מעשה באדם אחד, שהיה הולך לארץ ישראל, נשא עיניו וראה שני עורבים, האב ובנו שנפלה מריבה ביניהם. והיה האב אומר לבנו: "למה אין אתה שומע לדברי שאני אמרתי לך בשביל האיש שהיה הולך בשדה, כשאמרת לי שאתה מתאווה לאכול את עיניו, ואמרתי לך: לא תרד אצלו ולא תאכל את עיניו, שמא חי הוא, וכל אדם ערום הוא מאד; ואתה אמרת שמת הוא ולא שמעת לדברי וירדת אצלו, ולקח אותך, וצעקת אלי צעקה גדולה ואני חמלתי עליך, ובשביל שראיתי אותך בצער גדול, הראיתי לו הגנז כמו שראית; וכן בדברים אחרים אינך שומע לי."

והעורב היה מייסר את בנו בזה העניין, והבן איננו שומע לו, וכעס עליו עד מאד וקם על בנו בכעס והרג אותו ושיכך חמתו, ולאחר ששיכך חמתו היה ניחם על אשר עשה לבנו. ופרח מהרה והביא עשב בפיו ושמו על בנו והחייהו. והלכו שניהם יחד.

ואותו האיש היה רואה כל מה שעשה העורב. והלך ונטל אותו העשב ויצפנו והלך לדרכו. והנה נשא עיניו פעם אחרת וראה שתי צפרים מריבות זו עם זו, עד שנפלה האחת על חברתה והרגה אותה. מיד עמדה הציפור החיה ופרחה לה, ואותו האיש יושב במקומו לראות מה תעשה הציפור החיה לחברתה המתה, אם תחיה אותה כמו שעשה העורב לבנו. והמתין שם עד שתי שעות, עד שראה את הציפור החיה שבאה במהרה והעשב בפיה; ושמה אותו על הציפור המתה וחייתה אותה. ופרחו שתיהן באוויר בשלוה.

כיון שראה אותו האיש המעשה שעשתה הציפור בעשב, אמר: "‏אלך ואטול זה העשב ואראה אם הוא כמו העשב האחר שנטלתי מן העורב."

הלך ונטל אותו העשב וראה, שהיה זה כמו זה. ואמר: "מה אני עומד בכאן? אטול עשב זה, כיון שהוא בדוק שתי פעמים, ואחיה בו המתים שבארץ ישראל."

ויהי הוא הולך בדרך ומצא אריה אחד מת מוטל בדרך. אמר: "אטול עכשיו מזה העשב ואשים על זה האריה ואראה אם אחייהו."

מיד נטל מן העשב ושמו על האריה והחייהו. ועמד מיד האריה וטרף את האיש ואכל ממנו עד ששבע. והיו אותם שני עורבים עומדים על אותו האיש ואומרים: "וי לך וי לך, שלקחת העשב לרעתך!"

והיינו דאמר בן סירא: 'טב לביש לא תעביד, ובישא לא ימטא לך'.

(ו, יא-יב). אלפא-ביתא דבן סירא, 7 (מד' ויקרא רבה, כב, ד; תנחומא, חוקת, א; ילקוט שמעוני, קוהלת, סי' תתקעב; ועוד). ש"א, 185 (27). הלר, 347 (2). ב"י ב, 272-270, 357, 368. (=סי' 170).