היה חסיד אחד עשיר גדול מנחלת אבותיו, שמעולם לא ידע ולא טעם טעם העניות. ובכלל חסידותו היה מנהגו הטוב, שבכל ערב שבת שלוש שעות אחרי חצות היום היה טובל ורוחץ לכבוד שבת ולובש בגדים נקיים, בגדי שבת, ומקבל שבת מבעוד יום.

פעם אחת, אחרי שלבש וקיבל שבת כמנהגו, בשעה החמישית לעת ערב, הוכרח לצאת החוצה לילך למקום אחד בהכרח גדול, ובחזרתו פגע אותו עני אחד והתחנן אליו, שיתן לו מפרי צדקתו, יען הגיעה עת קבלת שבת ועדיין ביתו ריק מצרכי שבת.

כשמוע אותו חסיד דבריו, נתכעס עליו וגער בו ואמר לו: "היעלה על הדעת שיש בן אדם, שהתעכב עד עתה מלקנות ולהזמין צרכי שבת? ודאי זה לא ייתכן, אין זאת כי אם אתה בא ברמאות עלי ובדברי-כזב, כדי להוציא מעות מידי."

והניח לעני ירא וחרד מגערתו, וחזר החסיד לביתו בוער בחמתו.

כשנכנס לביתו ראתה אותו אשתו, שפניו משונות. שאלה אותו: "מה אירע לך בזה הזמן שהכרת פניך ענתה בך?"

החסיד בעלה סיפר לה כל מעשה העני. השיבה לו ואמרה: "תמחול לי, אדוני, שכבודך מוטעה בדבר הזה, יען כבודך מעולם לא טעמת ולא ידעת העניות ועד היכן מגיעה מרירותה. אתה חושב שכל העולם כמותך. אמנם אני, שמעוונותי נתגדלתי בבית אבי בעניות, יודעת טעמה יותר מכבודך, יען זוכרת אני, שאבי כמה פעמים אירע לו, שהגיעה עת מעריב ערבים קרוב לחשכה ולא מצאה ידו להביא לביתו אפילו לחם צר; ואותו עני ודאי האמת אתו ולא יכזב וכבודך חטאת לו והוספת על צערו."

מיד כששמע החסיד דברי אשתו, נכנסו דבריה בלבו והצטער עד מאד, על אשר לא טוב עשה, ותכף רץ לבקש אותו עני. ושאל את שכניו ואמרו לו, שעדיין היה נע ונד מבקש טרף לביתו כל צרכי שבת.

ויתן לו כל צרכי שבת לחם ובשר ודגים ויין, הכל מבושל ומתוקן לו ולכל בני ביתו. והיה שמח העני והחסיד פייס אותו עני שימחול לו.

(ה, קלד-קלה). נפלאות גדולות, סי' ה, 10. ב"י ה, 233-232, 306.