א

ויהי בימי שפוט השופטים / אשר היו על פי הנבלים פורטים / מביני שמועה תמו נכרתו / ומורי רעה נצמתו / וצץ הזדון ופרח הפשע / והחמס קם למטה רשע / ונטה הרשע אהלו / ומלכי-צרק חלף הלך לו. / ופרץ דור הסכלות ימה וקדמה / וראשו מגיע השמימה / ויגבה על השכל ויתן אותו במחבוא / ראשו על כרעיו ועל קרבו.

ויד הזמן היתה במעל הזה / ולא נשא פני כל נביא וחוזה. / ויראו הנבונים, כי עצת הנבונים נבערה / ודרכם נסתרה / והסכל נחל המשרה / לו משפט הבכורה. / ויימלט מהם איש אמונים / זקן ונשוא פנים / ושמו תחכמוני / מארץ התימני. / ולו בן ושמו זרח / וכבוד יי עליו זרח. / כארז בלבנון ישגה ויפרה / ורוח יי עליו ייערה.

והיה תחכמוני זה יודע תעלומות ונבון לחשים / והוא החל להושיע את ישראל מיד הנשים. / וירא כי נסתם מעיין התבונה / ונגרע שורש האמונה / ואשר מעושק יחדלו / המה כרעו ‏ונפלו / והבורים לשונם יגבירו / יתרועעו אף ישירו / והמשכילים אין חפץ בהם / אשר הבית נכון עליהם. / ויאמר בלבו: אחרי כי השכל נבזה / בדור הרע הזה / ולאנשי השם אשר מעולם / אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם / השכל והחכמה מעולם לא ראיתים / תכלית שנאה שנאתים. / ויהי הוא הולך ובוכה / ודמע מפכה / ורעיוניו נבוכים / שכן דרך בני מלכים / להתעצב על תלאות הנבונים / ועל מקרה הזמנים / ויתעצב אל לבו / ונשמה לא נותרה בו.

אמר תחכמוני המופלא: [בקטע זה מדבר גיבור-הסיפור בגוף ראשון] / "אני טרם אכלה / לדבר אל לבי ורעיוני רוהים / ואראה מראות אלהים. / והנה השמש והירח קדר אורם / חשך משחור תארם / והכוכבים ממסילותם / שק הושת כסותם / והגלגלים התגלגלו / והגבעות התקלקלו / והארצות התחלחלו / ואדם ובהמה חרדו / וכל עוף השמים נדדו. / ואומר בלבי: עזב אלהים את האדמה / והארץ תישאר שממה / כל האדם כוזב / והארץ תיעזב / ואקום כמתאונן / ואעמוד להתבונן / ההיתה זאת לכלה וחרץ? / והנה אופן אחד בארץ / קול קורא / ומי כמוהו מורה: / בן-אדם, עמוד על רגליך / ואדברה אליך. / שמעתי את תלונותיך / ראיתי את דמעותיך. / הסר כעס מלבך / וביערת היגון מקרבך / ואל יבהילך זמן המרבה עוולה / וכל פה דובר נבלה / כי כל האנשים נבקה עצתם / טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם / ואם גדל פשעם וחובם / נשיהם הטו לבבם. / כי מי יתיר עבותות / אשר נשים עושות? / דרך נכוחה יגרשו / ואת כל הישרה יעקשו / חברתן ואהבתן כרגע / על פיהן יהיה כל ריב וכל נגע. / כמה אנשים / כגובה ברושים / היו לחרפה ולבושה / על אודות האשה. / בי נשבעתי, לא הנחש הערים חוה / ולא עליה ציוה / היא שמה אישהּ נודד ממקומו / ונחש עפר לחמו. / ואם בניה פשעם ידכאם / היא היתה האם. / והלא על התרפים [שגנבה רחל] / יעקב ובניו נרדפים / ועל עורות גדיי העזים [שהתלבש בהם יעקב בעצת רבקה] / אתם לחוצים ונבזים. / והלא דינה / היתה לאביה ולאחיה שטנה. / ולולי הנזמים [אשר נשי בני ישראל תרמו ליציקת עגל הזהב] / לא נעשה העגל לקסום קסמים. / ועל מי נפתו ילדי אמוני [בעוון זנותם אל בנות מואב (במדבר כה)] / ותהי המגיפה בעדת אדוני? / ומאשר גברו על צלפחד דברי עוונות / לא היו לו בנים כי אם בנות. / ואברהם על יושר פעלו / בת לא היתה לו / ובזאת תולה ארץ כאשכול / בירך את אברהם בכל / והוסיף למשנה לאיוב על כל הטובות / מלבד הנקבות. / וציוה למשיח על עם קדושים: / 'לא ירבה לו נשים'. [דברים יז, יז] / ועל מי נגרע שבט בנימין / צפון וימין [בעטיה של הפילגש בגבעה] / ועל מי כשל כוח / שמשון בן מנוח / וירדפהו עד השברים / ויהי טוחן בבית האסורים? / ובעת עיוה עמי נתיבו / נשים משלו בו. / ויען המלאך הדובר בו ויאמר: ראה שכל פרעה / והתבונן דעו: / בעת הפליא עצות / לענות עם בינות / אשר עינה אותם / והגדיל תוגתם / והמית הבנים וחיה הבנות! / ובעבור זאת העמדתיך לגלות אליך כל נביא וחוזה / כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה / ונגלה נגליתי למענך / ולמען תספר באזני בנך."

‏וילך האופן כאשר כילה נאומו / ותחכמוני שב למקומו. / ו‏יקרא לזרח בנו / וישימהו על יד ימינו / ויאמר לו: "הנה נא זקנתי, לא ידעתי יום מותי / ועתה, בני, שמע בקולי וקבל עצתי והחזק במוסר אל תרף ידך / שמע לאביך זה ילדך. / אם תהיה צואתי על לבך חרושה / אל תקח לך אשה! / שלום בפיה, הוות בקרבה / לא יינקה כל הנוגע בה. / שש ומשי תלבישנה / ומעדנים תשביענה / ואיש אחר ישכבנה. / בור הנשוי / למות הוא עשוי / והמשכיל ממנה נפשו ישמור / ונפל שמה שור או חמור. / כל הנושא אשה / מכתו אנושה. / אם יתנו לו זהב מלוא ביתו / לשמה ולחרפה תהיה אחריתו / כי לרעתו ולאידו / צרור הכסף לקח בידו. / בני, אם חכם לבך,

כספן וזהבן ממך רחוק יהיה / ושונא מתנות יחיה. / לכל מקרה רע יושת כופר / וכופר מקרה הנשוי לא יִמַד ולא ייספר. / בני, אני היום ילדתיך / ובמעגלי יושר הדרכתיך / ושכל טוב הודעתיך / אימצתיך עזרתיך / אף תמכתיך / פן תילכד בפח יקושה / ואיבה אשית בינך ובין האשה. / אל תחמוד יפיה ואל ישיאוך תענוגיה / כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. / בני, אל תתן לאחרים הודך / פן יהיה לך למוקש וקיקלון על כבודך. / אם תהיה נישא וגאה / שערי מוות תראה / חיים לבאר שחת תורידך / והיא תישאר אלמנה בעבורך / בעבור תהיה לי לעדה / כי לא אלמן ישראל ויהודה. / בני, יגיע כפיך וכל מחמדיך / יהיו לך לבדך / ולא תהיה רועה זונות / ואל יהיו לך בנים ובנות / כי את אשר מאסת לשית עם כלבי צאנך / יתחתנו בך מאין רצונך / ויבוזו זרים יגיעך / וכל קנייניך / אשר למצוק אותך יביאו / מחלציך יצאו. / בני, הישמר לך פן יהיה עם לבבך דבר בליעל / ואחרי מותי

בתוכחתי תגעל / כי תאמר: הלא בישישים / חכמה ודעת קדושים / וישאו להם נשים. / אל תעשה כמעשיהם לשים נשף חשקך לחרדה / אם זונה ישראל אל יאשם יהודה. / ואל תמית בנוער נפשך / ובחצי ימיך אַל תחשיך שמשך. / הרף מן הנשוי ורעתו / כי לא תוכל שאתו. / כי יקח איש אשה / מכל מחמד נפשו יבשה / ימיו מועטים ורעים / ודבריו אינם נשמעים / פניו לא יחשוך מכלימות ורוק / כל עובר עליו ישום וישרוק. / יצרו צעדי אונו / וייבש מקורו ויחרב מעיינו. / מחלתו תגדל / ומהיות אביון לא יחדל. / כל ימיו מכאובים ושנתו נהייתה עליו / הימק בשרו והוא עומד על רגליו / ומעדני ימי נעוריו יכלו ויבלו / והימים הראשונים יפלו. / והאיש הפנוי / למגדל עוז הוא בנוי / הוד והדר לבושו / ונזר אלהיו על ראשו./ מריח מים יפריח / וכל אשר יעשה יצליח. / כל ימיו שליו שלאנן / ומתערה כאזרח רענן. / קל מהרה יבוא כל אשר יקווה / ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה, / יצו יי אתו את הברכה / ועוד לו אך המלוכה. / וישא משלו ויאמר: פדות לאסירים יש, ושחר כתום לילה / ומרפא למכאובים, ויש קץ לכל תכלה / ורון אחרי יגון, ותנחום לכל אבל, לצרה ולמצוקה, רווח והצלה / אבל לאסיר אשה, בכו נא למפקדו, הכי קץ פדות נפשו, נסתם ולא נגלה!

בני, אל תתן לנשים חילך / ואל תשכן עוולה באהלך / פגוש דוב שכול וחברת זאבי יערים / ולא עם אשה בחדרי חדרים. / חכמי קדם הפטירו בשפה: / מן החדר תבוא סופה, / בין שמיר ושית / ולא עם אשה בירכתי הבית. / בין תנור וכיריים / ולא ‏בין שני שדיים. / קוצים כסוחים וחרולים / ולא בין קווצות תלתלים. / בין קמשונים / ולא בין שהרונים. / סוף לראש חבוש / וערום מכל לבוש / ולא כסות וצידה / עם בוגדה. / קול נהי וקול יללה / ולא קול חתן וקול כלה. / אבל יענים / ולא מצהלות חופות חתנים. / אל בית משתיהם לבי אל יפותה / טוב ללכת אל בית אבל, מלכת אל בית משתה. / משוש חתן וחופתו / לבשתו ולחרפתו / ולא יראה בטובתו / מלוש בצק עד חומצתו / אויבי איש נשי ביתו."

וישא משלו ויאמר: "‏ייעצבו הנושאים נשים, ומטוב הזמן ישכחו שכוח / כמה אנשים גבהו, עת נשאו נשים ראיתים הולכים שחוח / לו הכלבים נשאו וסכרו פיהם עדי לא יוכלו לנבוח. בני, אל יפתוך בעלי נשים בפיהם / כי תועי לבב הם. / סר מעליהם הודם וצלם / צאנה ואלפים כולם. / דרכיהם ומעלליהם לא תלמוד / המה יאבדו ואתה תעמוד. / הנשוי כמה מרורות השביע / ונערים עד שאול הגיע / ובחורי ישראל הכריע / ישוועו ואין מושיע. / מן העשירים הניס רבבה / ויכם וירדפם עד חובה. / נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי נשוי מצליח דרכו / ויי הגיה חשכו.

בני, הט אזנך ושמע דברי חכמים / למען ייטב לך והארכת ימים. / כל המרבה עם האשה שיחה / סופו לגיהנום פתוחה. / בעודך רך תקרבך / וככלות כוחך תעזבך / כל נתח טוב תאכל מן המטעמים / ותגיש לפניך העצמים. / תרמית הנשים ונכליהן / מי יגיע אליהן? / כמה גדולים השפילו / וכמה יגונות הנחילו / כמה גיבורים כשלו בהן ואין מקימם / וכשל גם יהודה עמם.

בני, אל תחמוד יפיה בלבבך / וביערת הרע מקרבך. / כי הנשים אינן יפות / כי אם לרקחות ולטבחות ולאופות. / ברוך השם שלא שם חלקנו כהן / ומעשינו כמעשיהן. / כמוהן יהיו בועליהן / וכל הבוטח בהן / באש ישרפו אותו ואתהן. / ואני מודה לאשר עשה את הים ואת היבשה / שלא עשני אשה. / טוב לפני אלהים יימלט מקרבה / וחוטא יילכד בה. / אלה תולדות הנשוי וקורותיו / ולא זכרתי לך חצי תלאותיו.

ועתה, בני, שים לבך להבין ולהורות / אלה החוקים והתורות / וכתבם על דר וסוחרת / בעט ברזל ועופרת / ובהם תהגה בשכבך ובקומך / כי הם חייך ואורך ימיך. / והנני משביעך בשם תולה ארץ על בלימה / וייצר את האדם עפר מן האדמה / ויפח באפיו נשמה / ויפל עליו תרדימה / ויקח אחת מצלעותיו / וישם חושך סביבותיו / לבל יישמע הסוד הזה על לשונך / כי אם לריעיך היושבים לפניך. / ומה לך לספר אל הנבלים חוקי / ולשים על גרגרותיהם ענקי / לכסיל יאוּת להינשא לקלונו / את כל עורב למינו."

ויהי כאשר כילה תחכמוני להורות את הבּין ואת המליצה / והמוסר והעצה / ויקם זרח בנו וישתחו לאפיו ארצה / ויאמר לאביו: "יהי אלהיך עמך / כי כל רז וכל סתום לא עממך / כי הוריתני דרך נכוחה / הנחלה והמנוחה / ימלא משאלותיך אל / וירבו כמוך בישראל! / באמת נקרא שמך תחכמוני / כי חכמתני / ושכל טוב הוריתני / ואם לא אשים במשמרת דבריך הטובים והנעימים / וחטאתי לאבי כל הימים. / כי מי זה אחריך יבין שמועה / או מי יורה דעה?"

ויכל תחכמוני לצוות את בנו ואת כל אנשי שלומיו / ויגוַע וייאסף אל עמיו. / ויספדו לו כל יודעיו לפנים / באבל גדול ובקינים / וכבדה עליו האנקה / והקיפה הזעקה. / ויקבור אותו בנו זרח / בגבול נחלתו בתמנת סרח / אשר מצפון להר געש / שנתיים אחרי הרעש.

בן מאה שנה היה תחכמוני בהיאסף רוחו / לא כהתה עינו ולא נס ליחו / מלבד עשרים שנה היה נשוי בימי עלומיו / על כן לא באו במספר ימיו / כי בקחתו אשה היה צעיר / אשר לא ידע ללכת אל עיר / וכאשר גדל וראה את ערותה / נתן לה את כל אשר לו ויגרש אותה / ולא יספה שוב אליו עוד / ולא ידע בפש מאד.

ב

ויכתיב זרח את כל דברי אביו ואת כל אשר אמר / ויתן אותם במשמר, / מן היום ההוא והלאה כל המזכיר לו אשה עליו ילעג וישחק / וגער בו ונס ממרחק / ותאחזהו רעדה וחלחלה / כי יבעל בחור בתולה. / ויבחר לו שלושה ריעים / נדיבים ושועים / כי רדפו אחרי השכל מימי נעורים / לקחת מוסר השכל צדק ומשפט ומישרים. / ואלה שמותם / למשפחותם לבית אבותם: / נתנאל בן מהללאל, אבינועם בן אבינדב, אחיטוב בן אבישוע, ויילוה אליהם / ויתחבר עמהם / ויאמרו לו: "הנה המקום צר ממנו / והנשים יושבות בקרבנו / ואנחנו פה יראים מתרמיתן / פן נילכד בשחיתותן / ועתה נבחרה לנו מקום, פן נאשם / ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם."

ויאמר אליהם: "חפצי כחפצכם / רצוני כרצונכם / פנו וסעו לכם."

משם הלכו הלוך ונסוע / למצוא לנפשם מרגוע / ועברו מעברות / וחלפו נהרות / ודרכו מסילות / ארחות עקלקלות / עד אשר באו אל נחל הבשור / אשר אין שם מחסור / על שפתו כל מיני מגדים / כפרים עם נרדים / וכל עצי פרי ועצי עדן עליו שתולים / מימינם ומשמאלם / וכל אלה עבותה בדים ופארות תשלחנה / ויחצו הנה והנה, / וכל עופר וצבי יתלונן / תחת כל עץ רענן / וציפור כל כנף יסתופף בענפיהם / ועליהם יפרשו כנפיהם / פעם יהגו ופעם עילגים / המצפצפים והמהגים. /

ויראו המקום כי טוב וכי שם כל הנעימות / וימצא חן לפניהם מכל המקומות, / ויאמרו: "עד כה דרכה רגלנו / כי באה נחלתנו אלינו / פה תחנוֹתנו / כי היא מקום מנוחתנו." / וישבו בין ההדסים / שמחים נעלסים, / פעם יורו חוקות, פעם יורו משפטים / פעם לאכול ולשתות נוטים / פעם משחקים. פעם מלעיגים / כי כן משפט ימי התענוגים. / חודש בשנה עלה זרח בכל שכניו / להוכיח שלומי אמוניו / ובכל מקום אשר יפנה / כה יענה: / "גורו לכם מפני חרב לטושה / ואל תגשו אל אשה / בקשו רוַחה / ומצאו הנחה. / הרחיקו בעלי נזמים / למען תאריכו ימים / להבאיש ריחם / תפארת בחורים כוחם. / כי לא יעטו כלימה ובושה / אם נשמרו הנערים אך מאשה. / רוע הנשוי לעד לא יבלה / מנפש ועד בשר יכלה / כל הנושא / בחושך שמו יכוסה / כאבו יגדרל / וכבודו ידל / השומע ישמע והחדל יחדל, / כל בעל אשה גרש יגרש./ פן ייוָרש /והמשכיל יבין וייוָסר / ודבר שפתים אך למחסור." /

כה יעשה זרח וכה רעיוניו פתאים מחכימים / וכה משפטו כל הימים, / המשכילים שמרו תורתו לא עזבוה כל ימיהם / ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד זרח עליהם, / וכל מדינה ומדינה, מקום אשר דבר זרח ודתו מגיע / לענה ורוש לכל הנשים משביע.

ותיוַעדנה כולן קטנות וגדולות / אלמנות ובתולות / רוגזות וחולות / לקחת עצה להתעולל עלילות. / וצירים אחזון וחלחלה / ונפשן מאר נבהלה. / ויתגודדו כמשפטן / כי הוביש מבטן / וגדלה צעקתן ואנקתן / ועצמה אנחתן / ורבה מהומתן / ותעל שוועתן: / "מה לעשות באיש אשר שוד ושבר הנחילנו? / אשר כילנו / ואשר דימה לנו. / הנה נודעו חרפתנו ומעללנו / ואיש אין בארץ לבוא אלינו, / כי מי הוא, אשר ערב לבו לגשת אלינו? / ויתן אותנו לחרפות / תתעלפנה הבתולות היפות / כל בת אבדה פרי מטעה / בתולה ואיש לא ידעה, / הנה זה זרח שמנו למורא ופחד / והחזיקו שבע נשים באיש אחר / דענה וראינה, כי רעתנו רבה / כל בתולה סגורה ומסוגרת אין יוצא ואין בא. / למה נשכבה בבשתנו / ותכסנו כלימתנו? / קומנה והתיעצנה / והנשים תישכבנה / ונעמוד על זה השבר / עד נקבה תסובב גבר / ואל יהי בעיניכן הדבר הזה / נקל ונבזה. / משפט מוות לאיש הזה / סקול ייסקל ואל ייגאל / כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. / ואיה בעלי מרמה / אשר בידיהן זימה? / ואיה תרמית הנשים ונכליהן? / ואיה מועצותיהן ותחבולותיהן? / ואיה ערמתן? / ואיה חכמתן? / ואיה מרמתן? / ואיה תרמיתן? / ומדוע אבדה חכמתנו / ותושיה נדחה ממנו? / על איש אחד נרנו יכבה / וחוטא אחד מאבד טובה הרבה. / הבה נתחכמה לו ומגוי נכחידנו / ונקחה נקמתנו ממנו / וחכמת זרח נאבד מהרה / ואיש ואביו ילנו אל הנערה!"

ג

‏ותקם מביניהן אשה חכמה / בעלת אוב ומרמה / ברוב כשפיה ונאפופיה / נהרות לא ישטפו רשפיה / ושמה כזבי בת ירושה / כי אחזה התרמית למורשה. / ולה איש זקן, ושמו שקר בן חפר / ורעתו לא כלכל ספר. / ותאמר להן: "שמענה נשים שאננות / ואל תגברנה לשונית / כי שחין אסונים / לא תחייהו דבלת תאנים / ונביא עצות למרחוק / ותחבולות לבלי חוק. / כשלו גיבורים / ונמסו ההרים, / בשתיים קרני שכלו אגדע / ועצתו אבלע / לבל יראה בעיניו וישמע באזניו. / צאינה וראינה בכל המקומות / ובקשו בכל העלמות / נערה תמימה כלילת יופי / אשר אין בה דופי / יפה לכל מוצאיה / נושאת חן בעיני כל רואיה / ברה כחמה, יפה כתרצה / כשמש מציצה / ממור וקידה קרוצה / ובחן ובהוד שבוצה / מקבלת כל רואיה בנפש חפצה / בעלת מוסר ועצה / מתבוננת משל ומליצה / נגידים תדבר / ושירים תחבר / אמריה כנופת מתוקים / כראי מוצק חזקים / מצפון תעיר צפוניו / וממרחק תביא ענייניו / ובכור השכל תצרפנו / גחלים יבערו ממנו / יודעת נגן בכינור ובנבל / מעוררת השמחה והאבל. / בנערה הזאת ימסו אסוריו / כי יצר לב האדם רע מנעוריו, / ואם לא ישוב, כאשר יכון ויֵאוֹת / למוות תוצאות / הזהב יפתנו / ולבאר שחת יורידנו. / הוא ינתק מוסרותיו / והוא יפר מחשבותיו / הוא מוריד המלכים

מכסאותם / ויוציאם מחצריהם ומטירותם / הוא מחכים הפתאים / והוא מכסה על החטאים / והוא משפיל בני ענקים / ומסלף דברי צדיקים / והוא מיישר המעקשים / והוא משען ליוקשים / ועיניים לעיוורים ואזניים לחרשים / המשמח אלהים ואנשים / והוא לכל אחיו / ציר נאמן לשולחיו. / ועתה אחיותי ורעותי / אלה מועצותי / ואלה מזימותי: / נשים העלמה לנגח והזהב למולו / אולי יפותה ונוכל לו."

ויאמרו אליה: "עלינו לתת לך את כל אשר תחפוצי / אולי תוכלי אולי תערוצי."

ובכל זאת זרח שומר דברי אביו ומצותו / ועודנו מחזיק בתומתו / עד כי כלתה אליו הרעה / וקרן עוזו נגדעה / והנה קול פחדים באזניו / ורוח יחלוף על פניו. / באישון חושך ואפלה / בחלום חזיון לילה / [ויחלום זרח חלום]. / וייקץ משנתו בפחד וברעדה / ויחרד חרדה / והנה אימה חשכה נופלת עליו / וישמע את הקול מדבר אליו: / "לך ישן בערש תענוגים." ורוח שעשועים נשבה בו / אומר: "מי זה אשר רע לא יגורו? ‏ואי נדיב זמן לא יעציבו?" / עוד זה מדבר / ואחריו ישמע קול סלעים משבר: / "הלא תעיר להתבונן זמן רע אשר אותך יפץ / ויבוא יום אשר תאמר: אהה, אין לי בך חפץ."

ויהי בבוקר ויקרא לכל אחיו ולכל מליציו / ולכל אוהביו ולכל יועציו / ויספר להם ברוח נכאה / את כל התלאות והמראות אשר ראה. / ויאמרו לו: "אל תשם לבך אל רעיונים / במאסר הגוף צפונים / כי שקר הם מתנבאים / ויהגו אך נכאים."

וישב אל מושבו כפעם בפעם / להיטיב לבו באמרי נועם / והזמן כאויב רדפו / ולא עמד כי יי הדפו.

ויהי בחצי הלילה בנפול תרדימה על אנשים / ולחזות בנועם ישוטטו הנפשים / והנה רוח נשאהו וישליכהו באחת הגיאיות / בין אריות ופריצי חיות. / והנה אחת מהן תפשה בו והחזיקה במבושיו ותפתח את פיה ולבלוע אחזתהו / חיה רעה אכלתהו. / וייקץ משנתו ומוות מחיים בחר / ויחלום עוד חלום אחר: / והנה הוא בדרך רחוקה / על פי שוחה עמוקה / וכמעט מארץ שפל / ואל תוך השוחה נפל. / ויהי בבוקר ותיפעם רוחו / וכשל כוחו ואבד נצחו / וימת לבו בקרבו / ונשמה לא נותרה בו.

ויאמרו לו אחיו: "מה לך יושב משמים / ופניך נזעמים?"

ויאמר להם: "כנגע נראה לי / חזות קשה הוגד לי."

ויאמרו לו: "אלהים יענה את שלומך / ספר לנו את חלומך."

ויספר להם החלום אשר ראהו / ואת כל אשר קרהו. / ויאמרו לו: "את אשר אלהים עושה עמך / לא העלים ממך. / השוחה והחיה / חלום אחד היה. / בשוחת הנשים תפול ותאשם / זעום יי יפול שם / כי עוד מעט מזער / תמות נפשך בנוער / אל האשה תילוה ותתחבר / קבורת חמור תיקבר / היא החיה אשר באת בקרבה / והשוחה אשר נפלת בה / ועתה אל יחר לך ואל ירע בעיניך / כי זה מספר חלומותיך וחזיוניך."

ויהי כשמוע זרח דבריהם / ויגער בהם ויקצוף עליהם / וידבר קשות אליהם: / "מספר החלום ושבריכם / יחולו על ראשיכם / למשל תהיו ולשנינה / כי לא דיברתם אלי נכונה / ולכם לנחלה ולמורשה / יתן יי את האשה! / שקר בי טפלתם / וחמס דיברתם. / הלא המשל בפי כל גדול וקטן / שאל יפתח אדם פיו לשטן."

ותשת ביניהם האהבה שנאה / והידידות... קנאה / וינוסו מפניו כי הבהילם פחדו / וייותר הוא לבדו.

וכזבי לקחה בידה את התרפים / והכינה את הכשפים / ומכל בגדים חמודים ומכסף ומזהב / שש עגלות צב. / ותקרא לנערה כלילת העלמות / וחיי הנשמות / היא העפרה אשר מעדן א‏להים לוקחה / ושמה איילה שלוחה. / ותאמר כזבי לאישהּ: "איך עצתך לאיש אשר אנחנו הולכים אליו / הנוכל להשיבו מדרכו ומעלליו?"

ויאמר אליה: "לכי את בראשונה / ותרבי עליו תלונה / ואני אבוא אחריך / ומילאתי את דבריך."

והאיש הזקן נחפז ללכת ולא משך תוחלת / ויקח בידו את האש ‏ואת המאכלת / וילכו שלשתם, האיש הזקן והנערה וכזבי / אל מקום הצבי. / ותתפלל כזבי ותאמר: / "הנה לשלום מר לי מר. / המקרה במים עליות / ויתן בם גולות עליות וגולות תחתיות / ויבחר באנשים / וימאס בנשים / המצמיח לאיש זקן וערלה / לשם ולתהילה / ויתן בבנות חוה / תבעירה וקברות התאוה: / השמן לב האיש הזה ועיניו השע / להוסיף על חטאתו פשע!"

ויהי ככלותה להתפלל את כל התפילה / ותבוא אל זרח האוהלה.

וזרח אשר בנעימים נפלו חבליו / לא ידע כי יי סר מעליו. / ותעמוד כזבי המרשעת לפניו / והנה הנגע עמד בעיניו. / ותשא משלה ותאמר: "אלהים יחנך זרח / יפה ענף פרה ורבה, ומטה עוזך יפרח / יאריך אלהים שַׁלְוָתך / כל הימים על אדמתך / ארץ ממנה יצא לחם / וכמון יצא מרחם. / בי אדוני, האיש כמוך ישב משמים / מפוזר ומפורד בין העמים / ואיה רעייתך לנגדך / מדוע אתה יושב לבדך? / ואיך יעלה על מקומך שמיר ושיִת / תפארת אדם לשבת בית. / הלא ידעת אם לא שמעת: לא טוב לאדם היות לבדו / אעשה לו עזר כנגדו. / והדבר ידוע בלי כחד / טובים השניים מן האחד."

ויאמר אליה: "באמת נקרא שמך כזבי / כי תכזבי / ושווא תחברי / כדבר אחת הנבלות תדברי / ברצות יי דרכי איש כל רע לא יגורנו / יי בדד ינחנו! / וחלילה לי אם אשחית את נחלתי / עושה רמיה לא ישכון בקרב ביתי."

‏היא עודנה מדברת / ולשונה באש בוערת / והאמת מפיה נעדרת / והנה הזקן בא / כעשן מארובה / יגע מרוב הדרך / זקנו עד הברך / מעקש דרכיו ונתיבו / וטובה לא תמצאו בו / משתחווה וכורע / ומחשב להרע / מראה ענוה ותומה / ותוכו תוך ומרמה, / וילך הולך וקרב / ובוטה כמדקרות חרב: "אברך את יי אשר יעצני / ובדרך אמת הנחני / וישם בפי אמרות טהורות / לפקוח עיניים עיוורות. / ומי עיוור, כי אם זרח / אשר שׂם היעלות עליו לטורח / איוַלתו עד שערי מוות תגיענו / ואיש עצתו יודיענו." / וישא משלו ויאמר: "ברצות יי להשמיד עוַל ויחפוץ במותו / עיניו יעוור ויקשה לבו ויחשיך עצתו. / בני, אל תקשיח לבך לקול מוריך / אל תתן את פיך לחטיא את בשרך / כי יי סר מעליך / שלחני אליך / ויאמר אלי: על תחכמוני ועל זרח נהרה אל תופע / כי משורש נחש יצא צפע. / ואולם חי אני אם לא ישוב מחטאתו / לרעה תהיה אחריתו. / ועתה, בני, ירא את יי אלהיך ומצותו אל תפרע / ואל תוסף על דברו ואל תגרע / ולך יהיה למעוז ולמחסה / אם את הדבר הזה תעשה. / גער בכל שטן / וזאת בעיניך אל תקטן / כי שאל נא לדור ראשון ובונן לחקר אבותם / וראה ועשה כתבניתם / וזה דרך העולם ונתיבו / כל אדם חזו בו. / ולמי כל חמדת הצבאות / הלא לך תיכון ותיאות. / עיני כל הבתולות

עליך / ותשוקתן אליך. / ומדוע שפל בעיניך מראהן? / וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן. / וכל הנושא אשה תגדל מעלתו / כי ירבה כבוד ביתו / למושל בארץ תשימהו / וכבוד והדר תעטרהו. / לעזר הבורא יצרה / ולאברהם היטיב בעבורה. / בני, אל ישנא הכתם הטוב והזהב אל יועם / נס נא אך הפעם."

‏ויישבע זרח בחיי האומר ועושה:/ "לא אשאל ולא אנסה / כי רע לי על המעשה / תהי חטאתי בעט ברזל חרושה / אם נפתה לבי על האשה. / ואל יימחו חטאות נעורי ופשעי / אם תעלה על ערש יצועי, / באשפתות משכבי / וברחוב אכין מושבי / וכל מחמדי לנגדי / ואוכל פתי לבדי / ונצר לא יפרה משרשי / פרי בטני חטאת נפשי / ולא ישיבני מעצתי לא נביא ולא חוזה / אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה / כי דבר על ספר הוחק / מדבר שקר תרחק. / ואם לפתות בחורים רוח על פניך עבר / הן פראי במדבר. / ולולא אורך זקנך / עתה הייתי מראה קלונך / כי באת אלי בשקר ובמרמה / ומה יעצת ללא חכמה / ומרוע מעלליך הבינוני רעיוני / כי שקר דיברת בשם אדוני."

וכזבי שומעת אחר הדלת והמזוזה / כי דבר יי בזה / ולא נשא פני אנשים ונשים / ולא שומע לקול מלחשים / ותאמר בלבה: הנה זרח בכל אשה כיחד / כל אשר יזכיר אותה אליו יפחד. / על אלה אני בוכיה ולבי בקרבי נשבר / מה אשיב שולחי דבר? / ומה תקותי אם לא יכונו מאויי / טוב מותי מחיי. / הלא אחיתופל בחר במותו / על אשר לא נעשתה עצתו.

ותמהר ותצווה על אישה שקר / להביא כסף וזהב לאין חקר / ותתן ביד נערותיה עשרה גמלים / ותשם עליהם כסף וזהב במכלולים / ותאמר להן: "עברו לפני / כי לא בחרב ובחנית יושיע אדוני."

ותבוא ותעמוד כבתחילה / והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה. / ותשא משלה ותאמר: "למתי תהלוך שובב ותרדוף אחרי הבל / הלא בית בלא אשה כצי אדיר בלי חובל. / אשת חיל עטרת בעלה / ואיש תבונות יפול בחבלה / כי היא ביום צרה / צינה וסוחרה / וכסות בקרה / ומעוז לדל וחלך / והיא בהיכלי מלך / בשכבך עפעפיה יישירו נגדך ונכחך / והקיצות היא תשיחך / ואם תשכב לא תפחד / ואי לו האחד. / ומדוע כלו שנותיך בהבל וימותיך בבהלה? / גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה / וכל נברא על האדמה / מאדם ועד בהמה / זכר

ונקבה נצמדו / יתלכדו ולא יתפרדו. / ועתה, בני, אם טוב בעיניך / וכשר הדבר לפניך / קבל עצתי / ואל תקוץ

בתוכחתי / כי אהבת עולם אהבתיך / וצופה לנשים נתתיך. / בשתיים תתחתן בי בכל אשר תאהב / ביופי ובכסף וזהב / והנה הכסף אשר עליך עבר / קחנו ובואה כי שלום לך ואין דבר."

ובכל זאת זרח לדברי כזבי הנבלה / לבתו אמולה / ואזנו ערלה / ויאמר אליה: "עד מתי תתחמקין הבת השובבה? תיגל ערותך / גם תיראה חרפתך / הלא הוכחתיך לנגד המוני / לא תוסיפי עוד ראות פני. / על מי תחליקי לשון והחנף תחניפי? / שקר החן והבל היופי! / חלילה לי, אם אעשה כאלה / ואם מצגת אבי תהיה בעיני נקלה / ונפש יקרה / לא אשחית בעבור העשרה / כי העושר יכחש בעמיתו / ושמור לבעליו לרעתו. / וכל איש אשר עליו יבטח / מידו ברוח יברח / ובעיני שכלי אשר מכם נסוגים / כספך היה לסיגים. / הלא הוגד לך, כי הבוטח ביי וטובו / כסף לא יחשוב וזהב לא יחפוץ בו. / ואם יזמת לפתות בכספך חכם ונבר / לא כן הדבר / ואם רוע זהבך ישיאני / כמקרה הכסיל גם אני יקרני."

ד

ותרא כזבי, כי לא יכלה לפתותו / ותפן ותצא מאתו / ותאמר לאישה: "נקרא לנערה המעונגה והגבירה / אשר אין לה תמורה / אולי יפתנו זוהר הלחיים / ואודם השפתיים / כי האדם יראה לעיניים / וכראותו אותה יחל דברו / כי ידעתי את יצרו."

וילכו אחרי העלמה / היפה והתמימה / ותעדה עדי זהב על לבושה / ותשם כתר מלכות בראשה. / ותבוא ותעמוד כשחר בעלותו / וכשמש בצאתו. / והיא מתהלכת ועל נערותיה מתרפקת / ועל לב חשוקה דופקת / תרשיע צדיקים והיא צודקת / ועיניה ירמזון והיא שותקת / מתקרבת ומתרחקת. / ותקח הנבל ותחזק מיתריו / ותשמע צחות אמריו. / ותעמוד לפני זרח ותחנן קולה / ותשא משלה: "ירבה שער דודי ואור פניו, שמש וענן יכסנו. / החן מנת חלקו ואהבתו תהיה מנתנו וכוסנו! / מושיב יחידים ביתה יכון לבך / לעשות ענף ולשאת פרי באִבּך. / מה נפלאה האהבה / ומה יקרה אם קרבה! / כי עוררתני לעמוד לפניך / לראות היום פניך. / קום, ידידי, ורעה אמונים / נרד בגנים / ללקוט שושנים / נטעי נעמנים / כי כבר נראו הניצנים / פיתח הסמדר, הנצו הרימונים. / שני שדיים / לא מעכו אותם ידיים / וציץ לחיים / נחמדים למראה ותאוה לעיניים. / בוא ואראך פרי מגדיך / אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך."

ויהי כראותו זוהר פניה / וכשמעו שיריה וענייניה / ותיטב הנערה בעיניו / ותשא חן וחסד לפניו. / ויען זרח ויאמר: "בלב נערה קשורה אוולת / ומיי אשה משכלת / השכל והיופי לך ירושה / לזאת ייקרא אשה."

וישכח דברי אביו אשר ציוה / וכל נתיבותיו עיוה / כי מיי יצא הקצף / החל הנגף. / וזרח היה יודע בשיר וענייניו / מכל אשר לפניו. / וישב אותה דבר כפי שכלו / וישא משלו: / "פניך מראה הבוקר, ושערך מראה הערב / אלי בהילך, יונה, זיוך, ושער ראשך ככנף עורב."

ותרא הנערה, כי מצאה חן בעיניו / וכי טוּב שיריה יפיקו רצוניו / ותשא משלה: "אל תיראו מעיני עופר, אם למוות יטו כל חי / אם ישך בם היה כל הנשוך ראה אותו וחי."

ויאמר זרח: "‏השיר הזה הפליאני / ומצפון החשק הראני / אחווה דעי אף אני." / וישא משלו ויאמר: "הסבי את עיניך מנגדי שהם הרהיבוני / כי גבותם דרכו קשתם ובחיצי מוות יורוני!"

אף היא תשיב אמריה / ותשמיע מטוב שיריה / ותשא משלה ותאמר: "בפני עופר כוכב זרח / ובגן לחייו שושן פרח / לילה ויום זוהר פניו יזרח / על כן נקרא שמו זרח!"

ויוסף גם הוא שאת משלו ויאמר: "מה לך, צביית חן, לרדוף אחרי נפש אשר לא מעלה בך מעל? / אם אומרה לרעות בשושני לחייך שרפים עומדים ממעל!"

ותשא עיניה ותראה שפתותיו אדומים כשושנים / אדמו עצם מפנינים / ותשא משלה ותאמר: "על דם שפתיך אשר אדמו, זרח, שאל נא מולדותיך / עת לידתך, אם קשרו שני על ידך או על שפתיך."

וייבהל זרח על השיר הזה ועל טוב טעמו / עקב היתה רוח אחרת עמו / כי לא נשמע כמוהו בכל ארץ יהודה / למן היום היוסדה. / וישא משלו ויאמר: "שמת לב מתי חשק למטרה, לירות בחיצי קשתותיך / ויחרד לבי לקול

דמם, הצועקים מבין שפתיך / שכנת סגור לבי היאות לך, כי תאריכי משכנותיך."

ובכל זאת העלמה במשעול האהבה תביאנו / ובחלק שפתיים תדיחנו. / ותשא משלה ותאמר: "בטוב צוארך, דודי, לך על כל יצור יתרון / עֲדֵה גאון / ולך יאוּת להתהלך נטוי גרון!"

וזרח כאשר שמע, השיב העניין / ועל יסוד אמריה הקים בניין.

ותאמר הנערה: "הבה זרח בכל מלאכת השיר מהיר / ובכל חכמה משכיל ובהיר / הפעם הזאת אגלה צפון לבי / לראות, מה ידבר בי." / ותשא משלה ותאמר: "ידידי, אהבתך וחשקך, שניהם שלחו רקב בעצמי / ודלותי ודקותי עדי כי זבוב קטן יכסה את מקומי / ולו אשכב בעפעפי נמלה, אמת לא ידע שכבי וקומי!"

ויאמר אליה: "ליבבתיני אחותי כלה ליבבתיני / ובשיר הזה הכרע הכרעתיני / הפעם הזה נבהלו ‏רעיוני / ולא מצאו חזון מאדוני."

ולא יסף עוד זרח להשיבה על ענייניה / באהבתו לראות פניה / כי היה נחפז לחבק ולנשק / כמשפט כל חושק. / וישא משלו ויאמר: "צביה איומה, ונאוה ותמה / ויפה כתרצה, וברה כחמה / עלי על יצועך, וממך תני לי, חזה התנופה, ושוק התרומה! / ותוקד אש האהבה בקרבו / ושביב החשק בער בו / ויקרא לשקר ולכזבי המרשעת / והוא בבלי דעת / ויאמר להם: "הרבו מאד מוהר ומתן עלי / ואעשה כאשר תאמרו אלי / והשמיעו זאת בכל איי אלישה / ותנו לי את הנערה הזאת לאשה!"

ו‏יהי כשמוע שקר את דבריו נעמו לאזניו וצהלו פניו / ויאורו עיניו / וכל תוגותיו נשכחו / ויקוד ארצה וישתחו. / ותמהר כזבי לבשר את העלמות הבתולות / בגבעת הערלות / ותאמר להן: "הידעתן זרח המוכיח / אשר לבבו עלינו הקשיח / הסגירו יי ביד אשה / והנה הוא לחרפה ובושה / נתן אלהים בידינו / את זרח אויבנו. / פרשתי עליו רשתי / ונלכד במצודתי / נפתה ‏ליבו על איילה שלוחה / והיום ירד כצאן לטבחה. / לעת ערב אחליפנה באחרת / ותחתיה תעמוד הבהרת!"

אז תשמחנה הנערות / השפחות והגבירות / על דבר הבשורות. / זאת מהללת ומשחקת / וזאת עוברה חומקת / וזאת לכזבי חובקת / וזאת לרגליה סוגדת / וזאת מעלוז רוקדת / וזאת ערשה רובדת. / ו‏יתנו לה עשרה זהב וחגורה / הבכירה והצעירה. / על כן קרא למקום ההוא נחל הבשור / על הבשורה שנתבשרה באותו מישור. / ויאסוף האיש הזקן את כל אנשי המקום לריבוא וריבותיים / וסוגרו דלתיים. / ויעש זרח משתה גדול לרחוק

ולקרוב / ויזבח צאן ובקר ומריא לרוב / ויעש שם שמחה גדולה / כל שבעת הימים שתיה ואכילה / בתופים ובנבלים / ‏במנענעים ובצלצלים. / ואחרי כן קם האיש הזקן מביניהם / ויקח ספר הברית ויקרא באזניהם. / ויקנו מיד זרח קניין שלם / כי יהיה כחרש לא ישמע וכאילם, / ויעידו עדים נאמנים ויכתבו בספר / בן טבאל עֵיפה ועֵפר / וגעל בן עבד ועבדון / ובלהן וזעוָן ואֵסַרחַדוֹן.

וביום הרביעי נקהלו אל עמק הברכה / כי שם בירכו את זרח, על כן קרא שם המקום עמק הברכה. / ויהי כל העם נדון: / "הוי אדון / והוי הודו / עתה ידל כבודו! / באה פקודתו / ונבקה עצתו. / איה כל נפלאותיו / ואיה כל תוכחותיו / ואיה מועצותיו / ואיה מחשבותיו? / הזה האיש מרעיד האנשים / ומרעיש הנשים / איך כלו זממיו / ונכרתו מעמיו!"

ותקח כזבי את הנערה / ותתן תמורתה אשה מצרה / כעורה שחורה / שפתיים כנאד על נאד נפוחים / ושער בשרה כקוצים כסוחים / כסו פניה חרולים / מברחת יונקים ועוללים. / היתה בעיני כל בזויה / ושמה רצפה בת איה. / ותקח כזבי את השחורה / ותביאה אל זרח החדרה. / ויפנו וילכו שקר וכזבי בשמחה / כי כרו לפני זרח שוחה. / ויתנכלו על הכסף אשר הכינו / וילכו ויטמינו. / ויישאר זרח עם רצפה בת איה / עירום ועריה.

ויהי עד כה ועד כה / ויזרח לו השמש והנה צולע על ירכו / והנה רצפה במקום איילה שלוחה / ותחת מעשה מקשה קרחה. / ויקרע את לבושו / וישם עפר על ראשו / ויקרא: "קשר! שקר! / ‏רב שקר! / על זאת אקונן ואילילה / ומספד מר אגדילה / הכסף אזל ונשאר הדופי / אין זהב ואין יופי / כי היה הקשר אמיץ ועלי גבר / פתי יאמין לכל דבר. / עד כה רבו ששוני / ועד הנה עזרני אדוני / אני קרתי / ואת האשה הזאת לקחתי / ולא אענה עזות / חפרתי את הבאר הזאת / ולקחתי לנפשי מהרסיה ומחריביה / ונתתי נפשי בכף אויביה. / אוי לי מי יועילני / ומי יצילני? / ולחיצי-מוות לא יועיל שריון / כי בא חלום ברוב עניין."

ותאמר לו אשתו: "חגור מתניך / ואל תתן שינה לעיניך / ואל תמרה דבר פי וקולי / ולך קח לי / כלי כסף וכלי זהב ושמלות / הנטיפות והשרות והרעלות / ומשכן ודירה / וכסא ומנורה / ושולחן וכפות / ועלי וריפות / ומכבר וכישור / ומחצלת וכיור / וטנא ופלך ופרור ובקבוק וקלחת / ומכבש ומטאטא ומטפחת / וסיר ותנור וכיריים / וחבית למים / ומזרקות ויעים / וכלים וגביעים / ובתי הנפש והעטיפות / ורדידים וצניפות / ומחלצות וסדינים / ונזמי האף וגליונים / וחריטים ושהרונים / ולחשים וקישורים / ורקמה ובוּץ ופאֵרים / הטבעות ושביסים / וצעדות ועכסים. / ומלבד אלה בגדים חמודים / לחגים לשבתות ומועדים / וכהנה וכהנה / ידיך תבאנה. / ואם מנשוא כל אלה תלאה / והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה. / וזח לך האות: השנה הזאת תהיה לך לעצבון / והשנית לדאבון! / לעבד תהיה אחרי היותך שר / ודומן על ראשך לא יחסר / כי לא יאות לך להיות אחד מעבדי / לצקת מים על ידי!"

ויהי כשמוע זרח את דברי האָלה / ויצעק צעקה גדולה / ויאמר: "העבד ישראל / אם אין לו גואל. / עתה קמו השפחות / על הסגנים והפחות / ואזניים רצועות / ימשלו על המגבעות." וישא משלו ויאמר: "שחקים וארצות עם גבעות / בכו על זאת והורידו דמעות / הבן-חורין וילד שעשועים יהי עבד למי אזניו רצועות?"

ותאמר לו אשתו: "אל תשא משליך / ואל תגביה קולך / אין לי חפץ בשכל ובמוסר / כי אם בלחם ובבשר / משליך ושיריך נגדי כאין / בשיר לא ישתו יין. / אמרת אך דבר שפתיים / לבוא על רחם רחמתיים / קום קח מחרשתך ואתך / שא נא תליך וקשתך / והקף את העיר מערב עד בוקר / גנוב ורצוח והישבע לשקר / ובמרבית ביתך תטריף לחם הוקם / ולא ייראו פני ריקם. / כי האשה עליך מחסורה / לעבדה ולשמרה / ואם לא תביא את כל אשר אחמוד / בחוץ תעמוד. / וכל זה נקל עד בוא עת הלידה / אז תכבד העבודה / אחי וקרובי לנגד עיניך / סביב לשולחנך / ותעשה להם בכל יום מטעמים / שה תמים. / ולמיילדת לא יחסר / יין, לחם ובשר / ולבניך תקרא אשה מינקת / הם מגישים אליה והיא מוצקת. / ואמהות ושפחות תקנה להם / וידי לא תגע בהם!"

ויפול זרח מלוא קומתו ארצה / ונפשו בחיים קצה / ויבך על בחוריו / ועל ימי נעוריו / כי ירדו למצער / וכי הלבין שער ראשו והוא נער.

וישמעו שלושת רעיו הקרובים אליו / את כל הרעה הבאה עליו / ויצאו איש ממקומו / לבוא לנוד לו ולנחמו. / וישאו עיניהם ולא הכירוהו / כי נשחת מאיש מראהו. / ויען נתנאל בן מהללאל ויאמר: "הצבי איך נלכדת / ומכסאך איך הורדת / ועם יורדי בור איך נמשלת / ודבריך הנעימים שִׁחַתָּ. / מה הבטחון הזה אשר בטחת / הנך מת על האשה אשר לקחת!"

ויען אבינועם בן אבינדב ויאמר: "כעוצם מעלתך ותפארתך / היתה מפלתך / נפלה פינת יקרתך / וערבה כל שמחתך / מהרה ניתקו זממיך / ונגדעת בחצי ימיך. / זוהר נעוריך עשה שחרות / ושמי עוזך לבשו קדרות. / דבר שקר וכזבי הקשבת / ודברי אמונים עזבת / ומגדל עוז בנה אביך ידיך הרסו / עתה הסכלת עשה / האיש כמוך נוקש ונכשל / כי היית היום למשל. / עליך אשא במר רוחי / צר לי עליך אחי!"

ויען אחיטוב בן אבישוע ויאמר: "אל תבכו ואל תנודו לו / בכו בכה לאשר ברשת הנישׂוי נלכדה רגלו / יונה יצא ממעי הדגה / ואין לאסיר אשה תקוה ולא פוגה / הרכבת אנוש על ראשך / ולקחת מוקש לנפשך. / זדון לבך השיאך / ובפח יקוש הביאך. / איה מועצותיך / ואיה חכמתך ותבונותיך? / תמול היית למושל בארץ / והיום לכלה וחרץ. / תמול היית כמלך בגדוד / והיום בזוז ושדוד. / תמול היית נגיד ומצווה לאומים / והיום חרפת עמים. / תמול היית גיבור כאריה / והיום לא תקום ולא תהיה. / תמול היית כגובה ברושים / והיום נבזה וחדל אישים. / תמול היה דברך נחוץ / והיום לא שם לך על פני חוץ. / באמת נקרא שמך זרח, כי זרחה במצחך הצרעת / והקשבת לכזבי המרשעת / המירות דברי תחכמוני בדברי שקר / לכן תהיה כענן בוקר!"

וכתומם קרעו בגדיהם / ויתנו עפר על ראשיהם / ויבך זרח עליהם / ויצעק צעקה / בבכי ואנקה: / "חנוני, חנוני אתם רעי / ואל תזכרו לי חטאת נעורי ופשעי! / ראשית חטאתי לבן תחכמוני / ויצא הראשון אדמוני. / ומדוע עלי תריבו / ודברי לא תקשיבו / בעלי תבונה / לא ירבו תלונה. / הלא ידעתם / אם לא שמעתם / בליל אשר יגבר איש על יגונו / לא יחרץ כלב לשונו / ובעוד ימי רעים רודפים / אין אפוד ואין תרפים. / ואם במרום העצה יעוצה / אין חכמה ואין עצה. / ואחרי אשר ענה בי כחשי / ויסר עטרת ראשי / הבו לכם עצה ואל תבהלו / את אשר תאפו אפו, ואת אשר תבשלו בשלו. / שימו רפואה למכתי / וכבו אש גחלתי / כי בהפך הזמן ומקרהו / יכיר איש את רעהו."

ויתלחשו ריעיו כל הלילה / אולי תהיה לו גאולה. / זה אומר בכה / וזה אומר בכה. / זה אומר: "תעלה באשו וצחנתו / ולא תמוש רעה מביתו / כי עזב מצות אביו הקדושה / ויבוא אל הקדשה. / אין בנו כוח להקל מעולו / לא יקום אחרי נפלו. / הנה רצפה חשקתהו / אף כי אש אכלתהו / ואיך ממכתו יחיה ונרפא? / ובידו רצפה."

ויען אחיטוב בן אבישוע ויאמר: "לא כן אנחנו עושים / לקדוח אש המסים / אל תשלמו לו כפעלו / אחרי נמכר גאולה תהיה לו. / ומדוע תבגדו באחיכם / ותכרו על ריעכם? / עלינו להתיר אגודות מוטה / כי אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא."

וייועדו שלושת אנשי מליצה / ולא מצאו עצה / כי אם להימלט אל ארץ פלשתים / אשר שם ארם נחיתים. / ויהי ממחרת ויאמרו לו: "הנה לך העצה / יעוצה: / ברח לך מעתה ועד עולם / משנער ועד עילם / זה הדבר אשר תעשה / אם נבלת בהתנשא."

ויאמר להם זרח: / "מועצותיכם היו עלי לטורח / עד אנה תוֹגיוּן נפשי במשובה ניצחת / מי יעלה מבאר שחת / כי לא כנשים המצריות / העבריות / אם יברח איש מפניהן / יביאוהו בנכליהן / בועליהן לאסיר ברזל נמשלו / בכסף ייגאלו."

ויאמרו: "אם שמת זהב כסלך / הכסף נתון לך / הוא יריב את ריבך ויצילך / כי חזק הוא גואלך."

ויתנו לו איש נזם זהב ואיש בגדו / איש כמתנת ידו. / ויקם זרח לעיני העמים / וישתחו ארצה שבע פעמים / ויאסוף את כל אנשי המקום אל תוך רחובה / בחור עם איש שיבה / ויאמר להם: "היום גלותי חרפתי ובשתי / רוחי זרה לאשתי / ניקיתי ממנה נקיון / מבטן מלידה ומהריון / והנה הכסף בידי / ושכרי עמדי / על דבר אמת אל תפחידו ואל תרהו / כי המשפט לאלהים הוא."

‏אז ייחלק העם לאלפים ולמאות / איש על דגלו באותות. / זה יאמר: "גרש והסר מרע רגלך / שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך / תנה לה את כל הכתוב בספר / וקלל לכזבי ולשקר בן חפר. / אל יפתוך חטאים ואל ישיאוך זקני / לך כי שלחך אדוני."

וזה יאמר: "אל תעזבנה / בכל לבבך ובכל נפשך תאהבנה / תכבדך כי תחבקנה."

ורבים יאמרו: "אל ייגאל ואל תתנו לו פדיום, הכבידו עולו ואל תנתקו אסוריו / טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו."

עוד זרח עומד וישא עיניו וירא הנשים באות / מכל המקומות כיוני הגיאיות / ותקרבנה ותאמרנה: "‏שמרו משפט ועשו צדקה / ואל תהי זאת לכם לפוקה / אל יהי זרח אות ומופת בעיניו / כי לא יוכל שלחה כל ימיו."

ותגדל בין העם המריבה והמהומה / ותעל שוועתם השמימה. / ויהס אחיטוב את העם ויאמר: "למה תריבו כולכם? / ויצא עתק מפיכם / זאת עשו לכם / ברו לכם איש בעל דברים / וירדוף אחרי זרח אמרים / נוכח פני המלך מקל תפארה / אשר בשושן הבירה / הוא ימלט נקי מיד חומץ / וברכיים כושלות יאמץ / כי לעשות משפט הכינו יי לעמו / ותהי המשרה על שכמו / ומי זה יערוך גדלו? / ולשונות רעם קצרו לספר מהללו. / בו הארצות על השחקים התנשאו / ובו הנביאים ניבאו / ולמענו הברואים נבראו / וכל מלכי ערב במי שכלו יתחטאו / ואלופי אדום למשמעתו נצבאו / על פיו יצאו ועל פיו יבואו / לפניו יקפצו פיהם / ופחדו יפול עליהם / כי ראו אשר לא סופר להם / הוא אב המון גויים, אבי התעודה / בימיו תיושע יהודה."

ויענו כל העם ויאמרו: "כן משפטך אתה חרצת / טוב הדבר אשר דיברת."

ויאמרו אל זרח: "קום וירדת עמנו אל בית האוצר / אשר כל מזימה ממנו לא ייבצר. / והנה איש הביניים לשונו לא חרבו / צא נא והילחם בו."

ויצא איש הביניים אל זרח וילכו שניהם / וכל העם נוסע אחריהם / אזרח והלך / עשיר וחלך / לראות את משפט המלך. / ויבואו אל עיר מקלט / אל עין משפט / אל מקום הצדק נאספו כולהם / השדה אשר קנה אברהם. / והנה המלך יושב על כסא מלכותו / ושרי החיילים לעומתו / וכל חכמי הדור יבקשו תורה מפיהו / כי מלאך יי צבאות הוא / יצדיק הצדיק ואת הרשע ירשיע / ואת עם עני יושיע.

ויקרב זרח עם איש הביניים / וישתחו למלך אפיים / וכל העם אחריהם / קטניהם וגדוליהם / לריבוא וריבותיים. / ויען איש הביניים / ויאמר: "אדוני המלך / מעוז לדל וחלך / פקח עיניך וראה את שוממותנו / וחוסה על טפנו ועוללנו. / אש זרח בנו בוער ואין מכבה / ונשארנו מעט מהרבה. / תחכמוני אביו יגון הנחילנו / ובנו זרח עד עולם כילנו / ואיש לוי שמנו לחרדה / וריב ליי עם יהודה. / כל איש יגרש אשתו מפניהם / והארץ תיעזב מהם / וכמעט ישובו לכסלה / כל איש אשר לו ערלה. / ועתה, אדוני המלך שוועתנו לפניך תקרב / למען עשה כיום הזה להחיות עם רב!"

ויחר אף המלך ויעמוד כאיש נדהם / וירע הדבר בעיני אברהם. / ויאמר אל עבדיו: "תפשוהו / כי בן-מוות הוא / יען ביזה חמדת הנשים / והשחית עצומים ועם קדושים."

ויגש אליו יהודה [הוא המשורר] ‏ויאמר: "בי אדוני שמעני / בצדקתך שפטני / ואחרי דברי תרשיעני או תצדיקני / ואם יש בי עוון תמיתני."

ויאמר המלך: "אם יהיו דבריך טובים ונכוחים אנקך / דבר, כי חפצתי צדקך."

ויאמר יהודה: "מה נאמר לאדוני ומה נצטדק? / וכי ירשיעני אם אצדק? / הרי יי אשר הגדיל כסאך / העלה לשמים שיאך / תחכמוני זה לא נברא ולא היה / ולא נשא זרח לרצפה בת איה / ואלה המדברים כולם מהם לא נברא אדם / כי אם מלבי אני בודאם / ועל אדני הכזב הוצק יסודם. / אהבתי את אשתי ואת בני / מכל אשר היו לפני. / ובעבור סבב את פני הדבר / כל העניין נתחבר / לעמוד לפניך / למצוא חן בעיניך / כי שכל האדם מעמלו יניחנו / ולפני גדולים ינחנו."

וייטב הדבר בעיני המלך ובעיני גדודיו / ובעיני כל שריו ועבדיו / ויימלא פיהם שחוק / עד אשר נשמע למרחוק. / ויפול אברהם על פניו וישחק / ויאמר לו המלך: "הטיבות / ומלים טובים ונכוחים השיבות / ומחשבה טובה חשבת / ראה חיים עם האשה אשר אהבת / ועלי לתת את שאלתך / ולעשות את בקשתך / ואשים עליך עיני / והיית באוכלי שולחני. / והנה לך על טוב המלות / שלוש מאות כסף וחמש חליפות שמלות."

ומן היום ההוא והלאה נכתב בספר הזכרונות שמו / וארוחתו ארוחת תמיד ניתנה לו מאת המלך דבר יום ביומו.

(ה, קב-קיט). מנחת יהודה שונא הנשים: טעם זקנים, 12-1. ב"י א, 378 (ל"חובב ורחל").