מעשה ראשון (החזן הגנב)

היה איש חכמה ותבונה / בעל משפט וחסד ואמונה / והיה מוציא כל משפט לאור / וכמוהו בכל המדינות לא נשאר שאור. / ‏והנני מספר לך מעט מחכמתו / ומגיד לך שמץ מתבונתו.

פעם אחת בא לפניו אדם צועק ובוכה, ויפול לפניו ויתחנן לו: הבה לי עזר ועצה / כי מצאתני כלה ונחרצה. / ויאמר לו: "מה לך כי נזעקת / ודמעתך על פניך יצקת?" / ויאמר אליו: "אדוני, אין לי כי אם בת אחת ושידכתיה / ולאחד מבני עמי נתתיה. / ואתמול הבאתי / הנער המשודך ואביו לביתי / וקראתי עמם שכני הקרובים אלי, והראיתי להם מוהר לבושיה ובגדיה / מעיליה ורדידיה / נזמיה וצמידיה / ענקיה ורבידיה / וכל מחמדיה / להכין היום חתונתם / ולעלוז בשמחתם. / ‏ונשכם בבוקר אני ואשתי לפנות הבית ולתקנו / ולהעדותו ולהכינו / ולא מצאנו מאומה מהבגדים וחלאים / והתכשיטים והעדיים / ולא דבר מכל כליה / לבד כותנתה ונעליה. וחי נפשי אדוני / הוא היה כספי והוני / וכל חילי ואוני. / ועתה לא אדע, מה אעשה / ובמה מערומיה אכסה."

ויאמר אליו השופט החכם: "הוליכני לביתך ואראנו / ואולי עוד תמצאנו." / ויביאהו לביתו. וירא את קירות הבית כולם גבוהים, אין כל גנב יכול לעלות עליהם ולא לרדת מהם, מלבד מקום אחד היה בקיר פרוץ, ובפרצה עץ פרי אחד ממיני האתרוגים, קורין אותו נראנגה [בלשון ספרד: naranja] והוא עץ מלא קוץ מכאיב וסילון ממאיר. ויאמר: "מי שכנך?" ויאמר לו: "אדוני, חזן אחד שכני איש תם וישר / בכל מעשיו ודבריו יכשר." / ויפן [השופט] ‏כה וכה / ואחר כך הלך לדרכו. / ויאמר אליו [אל בעל הבית]: "‏שוב אלי כעת מחר / ואני אעשה לך ככל אשר תבחר."

ויהי בבוקר, וישלח [השופט] בעד החזן / ושמו פלטיאל בן עזן. / ויבוא ויתייצב לפניו / ויבט השופט אל פניו / וירא בהן סימן / כי איננו נאמן. / ויביאהו החדרה, ויתפשט השופט את בגדיו ויאמר לו: "פשוט בגדיך גם אתה והיאבק עמי / כי אמש ראיתי בחלומי / אשר היינו שנינו ערומים נחבקים / וזה עם זה נאבקים; / ועתה ארצה לפתור את החלום / ויהיה לנו לעזר הצור שלום."

ויפשוט החזן את בגדיו. וירא השופט כי גופו מלא נגעים / וחבורות ופצעים / וכמו ששער בנפשו כן היה: כי בעד המקום ההוא ירד לגנוב הגניבה, והוא ערום מבלי לבוש, לבלתי ייאחזו בגדיו בשיכים אשר בעץ. ויאמר לו: "השב הגניבה אשר גנבת / ומוהר בת שכנך אשר לקחת / ואם לא, חי נפשי, כאחד הליסטים והגנבים / אייסרך בשוטים ובעקרבים." / ויתמה ויחרד החזן ויפול על פניו / ולא יכול לענות אותו כי נבהל מפניו. / וישב לו בעל המרד והמעל / את כל אשר לקח מחוט ועד שרוך נעל.

ויבוא האיש לפניו כאשר ציווהו, ויתן לו את מוהר בתו / ויפול האיש ארצה מלוא קומתו / וינשק ידיו ורגליו על חסדו ואמיתו. / ויאמר לו: "ברוך אתה לאל עליון / אשר שמך מעוז לדל ומחסה לאביון!" / ויקח את הכל וילך לביתו שמח וטוב ‏לב, ויעש לבתו חופתה / כאוות הנערה ותאוותה.

מעשה שני (יעקב הסרסור והשר הרשע)

היה יהודי אחד בקורטובה, ושמו יעקב הסרסור. והיה האיש ההוא טוב ונאמן / ולכל מצגת השופט סר ומזומן. / ופעם אחת הופקד אתו ענק אחד ממבחר האבנים / וממיטב הפנינים / למכור אותו בחמש מאות זהובים. ויהי הוא נושא את הענק בידו. ויפגשהו שר אחד מגדולי המלך ויאמר לו: "יעקב, מה הענק הזה?"

ויאמר לו: "אדוני, הופקד בידי למכרו."

"ובכמה תתנהו?"

אמר: "בחמש מאות זהובים."

ויאמר לו: "תתנהו בארבע מאות?"

אמר לו: "לא אוכל, כי בעליו הזהירני לבלתי קחת בו פחות מחמש מאות זהובים."

ויאמר לו: "שאהו לביתי; ואם ייטב בעיני בעלת הבית אקננו."

וילך עמו עד הגיעו אל שער ביתו, ויאמר לו: "עמוד הנה, עד אוציא אליך מעות או הענק."

ויבוא אל ביתו והדלת סגר אחריו.

ויוחל היהודי עד הערב, ולא יצא איש מפתח ביתו. ויהי בבוא השמש, וילך יעקב אל ביתו מלא זעם / והמוות לנפשו ינעם / והדאגה נחה בלבו ומחצה / ‏ובא לן ושכב ארצה / לחם לא אכל הוא ובניו ואשתו / ולא פשט מעליו כותנתו / ועיניו ועפעפיו לא סתם / ויתהפך כל הלילה כחומר חותם. וישכם בבוקר ללכת אל בית השר, והנה הוא יוצא מביתו / וירא וירץ לקראתו / ויאמר לו: "אדוני, תרצה לקנות את הענק או תשיבנו / ולזולתך אמכרנו." / ויאמר לו: "איזה ענק? / הראית אחד מבני ענק?" / ויאמר לו: "ענק הפנינים אשר לקחת תמול מידי!" ויאמר לו: "משוגע איש הרוח, חי נפשי ונפש המלך, לולא את פני כבודי אני נושא / אז הייתי מעליך ראשך נושא / ואותך בדם כבדך בוסה!" [=דש ודורך ברגליו. "בוסים בטיט חוצות" זכריה י, ח. י.פ.]

ויהי כראות יעקב את חמתו ואת קשי מליו / אימות מוות נפלו עליו / ויסוב מאחריו וינס מפניו / כי ראה כי לטש אליו עיניו / וילך אל בית השופט אדוניו, / ויבט עליו השופט, והנה היגון נשכהו בשיניו / עד אשר שינה דמותו ומראה פניו. / ויאמר לו השופט: "מה לך כי השתנית / האם בכל דבר התענית?" / ויאמר לו: "אדוני, בצרה גדולה אני, ולא אוכל להגיד לך צרתי / פן תכזבני ותשם לאל מלתי." / ויאמר לו: "ספר, כי אתה נאמן בעיני בכל דבריך / וצודק בכל מאמריך." / ויספר לו את כל אשר קרהו בדבר הענק / ותבחר נפשו מחנק. / ויאמר לו השופט: "הסר כעס מלבך / ובער יגון מקרבך / ואל תחיל ותזעק בחבליך / כי אנוכי אשיבנו אליך!"

ויהי בבוקר, וישלח בעד כל גדולי העיר וזקניה / וחכמיה ונבוניה / לבוא אל המשפט; כי כן היה מנהגו לפעמים / לשלוח להביא את החכמים / ולדבר אתם משפטים. ויבואו כולם אל ביתו / לשמוע דברי תבונתו וחכמתו. / וטרם בואם אמר אל נערו: "בבוא השר פלוני, קח נעלו ולך לביתו ואמור לאשתו: 'אדוני אישך שלחני אליך, לתת לו את הענק שקנה תמול שלשום, כי הוא רוצה את טובו ואת יופיו להראות / והנה נתן לי את נעלו לעד ולאות'." וכראות האשה את נעל אישהּ, נתנה לו את הענק; ויביאהו הנער אל אדוניו ויצפנהו בחיקו עד צאת האנשים מבית המשפט.

ויהי כצאתם, ויאמר לו אדוניו: "הבאת את הענק?" ויאמר לו: "הבאתי." ויוציאהו מחיקו, ויתנהו לו. וישלח ויקרא ליעקב ‏הסרסור, ויאמר לו: "דום ואל תיאנק / כי השיבותי אליך את הענק / והוצאתי מבית השר את העושק אשר עשק." וכראות היהודי אותו, נשק את ידיו ויברך אותו. וישאהו אל ביתו שמח וטוב לב.

מעשה שלישי (שני יורשים)

ועוד אגיד לך, איך השיב [השופט החכם] ליורש אחוזתו / אשר אחז בה עבדו בן אמתו. / היה סוחר אחד מטובי ונכבדי הסוחרים / וגדולי העשירים / ולא היה לו כי אם בן אחד. וכאשר גדל הנער, אמר לאביו: "שלחני ואלכה אל מדינת הים ואסחר ואראה הארצות והמדינות / ואנשי מוסר ובעלי חכמות ותבונות / ואלמד ממוסרם ומבינתם / ואקח משכלם וחכמתם." וישמע אביו לקולו, כי היה בנו יחידו, וכסף וזהב אתו; ויקנה לו אוניה וייתן לו הון רב, וישלחהו מאתו בשלום עם יודעיו ומכיריו.

ויישאר האיש בביתו / עם עבדו בן אמתו / ויצרנו כאישון עינו / וישימהו תחת בנו / כי היה העבד מצליח בכל דרכיו / וזריז בכל צרכיו. / ולמקצה ימים אחז את האיש בעל הבית כאב בלבו / ויצאה נפשו מקרבו / וימת פתאום ולא השיג למוות / ולא דבר אחד לצוות. / וייקח העבד את כל אשר לו / וישלוט בכל עמלו / ולא היה בעיר איש יודע אם הוא עבדו או בנו / כי בחייו השליטהו בכל חילו ואונו.

ואחרי מות האיש כמו עשר שנים שב הנער בנו, ואנייתו מלאה מרכולת ומסחר / מכל מבחר. / ויהי הוא קרוב לעירו עובר / והאוניה חישבה להישבר / ויטילו אל הים כל כליהם ומסחרם אשר רכשו, ויחתרו להוציא אל היבשה ולא יכלו, וישחה הנער אל היבשה / ונפשו מאין כל יבשה / וילך אל בית אביו ואמו לכסות מערומו; וכאשר מצאהו העבד שמה, חירפו וגידפו, / ויאמר: "מה-לך פה ומי-לך פה?" / ויכהו וישליכהו מביתו / ויורישהו מירושתו.

וילך הנער אל בית השופט הלוך ובכה / ויאמר לו: "עבדי עשה לי כה וכה. / ויספר את כל אשר קרהו / ואיך הכהו / ומביתו גירשהו / העבד אשר אביו גידלהו ורוממהו." / וישלח השופט לקרוא לעבד / והנער בוכה בכי כבד. / ויבוא העבד לפניו / ויראהו השופט בפניו / וכמדומה שהוא איש שפל בעיניו. / ויאמר לו: "אמת, כי האיש, אשר לקחת את נחלתו ואחזת אחוזתו, היה אביך? כי זה אומר, כי אתה עבד הבית ואין לך דין ירושה / ולא דין חזקה, כי במרד ובמעל אתה מבקשה." / ויען העבד ויאמר: "אדוני, באמת הוא אבי ואני יצאתי מחלציו / ועל כן עזב לי את נחלתו ואת כל נכסיו וחפציו / ולבי עליו יכאב / כי מנעורי גידלני כאב." / ויאמר לו: "הבא עדיך, / כי תצדק בדבריך / ובכל אשר אתה מחזיק בידיך." / ויאמר: "בי אדוני, אבל יביא עדיו המשקר הזה, אשר להערים עינו בוכייה / כי המוציא מחברו עליו הראיה." [משנה בבא קמא ג, יא].

ויבקשו שניהם עדים ולא מצאו. וישובו אל השופט ויאמרו לו: "אדוננו / אתה הוצא לאור משפטנו / כי אין לנו עדים ואתה מבטנו!" / ויאמר השופט: "היש פה איש יודע את קברו?" ויאמר העבד: "אני יודע, כי קברתיו כאשר יקבור בן את אביו." ויאמר השופט אל עבדיו: "לכו אתו אל המתועב / והשליכוהו מקברו כנצר נתעב / והביאו לי עצמותיו, / ואשרפם באש כי לא ציווה לביתו / ולא אמר למי תהיה נחלתו / ועזב אחריו מריבות ומלחמות / ותלונות רבות ועצומות!" / ויאמר העבד: "אני אלך כדבר אדוני ומצוותו / ואראם את קבורתו / כי משפט אמת חרצת / וכמלאך אלוהים דיברת." וכשמוע הבן את דבר השריפה / צעק בנפש מרה וזועפה / ויאמר: "אדוני, ייקח העבד את כל נחלת אבי וכל כבודו ועשרו / ואל יושלך אבי מקברו!"

ויען השופט: "הנה נתתי לך את נחלת אביך ואת כל עשרו והונו / כי באמת זה עבדו ואתה הוא בנו / והעבד אשר העז פניו ולא נכלם / תקחנו לעבד עולם!" / וילך הנער אל בית אביו ואמו / והעבד הנרצע עמו.

(ו, טו-יח). א: ספר שעשועים, סי' ה, 49-15. ב: שם, שם, 50-49. ג: שם, שם, 52-51. = ש"א, 197-196. הלר, 332-331 (10-8). ב"י, ד, 102-99, 105-102, 280. (= סי' 175).