מעשה בשני תינוקות שהיו משכונה אחת, והיה אחד בן עני ואחד בן עשיר והיו הולכים בכל יום לבית הספר. בן העשיר היה הולך לבית הספר ומביא אתו חתיכות בשר וביצים וכל דבר שהיה מתאווה ממה שהיה אביו מותיר. אבל בן העני היה הולך לבית הספר ומביא אתו שני חרובים, והיה לבן העשיר מה שיש עמו, ונפשו מתענית עליו. והיה העני רואה את בנו שפניו משונות.

יום אחד הלך אביו ולקח ליטרא אחת של בשר ובישלה. כשבא הנער מבית-הספר, אמר לו אביו: "בוא ואכול ממה שאתה מתאווה."

עוד הוא הולך לתת לפניו, נכנס הכלב והושיט ראשו לתוך הקדרה.

אמר האב לבנו: "בני, נצא ונראה להיכן הכלב הלך. הואיל ועשיתי תאוותך נציל את הקדירה."

עמד הוא ובנו ורצו אחרי הכלב. כשיצאו, נפל הבית.

אמר לבנו: "בני, נודה ונשבח להקדוש ברוך הוא, שלא יצאנו להציל את הקדרה אלא למלט את נפשותינו.

(ה, קס). ספר המוסר, סי' טז, 117. ב"י ד, 189, 284.