היה באשדוד ישמעאלי [שם העיר ושם העם אינם כי אם מליצה] / לעשות מפליא / והאיש תם במידותיו / צדיק היה בדורותיו / נאמן עם אל ועם קדושים / זקן בא באנשים. / ותהי לו אשה מיוחסת ותמה / יפה כלבנה, ברה כחמה. / ומרוב צדקתו היה נחפר ונכלם / ולא נסתכל בהוד יפיה לעולם. / ותחשוק האשה בבחור מבני העיר / רך בשנים וצעיר / ותבער בלבה אש תשוקתו / נפלאת אהבתו.

‏ויהי מימים בימי קציר חיטים / ורעיוני האשה אל תאוָתה מטים / ומדרך הצניעות נדים ומתמוטטים / מעשה שטים / ויגיע ערב חגם בבטחה / החליל והשמחה. / ויהיו שמחים ועליזים / ויפקוד האיש את אשתו בגדי העזים. / ויהיה בעלות המנחה / לעת מצוא נופש והנחה / וילך האיש בית התפילה / במעטה עוז ותהילה. / ויאמר לאשתו: "הכיני השולחן והמנורה / והנני הולך להתפלל בכנסת ההדורה." / ותעמוד אשתו להבין בבנים חסר לב ובער / נוכח פתח השער. / והנה הבחור ברינה / עובר בשוק אצל פינה / ויצעד ויבוא לקראתה / ויקרב אל פתח ביתה. / ותסגור האשה בעדו / ותתפשהו בבגדו / ותרא את הוד יפיו וגדלו / העזה פניה ותאמר לו: / "זבחי שלמים עלי מנעורי / היום שילמתי נדרי / והייתי עצובה על נדרי / ולבי המוות בוחר / למיקם עלי משום בל תאחר. / וכבר הזהירוני חכמי הדורות / להבין ולהורות / ואמרו: 'אחד הנודר ואחד המעריך / ומלקיים מאמרו האריך / עובר בבל תאחר, אם אינו משלים / כיון שעברו עליו שלושה רגלים'. / ואמרו: 'חומר בנדרים מבשבועות' / וכל אלו הלכות ידועות / שהנדרים על גבי שבועה עולים / ולבטל את המצוה חלים. / ואמרו: 'בעוון נדרים אשתו של אדם מתה / כי היא מצוה צריכה ועל לוח לב חרותה'. / ועתה אחרי אשר תוחלתי ממך לא אבדה / בוא אתי הביתה ונסעדה / ותשבע מהודי ומזיו פני / ואשלם את נדרי אשר נדרתי ליי." / ויאמר הבחור: היה לך לדון אותי מקל וחומר, כי אני תאב מאד לחברתך / ופי פערתי למלקוש ידידותך. / אבל לא ראיתי שעת הכושר / באמת וביושר / ואני מפחד מבעל-הבית / אשר קנאתו שמיר ושית." / ותאמר האשה: "הבינותי הוד מחשבותיך / ונלאיתי נשוא עול אהבתך / ולבי בענק חשקך נפשי העניק: / יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, פרה רוצה להיניק." / ותוסף עוד לפתותו בדבריה / ותחלק לו אמריה / ותאמר: "דע, כי בעלי, השם ישמרהו / ויוצרו מבטן יעזרהו / הוא בעל תשובה / ונפש חשובה / ובר ונקי בענייניו / וענתה בו הכרת פניו. / כי לא נסתכל בהוד יפיי / לשלם את נשיי / והוא הגדול מבני בי מתיבתא / מקדימי ומחשיכי לבר כנישתא / ושעה אחריהם מתאחר / ובבוקר לפני שחר / מתהלל יותר מהם ומחבריחם / מברך לפניהם ולאחריהם / בקשות רבות ותחנונים / בבכי יבואו ובתחנונים. / עתה בוא אתי החדרה / סורה, אדוני, סורה אלי, אל תירא."

ויסר אליה אל החדר / בעליות מגדל עדר / ויאכלו וישתו וישמחו / ויעלו העולה וישחו, / ותאמר: שמח בחור בילדותך ואל תיעצב / השכם בבוקר והתייצב / ובוא אלי וזולת יפיי אל תחמוד / מהרה חושה אל תעמוד / כי האיש ישכים אל בית-תפילתו / להשלים תחנוניו כמשפטו ודתו / לעשות מעשהו זר מעשהו, נכריה עבודתו / ועתה חשוקי במאמרי הסתכל וחשוב / לך ושוב." / ויסוב הבחור וילך אל בית אביו כחוקו / ותישאר האשה לכודה בחשקו.

ותמהר ותעש מטעמים / קנמן בשם וסמים / ותכבד ביתה במיני מרבדים מלאי עיניים / חטובות אֵטון מצרים / ותערוך נרותיה כפי חפצה ורצונה / טבחה טבחה, מסכה יינה, / אף ערכה שולחנה. / ויהי ככלות האיש להתפלל כדתו / ויפן ויבוא בית מנוחתו / וימצא רפידתו ערוכה ושמורה / מיטה ושולחן וכסא ומנורה / ויאמר לאשתו: "ברוכה את בפי כל עם ולשון / היטבת חסדך האחרון מן הראשון!" / וימהר וישב במסיבו / ויאכל וישת וייטב לבו. / ויהי כאשר כילה לאכול פתו / ותאמר לו הענוגה אשתו: / "הואיל ושבענו מטוב-תבל ותפארתה / לימא לן מר מילי דאגדתא." / ויחל האיש לדבר / ובריחי תנומתו לשבר / ויאמר: "שמעי, בתי, וראי והטי אזנך / למאמר יוצרך וקונך / ואודיעך מוסרים מפורשים / אשר ביארו זקנים וישישים / בענייני הנשים. / אמרו: 'צריכה האשה להיות אשת חיל במידותיה / צנועה ושלמה במעלותיה / ובעבודות בעלה מהירה וזריזה / ובאור פניו מאירה ובשמחתו עליזה / ולהתבונן תמיד בדברו ואמרתו / כדי להפיק רצונו בעבודתו / שלא יצטרך לקראה פעמיים / ותיראנו, כמורא שמים / ותשמור עת כעסו ושמחתו / עת אהבתו ושנאתו / עת שבתו וקומו / עת יקיצו ונומו. / ואל תשנא את אשר יאהב למנה, / ואל תאהב את אשר ישנא, / ואל תחשוף סודותיו / ואל תבוז מעלותיו / תולדותיו ומשפחותיו'. / ואמרו: 'צריכה לעזוב חוקה ומשפטה ומנהגיה / תכשיטי עדיה ותענוגיה / ואל תקשה לשאול ממנו / ומתנו לאַל אַל תשימנו, / וכאשר יתן לה, אל תבעט / בין רב למעט / ותאהב מאכלו ומזונו / כפי חפצו ורצונו. / ובקימתה ובשבתה / תשמור עתו ולא עתה / קשבת ולא דברנית / מיושבת ולא יצאנית / בעלת שפל ודעה / חצבה עמודיה שבעה / צופיה הליכות ביתה ומעונה / ותורת חסד על לשונה'. / ואמרו: 'צריכה לקשט עצמה דרך צניעות / כדי שלא ימצא בה דופי וטעות / ואל תהיה עליו הומיה וסוררת / וביחסה משתררת, / ואל תראה לו פנים זועפים / ורוח קנאה שואפים. / ויגדל בעיניה הודו וגדלו / בקרוב איש להשתחוות לו. / וכל מום וכל איבה מלבה תשמיד / ותתפלל בעדו תמיד / וכבבת עינה תצרנהו / כל היום תברכנהו. / והאשה אשר אלה ארחיה / עצמו מספר שבחיה / ועליה נאמרה במשלי אמרה: / 'רחוק מפנינים מכרה' [משלי לא, י] / ועל שלמות גדלה ומהללה / בטח בה לב בעלה'. / ועתה אכונן לבי ורעיוני / הפעם אודה את יי / כי רוב המידות אשר זכרתי / ומהלל אשר חיברתי / לך הם למקנה / מימי נעורים ועדנה."

וכשמוע האשה את דבריו / וטעם מאמריו / ותקם ותחזק במדו / ותשתחווה לנגדו / ותאמר: "זהו מאמר חכמי ונבוני / זה השולחן אשר לפני יי / והנה כי צדקת במהללך, / אמצא חן בעיניך, / אדוני, להכירני."

ויכל האיש עניינו / לדבר על שולחנו / ויקומו שניהם בחפזון / אחר המאכל והמזון / ויסורו אל העליה וישכבו שם / ויתענגו כחפצם כאות נפשם.

ויהי באשמורת הבוקר ויעור האיש משנתו / ויפוזו זרועי תנומתו / ויאמר: "אשתי, קומי, אחותי / הכיני שמלתי וכסותי / כי כבר נתכנו רעיוני / עת לעשות ליי, / ועתה לכבד ביתך ולערוך מאכלי עורי / בחיטי מנית ופנג ודבש ושמן וצרי / ואחר תשיתי לבך למסילה / לעלות לבית-התפילה / ולתת הודאה על טוב חלקנו / ואור נגהנו / כי קדוש היום לאדוננו." ותאמר האשה בנפש נכאה: / "אל ישת בי אדוני עוון ושגיאה / כי לא אצא מביתי / פן אחסר מעלתי / ועתה פן אשחית נחלתי / גאל לך אתה את גאולתי / והתפלל בעדנו / להגדיל מהללנו והודנו, / כי בנות העיר הזאת / מאד הן קשות ועזות / כי כל אחת מהן לתאותה שוחרת / ועל הוד בעלה אמריה ממררת / הומיה היא וסוררת / מתעסקת בדברי כלימה / פתיות ובל ידעה מה. / וכל אחת בדברי חברתה החזיקה / נכריה אמריה החליקה / ולא תתחברנה בבתי התפילות / לשמוע תחנונים ותהילות / כי אם לפני הבחורים להתגאות / לעלות ולראות. / וכאשר שמעתי סודיהם / ואתבונן עדיהם / אמרתי: חובה להתרחק מכל לב הזיד ושגג / כי טוב שבת על פינת הגג. / ונשבעתי, אדוני, בחיי ראשך / חי יי וחי נפשך / אם אצא מפתח ביתי / וענתה בי צדקתי. / כל שכן שהאשה אינה נחשבת / ובמצגת היום אינה חייבת / וכן פירשו בעלי ‏המסורות: / 'כל מצגת עשה שהזמן גרמא נשים פטורות'."

ויאמר האיש: ברוך יי ,אשר נתן כזאת בלבך / והביא רוח חן ותחנונים בקרבך / ותשימי לאל דברי כסילות ונבזות / לזאת ייקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת. / ועתה שבי בית-תפארתך והודך / ואני אתפלל בעדך!"

וילך האיש לדרכו / להתפלל לפני מלכו. ‏ויהי כאשר יצא מבית-מנוחו / והבחור השכים אל פתחו. / וירמוז אל האשה במטהו / ותפתח ותראהו, / ותאמר לו בקול נחוץ: / "בוא, ברוך יי, למה תעמוד בחוץ? / כי אין האיש בביתו וזבולו / חלף הלך לו."

ויבוא אליה ויתהלל בעלומיו / ויגרשו מימיו / ויאכלו וישתו כחוק החושקים הניחמים / ויצנחו לארץ שבע פעמים / וישבעו מעדנים לפי תאותם / הרעו מאבותם./ ויהי כאשר כילו לאכול את השבר / אשת מדנים ובית חבר / ויפן הבחור אל דרך גבולו / וילך לו. / ותמהר האשה להכין מאכלה ומזונה / ותתעטף ותשב על מכונה. / ויבוא אישה מבית מדרשו / הדור בלבושו. / ותקם לפניו בשפלות עיניים / ותקוד בת שבע אפיים / ותביאהו אל מקומו וחדרו / ואל מושב יקרו.

ויבואו אוהביו וכל בני-משפחתו / ויפקדו אותו ואת אשתו / ויאמרו: "השלום לכם מאל נורא ועילום?" / ויאמרו: "שלום!" / ויהי אחרי כן וישב האיש אל מזונו / והאשה בכתם אופיר לימינו / וישמחו בחגם ומועדם / כי זה כל האדם / חוק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם.

וירבו הימים / בחטאים ואשמים / ולא הבין האיש ענייני אשתו ומעבדיה / כי מצודים וחרמים לבה, אסורים ידיה, / ויהי לתקופת השנה / בהתעורר לב כל זונה / וכל הממרים / ולמלא תאותו יערים / ויתאו הבחור לצחק / וילך מאביו ויתרחק / ויבוא וישב בית השחוק / כמשפט כל זונה וכחוק. / ותפול עליו גדר הדחויה / ויצחק בקוביא / ויחסר הונו וכסותו גרע / ואבד העושר בעניין רע. / ויתחבא כל היום ההוא לברוח / וישכח בית אביו שכוח / וישכור לו בהמה לרכוב / ולן ושכוב.

ויהי בלילה בהגיע עת תפילה ועונה / ראש האשמורת התיכונה / ויעור האיש משנתו / וילך להתודות על עוון אשמתו. / וישכם הבחור ללכת לדרכו / ולברוח מעירו ומקהילות פלכו. / ויקרא אל האשה על הפתח / לפתוח ברתח / ולאמר לה: "הנני הולך מביתי ואולמי / אל מלון אורחים ואעזבה את עמי." / ותאמר לו האשה: אל תמנעני חשוקי מעצמך, / הלוך אלך עמך!" / ותקח מבית בעלה כל אשר תאהב / כסף וזהב / בגדים ורדידים / נזמים וצמידים. / ויבוא הבחור אל היכלה / ויקח את כל רכוש בעלה / עדיים ושביסים / תפארת העכסים / ואצעדם ועגילם / עשרה זהב משקלם, / וישכרו להם בהמה אחרת / חזקה ונבחרת / ויקח כל אחד משאו ומבחרו / ויעמוס איש על חמורו / ולא הניח לבד הכבד / וכל דבר האבד / אשר לא היה עומס / וכל המלאכה נמבזה ונמס. / ויקומו וילכו בנשף / מזי רעב העוגבים ולחומי רשף. / וישימו מגמת פניהם אל אדמת מצרים לחגא / תחת דרך אשדות הפסגה. / ויסובו אל כל ערי האמורי ומגרשם / ויבואו עד חרמה וישבו שם.

ויהי בבוקר עת שמחת הלבבות / בוקר לא עבות / ויכל האיש התודות על מעלו / דום ליי והתחולל לו, / וירץ ביתו במרוצה / פתח פתוח מצא / וירא והנה ביתו שדוד, אין בו מחיה / ערום ועריה / וייכנס אל גנזיו והנם נמוגים / כמצולה שאין בה דגים, / ויאמר: "אין זה כי אם אשתי התמימה / השאילה מיטב חפצינו לכלה יתרמה / כדי לגמול חסדים / בעת דודים." / ולא ידע החסיד העניו / כי קרן עור פניו. / "ועתה אייחל עד עת בואה / ואדעה מבואה ומוצאה."

ויחל האיש למצוא פדיום / עד נכון היום / וירא והנה איחרה לבוא / ויתעצב אל לבו / ויאמר: "אלך להבין מי הלאני / ואדעה מה חדל אני." / ויקם וידרוש בעדה בכל מושב / נכבד לכול ונחשב / ולא מצא לשאלתו מענה / ואין קול ואין עונה. / ויבוא עד לפני שער העיר / שואל לכל ישיש וצעיר, / והנה איש מדרך הקדים / בא והקדים / וירא את האיש ויכירהו / ויקר מקרהו. / ויאמר: "הלא אתה האיש בעל-התשובה / הולך בדרך חשובה / ואשתך היתה בעיניך בחזקת הצנועות / והנה היא מן הזונות הגרועות / כי היום פגשתיה עם פלוני הבחור / רצים באין איחור / וחמוריהם נושאים משא כפליים / הולכים להוריד מצרים / ואין איש יכול להשיג אותם / לתוקף מהלכם ומרוצתם."

ויהי כשמוע החסיד העניו / כיסתה כלימה פניו / ויתן את קולו בבכי ויתנהג כשולל / ונאק נאקת חלל / ויצעק ויאמר: "‏הן בעוון צדקי נטמאתי, אוי לי כי נדמיתי! / וסיבת בשתי וכלימתי / ויגון לבי וחרפתי / היתה לי דמעתי / ועיון תפילתי / ותשובתי היתה מחלתי. / כי אם התנהגתי בגאוה וזדון / והייתי בביתי איש מדון / הייתי מכיר את אשתי ואודותיה / מלקחיה ומחתותיה / וזדוני בכל יום ידענה / וגאותי בכל עת תדרשנה / ותישחת עגבתה ממנה. / אבל פיתתני התשובה ואתפתה / ואמצה כוס חמת אשתי ואשתה / ויכלו באבל ימי / יבוא רקב בעצמי. / ועתה, שבים, סורו מדרך התשובה / ובחרו לכם דרך עזות ומשובה / פן יקרה אתכם כאשר קרני / וישבור הדרתכם היגון אשר שיברני / ותהיו למשל עמים וקינה / לחרפה למשל ולשנינה!"

וישב האיש לביתו / כאשר כילה לספר אנחתו. / ויישאר לחרפה ולבזיון, / לדאבון נפש ולכליון. / ויתן תחת שמחתו אנחה / ומנוד ראש תחת הנחה / ותחת מעשה מקשה קרחה / ותחת כבוד מום ודופי / כי תחת יופי.

(ה, צח-קב). משל הקדמוני, שער ב, 28-25. ש"א, 134, 197. ב"י ד, 123-115, 280.