אמר לו נבוכדנאצר לבן-סירא: מפני מה כל דמויות שבעולם בים, חוץ מדמות שועל וחולדה שאינם בים?

אמר לו: מפני שהוא, השועל, פיקח מכל בריה.

כיון שנוצר מלאך המוות ונשא עיניו וראה העולם, שהיו שם בריות הרבה, מיד אמר לפניו: "רבונו של עולם, תן לי רשות להרגם."

אמר לו הקדוש ברוך הוא: השלך בים מכל הבריות זוג זוג והנשאר תמשול בהן."

מיד עשה כן והיה משליך בים מכל מין זוג והשקיע בים. כשראה כן השועל, מה עשה? מיד עמד והיה בוכה.

אמר לו מלאך המוות: "למה תבכה?"

אמר לו: "על חברי שהשלכת בים."

אמר לו: "והיכן חברך?"

מיד עמד השועל על שפת הים וראה מלאך המוות צלו של שועל בים וחשב שהשליך זוג חוץ ממנו, ואמר לו: "לך מהנה."

מיד ברח השועל ונמלט.

פגעה בו החולדה וסיפר לה מה שנהיה ומה שעשה. הלכה גם החולדה ועשתה כן ונמלטה.

לאחר שנה קבץ לוייתן כל הבריות שבים ונחסרו השועל והחולדה שלא נכנסו בים. שלח בעדם וסיפרו לו, מה עשה השועל ונמלט הוא והחולדה בחכמתם; ואמרו לו, שהוא, השועל, חכם ביותר. וכששמע לוייתן עליו שהוא דעתן קינא בו ושלח אחריו דגים גדולים וציוום לגנוב דעתו ולהביאהו אליו.

הלכו ומצאוהו מטייל על שפת הים. בראות השועל הדגים שמשחקים בשפת הים, תמה ונכנס ביניהם. כשראוהו, שאלוהו: "מי אתה?"

אמר להם: "אני שועל."

אמרו לו: "והלא תדע, שכבוד גדול בא לך, ובעדך באנו."

אמר להם: "ומהו?"

אמרו לו: "לוייתן חולה ונטה למות וציווה, שלא ימלוך במקומו אלא שועל. לפי ששמע, שאתה חכם ומבין יותר מכל הבריות; ובוא עמנו, שאנו שלוחים ובאנו לכבודך."

אמר להם: "ואיך אוכל ליכנס בים ולא אמות?"

אמרו לו: "רכב על אחד מאתנו ויוליך לך למעלה מן הים ולא יגע בך הים אפילו בקצה רגלך אפילו טיפה אחת, עד שתגיע למלכות ונורידך ולא תמות ותמלוך בכולם ותהיה מלך ותשמח כל ימיך ולא תצטרך עוד לבקש מאכל ולא יפגעו בך חיות רעות גדולות ממך ויאכלוך."

כששמע דבריהם, האמין להם ורכב על אחד מהם והלכו בים.

כיון שבאו עליו גלים, התחיל להצטער. הלכה דעתו ממנו ואמר: "אוי לי! מה עשיתי? שחקו עלי הדגים כנגד כל השחיקות, ששחקתי אני על הבריות, ועתה נפלתי בידם ואיך אינצל מידם?"

אמר להם: "מעתה באתי עמכם וברשותכם אני, אמרו לי האמת, למה אתם רוצים אותי?"

אמרו לו: "נאמר לך האמת, לוייתן שמע שמיעתך, שאתה חכם ביותר ואמר: אקרע בטנו ואוכל את לבו ואחכם."

אמר להם: "ולמה לא הגדתם לי האמת, והייתי מביא עמי את לבי והייתי נותנו למלך לוייתן והיה מכבדני; ועתה ברע אתם הולכים."

אמרו לו: "לבך אינו עמך?"

אמר להם: "לאו, שכך מנהגנו, שנניח לבנו במקומנו ואנו נלך מכאן ומכאן, ואם נצטרך לו, נקחנו, ואם לאו, יהיה במקומנו."

אמרו לו: "ומעתה מה נעשה?"

אמר להם: "מקומי ומלוני על שפת הים. אם תרצו, תחזירוני למקום שלקחתם אותי, ואקח את לבי ואבוא עמכם ואתן אותו ללוייתן ויכבדני ולכם יכבד; ואם תוליכיני כך בלא לב, יכעס עליכם ויאכל אתכם. ואני לא אפחד, כי אומר לו: "אדוני, לא סיפרו לי מקודם, וכאשר סיפרו עליך, אמרתי להם: חזרו עמי ואקח את לבי, ולא רצו."

מיד אמרו הדגים: "בטוב הוא אומר."

אז חזרו עד המקום שלקחוהו משם לשפת הים.

וירד מעל הדג והיה מרקד ומשליך עצמו בחול ומשחק.

אמרו לו: "במהרה קח את לבך ונלך."

אמר להם: "שוטים, לכו! אם לא היה לבי עמי, לא נכנסתי עמכם לים; או יש לך בריה שמהלכת לבה אין עמה?"

אמרו לו: "שיחקת בנו."

אמר להם: "אי שוטים! אני למלאך המוות שיחקתי, כל שכן לכם."

מיד חזרו בבושה וסיפרו לו, ללוייתן, הדבר, אמר להם: "‏באמת הוא ערום ואתם פתאים, ועליכם נאמר: 'משובת פתיים תהרגם' [משלי א, לב]. ואכלם.

ומאותו העת כל מין מכל הבריות, אפילו מאדם ואשתו, בים, חוץ מן השועל והחולדה שאינם בים.

(א, ה-ז). אלפא-ביתא דבן סירא, 29-27 (השווה כלילה ודמנה, הוצ' דרנבורג, סימן ו; ראה גם תוספתא, כלאים ה, י), – גינצברג א, 42-40; ה, 60-56 (190-187). ש"א 185-184 (25). – א"י א, 127-123, צפונות, כח-ל ("הדגים והשועל")..