אמרו הקדמונים / ופותרי הדמיונים / כי היה בצוען איש משכיל בענייניו / אי חסיד אי עניו. / והוַת שעתא דחיקא ליה / ובניו בני דלא מַעלי / ולא היה משיג די מחסורו / ברוב חכמתו וישרו. / והיה חוקר כל תעלומה / ברעב ובצמא / וכל היום צועק ומהים / נגוע, מוכה אלוהים. / ובניו חוזרים על הפתחים / נאנקים ונאנחים. / והיו שכניו שמחים לאידו / ומתענגים בפידו / כי אמרו: "מה לו ולחכמה / ולחקור תעלומה? / וכבר קדם הנביא בנבואתו: / 'אל יתהלל חכם בחכמתו!' [ירמיה ט, כב]."

ויהי כאשר גדל כאבו וצערו / והקיץ חילל נזרו / ויתחזק בשנה ההיא חום יבש גדול והיובש רד / כי חדל המטר והברד. / ויוודע לו חלי היובש במוחו וסר כוחו / והוא חלי המחשב והזכרון / ואין לו על הבהמה מעלה ויתרון. / ויחל היגע / הולך ומשתגע. / ותיסתר מלבו החכמה והתשוקה / ונפשו שוקקה. / ויחזק בבגדיו הצנועים / ויקרעם לשנים עשר קרעים. / ויתלקטו אליו אנשים ריקים ופוחזים / שודדי ערב ובוזזים. / ויסובוהו הנערים בריבו / בשמעם צעקו וניבו / ותעלולים ימשלו בו.

ויבואו עד לפני שער המלך / מצחק ותומך בפלך. / והמלך יושב בעליית המקרה אשר לו / והשגל יושבת אצלו. / ויתאו לשמוע ריבוי אמריו אשר להג / כי בשיגעון נהג. / ויצו להביאו ברגילות / ולאחוז בסכלות. / וישתעשע המלך במהלליו / והשגל במעלליו. / ויתן לו המלך כותנתו / ולחם אמר לו להברותו. / ויפקדהו עם שריו הנכבדים / וילבישהו בגדים. / ויהי לפניהם כל הזמנים / שותה ממתקים ואוכל משמנים. / וכמו כן ציווה לתת / לבניו ולאשתו ארוחה ומשאת. / ויהי יושב במושב השרים / ועם בני המלך הנערים. / כי היה משעשעם בדברי היתול ושחוק / כמשפט כל כסיל כחוק. / וכל יושבי העיר / יחד ישיש וצעיר / ישימו עליו עין לשמרהו / כי מצוות המלך הוא. / ויאמרו כל יודעיו / כאשר ראו כל מעלותיו / לטובתו / נשברה רגל פרתו.

ויהי מקץ שנתיים ימים וייעתר אלוהים לאדמה / תחת אשר היתה שממה / והשגיח על יושביה ממכון ערבות / וינף גשם נדבות / לטובה ולשובע ולברכה / שמורה בכל וערוכה. / ויחלו הניצנים להתנאות / לעלות וליראות / ולהיות כל עץ פורח / והגפנים סמדר נתנו ריח. / ויקם היובש ויברח / ישיש כגיבור לרוץ אורח. / ויבוא חודש האביב בשמחה / ונסו יגון ואנחה. / וייכנס השמש במזל טלה / וקראו אחריו מלא / בהיותו מעלה דשאים / בזרועו יקבץ טלאים. / והיום והלילה באהבתם נחבקו / איש באחיהו ידובקו / ונשתוו במעלתם וגובהם / במראיהם וגובה להם. / וירבה הזך והנקי מן הדם / וישב עין כל בחור מאדם / ונראה כל לבן אדמדם. / והמרה-שחורה לא תיחשב / וניקתה לארץ תשב. / והטבע החכם מסיר דאגות / ומשווה הזוגות. / והעמלים מתחזקים לשמוח / ועמלם לשכוח. / ויחסר בעת ההיא הכסל וייגרע / ואסף המצורע / וישב הכסיל לדעתו ולעניינו / לפנות בוקר לאיתנו.

ויהי לעת ערב / בהתעצב כל לב וכל קרב / וידרוש המלך בעד סכלו / וירא כי לא יכול לו / וישאלוהו השרים והשרות / שוחה עמוקה פי זרות / ויתהוללו עמו ולא ענה / ואל שטי כזב לא פנה. / ויהי כאשר לחצוהו / ובדברי פחזותם האניפוהו / וירם קולו ויקרא בשוועו: /"אך אווילים שרי צוען חכמי יועצי פרעה!" [ישעיה יט, יא] / ויתנכר אליהם במילולו / וביאר שיחו הרים קולו.

ויתעצבו האנשים על מאמריו / כי חילל דבריו / ויאמרו: "לא בא זה אלא לרמותנו / לראות ערוותנו / וכל סכלותו היתה בערמה / על פיו היתה שומה / כאשר הערים המשורר נאמו / וישנה את טעמו / ויורד רירו על זקנו / ויתהולל ברצונו. / והנה הוא חייב מלקות ארבעים / כמשפט התועים!" / ויאמרו אל השוטר להלקותו / וכמספר הזה להכותו.

ויצו המלך להסיר מעליו מחלצותיו הטובות / וילבישוהו בלויי סחבות / וכנצר נתעב מביתו הושלך / ויגרשהו וילך. / וילך האיש אל ביתו סר וזעף / יגע ויעף / ויגד לאשתו ובניו מחלתו ושביו / בחלותו ויחי מחליו / ואת אשר אמרו השרים להכותו / למען ענותו. / ויאמר: "עתה ידעתי / וסברתי סברתי / כי העמיק החכם במשפטו אשר שפט: / 'יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט'!" [קהלת י, א].

(ו, כד-כה). משל הקדמוני, 10-8. ש"א, 197. ב"י ד, 126-123, 281. (= סי' 179).