסדך. ואחרי כן התפרדו."

ויהי אחרי כן השליך החבל לצורף ולא הביט לאשר אמרו לו החיות ויוציאהו, והודה לו על אשר עשה לו וישתחווה לו. ויאמר לו הצורף: "אתה עשית לי חסד ואני ראוי שאשמור לך זאת הברית. ואם יגזור האל שתעבור על המדינה אשר הזכירו לך אלו החיות, כי שם אני שוכן ותשאל עלי ותבוא אלי ואגמול לך על אשר עשית לי."

ויהי אחרי כן הלך כל אחד מחם לדרכו.

ויהי לקצה הימים בא הנזיר למדינה ההיא ויפגוש הקוף וישתחווה לו ויאמר: "אין בידי מאומה מה אתן לך, ואילם המתן לי מעט עד אביא לך מה יש בידי."

ולא התמהמה הנזיר אלא מעט. וישב הקוף בפירות טובים וישם לפניו ויאכל מהם כל אשר רצה.

וילך משם וימצא האפעה וישתחווה לו גם הוא ויאמר לו: "כי חסדך גדול עלי והצלת נפשי משאול תחתיות ועל כן אל תסור מפה עד אשוב אליך."

וילך אל בית המלך ויהרוג את בתו ויקח נזמה וחלייתה ויבא לו, ולא הגיד לו דבר.

ויאמר הנזיר לנפשו: אלו הבהמות עשו לי חסד, אילו הגעתי לצורף יעשה לי יותר, ואם אין מה ליתן לי ויעשה לי זה החלי.

ויהי אחרי כן בא למדינה ויבוא לבית הצורף ויכבדהו ויביאהו לביתו. ויהי כראות הצורף את החלי ויכירהו ויאמר לו: "אל תסור מזה עד בואי אליך."

וילך לבית המלך ויודיעהו הדבר ויאמר לו: "האיש אשר הרג את בתך ולקח חלייתה הנו בידי ואסרתיהו בביתי עד תצווה מה שתרצה."

וישלח המלך אחריו ויקחהו. ויהי כראותו החלי הכירו ויקחהו ממני ויצווה שיענוהו ויוליכוהו וישוטו בו על כל המדינה ואחרי כן יתלוהו. ויוליכו אותו במדינה. ויהי כאשר עשו הדבר הזה היה הולך ובוכה ונושא קולו ואומר: "אילו שמעתי בקול החיות כאשר ציווני, לא מצאתני התלאה הזאת."

וישמע הנחש דברו ויצא מחורו. ויהי כראותו אשר קרה לו נעצב ויבקש תחבולות כדי להצילו. וימהר אל בן-המלך וישוך אותו. וישלח המלך ויקרא לחרטומים ולרופאים ועשו לו לחש והשקוהו מרפואתם ולא הועיל לו כלום; ויביטו בכוכבים ויעשו לו תחבולות עד אשר דיבר הנער, כי לא היה יכול לדבר, ויאמר: ‏"לא אירפא עד שיבוא הנזיר, אשר ציוית להרגו בלי עוון וימשוך ידו על בשרי."

ויהי כשמוע המלך הדבר ההוא, שלח אחרי הנזיר ויאמר לו: "מה היה דברך?"

ויגד לו הנזיר, אשר עשה לצורף ולחיות ואשר אמרו לו החיות, שלא יעשה טוב לאדם, ומפני זה בא למדינה. ויהי אחרי כן וישא עיניו לשמים ויתפלל אל יי ויאמר: "יי צבאות! אתה תדע, כי אני נקי כפיים ובר-לבב. רפא נא לבן-המלך, אל נא רפא נא לו!"

וירפא אלהים את הנער והסיר לו כאבו.

ויכבד המלך לנזיר ויתן לו ארוחה ומשאת וישלחהו. ויצווה שיתלו הצורף.

(ו, לא-לב). כלילה ודמנה, א, סי' יד, 270-265. ב"י ד, 55-51, 277.