בעיר אחת גדולה לאלהים דר לפני שנים רבות איש אחד שהיה תלמיד חכם גדול והון ועושר בביתו ובעל צדקה והיה משובח ומהולל בפי כל. לימים חשכו המאורות בצהרים ונהפך עליו הגלגל. ירד מנכסיו ונתרושש מכל ולא נשאר לו בלתי גווייתו. והאיש הזה הצדיק עליו את הדין ויעזוב את עירו הלוך ונדוד במרחקים.

פעם אחת היה תועה בדרך ימים אחדים והלחם תם אצלו והיה עייף ורעב מאה עד שחשב שכבר בא קצו והתפלל להשם יתברך. ובתוך כך ראה שבא ועומד לפני פלטורין מהודר וגן יפה מאד מסביב לו נטוע בכל עץ מאכל. בהפלטורין הזה גר גביר אחד גדול וגם הוא תלמיד חכם גדול, שבנה לו במגרש העיר את הארמון הזה, כדי שלא להיבטל מטרדת העיר. שם היה לו גם בית מדרשו, שתלמידי חכמים היו יושבים בו ועוסקים בתורה. ובבוא המתרושש לבית-המדרש והלומדים שם לקחה אוזנם שמץ, כי למדן הוא ויודע תורה, התחילו להציע לפניו ספקותיהם והיא השיב לכל אחד ואחד כהלכה. בינתיים בא גם הגביר לבית-המדרש ויספרו לו היושבים גדולת האורח ורוב ידיעותיו בתורה. ויפן אליו ויחל לתהות בקנקנו. כה עברה שעה ושתיים. הגיעה סעודת הבוקר, תלמידי-החכמים הלכו איש איש לביתו לאכול, וגם הגביר פנה לאכול ולא קרא אותו אל הלחם. צריך להיאמר, כי גם ביתו של הגביר היה מתנהג ברחבה, והיו דלתותיו סגורות בפני כל עני ואביון ולא קיבלו משם לא משען לחם ולא אגורת כסף, והגביר היה חושב את העניים כעבדים ולא כבנים של המקום.

ככלות הגביר לאכול שב להתפלפל עם האורח בתורה, עד הגיעה ארוחת הצהריים; וגם אליה לא קרא לו, אם גם מטעמי עולם היו ערוכים לו. ותכל נפש הנודד מרעב, אחזו בולמוס. ניסה ללכת אל העיר פנימה להשיג איזה אוכל, אבל גבר עליו הרעב ויפול ארצה חלל מת נפוח כפן. וימצאו אנשי העיר איש אחד מת ויקחוהו וטיהרוהו וקברוהו, מבלי דעת מי הוא. ותכס הארץ את גווייתו וגם את חטאת הגביר יחד. אבל הקדוש ברוך הוא היודע תעלומות, החפץ בצדקת הרשע ולא יחפוץ במותו כי אם בשובו מדרכו וחיה, לא חפץ שיכוסה הדבר במשאון.

פעם ישב הגביר בלילה סגור בבית מדרשו ועוסק בתיקון חצות. [בכל קשי לבו היה ירא וחרד]. וישמע קול צעדי בן-אדם ותאחזהו רעדה, כי ידע שאין איש עמו. הוא הרים את קולו ויקרא: "הוי, גנב, איך העזת פניך להתגנב בלט הנה?"

וירם את ידו להכות את החודר בלילה. וישמע קול לעומתו: "הרף ממני ואל תגע בי, כי מות תמות."

וחזיון נורא נראה לפני הגביר: העני, הלמדן עומד לנגדו בדמותו ובצלמו והוא לבוש מלבוש מתים. ויחרד הגביר מאד וירצה לברוח. ויקרא המת: "הישאר בכאן ודבר לי אליך. ואם תלך, דע כי בנפשך הוא."

ויגד לו המת, כי הוא הוא אותו עני, שפלפל עמו בתורה, אבל לא נקרא לאכול, ושמת אחר זה נפוח רעב בחוץ, וכשקברוהו ונקרא אחר זה לבית-דין של מעלה, פסקו שלא יבוא אל מנוחתו בטרם יקרא אותו העשיר לדין. "ראוי היה," אמר המת אל העשיר, "שתמות ותעמוד עמי בדין, אבל פעלתי שבמקום זה תבוא אתה במקומי בארץ ותתקן את החטא הגדול, שחטאת לי ולהרבה כמותי מעודך ועד היום הזה. זאת עשה: בוא למחר אל יער פלוני ואני אחכה לך ואסדר לפניך תשובתך."

וכשסיים המת את דבריו נעלם. והגביר נשאר עומד יחידי בבית-מדרשו בפחד ורעדה גדולה. ‏בכבדות גדולה נשא רגליו לביתו וישכב על מיטתו והתחיל לחזור על המראה אשר ראה ויתהפך על מיטתו כחולה. ויהי בבוקר אמר לאנשי ביתו, כי נסיעה לו. ויצו לאסור את מרכבתו וילבש את מדיו וייפרד מבני ביתו בשלום וישם אל היער פניו. ובבואו שמה ציווה להעגלון לחכות לו והוא הלך אל היער פנימה וימצא שם את המת עומד ומחכה לו. ויצו הנפטר עליו להסיר בעליו בגדיו הכבודות וילבישהו מלבושים ישנים, מלאים טלאים על גבי טלאים במקומם. תכף נשתנו גם פניו ונעשו קמטים קמטים ונדמה לעני חוזר על הפתחים זה זמן ארוך. ויצווהו המת לחזור לישוב, לשבת בבתי מדרשות לעסוק בתורה ולא לגלות לשום אדם מי הוא. והיה כאשר ירעב לא יקח משום אדם מזון ומחיה, רק ילך לביתו ושם יבקש לו אוכל. על הארץ יישן וחיי צער יחיה וכה יעברו עליו ימים וחודשים עד תום שנה. ויכל לדבר ופרח לו האיש מעולם האמת.

והגביר היורד הלך לו אל מעבר ליער וישם לדרך פעמיו. ¬העגלון היה מחכה לו כל היום. וכראותו כי לא שב, חיפשו בכל היער ולא מצאו וישב להבית ויספר את אשר קרה. ויחפשו בכל המקומות אחרי אדון הפלטורין ולא מצאוהו ויחשכו כי נפל בידי שודדים. ויזעקו על העדרו מרה.

והגביר במלבושיו המטולאים עשה ככל דברי המת. ישב בבית מדרש אחד ולמד; והיה כי רעב, הלך אל ביתו, אבל שמע צעקת בני הבית עליו ורצה לחזור וכמו כוח נעלם דחפו לסף הבית. בבושת פנים ביקש אוכל ותחרפהו המשרתת על בקשתו ותאמר: "הלא יודע אתה, כי בכאן אין נותנים לעניים. והנה היום לנו יום תאניה ואניה, כי אדוננו אבד."

והגביר עוד גדלה צרת נפשו שאינו יכול לגלות את עצמו ונוספה על זה צרת הרעב. ויחל לבקש בחוזקה לחם לאכול ואחרי חירופים וגידופים נתנו לו איזה פתותי לחם. והיה ניזון בהן כמה ימים.

והקול נשמע בעיר, כי בא איש עני משונה לשם, יושב ולומד תמיד, אינו לוקח מזון משום אדם ומבקש לו אוכל אך מבית הגביר הנעדר, אף כי יקבל זה רק בעינויים וחרפות. ויחשבוהו למשוגע ויחלו לעפר בעפר לעומתו. ככה עברה עליו השנה בעוני רב. וקיבל עליו כל זה בתשובה שלמה ונוראה כזו שישתומם עליה הקורא זאת.

ויהי כתום השנה, הלך אל היער הידוע ושם מצא את המת שוב עומד ומחכה לו. ויאמר לו: "אשריך שזכית לעמוד בניסיונך הגדול. ועתה הסר מעליך הבגדים הבזויים ולבש מלבושיך הכבודות, אשר טמנתי אותם בכאן."

ובעשות העשיר כן ולבש את בגדיו היקרים, השיג מאור פניו כקסם. ויצו המת עליו לקחת עמו לביתו גם את המלבושים הבזויים. ויפרח לו שוב איש האמת ככלותו לדבר.

וישב הגביר לביתו בכבודו מלפנים. ילאה כל עט סופר לתאר עלי גיליון את השמחה שהיתה בביתו, כאשר הופיע. על דבר סיבת הרחקתו נתן אמתלאות שונות. ויספרו לו אנשי הבית, איך בהיעדרו היה בא איש משוגע, מבקש לחם תמיד וכל אשר עבר עם זה. ויצו הגביר לבני ביתו לעשות סעודה גדולה לרבים על דבר הפלאות שנעשו עמו, כי כבר חשבו אותו בין רפאים ומתים והוא שב. ובאמצע הסעודה כטוב לב המסובים, התגנב העשיר לחדרו, פשט בגדיו החמודות וישם עליו הבגדים הקרועים ויופע ככה לפני כל היושבים. בתחילה חשבו בני ביתו, כי זה שוב אותו משוגע, שהיה רגיל לבקרם. אבל שבו וראו, כי הגביר שוב אינו ונעלם ויחלו לדאוג שוב.

אז גילה העשיר את עצמו ויספר לכל הנאספים את אשר קרהו.

היה קידוש-השם גדול; כל האנשים הרהרו בתשובה שלמה, והבית הזה נעשה בית פתוח לרווחה לעניים ולאביונים יומם ולילה.

המעשיה הזו נמצאה חרותה עלי גיליון בעט ברזל עלי פנקס ישן נושן בעיר אחת גדולה לאלהים.

(ה, קמ-קמב). תפארת הצדיקים, 39-34 (קיצור). ב"י ו, 167-161, 314. (= סי' 308).