אמרו, כי היה איש אחד בארץ תוגרמה / והיה עובד אדמה, / ויהי שוכן בכפרים / ובתי החצרים / והיה מתפתה ומתהולל בעמלו / אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו. / ובינו ובין עיר הסוחרים הרמים / מהלך שלושת ימים. / ושנה אחת גידל בביתו זרעים / לעבודת המשי ידועים / וירום תולעים. / ותהי לחפצו העבודה נמשכה / ותשלם כל המלאכה. / ויקם יום אחד ללכת בחפזה / אל העיר העליזה / למכור המשי הגדל בהיכלו / להרבות חילו / וימהר להפיק רצונו / ויחבוש את אתונו / וישם את המשי באמתחת / בשובה ונחת / וייתן אבנים בצד האחר / ולמשקל המשי אותן בחר. / וייקח צידה למזונו / ויעמוס בשווה על אתונו / ויצו לביתו וילך / דרך המלך הלך.

ויהי הוא הולך לבדו / והנה איש אחד קרוב לנגדו, / והוא עני ומסכן / בנפשו מסתכן. / ויירא מאד העובד / כי ראה אותו בלי לבוש אובד. / ויאמר אל האיש: "השלום? / גש נא הלום." / ויאמר לו האיש: "אל תירא מפני / כי שלום לך ואין דבר, חי יי!" / ויאמר העובד: "לאיזה מקום מגמתך? / אולי אוכל ללכת בחברתך." / ויאמר העני: "אל עיר הסחורה מגמתי / ולפני משקל המשי תחנותי." / וישמח העובד על הבשורה / וארח עמו לחברה / ויאמר לו: "הנני בחברתך בוטח / ובאהבתך שמח / ועתה הודיעני מלאכתך ועניינך / אם נא מצאתי חן בעיניך." / ויאמר האיש: "מנעורי אני שוכן רמים / עיר גדולה של חכמים / ושם הכינותי מנוחתי ושבתי / ואני סופר מהיר במלאכתי / ויש לי בתוגרמה אח וקרוב / ורעים לרוב / והנני שוחר לקראתם / לדרוש לשלומם וטובתם."

ויהי הם הולכים ודבר / וכל אחד בחברו מתחבר / ותצנח האתון ותכרע / ויחלש כוחה וייגרע / כי לא יכלה לסבול המשא / ועין העובד עליה חסה. / ויצעק ויהמה לקולה / וישא לבו לחילה. / ויאמר הסופר: "למה תשומם / חרד והומם / קרב אל האתון והסר המשא אשר עליה / ותנוח מעט מזער מחבליה."

ויגש העובד להסיר המשא מעל אתונו / והסופר עוזרו כפי כוחו ואונו. / וכראותו באמתחתו אבן מעמסה / ויאמר לו: "מה זה המשא?" / ויאמר: "אמתחתי האחת מלאה המשי הקל / והאבנים לנגדו למידה ולמשקל." / ויאמר הסופר: "למה מחשבותיך חפצות / באבני גיר מנופצות?" / ויאמר העובד: "‏ואיך יינשא המשי לבדו / ואין משקל לנגדו?" / ויאמר: "בעניין המשא אלמדך דברים / שמע בקולי איעצך מישרים." / ויצו להסיר האבנים מן האמתחת / ולהציל נפש בהמתו מני שחת / ולחלק המשי באמתחותיו / משני רוחותיו. / ויעש העובד כפי מאמרו ורצונו / ויקל המשא מעל אתונו.

ויקומו וילכו שניהם חברים / והאתון לפניהם מעבירים / והסופר השלים חידתו הנפלאה / להעביר מהם יגון ותלאה. / והעובד תמה מאוד. על חידודו / וגודל תבונתו והודו. / ויאמר: "‏אחרי אשר הוד תבונת לשונך גדל / מדוע אתה ככה דל?" / ויאמר הסופר: "והלא חכמים עשו תעניות וצדקות / על הסופרים ועל מלמדי תינוקות / שלא יתעשרו במלאכתם / וכן נכתב ונחתם / ועליהם אמרו: "יאה עניות לישראל וצערא / כברדא סומקא לסוסיא חיוורא" [פי': כוורד אדום לסוס לבן (חגיגה ט, ב, ועוד)]. / ויאמר העובד: "הואיל וזאת היא מחלתך / העבודה, לא אקבל עצתך / ולא אתחבר עוד לחברתך; / ועתה היפרד נא מעלי / אל תוסף עוד דבר אלי / ולך לשלום דרך מגמתך ערוכה / ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה." / וילך האיש לבדו אורח נתיבו / וייפרדו איש מעל אוהבו.

וישב העובד וייקח את האבנים אשר הניח / ונגד עצת הסופר דברים הטיח / ללקוט אותם במספר / מערימת העפר / וייתן אותן באמתחתו / אשר נמצאה אתו / ובמשקל המשי אותן סילה [=שקל. "לא תסלה (החכמה) בכתם אופיר" איוב כח, טו. י.פ.] / כאשר היה בתחילה. / ויקם וילך לבדו מעט מעט / לרגל האתון לאט. / ויסע בדרך שלושה ימים / דרך יערות והרים רמים / ויגיע אל העיר יגע / עני ועמל שבע / וילן בלילה ההוא במלונו / ויתן מספוא לאתונו.

ויהי בבוקר ויבוא הסוחר ויקנה המשי מידו / וישקול הכסף בעדו. / ויאמר: "יש עוד באמתחתך דבר למכרו? ואני אתן שכרו / וארבה כסף שברו." / ויאמר: "אין בה לבד דבר נקל / אבני משקל / הבאתי לישר המשא / אבן מעמסה." / וייגש הסוחר לראותן / והנה הן שונות במראיתן / ויבן כי הן טובות / לחדד ולמרט החרבות. / והמלך ציווה על כל בני העיר / יחד ישיש וצעיר / לתקן כל כלי מלחמה ולחדדם / להראות הדרם והודם / ולתקן כל נפש אשר לבוש שריון עוטה / חרב חדודה וגם מורטה / וכל האנשים אשר לא יראוה בזמן קבוע / חרפתו וענשו ידוע / כי כל חושך למצפוניו טמון / ובתיהם נוַלי יתשמון. / ובראותו האבנים הספורות / אשר היו מזמן רב נעדרות / ובעת הצורך הן נסתרות, / אבנים גדולות, אבנים יקרות / דיבר אל העובד דברים טובים / אל לב כל משכיל קרובים / ויאמר: "נקבה עלי באלה האבנים מחירך / ואני אתן את שכרך." / ויהי בעיני העובד לשחוק / ויבא עצות מרחוק / ויאמר: "אני אמכרן בעבור נעליים / ובמחיר משי כפליים." / ויאמר הסוחר: "אשלם לך כל אשר תשאל / ואל תשים מיליך לאל." / וייקח האבנים ויוציאן לחוץ / כי היה דבר המלך נחוץ / ויתן לעובד כסותו ומנעלו / וכסף הרבה לו /

וישמח העובד בסכלו ויתהלל / כי הוליך יועצים שולל / וסופרים יהולל. / ויאמר: "זה תגמול כל עמל וכל רועץ / אשר לא שמע לקול יועץ." / וישב לבו שמח / ובהוללותו משתבח / ויהיה לו מקנה צאן ומקנה בקר / שמחה וששון ויקר.

(ו, כב-כד). משל הקדמוני, 47-45. ש"א, 197. ב"י ד, 132-128, 281. (= סי' 181).