מעשה היה בסוחר אחד שפירש לים ולקח עמו ארגז אחד מלא דינרי זהב ואבנים טובות ויקרות לתוך הספינה. פתאום שמע המלחים מתלחשים ואומרים: "כאשר נבוא בלב הים, נשליך את הסוחר לתוכו ואת הארגז נקח לנו."

מה עשה הסוחר? עשה עצמו כאילו מתקוטט עם רעיו וחבריו שהיו אתו בספינה. הם אמרו על דרך מרמה: "לנו המטמון הגדול אשר בתוך הארגז הזה"

והוא אמר: "אין לכם חלק ונחלה בו, כי לי כל הכסף והזהב אשר בתוכו."

ובתוך הדברים לקח הארגז בכעס והשליכו אל מצולת הים ואמר: "גם לי גם לכם לא יהיה!"

ויהי כאשר בא אל היבשה, הזמין הסוחר את המלחים לדין לפני השופט וצעק עליהם צעקה גדולה ומרה לאמור: "מידכם היתה לי זאת, שהטלתי את כל רכושי אל תוך מצולת הים; כי יראתי, פן תרצחו את נפשי על דבר רכושי."

ויספר לפני השופט את כל המאורע. ויבוקש הדבר ויימצא, כי אמת נכון הדבר. ויצא הדין מלפני השופט, שמחויבים המלחים לשלם לסוחר כל רכושו שהפסיד בגללם.

אחרי כן שאל השופט את הסוחר: "הגד נא לי, ממי למדת זאת? ואת מי נועצת ויעץ לך העצה היקרה והנפלאה הזאת?"

ענה הסוחר ואמר: "מדברי שלמה למדתי, שאמר: 'עת לבקש ועת לאבד, עת לשמור ועת להשליך'." [קהלת ג, ו].

(ו, יב). תולדות אדם, סי' ז, 45. ב"י ד, 224-223, 285.